לדלג לתוכן

תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק יג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות לה"א ארוסות ונשואות, בש"א בבעל ואל ביבם ובה"א בבעל וביבם. בש"א בפניו אבל שלא בפניו לא ובה"א בפניו ושלא בפני בש"א בפני ב"ד ובה"א בפני ב"ד ששלא בפני ב"ד. אמרו ב"ה לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים א"ל ב"ש א"כ בנות ישראל הפקר. אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא, אמר ר"י מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין, פי' אם האדם קדש את האשה על תנאי ואח"כ נשאה אמרינן אתלי' לתנאי' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות למיבעל על תנאי ולא נפיק מיניה אל אבגיטא. והרואה שזהו ממאנת בנשואין ויוצאה בלא גט יסברו שתנאי הי' בקידושין וכשנשאת ע"ד תנאי הראשון נשאת ואתי למימר יש תנאי בנשואין, וב"ה סברי מידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו, ור"י אמר לפי שאין אדם עושה בעילתי בע"ז, פי' אין אדם רוצה לעשות בעיילתו בע"ז. וא"ת דממאנת בנשואין נמצא שהיתה בעילתו בע"ז וממנעו ולא נסבו לה. ומעקר הקנתא דרבנן דתקינו קדושין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן לקמן. וב"ה סברי כיון דאיכא קדושין וקדושי' ע"י חופה לא אמרו דבע"ז הוא, ר"פ אמר טעמא דב"ש משום פירי וטיעמא דב"ה משום פירי דאי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכל להו ואמר סוף סוף למיפקי קאי. וב"ה סברי אדרבה כיון דאמרת תמאן אשבוחי משבחת להו, סבד דאי לא עייצי לה קרוביה ומפיק לה מיני'. רבא אמר טעמא דב"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה' פי' וממנעי ולא נסבו לה שמא יפסיד סעודתו. וב"ה תרווייהו ניחא עלייהו דתפיק עלי' שמייה דאישות וליכא למיחש להכי:

כתב ר"ח ז"ל דברי גאון שאמר אנן ואבהתנה כדאי' לקמן, יתומה לקידושה תביא ראי' דבוגרת היא כדי לאיתרחוקי מן המיאונים, כדאמרי התרחק מן המיאונים ודיינא, דהמקדש יתומה קטנה מוכחינן ומנזיפנא לי' מיהו לא נפקינן לה מבעלה. ואינו נ"ל דברים הללו. דרבנן תקינו קידושין ונשואים לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכ"ש דב"ש וב"ה פליגי בנשואים וכל מחלקותם הוא של אתעקר תקנתא דרבנן דאימנועי ולא נסבי לה ואנן ניקום ונתקן דלא תתקדש יתומה עד שתבגור משום הרחק מן המיאונין. והא רבנן דאמרי' התרחק מן המיאונים אינהו תקינו לנשואין לקטנה. ש"מ התרחק מן המיאונין לא נאמרר אל אאם רצה הקטנה למאן שנפתה ונפייס אותה שלא מאן. אבל לא שלא נמחה בקדושיה.

בש"א בבעל וכו'. אר"א ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. פי' אם עשה בה יבמה מאמר יכולה למאן במאמרו דלא תבעי' מיני' גיטא, אבל לא לזיקתו בנשואי הראשון ולצאת בלי חליצה. מ"ט מאמר דאיהו עבדי בה מצי עקרא. זיקה דרחמנא רמי לה לא מצי עקרה.



עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מ"ט נישואי קמאי עקרה. וקי"ל כעולא. איתיביה רבא לעולא כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי ותתייבם צרתה. ופריק. צרת ערוה שאני דתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית כללתו. ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו.

א"ר מיאנה בזה אסורה לאחים מידי דהוה בעלת גט, עלת גט לאו כיון דאיתסרי לה לחוד איתסרי לכולהו ה"נ ל"ש. ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לאחים ול"ד לבעה"ג בעה"ג. הוא דקא דחי לה. הכא איהי קא דחיא נפשה. דקאמרה לא ידענא בך ולא צריכנא בך הוא דלא רעינא אבל באחוך רעינא. וקיי"ל כשמואל דר"י קאי כוותיה דכי אתא רבנן אר"י מיאנה בזה מותרת לאחים אבל לא אסורה לכ"ע משום דמיחלפא בבעה"ג.

בש"א בב"ד וכו' תנן החליצה והמיאון בג'. מאן תנא אמר רבא ר"מ. ואביי אמר אפי' תימא ב"ה ע"כ לא פליגי ב"ה אלא דלא בעי' מומחים אבל ג' בעי דתנוא מיאון בש" אבב"ד. ובה"א בב"ד ושלא בב"ד. ואלו ואלו מודים שצריך ג'. ר"י ב"ר יהודה ור"א בר"ש מכשירים בשנים. אר"י ב"מ אר"נ ה"ל כאותו זוג:

בה"א ממאנת אפי' ד' וכו' והא מיאנה לה חדא זמנא. פי' ומה צורך עוד למאן אמר עולא תרתי קתני או תמאן ותמתין ותארס, או תמאן ותנשא לאלתר. וכיון שנשאת א"ר למאן לב"ש.

מתניתין איזה היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה א"ל למאן. ר"א אומר אין מעשה קטנה [כלום] אלא כמפותה. בת יששרלא לכהן לא תאכל בתרומה. בת כהן לישראל תאכל ראב"י אומר כל עכבא שהוא מן האיש כאלו היא אשתו. וכל עכבא שאינה מן האיש כאלו אניה אשתו. פי' אם השיאוה שלא לדעתה א"צ מיאון דדוקא האב יכול לקדשה בלא דעתה אבל אחיו ומה לא ואע"ג דחיקון רבנן שיקדשוהו אמה ואחיה דוקא לדעתה אבל אם קדשוה שלא לדעתה אין קדושי' כלל וא"צ למאן ואע"פ שהגדילה לבסוף לא בעי גט כדין קטנה שלא מיאנה אלא נפקא בלא כלום כיון שהי' קדושיה שלא לדעתה.

אמר ר"י וא"ל במתניתא תנא בראשונה הי' כותבין גט מיאנת לא רעינא ביה לית אנא בעי להנסבא לי' כיון דחזי דנפיש דבורא אמרי אתי לחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פ' מיאנה פ' בת פ' באנפנא, פי' מפני רוב דברים יסברו שהוא כגט גירושין וכשיראו שנושא קרובתי' יאמרו גם מגרש נמי מותר בקרובותי' ונפיק מיני' חורבא.



ת"ר איזהו מיאון שאמרה א"א בפלוני א"א בקידושין שקידשוני. ר"ח ב"א אומר כל תינוקת וכו' פי' זמנה היא כפעוטות כמבואר בפ' התקבל בגיטין. אר"י א"ש הל' כר"ח ב"א. תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משום ריב"ב אמרו קדושי' הן מיאוניה. ור"י א"ש הל' כריב"ב ומסיק תלמודא והל' כריב"ב אפילו בנשואין דקמא:

ר"א אומר וכו' תניא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במע"י ואל בהפ"נ ואינו ירושה ואינו מטמא לה כללו ש"ד אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאו. פי' שאם לא תמאן בקטנותה ותגדיל תהי' צריכה ממנו גט. ר"י אומר אין מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ומע"י והפ"נ כללו ש"ד ה"ה כאשתו לכל דבר. וקי"ל ר"א ור"י הל' כר"י ונתן בהניזיקין העיד ד"מ בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה. ואם מתה בעלה יורשה ותנאי לה נמי בבחירתה. ובפ' שמיני דעדיות נמי תנן העיד ר"י ב"א ור"י הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה.

דאב"י אומר כל עכבה וכו' ה"ל עכבה שהאי מן האיש. וה"ד עכבה שאינה מן האיש אביי ב"א ור"ח ב"א דאמרי תרוייהו כל שיוצאה ממנו בגט זו היא עכבה שהוא מן האיש וכל שיוצאה ממנו במיאון זו האו עכבה שיאנה מן האיש.

הוא מותר בקרובותי' והאי מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. הא לקמן קתני לה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בחרוביו ולא פסלה תן הכהונה תנא והדור מפרשי:

מתניתין הממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובתותי' ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט היא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו. מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו.



זה הכלל גט אחר מיאון אסור לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיוצאת הימנה בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו. פי' כשנתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו ואע"פ שכבר נתן לה גט מעיקרא ואם לא הי' מחזירה ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה היתה אסורה לו ואפ"ה כי החזירה ומינה בו אתי מיאון דידה ומבטל גט דיד' וגלי עלה דקטנה היא ואין גיטה גט ולא הוי מחזיר גרושתו לאחר שנושאת, זה הכלל וכו' כלומר אפי' פעמים הרבה גירשה והחזירה ומיאנה אם נשאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו מתוך מיאון מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונשאת לאחר כו'. פי' כל שיוצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו ואע"פ שמיאנה באחר לא אתי מיאון דתברי' ומבטל גיטא דידיה ואע"פ שמיאנה בשני ועקרה קידושי' ונשואי' ואין הגרושה נאסרת אלא בקדושין גמורים אפ"ה כיון דבתורת קידושין ונשואין נבעלה לא קרינא בו והלכה והיתה לאיש אחר ואמרי' מ"ט מיאון דחברי' דלא מבחל גיטא דידי' ומ"ש מיאון דיד' דמבטל גיטא דידי', פי' והרי המיאון דחברי' גילה עלי' שהיא קטנה וגיטא דיהיב לה לא הוי כלום, ומהדר איידי דשכרת בקריצותא וברמיזותא אזיל ומבשבש לה ומייתי לי'. פי' ילך ויטענה ותתחרט שגירשתיך ויפתה אותה שתחזור אליו ותמאן בשני מ"ה אסור להחזירה. א"ה מיאון דידה נמי לא יבטל גיטא דידי' דילמא משבש לה ומייתי לי'. ומהדר כבר שבשה ואל אשתבשה שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו. הולכך ליכא למיחש לשיבושא. וכן כל היוצאת ממנו במיאון לא חיישי' לשיבושא דהא פייסא כדהואי גבי' דלא תמאן ולא איפייסא. אבל כי נשאת לאחר מתוך הגט הולך ומפייסה לומר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי בע"כ יוצאה ממנו הלכך הדרא ומיאנה בשני. אלא אי קשה דחברי' אדחברי ק'. דתנן מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו. טעמא דנתאלמנה או נתגרשה הא מיאנה מותרת לחזור לו אלמא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. ורמינהו הממאנת באיש ונשאת לאתר וגירשה לאחר ומיאנה בו זה הכלל כל שיוצאת ממנו בגט וכו' אלמא לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטה דידי. אר"א תרבא מי ששנה זו לא שנה זו עולא אמר כגון בגיטין דמיתחזיא בגדולה. פי' כיון שהוציאוה ג' בגט ומחזיא בגדוהל תו לא הדרא לחד מנייהו ולא אתי מיאון דאחר לבטולי' אבל קודום שתשלש אתי מיאון דחבירי' ומבטל גיטא דידי' ואי בעי לאהדרה מהדר לה.

אר"י ב"א א"ר כשם שאסורה לו אסורה לאחיו. פי' דהו"ל גרושת אחיו ולא מהני בה מיאון דחברי' לבטולי הגט דיהיב לה דלא תהוי גרושת אחיו ואמאי הא אינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו. פי' דלדידי' מ"ה גזרינן ולא אמרי' במיאון דחביר' מבטל גיטא דידי' משום דמכרת בקריצותיו ורמיזותיו והוא משבש לה אבל לאחיו שאינה מכרת בקריצותיו ורמיזותיו אמאי גזרי' ומהדר גזירה הא אטו הא:

מתניתין המגרשה את האשה ומחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר.



וכן המגרשה את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א וסר. קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב. החזירה אסורה ליבם פי' אם החזירוה מותרת ליבם ול"א נשואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נשואים משעה שגירשה אחיו וה"ל גרושת אחיו אלא מיתה מפלת ומשעת המיתה הויא אשת אח ומתיבמת, ור"א אוסר כדפרשי' טעמא לקמן, וכן המגרשה את היתומה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם דמיתה מפלת ור"א ואסר כדבעי למימר טעמא, טעמא שהשיאוה אבי' בקטנותה ונתגרשה בקטנותה ה"ה כיתומה בחיי האב. שאעפ"י שאביה חי הויא כיתומה לען קדושין דשוב אין לה כח לקבל קדושי' כדאמרינן בפ' נערה כיון שהשיאה אין לאביה רשות בה אם החזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה ואפילו לרבנן דגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה דקדושי חזרה אין כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד מפני שהיא קטנה והו"ל כגרושה עומדת וקיים עלי' בכרת, ואע"ד דהיא בכתר גמור אפ"ה לא מצי למיפק בלא חליצה דכיון דחל עלי' קדושין מדרבנן היכי תיפוק יבמה לשוק באל חליצה. ואע"ג דתנן בפ' כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאסורה איסור ערוה לא חולצת לא מתיבמת. דוקא בערוה המיוחדת לכל כגון ט"ו שנים השנויות בפ"ק אבל זאת יסברו העולם שהחזרתה התירה גרושי' וזאת הוא ערוה שהוא בכרת וחולצת:

מ"ט דר"א ומסיק ר"א ה"ט דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב הנ"מ מדקתני סיפא קטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב. החזירה אסורה ליבם. האי מאי למימרא פשיטא. אלא לאו הא קמ"ל טעמא דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב ש"מ. ואין הל' כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים. תנאי אמור חכמים לר"א בקטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי אב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושי' גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה. בד"א כשגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהאי קטנה והחזירה כשהיא גדו' או שגירשה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת וא מתיבמ' משום ר"א אמרו חולצת ולא מתיבמת:

מתניתין שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של א' מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה מלמדים את הקטנה שתמאן בו. רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשתו ר"י אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' תצא משום אחות אשה ופטורה מחליצה ומיבום דאף קדושי גדולה מדחי לזיקה דקטנה. מת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה זיקה של גדולה שהאי מה"ת אוסרת הקנטה עליו דנשואי' מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקא מדאורייתא והו"ל אחות זקוקתו. ולייבם את הגדולה א"א דהו"ל אחות אשתו דקטנה האי אשתו מדרבנן ומה יעשו. ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותיעקר נשואי' והוא מיבם את הגדולה. רג"א אין זיקתה אוסרת את זו דר"ג בבר אי זיקתה אוסתר כלומר לא אלימא זיקה למיסרי' הלכך אם מיאנה מיאנה ותתיבם הגדולה ואם לא תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל והי' נשואיה גמורים ותצא הגדולה משום אחות אשה אבל מיחלץ לגדולה לא דפוסל הקטנה עליו מושם אחות חלוצתו ומוציא את אשתו בגט ואין מלמדין אותה למאן דקסבר יתרחק אדם מן המיאנוין ומיתב נמי לא יתבה תותי'. דקסבר יש זיקה. אלא תצא בגט וזו לא תתיבם משום אחות גרושתו אלא תצא בחליצה:

ר"א אומר מלמדים וכו'. ומי שרי למאן והא תני ב"ק לעולם ידבק אדם בג' דברים ויתרחק מג' דברים. בחליצה והבאת שלום והפ"נ. ויתרחק מן ג' מן המיאונים ומן הפקדונות ומן הערבנות. ומהדר מיאון דמצוה שאני. אר"י א"ש הל' כר"א וכן אמר ר' אלעזר הל' כר"א:



רג"א אם מיאנה בו כו'. בעא מיני' ר"א מרב טעמא דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלי דכי גדלה גדלה בהדייהו ואע"ג דלא בעל. פי' והן קדושי תורה לדחות את אחותה. או טעמא דר"ג משום דקסבר המקדש אחות יתומה נפטרה יבמה והלכה לה. אי בעל אין ואי לא לא. פי' דלא גדלו קדושי' בהדייהו למיהוי קדושי יתומה. אר"ש כי ניס ושכיב א"ל להא שמעתתא דתנאי המקדש את הקטנה קידושיה תלוי מאי תלוי לאו דכי גדלה גדלה בהדה ואע"ג דלא בעל, א"ל רבאה בדר"נ לא, מילתא דקטנה מיתלי תלוי קאי אי בעיל אין ואי לא לא. פי' לא תימא קידושי קטנה דמשמע הקדושין שקבלה סעודה קטנה שאותן הקדושין לא יתקיימו לעולם ואע"פ שתגדיל עד שיבעול ויקדשנה פעם אחתר אלא ה"ק מילתא דקטנה כלומר קדושי' העיקרים שלה שתהא מקודשת בהן מה"ת תלוין הן עד שתגדיל ויבעול. ואם לא יבעול לא. אכל כ"ז שהאי קטנה לא יתקיימו אפי' אם יבעול אבל כשתגדיל ויבעל אז הם קיימם. וסבר רב חי בעל אין ואי לא לא. והאתמר קטנה לא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ר"א א"צ גט משני וש"א צריכה גט משני. מאי לאו דלא בעל אלמא גדלה קדושי' בהדה למיהוי קדושין דאורייתא דתו לא תפסי קדושיו בה, לא. דבעל. אם בלע הוי קדושי תורה וקדושי השני אינן כלום. אבל אם לא בעל אחר שהגדילה אינן אלא מדרבנן דבעי' מיני' גט אבל מיהו הפסי בה קידושי שני וצריכה גט מזה ומזה. א"ה מ"ט דשמולא קסבר שמולא כל הבעול דעתו ע"ד קדושי הראשונים הוא ביועל. והא איפלוגי בה חדא זימנא דאתמר קדשה ע"ת וכנסה סתם א"ד צריכה הימנו גט. פי' שאי אדם עושה בעילתו בע"ז ואתולי אחלה לתנאי'. ושמואל אמר א"צ ממנו גט דכל הבעול ע"ד קדושי הראשונים הוא בועל. צריכא דאי אתמא בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל התם דאיכא תנאה אימא מודה לי' לשמולא שעל תנאי הוא בעול צריכה. ואי אתמר בהך בהך קאמר שמולא אבל בהיא מודי לי' לרב צריכה. וקיי"ל רב ושמולא הל' כרב באיסורי.



מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות. קטנה וחרשת. אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת. גדולה וקטנה. ביאת הגדוהל פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. פי' ביאת הקטנה בעודה קטנה אי חלצה לאחר שתגדיל דקטנה לאו בת חליצה היא קטנה וחרשת. לא ידעי' בהי ניחא לה והיא חשיבא לי' טפי מ"ה אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. וחרשת בת חליצה היה והתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"ג א"ר כי קתני וכן ב' חרשות אביאה ולעוללם חרשת לאו בת חליצה היא.



קטנה וחרשת אין ביאת וכו' כיצד תקנתן אר"ח א"ר כונס את החרשתוקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ומוציא את החרשת בגט דחליצת הקטנה פסלה לי' משום לא בנה שוב לא יבנה.



מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות ומת בא יבם על הראשונה חזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות. פ' לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן שוה. ואי ראשונה קנוי' היא ה"ה אשתו ואחרונה ביאת זנות. ואי לא קנוי' היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא הי' קנויות לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוי ומשבא על הראשונה קיימי הך עלי' באיסור שתי בתים.



קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה. בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשהת. פי' כיון שלא שוו אהדדי ואין קנינן קנין גמור אסרי אהדדי. פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת לא פסל את הפקחת בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקח או שבא אחיו על הפקחת פסל את חהרשת. גדולה וקטנה בא יבם על הגדוה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדוהל בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה. פי' ושתיהן אסורות ור"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויקיים את הגדולה בהיתר. אר"י א"ש הל' כר"א וכן חמר ר' אליעזר הל' כר' אלעזר. פי' ר' אלעזר הוא ר"א בן פדת אמורא. ור' אליעזר יימתני' הוא ר"א בן שמוע.

מתניתין יבם קטן שבא על יבמה קטנה וגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו. היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה. פי' יבם קטן שבא על יבמה קטנה כו' וא"ר לפוטרה בגט בקטנות עד שתגדיל ויבעל לאחר שיגדל דביאת קטן אע"פ שחשבי ביאה להרוג הערוה ע"י אינה חשובא להתפקע הזיקה שתהא יוצאת בגט לבד שעשו חכמים ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכי היכי דמאמר בגדול לא מפקע לה לזיקה להפטר בגט לבדו. והכי תנן בנדה בפ' יוצא דופן בן ט' שנים ויום א' הבא על יבמה קטנה אינו נותן גט עד שיגדיל. ואקשי' בגמ' ולכי גדול בגט סגי לה. והתנאי עשו ביאת בון ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצ' לזיקתו אף ביאת בע"כ א"ר ה"ק לכשיגדיל ובעל ויתן גט.

בא על יבמה גדולה תגדלנו פי' ולכשיגדיל יבעל ויתן גט אבל יבם גדול הבא על יבמה קטנה לא קתני יגדלנה אלא אם רצה לפוטרה בגט בעודה קטנה יכול דביאתה הפקיעה הזיקה. ואע"ג דקדושי קטנה אינן קדושין יבומה יבום הוא דלא בעינן דעת אשה גבי יבום דאמר מר ויבמה בע"כ, וה"נ תנן בהאי פירקה גדולה וקטנה ביאת הגדוהל פוטרת הקטנה. ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. טעמא דקטנה שאין קדושי' קדושי תורה. הא קטנה שהשיאה אביה שקידושי' ק"ת וזיקתה חשיבא ה"נ דביאתה פוטרת הגדולה אלמא ביאת הקטנה מפקעת הזיקה שהרי הגדולה נפטרת בביאתה:

ואי קשיא כי היכי דלא בעי' דעת יבמה ליבום ה"נ לא בעי' דעת היבם דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנוס בין ברצון אפי' הוא שוגג והאי מזידה וכו' אלמה אע"ג דהוא שוגג ואניו סובר כי היא יבמתו קנה ואמאי לא מפקעא ביאת הקטן כל הזיקה דתיסגי לה בגט לכשיגדיל ואע"פ שלא יבעול כי היכי דמפקעא ביאת הקטנה:

תשובה היבם אע"ג דלא בעי כוונה לשם ביאה בעלמא כדאמרי' בהבא ע"י נפל מן הגג ונתקע ביבמה לא קנה ואמרי' התם אר"י ישן לש קנה ביבמתו דא"ק יבמם יבא עלי' עד דמכיון לשם מצוה והתניא בין ער בין ישן אימא בין ערה בין ישנה אלמא ביבם בעי כוונות ביאות בעלמא והלכך ביאת הקטן לא מפקעא לי' לזיקה דאין לקטן שום כוונה. אבל יבמה דלא בעי' אפילו כוונת ביאה ביאת הקטנה מפקעת כל הזיקה.

מתני' דלא כר' מאיר דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ פי' דחייש למעוטי קטן שמא ימצא סריס קטנה שמה תמצא איילונת דלאו בני חליצה ויבום נינהו וקיימי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה אבל רבנן סברי לא חיישי למעוטא ורובא דעלמא לאו סריס ואילנות נינהו: ומקשי קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל וקטן לאו בר הכי הוא. אמר אביי יבמה יבא עלי' כל דהו. רבא אמר בלא"ה לא מצית אמרת מי איכא ימידי דהשתא אסורה לו ולבתר שעתא שרה לי'. והאר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפיהל יבמה יבא עלי' ה"ה כאשת אח שי"ל בנים ואסו'. פי' והלכך ליכא למימר: בקטנו יהא אסור ליבם וימתים עד שיגדיל אי דשרי בגדלו שרי נמי בקטנהו. ואימא ה"נ פי' שיהא אסור גם בגדלו ולא תמצא חובת יבמה אא"כ הי' גדול בשעת נפילה א"ק כי ישבו אחים יחדיו ואפילו בן יום א'. וכיון דאמר רחמנא שאפילו הוא בן יום א' היא זקוקה לו בקטנותו שאם תאסרנה עליו שעה א' אסורה לו עולמית:

היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. פי' האי אומרת עדיין אל נבעלתי ובחזקת יבמה אני עומדת והוא אמר בעלתי ונפקעה זיקת יבמין מעלי היבמה נאנמת, דאמרינן עד ל' יום מוקים אינש אנפשי ולא בעל טפי לא מוקים הלכך תוך ל' יום היא נאמנ' וכופין אותו שיחלוץ לה להפקיע ממנה זיקת יבמין אבל לאחר ל' יום הוא נאמן ואין כופין אותו לחלוץ. מיהו כיון דאיהו אמרה לא בעלתי שויתה אנפשה תתיכא דאיסורא ואל משתרי לעלמא אלא בחליצה הלכך מבקשים ממנו בדרך פיוסים שיחלוץ לה וכיון שהוא מודה לדבריה שלא בא עליה אפילו לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה.



ואקשי' ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם, פי' נהי דאיהי מהימנא שלא בא עליה נכופנו שיבא עלי' ואמאי תני כופין אותו שיחלוץ לה. א"ר בשגיטה יוצהא מת"י:

ירולשמי חברייא בעי מה אנן קיימן אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר ליבם. ואם כמשנה אחרונה שמענו ושמותר לחלוץ. שמענו שכפין. פי' בתמיה אע"ג דנתן חזרו לומר מצות חליצה קודמת לא שנכוף אותו כדאמרינן בפ' החולץ א"ר ואין כופין ואהדר ר"ה שגיטה יוצאה מת"י ותוך ידה. הוא אומר בעלתי וגט אשה היא ודייך בגט זה ופקעה ממך זיקת יבמין והיא אומרת לא נבעלתי וגט יבמה הוא זה כאדם הנותן גט לבימתו לפוסלה עליו ועדיין צריכה חליצה לזיקתו הלכך כופין אותו שיחלוץ לה אסור לקיימא מפני גיטא.

תניא יבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי בין הוא אומר בעלתי ובין שאומר לא נבעלת כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי זו יוצאה בגט. פי' היא נאמנת שאומרת נבעלתי ופקעה זיקתו ודי לה בגט זה שיצא מת"י והוא שאומר לא בעלתי ועדיין צריכה חליצה לא כל הימנו לאסרה ולא מבעי' לאחר ל' יום דכולי האי לא מוקים אינש אנפשי' אלא אפילו תוך ל' יום היא נאמנת דחזרת הכנוס בעול לאלתר כדאמרי' לקמן גבי צרתה ול"א דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' אלא בדאמרה לא נבעלתי ושויתה אנפשה חתיכה דאיסורא. וכופין את היבם לחלוץ שמה מפסיד בכך. אבל בדאמרה היא נבעלתי אפילו בלילה ראשונה נאמנת ולא כל הימנו לאסורה ובריתא סתם קתני דכ"ז שהאי אמרה נבעלתי האי נאנמת בין תוך ל' בין לאחר ל', הוא אומר בעלתי והאי אומרת ל"נ אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. פי' הכי משמע כיון דאמרה האי ל"נ שויתה אנפשה חד"א וצריכה חליצה וכיון דאמר הוא בעלתי ואית לן חזקה דכל הכונס לאלתר הוא בעול צריכה גט ואע"פ שחזר ואמר לא בעלתי והודה לדבריה כיון דמתחילה אמר בעלתי וחזקת הכנוס בעול. היא צריכה גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' ומדקתני דצריכה גט וחליצה משמע דאין גיטה יוצא מתי. והיכא אוקי בשגיטה יוצא מת"י ואכתי הק"ל אמאמי קתני רישא כופין אותו לחלוץ עד שיכפנו לחלוץ יכפנו ליבם. ומתרץ ר"א דהכי קתני צריכה חליצה עם גט, ולעולם בשגיטה יוצא מת"י. ונ"ל דר"א לפי תירוצא הכי מתרץ הברייתא אע"פ שחזרה ואמרה נבעלתי צריכה חליצה עם עם גיטי' כיון דאמרה תחלה לא נבעלתי.

בעי מני' חנן ברי' דר"נ מר"נ צרתה מאי היא פי' שכנסה היבם ונפטרת צרתה ואמרה היבמה אח"כ לא נבעלתי מהו לאסור צרתה מפני דבורה של זו. א"ל וכי מפני שאני כופים ומבקשים נאסור צרתה. פי' אם אנו כופין ומבקשים לצרתה משום דשוי' אנפשי' חד"א נאסר צרתה. צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה כונס את האשה בעול לאלתר ובחזקה זו אנו סומכין להתיר צרה.

מתניתין המדרת הנאה מיבמה בחיי' בעלה כופין אותה שיחלוץ לה. לאחר מית הבעל מבקשים ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך. אפי' בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה. פי' אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה מפני שעם שהי"ל עמו ועכשיו שמת בעלה היא אסורה להתיבם לו מפני נדרה. אם אניו רוצה לחלוץ לה כופין אותו שיחלוץ לה שהרי אניה יכולה להתיבם. ולא מבעי למשנה אחרונה אלא אפי' למשנה ראשונה דאמרי' מצות יבום קודמת כופין אותו שיחלוץ לה. אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה שנתכוונה לכך לאסור עצמה עליו מבקשים ממנו ואפילו למשנה אחרונה שאין כופין כדאמרי' לעיל בפ' החולץ.

תנן התם ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך. והשמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים. חזרו לור שאל תהא אשה נותנת עניה באחר ומקלקת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה. ונטולה משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פי' אשת כהן שאמרה לבעלה נבעלתי באונס ונסורה אני לך כופין אותו ונותן לה גט ונותן לה כתובה חזרו לור שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת עד שתביא ראי' לדבריה ואע"ג דשויתא אנפשה חד"א בעלה כופה אותה ואיני מאמניה ולא מענישא. א"נ אומר לה צא באל כתובה אם את חוששת על נפשך ואניה נוטלת כתובה עד שתביא ראי' לדבריה. והשמים ביני לבינך עד עלי הבור אשאינך יורה כחץ וא"א בך שאני רוצה לעשות בנים. ובראשונה היו סוברים דאשה מוקדת אפו"ר ולא הי' מבקשים ממנה שלא תחיש לכך ודברים שבינו לבינה היא נאמנת. חזרו לומר שאין האשה מצוה על פו"ר אם נתפייסה רי טוב ואם לא נתפייסה ובאה מחמת טענה דבעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה ואע"פ שאינו מצוה על פו"ר אני רוצה לסמוך לעיו בזקנות בכה"ג יוציא ויתן כתובה כדאמרן לעיל בהבא על בימתו. והאומרת נטוהל אני מן היהדוים שנדרה ואמרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי בקונס הזה. היו אומרים ברשונה יוצא ויתן כתובה דאלו נדרה על בעעלה לחוד הו"ל מודרת דבעי לאנסובי לאחרינא וקנסוה ככתובתה. אבל כי נדרה מכל היהודים דלאו בדעתה לאנסובי לאחריני לא הוי מורדת בכך אלא מפני שהתשמיש מאוס עלי' מ"ה לא קנסוה בכתובתה.

חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני' באחר ומקלקלת אצל בעלה ותלך אצל חכם ויתיר נדרה. אלא אמרו יפר חלקו שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ואע"ג דאמרינן בנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו דוקא כשהותר ע"פ חכם שעוקר הנדר מעיקרו אבל בעל שמפר בעל כרחו מה שמפר מפר והשאר אינו מופר:

איבעי' להו נטולה אני מן היהודים. ליבם. אמי מי מסקא דעתה דמת בעלה ותפול קמי יבם או לא. פי' מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעל היא לא. מי מסקא דעתה דמיית בעל ותיפול קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידי' ובעל לא הפר אלא לחלקו ובים לא מצי מיפר שאפילו בעל אניו מפר בקודמים ואסורה. או לא אסקה דעתה ולא נדרה לא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע"י גרושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה. אבל היבם שאסורה לו ועומדת אפי' לאחר גירושי' לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה. רב אמר אניו כבעל שהי' צריך להפר דליבם מותרת באל הפרה ושמואל אמר ה"ה כבעל שהנדר חל עליו ואסורה היא לו דמסקה דעתה דמת בעלה ואדעתא דיבם נדרה. אמר אביי כותי' דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא דעתה דמית בעל. מבקשים ממנעו מבעי' ליה שהרי נתכוונה לכך בחיי בעלה. אלא לאו ש"מ לא מסקא אדעתה דמית בעלה וה"נ לא מסקי אדעתה דמית בעל ואל נדרה אלא מאותן שהיו מותרים לה בגירושי בעלה ולא מיבם. והלכך מותרת הי אליבם. וקי"ל הל' כרב באיסורי וכ"ש שדייק מתני' כוותי':