תוספות יום טוב על הוריות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

משנה הוריות, הקדמה

כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב"ם

הורו בית דין. פליגי בסוף פרקין איזה ב"ד.

על אחת מכל מצות. פי' הר"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב':

והלך היחיד וכו' פטור. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד') הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"י דשבת. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י. גמ'. שנאמר (מלכים א' ח') ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל"ל אלא ש"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח"ל] לא אקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד') ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ"מ. ומ"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס"ל כר"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין. וכן הרמב"ם בר"פ י"ב מהל' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ"מ כמ"ש.

או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ"ה חייב ומסיים הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית.

בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא:

משנה ב[עריכה]

הורו בית דין. ועשו רוב צבור על פיהם. רש"י:

[*רבי אליעזר אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם ומשום דר"ע כוותיה ס"ל:

שהיושב בביתו. אמר ליה ר"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש"י:

משנה ג[עריכה]

הרי אלו פטורין. פירש הר"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה:

יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ"ב משנה ד':

אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור. פירש הר"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י"ז [כ"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ"ש הר"ב זריקה והושטה. עיין פי"א דשבת משנה ב' וד':

משנה ד[עריכה]

וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר"ב דאמר קרא ואם כל עדת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה. הכי אמר רבי יוחנן ד"ג ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב"ד:

או שלא היה מופלא של ב"ד שם. ואפילו היה מנינם שלם. ר"ל שבעים ואחד. הרמב"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו:

או זקן שלא ראה לו בנים. וכן העתיק הר"ב גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי"ג הלכה א' מה"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב"ם בפ"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני:

עד שיהיו כולם ראויים להוראה. פירש הר"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ד דקדושין [ד"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא:

מביאין פר. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש"י:

מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים. פירש הר"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין.

משנה ה[עריכה]

שנים עשר שבטים מביאין. כתב הר"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ"ח) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא"כ ביהושפט אע"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא"ת י"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים:

רש"א י"ג פרים. פי' הר"ב שאין ב"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל:

שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור"מ לא דריש. ובמ"ג פ"ב דסוטה דריש ליה ר"מ אלות האלות. ותו דר"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י"ז. ומ"ש הר"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ"ל דבהוראת ב"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן:

רש"א ח' פרים. דס"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה"נ ה"י לשמוש אתא. מעיני של קהל:

ובעבודה זרה. אע"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ"ש בפ"ב מ"ב:

הורו ב"ד של א' מן השבטים וכו'. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש.

ועשה אותו השבט. פי' הר"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב"ד הגדול. כמ"ש שם. וז"ל הרמב"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע"כ: