תוספתא/סוטה/טו
הלכה א
[עריכה]משחרב בית המקדש בטל שמיר ונופת צופים.
אמר ר' יהודה מה טיבו של שמיר זה? [בריה היתה מששת ימי בראשית משנותנים אותו על גבי אבנים על גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פנקס ולא עוד אלא כשנותנין אותו ע"ג ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו.
כיצד עושין לו? כורכין אותו במוכין של צמר ונותנים אותו לתוך מני של עופרת מלא סובין של שעורין.
ובו בנה שלמה את בית המקדש שנא' (מלכים א, ו) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וגו' דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר מגוררת במגרה היה מבחוץ שנאמר (מלכים א, ז) כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגררות במגרה מבית ומחוץ. מה ת"ל מבית ומחוץ? בבית לא היו נשמעין אלא מתקנין אותו מבחוץ ומכניסין אותו לפנים]. אמר ר' נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.
הלכה ב
[עריכה]אמר ר' שמעון בן גמליאל תדע שנתאררו [טללים. שבראשונה] כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי [הקשין], מלבין שנאמר (שמות, טז) והנה על פני המדבר דק מחוספס. [ועכשיו], משחיר. בראשונה כל עיר שהיו טללין מרובין מחברותיה פירותיה [היו] מרובין. עכשיו, ממועטין.
רשב"ג משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה וניטל טעם [פירות] וראשון ראשון עומד. ר' יוסי אומר אף ניטל שומן [פירות].
ר' שמעון בן אלעזר אומר טהרה נטלה את הטעם ואת הריח. מעשרות [נטלו את השמן ואת הדגן].
משמת ר' אליעזר בטל כבוד [תורה]. משמת ר' יהושע בטלו אנשי עצה ופסקה מחשבה מישראל. משמת ר"ע בטלו [זרוע תורה] ופסקו מעיינות [חכמה]. משמת ר"א בן עזריה בטלה עטרת [חכמים], שעטרת חכמים עשרם. משמת בן עזאי בטלו השקדנין. משמת בן זומא בטלו הדרשנין. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה מישראל. משמת אבא יוסי בן [קטנות] איש קטנתא נתקטנה חסידות מישראל. [למה] נקרא שמו איש קטנתא? שהוא [קוטנה של חסידות]. משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גובאי ורבו צרות. משמת רבי נכפלו צרות.
רשב"ג אומר אין לך כל צרה שבאה על הצבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה.
הלכה ג
[עריכה]משבטלה [סנהדרין בטל שיר מבית המשתאות]. וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן לישראל? אלא לענין שנאמר (ויקרא, כ) ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו'. בראשונה כשהיה אדם חוטא [כשהיתה] סנהדרין קיימת נפרעין ממנו. עכשיו ממנו ומקרוביו שנאמר (שם) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו'. משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שסרח בעיר ומסרוהו לרוצען ורצעו. היה קשה מן [הרוצען, מסרוהו לבעל זמורה וחבטו. היה קשה מבעל זמורה, מסרוהו לקטרין וחבשו. היה קשה מקטרין, מסרוהו לשלטון והטילו לקמין. אף כן ישראל, צרות האחרונות] משכחות את הראשונות.
הלכה ד
[עריכה]בפולמוס של אספסיינוס גזרו על [עטרת] חתנים. ואלו הן [עטרות] חתנים -- של מלח ושל גפרית. אבל של ורד ושל הדס התירו.
בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. [אלו זהורית מזוהבות אבל יוצאה היא בכפה של מלח. ושלא ילמד את בניו] יונית. התירו להם לבית ר"ג ללמד בניהם יונית מפני שהן קרובין למלכות. ושלא לסוד [את] ביתו בסיד בביצת הסיד [אם ערב בו תבן או חול] מותר. ר"י אומר ערב בו חול ה"ז טרכסיד ואסור. אם ערב בו תבן מותר.
פולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים. אלו הן חופת חתנים [ואלו של זהב] אבל עושה [הוא] אפיפירות ותולה בה כל מה שירצה. ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר ורבותינו התירו [שתצא באפריון בתוך העיר].
אף על פלייטין גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו חכמים.
הלכה ה
[עריכה]א"ר ישמעאל מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שאין ב"ד גוזרין על הצבור [דברים שאין יכולין לעמוד בהן].
הוא היה אומר הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו, [נגזר על העולם שיהא שמם, שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע הבן עד שיכלה זרעו של אברהם מאליו. אמרו לו מוטב להן לצבור] שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין.
משחרב בית [האחרון] רבו פרושין בישראל שלא [היו אוכלין בשר ולא שותין] יין. נטפל להם ר' יהושע, אמר להם מפני מה [אין] אתם אוכלים בשר? אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה [תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל. אמר להם לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך ע"ג המזבח ועכשיו בטל. אמר להם לא נשתה. אמר להם א"כ לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים. מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג. תאנים וענבים לא נאכל שמהן מביאין בכורים] בעצרת. שתקו. אמר להם, בני להתאבל יותר מדאי אי אפשר, [ושלא להתאבל כלל אי אפשר], אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אדם [עסקי סעודה] ומשייר דבר מועט [זכר לירושלים]. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירה דבר מועט זכר לירושלים. שנאמר (תהילים, קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
וכל המתאבלים עליה בעוה"ז -- שמחים עמה לעוה"ב שנאמר (ישעיהו, סו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגו'.