תפארת האדם/ח
ח
[עריכה]וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז).
אונקלוס תרגם: ויהי האדם לנפש חיה – "והות באדם לרוח ממללא".
יונתן בן עוזיאל: "וברא ה׳ אלהים ית אדם בתרין יצרין, ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא, ופתכא (=בלל אותו) מכל מימי עלמא, ובריה סומק שחים (=אדום) וחיור (=לבן), ונפח בנחורוהי נשמתא דחיי, והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין" (=לשמע אזן).
רש״י: עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. (והוא ממדרש תנחומא פקודי ג: התחיל מקבץ את גופו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם, כדי שלא תאמר הארץ: אין עפר גופך משלי, אם לוקח ממזרח ויפטר במערב, כדי שלא תאמר ארץ מערב: אין עפר גופך משלי, לא אקבלך. ולפיכך נטלו מארבע רוחות העולם, כדי שבכל מקום שיפטר שתקבלו הארץ, כמו שנאמר: "כי עפר אתה"). דבר אחר: נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ, כ): "מזבח אדמה תעשה לי"; הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד. ויפח באפיו – עשאו מן התחתונים ומן העליונים: גוף מן התחתונים, ונשמה מן העליונים. לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בשישי לבראות בו מעליונים ומתחתונים; ואם לאו – יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד. לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה; אך זו של אדם – חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור.