לדלג לתוכן

תרומת הדשן/א/דיני חליצה ויבום

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריט

[עריכה]

ראובן היה נשוי ללאה ונשתמדה ונשאת לנכרי והלך ראובן ונשא את רחל ולא גירש את המומרת כמו שנוהגין בארץ רינו"ס ואגפיה ומת ראובן בלא בנים פטורה רחל מזיקותה מחמת המשומדת או לאו:

תשובה יראה דצריך להתיישב היטב בדבר וכבר שמעתי דחד מרבוותא רצה כה"ג להתיר אפילו בלא חליצה מטעם צרת סוטה דהך מומרת הואיל ונשאת לנכרי ודאי נטמאה לבעלה ומסקינן פ"ק דיבמות דצרת סוטה אסורה ולאו דווקא אסורה אלא פטורה היא לגמרי כצרת ערוה הכי פסק רב אלפס וכן הרמב"ם וא"ז וכן מסיק אשירי וגם מן התוס' התם משמע דס"ל דהכי הלכתא והך איתתא רחל נמי צרת סוטה היא שהרי בעלה ראובן לא גירש את המומרת מעולם ובשמדותה לא פקעי קידושין מראובן כל עיקר דבהדיא אמרינן בגמרא דמומר שקידש אפי' אחר שמדותו קידושיו קידושין כ"ש קידושין שמקודם ובהא ליכא מאן דפליג. אמנם בגליון בפ"ק דיבמות איתא דנראה לו וכן היה נראה למהר"ם דצרת סוטה בעי חליצה ובאשירי נמי מייתי דפסק הראב"ד דחולצת ונראה די"ל דבנ"ד יש להצריכה חליצה אפילו לרב אלפס וחביריו משום דלא ברירא לן כלל שזינתה בשמידתה עם שום בר ישראל רק עם נכרי א"כ לא מיקרי סוטה לדברי ר"ת שכתבו התו' ואשירי פ"ק דכתובות משמו שהתיר הלכה למעשה בבת ישראל שנשתמדה ונישאת לנכרי ואח"כ נתגייר וחזרה עמו והתירה לו משום דלא אמרינן דאסורה לו מטעם אחד לבעל ואחד לבועל דביאתו כביאת בהמה וא"כ בנ"ד נמי לא משוי לה צרת סוטה דאין זנות לבהמה ולא פטרה צרה ואע"ג דריב"ם חולק על ר"ת התם ומייתי ראיות ברורות דלית נגר דפרקינהו דאסורה היא לבעלה על ידי ביאת נכרי מ"מ הואיל ור"ת עבד אפי' להקל אית לן לכל הפחות להחמיר כדבריו בחומר יבמה לשוק דלכאורה משמע מן התוס' ואשירי דר"ת לא מחלק בין בועל לבעל וסבר דלבועל אינה אסורה ע"י ביאת נכרי אמנם נראה דהיה דוחק גדול לומר דר"ת לא הרגיש בכל אותן ראיות המפורשות במתני' ובתלמוד דאסורה היא לבעלה ע"י ביאת נכרי וטפי אית לן למימר דמודה ר"ת דאסורה לבעלה ואע"ג דחשיבה כביאת בהמה הנ"מ לענין איסור דבועל משום דלגבי נכרי לא שייך איסור כמו לגבי בהמה אבל מ"מ הואיל וביאת אדם היא אוסרת לבעלה דישראל הוא ושייך איסור לגביה. ותו דאפילו אי נימא דר"ת לא מחלק מ"מ כיון דלא אשכחן דעביד עובדא אלא לגבי דבועל ובגליון ובתו' ובאשירי מפרשים טעמים נכוחים דיש להתיר עובדא דר"ת ולא מטעמיה א"כ לא נחוש לדבריו לגבי דבעל נגד כ"כ הרבה גאונים שהפליגו דבריו אבל אינו נראה כלל לפטור צרת המומר מחליצה מהא דכתב במרדכי פרק החולץ בשם רבינו הגדול אברהם מרעגנשפור"ק על יבמה שנפלה לפני מומר דתימא הוא אי בעי אפילו חליצה ממנו דבמקום ערוה קיימי דקנאים פוגעים בנבעלת לארמאי ע"כ. א"כ נ"ד נמי אם היה היבם בועל המומרת קנאים פוגעין בו דעיקר הך מימרא איתמר אבועל ארמית א"כ במקום ערוה קיימי ותיפטר צרתה ודאי לא סמכינן עלה דהך להא מילתא להתירה שהרי כתב במרדכי התם דרש"י חולק על זה ומצריך חליצה מן המומר גם מהר"ם מחמיר התם כרש"י ואע"ג דמייתי ראייה לדברי הגאונים שמתירים אינו מטעם משום דבמקום ערוה קיימי אלא מטעם דאדעתא דהכי לא נתקדשה וההוא טעמא לא שייך בנ"ד וק"ל. והא דכתב בא"ז בשם רב נחשון גאון ובשם ספר בשר על גבי גחלים ותשובת הגאון דיבמה שנפלה לפני מומר שהיה מומר בשעה שקדשה בעלה פטורה מן החליצה ויבום ולפר"ח אפילו נשתמד אחר קידושי אחיו רק שהיה מומר בשעת שמת אחיו פטורה היא לגמרי ובא"ז גדול האריך לפרש דבריהם בכמה טעמים וכתבתים בתשובה אחת מ"מ המדקדק בכל אותן הטעמים נמצא לו דלא שייך אפי' חד מן כולהו לגבי יבמה מומרת לפטור צרתה ואף כי הטעמים קצת מגומגמים הם כמבואר שם ותו נראה לחלק בנ"ד דאפי' אי הוי אמרינן דמומרת במקום ערוה קיימי מ"מ לא פטרה צרתה ונראה דדמיא ליבמה נדה בשעת נפילתה ליבום דערוה גמורה היא ואפ"ה לא פטרה צרתה ואפי' היא גופא שרי להתייבם אח"כ כשתיטהר ומפרשים התוס' הטעם במתני' דריש יבמות בחד שינוי משום דל"ד נדה לאחות אשה ושאר עריות משום דהתם האיסור עומד על היבם טפי מבאיש אחר אבל הנדה לכ"ע אף לבעלה אסורה עד שתטהר ונראה דה"ה והוא הסברא ממש במומרת דכל בר ישראל וכ"ש בעלה אסור לבא עליה בשמדותה וכ"ח ביבם מומר נמי אמאי אמרינן דבמקום ערוה קיימי הא לא דמיא לערוה דאסור המומר נמי קאי אכל הנשים שבעולם כמו על היבמה לא קשה מידי דיבם מומר אי חשבתו לביאתו כמו ביאת ערוה א"כ לא צריכינן למילף לה דאסור לה להתייבם מאחות אשה דרבה דהילכתא כוותיה מסיק דערוה גופה לא צריכה קרא דאין עשה דוחה כו' וה"נ אין עשה דוחה איסור ביאת מומר ומאי נ"מ אי לא דמי לאחות אשה ולשאר עריות אבל מומרת לפטור צרתה על כרחך צריכה למילף לה מאחות אשה דפטרה צרה לא כתיבה אלא גבי אחות אשה ולכך בעינן דווקא דומיא דאחות אשה. מסקנא דמילתא אין לפטור צרת המומר בלא חליצה לא מטעם דחשיבה כערוה כדפרישית ולא מטעם דצרת סוטה היא דאפילו אם נפליג דברי ר"ת לעיל דלא חשיב לה לסוטה דאורייתא מ"מ הואיל וכתב בגליון דנראה לו ולמהר"ם להצריך חליצה אפילו לצרת סוטה דאורייתא וגם הראב"ד סבר כן אין להקל נגד דבריהם אע"ג דרב אלפס ותוס' שוין בדבר דפטורים לגמרי וכתב מהר"ח בתשובה דנוהגים לפסוק כרב אלפס בדבר שהתוס' שוין לו בהא ע"כ מהר"ם גופיה סבר דליתא לההוא כללא הכא דהא איהו גופיה פליג עלייהו ומסתמא ידע דעת שניהם:



שאלה רכ

[עריכה]

ראובן מת בלא בנים ונפלה אשתו לפני שמעון ולוי ויהודה אחיו, בא שמעון לחלוץ לה ולחלק עמה הנכסים כתקנת הקהילות, השיבה היבמה אין רצוני לחלוץ ולא ליבם אשב כך עגונה. השיב שמעון כוונתיך בזה כדי שלא תצטרך לחלוק עמי הנכסים. השיבה היבמה יהא כן שכוונתי כך הוא. ובאו לוי ויהודה ואמרו לשמעון אם תחלוץ לה ותחלוק עמה נכסים חלקך תחלוק עמנו ואע"פ שגדול אחין אתה. עוד אמרו היבמים ליבמה שמענו שיש לך נכסים מרובים מכתובתיך ואותם נכסים שלנו הן מקודם והכתובה תחלוק עמנו, והיא אומרת אם אחלוץ מאחד מכם אחלוק עמכם כל הנכסים הן רב הן מעט, מה משפט הדברים הללו?

תשובה:

יראה דדברים הללו צריכים ביאור יפה ודקדוק היטב בעיקר תקנות הקהילות, מה ראו על ככה לתקן שיחלקו היבם והיבמה בנכסים לאחר חליצה, ולדקדק ג"כ בתלמוד ובפסקי הגאונים מה היה הדין נותן מתוך ההלכה חוץ מן התקנה הן בממון הן בכפייה לחלוץ או לייבם. פ' החולץ במרדכי כתב בשם מור"ם שבאו לפניו לב"ד היבם והיבמה ודחה אותם שישאלו מהגדולים במלכות מה תקנת הקהילות בין היבם והיבמה. ונראה שהשוו כולם בזה שלאחר שיחלצו לה היבמים שיחלקו הנכסים חציה לה וחציה ליבמין. ומסיק דאם אינה רוצה לחלוץ לא גרועה ממורדת ויהבינן לה הנדוניא שהכניסה לבעל ותו לא, וכל שאר נכסי המת יהבינן ליבמים כדין מורדת כמו שכתב רב אלפס פ' אע"פ דין מורדת. ואם נתרצה לחלוץ חולצין לה וינתן לה כל חצי הממון כתקנת הקהילות, וינכה לה מחלקה כל מה שהפסידה בפשיעותא בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה ובשבועה, ומאותם ס' ליטרא הליי"ש שציוה לחלוק בין אחיו ואחיותיו לא ינכו לה מחלקה כלום בשביל אותה מתנה דכתובה ניגבית ממתנת ש"מ ע"כ. ולפי ההלכה חוץ מתקנת הקהילות מוכח מכמה דוכתין דהיכא דחלץ לה גובה כתובתה משלם מנכסי המת כשאר אלמנה, ומותר הנכסים יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו, ואי ליתא לאב חולקים כל האחים מותר הנכסים בשוה ואין לחולץ זכות בהן יותר משאר אחיו בכלום. הכי איתא בהדיא פ' החולץ ואפי' היכא דהוי בעי ליבומי אלא שהיבמה לא היתה חפיצה ומצדו לא נחסר אפ"ה לא שקיל מידי טפי מן האחין הכי משמע פ' האשה שנפלו /כתובות פא ע"ב/, מההוא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא וכדפירש"י התם. ובתשובה דא"ז חולק לענין גביית כתובתה וז"ל: עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם ברצון מיבם אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סובר אני שאין לה כתובה אפילו חלצה עכ"ל. ובמרדכי פ' החולץ כתב בתשובת הר"ר אביגדור כ"ץ שקבל מרבינו שמחה שאם יש ליבם אשה כופין אותו לחלוץ מכח חרם רבינו גרשון מאור הגולה. ובסמ"ק כתב דהיכא דאין אנו יכולים להטעותו שיחלוץ, אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו לחלוץ נשים חרם בינינו להבדילך עד שתחלוץ. ואם יש לו אשה אחרת מנדים אותו בהדיא, וכתב עוד אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ, ואם עשירה היא נוהגים לעשות פשרה עם הממון ע"כ. ובא"ז כתב במס' יבמות וז"ל כתב ר"י דהלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מתקנת רבינו גרשון ז"ל, ואומר איני רוצה לחלוץ עד שתתן לי כך וכך אין מניחין אותו לדחוק אותה לשום דבר, אלא כופין אותו ויחלוץ לה. משמע מפרש"י זצ"ל דדוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלה כתובתה וכן פירש ריב"ם זצ"ל עכ"ל. ולענין חליצה וייבום איזה מהן קודם ואימת כופין אותו או אין כופין או מוחים בידם? הגאונים כתבו אם שניהם רוצים אין מוחים בידם ואין כופים לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינו לאטעוייא ליה מטעינן לי' ואי לא מצינן כופין בשוטים לחלוץ לפסק רש"י. ולר"י אין כופין כלל לחלוץ אפילו על ידי אמתלא. ולפי' ר"ת בזמן הזה במקום שידוע לנו שמתכון למצוה כמו שיודעים בודאי שאינו מתכוין לא לשם נוי ולא לשם אישות אין כופין לחלוץ. אבל היכא דלא ברירה לנו שמתכוין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותו מן היבום דקי"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. גם לפי זה אי תבע ליבם לא כפינן ליה אלא מטעינן ליה אם אינה חפיצה. אבל אם אין רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נראה דכופין כך כתבו התוספות בשם ר"י פרק אע"פ /כתובות סד ע"א ד"ה ודיני/. ומסיק התם בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח דדווקא בבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה כייפינן ליה לייבם או לחלוץ, ונראה דלפי תקנת הגאונים כופין לחלוץ אבל מספקא לן לענין כתובה אם יש ליה דין כמו אשה אחרת. ומלישנא דר"י משמע דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה, ואם מתה יש לה שני יורשים ע"כ. ובמרדכי פ' החולץ כתב מספר אבי"ה אם היא תובעת לחלוץ והוא רוצה לייבם אע"ג דמצות יבום קודמת, תיקנו רבנן סבוראי לתת לייבם /צ"ל: ליבם/ מה שיש לה מנכסי בעלה ונכסי דעיילה לבעלה דידה נינהו כדי שיתרצה לחלוץ, תקנה זו כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. והשתא מתוך דברים הללו שכתבנו פסקי הגאונים יתבארו שאילותינו, ובתחילה נבאר יסוד הטעם מהתקנות מהקהילות מפני מה תקנו שיחלקו היבם והיבמה הנכסים לאחר חליצה. ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שראו כמה פעמים שבאו הנשים לידי עיגון, משום דזימנין טובא שהוא חפץ לייבם והיא אינו /שמא צ"ל: אינה/ רוצה משום דסניא ליה או משום דלא ניחא לה באישות וצוותא דיליה, חשו חכמי הדור שעל ידי כך תבא לידי עיגון דאין בידינו לכופה אפילו על ידי אמתלא כדפסק ר"י לעיל. וזמנין נמי שאין בדעתו לייבם ואמר שירצה לייבם כי יודע שהיא לא תחפוץ, ועל ידי כך הוא רוצה לדחוק עבור ממון ומתוך כך תבא לידי עיגון ע"י המחלוקת. וזה הטעם משמע בהדיא במרדכי דאייתינן לעיל דתקנו רבנן סבוראי לתת ליבם מה שבידה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, פירוש על ידי עיגון. וכן משמע קצת במרדכי פ"ב דיבמות שכתב שמעשה בכל יום שמעגנין את יבמתו עד שיתפשרו. ועדיין צריך טעם למה תקנו הקהילות לחלק ושינוי תקנת רבנן סבוראי כדמבואר לעיל? י"ל דרבנן סבוראי סברי דמצות יבום קודם לכך יהבינן לה כל דין מורדת דמהדר לבעל כל מה שיש לה משלו ושקלא היא מה דעיילא ליה. אבל לדידן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת שפסקו שמצות חליצה קודמת ולדידהו אין כותבין איגרת מורדת על שומרת יבם כדמבואר בתוספות ובפסקי הגאונים, וא"כ לית לה דין מורדת ומדינא תשקול כל כתובתה אם תחלוץ, אלא שבשביל העיגון תקנו הקהילות לחלוק עמו הממון. עוד נוכל לומר טעם אחר דכאן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת, וכתב ר"ת דכל היכא דאינה חפיצה להתייבם מרחיקין את הייבום במילי. וכתב נמי בסמ"ק דלעיל דמשימין חרם ביניהם להבדילו, וכתב דאם היא עשירה נהגינן לעשות פשרה מן הממון, מהאי טעמא נמי תקנו הקהילות בחצי כסף כדי שלא יתבע היבם מחמת חימוד ממון ובזה אנו מרחיקין הייבום. ומהשתא יתבאר שאילותינו: השאלה הראשונה, דהיכא שהיא רוצה לשבת עגונה ואינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ והיבם חפץ לחלוץ כתקנות הקהילות, דין זה חלוק על שני דרכים. האחד אם אינה חפיצה בחליצה מפני שהיא בושה בדבר כי נחשב לה לגנאי, או משום דסניא ליה וקשה עליה להיות שפלה ונכנעת לו, דכה"ג הדין מפורסם במרדכי בשם מור"ם כדלעיל דדינא דמורדת אית לה ויהבינן לה נדונייתה מה שהכניסה לו הכל כדמבואר לעיל. ובמרדכי פ' אע"פ שם מבואר עוד יותר דינא דמורדת. אבל אי ידעינן בהאי איתתא לפי אומדנא דדעתינו דמה שהיא ממאנת לחלוץ אינה מפני הבושה וההכנעה אלא בשביל הממון שצריכה לחלוק עמו אומרת שאינה רוצה לחלוץ, כגון שהיא בת שנים קצת שאינה חוששת על העיגון כל כך וניחא לה למשקל נדונייתה שהכניסה לו ממה שתחלק עמו. נראה דכה"ג יהבינן ליבם כל נכסי המת והיא תשב ותתעגן אם רצונה בכך, דכיון דדינא דמורדת אית לה ובדינא דמורדת כתב במרדכי פ' אע"פ מתשובת מור"ם דכל היכא דאמרה מאוס עלי והדברים מוכיחים דאינו כן אלא מחמת ממון או שיש לה כעס עם בעלה או מחמת אביה ואמה הקרובים דמרגליה קטטה ואלפוה שתקרא לומר מאיס עלי, כה"ג יהבינן כולו לבעל בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא ולית לה מזונות. וא"כ לגבי יבמה נמי כיון דתבע הוא לחלוץ נזקקין לו וכתבינן עליה איגרת מרד משום דכל כמה דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחריתי. ונראה דלאו דוקא פנוי משום דלא יהבינן ליה אחריתי אלא אפי' נשוי נמי אית ליה האי טענה דכל דמה דאגידא ביה אפילו איתתא דידיה מרגלא ביה קטטה ודילמא אימרדא ביה, וכן משמע בהדיא בספר המיימון. ותו דלעיל כתב בשם מהרי"ח דמשמע ליה מלשון ר"י דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה, וא"כ אי לית לה נכסי מלוג כל נכסים דיבם נינהו. וצ"ע אי חולק ר"י אמהר"ם בהא דכתב דיהבינן לה מה שהכניסה היכא דלא בעי לחלוץ. והשאלה השנייה דרוצין האחין הקטנים לחלוק עם הגדול החולץ במה שנפל לחלקו, נראה דאין הדין עמהם. כיון דברירנא לעיל דעיקר תקנת הקהילות לא היתה אלא בשביל שלא תתעגן, והואיל ומצוה הוא בגדול להתייבם וכן לחלוץ וצריכה היא לאהדורי אבתריה למצוה וכשהיא מפייסה אותו שיחלוץ לה תו ליכא למיחש לעיגון. ואע"ג דשאר האחים נמי מצו פטרו לה בדיעבד, מ"מ כיון דהגדול קודם למצוה וגם אם לא רצו כולם בתחלה לא לייבם ולא לחלוץ כייפינן ליה לגדול לחלוץ כדמשמע סוגיית התלמוד פ' החולץ /יבמות דף לט ע"א/ העיגון תולה בו טפי מבאחריני. וא"ת כיון דקיי"ל דביאת קטן עדיף מחליצת גדול כדפסק (סימן) [ס'] אשירי, וא"כ אכתי אתי לידי עיגון דהקטן יתבע לייבום ואיהו קודם במצוה מהגדול בחליצתו והיא אינה חפיצה כלל ביבום ומיעגנה על ידי כך, ולכך היה לנו לתקן שיחלקו כל האחים בממון המגיע לחולץ כדי שיתרצו כולם בחליצה? וי"ל דנהי דביאת קטן עדיפא היינו היכא דהיא ג"כ חפיצה היתה ביבום, אבל היכא דהיא אינה רוצה להתייבם וגדול אחין נמי חפץ בחליצה. ולא מבעיא לפירוש ר"ח ולפירוש ר"ת דקיי"ל דמצות חליצה קודמת דמצוה אפילו לכתחילה לחלוץ לגדול ולא להתייבם לקטן. אלא אפילו לדעת הגאונים שכתבו דמצות ייבום קודמת וכותבין עליה אגרת מרד אי לא חפיצה להתייבם הואיל וגדול האחין נמי חפץ בחליצה אין לכופה אפילו למצוה להתייבם מן הקטן. ונמצא שלא תתעגן כלל כשהיא מפייסה רק הגדול לחלוץ כפי מה שפירשנו לעיל, דתקנת הקהילות נמי היתה בשביל שיתרחק מהיבום כי היכי דלא ליתי לייבום על ידי חימוד ממון. ואותו חשש אינו אלא היכא דאין כאן אלא התובע ליבם כה"ג חיישינן הואיל ולא תוכל להפטר לשוק קודם שתתעגן אפילו זמן מועט תתייבם לו. אבל היכא שיש לפניה הרוצה לפוטרה לכל הפחות בדיעבד לא חיישינן להכי. ולפי מה שכתב בא"ז בתשובה דהיכא דהיבם נשוי ואנוס הוא בתקנה דרבנן שלא יוכל ליבמה אין לה כתובה אפילו חלצה, א"כ היכא דהקטן נשוי והגדול פנוי וכשיחלוץ הגדול צריך לחלוק עמם. ואם היה הקטן חולץ לא היה לה כתובה דמצי למימר לה ברצון הייתי מייבם אלא דאניסנא בתקנתא דרבנן, והיה לנו לומר דלא מצי הגדול להפקיע זכותו של קטן דאית ליה טפי מיניה. מיהו נראה לומר דההיא דא"ז לא מיירי אלא דתרווייהו הוה ניחא להו ביבום, כההיא דכתב לעיל מן התוספות וז"ל היכא דשניהם רוצים להתייבם ואומרים אנו מתכוונים לשם מצוה אין מפרידין אותן לרבינו תם ע"כ, בכה"ג שהיבם היה מזומן ולא שביק ליה אלא משום תקנתא דרבנן מיקרי אנוס ולית לה כתובה אפילו חלצה. אבל היכא דהיא אינה חפיצה להתייבם וקיי"ל דלא כייפינן לה, ובלא תקנתא דרבנן נמי היה צריך לחלוץ או לעגנה, ואם היה חולץ לה בלי פשרה היתה נוטלת כל כתובתה לאחר חליצה מדינא, אלא שהקהילות תקנו שיחלקו הממון כדי שלא תבא לידי עיגון, ולענין זה האחין הנשואין והפנויין שוין הן. וקצת משמע הכי כמו שחלקתי בהא דכתב א"ז לעיל בשם ר"י, הלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשון כו' וצ"ע. והשלישי דדעת היבמה לחלוק בנכסים הן רב הן מעט, נראה אם הנכסים מרובים כל כך שאפילו חצייה הן יותר מכתובתה, בהא לית דין ולית דיין שתחלוק בכל הנכסים, דא"כ היתה נשכרת מאילו ולא /לא/ היתה זקוקה כלל שאז לא היתה נוטלת רק כתובתה ועכשיו תטול יותר. וכה"ג אפילו כתקנת דפרסאי לא הוה אלא היכא דאין הנכסים מרובים כל כך אלא הן בענין זה שחציין מגיעין לפחות מכדי כתובתה או ממש כשיעור כתובתה ולא יותר. וכה"ג אפשר לומר שתקנו הקהלות לחלוק הממון לעולם הואיל ואינה נשכרת ולפעמים כשאין הנכסים אלא כדי כתובתה או פחות היא נפסדת, איכא למימר לא חלקו בתקנותם ויחלוקו לעולם עד שיהיו הנכסים יותר מכדי כתובתה. אבל נראה דמוכח קצת מתשובת מור"ם דלעיל דהיבמין נוטלין כל המותר על הכתובה בראש ואח"כ חולקין עמה שיעור כתובתה, שכתב בתחילה שחולקין בתקנת הקהלות וכתב שאם יש לה נכסי מלוג מה דינה, אבל חקר מור"ם שלא היו לה נכסי מלוג כך כתב. וכתב עוד וז"ל ומאותן ששים ליטרא הליי"ש שצוה לחלוק לאחיו ולאחותיו /שמא צ"ל: ולאחיותיו/ לא ינכו לה כלום מחלקה דכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע כו', כאן לא פירש מור"ם שום חילוק בדין זה אם הנכסים היו מרובין או מועטין. ואפילו את"ל שחקר מור"ם וידע שלא היו הנכסים רק כדי שיעור כתובה, מ"מ היה לנו /צ"ל: לו/ לפרש חילוק הדין כדפירש דין נכסי מלוג, אע"כ סבירא ליה דאין כאן חילוק. והשתא אי אמרת בשלמא דלעולם אין חולקין עם היבמים אלא שיעור הכתובה שפיר קאמר דלא ינכו לה כלום מחלקה מחמת מתנת שכיב מרע ממה נפשך, דאם הנכסים מרובים מכדי כתובתה בעלי הצוואה נוטלין מן המותר כדין כל צוואה הנגבית מן הירושה. ואם אין בנכסים רק שיעור כתובה נמצא אם לא היתה צריכה לחלוק עם היבם בעלי הצוואה לא היו נוטלין כלום, דכתובה קודמת למתנת שכיב מרע, ולכך לא ינכו לה כלום מחלקה. אלא אי אמרת דלעולם חולקים בנכסים אא"כ שחצי הנכסים היו מרובין על הכתובה, אבל אם הם בכדי כתובתה או פחות נוטלת אותם. א"כ משכחת לה שהוא /שהיא/ צריכה לנכות מחלקה בשביל מתנת שכיב מרע, כגון אם כתובתה ארבע מאות והנכסים שמונה מאות או פחות, והוא ציוה במתנת שכיב מרע מאה, דהשתא בעל הצוואה נוטל מן הדין מתנתו שהרי יש כאן הרבה מותר על הכתובה וישארו עוד שבע מאות, ואותן חולקין היבמה והיבם, נמצא נפסדת במתנת שכיב מרע חמישית, שאלו לא יהיו /צ"ל: יהיה/ בעל הצוואה היתה נוטלת ארבע מאות חצייה של שמונה מאות כשיעור כתובתה. אע"כ לעולם אינה חולקת אלא שיעור כתובתה, ולכך אינה צריכה לעולם לנכות מחלקה בשביל מתנת שכיב מרע דמשיעור כתובה אין נוטל בעל הצוואה כדפרישית, והמותר על הכתובה בלאו הכי לית לה חלק בו. והא דכתב סמ"ק אם עשירה היא נהגינן לעשות פשרה מן הממון, רוצה לומר אם היתה עשירה שכתובתה מרובה, ולאפוקי אם לא היה כל בבית דכתיב לעיל מיניה. אמנם בני רינו"ס נוהגין עכשיו שהיבמה יש ברירה וצריכין לחלוק עמה כל הנכסים, או יתנו לה כתובתה משלם, והיינו על דרך שכתבתי שלעולם חולקת היא עד כדי כתובתה, לא ידעתי אם מקובלים הם שתקנת הקהילות הקדמונים כך היא, או אם מקרוב חדשו להם סדר זה.


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכא

[עריכה]

הא דכתוב בהגה"ה במיימון ראבי"ה ראה את אביו שקבע מקום לחליצה בערב שלפני חליצה אי קאמר דווקא מערב לשחרית שלאחריו או נימא הוא הדין משחרית לערב באותו יום עצמו נמי מהני:

תשובה יראה דיש לנו לומר דוקא הוא מערב יום שלפני החליצה. ואע"ג דנמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דהוא הדין משחרית לערב נמי מהני אין נראה דבפ' קמא דסנהדרין תנינן אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה. פירש רש"י במזומנים שזימנם הנשיא לכך מבערב מדפירש רש"י בערב ולא פירש שזימנם סתם הנשיא לכך מתי שזימנם משמע לכל מידי דבעי הזמנה והכנה. בכה"ג למידי דבעי ב"ד בעינן מערב ולא באותו היום וה"ה קביעת מקום לחליצה. ואפי' את"ל דלא מצינו למיל מהתם מ"מ אמאי נעביד דברי הגאון לאו דווקא כיון דאשכחן בעלעא הזמנות דבעיא מערב ולא באותו היום דאין הלשון משמע כלל דנקט רש"י ערב למעוטי שחרית דקודם יום שמעברין משום דמיפלג טפי אבל באותו יום עצמו כל מאי דקריב טפי שפיר דמי דא"כ הלל"מ מערב יום שלפניו וקל להבין. מ"מ נראה דאע"ג דנקט ראבי"ה האי לישנא איהו לא אתי לאפוקי מופלג מלפניו אלא לאפוקי סמוך כדמשמע התם קצת דקאי על זה הפנים וא"כ אם רוצים לחלוץ באחד בשבת נראה דלא שרי לקבוע מקום בשבת בערב משום דמיחזי כמתקן וכבונה הואיל ומכשירות למצוה. וכה"ג אשכחן כמה וכמה גזירות בהלכות שבת ויוכלו לקבוע בערב שבת ולא חיישינן אם הוא מופלג טפי מערב אחד דאפילו אי חיישינן בעלמא הכי דבשבת לא אפשר לא חשוב מופלג:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכב

[עריכה]

אשה אחת מת בעלה והיתה סבורה שגם אחי בעלה מת כי כן יצא הקול ואם היה חי היתה זקוקה לו ונתקדשה לאחד מן השוק. ולאחר שנתקדשה בא היבם ממדינת הים לחלוץ לה ונישאת מאז למקדש שריא למיתב תותיה או לאו:

תשובה יראה דיש להחמיר ולאוסרה לבעלה דכה"ג לאו שוגגת מיקרי דכיון דידעה שיש לה יבם לא הוי לה למסמך אקול בעלמא שמת שאפילו ע"א ביבמה לעלמא מסתפקא תלמודא פ' האשה אי מהני אע"ג דנאמן במת בעליך ומסיק אשירי דלא מהני ונהי נמי דרב אלפס ויתר רבוותא פסקו דנאמן עד אחד ביבמה מ"מ בקול בעלמא ליכא מאן דאסיק אדעתיה דלא מוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים. וא"כ אפילו לר"ת שפסק פ' האשה רבה דיבמה שנתקדשה לאחד מן השוק קודם שנתחלצה אי לא בעי יבמה ליבמה וחלץ לה אח"כ שרינן למקדש דבקידושין לא קנסוהו אפי' באשת איש כל שכן ביבמה נוכל לומר דדוקא שנתקדשה בשוגג כגון שלא ידעה שהיה לו אח אבל בנ"ד לאו שוגגת מיקרי כדפרישית וכל החבורים שכתבו דברי ר"ח שפסקו הלכה למעשה כתבו המעשה בענין זה שלא ידעה היבמה שהיה לה יבם האביאסף ואשירי משמע דדוקא כה"ג התיר הלכה למעשה ואע"ג דמשמע מתוך ראייתו שכתב ויליף לה מקל וחומר מאשת איש דלא קנסוה כשנתקדשה משום דלא עבדה איסורא ונראה ראיה דבאשת איש אפילו במזיד לא קנסוה דהא לא עבדה איסורא. מ"מ י"ל דלא פסיק הלכה אלא בשוגג וראיה מדכתבו החבורים בתחילת דבריו וראיותיו וכתב עלה דהכי עבד עובדא באשה שלא ידעה שהיה ליבם משמע דסבירא להו דוקא בכה"ג התיר הלכה למעשה ותו אפי' אם נאמר דהתיר אפילו במזיד הואיל וה"ג ור"ח פליגי עלה במזיד כדמפרש באשירי ואשירי נמי דמסיק כוותייהו לית לן להקל ולהתיר אליבא דרבינו תם לחוד. וא"ת אדרבה נימא דבנ"ד כ"ע מודו אע"ג דכמזיד דמי שרי דע"כ לא אסרינן התם אלא היכא דנודע הספק קודם שנשאת ובעודה ארוסה נשאל לחכם תו לא שרי לה להנשא ואסורה למקדש אבל היכא שכבר נשאת להמקדש לאחר חליצה בלא התרת חכם ולפי שהיה סבור שאין בו איסור ושוב נודע הדבר לחכם אית לן למימר דלא מפקינן מיניה אפילו אין לה בנים עדיין דבכמה דוכתי מפליגין בתלמודא בין נשאת שלא תצא ובין שלא תנשא. אמנם נראה לדקדק מלשון ה"ג דאסרו אפילו בדיעבד ואם נשאת תצא וכן פירש ר"ח מסכים לדברי ה"ג וכתב בזה הלשון אם נשאת תצא מהמקדש כדאיתא התם באשירי אלמא מאן דאסרי למקדש לישאנה וצריך להוציא בגט קרינן ליה תצא וה"ה בנישאת וא"כ הא דמפלגינן בכל דוכתא בין נישאת ללא נשאת היינו דלא נתקדשה גם כן אבל נתקדשה והיינו צריכין לה גט היינו תצא. ועדיין נוכל לומר דמהאי טעמא עדיף נישאת דמהשתא דיעבד הוא אבל לא נישאת אנו צריכין להתיר לה להינשא לכתחילה דודאי בקדושין לחודיה ליכא איסורא דהא משמע מלשון ה"ג דבהאי איסורא אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד דכתבו הכי שומרת יבם שנתקדשה נותן לה גט ושריא ליבם אבל למקדש אסור עולמית מדנקט עולמית משמע דאין תקנה לדבר אפילו דיעבד והכי איתא פרק חרש ביבמות דיקא נמי דגבי דידה תניא לא יצא וגבי דידיה תניא לא יצא עולמית ש"מ הא דאורייתא כלומר ואין תקנה לדבר ולכך נקט עולמית לגבי דידה דרבנן ויש תיקון אם עבר וגרש כדאיתא התם בתוס' ובאשירי ובמרדכי פ' המקבל מן הירושלמי דלמ"ד משום עובר וגרש שמותר וכן בפ' מי שאחזו דייקי בכמה גוונים מדנקט עולמית ש"מ דדיוק גמור הוא וה"ג קדמוניות הן ויש לדקדק מדבריהם כמו מדברי התלמוד אך י"ל דהתם נמי לא דייק אלא משום דברישא גבי דידה לא נקט עולמית ובסיפא גבי דידיה נקט עולמית וכן משמע לשון רש"י פ' מי שאחזו מ"מ ראיה יש מדנקט לישנא יתירתה אסורה עולמית דאין לנו לחלק מלבנו ולומר דיש חילוק בין נישאת ללא נישאת אחרי דפר"ח נמי משמע הכי מדנקט תצא מן המקדש:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכג

[עריכה]

יבמה שנפלה לפני יבם אחד והיבם ההוא נאנס בקטנותו ונטמא בין הנכרים ונתגדל בין הנכרים עד שנעשה גדול בשנים ואעפ"כ לא חזר לדת האמת ובשעת נישואי אחיו לזאת היבמה היה עדיין קטן בין הנכרים אבל בשעת מיתת אחיו נטשה כבר גדול זקוקה היא לו או לאו:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר דין היבמה שנפלה לפני יבם שנשתמד במזיד ועדיין הוא ברשעו בשעת מיתה וגם היה כן בשעת נישואין או אם עומד ברשעו באחד מהם בשעת נישואין או בשעת מיתה ומאז נבאר שאילתנו בא"ז כתב וז"ל רב נחשון גאון זצ"ל וספר בשר על גבי גחלים ותשובות רבות פסקו דיבם שהיה מומר בשעת קידושין אחיו ועדיין כשמת הוא עומד בשמדותו אינו זוקק את אשת אחיו לייבום ופטורה לשוק בלא חליצה אפי' חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחינן ביה ולפר"ח אפילו היה יהודי בשעת נישואי אחיו אם היה מומר בשעת מיתת אחיו אינו לא חולץ ולא מייבם עכ"ל ובא"ז הגדול כתב דברי הגאונים מאד באורך והלשון גם הראיות מגומגמים קצת והנראה לי תורף הדברים אכתוב מה שחלק מה דהוי מומר בשעת קידושי אחיו כתב הטעם על זה דסברי הני גאונים דנישואין הראשונים הן מפילין וכיין דהוי יהודי בההוא שעתא חייל עליה זיקא ותו לא פקע בשמדותו אבל כשהיה גם בשעת קידושין מומר אינה זוקק משום דהתורה אמרה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי קאמר יבמה אפילו מומר והא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחים להדדי ומה מת אחד ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי תקלה וכ"ת לא יבא עליה ולא תפטר בלא חליצה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא דאי הדר גר לסורו ישראל מומר קרינן ליה ואי קידש קידושיו קידושין אלמא כישראל חשבינן ליה לא דמי דהתם בידים הוא דקעבד מומר מעשה ואיסור כרת הוא אבל הכא ממילא הוא ואיסור לאו ואיכא למיחש לעיגון ע"כ תורף הדברים בדרך קצרה. וכתב שם דהך מילתא נשאל לבני ישיבה דמתא מחסיא והשיבו כדכתיבנא דאינו זוקק אם היה מומר בשעת קידושין משום דנישואין הראשונים מפילים ולא האריכו בראיות יותר אבל הגאונים שאחריו כתבו בתשובותיהם הנהו טעמא דכתיבנא לעיל וכתבו ג"כ שסמכו על הראשונים שהן כדי לסמוך עליהן כי מהם תצא תורה לכל ישראל ומסיק א"ז הגדול דלפר"ח דפסק מיתה מפלת אפילו היה יהודי בשעת נשואין ואח"כ נשתמד והיה מומר בשעת מיתה פטורה מן החליצה. וכתב עוד א"ז שנראה לו שאם היה מומר בשעת נישואין וחזר בתשובה קודם מיתת אחיו כיון שהיתה להם ישיבה אחת בשעת מיתה וקי"ל מיתה מפלת הוי ליה כמו שנולד לאחר נישואין של אחיו וזוקק לייבום ואפשר דרבי נחשון וספר בשר על גבי גחלים מודים ג"כ בכה"ג היכא דחזר בתשובה קודם מיתה ע"כ ומרדכי פ' החולץ כתב דמצא בתשובת הגאונים דיבמה שנפלה לפני המומר ואין כאן אח אחר פטורה מן החליצה ויבום ולא כתבו שום ראיה לדבריהם. מצאתי בשם רבי אברהם מרעגנשפור"ק דיבמה שנפלה לפני יבם מומר דתימא הוא אי בעי אפילו חליצה דבמקום ערוה קיימי משום דהנבעלת לנכרי קנאים פוגעין בה וכתב רש"י בתשובה אחת דאין לסמוך עלה ואע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ודבר וקידושיו קידושין גם לחלוץ גם לייבם ומור"ם הביא ראיה לדברי תשובת הגאונים מהא דאמרינן פ' הגוזל קמא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני משום טב למיתב טן דו אבל מומר דאנן סהדי דלא ניחא לה שיעבירנה על דת א"כ נפקא בלא חליצה מהאי טעמא ושאלו למהר"ם על יבמה שהיו לה שני יבמים האחד הגדול מומר ולא היה כאן הקטן יהודי והלך למד"ה אם יוכל המומר לפוטרה והשיב דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ע"כ. הנה ביארנו דעת הגאונים אשר נמצאו לי דבריהם על ספר מעתה אבאר דעת הגדולים שהיו בימינו אחד מהגדולים השיב לחד מרבוותא וההעתק נשתלח לידי דהיה נראה לו לסמוך על דברי א"ז בשם גאונים קדמונים והא דכתב רש"י וחולק על הגאונים רצה ליישב וחילק בדברי רש"י להשוות לדברי הגאון וגם היה נראה לו דהא דמייתי רש"י ראיה מקידושיו קדושין גם הגאונים מייתי לה ומתרצי לה כדמבואר לעיל א"כ דבריהם עיקר ועוד היה נראה לו כיון דא"ז דרגיל בכל מקום לאסוקי הילכתא כרש"י וכאן מוכיח מדבריו בספרו דסבירא לן הלכה למעשה כדכתבו הגאונים א"כ בריר לו דדברי רש"י אינם עיקר כאן וגם כי הר"ר אברהם כתב דתימא הוא אי בעי חליצה כדלעיל. והא דכתב רמב"ם מי שיש לו אח מכל מקום בין הוא ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו לייבום תירץ א' מהגדולים דלעיל דמיירי שנעשה עובד לע"ז אחר נישואי אחיו וס"ל נישואין מפילים כדברי הגאונים ע"כ דבריו וטעמיו. עוד מצאתי הועתק בשם גדול אחד שחולק בראיות רש"י וכתב נהי דלענין קדושין כישראל הוא וכן לכל שאר דברים כה"ג דלאו תלויין באחוה אבל ייבום דתלייה רחמנא באחוה ומומר לאו אחיו של ישראל הוא והכי איתא בהדיא בסמ"ג בשם רא"ם במצות לתת צדקה דמהאי טעמא יכול להלוות למומר בריבית. דלאו אחיך מיקרי וכן אינו מצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך והאי לאו אחיך הוא. ורוצה לומר אותו גדול דה"ה לענין ייבום ואחד מהגדולים השיב בתשובה דלית לן לאסוקי אדעתא להקל מדברי רש"י שהרי מהר"ם אע"פ שהביא ראייה לדברי הגאונים כתב דעבדינן הכא והכא לחומרא ותו דהתוס' סוף פ' הגוזל קמא כתב דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנישואין לא מהני טעמא דאדעתא דהכי לא קדשה דמשום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקנה נפשה לגמרי בלא תנאי ועל דברי רבי אברהם השיב דכל ימיו תמה על דבריו דמשויה לביאת נכרי כמו ערוה דתוס' פ' קמא דיבמות כתבו בחד שינויא דמדאורייתא אינו ממזר אלא מדרבנן כיון דבצינעא ביאת היתר היא וכ"ש אם היה האח בתחילה בשמדותו נאנס בקטנותו ובעודו בקטנותו בין האומות נתקדשה יבמתו לאחיו דודאי זקוקה היא אפי' לא"ז בשם הגאון דהוי כמו נתקדשה בעודו יהודי ואח"כ נשתמד דכל מעשה קטן עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' לא חשיב לה וכהסגנון הזה השיב לי בתשובה וכן נראה לי כדבריו דכיון דמסיק רש"י בתשובתו דליכא למיסמך כלל אדברי הגאון כדאיתא בתשובת המיימוני מי יוכל לתקן את אשר עוותו הרי מימיהם אנו שותין וכן העתיק אחר מהגדולים דבעל העיטור פסק כרש"י והר"ר ידידיה משפיירא עשה כן הלכה למעשה ומש"כ אחד מהגדולים המתירים דלעיל דא"ז רגיל בכל מקום לפסוק כרש"י וכאן פסק דלאו כוותיה אלמא ברירא הוא ליה דאין דבריו כאן עיקר אין נראה הוכחה כלל דרש"י כתב דבריו אילו בתשובה ולא בפירושיו ושמא הא"ז לא ידע מתשובה זו ואי שמע הוי הדר לפסוק כרש"י כמו שרגיל בכל מקום. ומה שחלק המתיר דלעיל בדברי רש"י לא רציתי לבאר דמוכח מתשובת רש"י שבמיימון שאין חילוק לרש"י כלל דבכל ענין שהיה מומר בין בתחילה בין בסוף לעולם זקוקה היא לו ותו נראה דקשה היא מאד להבין דברי הגאונים שחלקו בין היכא דהוי מומר בשעת נישואין ובין דהוי יהודי באותו שעה דהיינו טעמא משום דסבירא להו נישואין מפילים אע"ג דאין משיבין את האריות כ"ש אנא יתוש קטן מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וק"ל טובא חדא דרבא סבר פ"ק דיבמות מיתה מפלת דמשני מתניתין דפ"ק וד' אחין דתרווייהו סבירא מיתה מפלת וזו ואצ"ל זו קתני וכדרבא קי"ל נגד רבי ירמיה דמשני סברא וכן פסק אשירי ותו אפילו אי קי"ל נישואים מפילים מ"מ אין לחלק לפי סברת הגאונים דמשווי ליה למומר כערוה שהרי סוברים דפטורה מחליצה כמו מיבום א"כ אפילו נשתמד אחר הנישואין תיתי ערוה ותפקיע זיקה כמו הא דתנן בהדיא פ' ד' אחין ב' אחין נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעל אחיות וכנסה נשוי נכרית ומת ונפלו שתיהן לפני האח השלישי כשם שאחות אשה פטורה כך צרתה פטורה הא קמן דאע"פ שהנכרית היתה נשואה כבר יחידית קודם שכנסה בעל אשת אחיו ונישואין דנכרית היו מפילים אותה דהא לרבי ירמיה תנא דד' אחין סבר נישואים מפילים אפ"ה כי אתיא ערוה לגביה מפקיע לה זיקתה והיינו טעמא דלא אמרינן נישואין מפילים אלא לענין זה שאם היתה שעה אחת צרת ערוה בשעת מיתה ונראה הטעם כיון דבלא"ה כל יבמה איכא עלה איסור אשת אח אלא דרחמנא שרי' וכי איכא עלה שעה אחת פטור מכח ערוה שוב אין לה להתיר להכי מהני טעמא ואינה ראויה שעה אחת בשעת נפילה והרי היא כאשת אח שיש לה בנים אבל הכי לא מהני דנישואים מפילים להזקיקה בשביל כך דשוב לא תפטר דאין מזקיקים אותה בטעם כל דהו הואיל ובלאו הכי רכיב עלה איסור אשת אח והכי איתא בתוס' פ' ד' אחין דהא דנשואין מפילים אפילו למאן דאית ליה אינם מפילים לגמרי כמו מיתה מפלת וא"כ לגבי מומר נמי אם מחשבינן זיקתה לכלום מדאורייתא לפטור יבמתו אפילו מן החליצה והיינו כמו פטור ערוה אפילו נשתמד אחר נישואין ידחה טעם דנישואין מפילין ואע"ג דבא"ז הגדול מדברי הגאון כתב טעמא דהא דקידושין דמומר הוי קידושין היינו טעמא משום דהנביא הכריז על ישראל והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' לכך קידושיו קידושין וכן זוקק את אשת אחיו אם נשתמד אחר קידושין מהאי טעמא. ונראה לבאר דעת הגאונים כיון דקי"ל נישואין מפילים אם היה יהודי בשעת נישואין חייל עליו הזיקה והתורה לא נתנה לו כח לפרוק עול מעליו שכבר נתחייב בו אבל אי הוי מיתה מפלת א"כ כשנשתמד עדיין לא נתחייב בה וצריך לומר כדלעיל משום דע"י מעשה הן באין דומה כבא לפרוק עול אם לא יועילו קידושין שלו כמו של נכרי הרי עושה את עצמו בידים כנכרי וכל אילו הטעמים קצת זרים הם לקבלם ולסמוך עליהם לקולא נגד דעת רש"י דמימיו אנו שותים ונגד דעת מהר"ם דבתראי הוי וידע דעת כולם ואזל הכא והכא לחומרא וגם מה שחלקו הגאונים משום דבקדושין איכא צד כרת וביבום ליכא אלא לאו ק"ל מהא דפריך פ"ב דיבמות מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מ"ל לאו ומ"ל כרת אמנם בכל זה איננו בא להפליג דברי הגאונים אשר מהן יצא הוראה לכל ישראל אלא לבנות על יסוד רש"י ומהר"ם ויתר גאונים שהזכרתי לעיל ומה שהפליג הגדול שהבאתי לעיל את דברי רש"י משום דגבי ייבום תלייא באחווה ולכך שאני מקדושין והביא ראייה מדברי רא"ם בסמ"ג דחילק הכי בין קידושין לגיטין ובין ריבית וצדקה דכתיב בהו אחוה ולכך ליתניא במומר נראה דאין ראיה מזה לחלק הכי ג"כ לעניין יבום דהתם שפיר אית לחלק משום אחוה דכתיב גבי ריבית וצדקה לאו באחים גמורים איירי אלא כלומר כל ישראל שהם אחים בתורה ובמצות. ותדע דאנו מוזהרים למנין ריבית וצדקה על הגר הבא משאר עממין כמו על ישראל הבא מזרע יעקב וכיון דהכי הוא מומר שכפר בעיקר ויצא מן הכלל פורק ממנו אחוה זאת אין אנו מוזהרים לרחם עוד עליו ולהחיותו. אבל אחוה דכתיב גבי זיקה ויבום אינו ר"ל אחיו בתורה ומצות אלא אחיו מעצמו ובשרו שנולדו מאיש אחד ומומר נמי אעפ"י שנשתמד לא פסקה תולדותיו והלא הוא ואחיו המת נולדו מאיש אחד דעשו נמי ישראל מומר היה כדאיתא פ"ק דקידושין ואעפ"כ משתכח דהתורה קראתו אח ליעקב בכמה דוכתי והיינו משום דבני איש אחד היו ומה שכתב המרדכי בשם הרבי אברהם דמשום דקנאין פוגעין בו חשיב כערוה צ"ל הטעם כיון דרשאי הקנאי ליטול את נפשו הוי כמו ערוה שחייבין עליו מיתת ב"ד ולכך פטרוהו מן החליצה ויבום אתמהא א"כ יהא הוולד ממזר והא קי"ל אפי' מנכרי גמור הוולד כשר אלמא לא מדמינן להו לעריות בכל דיניהם וה"ה לענין פטור יבום וחליצה והני תלת מילי וולד ממזר ופטורי חליצה ויבום וקדושין תופסים בהדדי כדמוכח במס' יבמות בכמה דוכתא ומהשתא נבאר תחילת שאילתינו אם קדשה ונשאה בעוד שהיה אחיו עדיין בקוטנו בין האומות ואח"כ בשעת מיתתו נתגדל כבר ולא חזר לדברי הגאונים רב נחשון וחביריו ודאי זקוקה היא לו דכיון דסבירא להו דנישואין הראשונים מפילים זה היה קטן בשעת נישואין ואנוס גמור הוא והרי הוא ישראל ממש לכל דבריו ואע"פ שלאח"כ עמד ברשעו אפילו בגדלותו מ"מ הוי כמו שנשתמד אחר הקידושין דזקוקה היא לדברי הגאונים הללו כדלעיל. אך לפר"ח דסבר מיתה מפלת היתה פטורה כדמבואר וכבר כתיבנא דאפילו דהיכא דהוא מומר גמור בשעת קידושין ומיתה אין להקל מדברי רש"י ומהר"ם לפוטרו מחליצה וכ"ש בכה"ג ויש נוהגים להתנות בכה"ג בשעת קידושין שלא תיזקק ליבם אם תפול לפניו וצ"ע בדבר דבמרדכי פ' הפועלים מייתי ירושלמי דהמתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל כמו אם מתי לא תיזקק ליבום אמנם בתלמוד דידן לא משמע הכי מדפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה למוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו'. ומיניה מייתי מור"ם ראייה לדברי הגאונים כדלעיל ואין לחלק משום דהתם הוי אנן סהדי ולא צריכה להתנות אבל המתנה בפירוש לעקור דבר מן התורה לעולם לא מהני תנאו דבתשובה במיימון נמי איתא הא דמייתי מור"ם מדברי הגאונים מפ' הגוזל ומסיים התם דהוי כמו שהתנה בפירוש שלא תזקק לו משמע דתנאי בפירוש מהני לגמרי מ"מ גילוי דעת הוא דאין בדעתו לחול הזיקה שתתייבם מחמת חיבת הנישואין כמו שמחלקים התוספות דדווקא מן האירוסין אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה ולא מן הנישואין והאידנא רגילין לעשות קידושין ונישואין יחד בשעת חופה וכיון דבההיא שעתא מתנה אנישואין נמי מתנה ועיין פ' המגרש בגמ' ובתוס' פ' אע"פ דהתם מפרש כמה חלוקים במתנה על מה שכתב בתורה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכד

[עריכה]

לאה היתה זקוקה לב' יבמין ראובן ושמעון ומת ראובן. צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת ראובן קודם שתחלוץ לשמעון או לאו:

תשובה יראה לפום ריהטא היה נראה דצריכה להמתין. אבל כי דייקינן שפיר יראה דלא צריכה כלל בפ' החולץ ת"ר יבמה שחלצו לה אחים תוך שלשה חדשים צריכה להמתין ג' חדשים פי' ממיתת הבעל חלצה לה לאחר ג' חדשים ממיתת הבעל אינה צריכה להמתין כלום וכתבו התוס' בשם ר"ת דדווקא שחלצו לה דהחליצה מוכחת שלא בא עליה כדאמרינן גבי ממאנת שהמיאון מוכחא שהיא קטנה אבל מת היבם לאחר ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם דיותר קרובה היבמה לביאה מארוסה דגזרינן בה אטו נשואה ואע"ג דאמרינן יבמתו נזירה ממנו אשתו לא נזירה ממנו היינו לענין למוקמי אנפשיה אבל לעניין שמא ישא אחותה כו' איכא למימר יבמתו קרובה לביאה טפי ואיתא התם בגיליון עלה וז"ל אבל לענין לגזור אטו נשואה איכא למיגזר בשומרת יבם טפי דקרובה לביאה עכ"ל והשתא היה נראה לפום ריהטא דלאו דווקא מת היבם ואין שם אלא הוא דצריכה להמתין ג' חדשים להנשא לשוק אלא אפי' היו שם ב' יבמין ומת האחד כנ"ד לא שרינן להו להתייבם תוך ג' חדשים ממיתת היבם האחד כיון דקרובה היא לביאה כדפסק ר"ת א"כ איכא למיחש שמא מעוברת היא מן היבם שמת ואסורה להתייבם לזה א"נ אפי' לא חיישינן שמא מעוברת היא מן היבם שמת מ"מ גזרו בה אטו נשואה לבעלה כדגזרינן בארוסה אטו נשואה אע"ג דלא חיישינן בה דילמא מעוברת היא וכיון דאסורה היא להתייבם אסורה לחלוץ דהכי תנן פ' החולץ היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שיהיו לה ג' חדשים ופריך תלמודא בשלמא לא תתייבם שמא מעוברת היא וקא פגע באיסור אשת אח אלא תחלוץ מנ"מ ומסיק משום דכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה אמנם כי דייקי בה שפיר אין נראה לדמות נדון זה לפסק דר"ת וגם אין לגזור שמא מעוברת היא דהא דפסק ר"ת דיבמה אסורה להנשא תוך ג' חדשים ממיתת היבם התם היבם לגבי יבמתו חשיב לה כבעלה לגבי אחר מן השוק דהא רמיא קמיה בזיקה ויכול ליבמה בעל כורחה ודמי לנשואה לאחר מיתת בעלה דזיקה ככנוסה דמיא אבל ליגזור מיבם זה ליבם אחר ולשווייה כנוסה ביבם זה לגבי אחיו שהוא יבם כמותו לא שייך כלל למימר הכי דמאי חזית שהיא כנוסה של זה אדרבה נימא דהיא כנוסה של זה ואפי' אם היה זה שמת גדול אחין מ"מ אינו אלא למצוה דהא אם קדם קטן ובא עליה קנאה לכל דבר ולהכי לא דמי כלל לנשואה לאחר מיתת בעלה שהיא אסורה לינשא לעלמא וליכא למיגזר בה כמו בארוסה דארוסה נמי דאסורה להנשא לעלמא משום דעומדת היתה לביאת הארוס טפי מלעלמא ושייך למגזר בה אטו נשואה. וא"ת נהי נמי דלא דמי לנשואה כמו שביארנו מ"מ נימא דלגזור משום היא גופא דכיון דכתב ר"ת שהיא קרובה לביאה טפי מארוסה ניחוש שמא מעוברת היא מן היבם האחד ואם תתייבם מן השני יש כאן חשש תרי איסורי חדא דפוגע באיסור אשת אח כיון דבא עליה ראשון קנאה לאשה ופטרה מן הייבום ועוד דאי מעוברת היא לא מצינו למידע של מי הזרע אם תתייבם בתוך ג' חדשים ונמצא אח נושא אחותו ושאר חששות דמפרש תלמודא התם וי"ל דלא תיסק אדעתיה דסבר ר"ת דחיישינן בה משום לתא דידה דא"כ אמאי מזכיר דגזרו בה כמו בארוסה אטו נשואה הא איכא למיגזר בה משום היא גופה ולשון התוס' שכתבו לענין שמא ישא אחותה איכא למיגזר בה אל יטעך דהא פירשו הגיליון בהדיא דר"ל דלענין לגזור אטו נשואה והתוס' סוף הגזירה נקטו דנשואה גופה היינו משום שמא ישא אחותו והכי אשכחן בכמה וכמה דוכתי דהגליונות הקצרים מפרשים סתימת התוספות וכיון דלא חיישינן בהיא גופא דילמא מיעברה מיבם מתיישב נמי דלא תקשה אמאי לא תתסר לחלוץ תוך ג' לאחר מיתת היבם משום טעם דאתה מצריכה כרוז לכהונה אי משתכח דמעוברת היא כדאמרינן התם הא טעמא ונשאר ג"כ במסקנא עיברוה לאחר מיתת בעלה אלא ע"כ דווקא בנשואה גמורה חיישינן דילמא מעוברת היא ונמצא אתה מצריכה כרוז אבל ליבמה וארוסה ליכא למיחש עלה אלא דגזרינן בהו אטו נשואה משום דטעמא דכרוז חששא בעלמא היא ולא גזרינן בה הני אטו הני והכי איתא התם בהדיא בתוספות אארוסה לרבי יוחנן:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכה

[עריכה]

שאלה רכה יבמה אחת חלצה ולא דקדקו הדיינים יפה בשנותיה ובסימני נערות ולאחר חליצה נמצא שקטנה עדיין היתה וכשגדלה חזרה לחלוץ פעם שנית צריכה לחזור על כל האחין או לאו:

תשובה יראה דאפי' לפי דעת הגאונים דפסקו כרב חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים הכא אין צריכה לחזור ואע"ג דקלישה לה זיקתה שהרי חלצה פעם אחת מ"מ אינה צריכה חיזור דפ' מצות חליצה תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. ומקשים התוספות אמאי תנא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל כיון דתנא חליצתה פסולה. ועוד דלא תני הכי גבי קטן ומתרצים דאי לא הוי תני יתור לשון ה"א דחליצה פסולה היא מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו דאורייתא ולהכי תנא יתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו של קטן מיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע הא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש אינו אלא מדרבנן עכ"ל והשתא מ"מ אי לגירסתינו דגרסינן פסולה שמעינן מיתור לשון דחליצת קטנה אינה כלום מדאורייתא כמו של קטן ובקטן ובאנפליא קי"ל דאין פוסלתה על האחים וכה"ג אינה צריכה חיזור כדפסק בא"ז דהיכא דטעה בחליצה שאינה חליצה כלל כה"ג לא איקליש זיקה ואינה צריכה חיזור ואפי' לפרש"י דמחמיר בחיזור ופי' כל היכא דאינה יכולה ליבם מיקרי חליצה פסולה וצריכה לחזור הכא כיון דאינה פוסלה על האחין א"כ שרי ליבם ואינה צריכה לחזר ואי לגרסת הירושלמי דאיקרי חליצה מדאורייתא אלא מדרבנן פסולה וא"כ איקלישה זיקה וצריכה לחזר מ"מ כיון דתנינא דאם לא חלצה חליצה כשירה אלא שלכתחילה צריכה לחלוץ משתגדיל כולי האי לא מחמרינן עלה לחזר על כל האחין הואיל וחליצה קמייתא כשירה היא בדיעבד ולא אשכחן חיזור כה"ג לשום דעת גאון ואין צריך ראיה. אמנם הרמב"ם כתב קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה וכתב חש"ו שחלצו וכן החולץ למי שהוא פטור מן החליצה אינו כלום וכתב אח"כ שכל מקום שנא' בחבורו לא עשה ולא כלום מותרת להתייבם ולכהן ומותר בקרובותיה ובכל מקום שנאמר חליצה פסולה אסור בקרובותיה ונאסרה על האחין ולכהן ע"כ הרי משמע בהדיא מתוך דבריו דאיהו גריס חליצה פסולה במתני' דלגירסת הירושלמי אינה פסולה אלא שלכתחילה תחלוץ משתגדיל ואעפ"כ לא ירד הרמב"ם לדקדק מיתור הלשון דאין החליצה כלום כמו של קטן כמו שדקדקו התוס' ולפי דבריו היתה צריכה לחזור על כל האחין הואיל ופסולה היא על האחין ואי קלישה לה זיקה כדפרישית לעיל מ"מ נראה כיון דאיתנהו רברבי דפסקו דלא קי"ל כרב דשום חליצה צריכה חיזור ולעיל הוכחנו דלדברי התוס' בנ"ד אינה צריכה חיזור אפילו לרב ואשירי כתב דרב אלפס גורס כגירסת הירושלמי דחליצה קטנה כשירה בדיעבד סמכינן אכל הני ולא מצריכנא לחזר משום דעת הרמב"ם לחודיה כיון דעיקר של חיזור לכ"ע אינו אלא משל סופרים והלך אחר המיקל וכל שכן בכי האי גוונא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכו

[עריכה]

השנים שמוסיפין על השלשה דיינים המבוררים לחליצה יש קפידא באותם שנים שלא יהיו קרובים או פסולים או אם צריכים גם הם למקבע דוכתא לחליצה או לאו. ובהשלשה נמי יש להסתפק אם קפדינן בהן בקורבה דלא פסול לדינא כגון הנשואין שתי בנות אחין או שתי בנות אחיות או אשה ובת אחותה:

תשובה יראה דיש לחוש בודאי בהני שנים שמוסיפין למלויי בהו חמשה שלא יהו קרובים או פסולים אע"ג דכתב בא"ז בהדיא דאין קפידא בשנים דנוספין אם אינם כשרים לחליצה בהגה"ה במיימון לא כתב הכי אלא כתב וצריך לדקדק בהני חמשה שיהיו כשרים לדין ובהגה"ה שנייה כתב וראיתי שהשלשה היו נמשכין מן השנים המצטרפין להיכרא וכן שאר הבאים למחזי דלפעמים הם קרובים ולכך יושבין מרחוק כו' הא קמן דבשאר הבאים מצריך לישב מרחוק משום חשש קורבה והשנים המוסיפין מצריכין רק שיהיו נמשכין להיכרא אבל משום קורבה לא חייש משום דודאי צריכין שיהיו ג"כ כשרים. ובספר התרומה כתב וז"ל הילכך צריך חמשה מבוררים לפרסומי מילתא ושלא יהיו קרובים זה לזה ונראה דהרבה יש לתמוה על דברי א"ז דפרק מצות חליצה גרסינן אמר רב שמואל בר יהודה הוה קאמינא קמי דרב יידא ואמר ליה תא סק לזירזא דקנה למלויי ביה חמשה אמר ליה תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא כו' הרי מוכחא בהדיא דגר שפסול לחליצה פסול אפילו בשנים הנוספים והוא הדין שאר פסולין דמ"ש ואדרבה כ"ש הוא דהא דמוסיפין שנים לפרסומי מילתא היינו משום שיעידו שהיא חלוצה ופסולה לכהן ושרי לשוק ומצד זה היה להכשיר גר טפי משאר קרוב או פסול דגר כשר הוא לעדות וא"כ הואיל וגר פסול לשנים הנוספים כ"ש שאר פסולין. והא דכתבו רמב"ם וסמ"ג שנים הנוספים אפילו אם הם עמי הארצים כשרים אינו רוצה לומר עם הארץ כי האי שהן פסולים לעדות כדאמרינן בחגיגה כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעמי הארץ כו' משמע דעמי הארצים פסולים הן וא"כ כל שכן פסולין לדין כדתנן פ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד אלא רוצה לומר אפילו הן עמי הארץ כלומר שאינן יודעין להקרות כלום כדבעיא בהשלשה אבל מ"מ אינם חשודים בשום עבירה דכה"ג כשרין הן לעדות כדאיתא באשירי פ' אלו עוברין. וא"ת אי בעינן בהני שנים שיהיו כשרין לדין א"כ למה צריכין להיות נמשכין מן השלשה כדלעיל ואמאי צריכא היכרא הואיל וצריכין להיות כשרים כמו השלשה לא קשה מידי דעבדינן היכירא דלא ניטעי דצריך חמשה כמו שהיה סבור רבי יודא מקמיה דהדר ואתי למשרי חליצה בשלשה לכהן וק"ל. אמנם נראה דבהשלשה יש להקפיד שלא להושיב קרוב בכה"ג כגון שהוא ואחד מהדיינים או החולץ והחלוצה נשואין שתי בנות אחין או בנות אחיות אע"ג דפסקו הגאונים פ' זה בורר דכשרים הן לעדות הא כתב שם במרדכי דאין מורין להן לכתחילה לחתום יחד דחיישינן לב"ד טועין שיסברו שפסולין הן הא קמן דאפילו לגבי ממון חיישינן לטעות כל שכן לגבי איסור אמנם בהני שנים הנוספין אין נראה להקפיד אם הם קרובים בענין זה ואע"ג דברירנא לעיל דבעינן שיהיו כשרים אינו משום לתא דידהו דהא ע"כ לאו דיינים אינון אלא הטעם הוא משום גזירה דהשלשה או משום חשש איחלופי ולתרי חששי לא חיישינן ואפילו לפרש"י דסבר הטעם משום עדות כדי שיעידו אלו השנים דחליצה היא וא"כ היה לחוש שמא יסברו דאלו השנים פסולין הן מחמת קורבה מ"מ אין לחוש כיון דמדינא כשרין הן ואין הדבר צריכה עדות גמור רק פירסום בעלמא דהא איכא השלשה דיינין שיכולין להעיד ולכך אין לחוש כל כך בהני שנים מפני הטועים וקי"ל. ועוד נראה דהני שנים לא צריכינן למקבע דוכתא וסגי בהשלשה דהא תלמודא יליף למקבע דוכתא מועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ומסיים ההוא קרא ואמרה מאן יבמי כו' דהיינו הקריאה שמקרים ליבמה וכתיבנא לעיל דהני שנים לא בעינן בהו דידעי להו להקרות וא"כ לא קאי עלייהו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואין צריך להאריך בזה דהדעת נוטה דלא צריכא למקבע דוכתא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רכז

[עריכה]

יש קפידא לחלוץ בערב שבת או לאו:

תשובה יראה דאית קפידא חדא משום דשמעתי דאחד מהגדולים היה נזהר מלסדר נתינת הגט בערב שבת מסתמא טעמו היה משום דעל ידי דטריד בצרכי שבת שמא לא ידקדק בכל דבר ודבר כראוי והאי טעמא איתא נמי בחליצה אמנם אי משום הא לחודיה לא הוי אלא זהירות יתירות מן הסברא ולא משום ראייה מן התלמוד אפי' לגבי גט וכל שכן בחליצה דבגט יש ליזהר יותר כדאמרינן בפ"ק דקידושין דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן ואלו חליצה לא אידכר תלמודא אבל נראה דיש להקפיד מצד איסורא דכתב אשירי במס' סנהדרין פ' אחד דיני ממונות מן הירושלמי דאסור לדון מדרבנן בע"ש אפילו דיני ממונות וחליצה נמי דין הוא דלהכי פסולה בלילה ובקרובים ואע"ג דבסמ"ק במצוה לפסוק הדין כתב נמי דאסור לדון בע"ש מדרבנן מ"מ כתב דעתה נהגינן לדון בע"ש מפני ביטול תלמוד תורה של מלמדין ואפשר דהיינו דווקא לענין ממון מכשרינן דאיתיהיב למחילה והפקר ב"ד הפקר והוי כקבלו עלייהו קרובים או פסולים אבל לענין חליצה דאיסורא היא לא מהני הני טעמא דהא אי בעי החולץ והחולצת להכשיר קרובים פשיטא דלא מהני וה"ה בערב שבת ואע"ג דמשום הצורך נהגו העולם להכשיר אין נראה לחלק משום זה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/דיני_חליצה_ויבום"