תוספתא (צוקרמנדל)/מנחות/יג

מנחות פרק יג: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< תוספתא (צוקרמנדל), מסכת מנחות, פרק יג >>

מהדורות של פרק זה: לקריאה נוחה • מהדורת צוקרמנדל • מהדורת וילנא • מהדורת העתקה מכתבי יד • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפרק זה

<< · תוספתא (צוקרמנדל) · מנחות · יג

יג

1

'הרי עלי עולה מן הבקר' – יביא עגל, 'מן הצאן' – יביא כבש.

'הרי עלי תודה ושלמים מן הבקר' – יביא עגל, 'מן הצאן' – יביא כבש.

2

רבי שמעון אמר:

אם יאמר לך אדם 'כדברי רבי עקיבא – עגל' – קבל הימנו; 'איל' – קבל הימנו; 'כבש' – קבל הימנו; שבכולן היה רבי עקיבא נותן את הטעם: עגל – שיד גבוה על העליונה; איל – לא גדול ולא קטון אלא בינוני; כבש – המוציא מחברו עליו הראיה:

3

כשם שהמקדיש סתם הרי זה מביא את הגדול שבהן כך האומר 'הרי עלי' סתם הרי זה מביא את הגדול שבהן.

'הרי עלי למזבח' – יביא לבונה, שסתם הקדש למזבח לבונה.

'הפרשתי למזבח ואינ(ו)[י] יודע על מה הפרשתי' – הרי זה מפריש כנגדה והולך עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח.

4

'סלע זה למזבח' – יביא בה עגל.

'הפרשתי למזבח ואיני יודע למי הפרשתיה' – הרי זה מפריש כנגדה והולך עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח.

5

'עגל זה למזבח, עגל זה למזבח' – יביאנו עולה.

'הפרשתי למזבח ואיני יודע למי הפרשתיו' – ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפריש כנגדו והולך עד שיביא מכל מין ומין הקרב למזבח.

6

'הרי עלי קירון' הביא נימוס, 'נימוס' והביא קירון – מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא.

7

'הרי עלי שור במאתים' והלך והביא שני שוורים במנה מנה – לא יצא.

'הרי עלי שור במנה' והלך והביא שור במאתים (במנה) – יצא, שבכלל מאתים מנה. רבי אומר: לא יצא.

8

'(שור) שור זה עולה' ונסתאב – לא יביא בדמיו איל, אבל מביא בדמיו שני אילים. ורבי אוסר, שאינה היא חבילה.

9

'איל זה עולה' ונסתאב – לא יביא בדמיו כבש, אבל מביא בדמיו שני כבשים. ורבי אוסר, שאינ(ו)[ה] הי(ה)[א] חבילה.

'כבש זה עולה' ונסתאב – רצה יביא בדמיו איל.

'איל זה עולה' ונסתאב – רצה יביא בדמיו כבש, אבל מביא בדמיו שני כבשים. ורבי אוסר, שאינה היא חבילה.

10

'כבש זה עולה' ונסתאב – אם רוצה יביא בדמיו איל.

'איל זה עולה' ונסתאב – רצה יביא בדמיו עגל.

'עגל זה עולה' ונסתאב – רצה יביא בדמיו שור.

'שור' – מי שייראו עולה.

11

וכן שור של עולה שנתערב בשוריו – הרי זה מביא את הגדול שבהן עולה, והשאר ימכרו לחייבי עולות ודמיו חולין.

12

'הרי עלי עולה' – יקריבנה במקדש. ואם הקריבו בבית חוניו – לא יצא וחייבין עליה כרת.

13

'הריני נזיר' – יגלח במקדש ויצא. ואם גלח בבית חוניו – לא יצא וחייבין על זבחיו כרת.

14

הכהנים ששמשו בבית חוניו או במקומות אחרים: בשעת איסור הבמה – אסור; בשעת היתר במה – מותר.

שנאמר: "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי בָּמוֹת עַל־מִזְבַּח יְ"יָ בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם־אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵינוּ." (מלכים ב כג ט, בשינויים קלים)

15

יכול אם אכלו מצות בתוך אחיהן יהיו אסורין אם לאו יהיו מותרין? אמור מעתה – כשרין לחלֵק ופסולין לקרֵב, (ב)[כ]בעלי מומין.

16

הרי שהיה טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים ובשעת הקטר חלבים ניטמא – הרי זה חולק בבשר. רבי נהוראי אומר: אפילו טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים ניטמא – אין חולק בבשר: לעולם אין חולק בבשר עד שיהא טהור בשעת שחיטה ובשעת זריקת דמים ובשעת הקטר חלבים.

17

כהן בא ומקרב קדשיו במשמר שאינו שלו – עורן ועבודתן שלו, ואם היה זקן או חולה נותנין לכל כהן שירצה; עורן ובשרן שלו, ואם היה בעל מום נותנין לאנשי משמר; עורן ועבודתן שלו.

וגזל הגר – נותן לכל כהן שירצה.

ושדה אחוזה – ניתנת לאנשי משמר שבראש השנה שהיובל נכנס לתוכה.

18

בראשונה היו מכניסין עורות קדשים לשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר.

19

ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב – מאה על מאה ועל עובי דינר זהב. מה שמחפין – עד הרגל, וברגל מקפלין אותן ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלום חִסרון?, מל' דל. אחר הרגל חוזרין וקובעין אותן במקומן.

20

אבא שאול אומר: קורות שיקמה היו ביריחו, והיו בעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד.

21

על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן, היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר:

אוי לי מבית ביתוס – אוי לי מאלתן; אוי לי מבית קדרוס – אוי לי מקולמוסן; אוי לי מבית אלחנן – אוי לי מבית לחישתן; אוי לי מבית אלישע – אוי לי מאגרופן; אוי לי מבית ישמעל בן פיאבי – שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות.

22

אמר רבי יוחנן בן תורתא:

מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה.

ירושלם – בניין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה – מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות – מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים.

23

אבל בבנין האחרון שעתידה ליבנות בחיינו ובימינו – מה נאמר בו?

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים – נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יְ"יָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְ"יָ וְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב." (ישעיהו ב, ב–ג, בשינוי קל) ואומר: "כִּי יֶשׁ־יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־יְ"יָ אֱלֹהֵינוּ." (ירמיהו לא ה)

סליק פירקא וסליק מסכתא