שער הכוונות/דרושי תפילת ערבית ודרושי לילה/דרוש ד

דרושי הלילה - דרוש ד

דרוש ד' בסדר כולל בלילה.

ונבאר תחלה ענין כולל בענין השינה של האדם, אימתי הוא טוב לישן או להיפך.

הנה זמן השינה הוא בלילה ואז השינה טוב מאוד כמו שיתבאר. האמנם, השינה ביום רעה היא לצדיקים וטובה לרשעים, (זולתי ביום שבת כמשי"ת עניינה בסדר היום וגם גבי ענין יום השבת וע"ש). ואמנם ענין השינה של הלילה נבאר אותה בסוד ברכת המפיל חבלי שינה כו', וגם עתה נבאר קצת עניינה מה היא. ואמנם דע כי טוב הוא לזהר שלא יישן האדם תיכף אחר תפלת ערבית, אמנם ישהא עד שיעברו ג' שעות מן הלילה ואח"כ ישן. ועניין זה תלוי במ"ש רז"ל בפרק אין עומדים "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ואח"כ מתפללים ושעה אחת אחר התפלה עצמה", ופריך בגמ' א"כ מאחר ששוהים כל כך בכל תפלה ותפלה, תורתם ומלאכתם אימתי נעשית? ומשני, מתוך שחסידים היו כו'. וצ"ל מה עניינם של אלו החסידים, כי בלי ספק להכרח גדול היו עושים דבר זה.

אמנם סוד הענין, דע כי קודם חורבן בית המקדש כמעט שלא היו צריכים ישראל להתפלל, לפי שזו"ן היו תמיד פנים בפנים (כי מוחין דז"א היו קיימין בו תמיד ולא היו מסתלקים כלל), ולא היה אז צורך אל מעשה התחתונים ותפלתם כדי להמשיך מוחין אל זו"ן כדי לזווגם פנים בפנים. אבל אחר חורבן בית המקדש בעו"ה נסתלקו המוחין מן זו"ן ועל ידי תפלתנו אנו גורמין להחזיר ולהמשיך מוחין בזו"ן כדי שיזדווגו בעת התפילה וישפיעו שפע בעולם, ואחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק מהם עד זמן תפלה האחרת. וכה דרכם תמיד בכל תפלה ותפלה של ימי החול. גם זהו סוד מ"ש בגמרא שהיו קצת ת"ח מתפללים תפלת נדבה באמצע היום וכונתם היתה להחזיר המוחין פעם אחרת ולגרום זווג עליון בשאר עתות היום. גם זהו סוד מ"ש בגמרא שהיו קצת אותם החכמים שהיו נוהגין ללבוש תפילין כל היום כולו, והטעם הוא שעי"כ היו גורמין אל המוחין העליונים דזו"ן שלא יסתלקו מהם כל היום כמו שנתבאר זה לעיל בדרושי תפילין בדרוש למה זמן התפילין הוא ביום ולא בלילה וע"ש, וגם שם נתבאר ענין הנזכר פה בסוד הסתלקות המוחין אחר כל תפלה ותפלה, ושם נתבאר ענין הסתלקות הזה מה ענינו, ולהיכן מסתלק, ומה נעשה ממנו ע"ש.

ונחזור לענינו כי החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת אחר תפלתם כדי לגרום למעלה קיום העמדת המוחין בזו"ן שעה אחת אחר התפלה ולא יסתלקו תיכף. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל על משה רבינו ע"ה שלא היו ידיו פרושות יותר מג' שעות, והטעם הוא לפי שאין כח ביד האדם להמשיך מוחין הנזכר יותר מג' שעות כענין הנזכר בחסידים הראשונים.

ונלע"ד חיים, כי מה שמניחין תפילין כל היום הטעם הוא לפי שבחינת התפילין הוא רשימו של המוחין שנסתלקו (כנ"ל בדרוש התפילין) אבל ענין התפלה עצמה שהוא להמשיך המוחין עצמם -- אין כח באדם להעמידם זולתי ג' שעות כנזכר, דאל"כ יתקשו שני המאמרים אלו זע"ז. כן נלע"ד.

ונמצא כי כפי זה אין ראוי לאדם שישן תיכף בלילה אחר תפילת ערבית וישהא שיעור ג' שעות להעמיד המוחין העליונים דזו"ן כי השינה היא סוד הסתלקות המוחין שבו כמו שנבאר עתה בע"ה.

והנה ענין כונת השינה עניינה הוא שצריך האדם לכוין כי גם בעת השינה עובד את בוראו בסוד "בכל דרכיך דעהו", והוא שיכוין האדם שהוא עצמו הוא בחינת ז"א דכורא אשר הפיל עליו המאציל תרדמה וישן וסוד השינה היא סוד הסתלקות המוחין ממנו ונודע שהמוחין שלו מלובשים תוך נה"י דאימא וכל זה מסתלק ממנו ויוצא ונכנס ברישא דנוקבא דז"א, ועי"כ נבנית בסוד "ויבן ה' את הצלע". ועיין בדרוש השופר ובדרוש הנסירה הנעשית בי' ימי תשובה כי שם נתבאר אמיתות ענין זה.

וזה הענין נמשך עד חצות לילה, ואז כבר נבנית הנוקבא ונתקנה, ואז חוזרין המוחין למקומן ברישא דז"א בחצות הלילה ומזדווג בנוקבא. וזהו סוד חיוב האדם לקום בחצות הלילה להורות ענין חזרת המוחין ברישא דז"א להזדווג בנוקבא כמשי"ת עניניו. והבן היטב ענין קימת חצות לילה בסוד "חצות לילה אקום להודות לך כו'" ולגרום זווג העליון.

והנה כונת השינה בעצמה הענין הוא למעלה בענין הדורמיטא והתרדמה של ז"א. כי הנה נפלה עליו תרדמה וישן, ואז המוחין שלו מסתלקין ממנו, ונודע שהמוחין שלו הם בחינת נשמתו ורוחניותו, ועולה נשמתו למעלה עד אבא ואמא ושם הוא מעלה מ"ן באימא עלאה וגורם זווג עליון דאבא ואמא, ועל ידי כן חוזרין להמשיך אליו מוחין חדשים כדי שיוכל להזדווג עם נוקבא אחר חצות לילה. ואעפ"י שבכל הזווגים דאבא ואמא צריך שיעלו שניהם זו"ן בסוד מ"ן -- אין זה אלא כשהזווג הוא לצורך שניהם, אבל הזווג הזה דאבא ואמא איננו אלא לצורך תיקון הנקבה בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע" ולכן מספיק שז"א לבדו יעלה מ"ן לצורך נוקבא.

והנה כמו כן ממש צריך האדם התחתון לכוין בעצמו כי רוחניותו ונשמתו מסתלקת ממנו והוא מעלה אותם בתחילת הלילה בסוד מ"ן לגבי נוקבא דז"א לצורך שלה כדי שתוכל אח"כ היא באותו רגע ממש של חצות לילה להעלות מ"ן לגבי בעלה שהוא ז"א המתחיל להזדווג עמה בחצות הלילה. ואעפ"י שהזווג הזה מתמיד והולך כל חצות אחרונה של לילה עד אור הבקר -- אין בכך כלום, כיון שכבר העלתה מ"ן לגבי בעלה בתחילת הזווג ברגע חצות לילה. וזהו סוד מה שאמרו בזוהר כי בעת חצות לילה מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים התחתונים למקומ' בעוה"ז לשבחא למריהון ולאתעסקא באורייתא בסוד מ"ש "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" כנזכר בזוהר ויקהל קצ"ו ע"א. אבל בחצות הראשונה של הלילה אז קב"ה עייל בג"ע ומשתעשע שם עם נשמות הצדיקים. וענין השעשוע הזה הוא שנשמותיהן עולות בסוד מ"ן ומעוררות הזווג והוא משתעשע בהם ואח"כ הם יורדות למטה לעסוק בתורה אחר חצות לילה.

וצריך לבאר מה ענין גודל השבח והמעלה הרבה והעצומה שהפליגו רז"ל בדרושים ובזוהר פעמים הרבה לאין קץ במעלת מי שעוסק בתורה אחר חצות לילה כמה כחו גדול עד מאד.

והנה ענין שבח העוסק בתורה אחר חצות לילה -- הענין הוא זה, כי הנה הזווג הנעשה בחצות לילה הוא סוד זווג יעקב עם לאה (כמבואר אצלינו פעמים הרבה בענין ביאור ק"ש דשחרית ובדרושים שכתבנו לעיל). ואמנם רחל הנקראת "עקרת הבית" נוקבא אמיתית דז"א - אין לה זווג אז (וכמו שנבאר עניינה), והיכן מקומה עתה בלילה, כי ירדה אל הבריאה, ושם היא צועקת ושואלת לשי"ת על חורבן בית מקדשה וכמו שאמר כתוב "קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה כו'". וגם היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה בסוד (תהלים פג, ב) "אלהים אל דמי לך" כנזכר בזוהר פר' לך לך. והענין הוא כי רחל נקראת אלהים ונקראת אל, ואינה שוקטת ושותקת כל הלילה, ותמיד משבחת אליו יתברך.

וביאור דברים אלו הוא כי הנה נודע מ"ש בשער הפסוקים בפרשת ויצא על פסוק ותגנוב רחל את התרפים ובפסוק עקב ענוה יראת ה' וע"ש היטב מאד כי שם נתבאר איך רגלי לאה ועקביים שלה הם נכנסים ומתלבשים תוך כתר דרחל. וכל מקום הזה הוא בשליש אמצעי דת"ת דז"א. ונמצא כי שיעור קומת לאה ורחל הם זו ע"ג זו, והתחלתם מן הדעת דז"א עד סיום נה"י שלו (אבל הם בעצמן יותר ארוכות וגבוהות משיעור זה). לפי שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה אלא שהיה מקומו למטה מרגלי לאה, היו רגלי רחל צריכים להתפשט יותר למטה מרגלי ז"א, ובהכרח היתה נכנסת בגבול עולם הבריאה. ולכך נעשה הדבר הזה שכתר שלה ילביש את רגלי לאה ולא יצטרך מקום בפני עצמו אל כתר רחל, ועי"כ לא תצטרך להתפשט ולהכנס בעולם הבריאה, אמנם תעמוד בעולם האצילות ויהיו רגליה ורגלי ז"א שוים.

והנה נודע שבתפלת ערבית הזווג הוא מיעקב ולאה. ולפי שבהיות לאה באחורי ז"א היא עד החזה שלו בלבד -- אם כן גם בחזרתה פנים בפנים להזדווג עם יעקב אינה מתפשטת רק עד החזה דז"א בלבד. ואחר תפלת ערבית חוזרת לאה למקומה אחור באחור כבתחילה עם ז"א. ונמצאו אז לאה ורחל שתיהן אחור באחור עם ז"א; לפי שרחל עמדה עם ז"א אחור באחור גם בעת תפלת ערבית, כי הזווג לא היה רק יעקב בלאה כנזכר.

והנה אחר שנפלה עליו השינה והתרדמה, וכבר נתבאר עניינם לעיל שהוא שהנה"י דאימא (עם המוחין דז"א אשר בתוכם) מסתלקים מז"א ונכנסים בתוך נוקבא דז"א והיא לאה. והבן זה. אבל אמיתות הענין הזה נתבאר בדרוש השופר. והטעם הוא לפי שהמוחין נכנסין מעילא לתתא, ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה. אמנם דע כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין להגדיל את רחל, אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד - רחל ולאה, לפי שהנה אורך נה"י דאימא הם ארוכות כשיעור אורך ז"א כולו אשר אורכו כאורך לאה ורחל -- אם כן בהכנס הנה"י תוך הנוקבות, צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם, כי נוקבא אחת לא תספוק להלבישם. ואז כיון שהנה"י דאימא הם בחינה א' בלבד אריכה -- א"כ בהתלבשה תוך לאה ורחל מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה, ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין התחברות בינה עם תבונה שנעשות שתיהן פרצוף אחת וע"ש.

אבל יש בזה הפרש אחד. כי אם עיקר הזווג בזמן ההוא לרחל אז אעפ"י ששתיהן מתחברות ונעשות פרצוף אחד -- עם כל זה אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף ואת הכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם, ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם "רחל". ואם הזווג הוא בלאה אז הוא להיפך -- כי רחל נותנת ללאה בדרך השאלה והלואה את הגוף והכלים שלה להגדילה ואז הכל נקרא "פרצוף לאה".

אמנם עתה הוא זווג דלאה כנודע ולוקחת בהלואה מן רחל כמשי"ת. והענין הוא שעתה קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאימא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור, והם נכנסין מעט מעט, והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש -- כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל ונגמר הכל להעשות פרצוף אחד כנזכר, והכל נקרא על שם לאה. ובחצות לילה חוזרת לאה פנים בפנים. והנה היא ארוכה ככל שיעור קומת ז"א על ידי מה שלוקחת בהלואה מן רחל כנזכר, ואז מזדווגת עם יעקב כמבואר לעיל וכן יתבאר לקמן בע"ה.

ונחזור לבאר ענין הלואה והשאלה זו מה עניינה.

הנה נתבאר אצלינו במקומות רבים שבתחלת אצילות רחל נוקבא דז"א שהיא ספירת מלכות שבי' ספירות דאצילות לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא היא שרשה ומציאותה. ואח"כ על ידי כניסת המוחין בז"א, נמשכין אליה בדרך תוספת ט' נקודות אחרות, ואז נגמרת ונעשית בת י' ספירות שלימות, ואז יכולה להזדווג עם ז"א. ונמצא כי שרש רחל ועיקרה אינה רק נקודה א' בלבד, וכל הט' נקודות אחרות הם בסוד "תוספת" ואינה משרשה ומציאותה.

והנה עתה אחר חצות לילה לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודות של התוספת ועל ידם נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור. ונמצאת לאה נגדלת ורחל מתמעטת והולכת עד שנשארת בסוד נקודה א' בלבד. אבל פחות מאותה הנקודה שהיא שרשה ומציאותה בעת האצילות אינה מתמעטת בשום אופן בעולם. וכבר נתבאר לעיל שהכתר דרחל מלביש רגלי לאה כדי שיספיק להם המקום ההוא ולא תצטרך רחל לרדת למטה מן האצילות כנ"ל. ואמנם אי אפשר להיות כך אלא כאשר לאה ורחל עומדות באחורי ז"א בבחינת ב' פרצופים זה למטה מזה, ואז תדחוק העליונה את רגליה ותכניס' בתחום התחתונה וישבו שם דחוקות. אמנם עתה שמתחברות ונעשות פרצוף א' א"א שהמקום שהוא כנגד שליש האמצעי ת"ת דז"א שיהיו שם אורות כפולים אלו בתוך אלו לפי שא"א לחלק א' מהגוף להתפשט ולהתלבש תוך חלק אחר שבו משא"כ בהיו' גופים מחולקים כנודע. ונמצא שמוכרח הוא שעתה תרד רחל ותתפשט בעולם הבריאה. והנה מוכרח הוא שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה והיא המלכות של רחל. וזכור זה.

אמנם דע כי מצאתי כתוב בקונטריסי היפך מזה. ששמעתי ממורי ז"ל פעם א' שהט' נקודות הבאות לרחל דרך תוספת אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף א' ונשארו למעלה באצילות, אבל הנקודה השרשית של רחל שהיתה בה בעת אצילות אינה מתחברת עם לאה והיא היורדת למטה בבריאה בחצות לילה. ופעם אחרת שמעתי כי הט' נקודות הבאים לה דרך תוספת הם היורדות למטה בבריאה, אבל הנקודה השרשית אי אפשר לה לירד בבריאה בשום אופן, ועל ידי הקרבנות והזמירות ותפלת יוצר דשחרית אז אנו מעלין כל ניצוצי האצילות שירדו בעולמות אלו וגם הט' נקודות של נוקבא דאצילות עצמה (כמבואר אצלינו באורך בס' תפלת השחר). ואמנם אמיתות ענין זה נתבאר באורך בדרושי התפילין בטעם למה תפילין נוהגים ביום ולא בלילה, ושם נתבאר היטב הדרוש הזה כולו מתחי' ע"ס בכל דרושי הלילה ושם הוא אמיתות ענין זה.

ונחזור לענין ראשון, כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פנים בפנים להזדווג עם יעקב. וקומתה בכל אורך ז"א. ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה. ונודע כי מדור הנשמות הוא בעולם הבריאה (הנקרא "כסא הכבוד") והוא סוד גן עדן העליון, כמבואר אצלינו בדרוש חטא אדה"ר, כי גן עדן העליון הוא כנגד עולם הבריאה שהיא בינה, גן עליון, בסוד נקודת יסוד שבה. וג"ע תחתון הוא בעשייה בנקודת יסוד דמלכות. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל שבחצות לילה נכנס הקב"ה בגן עדן להשתעשע שם בנשמות הצדיקים, והוא בחינת נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג, אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של צדיקים. וזהו סוד מה שאמר הכתוב "ויהי בחצי הלילה כו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו'", כי קודם חצות לילה עומדת עמו באחוריו, ובחצות לילה ירדה למטה ממרגלותיו של ז"א - שהוא בעולם הבריאה (כי עד סיום מרגלותיו נקרא אצילות), ואז "ויחרד האיש וילפת" על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם הבריאה, כי כל זה הוא מחמת עונותיהם של ישראל, שאי לאו כן היו שניהם, זו"ן, פנים בפנים תמיד לעולם כנודע. וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו -- כמו כן נוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה; הוא מבפנים באצילות ,והיא מבחוץ בבריאה. וזהו סוד (תהלים פג, ב) "אלהים אל דמי לך אל תחרש כו'" הנדרש בזוהר לך לך (זהר חלק א דפים עז ע"ב ופו ע"ב) כנ"ל בענין השכינה הנקראת אלהים ונקראת אל, שאל דמי לה ולא תחרוש ולא תשקוט^[1] בקול צעקה אל דודה, יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון אצלו בעולם האצילות.

והנה במה שביארנו יתבאר לך כמה דרושים ומאמרי רז"ל מזוהר שנראים כסותרים זה את זה.

• כי הנה בזוהר לך לך ובהרבה מקומות נתבאר שאחר חצות לילה הקב"ה משתעשע בנשמותיהן של צדיקים שבעוה"ז העוסקים בתורה בחצות לילה וכמו שאמר הכתוב "חברים מקשיבים כו'",
• ובמקומות אחרים מהזוהר משמע שבחצות לילה הוא זמן זווג עליון דזו"ן,
• ובמקומות אחרים משמע כי זה הזווג דחצות לילה הוא זווג דאבא ואמא, ולסיבה זו הוא סתום ונעלם ונעשה מעצמו שלא ע"י מעשה התחתונים ותפלתם.

והרי ג' מקומות וג' סותרים זה את זה. אך במה שנתבאר לעיל -- שלשתם הם אמת.

• כי בבחינת רחל שירדה למטה בבריאה, ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים ושומעים קול העוסקים בתורה בחצות לילה.
• ובבחינת לאה המזדווגת עם יעקב אמרו כי זו"ן מזדווגים בחצות לילה, וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות (כנ"ל בתחילת דרוש זה) כי הוא עניין עליית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה.
• ולהיות כי יעקב ולאה הם סוד אחוריים עצמו דאבא ואמא (כמבואר אצלינו כי לכן נקראת לאה "עלמא דאתכסייא") -- לכן הזכירוהו בשם זווג אבא ואמא, אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה כנזכר.

הכלל העולה מזה הוא שצריך האדם להתנהג באופן זה שנבאר ועי"כ יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומושכין עליו חוטי של חסד ביום ויהיה נקרא מכלל בני היכלא דמטרוניתא קדישא.

וזה עניינו.    הנה בתחילת הלילה כשרוצה לישן ואמר הסדר שנסדר בע"ה בענין ברכת המפיל חבלי שינה כו', ויכוין שענין השינה הזו תכליתה היא להעלות נשמתו בסוד הדורמיטא כדי שתהיה נשמתו בסוד מ"ן כדי לזווג לאה עם יעקב אחר חצות לילה (כי קודם חצות גם לאה עומדת באחור כנ"ל). וכשיקום בחצות לילה אז אינו יכול להעלות מ"ן, ולכן יכוין אל הבחינה האחרת של רחל לפי שאז ממש אחר חצות יורדת בעולם הבריאה כנ"ל ואז תעשה שני דברים:

• הא' הוא ענין הבכיה בעת חצות ממש על חורבן הבית, לפי שאז ממש היא עת ירידתה מן האצילות אל הבריאה והקב"ה בעלה ז"א צועק כארי מבפנים והיא מבחוץ כנ"ל, וישתף עצמו בצער השכינה שהיא זו הנקודה השרשית של רחל שירדה למטה. ויבכה כמו חצי שעה או יותר על טירוף רחל וגירושה וגלותה ועל חורבן בית המקדש, כי כל זה נעשה ע"י עונותינו. ולכן צריך שיכוין באופן זה שהנה ע"י עונותינו גרמנו שיפלו הנשמות למטה בקליפות ויתערבו טוב ברע כנודע. ולסיבה זו הוכרחה רחל הנזכר לירד למטה בגלות ולכנס בין הקליפות כדי ללקט ולהוציא משם אותם הנשמות. וזהו סוד "אל גנת אגוז ירדתי כו'". והבן זה מאד. ונמצא כי ירידת רחל בחצות לילה היתה לסיבה הנזכר, ואנו גרמנו כל זה בעונותינו, ולכן צריך האדם לבכות ולהשתתף בצערה זה, ובפרט מי שיודע שהוא נמשך משורש נשמת קין בן אדה"ר אשר זוהמת הנחש מתרבה בו, והנה בזוהמא ההיא נטבעין ניצוצות הנשמות, ואדם זה ידו במעל יותר משאר בני אדם. ומורי ז"ל מאד הזהירני בזה.
• ואחר שעשה בכיה זה מיד יקום ויעסוק בתורה עד אור הבקר. וגם בזה יכוין שהוא לצורך רחל כנזכר וכמו שנבאר. וזהו סוד דוד המלך ע"ה שהיה עוסק בתורה בשירות ותשבחות כל חצות לילה לתת עזר וסיוע אל השכינה שהיא רחל הנזכר. ואל הסוד הזה רמזו בזוהר על פסוק "ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה". והכונה היא שתכוין לתת נחת רוח אל רחל העומדת בבריאה, כי כמו שבחצות לילה הראשונה היתה לאה הולכת ונתקנת עד נקודת חצות לילה ואז מזדווגת עם בעלה -- כן בחצות האחרונה של הלילה רחל הולכת ונתקנת בכח ועסק התורה של בני אדם התחתונים. ובעת עלות השחר נמצאת רחל מתוקנת כדי שתוכל לעלות בתפלת שחרית בעולם האצילות, ותזדווג עם בעלה.

ובלי ספק שהמכוין לכל זה שנתבאר -- הנה הוא נקרא באמת "שושבינא דמטרוניתא". ובזה תבין שבח העצום שהפליגו לספר בזוהר בשבח מי שעוסק בתורה אחר חצות לילה.

ודע כי העיקר הוא שצריך להשתדל בכל כחו לעסוק בתורה כל חצות לילה עד שיעלה עמוד השחר וילך להתפלל ולא יפסיק בשינה כלל. ודבר זה אין למעלה ממנו. אבל אם אין באדם יכולת להיות נעור כל חצות אחרונה של הלילה - אז יקום ממש בחצות ויבכה על החרבן כמו חצי שעה כנ"ל, ואח"ך תעסוק בתורה שעה אחרת ותכוין לשני הכונות הנזכר, ואח"ך תחזור לישן, ובלבד שתחזור ותקום כמו חצי שעה קודם עלות השחר ותחזור לעסוק בתורה באופן שקודם שיעלה עמוד השחר תהיה מתקשר עם השכינה רחל הנזכר. וכאשר הגיע עלות השחר (אשר אז עולה השכינה עם דודה באצילות כנודע) - הנה ימצאוהו נעור ומתקשר עמה בסוד "בני היכלא דמטרוניתא", ותעלה אותך עמה בעת עלותה בתפלת השחר.

וזהו סוד "אעירה שחר - אני מעורר השחר", כי העיקר הוא שיהא ניעור בעת עמוד השחר. וכבר נתבאר אצלינו ענין זווג אחר הנעשה בעת עלות השחר בסוד "למנצח על אילת השחר" כנזכר בזוהר כמה פעמים, וע"ש, והבן זה היטב.

וצריך להזדרז בכל יכולתו לקום בחצות לילה ממש. והנה אם הוא בלילי הקיץ הקצרים, אף כשיקום משנתו יהיה קרוב לעמוד השחר -- אל תחוש לעסוק בתורה באותה שעה, רק שתעשה סדר הבכיה כנזכר ואח"כ אם ישאר זמן תעסוק בתורה. ותזהר מאד שלא תתבטל מזה אפילו לילה א' כי הוא ענין רב התועלת.

הכלל העולה מכל זה הוא, כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת אדם העושה כסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה. ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנזכר נעשית על ידו ממש, ואין קץ ותכלית לשכרו, ואין למעלה ממנו. ויהיה מכלל אותם הצדיקים הגוזרים למטה ודבריהן מתקיימים למעלה.

ומכאן ואילך נבאר כל הכוונות דרך פרט.

אמר הכותב: הנה עד עתה נתבאר דרוש כולל בכל סדר הלילה ועתה נבאר הפרטים על הסדר ונחלקם לב' חלקים. החלק הראשון במה שקודם השינה, והחלק הב' במה שאחר חצות לילה בקומו מן השינה.

בחלק הא' במה שקודם השינה -- דע דרושים רבים נאמרו לי בענין זה ואכתבם כל אחד בפני עצמו בלתי עירוב. ובראשונה אזכיר סדר הענין ואח"כ אבאר הכונה שצריך לכוין בו.

1. הגהנו עפ"י הג"ה בדפוס ירושלים תרס"ב. ובדפוס הישן הנוסח הוא: כי אל דומה אליה ואל תחרש ולא תשקוט -- ויקיעורך