תפארת האדם/ט
ט[עריכה]
רמב״ן שם: ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו כי באדם שלש נפשות: נפש הגידול כצומח, או תאמר בזו נפש הגידול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל הרומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת. ומהם יאמרו, כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכוחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כאן, כי יאמר שיצר ה׳ את האדם עפר מן האדמה והיה מוטל גולם כאבן דומם, והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם: "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א, כ), "ותוצא הארץ נפש חיה" (ראו בראשית א כד). וזה טעם לנפש חיה, כלומר, ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה וכו׳. אבל אונקלוס אמר: "והות באדם לרוח ממללא", נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו: רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר׳ זירא, הוה מישתעו ליה ולא אישתעי, אמר: דמן דחבריא את, תוב לעפרך. וביקרא רבה: אמר ר׳ אבין, בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך. וכן "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב לד, יד), יורה כפי משמעו שהן שתים. ואחר יאמר הכתוב: וייצר ה׳ אלהים את האדם, יצירה תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר: בעל תנועה, כי היצירה היא החיות וההרגש שבהם הוא אדם, לא גיבול העפר וכו׳. ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה וכו׳. או יאמר שחזר כולו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת (עיין בספר המבחן ותרווה נעימות).