תפארת ישראל על שבת ח

משנה שבת, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המוציא יין כדי מזיגת הכוס: ר"ל שיוציא רביעית הכוס. שכשימזגנו בג' חלקים מים. יהיה רביעית הלוג. והוא ביצה ומחצה. שהוא שיעור כוס בהמ"ז וקידוש והבדלה. וא"כ שיעור הוצאת יין /ביצה:

חלב כדי גמיעה: כפי בליעת אדם בבת אחת. והוא יותר מכגרוגרת [תוס'. והקשה בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערי לפי מ"ד כריתות (די"ד א') דבית הבליעה אינו מחזיק יותר מב' זיתים. ולרמג"א (תפ"ו) ר"ל שאינו מחזיק ג' זיתים. אבל באמת מחזיק יותר מב' זיתים. והוא כשיעור ביצה. וא"כ איך שיערו כאן כדי גמיעה בגרוגרת שהוא רק שליש ביצה או / ביצה ותרצתי לו דאע"ג דבית הבליעה מחזיק כביצה. עכ"פ אין דרך לגמוע יותר משיעור גרוגרת]:

דבש כדי ליתן על הכתית: מכה שבגב הבהמות. ואע"ג דחזי לאכילת אדם. אזלינן לחומרא דסגי בשיעור מועט:

שמן כדי לסוך אבר קטן: ר"ל אצבע קטנה שברגל של ילד בן יומו. ולרש"י א' מפרקי אצבע ילד בן יומו:

מים כדי לשוף: לשפשף:

בהם את הקילור: מטלית שנותנין על העין לקרר חמימותו [אב"י ול"מ נ"ל שהיא מלה יוונית קאלליראן. והוא תחבושת העין. ונקרא כך על שתואר הרטיה כעין עוגה שנקרא ג"כ קילורין]:

וכל השופכין: מים דלא חזו לשתיה רק לגבל הטיט:

רבי שמעון אומר כולן ברביעית: כל המינין שנזכרו במשנה:

ולא אמרו כל השיעורין הללו: לעיל במשנה. שכולן פחות מרביעית:

אלא למצניעיהן: אסוקי מלתא דר"ש היא. וס"ל דלמצניע עצמו מדהחשיבן להך מילתא סגי ליה בשיעור זוטא. משא"כ לסתם בנ"א צריך רביעית:

משנה ב

המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה: (פאסס). לאוחזה בו. דמתוך שהחבל קשה מקלקל לנפה וכברה. ואינו ראוי רק לקופה:

גמי: (באסט):

כדי לעשות תלאי לנפה: (זיעב) לקמח:

ולכברה: (זיעב) לנקות התבואה וכן מוכח לענ"ד מאהלות (פי"ח מ"ב) (וי"מ איפכא). לתלותן בו. ובציר שיעורן מאוזן הקופה:

רבי יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן: להראות לסנדלר מדה שצריך למנעל של קטן בן יומו. ושיעורו בציר מתלאי:

נייר: (פאפיר) העשוי מעשבים. ומדעשוי מחוטי עשבים נקרא נייר. כי נייראן בל"י חוטין דקים:

כדי לכתוב עליו קשר מוכסין: (מארקע). שנותן המוכס להסוחר לראיה שכבר שלם לו המכס. ורגיל לכתוב ב' אותיות גדולות מכתב המורגל:

והמוציא קשר מוכסין חייב: קמ"ל אף שכתוב על קלף חייב:

נייר מחוק: שאינו ראוי לכתוב עליו:

כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון: (באלזאם פלעשכען) [אב"י היא מלה רומית פאליאטום והוא בושם לח הנעשה מעלי וורדים ובשמים. והכלי שישימוהו בו נקרא על שמו]:

משנה ג

עור: דמליח ולא עפיץ:

כדי לעשות קמיע: ר"ל לכסות בו קמיע:

קלף: (פערגאמענט). דמדחשוב לא עביד מניה קשר מוכסין:

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין: ולא קאמר שבמזוזה. דשם אין כתוב פ' שמע על קלף בפ"ע:

שהיא שמע ישראל: תמוה וכי לא ידעינן שהיא שמע ישראל. ונ"ל לפמ"ש רתוי"ט דאצטריך תנא למנקט תפילין. דקמ"ל דמה"ט משערינן בה. מדנצרכה לכל אדם. ע"כ. והרי לפמ"ש רב"י (א"ח ל"ב י"ד) יש לעשות פרשת שמע מקלף עב ביותר. א"כ סד"א דלהכי נקט פרשה קטנה שבתפילין. דבעי נמי שיעור בעובי הקלף כעובי פ' שמע שבתפילין. להכי סיים. כדי לכתוב וכו'. ר"ל דהשיעור רק בהמשך הקלף ולא בעביו:

דיו כדי לכתוב שתי אותיות כחול: (שמינקע):

כדי לכחול עין אחת: שכן הצנועות עוטפות ואין מגלות רק עין א' וכוחלות אותה:

משנה ד

דבק: (ליים):

כדי ליתן בראש השבשבת: (ליים רוטהע). שנותנין הדבק על נסר שבראש הקנה. שכשהצפור יושב עליו. נדבק וניצד בו:

זפת: (פעך):

וגפרית: (שוועפעל):

כדי לעשות נקב: צלוחית שמשים בו כסף חי. סותם פיו בזפת או גפרית. וחוזר ועושה נקב דק בהסתימה:

שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן: על נקב שבמגופת פה צלוחית של יין. שהיין דק משמן:

חרסית: לבינה כתושה:

כדי לעשות פי כור: לטוח במקום שהמפוח נכנס בכור:

ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט: לטוח מושב הכור (כך מסקנת הגמ' ודלא כר"ב ורמב"ם בפירושו):

סובין: (קלייע):

כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב: לשמור החמימות:

סיד כדי לסוד קטנה שבבנות: ר"ל אצבע קטנה של בת. דכך רגילין לעשות לילדה שצמחו בה רבוי שערות. והיא עדיין רכה בשנים. מושחין גופה אבר אבר בסיד. ועי"ז השער נושר והגוף מתעדן:

רבי יהודה אומר כדי לעשות כלכול: ר"ל להשיר השער שֶׁבְּרַקָה (שלעפפע) בל"א:

רבי נחמיה אומר כדי לעשות אנדיפי: מצח שסדה אותו להאדימו (ודלא כר"ב): [אב"י ומורכב מב' מלות בלשון יון אנטי אפס ר"ל "נגד ההבטה" שהמצח של אדם מובט תיכף בהאדם. לכן ייפוהו]:

משנה ה

אדמה: טיט אדום:

כחותם המרצופים: לשון רומי מַרזוּפיוּם. ור"ל שק לצרור בו סחורה. שיניחו עליו חותם:

וחכ"א כחותם האיגרות: והוא פחות מחותם מרצופין:

וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא: זוטר שיעוריה מכרוב:

חול הגס כדי ליתן: כדי לערבו:

על מלא כף סיד: (שבמוירער קעללע):

קנה כדי לעשות קולמוס: המגיע עד קשר אמצעי שבאצבע:

ואם היה עב: שאינו ראוי לכתיבה:

או מרוסס: משוברת:

כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים: ביצת תרנגולת שקלה ביותר להתבשל. והשיעור כדי שיתבשל כגרוגרת ממנה:

טרופה: (צערשלאגען) ומעורבת בשמן. שממהרת להתבשל עי"ז:

ונתונה באילפס: (טיגעל). ומחמם האילפס בקנה הנ"ל:

משנה ו

עצם כדי לעשות תרווד: (לעפפעל):

רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חף: (שליססעל צאהן):

זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר: הוא כמו מחט חד שהאורג שובט בו חוטי השתי המתוחין שלא יתקפל חוט על חבירו. וכשנקטם ראשו מחדדו בזכוכית:

רבי אליעזד בר יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה: שיעורי' משקל י' מעה. שהן יחד כמשקל קט"ז שעורות בינונית והוא מעט יותר מקווינט (ועי' מ"ש בס"ד פ"ו דשבועות ב') וס"ל דלא טרח אינש לגרש עוף ע"י זריקת צרור. דבהרמת קול מתגרש:

משנה ז

חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו: קרשים שמונחים זע"ז. נותנין חרס בין קרש לחבירו. כדי שלא יתעקמו:

דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור: ליקח בו גחלת בוערת:

ולחשו: לשאוב:

מים מגבא: גומא קטנה. ור' יוסי מחמיר. דלחתות אש צריך שיעור גדול טפי שלא יכווה. וקרא לא זו אף זו קאמר. ולהכי אזלינן לחומרא (מיהו לכאורה ר' יוסי נמי מיקל דפוטר באין לו ב"ק):

בועז

הלכתא גבירתא