תורת האדם/הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תורת האדם · הקדמה· >>

אמר המחבר / הנה נא חפצתי לדבר,
כי לכל חי רצון / ולכל איש עצב וששון.
ויש שמח בחלקו / במלאת ספקו,
ירון ושמח / במזל הצומח,
יאכל מגדי היום / ינשה המחרת הבא נורא ואיום,
ישתה וישכח רישו / וכל עמל נפשו.
ויש נלבב / ימאס שני[ו],
ויקוץ בזמנו / וכל יקר ראתה עינו,
יזכור האבל בימי החדווה / ויאוש בימי התקווה,
יקדים הבכי לשמחה / יניס הששון מפני היגון והאנחה,
לא יתנבא כי אם רעו יוסיף רע / יוסיף מכאוב ומזור יגרע / ושניהם המלאים לבבם למרע,
כי הראשון תועה מדרך השכל / והוא בן לא חכם ודבריו במשפט לא יכלכל / כי הגלגל מגלגל,
יצמח היום מזלו / ויעלה דרך גבולו,
ומחרתו ישקעו כוכביו בתחתיות / חלפו עם אניות,
בבוקר יזהירו ויאירו בחלונו / ובהמרותם תלן עינו.
והשני כי יתחכם / ועם אנשי לצון נסכם,
אשר ירחיבו פה, יביעו חידות לנבל / כל יקר תבל,
האריכו למעניתם / בגוייהם ללשונותם,
להוציא דבה על הזמן / והוא עד אמת ודיין נאמן,
יתן במשפט ויקח במשקל במדה ובמשורה / לא העביר דרך על איש ולא קלקל עליו את השורה,
הכוכבים והמזלות / למשול ביום ובלילה ולמאורות,
כי לא להמית אנשים ולא להחיותם / אל תביט להם כי לא ידעו וגם היטב אין אותם,
מאת אדון הכל יבא הכל / והוא הטוב והמטיב לכל,
לא יעוות משפט ומצדיק עינו לא יגרע / וגם הוא חכם ויבא רע,
יצדיק צדיק וירשיע רשע לרעתו / את הכל עשה יפה בעתו,
ויש בדרכיו סודות נעלמות, ולהם היחידים נסכמו / כי לא רבים יחכמו.
ויש נשגבים מדעת כל בריה / רחוק מה שיהיה ועמוק מה שהיה,
ומה האדם הדל וההלך / שיבא אחרי המלך,
רק לצדק הדין ולאמת המשפט, כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו.

והנני אומר / מה שלבי חושב ודעתי גומר,
כי אחרי היות האדם מעותד למות / מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות,
למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות ניאותו / כי החיים יודעים שימותו,
ומן התמה על יודעי דבר ויהי / למה יקראו אכר אל אבל, ומספד אל יודעי נהי?
והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם / ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם,
על כן יחרדו / כי מטבעם יתפרדו.
ואמנם הסתכלתי והשכלתי, ואין בתורה השלימה / איסור על האבל ומצווה על הנחמה,
לא אסרה על המתים רק התגודדות וקרחה / לא תרחיק הבכי ולא תתעב האנחה.

וראוי לנו להבין כי האבל עבודה לאלהינו יתברך על דרכים מיוחדים:
להתכונן ולהתאונן להתבונן בסופו מה יהיה / ולדעת ביתו איה.
ובענין הזה כתוב: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. וכתיב טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב. ונאמר עת לבכות. ואמרו רבותינו ז"ל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'.

והשנית להתאונן על חטאיו אם יקרנו אסון טרם מלאת שניו / או בא עליו מקרה בבניו,
על אלה ראוי לבכות ולקונן.
והנה האב תמים דעים / על ילד שעשועים,
בכה ולא הרגיע / ושק ואפר יציע,
והמלך הגדול, אשר לבו כלב האריה / על הילוד אשר לא ראה ולא ידע החכם יהיה,
ושכב ארצה ועפר בעפר / ואם אחרי מות הילד בגדיו תפר,
הנה על אמנון ועל אבשלום אשר נפשו חמס / לבבו המס ימס,
כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמרך בו מדרכי ההודאה והתשובה. ועל הענין הזה כתוב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.
ולפרש הפסוק הזה בבאור אומר כי כתוב למעלה ממנו: כי לא יזנח לעולם ה' כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. רוצה לומר: אם תשובו בתשובה ותיחלו לאלהים – כמו שאמר בתחלת הפסוק: טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו – ירחם אתכם כרוב חסדיו, כי האלהים לא יענה בני אדם מרצונו ולא יגה בני אדם בחפצו ולדכא תחת רגליו אנשי הארץ שהם אסוריו, להראות ממשלתו עליהם או להטות משפט גביריהם, או לעוות דליהם בריבם עמו, כלומר בחטאם לפניו, כל זה לא ראה השם בלבו לעשות כן. וכיון שהרחיק חפצו מן הרע הזה אמר: אל תחשבו כי הצרות הרבות והרעות הבאות עליכם מקרה לכם, ואינן באות מאתו יתברך, כי מי הוא זה שאמר דבר והיה שהשם לא צוה, הכל בא מאתו והוא צוה ונבראו כל המעשים, ואין ברעות ובטוב דבר שיהיה ומפי עליון לא יצא, והכתוב האחד מושך חבירו. אם כן, מאחר שהכל יוצא מפיו והכל מאתו, והוא יתברך אין לו חפץ ברע, כי במשפט הוא עושה הכל, מה יתאונן האדם? על חטאיו יתאונן ויתאבל, על כן אמר אחריו: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'. ורבי המפרשים זכורים לטוב אמרו כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב לומר שאין הבורא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה כי ברשות עצמו מעשיו, על כן יתאונן על חטאיו. והנכון בפסוק הזה מה שאמרנו.
ועל כל פנים, התאונן האדם על חטאיו בעת מקרהו הרע ופגעיו הקשים – מצוה. וידוע בתורה כי מות האדם קודם הזקנה עונש לו מדין הכריתות או המיתה בידי שמים, ונאמר בברכות "את מספר ימיך אמלא(שמות כג, כו), וכן מיתת הבנים בחיי אביהם עונש כמו שכתוב ערירים ימותו, וכתיב "כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם(הושע ט, יב), ונאמר בברכות "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך(שמות כג, כו). אם כן, מי שימות טרם זמן הנקצב לרוב בני אדם ראוי הוא וכן ראויים האוהבים לו להתאונן עליו ולהתאבל, וכן באבדן הבנים, רק שיהיה התאוננותם בדרך עבודת האלהים על החטאים הגורמים להם הצער ההוא, ושובם מן הנודעים, והתוודותם על לא הודע שלהם, ויאוש בסבל האמיץ והלב החזק בענין הזה הוא רע מוחלט.

בני אם יפתוך חטאים אל תאבה, כי תמצא מאמרים רבים לפילוסופי היוונים והמתחכם בחכמתם מאמצי כח הלבבות ומחזקי המחשבות, משמחים ללא דבר, מנחמי עמל, מכחשים העתיד ומיאשים על העבר, זכרוניהם משלי אפר, תועבה יבחר בהם וכל כופר. כי סקראט‏[1] אחד מחכמיהם אמר עם הספר: שאלוני מדוע לא ראינוך נעצב מעולם, אמר לו מפני שאין לי דבר שאם אחסר אותו אתעצב עליו, ועוד אמר מי שיכיר העולם לא ישמח בטובתו ולא ידאג ברעתו, ואמרו: האומלל מי שידאג כלל, ועוד אמר: מה מאד נפתה מי שידע כי נוסע מן העולם וישתדל בישובו, וכהנה רבות עמו ועם חבריו הפילוסופים.

ואמנם כי הענין הזה ראוי להם ולכל מתחכם, לעשות כל מעשה תבל אפס ותהו ריק והבל,
וכאשר יוסיפו יגביהו ויעמיקו / ובילדי נכרים ישפיקו,
מה יתן לך ומה יוסיף לך לשונם / ורוממות גרונם,
הנה שלמה המלך ברוח הקדש הוסיף על כולם,
הכל להבל דמה / ואין אצלו יתרון לאדם מן הבהמה,
ועם כל זה אזן וחקר / ובין טוב לרע בקר,
להבדיל בין האמת ובין השקר / והוא צוה להיות האדם טוב ביום טובה, וביום רעה יוריד דמעה, כדכתיב "עת לבכות", ונאמר "עת ספוד".
והנה חכמי האמת רבותינו ז"ל אמרו בבראשית רבה (פרשה ט')

"והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע,
וכי יצר הרע טוב הוא מאד?!
אלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ובנות."

העמיקו הרחיבו לעשות כל ישובו של עולם אפס ותהו מפני שאין בו קיום לבד עבודת יוצר הכל, ועם כל זה הוא טוב מאד לטובים ולישרים בלבותם, כי מעבודת האלהים הוא לעסוק בעניני העולם בקיום המינין, למען היות חפץ האלהים ביצירתו אותנו עומדת לעד, ונדע ונאמין כי בהצליחו אותנו ובהקימו ממנו מוסדות תבל מצאנו חן בעיניו, ובהכריתו רחקיו קצף ה' עליהם קצף, או הן יסורין של אהבה כראוי להן, כמו שנבאר בספר הזה בע"ה. ואין ספק ולא צורך לאמר כי ההתקצף וההשתומם על המקרים סכלות גמורה מצד השכל, ופשע ואשם מצד מרדו במשפט אשר שפט המלך ית'. הנה תראה ספר איוב בספור התלאות הגדולות והנוראות, מה ראה על ככה ומה הגיע אליו, קרע בגדיו בכה והתאבל בכל דרכי האבלות, וברך שופטו: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

כללו של דבר במה שיהיה ואשר כבר היה,
כי הקצף והדאגה / אולת ומשוגה,
ואם יתיאש ויתנחם / ולבבו לא יחם,
יתלהו במקרה או במנהג / בשגעון ינהג,
זה דרך התורה,
עליו תשכון נהרה,
ממנו תצא מאפלה לאורה,
ובו תדבק לאור באור המנורה הטהורה.
והאלהים אשר מקצפו נירא,
ורצונו צנה וסוחרה,
יראנו מהרה
בבית הבחירה,
ויקיים בנו ובכל החבורה,
מקרא שכתוב בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי פי ה' דבר.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ סוקרטס
תורת האדם · הקדמה· >>