תוספות יום טוב על ידים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על ידים · ג · >>

משנה א[עריכה]

המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:

כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:

בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:

וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר [ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:

[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:

אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם:

משנה ב[עריכה]

כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר"ש:

היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע. מדסתמו הר"ב והרמב"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש"ה כתבו דאין הלכה כר"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ"מ אינה קושיא על הר"ב והרמב"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה:

אמר להם והלא כתבי הקדש כו'. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ"ב פ"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר"ש:

כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים: . כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים:

מטמאים את הידים. ובסמוך פי' הר"ב שהן מי"ח דבר וכ"כ הרמב"ם ואע"ג דלא מנאום בי"ח דבר בפ"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא"כ פשו להו טפי מי"ח והך קושיא דפשו להו מי"ח הניחו התוס' דפ"ק דשבת דף י"ד בקושיא. אבל הרמב"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג"כ מלשון הר"ב בספט"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא"ת אכתי אמאי לא פי' הר"ב כן בי"ח דבר. י"ל כמ"ש עוד הרמב"ם. וז"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י"ד). ע"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ"ש בר"פ. וכ"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע"פ שלפי זה ה"ל להרמב"ם לכתוב גזרתן זו בפ"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה"ל למנותה בי"ח דבר. כיון דנ"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע"ג דל"ק דא"כ הוו להו טפי מי"ח. דבהא מיהת י"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ"מ היה להר"ב והרמב"ם לפרש כך במסכת שבת פ"ק. גם בסוף זבים. וצ"ע:

ולא ד"ס מד"ס. ל' הר"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דידים נמי מי"ח דבר כמ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף זבים. ובפ"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף ט"ו. אע"ג דלהר"ב והרמב"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר:

משנה ג[עריכה]

תפילין. פי' ברפ"ד דמנחות:

משנה ד[עריכה]

גליון. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיה ח) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון:

שמלמעלן ושמלמטן וכו'. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי"ו דשבת דף קט"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ"ל דה"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאה"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה"ה לאינך:

ובסוף. מה שכתב הר"ב דאמרינן בפ"ק דב"ב. בדף י"ג:

עד שיעשה לו עמוד. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב"ם:

משנה ה[עריכה]

כפרשת ויהי בנסוע. פירש הר"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי דף קי"ו. וכר'. דלא כרשב"ג דהתם דס"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות:

רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'. מייתי לה בגמ' פ"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה:

מפי ע"ב זקן. ה"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ"ק דזבחים. ושם פי' הר"ב:

כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר"ע. שאמר ח"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר: