תפארת ישראל על ערכין ג

משנה ערכין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יש בערכין להקל ולהחמיר: מפרש ואזיל:

אחד שהעריך את הנאה שבישראל: דאפילו שוה ק' מנה, נותן כשהעריכו מבן כ' עד ס' רק נ' סלע והיינו להקל:

ואת הכעור שבישראל: אפינו שוה פחות מנ' סלע, ואפילו אינו שוה כלום, כמנוול ומוכה שחין, אפ"ה נותן נ' סלע, והיינו להחמיר:

נותן חמשים סלע: כשהוא מבן כ' עד ס':

משנה ב

בשדה אחוזה: שדה שירש ממורישיו והקדישה:

בחולת המחוז: חולת הוא לשון חול. ומחוז הוא שפת הים, כמ"ש חכם אה"ע א' שבלשון ערבי קוראין לשפת הים חוז [והמ"ם של מחוז הוא כמ"ם של משכן ומקדש]. ור"ל משום שבשפת הים מצוי חול רב, כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים [ירמיה ה' כ"ב]. ולכן השדה גרוע מאד:

ואחד המקדיש בפרדסות: בוים אונד לוסטגארטען.

סבסטי: ר"ל בגנות שסביב שומרון שנקרא ג"כ סבסטי ששם הגנות מעולים מאד:

נותן: הפודה אותן מיד הגזבר, בין שהבעלים פודה או איש אחר, נותן וכו':

בזרע חומר שעורים: ר"ל בעד מקום שיוכל לזרוע שם ל' סאה שעורים, שהוא גדול טפי מכדי לזרוע ל' סאה חטין. ושיעור המקום הוא ע"ה אלף אמה על אמה מרובעים. או רע"ד אמות בריבוע בקירוב:

חמשים שקל כסף: אם פודה בתחלת היובל. אבל כשפודהו בשנים שלאח"כ, מנכה סלע ופונדיון בעד כל שנה ושנה שבשנים שעברו מהתחלת היובל. וכל זה בעד הקרקע לבד. אבל כשיש בה ג"כ אילנות, מוסיף על הנ"ל דמי שוווין. מיהו כשהקרקע טרשין, שאינה ראוייה לזריעה כלל, נותן בעד הקרקע רק דמי שווייה:

ובשדה מקנה: ר"ל כשהקדיש שדה שהמקדיש זכה אותה מאחר ע"י מקנה וכדומה, חוץ מירושה:

ואחד שדה מקנה: דינן שוה, דנותן בעד מקום זרע חומר שעורים נ' כסף, כלעיל:

מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה: דאם דינן שוה למה לא כללם הכתוב:

אלא שבשדה אחוזה נותן חומש: דכשהבעלים פודין אותה נותן חומש יותר מהערך, דאם הערך הוא בעד ד' שנים, שהן ד' סלעים וד' פונדין, משלם ה' סלעים וה' פונדין, וכן לעולם, מוסיף חמישית מלבר:

ובשדה מקנה אינו נותן חומש: וה"ה דהוה מצי נמי למימר עוד חילוק אחר, דבשדה אחוזה שהקדישה, אם פודה אחר, מתחלקת לכהנים ביובל, ובשדה מקנה שהקדישה ופודה אחר, חוזרת לבעלים ביובל. אלא דנקט רק החילוק בין אחוזה למקנה, כשמקדיש עצמו פודה:

משנה ג

המית בן חורין נותן את שוויו: של ניזק:

חבל בזה ובזה: כשחבל את בן חורין או עבד ולא המיתן:

משלם נזק שלם: כמה היה שוה קודם שנחבל וכמה אח"כ:

משנה ד

אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל: משפחה שפלה:

נותן חמשים סלע: לאביה, בעד הנאת שכיבה:

והפגם: ר"ל דמלבד נ' סלע קנס הנ"ל, ישלם נמי דמי בושת ופגם. ופגם היינו דשמין כמה נפגמה מדמים ע"י שנבעלה. ואף דאין בת ישראל גדולה נמכרת. ותו דאם היתה בת חשובים, וכי ס"ד שאביה ימכור אותה, והאיך ישומו דמיה. י"ל דשמין אותה לפי יפיה כאילו היתה שפחה, וירצה אדם לקנותה לעבדו שאוהבו, וירצה גם הוא לעשות לו נחת, שמין כמה יתן אדון כזה בעדה כשהיא בתולה יכמה כשהיא בעולה:

הכל לפי המבייש והמתבייש: נ"ל דאתרווייהו קאי *), אבושת ופגם, דבבושת, אדם נקלה שבייש, בשתו מרובה ביותר [ועי' מ"ש בס"ד ב"ק פ"ח סי' י"ג], והמתבייש לפי חשיבותו בשתו. וכמו כן בפגם, בנבעלה למנוול ומוכה שחין או לשפל אנשים, נפגמה ביותר. ואם היא יפת תואר לא נפגם דמיה כל כך. והרי רבו רוצה לעשות נחת רוח לעבד, וא"כ איך ישוה בעיני העבד אם נפגמה ביותר או לא:

משנה ה

נותן מאה סלע: לאבי האשה. [ואף שכבר יצאתה מרשות האב. עכ"פ הרי בייש ביתו, שיאמרו שבבית האב זנתה, ויאמרו ראו גדולים שגדלתם, כשיסקלו אותה על פתח בית אביה [ככתובות מ"ה א']. וזה שלא כדברי הרמב"ן בפרשת כי תצא, שכתב דלהכי יתן ק' סלע, דהיינו הכפל ממה שרצה להפסידה מוהר הבתולות שהוא כ' סלע. דדרך התורה לקנוס כפל, עכ"ל. ותמוה דכיון דכתובתה שלה א"כ הו"ל ליתן לה הק' סלע. ואת"ל דעכ"פ חייבתו תורה קנס כפל ממה שרצה להרוויח. עכ"פ ק' א"כ מה קאמר תנא נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה. מנ"ל, דלמא כמו שהמוציא שם רע ישלם כפל ממה שרצה להפסידה. דהרי רצה להוציאה בלא כלום, כמו כן המאנס ומפתה שהפסידה מה שכתובת בתולה יתירה על כתובת בעולה, דהיינו כ"ה סלעים, [שהן ק' זוז] ישלם כפל דהיינו נ' סלע. ואף שזה תיקון חכמים היא שבעולה תגבה ק'. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. עכ"פ גם לרמב"ן ק' כך דהרי קיי"ל דגם כתובת בתולה מדרבנן הוא [כאה"ע סי' ס"ו]. ואף שכתוב בתורה כמהר הבתולות. על כרחך צ"ל דגם קודם תיקון חז"ל היה כבר מוהר הבתולות, רק שלא היה חיוב בדבר, אלא כך היה במורגל לתת לבתולה חמשים סלעים למוהר, דהיינו ר' זוז, ואתו רבנן ותקנו הדבר לחיוב, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. א"כ מאן לימא לן שבאלמנה לא היה ג"כ כי הך גונא מנהג ישראל ליתן כ"ה סלעים מוהר לאלמנה, ואתו רבנן ותקנוה לחיוב מטעם הנ"ל. וכן הסברא נותנת, שלא חידשו חכמים באלמנה טפי מבתולה. וצ"ע]:

נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה: שהרי המאנס והמפתה נותן רק נ', ומוציא שם רע נותן ק' סלע:

שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר: שלא לכנס לא"י בימי מרגלים:

אלא על לשון הרע: שדברו רק על אדמה שאין לה הרגשת בזיון:

וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי: דמדכתיב מלת זה, דמיותר לגמרי, משמע דזה העון לבד שקול ככל העשר פעמים שלא שמעו בקולי, וגרם העונש. ולא משום דמניין גורם, שעי"ז נתמלא סאתן:

בועז

הלכתא גבירתא