תניא חלק א כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תניא · חלק א · כה · >>

וזהו שכתוב (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וזהו שנאמר "ובלבבך".

ונכלל בה גם דחילו, דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי, וכל שכן בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר:

  • הן בבחינת סור מרע, אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו יתברך מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בעבודה-זרה ממש בשעת מעשה (והרי גם בעבודה-זרה יכול לעשות תשובה אחר-כך. ואף ש"האומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו'", היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה, אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואף-על-פי-כן, כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה-זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר-כך, והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל, שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע).
  • והן בבחינת ועשה טוב, להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא, וכמאמר רבותינו ז"ל "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי", וכן לתפילה בכוונה בכל כוחו ממש, וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו, שלעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאד אל האדם כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאד מיסורי מיתה, ה' ישמרנו; ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה-זרה ח"ו, וכל-שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון כדי לדבקה בו לעולם ועד. דהיינו:
    • כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו יתגלה בה פנימית רצון העליון, בבחינת פנים וגילוי רב, ולא בהסתר כלל, וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון אזי אין דבר נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר בפני עצמו, ולזאת תהיינה נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין-סוף ברוך-הוא, כנ"ל.
    • וייחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן, וכן גילוי רצונו שבדיבורו שהיא התורה הוא נצחי, וכמו שנאמר (ישעיהו מ ח): "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ודבריו חיים וקיימים כו'", ו"לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'". אלא שלמטה הוא תחת הזמן, ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה, כי אחר-כך, אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה, והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה', ואף-על-פי-כן, כשחוזר ושב לעבודת ה' אחר-כך, לתורה ולתפילה, ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק, ה' יסלח לו, כמאמר רבותינו ז"ל "עבר על מצות עשה ושב - לא זז משם עד שמוחלין לו". ולזה תיקנו ברכת "סלח לנו" שלש פעמים בכל יום, על עון ביטול תורה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום. וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה. ואין זה "אחטא ואשוב", אלא-אם-כן שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא, כמ"ש במקום אחר.

ובזה יובן למה צוה משה רבינו עליו השלום במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש, והלא הבטיח להם (דברים יא כה): "פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'"! אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה, כנ"ל.


<< · תניא · חלק א · כה · >>