שמונה קבצים קובץ ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים · קובץ ז · >>



תוכן עניינים

א[עריכה]

שתי הבנות כלליות הן, המקיפות את ההויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שנויי דרכיה: ההבנה המוסרית וההבנה הסבתית. בתוך ההבנה הסבתית, הקדומה בזמן לגבי רוח האדם, כלולה היא, בתור נשמה עליונה המחיה אותה, ההבנה המוסרית. ההבנה הסבתית מציעה חקים אחוזים זה בזה על כל מרחב היש. מתחיל בעולם החמרי וכחותיו והולך ומקיף, מטפס ועולה עד רוממות העולמים הרוחניים ומנתח את סעיפיהם, כפי עשר הרוח הגדול אשר לאדם, שצד גדלותו מתעלה ומתבלט בהיותו אחוז בחופש ציורו, עם כל קטנו להחליט דבר ודאי במה שנעשה מחוצה לחוג פנימיותו. בשלשלת הסבתית מונחה איזו העקה כללית, איזו מניעה, המעצרת את החקים ותכנם שלא ילכו בדרכים אחרים כי אם באותם הדרכים שהשלשלת הסבתית מקשרת אותם להם. העקה זו עצמה חידה נעלמה היא, ומכל מקום, עם כל המניעה שיש בתכונת שכלנו מלחדור לעמקיה של חדת עולם זו, אין זה חוסם לפנינו את דרך ההסתעפות השכלית לכל אותו הבנין הגדול של ההבנה החקית. אבל בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה של בהירות נשגבה, אז אנחנו משתחררים מכל אותה המועקה הסבתית, וכל הבנין החקי מצטיר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה, שההידוק והאמץ שבהם הוא לא פחות חזק ואמיץ, ועוד יותר מחוטב, מאותו של התכן אשר להבנה הסבתית, וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך. אז אנו עומדים בעולם של חופש כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו מרומם הוא את העולם החקי הסבתי כולו ומושכו אליו, משפיע עליו מאורו ונמצא שהוא כולו טבוע בים של אור חיים זה של החקים המוסריים שהם הרבה עליונים ונשגבים מהחקים הסבתיים. וכשאנו מעמיקים בדבר הרינו מוצאים אח"כ גם את כל הפרטים של העולם הסבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה בעולם המוסרי המלא זיו, המתנשא ממעל להם.

ב[עריכה]

כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם האומה ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בד' אלהיהם הרי הם מצליחים, עולים ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל, כשזונים אחרי אלהי נכר הארץ הרי הם מתדלדלים ונופלים, חרבן האומה והארץ בא וצרות וכליונות הולכות ובאות. כשאנו מחפשים את הפתרון בעולם הסבתי הרינו מוצאים, שרוח ישראל אחוז הוא בשלשלת אורגנית חזקה. דעותיו, מהלכי חייו, מגמת פניו בתעופת רוחו הכללית, האמת העליונה המתגלה בו ועל ידו, תכונת ארצו וברכותיה, התאמצות הנשמות היחידיות, המשכת ברכותיהן, לשדי חייהן, החן המשוך על הכלל ועל הפרט, העצות והנטיות הבונות את הבנין הכללי ומבועיהן, בהירות הסקירות, המנוחה הפנימית, חזוק הרוח ושלות החיים, הכל אחוז זה בזה. באותה ההבטאה הנפשית של הדבקות בד' אלהיו, אלהי אבותיו הראשונים המעלה אותו מארץ מצרים מבית עבדים, המביאהו אל ארץ הברית והשבועה, המורהו דרכי חיים ונתיבות עולמים, אחוזים הם זה בזה הקישורים והיא משאבת אל תוכו את כל אוצר החיים והתנובה. ובהפרדו ממקור חייו, הרוח מתחלחל. שפעת החיים הכלליים, האחוזים ברתוקות הגוי והארץ, המורשה והמקדש, המוסר והאמונה, מתחלשת. רוח זר בא ומפעם, והוא צמח לא יעשה קמח, לא יקלט ולא יצמיח. והננו רואים את המארה באה ועושה שמות, עד אשר ישוב העם אל אל חייו, אל מקור ישעו, ישיב אליו את רוחו, יקשר באמץ לבב וברוח בינה אל שם ד' אלהי ישראל, ומנזלי פלגיו של הרעיון הכללי, העמוק והחסון, המותאם לרוח עולמים ולחטיביות המיוחדה של ישראל, ישועה חוזרת ומוארה. כל זאת היא בינה גלויה, הכרה מעשית המחיה ומשיבה רוח. אבל מיד אנו באים להתרומם בחדירה יותר פנימית, שממעל לכל הארג החקיי הזה ארג מוסרי נתון. במוסריות הרעננה, המחיה את השלשלת הסבתית הגדולה הזאת, שם שם מונח כל האמץ, כל הזיו של החיים האלה המתגלים בהופעותיהם בעזיזות כל כך גדולה, בדיקנות כל כך אדירה. ההופעה המוסרית מגלה בנו צביון של אמרה, "שכך ראוי להיות", "כך צריך להיות", לא רק "כך הוא" ו"ככה נהיה". ומההכרה ש"כך צריך להיות" בהתגלותה של הבינה המוסרית אנו חוזרים אח"כ להכיר את השלשלת החקית המוסרית בכל פרטיה, בכל עמקה וגבהה, רחבה והקפה, פנימיותה וחיצוניותה. השתגבות כפולה, חיה ורעננה, מתעוררת אז בקרבנו פנימה, ומעינות של עצה ותבונה, צביונים חיים ותחבולות ישרות, הולכים ומתגלים בקרב כל כליות ולב. רוח האומה מתעורר לתחיה, ובמחבא החיים אור קדושה וטהרה זורח, אורו של משיח.

ג[עריכה]

יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו, הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים, הכל מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה, בפנימיותו טוב טוב לו מאד, השקט הנכסף, שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה רעשנית יכולה לפעול ולעשות. וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי נוהג הדבר באומה בשלמותה, כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו הרי הוא מרגיש שלמות עליונה בקרבו, בונה הוא אז עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג בעולם, אבל רוחו בפנימיותו מתרענן, חייו פועמים בחזקה, והוא יודע את כחו, ואז פועל הוא בעולם, על ידי מה שפועל בעצמו. עת הבנין, ההולכת כעת להתגלות, טרופה היא. אפשר הדבר להתחלף בין נטיה לנטיה. כשאין ההצעות דין לברר את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז, אז המחשבה משוטטת תמיד רק בעולם החיצוני, משוטטת לבקש אושר ואינה מוצאה. כעת העבודה דרושה להחיות הרבה את רוח ישראל פנימה, להשתמש בכל הכחות, בין הפנימיים בין החיצוניים, לצורך ריכוז הרוח, וההערות תלכנה עד כדי הרגשה של הוד המנוחה הפנימית, וירא מנוחה כי טוב.

ד[עריכה]

זורח הוא באספקלריא של קודש האידיאל המלא של העולם, לא אותו האידיאל המוזער, הנופל בההויה המצומצמה, אלא האידיאל המרומם האלהי במלא מילואו, והוא יסוד העולם היותר עתיק, מציאות העולם היותר ממשית. המציאות הזעירה רק מיניקת לשדו העליון היא מתקימת ומתברכת. מתגלה במהות האידיאליות המרוממה שאין הפכים במציאות, אין טוב שלעומתו יש רע, אבל יש מדרגות במציאות, יש טוב שלעומתו יש טוב יותר עליון, חיים וחיין דחיין. ומזיו אורו מתגלה שהתיאור של רע, שאנו מתארים במציאות המוגבלה, הוא רק תיאור עראי, לפי הגבלתה של הכרתנו, ובאמת כל שחרות היא רק לבנונית מוקטנה, וכל רשע הוא צדק מוזער. ומעומק הטוב מתגלה יסוד הרחמים העליונים, ויגלה ויראה לעין כל, כי ד' הוא האלהים, ועתיקא קדישא וזעיר אנפין כוליה חד, ועין ד' אל יראיו, עינא חוורא, עינא דכלא ימינא כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון, ונודעה יד ד', וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.

ה[עריכה]

המחשבות הבודדות, האותיות המיוחדות, האידיאלים המכונסים כל אחד בפנימיותו, שבכל אחד בפני עצמו יש די למלא עולמים, הם יותר נשגבים, אמיצים ורבי ערך החוסן קדשם, מהמחשבות, האותיות, שהם מתרכבים יחד לארג שלם של בנין משוכלל, שכל אחד מהם הוא חלק בבנין הגמור, כח ואבר בכללות האדם הגדול. ומהשיגוב העליון של המחשבות המבודדות, הולכת ונוצרת צורה וחטיבה של עולמים כלולים. מתמעטת היא האורה הנשגבה של האידיאליות המוחלטה, שמפני חסנה ועליוניותה אינה צריכה להתרכב עם שום תוכן שמחוץ לה, ומתוך הנפילה הזאת נעשה חסרון של השתכללות מורגש, וכל אחד אז מבקש לשוב לתחיה, לפעול ולהתעודד, ומתוך שכבר הועם אותו האור הגדול של החוסן, המספיק לכל אות מיוחדת לבדה למלא מלא עולמים על ידי עולמה, הולכים הם ומתרכבים יחד, וצורת האדם הגדול של ההויה מתיצרת, ומתחילים תיקונים מסודרים, נשגבים ומשוערים, שכל האותיות, כל המחשבות, כל האידיאלים, כולם מאוחדים בחוברת מאוחדה. המוציא במספר צבאם, מרוב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר.

ו[עריכה]

אומרת לנו הרזיות, בעולם מלא של אור ושל חיים אתם שרויים. דעו את הישות הגדולה, את עשירות המציאות, שאתם תמיד נפגשים בה. הסתכלו בגדלה בתפארתה,. בדיקנותה ובחברותיותה. היו מחוברים להלגיונים החיים, הפועלים תמיד כל זיו ותפארה בכל פנה שאתם פונים, עם דברים חיים וקימים יש לכם עסק, תמיד אתם פועלים פעולות נמרצות, בשיג ושיח עם משאות נפש ויקרת חיים רעננים. בכל פעולותיכם אתם נפגשים בניצוצות מלאים חיים ואור, שואפים ומשתוקקים לעלות לרום רמים, אתם עוזרים אותם והם עוזרים אתכם. זיו החכמה שאתם משיגים אין זה צללים קלושים של איזה זהרורית רוחנית, שאין בה כלום, עד שתבוא הדרישה והמדעות אליכם, אלה הם בני עולם עומד, המתודעים אליכם, השולחים לכם ממרחקים בשורות טובות, ידיעות משלומם ומצבם האיתן, ובשלומם לכם שלום. כשאתם מתעלים הנכם מתרוממים אל סיעות יותר עליונות, אל סביבות יותר נהדרות. והכל חושק הומה ושואף, בסידור נאדר בקודש, ונאזר בתפארה. כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים.

ז[עריכה]

כל ההזרחות הרוחניות מאירות את המהותיות הפנימית העצמית שלנו, ומעמידות אותנו ברום מעלה בעצם הקיום והאושר. וכפי אותו הערך שעצמותו של ההזרחות הללו הד מיושרות עמוקות, אמיתיות נאות ואיתנות, ככה תהיה מדת ההזרחה החיונית המאושרה, שהננו סופגים אל תוכנו, ולא עוד אלא שכל הזרחה רוחנית הבאה אלינו פנימה היא נותנת לנו את אשרה ממקור הויתה, היא שואבת חיים בשרשיה מראשית אצילות ההויה, שעל ידה הומשכו אורותיה, שעל פיהם נתגלמה אותה ההזרחה בתיאוריה, עד שבאה אלינו, והננו רואים אותה פנים אל פנים, שבעים מטובה ומתענגים מזיוה. ממילא נדע, שנערכות הד ההזרחות יותר מהערך המגולה שבהן עצמן על ידי הערך של מקוריותן. ואותן ההזרחות, שההויה המאושרה שלהן היא באה משפעת עליוניות יותר כוללת, יותר נשגבה, יותר מקפת את הכל, הרי היא יותר ספוגת חיים, יותר מאשרת, ויותר משגבת לעד ולעולמי עולמים את המוזרחים על ידה, ומעתה היפלאו לנו כל אותם דברי האמת הנאמרים בשפעה של רוח הקודש מאהבתה ושבחה של תורה, מהאושר העליון הנצחי והחי בחיים מלאים עדי עד, שמתאשרים ההוגים בה, הד כל דברי תורה בכלל ובפרט, בפרטיהם ובפרטי פרטיהם, הרי הם מרווים ממקור אותה האורה העליונה, הקדומה לכל, שקדמה לכל יציר נברא, שהיא יסוד השעשועים האלהיים במקורם, ומה גדלה שפעתם עלינו כשאנו מזדרחים מהם.

ח[עריכה]

בדעות היונקות מן החול, כשהן מתרוממות אל התוכן הרוחני, הרי הן עוזבות את התוכנים המעשיים והממשיים לגמרי, מפני שאין כחן יפה לכלול הכל באגודה אחת, באשר הן עצמן הולכות ממקור שכבר הופרד, מסיגים שהוצאו מחוץ למערכת החיים המלאים. הכוללים כל עולמים, ובאותן שהן יונקות ממקור הקודש, כל מה שהן יותר מתעלות, הכל מתעלה עמן, והגויות וכל כחותיהן, מכשיריהן וצביונן, מתעלה ומתקדש על ידיהן, והעולמים בכל ממשיותם הנם מתעדנים על ידן, ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכל מה שהחוט הנמשך ממרומי הקודש הוא מכוון יותר לעומת ישרו. הולך הוא שיגובו ומאגד את כל התוכנים המעשיים בחיים, את כל הבריות בפועל, את כל העולמים בציור. את כל התקוות ומשאות הנפשות הכלליות והפרטיות. ומחברם יחד לטפוס כללי, שלא יפול צרור ארץ. ונשארים עומדים מחוץ לגופא קדישא הכללי, הנראה כמראה אדם, רק אותם הצללים הכהים, חלושי החיים והמציאות, שלא יעצרו כח בפנימיותם להכלל בהחטיביות המיוחדה ומאוחדה, והם מראים בהפרדם ביותר את החטיביות העליונה של האחדות הרעננה, המחיה כל ומתעלה בכל, ומרוממת ומעלה את כל בחיים התולדתיים, החברותיים, האמוניים והמחשביים. מופרדים על כן משלמות הצביון אותם הרעיונות, הנלחצים מתוך רוחניותם החולנית, לטשטש את הממשיות המאוששות, איתניות המציאות בכל ערכיה, בנין האומה הישראלית ותקותיה, השלמת העולם, העמדת החיים בכל ערכיהם על בסיסם, עד כדי עומק האמת של שיבת ישראל לארצו, תיקון העולם בתחית המתים, והעברת רוח הטומאה מן הארץ, גדולת היש כולו מעשה ידי יוצר כל, יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. והם הם תולדותיהם של אותם הרוחות, המפחידות ומסערות את הרוח המיושב, שאין להם גוף, ויסוד הכללה גופנית בעצם מהותיותם, לא מפני עילויים, אלא מפני חסרון השלמתם. והעקא הפנימית של חסרונן היסודי היא המארה הדבקה בהם, שתכונת ההיזק והחבלנות היא קשורה בצביונם, הם הם מזיקי עלמא. ושכלולם של ישראל בבנין בית המקדש, האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ, שכלל את צביון הדעה המתנשאת למעלה מן הגיון מצומצם, ובשיר של פגעים נתקדש, לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים, והכל סייעו בבנין בית המקדש, נויו של עולם ושכלולו. אותן הדעות עצמן. שכשהן הולכות לצד הרוחני שבציור, מתוך צמצום החול שלהן. אינן יכולות לאחד את כל היש בחוברת, והתוכנים המעשיים והיסודות הגופניים משתלפים מהן, כמו כן כשהן יורדות אל העפר, מתקשרות בסדרים המעשיים ובהערכות הגופניות, מיד נשפטים מהן כל תוכני הרוח, והשיקוע העפרי מתגבר עליהן, עד כדי שנאה והכחדה של כל קדוש ונשגב. ושני ההפכים מתגלים בעומק צורתם. ושניהם להפסד וחבלה, להפרדתה של שלמות החבור הכללי של שמים וארץ, של כל עז וכל הדר. ואור הקודש מתאדר על הכל, מתגדל על כל כל, ובמקום ירידתו לעמקי התחתיות שם הוא מוצא את כל מרום וקדוש, ובמקום עליתו למרומי שפרירי גבוהים שם הוא מוצא שורש כל אשר ירד ונשפל. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. והסקירה הזאת, הרוויה מטללי האמת הנצחיים, היא העומדת לעד ומעמדת עדי עד את שם ישראל. כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם.

ט[עריכה]

הדמיונות, והשכליות, והופעת הקודש הנעלה מן השכל, הן שלשת מדרגות של המהותיות הרוחנית של האדם ושל העולם, שהן קשורות זו בזו. כל נקודה דמיונית יש לעומתה נקודה שכלית, שהיא יונקת ממנה, ושבעילויה היא עולה עד מעלתה, ומתאחדת במקורה. וכל נקודה שכלית יש לה לעומתה נקודה הופעתית בקודש, הרוממה מכל לשון ונשגבה מכל השכלה, שהיא יונקת ממנה ועולה בעילויה עד מדרגתה. בהתאחדותם של כל הנקודים הדמיוניים השכליים וההופעיים, בחטיבה משוכללת, מתיצב עולם מלא, משולש בקודש. שכל אחד ואחד מהם הוא מואר מכל שלשת מדרגותיו. והאדנות העליונה של מלכות שמים מתיצבת בתבנית כל. הממלאה את כל היכלי הדמיון ברוממות שכלולו, והשם הקדוש הבלתי נהגה, המיוחד באותיותיו, בהכללתו של כל היה הוה ויהיה בשורשו ומקורו, המשתפך לתוכו ממקוריותו הנעלמה, ממלא אור את כל ההשכלות, אסר במרומים ממעל, ואשר בשפל מתחתיות. ואותה הצפיה למרחוק, אשר כל עבר. כל הוה, וכל עתיד יערך לעומתה, תתמלא מזוהר אותו העתיד המאושר, שיתגלה, שהוא באמת היה הוה ויהיה תמיד, המאחד במעלה עליונה את כל הדמיונות, את כל השכליות ואת כל ההופעות שבכל קודש וקודש קדשים. אהיה אשר אהיה, ממלא בזיו הוד קדשו את כל חדרי הקודש של כל אנשי הרוח העליון, את כל אשר רוח ד' מדבר בם ומלתו על לשונם. את כל צופי מרכבה, ואת כל המסתכלים בהדרת קודש שורש ההויות כולן, בהיותם מלאי שכלול בכל עדן, גם טרם יצא שכלולם לאור. גם ההתראות המוגבלה מופיעה להיות לשעשועים עדינים, לכל הדבקים ברזי קודש נועם עליון. כהני ד' המברכים בשמו ובו יתהללו.

י[עריכה]

אם רואים אנו שאפילו במקצוע הקרוב, אם הסגנונים מחולקים, לפעמים עיון אחד סותר ומעכב על חבירו, ליוצא מתלמוד אל תלמוד אין שלום, ורבי זירא התענה דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כי היכי דלא ליטרדיה בהיותו בארעא דישראל מתעסק בתלמוד ארץ ישראל, קל וחומר שיש לפעמים למנע מעסקי ידיעות חיצוניות וחלוניות כי הכי דלא נטרדו את הנפש מההתקשרות הפנימית שלה באריגתה את התכנים העליונים של הקודש. ובכלל ישראל כמה שוה הוא החסכון הזה, לצמצם את ריכוז המחשבה במקור ישראל, כדי להוציא את הפנינים הטמונים במעמקי הים שלנו, ולא לפזר את הכחות לזרים ולרעות בשדה אחר. ובהתרוממותה העליונה של גדולת התורה לשמה, זוכה האדם לדברים הרבה, וכל העולם כולו כדאי הוא לו, וכל אוצרות הדיעות והעולמים כולם מזילים אך טל של תורה ואור חיי קודש אל האוצר העליון של נשמת ד' השואבת ממקורה של תורה, מימא רבא דחוכמתא, שהכ"ד הכפול של אשת חיל, כדכד שמשותיך, שואב משם.

יא[עריכה]

הרעיון העליון, הנובע מיסוד ההכרה העליונה בגדולת אין סוף, המוציא את מעמק הברכה מקרב תוכיות הנשמה, ברוך הוא, עד אשר בא לידי אותו האור הנאצל באצילות הטוהר, שמכחו כבר ראויים הם עולמים להיות מתיצרים, מתוארים ומתנהלים, כל אותה האחדות המאירה כל אותם העדנים מלאי החיים והעז, ברום קדשי קדשיהם, הרי הם בכלל היחוד העליון, שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. ברוממותה של הנשמה היא משוקה רק מזה הטל העליון, משעשוע האחדות האין סופית, וצבעיה המאירים מחיים את פנימיותה, וכוסה רויה. מני אז והלאה, מוכר הוא אור האחדות בהיצירה הפעלית. עולמים ועולמי עולמים, רוחניים, שכליים, רצוניים, כחניים, מוגלמים ומצומצמים, קשורים ואחוזים, מחוטבים ומסודרים, עד המורד של כל אותו המרחב המעשי, והמון המוני כחותיו וגלמיו, סדוריו ופארותיו, יפיו ואמנותו, פארו וסעיפיו, והכל מופע באור האחדות העליונה, האלהית, המלאה והרוויה. אמנם משבא לכלל עולמים הדבר מצומצם, שם כבר יש הויה וחדלון, עליה וירידה, ריבוי ומיעוט, במובן המדויק של אלה התוכנים, ושלילותיהם עמהם. בעת ההארה המלאה שואפת היא הנשמה למילוי העליון. למרומים האלהיים, שם הוא מקורות תענוגיה, מכוני ישעה כל מה שהוא כבר גדור בהגדרה עולמית, הרי הוא אוסר אותה בכבלים, קוצץ את כנפי רוחה, משיבה עד דכא, על כן עיניה ולבה אל הרום, אל היחוד העליון, יחוד האור האלהי במקורו בעצמיות עצמיותו. בסור הזיו העליון מאת הנשמה, הרי היא עומדת חפוית ראש, מתנתמת בעניה בהשערותיה. במשפטי הגיונותיה, שואבת מים שאובים מאוצרות החושים, בונה בניני רוח וגשם, שכל ודמיון, מהמושכלות הקצובות, חוזה את צללי הטוהר של האור התולדתי במעשה ד' אשר בעולמים, משערת היא את אור המדות והכחות האלהיים, מחיי העולמים, בוניהם ומכונניהם, מקשרת היא את כל העולמים הרבים אל מקור שפעת שרשם, מתנעמת היא בטעם קצוב זה, בהיותה במורד. ריח ציקי קדרה, מאכל שפחות, יש כאן, אבל בירידתה הרי הוא לה הכרח, מביאים העבדים בחשאי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחודא תתאה.כשזורח על גבי היחוד התחתון רק הזיו מן היחוד העליון, הרי הוא מתכפל ומתעלה, עם כל זה הרי הוא בנפילתו, נון כפופה, של כללות האותיות אשר בשני היחודים, עם כללותם. ובהיות היחוד העליון, הפועל והמבריק, והיחוד התחתון, בעל קצבת העולמים, בטל אליו, ונרטב בלשדו, מתעלה בעילוייו ומתאחד באחדותו, הרי היא נזקפת, נון פשוטה, כללא דדכר ונוקבא, תפארת ישראל וכנסת ישראל.

יב[עריכה]

בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד דוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבלית: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה.

יג[עריכה]

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה.

יד[עריכה]

מדרגת משה היא עליונה מארץ ישראל בתור ארץ קדושה מיוחדה ומובדלה, שהיא דוחה מתוכה את התוכן החלוני שבכל ארצות הגויים, אמנם היא מותאמת רק למדריגת ארץ ישראל העליונה, שהיא סופגת לתוכה את כל החול ומקדשתו. וסגולה זו של קידוש כל החול שבעולם כולו, התפשטות קדושת ארץ ישראל בכל העולם דוקא, על ידי כינוס כל העולם בצורתו הרוחנית לארץ ישראל, היא היתה כל שאיפתו, וכל מגמת פניו בתפילותיו המרובות, עד שהכניס באמת בארץ ישראל את האוצר של כל הסגולות הללו, אבל מפני ירידת העולם מונחות בה כל אלה בגניזה, עד אשר יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער.

טו[עריכה]

אותה הקטנות עצמה, שהיא מופיעה תחילה בחזיון הנפש והעולם, דוקא בה גנוזה היא האורה העלומה העליונה, שבגדלות היותר עליונה יוצאה היא אל הפועל עם כל פארותיה. הנטיה הטבעית לדת וליושר, היא היא המקננת בלב כל עולל, ובלב כל עם הארץ, כפי אותה המדה שלא נשחתה עדיין הטבעיות הישרה, והיא היא החוזרת וניעורה בתור הגדלות היותר עליונה, שכל התורה והחכמה כולה מובילה אליה את האדם, שתצא אל הפועל הערתו השכלית, התגלות נשמתו במעמק עמקה, שרק בהתגלותה יגלה לו אור האלהי בעצמיות בירורו ובהירותו. ויש אשר אותו הנחש הקשור בסיגי הקטנות, מתעורר לבלא ולהשחית חלק הגון של גדלות ממוצעת, מפני שבפנימיותו דוחק הוא אל המצב של הגדלות העליונה, ששם ימצא את נשמת הנשמה, את רזי הרזים, את העליוניות המאירה, שיסודי חיי הקטנות בפנימיותם לקוחים ממנה.

טז[עריכה]

אם אצל איש פרטי נאמר, הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, ביחש להסברא, קל וחומר להכלל כולו, שאין הברכה הרוחנית באה כי אם מהשפעת הקיבוץ של כל מאירי הדרך היותר גדולים. ואין להיות נסוג אחור ממה שלפעמים סוללי הדרכים לבדם כל אחד שולל את דרכי משנהו, או את הדרכים האחרים בכלל. ככה היא דרך ההשגה, בהיותה עומדת בחוגה הפרטי, להיות מצטמצמת בריכוזה, ומשמרת את עמדתה על ידי שלילות כל מה שהוא מחוץ לה. אבל כאשר הדברים משתפכים אל הים הגדול של אוצר הכלל כולו, בו יש מקום להכיל את כל פלגיו. נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, קדוש משכני עליון.

יז[עריכה]

העצבון הוא תוכן תחתיתי, למטה מן הנפש, שהיא בתכונתה שטה וחפשית, ויכולה להיות שמחה בחלקה. אבל העצבון, מזהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר, ומתגלה בעצמות הגופניות בתור הבלא דגרמי, הרי הוא בא. השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. כי לא שאול תודך, מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמתך. מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.

יח[עריכה]

ממוצא דבר למדנו, שהמהפכים גם את העצבון היסודי, עצבונא דגופא, עצב הבשר, הנמשך ממארת הנחש, בעצב תלדי בנים, ובעצבון תאכלנה, הרי הם זוכים לתחיית המתים.

יט[עריכה]

התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מידת פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין, ומתוך כך הם מוחקים את היסוד העצבוני, והשמחה המרוממה מתגברת על ידם. חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא.

כ[עריכה]

באור תחיית המתים סרה הקנאה מיסודה. לעתיד לבוא נאמר ונתתי לכם לב בשר, לב בוסר בחלקו של חבירו. מתברר אז הגורל המוחלט של כל יחיד, ורואה הוא את אשרו במילואו במנת כוסו. מי שבא עד הרום הזה, שאור תחיית המתים מתנוצץ עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה ממנו מיסודה, ואין עצמותיו מרקיבים, מאחר שסבת הרקבון, שהיא עצבונא דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית, בטלה ממנו, ורואה עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, הרי הוא טוב עין במלוא המדה.

כא[עריכה]

והזרחת אור תחית האומה על ידי אור שפעת קודש רזי תורה, אור התפילין, יסיר את עצבונה וקנאתה. אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים. והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וחייתם.

כב[עריכה]

ותוכני הקטנות שהם יסודי העצבון, אופי הבלי דגרמא, שעומדים בתחתית השדרות של החיים, למטה ממדריגת הנפש, הם נמצאים בכל דבר והגיון לפי ערכו, בכל פעולה ושאיפה לפי ערכה, בכל חכמה ובכל פנים של תורה, של דעת ד', ושל דעת העולם והחיים, ושל חיי המוסר והצדק, של חיי היושר והעבודה, לפי ערכם, ובכל מציאות עולמית ונשמתית, בכל כח ומפעל, בכל מלא עולמים, לפי ערכם. בכל העלילות הנעשות בעולם, בכל המסיבות, בכל התולדות וסיבוכיהם, בכל מאורעות העולם, ובכל סדרי הישות כולה. יש דברים גדולים וקטנים בעצמיותם, שכשהם נערכים כלפי הכללות, הנם נערכים בגדלות ובקטנות. וישנם דברים מוקטנים, שהם בעצמיותם מהתוכן של הענינים הגדולים, והם הם תוכני הטקנות הטפוסית, שהקימוצים, הצמצומים, צרות הלב, לחץ הרעיון, וכל אותם המומין שנמצאים מתכונת העצבון הגופני, נמצאים בהם לפי ערכם, כי הכל נדון בערכו. ויש מין קטנות כזה, שאלמלא היו אותם שעומדים במדריגה פחותה מזה באים אליו, היו מתמלאים נהרה, ואצל אותם שצריכים לדרוך הדרכות עליונות, בפעולות פוריות כלליות והשגות עדינות עליונות, הרי הם אצלם מלאים תוכן של קטנות, שכל הלחץ של הדינים והצמצומים, הקדריות והערפלים, מורכבים בהם. אמנם כל מדות הקטנות, בהיותם מחוברים לתכונות הגדלות, הרי הם חיים, מאירים ושמחים, ואין הזהירות מהן נחוצה כי אם בנתיקה מהיסוד של הגודל. כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו.

כג[עריכה]

נטיית החסד צריכה הגנה גדולה. עלול הוא בעל החסד, הנוטה להשפיע לכל, להיות ג"כ מקבל מכל, כך היא דרכה של השפעה, שהיא חוזרת אל הנותן באיזה צורה מושפעת. ומה אפל הוא המצב, כשהנושאים השפלים והמזוהמים יחזירו השפעתם, אחרי אשר נפגמה תחת ידם אל הנותן והמשפיע, באיזה צורה של צליל בת קול. אמנם זהו כוחו של אור חסד אל עליון, אל זועם בכל יום, שלא תשוב שום השפעת קבלה כ"א מהנושאים הטהורים, ותפילת ישרים רצונו, וכל הרשעה כולה, היא רק מקבלת ולא משפעת, יסוד בריה קלה דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה. אברהם הובטח במגן שלא תזיקהו השפעתו שהיתה שפוכה על פני כל והולכת לרעים ולטובים, בהיותו מעין דוגמא של חסד של מעלה, אנכי מגן לך, ובמעמקי התורה השמירה היא נתונה לכל אחד ואחד ע"פ מדתו, ויש שהוא מוכרח להשמר שלא להיות מהנה לשום מקום שפל, כדי שלא תשוב שום השפעה שפלה עליו, ומרוב ענותנותו של רבי אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, והשבת אבדה לנכרי אסורה משום למען ספות הרוה את הצמאה, ולא מעלין ולא מורידין נכרים ורועי בהמה דקה. ואם החסד בנטייתו הפראית לא יכיר את עמקם של סייגי קודש הללו, יזרח עליו אור תורה ממקור החסד הנאמן ששם המלכות נתונה, והעולם על ידו נבנה ונתכונן, חסדי דוד הנאמנים.

כד[עריכה]

רק ההבנה האלהית בטהרתה, על-ידי עצמה, ועל-ידי הסתעפות ההרגשות והנטיות הטבעיות, וכל השאיפות הרצוניות הבאות על ידה, היא היא המאירה את העולם, מקיימת את אשרו, ומביאתו לאחריתו המגמית הכללית והפרטית. רק היא היא המחסנת את כל המדע ואת כל המוסר, מביאה את הברכה אל הכל, אל כל המפעל ואל כל המעשה וכל ההגיון וכל היצירה. לפי אותה הערפליות והסיגיות המתערבת בההבנה האלהית, המארות באות, דלדול הכח, זוהמת הרשעה, הפרת השלום, קלקלת המוסר, יאוש, בחילה, רקב ותמותה. ההבנה האלהית שופעת היא בכל יצור, הסיגים מתערבים עמה, מפני אותו התוכן התחתיתי המאופל שביצורים המצומצמים, האמונה כוננה לשמור את האוצר הפנימי אוצר החיים לחתמו לבל יגע זר במעין החתום. זאת היא השלמת העולם כולו באמונת ישראל הטהורה, המשמרת את ההבנה האלהית בעצמיות טהרתה, ומתוך השימור הפנימי שבאוצר היחיד שבעולם הרי מעינותיו הולכים ומתגברים, כמה שיהיו הסיגים מתאמצים להתפרץ לעלות ולכהות את הטוהר המעיני בנקודת עזו, לא יוכלו, הכל יהיה שוטף עובר וחולף, רק המעין התוכני הפנימי בהתגברות זרמיו הטהורים אשר מן המקדש המה יוצאים, מתגבר על הכל. וגם כעת הרי הוא שולט על כל, ושומר את כל עד אשר מעין יצא מבית ד' והשקה את נחל השיטים, וראו כל בשר כי פי ד' דבר.

כה[עריכה]

תוכנה של המינות, הוא הנתקת הרעיון של יראת שמים ויסוד קרבת ד', מאורה של תורה, והופעתה המעשית כולה. ומתוך הפרדה זו שנעשה בזדון בישראל פנימה, בתוכיות כנסת ישראל, נזדהם העולם, והטומאה האלילית מצאה מקום לחול, ולינק שפעת קיום, עד עת קץ, ביבוש קצירה תשברנה. והפירוד של יסוד היראה האלהית מחיי עולם של התורה גבר כל-כך עד שלא הספיק הדבר רק בהפרדה, כלומר בהפקעת הצורך של קיומה של תורה מיסוד היראה, אלא שהובא הרעל עד כדי יסוד הניגוד, עד שהעיזה השפחה הרעה להחליט שיסוד היראה המזויף שלה, הוא היסוד האמיתי, ושהוא טוען דוקא ביטול והרס לקיומה של תורה ותלמודה, ושאיה יוכת שער. החושך המיני הלזה, לא היה מוצא מקום לחול, אם לא קדמה מתחילה העבה והחשכה של דופי בתוכן ההבנה האלהית. פגם המחשבה בהכמיסה הפנימית גרם העמדת החזון של שוא, שעל ידה הופקע העולם החצוני של האומות מהשפעתה התוכית של כנסת ישראל. וכנסת ישראל הירודה, הכבושה בגולה, לא די לה שאינה משפעת על העולם החיצוני בפועל, אלא היא מושפעת והיא שוכחת את רוממות מעלתה מעוצר רעה ויגון. ראה ד' את עניי כי הגדיל אויב. וכל זה הולך ונמשך מהצלחתם החיצונה של האומות, שעל ידה הם מחפים את החרש בכסף סיגים שלהם, שפתים דולקים ולב רע. אמנם לא יחיל טובם ועצת רשעים רחקה, והרשעה מוכרחת היא להבדק על-ידי מי סוטה, שיהיו לה למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואשת חיל עטרת בעלה תודע בנקיונה, במהרה בימינו אמן.

כו[עריכה]

במזרע הדמיון מונחת התחלות ההכרות השכליות בצורה מצומצמה, והיא הולכת הלוך ואור, הלוך והתפשט והתפתח, עד שמהערפלים הדמיוניים יוצאים תוכנים שכליים מבוררים. וכשם שההכרות השכליות מתפשטות הן באמת על ההויה כולה, על הטבע ושלשלותיו, ועל חלקים רבים מקיפים שמחוץ לו, כן הם התוכנים אצל הגרעיניות הדמיונית, שהיא מתהלכת בכל אורך רוחב עומק וגובה שבהויה. המרומים השכליים באים עד ההתגלות, המקודשה, לפי מדרגותיה, והמתעטרת בשלטון המעשה שבפעולות הישות, בקישור סבותיהן, ביחשים רבים ושונים. וכפי ערך זה נהוג הדבר בדמיון. מרום עליות משתפל התוכן עד המורד העמוק. מראשית הנבואה והנהרה האלהית העליונה באדר הקודש עד שפלות הקסם בפעליו והזיותיו. ומראשית הברירות המושכלת, האצילות, בזוך וטוהר צח, עד תעתועי הדמיון היותר מסוכסכים, הולך קו אחד מחולק בהדרגותיו. והצופים מראש אמיר חודרים לכל המעמקים, אין חשך ואין צלמות, כי שאול ואבדון נגד ד'. וברוח האדם הכל משולב ומקושר, ואת כל צריכים לרומם לפאר, להוציא כלי למעשהו.

כז[עריכה]

הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקחש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, "אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים". כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדרגות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות: "רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'". ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולרתי, הסותם כל הופעת רוח טוהר. "והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, כמו הטבעיות והעולמיות, מראש קדמות היצירה, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו, גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחפש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". השם המשולב של הויה ואדנות מאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו, ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור, "הנה ד' אלהים בחזק יבא וזרעו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". הכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

כח[עריכה]

התגלות תפארת ישראל, אומה שכולה היא כסיס ונר למאור העליון של ההתגלות האלהית העליונה הטהורה המאירה ממעל לכל עולמים, ומחיה כל עולמים, באור עולם, המביאה ע"י הויתה, מציאותה, תכונתה, אצילותה, המתגלם בכל סעיפי פרטיותיה, אישיה, מאורעותיה, עליותיה, ירידותיה, כשרונותיה, מגרעותיה, כינוסה, פיזורה, הארתה וחשכתה, בכל מכל כל, כל אשר בפנימיותה וכל אשר מחוצה לה, הכל מסונף עמה, והכל מוביל ומחיה מנהיג ומרכז, מאיר ומתמם על ידה את החזיון העליוני, את אור חי העולמים תאות כל נפש, חמדת כל עולמי עולמים, תשוקת כל בריה, ותקות כל מעשה וכל מפעל, אומה שכל התולדה העולמית אשר לעמים כולם, ושכל יצירת עולמים מראש ועד סוף ברוחה הם ספונים, שעדנת עדני עדנים אשר ברוח כל יציר וענוגי חיי עולם אשר בכל נחלי עדנים, והמערכות הולכות בהוה כמו בעבר ובעתיד ברוח אחד ומיוחד, ובקרב כל נשמה מבניה הכל פועם, הכל מתרכז בגלוי ובסתר, התגלות אור ישועתה ישועת עולמים, ישועת חיי עולמים ויפעת בהירת אור כל נשמת היקום. פדיית גוי ואלהיו המתגלה בצפיית ישועתה, מחיה היא כל מקום אשר שמה תגיע, כשהיא מאחזת את הטבע, את ההגיון, את החריצות המועצית את משטרי עם ועם ואת חוקי החברה האנושית, המיוסדים גם הם בחוקים אחוזים ביסודות עולם אשר ממעל ומתחת להם. הרי היא מחיה ומעודדת מטהרת ומקדשת את כל שורש עיוות החיים הולך ומתישר, המציאות מתאחדת ומתכוננת לעתידה העולמי, והעולם הולך ונגאל. הרצון הפנימי של כל חי וכל אדם, של כל עולם וכל יצור, מתאזר בכל גבורתו בחופש עליוניות אשר לממשלת עולמים. וההקשבה אמיצה היא, וריכוז נפלא, בתנועה אחת, ברעיון אחד, בציור אחד, במילול חי, ובסידור טמיר, הכל עולה וכולל. בתוך המון רבה של פועלים רודפים ונרדפים נחפזים והומים, כואבים וצוהלים, בהירות אור חיים נוצצת מנשמת כל החיים, ובהתבלטה הכל שב וחי. יצירת אורו של משיח מראש מקדם, והתגלותו מתוך כל פלגות המסיבות הטמירות והגלויות, מאגד ומקשר את העולם למכונו, וכל תבואת הדורות בעבר צצים ופורחים בשדה אשר ברכו ד', הטבע וחוקותיה מקשיבים, שומעים קול הקורא, בפנימיות רוחו חי אור פנימי של ראשית המחשבה, וברוח אמונה מתקדש כל המרחב, שמאמין בחי עולמים וזורע. בדיבור אל הסלע שיתן מים להשקות עמו בחירו, הכל קושב רב קשב, ובהכאתו התסיסה מתהוה, הציורים סותרים זה את זה, ומערכת המלחמה מתיצבת. ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו. אמנם באר ישראל שוטף ונוזל, והפלגים השוטפים יביאו כל הרפואות, על גוי ועל אדם, על גויות ועל נשמות גם יחד, ורוח אלהים חיים המפעם בחכמת ישראל, אשר כל נפש ישראלית היא חלק בהתגלותו, יקום ויפוח ברוח אדיר וחזק, ודבר ד' החי, יחדור ויתעודד, וההקשבה הכללית של כל היקום תקום ביפעתה. אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנא באתי במגילת ספר כתוב עלי, במטה אלהים דא קולמוסא, וחכמת סופרים תפרח ותגאל מסרחונה, מריח מים תפריח, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ‎

כט[עריכה]

ההשגות האלהיות הן זורחות ומתנוצצות באמונתן לפי אותה המדה של תכונת יראת שמים ומדת הענוה הפנימית המתהלכת בתוכיותם. ועצמיות התכונה של ענוה ויראה היא היא הנושא התוכי של תכונת ההשגות בצחצחותן שבעקרן הן המאירות את ארחות היחש שבין האדם לאלהים, שבין העולמים ליוצרם. על כן אי אפשר כלל להכנס בשום פתח מפתחי הדעת לאמתתה כ"א בהקדמתה של יראה והעטרתה של ענוה. ורוח הבקורת צריכה תמיד להיות עוברת על כל השגותיו לבקש בתוכן את הנשמה המחיה אותן רוח היראה והענוה באחדותו.

ל[עריכה]

הענוה והיראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה, אמנם בא העונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם של אלה החזיונות המוארים באה על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה, רבת החיל, הפועלת את כל צביוני החיים, באדרת קודש.

לא[עריכה]

סוד ד' ליראיו הוא הוא המלמד את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, וע"י הכבוד האמתי שלו הרי הוא מעלה אותו, משגבו ומרוממו. כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי כן בהליכות עולמים. העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרת בכל הכחות, "רגלי עמדה במישור", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים עד שהשכל העליון נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש המנצח, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית. התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מיסר מסוכן לנפילה למהמורות. על כן האידיאליות של העין הצופיה של המוסר העליון, לפחות, היא העלאת כל התוכן, התגלות כל היש, הופעת החיים בפנימיותו וכל מקיפיו. היא אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שהיא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים, והיא תוכן התם, התמימות השלמה, שאין בה דופי פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות, יושר השכל, יושר הלב, יושר הרגש, יושר הרוח, יושר הטבע, יושר הבשר, יושר ההופעה, יושר ההקשבה. וקול אלהים חיים דובר אז מכל מרומים ומכל תחתיות, והעינים למישרים חוזות והמעוף מתחת לרום הוא תדירי, והחזרה חלילה בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, היא ג"כ תדירית, קלה ובטוחה. "הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים, שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים, ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". בפרטיות מתגלה חזון העולמים בכל תקופה שהקב"ה מחדש בה את עולמו, שהכל לקוח הוא מאלף השנים של ההחרבה הכללית, שענפיה מתפשטים בכל עת אשר תחיל ארץ ותנוע, "יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, אלהים בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר". ואור הבקר גם בראשית קדרותו מבהיק הוא מתוכו את האורה העליונה, שהמוסר העליון דורש מהפרטיות על כללות היש ושורש המציאות, הנהגת העולם ועז החיים, סבוב העמים ותהלוכות הממלכות, "אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ", והנס והטבע מתאחדים באחדות מאירה. מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת,"למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך". וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת ומכרת בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים, והארת העולם באור ישראל, היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגלוי, ונשמת כל היקום בחביון עוזו, "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום. באמצו שחקים ממעל בעזוז עינות תהום". ההכרה הזאת ע"י אספקלרית הקודש מתהפכת היא לכח פועל, לכח סוקר, לכח מחיה, וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים מתגלות בתור מערכה סדורית, אמנם מעורפלת ומאופלת, התובעת נהרה, והנהרה תבוא ממקום אשר האורה תצא לאור עולם, מציון מכלל יופי אלהים יופיע. ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות", המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מקום התפארת ואמת העולמים, אל יסוד החכמה העליונה שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, המנצחים בת כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה. התנוצצות אורה זו בעקבות משיח היא מופעת ובצרות העולם האחרונות היא מוצצת. וכבירי כח נתבעים לברר ולהסביר, לאחוז בכל כח חוסן, בכל יפעה, בכל מפעל וכל תכונה, בכל אמצעי וכל יכולת, בכל התעודדות וכל התעוררות רוח, בכל עת כושר ובכל תכונה אפשרית, לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה, זה החזון אשר אלפי דור הם צעדיו, והקיפו הוא אותו הרום והשפל אשר לעולם ולאדם, האחוז בהרום והשפל אשר לסגולת האדם, לסגולת העמים, לאישון האדם, "כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל", ורוחב הדעת, מעמק דרך ארץ, התיצבות לפני מלכים, הבעת המבוקש האדיר בכל הבלטתו, שעבוד המחשבה לרום העליון, הבעת הבטחון האלהי בכל עזת קדשו, הבטחה, שהופעת הממלכה העליונה של אמרת ד' לא תחסר את התגלותה ובכל עת שתדרש הנסיות כולה היא מוכנה על צדה, הם תכסיסיו. וקול אלהים חיים בהגלותו בלבבות הרי הוא עומד אחר כתלנו להתגלות בעולם ובכל עולמים. שרעפים הללו מביאים אורו של משיח, וחכמת ישראל המנוחלת תנצח את העולם, תעטר את התורה בעטרות עליונות ותטהר את ערפלי האמונה הכללית והפרטית מכל סבוכיהם, כאש מטהר וכבורית מכבסים, אור השלום בישראל יופיע ואור התשובה יאיר בת כל נאות יעקב. ומגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. וקרוב הוא היום, ובידינו לקרבו, רק אם נטה אוזן לשמוע קול שיח קודש ואור תורת אמת וחכמת ישראל העליונה תהיה לנו למורשת פלטה.

לב[עריכה]

כאחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם. אורו של משיח, שיסודו רם ונשא וגבה מאד, מואר הוא מהתוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם וכל העלילות של הטבע מקטן ועד גדול פועלים בעדו ועמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות. המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים, ורוח אלהים מרחפת עליהם, ומשיח גנוז הוא בקן צפור, זהו היכלו, והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל, ובכללות הכל הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה. תחת העוני הנורא עושר עליון גנוז וחי, קוב"ה וחד מסכנא הם המה יושבים בהיכל קן צפור. וטהורי לב היודעים רזא דמלא דשטותא, ואיך היא מצטרפת להאיר רזא דחכמתא, כרב המנונא סבא, הם דרים בהאי מגדלא ומסתכלים הם במפלאות תמים דעים באור ישועתו. וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, המתקן את הצעדים האחרונים, "אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, ברוך ד' לעולם אמן ואמן" יסורי סקילה היו בכל התקופה של עבודה זרה, וכל הרעות, הירידות והטמטומים, הפרעות הפנימיות והחיצוניות,שהם ענפיה יסורי שרפה, החורבנות והגזירות המלכותיות על התורה, שרפות התורה והשמדות הנוראות שהיו מכוונות לעקירת הנשמה והפנימיות, שרפת נשמה וגוף קים יסורי הרג הם הם כל ההרגות, המיתות המשונות, וכל הרדיפות החיצוניות במעמד הכלכלה, "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך" יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סבות קטנות וקלות, לנעוץ תקוות במרחקים ומאורעות זמניות בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות, לעורר גם קטני רוח, שאין להם כ"א מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות, והקטנות מחוללת את החוצפא, וחבל המחנק אחוז על הצואר, מונע את הדבור וסותם את האויר. רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, ומתוך האפלה יבוא אור גדול.

לג[עריכה]

מהו הטבע, אחיזת הסבות במסובבים, האופנים של אלו האחיזות שונים הם, בתכניות רבות הנן עומדות ומסודרות, שוטפות והולכות. ודאי החופש העליון כביר ונעלם, רם ונשא הוא, מתנשא מעל כל, והמון עולמים לאין תכלית אצורים ביכולת העליונה, במציאות היותר נבחרה, יותר פאורה, יותר חזקה ויותר אמיתית. ומהם הוזרח האור המציאותי הסיבתי, שהננו כולנו, בכל הויתנו, הרוחנית, והחמרית, הפרטית והכללית, האישית והעולמית, אחוזים ומעורים בו. קדורים הם מקטיני הטבע ומצמצמיו, בגבולים קצרים ומצרים דחוקים. מבית עבדים הננו מוצאים, לחרות עולם נגאלנו, זיכך אותנו כור הברזל אשר במצרים, להכין גאולה לעולם כולו בגאולתנו. והטבע התעלה בעילויינו, זרח עליו הוד נשמת הנס. והנס, והחק, והתורה, והמדע, המוסר והזוהר הרוחני, הצדקה והמשרים, הדבקות האלהית, וסדרי הקדושה כולם הם הם גילויי הטבע היותר חטיביים. והטבע, בעומק רומו, במקור חיות הויתו, פועל בכל, חותם אלהי עולם בכל נוצר, בכל יש, והוה, בכל עולם ובכללות עולמים. ועומק היראה, משטר האהבה, רוממות הקדושה, ואורח החיים הזורע צדקות ועז, הוא מכונן תהלוכות לחקות עולמים, את חקותי תשמרו. והנס והטבע מתאחדים. מימינו אש דת למו.

לד[עריכה]

הטבע בעצמו צריך שיתקדש על ידי מחשבתן של ישראל, כל מה שחדירת הבינה, המוארה באור האלהי, חודרת יותר אל הבנת העולם וכל תכונותיו, במעמדיו חחומריים והרוחניים, וכל שלשלותיהם, מזדרחת אורה של שמש צדקה, וההכרה, איך יד אל עליון קונה שמים וארץ מובילה הכל בעצה ובתבונה, בחסד וברחמים, בגבורה ובמלכות מלאתי צדק, היא מתגברת. והאדם מתעלה, והעולם מתעלה עמו, העולם מזדקק על ידי מחשבת קודש זאת, עד שהוא מקבל הכשר של חידור לאור היותר עליון. וההופעה של הנסים והנפלאות הגדולות נעשית מותאמת לתכונתו. וכל מה שיותר יופיע האור של הנסים העליונים, כה יגדל העז של החשיבות הפנימית של הטבע, היונקת מחכמה של מעלה. וזאת תורת האדם תמיד, להעיר את נפשו, לרוממה ולשגבה, לזככה ולהאירה, עד שהאור העליון של הנשמה העליונה יהיה חודר בכל חגויה. וכן היא תורת העולם, לחדור במעמקי הנפש העולמית, במסתרי החיים של היצור, בתחבולות ויצרי לב האדם אל האדם, אותו האור העליון, אותם הגוונים הנאים, של הקשת העליונה, ברית עולם בין ד' ובין כל נפש חיה, להכיר ולהבין, כי אלהי הרוחות לכל בשר ואלהי כל בשר הוא, יוצרנו יוצר בראשית, וכל מעשינו פעלת לנו.

לה[עריכה]

הכל עשוי במשקל עליון, הכל עשוי בטבע. גם הניסים יש להם אותו הטבע הניסי, אותם החוקים הניסיים והגדרים הנפלאים, המקשרים את עלילותיהם. והכל עשוי בעצה של החירות העליונה, שאין עמה שיעבוד והכרח, אמנם קבעה עצת עולמים זו את חוקיה, מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. זאת המארה של כבוד הטבע הירוד, של ההשתעבדות אליו בצורתו השפלה, הירודה והקודרת, שהוא נעשה בימוס לעבודה זרה, והתוכן המוריד את כל העולם וכל החיים, את האדם ואת רוחו, למעמקי תהום האבדון, היא בעצמה העולה ממעמקי שאול, מיטהרת ומתקדשת, וחוזרת לאיתן העליוניות הטהורה, מתחברת למקור שרשה, ושואבת את מעינותיה ממרומי קודש קדשים. וזילזול הטבע בכלל, הוא מקור המארה הדלולה, המקיים את תכונת העבודה זרה בצורה של מינות מתועבה, שנותנת ארכה להרשעה, ומזהמת את החיים בדלדולה הנמאס. כפירת הטבע גרמה אטימת הלב מהוקרת החק הכתוב, אמרת ד', שמיוסדת בחוקות שמים וארץ, אשר נתנה למורשה לישראל. ענו לד' בתורה (-אולי צ"ל בתודה), זמרו לאלהינו בכינור, המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. והרשעה המינית בסכלותה וגאותה ההוללה, אטמה עיניה וסתמה אזניה בלי דעת כל זאת, ואל שדי התגברה, לרדות בחוקי ד' ומשפטי עליון כרודה בעבד שפל לכל אשר יחפוץ, ועצת עליון נאצה. ופרצה זו היא מקור רשעתה, אשר הזקיקה אותה לעבודה זרה נתעבה, לבושה בעדיים חיצוניים, ותוכה נמאס, נבאש ונסרח. קדושת הטבע, קשרי הסיבות בעלילותיהן כעצת אדון עולם אשר לתבונתו אין חקר, הוא דבר ד'ד אשר רק לנאמן ביתו נגלה, תורת משה אמת, העומדת עדי עד, וחודרת כל סתרי עולמים וכל גילוייהם, אהבת חסד ותורת חיים וחק ומשפט, לעולם זאת על ישראל, ומזיו אורה יואר תבל ומלואו. ההשגה האלהית, הדבקות, הקדושה, היראה, האהבה, המצוות וכונותיהם, התקוה והבטחון, כולם אחוזים בשלשלאות סיבתיות, פועלים הם את פעולותיהם לאור ולחיים ברתוקות נאמנות, וכאלה נאמנות הן הסיבות ההולכות בחיים כולם, העוברות על גוי ועל אדם יחד. ובתוך העלילות ותחבולותיהן אצור אוצר החיים הפנימיים, אשר לפי המדע העליון המתגבר בתוכם, לפי אור הקודש המתגבר בהם, ככה מתגלה השלטון העליון לקשר את כל אלה בצורות יותר חזקות, יותר עליונות, יותר עדינות, ויותר מטרתיות. והגבורה הרוממה הולכת ומוארת, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

לו[עריכה]

אותו הטשטוש המיני נטל את היסוד הבריא של תקומת אור התורה בעולם החיים והמעשה, גרש את השכינה מהתחתונים, כמעשה דורות הרשעים, ונטה ידו להתמכר בכשפים, ובכל הזיות המכחישים פמליא של מעלה. ומתוך כך יסוד התורה הרעננה, המחיה את העולם ומרבה בו שלום ואחוה ואהבת אמת וצדק, חכמה ושכל טוב, חדוה וזיו חיים, נחלש בעטיו של נחש צפעוני זה שאיה יוכת שער, אשר אחריתו עדי אובד וימחה מן העולם הוא וכל מחזיקיו, ובית ישרים יעמוד. והשלטת הקודש יתגלה על הטבע וכל הסתעפותיו, והניסים יתרוממו ויתעלו ממעל לכל חוג תפיסת חיקוי כוזב של בדאות כשפית, ויראו איך הם נובעים מאדירות הקודש של מלכות דקדושה. הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין, השמה במעמקי ים דרך לעבור גאולים. וכותלי בית המדרש המלאים בהליכות עולם, ברוח משפט, וביסוד חיים טבעיים על כל מעשה ומפעל אשר תחת השמש, יתכוננו בחסנם. מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. וזיו העולם כולו יגלה על-ידי כח ישראל הצומח ועולה, ויתברר לכל סוד החיים הספון בכל העולם, בכל הגוים ובכל הממלכות, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, שהוא כולו נעוץ בתקומתה של כנסת ישראל הטבעית והניסית, הרוחנית והחמרית, המוסרית והמעשית, הפנימית והחיצונית. עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלהי ישראל. אלהי כל הארץ יקרא. וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר.

לז[עריכה]

אותה ההתרחקות מן הטבע של המינות, גרמה לעיגה לדברי חכמים, לדקדוקי דינים ומצות, ופנתה לאגדות של דופי, עד אשר הטילה ארס בתוכן האגדי ועשתה אותו מנגד לחטיביותה האיתנה של ההלכה, השופטת צדק ומשרים, ובימינה עז וחיים. בעמל גדול עמדו קדושי עליון על החלקה הזאת הקדושה, להצילה מכף אויב, והסתירו את אוצר האגדה בהסתרות רבות, במנעלים עצומים, סגרוהו ממגע זרים. ולשמירה זו קלע רבי זירא בקראו ספרי קוסמין להאגדות הבלתי בטוחות מהשפעתה הזרה של אותה המינות הקוסמת. עד הימים האחרונים לא חדלה לגמרי חלחלה הארסית של האגדה, שנפגמה ממגע זרים, לפגום ולהזיק, וסימניה מורים תמיד אותה הבחינה של קרירות אברים החיצונים, ביעוט בדקדוקי תורה, והתבדלות מהעולם הישובי, מצד מעמד ההשקפה הרוחנית בצביונה, וחזרה אל העולם בבולמוס זר, בהלעטה חצפנית, לא באותה הצניעות והזהירות הישראלית האחוזה בקדושתה של תורה, וארוגה בעמלה ושינונה. הפרדתה של האגדה מעל ההלכה, היא היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת ופנים מתגלים בה שלא כהלכה. והפנים המזוייפים הללו, הולכים ומאפילים זהרה של תורה, ומחשיכים את העולם כולו. כנסת ישראל עומדת היא על המשמר, לוחמת היא על עצמה על קיומה הפנימי, נלחמת היא עם עצמה גם-כן, עם החסרונות שחדרו אל תוכה, וטרדתה במלחמתה הפנימית, לא תתן לה די און לפנות אל עמדה פוליטית, שתוכנה היא מלחמה כלפי חוץ. אבל המעמד הולך ואור, העולם מזדקק הזיוף הנורא של המינות הולך ומתגלה, האגדה הולכת ומשתמרת מהשפעה הארסית שלה. חכמת ישראל הפנימית, שהיא מורשה קהלת יעקב, נחלת קדושים אשר תורת ד' בלבם, עומדת היא על כנה הכן, להגן על האגדה המאוחדת עם ההלכה, להגן על הנבואה המסתעפת מן התורה, לרומם את השפעת התורה על העולם הנבואי, ואת הזכות הפנימית של נשמת ישראל. ורוח ישראל מתאמץ בתוכו, וצמח ישועה עולה ופורח, וההכרה של אחדות, של מלכות שמים, הולכת ומתבררת. יכירו וידעו כל באי עולם, כי אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידך בעליונים ובתחתונים שיאמר לך מה תעשה. אבינו שבשמים עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול שנקרא עלינו, וקיים לנו ד' אלהינו מה שכתוב: בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קבצי אתכם, כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד'. ועיניכם תראינה, ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל. ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים. הס כל בשר מפני ד' כי נעור ממעון קדשו. ואותו הארס המצער שנכנס באגדה בשיעור קטן מאד, ועשה גם-כן קצת שמות, והעמיד חטיבות פנימיות בצורה של מיני חסידות וכתות נבדלות, נבטל הוא במיעוטו, ונזדכך באש התורה וחוסן האמונה. קשר הפנימי של אהבת האומה וחוסן יקרת הקודש שבנפשות הגדולות הפנימיות אשר עסקו בפיתוחו, העלו את התוכן לתוכיות הקודש והכח המזיק שבו הולך ומתהפך לכח מועיל, לכח פועל ומבריא, עד אשר שוב ישוב אל מקורו בטוהר מלא ובחסינות פנימית מצוחצחה.

לח[עריכה]

היצר הרע הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אין הגירוי מצוי אלא במקום שיש ניגוד. התוכן הגויי הוא כולו יצר הרע, אין שם מקום לגירוי. גם החיים המסודרים הגויים הנם מסודרים רק ביחס לחלקיהם הפרטיים, שהם מתאימים זה לזה, ומזה יוצא הסידור והחיים שהם בתבנית המוסר והצדק, אבל בתוכיות האופי, כל החיים המהותיים אומרים רשעה. זאת היא תכונתה של הקיבוציות הגויית, שעדיין לא קלטה אליה את האור האנושי של צלם אלהים, שנמצא רק בפרטים, חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא. ולא יהיה שריד לבית עשו, ולא לכל עשו, לאפוקי אנטונינוס וקטיעה בר שלום וחבריהם, שאינם מקבלים את יניקתם מהכללות הלאומית הקיבוצית שלהם, אלא מזיו הנשמה הכללית של האדם, שמשרה את הארתה על יחידי הסגולה שבל (-לכאורה צ"ל שבכל) עם ובכל דור. והיסוד הקיבוצי אמנם הוא פועל בכל זה על האופי היחידי. והגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית, וכל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'. ד' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו.

לט[עריכה]

כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו, חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו, שהם הם גם כן קיבוץ החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם הסידורית על פי משטרם. וכשהשכל התוכי מתגבר, כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה, וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם הנהגה שכלית מדויקה. נתונים הם כל הגויים תחת היד החזקה של משטרי המערכות של כחות הטבע וזרמיהם, אין להם שאיפה יותר גבוהה מהמילוי של חפצם הטבעי, זהו מלחמת קיומם. כל השכל איננו כי אם משמש לאותו הרצון העור, ונמצא שאין התרוממות עצמית, כי אם התקשטות חיצונית, והתעלות חלקית בחוג הנשפל, חירות שטחית בתוך עמקה של ההשתעבדות הפנימית. לא כאלה חלק יעקב, החפץ התוכי הוא לנצח את עצמו, הסקירה הנשמתית היא לרומם את חיי הכלל וחיי העולמים, את חיי הפרט וחיי כל מפעל ותנועה, אל אותו המובן של החיים אשר להעדן העליון של החכמה היצירתית, ששם המגמה המציאותית שרויה, והדבקות האלהית הולכת ופועמת באומה ביסוד נשמתה וחפץ קיומה. הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם. אמנם בהשפלת האורה, בשליטת ראשים שאינם הגונים, מיסוד ערב רב, נכנס רוח זר ותוכן גויי, עד כדי השלטה של המערכה הטבעית, עד בוא אור הגאולה.

מ[עריכה]

כשם שהדיבור הבטל והמותר מגביר את הטשטוש הנפשי, ומערפל את האור הטהור שהנשמה משפעת מתוך פנימיותה, שהאדם עלול לקבלו בטהרו וליהנות בזיוו החודר והעמוק, לולא החשיך בעצמו את הסביבה ההסתכלותית הרוחנית שלו על ידי אותן ההמשכות החיצוניות הריקות והאפלות של הדיבורים הבטלים שאין בהם חיים ואור – כמו כן כל הסתכלות חיצונית בלא מטרה, בלא חכמה ושכל, בלא חשבון ודעת, היא מזרמת לתוך העין זרמים חיצונים אפלים וכהים, מטעים ומשבשים. הכיווץ ההבטתי הוא מכניס אור הרבה לתוך החוג המצומצם, וכשהעינים נשאות להביט למרחוק במטרה התבוננותית, אז החיים ההבטיים הם מלאים לשד, והם מחיים את הנושאים המוצצים, ומשיבים אותם אל תוך הנפש רוויי חיים ומחשבה, והאדם מחיה את העולם, ומחיה את עצמו בזיו פנימיות נשמתו. כל אופן שההגברה החיצונית באה על האור הפנימי, הרי הוא אוטמו. ואפילו הברה קולנית ריקה, הגבהת קול יותר מערך המטרה שהרוח, הרצון, והעריגה המקודשה תובעת, הרי היא מאפילה את אור הרגש, וסותמת את חרכי הנשמה מהופיע את מאורותיה. ובעולם, התנועה ההומה של הרשעה, של הבהמות הגסה האנושית, קול המונה של רומי, משתקת קול גלגל חמה, עד אשר הרשעה תקפץ פיה, וקול מבשר ישמע, האומר לציור מלך אלהיך.

מא[עריכה]

מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שוה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח, כלומר אותו הסיגול העתיד שכללי כללים של הכשרות עולמים בו עלולים להיות מכוללים ובנויים. כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה, אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך, על כן אפילו זאת המניעה המוחלטה של הוות אלוה כמותו, או חדלון הויית עצמו, אינם דברים של מבטא כלל, כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי. אמנם עדים אנו שכל האי אפשרות התאורית הזאת, היא רק מפני החוזק והעוצם, מפני הישות העליונה מכל ישות, מתוארה או בלתי מתוארה. והראיה, שרק אחרי החלשות שרבות, אחרי העלמים מרובים וצמצומים עצומים ומרובבים, מותחלים הם הערכים להגלות, הערכים של בלתי ערך בתחילה, אין ערוך אליך, ואחר כך הערכים הממשילים ומשוים בדמיונות ומשלים, בכחן של נביאים הגדול לדמות צורה ליוצרה. ביסוד הרשימו, מקום התוהו העשוי, האין הנוצר, האפס הנברא, והבוהו הנאצל, שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של הנמנעות, שיצאו ונתגלו לפנינו בצורות הנמנעות ההנדסיות, המספריות והגיאומטריות היסודיות. והנשמה המחיה אותם היא רוח אלהים חיים, בגבורת קודש קדשים, ממעל לכל הופעת הכשרת עולמי עולמים. כי הוא אמר ויהי, וצוה ונבראו, חי עולמים, טהור עינים. לפי עוצם הטוהר המתגלה בעולם, מתגלה הדר היכולת המתנוצץ ממקור החיים העליונים, מגדולת הגבורה האין סופית, המעוטרה בזיו השלמות של כל אור ויפעה, של כל קודש קדשי קדשים וחמדת עדני עדנים, של כל רוממות אידיאלי אידיאלים ופארי מגמות רמות ונשאות, המתנשא מימות עולם. נמצא בשורש הכל, מעולם, ממעל לכל עולמים, הכל כבר עשוי, בנוי ומשוכלל. וזהו סוד היכולת הבלתי מוגבלה, הנותנת קיום ועמדה לכל יש, והמבטיחה את התקומה הנצחית לעצת עליון, עצת ד' היא תקום. וכאשר הנמנעות המוחלטות גם הן הוחקו ונעשו, הננו מתיחסים אליהם ביחס הראוי לכבוד של מעשי ד' יוצר כל, ומכניסים אנו אותן בתוך האריגה הכללית של מחשבות הקודש. מיסוד הנמנעות הוחק הטבע הרוחני והגשמי עם כל חוקיו, מסיבותיו ועלילותיו. והננו מקשרים בזה את השמים ואת הארץ, את הגויה והרוח, את הרעיון והמפעל, את הדליגה והאיטיות, את ההתפתחות והפתאומיות, באגודה מחוטבה. ומראשית ועד אחרית, אור בהיר זרוח, אור קודש זרוע, והנס והטבע מאוחדים. ורוח ד' זרחה על הרמב"ם בהקימו את יסוד האמונה מאוגד עם שורש החידוש הגמור והמוחלט, ועם זה את הדרך של המדע המוביל אל ההכרה האלהית, על יסוד הקדמות, שהוא יסוד נופל תיכף בהזרחת אור האמונה, הבא ומופיע מיד אחרי ההברקה המדעית המקפת. אמנם הקדמות השפלה, העכורה, היונית, אינה כי אם דמיון חלש וכוזב, המאוגד עם הכסל והרשע הבהמי החיצוני, המתגבר על האדם הילד ההולך ותר אחרי עיניו, ואין מכניסים מי רגלים בעזרה. אבל בשורש שרשו, שמשם יש נטית השכל בהתבודדותו אליו, הוא נובע מהמציאות המוחלטה העליונה מכל, הבלתי מותנה, הבלתי סופית, השוללת כל שלילות ומצרים, ומעדרת כל העדרים. ורק כדי להכין תבל מתואר ומוגבל, שהשלילה עם החיוב פועלים פעולתם בקרבו, ועושים את תפקידם לשכלולו, קדם ההעדר העשוי, הצמצום המתוה את הרשימה הקדומה, שנתן יסוד החידוש בגילויו, והכין את העולם המתואר, שהוא כלי לקבלת אור חיי האמונה, שפעת החידוש, כבוד ד', שמו וזכר קדשו, שם שם ד' צבאות אדון כל הארץ, הזורח בארון עוזו, יושב הכרובים הופיעה. והמהלך העליון הזה מקדש את הטבע כולו, ומכשיר את החיים לאור הניסים וכל הנפלאות כולם, מאחד את העולמים הנצחיים עם הזמניים, ומקדש את חיי הארץ בקדושת חיי שמים, מחבר את העדנים העליונים והתחתונים, גניהם ונהרותיהם, עציהם ופרים, וכל טובם וכל עבודתם ושמירתם, ומגלה אורו של משיח הקדום לעולם. ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. לכן יתנם עד עת יולדה ילדה, ויתר אחיו ישובון על בני ישראל. ועמד ורעה בעז ד', בגאון שם ד' אלהיו, וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו, והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם. ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו. והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.

מב[עריכה]

הכניסה אל אושר החיים, של היחיד ושל הכלל, לא תהיה נגמרת בחפץ עדין לבד, להשתמש עם הכחות המרוכשים כבר או המנוחלים מני אז לטובה, כי אם כשהרצון הטוב יתעמק כל כך וישלח פארותיו ויעמיק שרשיו, עד כדי התגברות כח החיים לרכוש עוד הרבה אמצעיים וכחות, כדי להוציא על ידם אל הפועל את אותו אושר החיים המבוקש, של חפץ הטוב העדין והקדוש. איש חיל, זהו מובן הצדק החי, שמתהפך אז לכח פועל ומהוה. אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים. וכשהחיים הכלליים באים לידי מדרגתם הגבוהה, מתעוררים כל הכחות הכלליים, וכל הסביבה העולמית המעשית והרוחנית, הנוגעת בהם, וכל המקורות העליונים, שמהם הם צומחים ועולים, לפעול ולעבוד ביסוד היצירה של הישועה, ישועת הכלל וישועת העולם. אור ד' המופיע על עז החיל, על הצדק המחדש והמהוה, זהו תוכן מיושר מאור הקודש של הבריאה, התהוות העולם וכל אשר לו מאותו החפץ הקדום, המלא עז, המעוטר בגבורה ובכל אור קדשי קדשים, עדינות הטוב, החסדים הנאמנים עדי עד. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו יענהו משמי קדשו, בגבורות ישע ימינו. וכל יסוד צפית הישועה, הבאה מתוך פלפול החכמה המנוחלת, חכמת הרזים, שאורו של משיח גנוז בה, ורוחו של ליהו, המב שר והמקנא, ציר השלום, וההתעודדות הודאית נוחה בה, היא היא יוצרת את הערכים של החיל, של רכישת הכחות וריכוזם למטרת האושר העולמי הכללי, שכל אושר של כל נקודה מציאותית בה תלוי. זאת היא הופעת הכח היוצר את הויית הגאולה, בכל מדרגותיה, והבינה הפנימית בסדרי מהלכיה הכמוסים, מתחתית העומק, מההתרחקות המוחלטה של כל הסעיפים המנגדים לה, שהם באמת עוזריה, עד הקירוב המותאם של כל הכונניות, המורגשים בכל ארחות הסקירות, שהם קרובים לה ותומכים את חילה. אשת חיל עטרת בעלה, ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון.

מג[עריכה]

עילוי העולם בנקודת הרצון הפנימית הוא תלוי, בהעדינות של המבוקש הכללי המגמתי של החיים המעשים והעלילות, שהם האמצעיים לחיים, הם ממלאים את השטח החיצוני של החיים. ויכולים הם לבא מתוך רצון עכור ומזוהם, ואז הם בתכלית הקלקול והתיעוב, והם מאבדים את העולם, מרבים בו רשעה ומשטמה, מלחמות ופרעות, והעולם הולך ומתמוגג בעניותו הרוחנית והחמרית. והם יכולים גם כן לבא מתוך רצון עדין, קדוש וטהור, ואז הם מכובדים ומפוארים, וגוררים אחריהם תיקון עולם מלא, ומצב נשמתי מרומם ונשגב. כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבלת בין עומק רע לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה. ואותו הקנה, של חית קנה, המשתמש בכחו הספרותי לרועץ, להמם את החברה, ולבצר את מקלטי הרשעה, יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים, ויתקדש להראות בכחו את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם העשוי בצלם אלהים חי בו. ואותו הקנה שהעלה שרטון וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה החצונית של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה, גער חית קנה, ויאמר, הנה, ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.

מד[עריכה]

הארת הקודש היא באה לעשות את הכל גדול ונצחי, כל שיח, כל תנועה, כל רעיון, כל חפץ, כל מפעל, מקטן ועד גדול. ואותו הנצח הוא ההוד, הוא הצביון המעטר את המציאות ביסודו. והנצחיות של הענינים, ביסודם האלהי היא מונחת, והיא תדיר מצויה עם כל, אבל לפי הריחוק שהדעת מתרחקת מאותו הציור, והרצון מאותה העדינות, וסקירות ההגיון מאותה התכנית, ככה הם חולפים ואבודים כלפי אותו הנושא, עד אשר יתעלה הכל, והוד הנצח יחזור ויגלה. יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם. הנה רחקיך יאבדו, הצמת כל זונה ממך. ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסי, לספר כל מלאכותיך.

מה[עריכה]

יסוד הרשעה, שהיא מתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא בא לבצר מקום לסיגי החיים, למותרות המציאותיות שבהויה ובאדם, במוסר ובחפץ, במפעל ובהנהגה, לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקודש לא לטהר את הקודש, כ"א לטמאו ולסאבו. אמנם מקומה של עבודה זרה הוא מבחוץ, עומדת היא במקום הזוהמא והמותרות המגושמות ומאופלות, ומבקשת את בצורם ואת שליטתם והתגברותם על כל תוכן קודש והתערבותם עמו בכל האפשרות. גדולה ממנה היא הרשעה הצפונה הארסית של המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש, "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך". מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו. יסוד המינות, שלעגה על דברי חכמים ועשתה שמות בישראל פנימה, אשר אמנם מפני היד הגדולה מלאתי כח ד' אשר בחיי האומה לא הצליחה להרוס את השתות בכל זאת הכינה לה קורים, אשר צלחו להיות לארג של מחסה כזב על פני עמים רבים. הוחלפה האלילות במינות. לא התוכן הפנימי הוטב, כ"א העמדה. התואר החצוני גוהץ כמעט, אבל המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגסם ואת הפנימיות המהותית ע"י כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, לא זאת היא מגמתה. הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה". זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם, שממנה "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום", עד אשר יפוח היום ויפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. הבצור המרומי וההרקעה לשחקים, שהמינות מתימרת בהם, מוכרחים לפול ולהעקר מיסודם. העולם צריך שיכיר, כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, די לאדם לעוף לגן עדן, וכל אוצר הרעה, הרצח והתעוב, הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להשאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צרוף ולמוד, רכוז ועליה, "לית דעתיר מחזירא", מזונותיו,גם הרוחנים מצויים לו בכל זמן ובכל מקום,"ודמיין מיעיה לבני אינשי". קץ יושם לכל אותו החשך, יכיר האדם וידע, כי כל עמלו צריך שירוכז לטוהר הנפש, האפשרות של הטהר בתכונת העמים טעונה היא מילוי של רכוז, שהוכן כבר מאז ע"י אותה ההכנה הגדולה, שהפליאה יד ד' לעשות ע"י אותה האומה הנפלאה, "לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים, מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו, למען ד' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך", "הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאומים הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך". החפץ של העמדת גוי אחד בעולם בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא צריך להיות למופת על האור העליון האלהי החודר בחיי העמים, שרק בהיותו מצוי ועומד, בהיותו חסון וחפשי, בהיותו שב לבנינו ולאשרו, אחרי כל הופעותיו המרובות בעבר, אחרי כל נסיונותיו הקשים, אחרי כל צרופיו ולבוניו, בשובו עם כל דעותיו ועם כל קניניו, עם כל רכוש נשמתו וכשרון חייו, עם כל טהרתו הגופנית, הגזעית והאמונית, עם כל תוכן ההופעה האלהית, שהוא לו למורשה ושסגולת ארצו מגדלתו ומרחבתו, אז ע"י אותה הידידות הפנימית שהוא יכול להראות לאומות העולם תחת כל המשטמה והרדיפות אשר קבל מהם, ע"י כל הכבוד וההשתוממות אשר כל הגוים כולם יוכלו להראות עליו תחת כל הבוז והחרפה אשר טפלו עליו, ע"י כל אותה התשוקה של ההתחברות והרעות עם עם ד' אלה עם נחלת ד', אשר סגולת הקודש בטהרתה לטהרת החיים ספונה בו, אשר רק ע"י חקוי ארוך ע"י הדרגה של העמקה דורית יכולה היא לצאת אל הפועל במדה הגונה גם בשאר העמים בכל האדם אשר על פני האדמה, אז יבורר לכל, כי סגולת הקודש אינה סגולה זלה, שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירת נפש קבועה, וע"י זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עולם באהבה ושומרים דרך ד' בכל עז. אז יוסרו פני הלוט מעל כל העמים והמסכה הנסוכה על הגוים ואותה הותרנות של המינות תוכר כמו שהיא בתור מטבע פסולה, המסמאה את העינים ומטמאה את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה. "ד' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, ויאמרו "אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל", "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף", "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

מו[עריכה]

הישרת העקמומיות בתכונות, בדעות, בהשקפת החיים, עד לעליות הקודש המעולות, זקוקה היא לחדור בשרשים התחתיים, ועמם לעלות לספירות הגבוהות, כשההתפצליות שולטות לעצמן הן מעכירות ומחלחלות, מזהמות ומגשמות הגשמה גסה ומזוהמה את כל אויר החיים, וכשהן נאחזות ומתבטלות בתכנים שממעל להן ועולות בעליתם הרי הן המוסיפות אור וחיים, טוהר וקודש, אומץ ותפארת בכל. יסוד נצחי הוא "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע". האהבה אינה שלמה ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה כ"א כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב. דבר זה נוהג בדעות, בתכונות ובעצמיות החיים בהבנת העולם, בהשכלת האמונה, בחנוך הכללי והפרטי, בשאיפוח העדינות של החיים, של האנושיות, של הלאומיות ושל השלמת האדם באור תקות האושר המעולה, ולזה דרושים כל כחות הטוהר האדיר של גבורת החכמה העליונה, ומטרתו של סוד ד' אשר ליראיו ההולך ומתנוצץ בלבבות, המכבש לו את דרכיו ע"י כל האמצעים הרבים והשונים, החוצב לו גולות עליות וגולות תחתיות, הבא דרך פתחים חרכים וחלונות, גם דרך פרצים והריסות, והכל אל מקומו שואף זורח הוא.

מז[עריכה]

אותו הכבוד שהעולם האלילי מכבד את הטבע, כלא הוא נחשב לגבי הכבוד הפנימי והעליון, העדין והמיושר, בטהרו וקדושתו, שהעולם הישראלי ברום תעצומו הוא מכבדו. הכבוד האלילי של הטבע, איננו כי-אם כבוד חיצוני, כבוד של הכרח, של אלמות ותקיפות, והכבוד הישראלי בפנימיותו, הוא כבוד חבתי אידיאלי ונימוסי. הכח העליון מתגבר באומה ומתבלט ביחידיה, עד כדי שליטה על הטבע, עד כדי יכולת ואפשרות להרס חוקותיו. והאהבה הפנימית, שהנימוס האלהי המיושר בתכלית, משריש בתוכיותה של הנשמה, מעצים את הכח לבלי לאטרוחי כלפי שמיא, ולאהוב את הטבע על-פי הופעותיו, להכיר את היופי ואת העדינות שיש בו בכללותו, ובהופעת פרטיו המתאימים. ואותה האהבה הפנימית של הטבע, הגנוזה בעומק נשמתן של ישראל, היא יסוד היצר הרע הישראלי, שמחולק לאין קץ מתכונתו של היצר הרע של כל עם ולשון. שתחת אשר היצר הרע הכללי ששורה בכל אומה, הוא מיסוד הנחש הקדמוני בפנימיותו, בכוסף הרשעה והחיבול של כעס אויל, אין היצר הרע הישראלי כי-אם לבוש בלבושים צואים, אבל תוכיותו הוא שלהבת אש קודש, אהבת החיים והמציאות, אהבת הטבע מצד הנימוס העליון האלהי שלו, שתוצאותיו הנה כל תיקון וכל שכלול של עולם, כל פאר המדות וכל עדנת החכמות, אור האמת, אור ד' בעוצם גבורתו.

מח[עריכה]

מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. כי הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה ישראל בעת קלקלתו, והכתוב צוח ואומר: ותצדקי את סדום אחותיך בתזנותיך. ובכל זאת אין כל פגיעה רעה זו, כי-אם בשטח החיצון של התכונה הנפשית, וסופו שהוא עצמו, על-ידי עיבודו והשתנותו בהעברת סרחונו וחדלונו השלילי, מתהפך לאור קודש, לשלהבת אש מקודשת בטוהר עליון, בגבורה קדושה ועזיזה שאין למצא לה דוגמא בכל שדרת היקום, עד שגם מלאכי מעלה תמהים על-זה. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלהים עמו ותרועת מלך בו. וקדושי עליון מציצים בגבורה זו ומנהירים את האומה בכל חום שלהבתיה.

מט[עריכה]

טעם העונג והשמחה בהשגה, תלוי כפי ההתאמה הנשמתית שהמשיג מתאים עם המושגים, וההתאמה הזאת יש שהיא גלויה, ויש שהיא כמוסה ועלומה מאד. עיקר העונג חל על תגבורת התאמת הרצון, שזהו הצד היותר חי שבהשכלת השכל בתכונתו העליונה, שאז השכל והרצון הנם מאוחדים בצורה מאוחדת מאד, והרצון הוא הולך ומתפשט בכל הערכים הנשמתיים, עד שמגיעים לאותם הסעיפים של התפשטות החיים על הכלים הגופניים ועבודתם והסתעפיותיהם. וכאשר בכל צורה שכלית של השגה גנוז גם כן בפנימיותו אור מוסרי של הנהגה ותיאור של חיים, עד שגם בצורת השכל היותר מופשט גם כן גנוז שם תוכן של הנהגת חיים, שכשיתפשט לענפיו בא עד לידי תיווי חיים נערכים לפי אותה המדה הראויה לפי מצב ההשכלה המופשטת העליונה, ומתוך כך יש להמוסר והצדק לטוב המעשים וזיכוך המדות מבוא גדול בטעם ההשגה. וכפי אותו הערך שהרשעה קבורה באיזו פינה כמוסה בלב, אף על פי שהיא נכבשת ואינה שולטת בחיים, מכל מקום היא פועלת את פעולתה לתעב את הטעם העדני של החכמה העליונה. ועל כן עלמא דאתכסיא שנואה היא, וירא ד' כי שנואה לאה, מפני שערכי המוסר הגנוזים בה הם כל כך רוממים ונשגבים, עד שאין כל העולם הגלוי כולו כדאי הוא להם, ואינו יכול לסבול את אותה מדת הגברוה החזקה והנעימה באמת שיש בתוכנה העליון. עד שמתגבר הטוב כל כך, עד אותה המדה של השויית העולמים הגלויים והנסתרים, ואז נועם ד' יתגלה, והמים מתמתקים ביסודם העליון.

נ[עריכה]

הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה, שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני. המדות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי. לפעמים יוכל המשכיל להתגבר על התוכן הרשעתי שלו, אף על פי שלא יכבשנו, מכל מקום יעלה בשכלו להשיג אמתיות נשגבות, אלא שיעלה לו הדבר בקושי יותר. ומזה התוכן, המפריד את העולמים היסודיים של החיים והמציאות זה מזה, מתהוה אחר כך פרץ גדול בכל תוכני המוסר והשכל, וגם בכל ערכי השקפות העולם יחד. לא כן אומרת התורה, אור ישראל מופיע בגבורה עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה, השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה, נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם. ואותה האחדות של החכמה והמוסר מורה, שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית, לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם. באותה הפנה שהרשעה מונחת שמה שם האולת שוכנת, ובאותם החיים שפגימה רוחנית שוכנת אין הזיו האלהי מתגלה כל עיקר, שכינתא לא שריא באתר פגים.על כן התשובה מכל חטא הוא תמיד תנאי עקרי בתכונת חכמת ישראל.

נא[עריכה]

ברא מזכה אבא. השורשים שמבוע החיים הומשך מהם, הנם מתברכים לפי ברכת הענפים. הטבת הרצון החפשי והוספת הארת החיים שבברא, בתור ענף שואב חיים משרשו, פועל פעולה רבה על השורש, גם אם כבר עברה עליו תקופת ההטבה החפשית שבבחירה, ובזה מואר הוא באור זכות, ומתעלה מירדת הדין הקשה לעליית הרחמים העליונים. בנים אתם לד' אלהיכם, זאת היא גדולתם של ישראל, שהוספת הארתם הנשמתית, בתור תוספת ברכה ואורה שבענפים, מוסיפה היא ברכה ואורה עליונה על כל הצינורות הגדולים שזיו החיים הומשך על ידם, והעולם מתבסם, והעמדה של ההנהגה האלהית מתעלה מכסא דין לכסא רחמים. וכיון שהאדם מתעלה לעולם התשובה, ושאיפתו היא עמוקה לסידור עולם אידיאלי כפי טהרתה של המחשבה הראשונה, הרי הצדק האלהי המתגלה בעולם כולו בפועל, הולך ונמשך משורש המחשבה העליונה, ששם נאחזת היא מחשבתו התשובתית, והרי הוא עומד בחבה עליונה, של המשל של לא זז מחבבה עד שקראה אמי. וההופעה האלהית המתגברת בעולם בנוגע לאותה התכונה שבה הוא מיוחס בפרטיות מציאותו, מזכה אותו, ומגברת הארתו, ומרעפת טללי חיים של רצון נשגב, קדוש ועליון, על כל שורש מהותיותו, להעשות בריה חדשה, כברא מזכה אבא, ועליו הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

נב[עריכה]

על פי יסוד הקישור והפעולה שהענף בתכונה רצונית פועל על השורש, היה ראוי להיות במדה אחת מה שברא גם כן מזכה אבא, גם כן ברא מחייב אבא. אלא שהוא מתנאי מדת הטובה המרובה, שקביעות העליה והטוב תהיה איתנה יותר, ולא תמשך אחרי הרשעה הענפית, אף על פי שהיא מאירה הרבה מהאורה והצדקה הענפית. ומכל מקום קצת פגם יש, עד שיכלל הכל בשורש.

נג[עריכה]

התהוות חק הנמנע הוא הכלי הראשון, שהוצרך להיות מוקדם להתפשטות הטוב הראשון של הארת היכולת, שעל פי עומק החכמה והחסד העליון. והצמצום הקדמון של כינוס היכולת המוחלטה, גרם התגלות חק הנמנע, שממנו מתענפים כל הנמנעות המוכרחות, שכל האורות הנפלאות של כל הגדולות, של החסדים, של גבורת הגבורות, ושפעת הכחות של היכולת העליונה, הבלתי גבולית ואין סופית, מתראה על ידם דוקא. מעיקרא חשוכא והדר נהורא.

נד[עריכה]

ודאי הוא שתכונת התפלה שהיא פועלת הוא מפני התעמקות הרצון, ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר, אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפלה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם, ו~רטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית, שהוא החפץ האלהי, שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים, כל אשר חפץ ד' נעשה בשמים ובארץ, והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

נה[עריכה]

מצד מצב הגלגול של הנשמות יכולים להיות חסרונות יסודיים בעצם הנפש, חוץ מאותן המגרעות שהגופניות ומזגיה גורמים, וגם זה אפשר להתרחש, שכל זמן שכחות הגויה הם איתנים, ותאות הגופניות סוערות והומיות הן, אין ההשפעה הנפשית הגרועה ניכרת, שאינה יכולה להשפיע משלה, מאחר שיש זרם אחר, ההומה וסואן בחיים, אבל אחרי השיקוט של המיית החיים הבשריים, אז מתעוררים החסרונות הנשמתיים, מתכונה הקודמת, ואז מגיע התור לעצם התיקון הנשמתי, מה שכל ההקדמות של ההדרכה המוסרית, המכוונת נגד הכחות הגופניים היו רק פרוזדור לעבודה יסודית זו. אמנם מהלך תיקון זה יוכל להיות אצילי ביותר, ואף על פי שיפגע לפעמים במעברים, הנראים כעיכובים חמריים, שורש התוכן איננו כי אם אצילי וציורי, והנצחון המוחלט מוכן הוא לפי התגבורת האצילית הנשמתית, שמתקנים על ידה את מערכות החיים גם אותן שכבר קדמו. דור לדור ישבח מעשיך, וחסידיך יברכוכה.

נו[עריכה]

שלמות השכל איננה תלויה בריבוי המושגים. כי אם בהאחדות השוררת בהם. מובן הדבר. שכל מה שהמושגים הם רבים ביותר. גבורת האחדות מתגלה, וחייה העמוקים מתבלטים. וזאת החטיבה של אחדות ההשכלה אי אפשר כלל שתהיה קנויה על ידי איזו מסירה חוצית. בנשמתנו בקרבה היא מונחת סגולה עליונה זו. וצריכים אנו להתודע אליה, כדי שנוכל לחיות מזיו הברכה העליונה הזאת של אחדות השכל. כל מה שעצמת הזיו השכלי מופעת עלינו בתכונה יותר פנימית. מתגברת היא הצורה האחדותית שבהשכלתנו, והמושגים הולכים ופושטים את צורתם הבודדה. הנקודתית. הפזורה. והולכים ומתהוים לאורות חיים חיי אחדות כבירה. וכשם שהדבר נוהג בשכל, כך הוא נוהג ברצון. הרצונות הפזורים שלנו הולכים הם ומתהוים להויה אחת מחוטבה, רצון אדיר וכביר אחד, שכמו כן אחדותו מתגברת ומתבלטת ביותר, כל מה שיתרבו ויתאדרו הענינים הרצוניים, וכל מה שיהיו יותר חשובים. וכל מה שהחטיבה הנשמתית הפנימית תהיה יותר מאירה עלינו בזיו חייה. ככה יהיו הרצונות כולם הולכים ופושטים את צורתם הבודדה, ומתהוים מאוחדים, כלולים ברצון אדיר חי וכביר אחד, מרום וקדוש. בצורה השלמה שבאחדות האורה הנשמתית מתגלה האור היחודי של השכל והרצון בכללו, וכל הנקודות הרצוניות מתאחדות בהנקודות השכליות, וכללות השכל מתאחד בכללות הרצון, ושניהם מאירים באור אחד ומיוחד, מלא כח וגבורה, מלא קדושה והוד, מלא תפארת ומלכות. והבנין החטיבי שאנו בונים בנשמתנו איננו נשאר בנין פרטי, בנין יחיד מוגבל. כי אם הרי הוא חוזר להיות בנין עולמי. כל העולם כולו מאוחד ומאוגד הוא. כשחלק אחד שביש מאיר וחי, מתרומם ומתעלה, הרי כולו הולך וחי, כולו מתקדש. מתרומם ומתעלה. ונמצא. שההתאחדות הנשמתית שלנו מאחדת את העולם בכללו. ואותן התוצאות הרוממות של העשירות הנשמתית, שיוכל כל חכם לב, בעל רוח עדין וקדוש. לחוש בקרבו על ידי התעלותו, מפני התגלות רז האחדות שבקרבו, הן הן מתפשטות להיות למאורות ובסיסי חיים, ומקורות ברכה, ועטרת שלום לעולם ומלואו. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו.

נז[עריכה]

השאיפות השכליות הבהירות מרוממות את האדם מעל חוג המעשה המצומצם. בשעה שהן מבוססות יפה הן מזרזות אותו בתקון המעשה של להבא ומישרות לפניו את דרך החיים, אמנם פועלות הן ג"כ סקול דרך תשובה על העבר, שאין קלקולי המעשה חוסמים את אורח חייו, מפני שהוא מכיר בבהירות עד כמה אור הדעת, המכינה ומיסדת את התשובה, עוקר את כל שרשי הרע מיסודם העיקרי ומחזירם לטובה, וזדונות מתהפכים לזכיות.

נח[עריכה]

כל מטרה צריך להקדים לה איזה מניעה, על כן אין מקום לחקר התכליתי של ההויה בכללה כי אם על ידי יסוד של איזה מניעה קדומה. וכאשר הנמנע בחק אין סוף הוא גם כן דבר שאינו הולם כלל, יש לנו על זה רק שני דרכים, דרך אחד הוא שיבואר. שבעצמיות יסוד המניעה יש מעלה עליונה. הראויה להיות הולמת למושג השלמות העליונה, שהננו יכולים על כל פנים לסמן לנו בו איזה רשימה של השלמות המוחלטה, והדרך השני הוא לצייר את המניעה הקדומה בתור יצירה והויה. ומובן שהדרך השני לא יסלק את השאלה התכליתית לגמרי. אלא הוא מרחיק אותה, שהרי אנו באים אחר כך לשאול גם כן שאלה תכליתית על הוית המניעה עצמה. אבל בעומק הדבר הננו רואים, כי מה שאין הנפש מתקררת בפתרון שאלת ההויה, והיא זקוקה לאיזה מניעה, הוא רק מצד השלילי שלה, מפני מציאות הרע שבמציאות, אבל מצד החיובי שלה אין צורך לשום מניעה, שהרי הטוב ראוי מכל שלם להיות נפעל תדיר. וכשאנו גוזרים, שהנראה לנו מצדדי השלילה שבמציאות אינו אלא כהות ראיה מצדנו, שוב המציאות ראויה להתהוות בלא שום צורך של הגבלה ומניעה. המניעה באה רק כשאנו רוצים לגון את הטוב המוחלט. למשל, כשנשאל מהו הטוב של המציאות בכללותו, אז באמת אנחנו אומרים, שהיא שאלה רק לגבי דידן, והיא גם כן מנועה מלהיות נודעת לנו על בוריה, אם כן אם גם נצטרך להכללת הגון לבא לידי מניעה, אנו אומרים, שהיא רק מניעה הסברית.אמנם ההסברה גם כן ראויה להיות באופן היותר בהיר ויותד מכובד. על כן הננו מרויחים הרבה, כשמעמידים אנו את המניעה על בסיס השלמות היותר עליונה מצד אחד, ומצד השני אנו מעטרים עוד יותר את הסברתנו, כשנדע לצייר, שעצמיות המניעה ההיא עם כל כבודה היא מחודשה לכונה מגמתית עליונה, שההרחקה, שהשאלה נתרחקה מאתנו על ידי התרבות האמצעיים, נעצה אותה בכללות ההטבה שאינה צריכה, והכללות אינה צריכה גם כן, למניעה, כי היא טובה מוחלטה, הראויה להפעל מצד השלמות המוחלטה. והתוכן המפורט. היותר נאה במגמה התכליתית. שיהיה מבוסס על יסוד השקפת השלמות המחויבת האין סופית, היא השכלת מגמה של הטוב המתעלה תדיר, מפני שאף על פי שתנאי השלמות המוחלטה היא האי אפשרות של הוספה, מכל מקום גם התוספת התדירית וההתעלות היא גם כן ברכה ועדן מיוחד, וכיון שזה אי אפשר באין סוף מצד עצמו, מתהוה הוא מצד פעולותיו, ונבנה העולם בצורה כזאת, שעדי עד יתעלה. ונמצא, שהשלמות כלולה משני הצדדים, מצד אין סוף, הבלתי מתואר בתוספת מצד שלמותו, ומצד ההויה, ההולכת ומשתלמת ומתברכת תמיד. וזאת היא ברכת הקודש עצמה, הקדש טעון ברכה. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו.

נט[עריכה]

ציור הרע בחיים הרוחניים הוא ממקום שמתחילה תשוקה של השגה, והיא אינה מתמלאת. ציור רע זה אפשר להיות בכל מה שיש למעלה ממנה איזה דרגא, זאת היא צורת הרע שבאצילות, כלומר תשוקת ההשגה הבלתי מתמלאת, יותר משיעור התשוקה אין רע, ומה שהיא מתמלאת הוא אך טוב. אמנם התשוקה המכאיבה היא רק מועט לגבי המילוי, המושג העצמי, ולגבי שכיכת הדעת הפנימית, שכלולה בתוכה ההשגה הבהירה, שלמה שלמעלה מהמדרגה אין ראוי להשתוקק, כי הטוב הוא רק המושג המתאים. ואם נוסף לזה שהבירור בין המושג ובין הבלתי מושג הוא בהיר, אז נדע שאין הרע מעורב כלל עם הטוב, עומד הוא לעצמו, וכל ערך הרע שבו איננו כי אם מפני שלא נתבררה עדיין עריכתו, אם הוא למעלה מהמדרגה בהחלט, עד שראוי חדלון השקיקה ביחס לו. יכולים אנו לצייר גם כן אופן שקיקה יותר רחבה, שתהיה שקולה כעצמות ההשגה, אם מיעוט הבירור ביחש אל מה שלמעלה מהמדרגה העצמית יגדל, ותתעזב אז מדת השקיקה הבלתי נמלאה כמדת ההשגה. בכל השגה מושג גם כן צד הבלתי מושג שמתגלה על ידה ואז יהיה הרע והטוב שקול. אבל כל זמן שלא נתערב עדיין הערך, כל זמן שהבלתי מושג ידוע הוא לבלתי מושג, הרי עמדת הרע היא בפני עצמו, ואינו מעורב עם הטוב. ואם התשוקה אל השגה המנועה תהיה מצורפת גם כן עם איזה כהות, המונעת ההכרה מלהבחין איזה מושג הוא מבורר ואיזה הוא מסובך ודמיוני, אז יוכל הרע והטוב להיות מעורב גם בהיותו שקול. ואם ההכרה של מה שהוא למעלה מההדרגה העצמית תהיה מנועה הרבה, אז תהיה השקיקה עולה הרבה על מדת ההשגה, כי לא לפי ערך ההשגה ישתוקק אל הגילוי התעלומתי, אלא לפי החפץ הבלתי מותנה, הפורץ, והבירורים לא יהיו מבוררים. אז יהיה הטוב המועט מעורב בהרע המרובה. ומה שאנו מציירים בציורים של הכרה והעלמה יש גם כן בחפץ ושאיפה, גם ביחש להגעה ומניעה. למילוי רצון בהשקפת ההויה עם קיצוץ עצור. הבא מתוך ערבוב ההכרה ואי התאמת החפץ. ומאלה תוצאות לחילוקי ההדרגות הרזיות שבין העולמים, אצילות. בריאה. יצירה, עשיה, רובו טוב ומיעוטו רע במצב מבורר ומובדל. שקול במצב מובדל, שקול במצב מעורב. רובו רע ומיעוטו טוב במצב מעורב.

ס[עריכה]

שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.

סא[עריכה]

מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה. תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים ובכל העלילות כולם. הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים. של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו.

סב[עריכה]

כשההתגלות של העולם המפורד מתגברת על ההתגלות העליונה של העולם המאוחד, החומריות מתגברת על הרוחניות, והתאוות הגופניות עומדות הן אז בשורה הראשונה של תכנית החיים, ואפלת העולם רבה היא וכשההשקפה של העולם האחדותי מתגברת, אז התשוקות הרוחניות וכל השאיפות העדינות מתגברות, והעולם הולך הלוך ואור. אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט. בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודת זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל.

סג[עריכה]

מה היא הסבה המקימת את הרעיון של מציאות הרע בעולם, אחרי שההשקפה תוכל לעלות עד לידי חשבון של עולם ברור וכללי, ולסקור את הכללות הטובה המוחלטה. אין זה כי אם מיעוט האורה, שבאה על ידי המדרגות השונות, שהנפש שואלת, למה לא יהיה הכל נשגב, הכל טוב גמור, הכל גדול. ואם נבא לומר, חילוק מדרגות צריך בשביל שכלול העולם, כבר אנו נכנסים בשער הנמנע, כלומר שאי אפשר להמציא את השכלול כי אם על פי אלה התנאים של חילוק המדרגות, והנמנע כבר פוגם את טעמנו העליון, מה שאנו מרגישים ביכולת המוחלטה האין סופית של מחולל כל. אבל כשנבא להעמקת התוכן, הננו עוקרים את כל היסוד המטעה, האומר מאמר מוחלט על דבר חלוקי המדרגות, שבא על ידי כך לקבול אודות הקטנות, משני טעמים. הטעם הראשון הפנימי הוא, שעל פי ההתגלות האמתית של הכללות מתגלה השקפת האחדות, ובאחדות באמת הכל גדול ונשגב, ולא יש כלל קטנות ומיעוט. שמא תאמר על מה שהעין כהה והיא רואה קטנות ומיעוט, על זה אנו באים לבקר את יסוד הטוב הגודל והאור, והננו אומרים, שמה שנקלט בנו שהגודל והאור הוא הטוב והאושר המוחלט, הוא תוכן אמת במקומו, במקום שראוי הגודל והטוב הבלתי ספור להגלות, אבל במקום שהמיעוט ראוי, המיעוט והקוטן הוא הטוב המוחלט והגמור, כמו הגודל במקומו. וחוזר הכל למעמד של טוב גמור, שאינו צריך לנמנע כלל, מוסקר בשתי סקירות, המתמימות זו את זו, שהאחת היא נשמה לחברתה, שהיא כמו גוף לה, והחשכה היא משכללת את הטובה, כמו האורה ולית יממא בלא לילא, והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן. ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית, שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות, לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומד גרעון, ולא התוכן השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק. אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות. נשארה רק ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה מפני מה היא מצויה, וזה כבר מתבסם על ידי קבלת יסורין באהבה, שהיא מדת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב. ונמצא שהכל היא מדה טובה באמת, בלא שום תנאים ודברים מכריחים. וזה יגלה ודאי לעתיד לבא, שיברכו על הכל הטוב והמטיב, והשם יהיה נקרא כמו שנכתב. ומכל מקום אותם הערכים שהם מדברים על דבר הנמנעות, באותה ההרגשה של הכבוד העליון הראוי, יש להם מקום אחרי המצאת ההחשכה, וכל מה שהם מישבים את הדעת תמציתו היא לקוחה מאור האמת העליון הזורח עליהם, וכל המרירות והמכאוב שהננו מרגישים בתוכיותם הוא בא מיסוד ההחשכה, שהולכת ומתהפכת לאורה גדולה.

סד[עריכה]

מהזיקוק שהמדע הנקי צריך לזקק את תואר השכל, כשאנו באים לדבר באלהות ואחרי כל המעמקים של החילוקים שבין השכלתנו לההשכלה העליונה האלהית, הננו נזקקים לתואר השלילי, שהוא מבסס לנו את כל החיובים בטהרתם. ולבנו עלז עלינו, והננו יודעים, שהננו מסתופפים בצל שדי, ומונעמים בנועם האמת טב העליונה, שהיא מקורם של כל הברכות, ומעין של כל האושר, שכל הנפשות חומדות מעולם עד עולם. ושוב הרינו משתמשים במסורת הידיעה האלהית בלא שום מכשול, ויודעים אנו, שכל מה שנמסר ברז האמונה ובגילויה הכל הולך למישרים, והלב התמים קולע ושואף אל הגודל והאור המרומם של האמת המוחלטה והיא נחלתו תמיד. כמו כן ויותר מזה עלינו להבחין במושג האהבה האלהית, שהיא תוכל להיות לנו לאור מאיר, אור מעדן, מחמם, ומלהיב כרבבות אלפי נחלי שלהבותיה, אחרי המירוק שהננו ממרקים את ציורינו, להבדיל אותן ההבדלות המושכלות הראויות לבוא בין כל אהבה בעולם, המועבה ומצומצמה, מעוכרה ומוחשכה, לגבי האהבה האלהית האין גבולית, המלאה אך אור גדול ומרומם, המרווה מעדנים עליונים, אשר הצללים של צללי צלליה מספיקים להאיר אורים גדולים נצחיים עדי עד. אז אנו באים אחרי המירוק, ואחרי התחרה השלילית, לעומק האהבה ביפעת הדרה, ויעלצו בך אוהבי שמך, כי אתה תברך צדיק ד' כצנה רצון תעטרנו.

סה[עריכה]

בכלל, כל הרגשות הטבעיים שהם מביאים לידי פועל המביא לידי שכלול ובנין ותיקון עולם, קדושים הם, ופיתוחם והתאדרותם ושמירתם בטוהר הראוי הוא אחד התכנים המעולים שביסוד העולם והעבודה העליונה. מתחתית אהבת עצמו המצויה אצל כל יצור, עד אהבת המשפחה, ואחר כך אהבת האומה והבריות בכלל, אפילו כשהם הולכים על פי הסידור הטבעי, הם הם בונים את העולם, והם הם הרשמים של החפץ העליון, דבר ד' אשר אמר ויהי, וצוה ונבראו. אמנם האור שבהם מועט הוא, ומתוך מיעוטו,המחשכים מצויים בהם, ויש בהם שני חסרונות. האחד שהם יכולים להשאר באותה המדה המוצערה שהם עומדים עליה, ואין זה מטרת ההויה, שהיא הולכת ומתעלה, והטוב האלהי שופע בהרחבתו, והיש כולו מוכן הוא ודחוף לקבלו בצורתו היותר רחבה ומגמתית. והשני, כיון שהאור מועט, מתדבקים המגרעות, וארחות ההטעאה, בלבול הרעיונות והפיכת הסדרים, ובאות הרוחות הרעות ומקלקלות את החיים, מהרסות את המערכות, ומהרסות את העולם הפרטי והכללי, תחת אשר מראשית הם מכוונים לבנות אותו. על כן לא להרוס את הרגשות הטבעיים ואת תוצאותיהם הננו נקראים אורות הקודש, כי אם להוסיף בהם אורה, להוסיף בהם אימוץ, לקשרם אל המגמות היותר עליונות המופיעות מהאורים האלהיים, המובעות בדבר ד', ומתגלות בלבבות אנשי הקודש בכל הדורות ובכל הזמנים. כל התיקונים החברותיים וכל המכשירים שלהם, וכל אומץ החיים המעשיים והמוסריים הדרושים לשכלולם, כל הרעיונות הלאומיים וכל תוצאותיהם, הכל עולה להכלל על ידי עבדי ד' העליונים בקודש העליון המאיר לכל.

סו[עריכה]

היחש הערכי של המצות המוסריות החברותיות, מצות שבין אדם לחברו, אל המצות הרוחניות, שהן מצות שבין אדם למקום, מתחלף הוא על פי ההארות השוטפות בביסוס הבנת התורה. המדע העליון הרציונלי מצד אחד, והרזיות הקדושה מצד השני, היותר פנימי ויותר מאוגד בתוכן העצמי של הופעת הקודש, הם באים עד לידי המסקנא האחרונה של ההויה, שהחברותיות היא רק אחת מחוליותיה, והרוחניות העליונה, האושר הנצחי, הוא היסוד, המגמה התכליתית. ועל פי זה יהיו המצות שבין אדם למקום היסוד העקרי, שהמוסד החברותי הוא רק סולם לעלות אליו, ויהיו המצות שהן עשויות למגמת התגלות האורה האלהית בנשמות, בחיי היחיד והצבור, באומה ובעולם, בטבע ובהויה בכלל, הצינורות היותר עליונים, שואבי החיים המגמתיים, ועמהן הן מקושרות כל המצות החברותיות בתור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. אמנם העין המוגבלה באידיאליה אינה יכולה להציץ יותר הרבה מהתוכן החברותי בפירוט גמור, ומתהוות המצות החברותיות אצלה ליסוד עקרי. אך אף על פי שאינה יכולה להציץ את הפירוט האורי של הגניזה האלהית של אוצר הנצח, התלוי באישור המדע העליון, יודעת ומכרת היא את כללותו, על כן הנבואה אחדה את הלהב המקנא נגד עבודה זרה מצד אחד בכל כללותו, ונגד הפרעות חברותיות מצד השני בעומק הפירוט. וחכם עדיף מנביא, מפני ששאיפת החכמה היא מיסוד התורה, שהיא ההתגלות העליונה, המאירה באספקלריותה המצוחצחת של הנבואה האבית של משה רבינו, היא עסוקה כבר בכל פירוט המצות הרוחניות לסעיפיהן, ותורת החיים שבין אדם למקום בכל המילוא הישראלי מסתעפת לנחליה הרבים, ונבנה הבית העליון, שהיסוד התחתיתי, הוא המכון החברותי, נעשה לו לבסיס חזק, וממילא גם הוא מתאדר למאד. ובאו הישועות לסדר נזיקין מאוגדות עם יסוד החסידות אשר לאבות ולברכות. והרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצ וע בתורה יותר מהם, שהם כמעין הנובע. ומתעלה יסוד הנבואה בהארתו בהצטרפות החכמה התורנית, חכמת סופרים אליו. ותורה ונבואה וחכמה יחד בונים את שכלול העולם, ובית ישראל הולך ומתכונן על ידי עמודיו השלשה, תורה ועבודה וגמילות חסדים, ודין ואמת ושלום שלעומתם.

סז[עריכה]

ההשקפה הטבעית, של הקודש, היא ההשקפה היותר עמוקה ויותר אמתית בעולמנו. מצד העולם בכללו ובפרטיו, בגשמיותו ורוחניותו, בטבעיו ובנסיו. כל זמן שמתדלדל הבסיס של ההשקפות, הערך הטבעי, מתכונת החיים הרוחניים, הרי הוא מאבד את הכל. מובן הדבר, שאין הטבעיות הזאת, עם כל קדושתה, קיימת מצד חי העולם, מצד האלהות, מצד המקור ההויה בעומק תוכן רומו, ששם הוא קודש הקדשים. אבל הדבר הגורם לנו לחשוב, להגות, לשיר ולהאמין, הוא יסוד העולמים. ויסוד זה הוא כולל חוליות של שלשלת גדולה, ארוכה ומסודרת, שכל אחת נאחזת בחברתה, במערכה טבעית, של קודש. גם הנסים הם טבעיים, הם טבעיים בערך שלהם. גם להם יש יחס בחלקיהם, בפעולותיהם, בהשפעותיהם, בעצמם, ובהפעלתם, על העולם, על הנפשות, על הדעות ועל המעשים. חלילה למסמס את היסוד המקומי, את הכלי המחזיק את כל האור והחיים, מכל פנת החיים, וקל וחומך מהפנה הראשית של החיים הראשיים. אורו של משיח גם הוא מוטבע, בטבע הקודש, וקשור הוא בשלשלת הגדולה של העולם, של היצור ורוחניותו, מגמת הוייתו, ואידיאליות עתידו. אין העולם קרוע ומרוסק, עומד הוא בנין איתן. ושמים ושמי שמים יחד עם תחתיות ארץ עושים הם חטיבה אחת, עולם אחד, וישות אחת. מגדלים את כח הנשמה, מאמצים את יסוד חיי הרוח, מעוררים בזה שפעת חיים, בכל חדרי הבשר, בכל חגוי החומר, מחזקים את חיי הגויה, מאמצים את היסוד הכליי של החיים. מרחיבים ומגדילים בזה גם את זהר הנשמה. כשמתאמצת האנושיות להתגדל במפעלותיה, סוף האורה הרוחנית לבא בתקפה. וכשישראל מתאזר, להגביה גם את חילו החמרי, אור קודש הולך ומקרין בעולם. ואור גאולת עולם, וחיי עד הולכים ומתקרבים.

סח[עריכה]

כשאנו נשאלים על החיים החברותיים מה היא מגמתם, אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם, כי אם זקוקים אנו לבא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם, שמקצת מזהרירותיו מתראים לפנינו בעולם הדעת, ובכל המרחבים של העולם הרוחני. ובזה כבר אנו באים בהסכמה, שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותם החיים החברותיים לבדם, ולא עוד אלא שהדבר מוכרח הוא, שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם, ושהם עושים את הויתם להויה מטרתית, יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות, עד שיהיו יורדים גם בערכם. ובשביל כך תיקון העולם דורש צפיית ישועה עמוקה ממעיני הישועה העליונים. ותקותם של ישראל הנצחית לאורו של משיח, לאור ד' בעולמו, היא היא בסיסו של עולם, של כל מצביו, גם של העולם החברותי, עם כל הסתעפותיו. ומוכרח הדבר, שאנשים צופים ימצאו, שכל מעינם יהיה שקוע באותן המגמות העליונות, וחזיונם יהיה עולה ומרעיף על גבי החזיונות החברותיים, הנוטלים כל כך מקום כמותי גדול בעולמנו. אותו הרוח המחיה את החיים החברותיים צריך שיהיה בעצמו לקוח מאצילות הרוח העליון של החיים העליונים, החיים הקדושים השמימיים, חיי החכמה, חיי העדן הקדוש של נועם ד'. וממילא הוא מוכן להיות עושה בחיים החברותיים מעין דוגמתו, מעין דוגמא של מעלה, להשכין את שלום המרומים בארץ, ושכינה בתחתונים. זאת היא המגמה היסודית של נשמת ישראל, לחיות חיים אלהיים במובן החברותי, כמו שהחיים הללו הנם מצויים למעלה מן החברה, וכמו שהם נסקרים במשאת נפשם של יחידי סגולה המקודשים. נחלת ישראל היסודית היא מתנה זו, שהחיים החברותיים שלהם היא דוגמא של מעלה, מלכות בית דוד היא דוגמת מלכות שמים העליונה, והסגולות השמימיות גנוזות בה, והן מוכרחות לצאת לאור בכל מילואם, במילוי המלכותי, בהתכוננות כסא ד' על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה. והמשיחיות בעצמותה סגולת ישראל היא, סגולת האומה, שהיא צריכה להתפתח בקרבה, ומוכרחה להגאל ממציריה וכל המציקים לה, השושנה העליונה צריכה שיפנו מכל צדדיה הקוצים והחותים העוקצים אותה, ותתיחד עם דודה באהבה, מלכות שמים ומלכות הארץ בחטיבה אחת, האידיאל החברותי והאידיאל הרוחני המרומם הגדול מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגדלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד נצח נצחים, מתאחדים ומתמזגים יחד. ד' אחד ושמו אחד.

סט[עריכה]

שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית, ושטף המעין המקיר כל כך חיים עליונים, טהורים ועזיזים, קדושים ונאצלים, הוא מזדער ומצטמצם. בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חלקים מיוחדים, תורות ומשאת נפש מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה. הכחות המפוזרים בכל המרחב, שמהם יבדל הנבדל, הולכים הם ופועלים לטובה בעצמיות העליונה של הצביון השלם הנבדל, והשאיפה מזיזה הזזה פנימית אדירה אצילית ומקודשה את כל המרחב. האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים, בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום.

ע[עריכה]

ולמעלה למעלה, האצלת האורות, הפרדת השכלים, והבדלת העולמים, הרי היא תכונה פירודית, המביאה לידי ההתאחדות העליונה, לידי ההוספה הנצחית, ורויית העונג המתחדש בעוצם פנימיות טובו בהתאחדות השעשוע העליון של הכללת אור אורי אורים של השלמות האין סופית, שאין לה תוספת מרוב שלמותה, עם ההשלמה הבאה מתוך החסרון שבהתאחדות העליונה הרי זורם אור השלמות הבלתי אפשרי להתוסף מרוב תוספת עזו מיסוד עולם עולמים על אור השלמות ההולכת הלוך ואור, וזיו עדנים הולך ומתרבה, הולך ומתברך. והבדלת הגדרים היא העושה את ההתנשאות מראש מקדמי ימות עולם, שהאור העליון בעליוניותו אינו גורע מערכו, ומשומר בטהרתו, וברב עזו כחו מלא להאיר ולהחיות הכל, וממנו חוסן כל ישועות, השבת כל אבדות, בנין כל כונניות, שכלול כל מאויים, ותעצומות כל עזיזיות פארי פארים. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, משך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ונמצא אורן של ישראל מזהיר בתורה העליונה, מקור עמקי השעשועים, האדריכליות הכמוסה של יפעת עדנת מכונת שכלולי כל עולמי עולמים, בכל נועם חמדת עדנת פאר מלכות קודש קדשי קדשים. והתקדשתם והיתם קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי לי כל הארץ.

עא[עריכה]

כשההתעלות הצפיית מתגברת בנו, הננו מתגאים ברום ענוה, לדבר הגות שיח קודש, ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן הנשא, של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת ממעל לה, וכשאנו אומרים ביטוי אין סוף. לבנו מלא רגש שאלה ושקיקה פנימית אל ביטוי אין ראשית, והננו חשים, שאין ראשית אינו נהגה גם בהגות ביטוי המחשבי היותר כמוס וגנוז. באין סוף מונחה היא השלילה של אפשרות התוספת, כי מה יוסיף על אין סוף, על השלמות המתעלה מכל עומק הדר עז. ויש מכון לריכוז מלכותי, לכונן השלמה בלתי פוסקת המתעלה, בגרעון המכשיר את התוספת, בצמצום המכשיר את ההרחבה. וכיון שההתאצלות העליונה בטויה, הננו כבר מורשים לומר, שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים, שדין התוספת נוהג בהם, מהמקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומו. ורק בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות, שיהיה כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים, בשביעת טוב מתק תענוגים עדינים, בספינת אחדותם. יש כח הבטאה, קול דממה דקה. אבל באין ראשית לא יחוקה ערך נורא זה. ומה יושיט לנו, אם נסכיל לחשוב על מרום התעצומה, על עומק מקור כל מקור, נעלה מכל הוית הויי הויות, שם אין שרעף, גם בערכי הערכים הבלתי נערכים. אך לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקותי.

עב[עריכה]

רוח כהה מתגנב בלימוד ההלכה בעמקה, יחד עם השמחה הפנימית והעונג הקדוש. יסוד הכהות היא העצבון על חסרון הכח של כנסת ישראל במילואה, אשר רק בהיותה משוכללה בכל עזה ופארותיה, הרי היא מוכשרת להוציא אל הפועל את כל אותו השימוש של הכח החי והרענן הספוג בים התלמוד. והצער הנפשי חודר הוא במעמקי הרוח, בעת ההתגלות של החיים הרוחניים השכליים בעסקי ההלכות ומעמקיהם. אמנם באה השמחה, ובתוכה כלול אור הנחמה, המבטיח השבת החיים בכל איתניותם, שהיא הולכת ומתמצית על ידי הבלטת כח התורה עצמה, שהיא נותנת לישראל אור וחיים, ומחזרת לו את כחו העצמי, בעוררה את כח ישעו. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. וכל אותו שטף החיים הגדול האצור בים התלמוד, המלא עז, חוזר הוא על ידי הלימוד עצמו, על ידי הקשר הנשמתי שהאומה קשורה באהבתו, שמוצאה היא את הגניזה האורית האלהית על ידו, הרי הוא חוזר אליה לשוב מחדש את כל תוכני החיים. והכח הכללי של החיים העזיזים והקדושים הללו, מתחלק לכמה גוונים, ואורותיהם בוטשים זה בזה, ולפעמים גם תוצאותיהם נלחמות זו בזו, אבל לסוף, המאור האחדותי, הנובע מזיו הנשמה האלהית, שרוחו שוכן בקרב האומה, סגולת אל אלהי עולם, הרי הוא גובר על הכל. וכל הזרמים השונים ומתנגדים, הולכים ומתאחדים על ידי לשד החיים, אשר ילך הלוך ומתגדל מיסוד אוצר תורה שבעל פה, היונקת את שפעת חייה מתורה שבכתב בכל הודה והדרה. אשרי העם שככה לו.

עג[עריכה]

הגאונות האמנותית והכשרון המלאכתי הנם קשורים ואחוזים יחד. בחיים מתגלה הכשרות המלאכתי במדריגה שניה, באותן הנפשות שאין בהן הברכה המקורית הגאונית בכל תעצומתה, והגאונות האמנותית מתגלה בשטפה, באיזו התארה של פגם סידורי מצד הכשרון המלאכתי, שפוגע את הסידור או את יתר התנאים החיצונים. באופן מוצלח מתועדים ביחד כשרון מלאכתי, מדוד ומוגבל בגבוליו הראויים, עם גאונות אמנותית, שוטפת מעינות יצירה, ברעיון ובמפעלים, בהגיונות ובמבטאים, בהשפעות והדרכות עצמותיות וזולתיות, יחידיות וכלליות. כשאנו נושאים עין למעלה, מתנוצצים לפנינו אורות משתי הסגולות ביחד. אין קץ לגאונות המקורית, ואין קצב לדייקנות המלאכה הסידורית. והננו מסתכלים שממקור אחד שניהם נובעים, ממקור גאונות גאון יעקב, וממקור מלאכת צור ישראל. והננו מבטאים את השם הנכתב בביטוי מחשבתי, הכולל את חזון כל ההוייות במקורם המתברך לאין קץ, ומתנשא ומתרומם על כל ברכה ותהילה, ואת השם הנהגה הננו ממללים בקול ודיבור, שיר ושבח לאדון כל המעשים. והננו עונים בכל עומק רגש כל קרבינו, וכל עצמותינו תאמרנה אמן על כל ברכה נקשבת. והשמות מאוחדים במקוריותם, בצורה מעידה על האחדות המקורית של רוחב אין די להתראות חזון אל שדי, שאמר לעולמו די. ומאויר המקדש תצא הברכה המפורשה, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם, ולהסיר המחשכים מן העולם עד העולם.

עד[עריכה]

המחשבה הרזית היא עוסקת תמיד בשרשי הענינים, שהיא פוגשת את ממשיותם בעולם המוגבל, וכך היא הולכת לבקש את השרשים ברומי העולמים, והיא מוצאת אותם בתמימות סידורם, עד שאפס כל קוטן, כי כל פגישה נערכת היא על פי אותו הגודל המתגלה על ידה. ולא בהתגלות לבד הדברים אמורים, ביחש השכל וההכרה, כי אם במציאות ובקיום, בפעולה ובהתהוות. נקודה אחת ומצבה מודיעה מלא עולמים, דוגמת הקוים והנקודות האספקלריותים שבתכונה ביחש להטבע השמימי. והרשימה הפעלית היא מתכפלת גם כן לפי אותו הערך של הרשימה המדעית. ועם זה הדבר מושג, שכל עודף במדרגה שברשימה המוקטנה, כלומר כל יתרון פעולה, הארת חיים, הטבת מוסר, הגדלת שכל, שהננו פוגשים, אגוד הוא בדוגמתו באותו התוכן הדרגאי שברומו. ובזה יהיו גם ההשגות השכליות היותר מאירות נערכות מצד עצמן רק בצורה זעירה ולגבי אותם הרשמים הנגרמים שלהן בצורה אמיתית. כל השונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. מובן הדבר, שהערכים נתפשים תחלה במערכי הלב, ובחדרי הרוח, ואחר כך בספירות הנשמתיות הפרטיות, ואחר כך בגורמים שעל ידי הכלל ושעל הכלל כולו, ואחר כך במלא עולמים, בהבנת ההתאגדות הכללית של מלא כל. וכן הולכים הדברים ומתאדרים. ברכתם ושמחתם מתברכת. ופדי תנובתם מתעלה. וכל ניד שפתים וכל זעזוע חיים עושה פירות ופירי פירות.

עה[עריכה]

כשאנו מציירים את הטבע בכללו לדבר חלוש, מפני שהנס עומד למעלה ממנו, והרי הוא משדד את מערכתו, עיקר כוונתנו המוסרית היא שאין לטבע הרע כח ועמדה, והרי הוא נחלש ואינו יכול לקום לפני הטוב, האיתן וקיים מצד עוצם טובו, טוב ד' העליון המחיה כל. וצריכים אנו להשמר, שלא יפגע רעיון ההתחלשות של הטבע בטבע הטוב, להחלישו ולהעמידו במעמד בלתי איתן. אמנם כל מה שההעמקה חודרת יותר, הרי היא מוצאה שכל טוב מוגבל הרי הוא באמת רע מצד הגבלתו וצמצומו, ועל כן אין כל דבר איתן כי אם אור ד' לבדו בגודל טובו. הטוב שמך ולך נאה להודות.

עו[עריכה]

בכל תוכן של אמונה בעולם, בכל ציור של אלהות באיזה מדריגה שתהיה, יש בה טעם מיוחד תשוקה מיוחדה ותענוג מיוחד, ומזון נפשי מיוחד. ואותה ההתיחדות היא מסוגלה לאותן היחידים או הקיבוצים הנמשכים אליה, יתר הטעמים והתשוקות של החיים, הם גם-כן בכל עם ולשון מעין התוכן של האמונה וציור האלהות שלו, אפילו השפה והארץ, הנימוסים והחקים, יש להם קישור יחוסי עם התוכן האמוני שלו, מצד ציורו באלהות. ונמצא שהתמצית מכל הטעמים שקולט מאיזה עם או קיבוץ, קשור הוא באותו הטעם שהוא מקבל ביחס אמונתו. והאמונה עצמה, אף-על-פי שהיא מסתעפת לכמה ענפים פנימיים וחיצוניים, מחשבתיים ומעשיים, יסודה העצמי הוא אותו הציור האלהי בסגנון המיוחד, וטעם המיוחד הנאות לאותו היחיד או הציבור, המשפחה או האומה, המפלגה או הסיעה. ברקמת החיים הפנימית, עושה נקודה זו של הציור האלהי את הרקמה הנפשית היותר חטיבית, יותר איתנה ויותר חודרת. כשאנו באים מזה לשפוט על אותו התוכן המיוחד הישראלי ואנו באים מן החוץ אל הפנים, אז בגודל אמת נאמר, כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה, לא מיבעי שכל הטעמים וכל הסגנונים, כל החטיבות וכל התשוקות, מצדם היותר רוחני, היותר פנימי, היותר נצחי, היותר עזיז, הכל כלולים הם באותו הציור השלם של השגת האלהות הכוללת הנצחית המקוריות במקורות האמת הנשאה והמתנשאת לעד של ד' אלהי ישראל, אלהים חיים ומלך עולם, אלא שהם כולם מאוחדים בתוכן של אחדות בלתי מפורדה, ובעילוי עליון כזה, שהכל מה שמתפצל ומתפרד לא יוכל להחשב, כי-אם כשברירים של נצוצי אורות כהים, המתבזקים מאור להבת אין קץ. וכשם שהפירודים בפירודם, התשוקות והציורים האלהיים בחלקיותם, הם פוגמים את רוח האדם ומעכבים את השלמתו הזמנית והנצחית, אלא שהם משמשים להקדמה נסיונית, שהאדם הולך הלוך וכושל הלוך ותועה, עד אשר רוח הבינה העליונה תשיבהו אל האופי היותר שלם שבהבחנת הרוח, על כן העבודות זרות כולן, עם כל מה שהם נותנות מהלך לרוח עמים רבים, הם עם זה מלקות אותם ברוחם מפגמים את נשמתם, ומשחיתות את המית הנשמה האלהית העלולה לשרות באדם מצד עצמיות יצירתו, כן להיפך, התוכן השלם העליון, שהכל בו כלול בהכללה עליונה בזיו השלמות, הוא נותן את כל היתרון של האדם ושל העולם כולו להגלות בצורה היותר שלמה. ולא עוד אלא שכל התאות הרוחניות כל היצרים וכל העבודות והנטיות האמוניות שבעולם, כל הזיקים הקטנים של ההכרות האלהיות עם כל טעיותיהם הפרטיים, הנם שוכנים בצורה מעודנת בעדן אין קץ בצורה מלאת אהבה ועונג עליון, מלא נחת ותענוגים, ברום עמדת הרוח, בצורה עליונה מאדם, באור חיים המצהילים כל נשמה, באוצר העדנים של נטיית הרוח אל על, אל אור שם אל אלהי ישראל. ומעומק הטעם השמימי של מתק אמונת עולמים, נחלת ישראל, ידע כל רוח ער, כל הנגש אל ד' בקודש וטוהר, להבחין עם כל הטעמים הפרטיים של כל מיני התשוקות האמוניות, ידע את הנקודות התוכיות של הטוב שלהם, יקרבו כולם אליו, ברום עולם מלא אהבה וחיים, וידע את הרע והפגום שבהם שעל ידם הנם נזורים כמו דוה, צא תאמר להם. ההסתכלות מתנשאת מרום הררי ישראל אל חזון העתיד, על יום הגמל פרי רוח האדם והעולם יצא מצחנת פירודו. והאלילים כליל יחלוף. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. ויצרא דעבודה זרה אשר משל בישראל, וכל יצרי עבודה זרה שבעולם כולו, כולם יתהפכו לכחות דוחפים את היציאה לפועל של האורה העליונה גדולת החיים, של הכרת האלהות האמיתית, הכוללת את כל תענוגי הרוח וכל העדנים עמם ברום עוזם. והיה מדברה כעדן וערבתה כגן ד'.

עז[עריכה]

בהידיעה האלהית באמת, כל מה שהאמת מתגברת בלבו של אדם, כלולות כל הידיעות, כמו שבהעונג האלהי, המתגלה בנפש, כלולים כל התענוגים. בכשרון החיים אשר הדבקות האלהית אגודה בהם דבקים כל הכשרונות. אמנם באה ההתגלות של ההסתגלות אל הקשר האלהי בראשית הזדרחותו בצורה קצת מוגבלה בזה שהיא דוחה מהאדם יתר הכשרונות ויתר הסיגולים, והוא עדיין לא עמד בסוד ד', שרק מפני הפרטיות, מפני העוני והקימוץ שבכל מיני כשרון, מפני דלותם וצנומיותם, הרי הם נדחים, כדי שלא יעכבו בקדרותם את ההבהקה האלהית מלהזריח בכל המילוא שלה, אשר רק בהתגברותה והתגלות שלטונה יכולל הכל וישולם הכל. כל התענוגים וכל הכשרונות, כל סיגולי החיים, כל העצות, וכל החדוות, כל השמחות, וכל העידונים כל ההכרות וכל החכמות, כל השירות וכל הפארים, כל הגדולות וכל השיגובים, כל הצהלות וכל הנועמים, יגלו ויראו, בכל סעיפיהם וסעיפי סעיפיהם, בכל עושר כבודם וכל הוד נצחם. וכל מה שבאה ההופעה האלהית ע"י ברירה יותר עמוקה, ע"י מלחמה יותר כבדה. ע"י נסיונות יותר קשים, ע"י דחיות יותר מרובות של כל סעיפים בודדים וזרים, הרי היא יותר מתבלטת, יותר מתעצמת, יותר מאירה את החיים ואת העולם, ויותר מהדרתם אח"כ בכל פאר כלילותיה. אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו, ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, אל תקרי שברו אלא שׁברו.

עח[עריכה]

כשמציירים את הטבע והנס בתור דברים ותוכנים סותרים זה את זה, פועל הציור על מהות האמונה, וערכי המוסר הנמשכים עמה, פעולה שורקת, גורמת הפרעות ונסיגות ותגרות פנימיות. אבל כשהנס והטבע מצטייר בציור של חטיבה אחת, שחלק אחד משלים את השני, והנס בכל רום גדלו מוכר הוא בתור עטרת הטבע, חייו, נשמתו הפנימית, ואוצר האידיאלי שלו. משתקפת ע"י השפעה ציורית זו השקפה מוסרית ואמונית מאוחדה, שתוכן השלום אחוז בה. והשטף הפנימי של החיים הולך על ידה למישרים, בצורה כלולה, שהיא מוצלת מאותו הכובד שתוכן מלא נגודים גורם. וזאת היא מדת קדושי עליון, גדולי הדעה, העומדים בסוד ד' הרואים את חזות הכל. והנס עם כל תועפות גדלו והטבע עם כל הסתעפיותיו בכל ערכי המציאות מתגלים ברוחם בתור חזיון שלם, שם שלם על עולם שלם. דבר ד' במחזה ודבר ד' במראה, כה אמר ד', וזה הדבר אשר דבר ד', אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, יום ולילה, שמש וירח, העוה"ז והעולם הבא, התורה והחכמה, ההגיון והשירה, אחוזים יחד בחוברת. וכולם נותנים פאר לחי העולמים. ומוראו עליהם וחדות אהבתו משחקת לפניהם בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם.

עט[עריכה]

כשתובעים שיהיה העולם מודרך על-פי מחשבות מקוריות, שכל אחד יכיר בבירור את העולם ואת החיים ממקורו הראשון, צריך לדעת שזה תלוי בטהרת הרצון. כשרצון הפנימי המגמתי של החיים הוא טהור ואיננו פונה כי-אם לנשגב ומעולה, לתוכן חיים כזה שמציאותו הוא באמת ראויה להיות מגמתית על-פי ההבחנה של החכמה האלהית, אז הכרת העולם והחיים המקורית של האיש המיוחד היא לו אושר, ועמידתו על רגלי עצמו היא לו מעין של גדולה. אבל כאשר הרצון הפנימי שפל הוא, ואם היה העולם מרושם ועמו החיים מתבלטים על-פי אותה המקוריות השפלה של האישיות, היה הכל מגועל והרוס, יסוד ההצלה היא באה אז רק ממה שהרושם העולמי ורושם החיים מופיע אצל היחידים, לא בצורתם העצמית שלהם, אותה הצורה שהם חוקקים אותה בנפשם, אלא על-פי הצורה שגדולים וטהורי לב חקקוה. וזאת היא אור חיי האמונה, המתפלשים בכל כשרון ומוסר. ואף-על-פי שהיא מדריגה ירודה, והחיים והעולם אינם נובעים ממקורם ואינם רושמים רשמים עזיזים בכל מילואם, מכל-מקום מוצל הוא העולם והחיים מאותה הזוהמא והירידה של העצמות השפלה, עד אשר יצרף רוח האדם ויטהר רצונו. ואז יקבל כל יחיד את רשמי העולם והחיים ממקורם הראשון, והם הם יהיו למעין הברכה היותר נשגב. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם עד גדולם.

פ[עריכה]

בחסידות פנימית כלולה היא הארת האמונה הטבעית, אור אלהים המפעם בנשמה בכחו הגדול מצד עצמו, חוץ ממה שהוא מואר מאורה של תורה, של מורשת אבות וקבלה. הולכת היא הקבלה ומלוה את אור האמונה העליונה, שומרת אותה משגיאות ומישרת את דרכה, נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.

פא[עריכה]

השלמות של האמונה היא, כשגופה ונשמתה אחוזים הם יפה זה בזה, שהיא האמוניות הטבעית והמסורה ביחד. בהקישורים שבין הגוף והנשמה יש הרבה אוצרות של אורה ושל חיים, ולפעמים יש שמתדלדלים הסימנים הללו, והמסורת והאמונה הטבעית נפרדים זה מזה, ומתגלה אז מחלה אמונית, וסכנתה גדולה היא לפי אותו הערך של הפירוק אשר להחיבור המותאם הנזכר. ולפעמים מרוב שטף אור של האמונה הפנימית, מתעלה היא מעל האמונה המסורתית, וגם זה, אף על פי שבא על ידי עליה רוחנית, הרי זה פגם ודלדול כח. והתוכן הבריא הולך תמיד בהתאמה, ובאותה המדה שהאמונה הרוחנית מתעלה, מתעלה האמונה המסורתית עמה, עולה עמה ואינה יורדת עמה. על ידי חכמה עליונה ומירוק מוסרי יפה, מתמזגות יפה האיכיות של שתי מחלקות האמונה הללו, והן הולכות ומתגברות, מתעטרות בעטרת קדושה, ומחיות את האדם חיי עולמים. וכשהדבר הווה בציבור, הרי הוא קם לתחיה עליונה, פעולות מזהירות של אור עולם מתגלות בקרבו. ובישראל חיבור ואיחוד זה הוא המבוקש הפנימי של כל תוכן מעשה של כל מצוה. אשרי אשר משוה תמיד את המטרה העליונה הזאת, של יחודן של אלה שתי המגמות האמוניות, הפנימית והחיצונה, לנגד עיניו, אורים גדולים מופיעים עליו, וזיו עליון מזריח עליו את נגהיו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

פב[עריכה]

תוכן רוח יראת שמים שבלב, מבונה הוא ממניות שונות. המנה היסודית והעקרית היא חוש העמוק של האמונה האלהית ברום טהרתה, והולך החוש הבהיר והנקדש הזה ומתעלה מתפלש בחדרי לבב, ומתעטר באורות של דעה ושכל טוב. וכל מה שהוא מוסיף כתרי דעת, הוא מוסיף אומץ ועומק ורוח טהרה עליונה, מתגבר בקרבו השעשוע הפנימי באור האלהי, הזורח בזריחה עדינה בתוכיות הנשמה. ושמחת עולמים של נחל עדניו, היא הממתקת לאדם את חייו הרוחניים, ומוסיפה בו גדולה נצחית המכשרתו לחיי אושר קדושים מלאים נדיבות רוח וכל טוב עליון. אותו האור הפנימי של ההארה האלהית הכלולה מעומק אמונה ועומק דעת במיזוג אדיר ומותאם, הוא מתחבר עם רוח הקודש העליון, ההולך ופורץ את זרמיו מתוך כל החיים הכלליים של כל האדם בכללותו, מצד הצורה האלהית שבו, ובישראל ביותר פנימיות, ביותר חטיביות ויחוד, מרוח ד' אשר נחה מאז על עמו, עם הסגולה, שטעם הקודש האלהי מותאם מאד לחכו הנפשי, בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. ואותו הרוח שהוא מלא חיים טבעיים, הולך הוא ומתקשר באורה של תורה, בהדרכה המעשית והאמונית. ומתעטר בקשרי צפיות של ישועה כללית לעולם. מרוכזת בריכוז פנימי ברוח ישראל, המאגדת בקרבה את כל המשאלים היותר יפים יותר קדושים ואידיאליים, שכל רוח טהור מתנשא אליהם.

פג[עריכה]

האמוניות יש בה תוכן של טבע, ותוכן של הכרה והשכלה. מצד התוכן הטבעי שלה היא מלאה גבורה ואש משולהבת, ואינה יכולה לסבול שום דבר המנגדה. ולא דוקא דבר המנגד את כל מהותיותה אינה יכולה לסבול, כי-אם גם דבר שהוא מנגד את שבילה הפרטי ואת סגנונה המיוחד. על-כן לא יוכלו אמונות מיוחדות לדור בכפיפה אחת ולהתערב זה בזה, אם לא שיצמח מזה היזק טבעי עצמי לכולן. וכל מה שהאמונה היא יותר אדירה, יותר בריאה, יותר חשובה וענקית, יגדל כח הטבע שלה, ותגדל מאד קנאתה וקפידת הטהרה שלה. אמנם מצד התוכן ההכרי של האמונה, מלאה היא רוחב דעת, ומעוטרה היא על-ידי זה ברב חסד וסבלנות גדולה. יודעת היא בהכרתה שהרוח הפנימי של העריגה האלהית וההשלמה העליונה שהיא שואפת אליה, היא כל-כך עשירה בגוונים, עד שהיא יכולה להתלבש בלבושים שונים מאד, וגם בתיאורים הפכיים, והיא מתעלה על-ידי זה על כל סתירה ומתרוממת מעל כל ניגוד. ובאמונה בגודל קדשה, זורמים תמיד אלה שני הפלגים, שני שטפי הקודש של חסד וגבורה, מדת הדין ומדת הרחמים. וכשהאמונה מתרוממת לרום מקורה, לצורתה העליונה, שמשם מקור חייה ושפעת פרנסת קיומה והארתה מאור תורה העליונה, מדת הגבורה מתמזגת, והכללות מתאחדת עם הדייקנות ברב טהרה והארה גדולה.

פד[עריכה]

שני פרנסים טובים עמדו לישראל, שניהם מלאים ברכת ד' בתורה חכמה, גדולה קדושה, צדק ומשרים, וחמושים ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה: הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושי, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר ער ויותר נאור. אמנם משני הצדדים אשר להקשבת הרוח: מהצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית, אמת רוחנית עליונה, אשר ברוח רזי אמונים היא נקלטת, ותוצאותיה חכמות נעלמות בחוג ההשויה של הצורה ליוצרה בכחן הגדול של נביאים שאינו פוסק מבני נביאים מדור לדור, ומהצד השמאל, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון, השופט את כל ערך בהגדרותיו, ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית המדויקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי. הפאה השמאלית נפלה למנה, האחרונה לבן מיימון, והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי, האומר לעולמו די, ומתוה גבולים לכל חדרי מדי ולכל כחות חיים, ומגלה את הבלטתה המשוכללה של כל יצירה חשובה, האיר בנשמת שני האורים הגדולים. ומוכרחת היתה המסתורית להיות עלומה מגאון ההכרה המנתחת, ואותה ההכרה בעצמה להיות דחויה בזרע מגאון הקשב הפנימי אדיר האמונה. ויחד הם בונים את בית ישראל מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה.

פה[עריכה]

מרגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש, הזורח בחיים האישיים של האדם, בחוש הקודש של האמונה בעומק טמיריותה, לאורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה, וצער נסתר מהול בשמחה, וגעגוע עדין הומה כנחל, ומנגן מאליו המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של רוממות ודכאות, הולך ומתגבר. ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה, בודק הוא אז את העובדות בפועל בבקורתו החודרת, אז לפעמים הנפש הלומה מרוב שטף של דקדוק, והעצה המכוונת במהלכי החיים נעשית קשה ועלומה. אז אין עצה כי אם עצת ד', אור התורה, בכל המון גילוייה, למודיה, הלכותיה, דקדוקיה, וגדריה, אז היא הנר המאיר את המחשכים, על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר יאמר הדמיון חטא הוא, כי אם תגעור בשטן מזה ומזה, אל תרשע הרבה, ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק יבואו אז על ככר החיים, וכל שבורי לב מתנחמים. והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים, הולכים הם ומתאדרים, הולכים ומתקדשים, והעינים למרום מתנשאות, והעולם מאיר בזיו תפארה, חסד אל מנהיר את הנשמה, ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ישועת עולמים בא ומפעם. והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים לחדש כח רוחני, להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים, להעמיק הגיוני סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות בסידור משוכלל מכל מעשה ומכל מפעל. ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו, מעולם עד עולם, אומר שירה חדשה.

פו[עריכה]

אצל האומות אשר קלטו על ידי כמה ערפלים ניצוצות אחדים מאור תורה, מורגש מאד התוכן של חטא הקדום, חטא אדם הראשון, ופעולתו על האדם, בהיותו טבוע בחטא. מה שאין כן בישראל, אין זה התוכן לוקח כל כך חלק עיקרי בתוכני הרגשות האמוניות, רק המעשה הטוב, תלמוד תורה, עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. כל זה מסתבב מאותו המובן של פסיקת הזוהמא הראשונה שהטיל נחש בצאצאי חוה, מאז עמדו על הר סיני, ונכרים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם. והזוהמא היא הטביעה העמוקה במצולות החטא בטבעיות הנפש, עד שהיא בעצמה אינה מורגשה כלל, היא משתקפת רק מתוך מהלך החיים הכלליים, ומוצצת ביחידות הסקירה לאנשי צפיה מיוחדה. בישראל הזוהמא פסקה, ולעומת זה היצר הרע מגדיל לעשות, לא מתוכן הטבע הנפשי של ישראל בא החטא, אלא מתוך איזו דחיפה של התרגשות זרה, הבאה ומהמה את החיים. ומתוך שאין הזוהמא קשורה במעמקי המהותיות הנפשית, אלא מבחוץ היא מתחברת, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, על כן היא מסתלקת מתוך פעולות, מתהפכת לאורה קדושה על ידי תלמוד תורה, העושה את לב האבן לבשר, ומתחלשת על ידי עסקי המצוות בפועל. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלהינו כאשר צונו. והגויות היא טבועה בחטא, וההטבעה הנחשית קוראה אל כל מכשיריה, האליליות וכל בלהותיה, ואוצרות רשע לא יועילו, וצדקה פעולתית לא תוכל להצילם מבור אין מים בו, אשר טבעו בו, והנם טובעים והולכים, ומוכנים לבאר שחת, שמה אדום, מלכיה וכל נשיאיה. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.

פז[עריכה]

הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה, שמתגלם בביטוי ובמעשה, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. הוא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה, ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית הנתונה מגבוה מפי אל עליון, מפי הגבורה, מורשה כללית לכל קהילת יעקב. פגימת הנדרים אוגרת את פגיעתה בהמהלך הטבעי של שטף הקודש, אשר בה מתגלה האוצר הגנוז בלב ביחש לחובת האדם לאלהיו, חובת היצור ליוצרו. בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו, מה נאה היא ההרגשה הישראלית אשר עם כל אשר הוקפו במצות, כי ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתיות הטבעית, שמתגלה בקדושת הנדר. מכירה היא האומה, שהנודר נודר בחיי המלך, העולה עוד במעלה פנימית מהנשבע, שהוא במלך עצמו, כלומר באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורשה מאבותינו באמתת האלהות אבל הנודר הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית שבפנימיות של הנשמה, שלמען האיר אורה בכל מילואו וטובו נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים. וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה.

פח[עריכה]

החסידים הטבעיים, נפשם מלאה המיה אלהית, לבם ובשרם ירננו אל אל חי, ועם כל תוקף תבערה הטבעית האוכלת בקרבם פנימה, הפורצת כל גבולים, ודולגת על כל פרטים, הנם משתעבדים לדברי ד', כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. והחסידות הישראלית עומדת היא על הגבולים, לשמור את המית הנפש, שכאשר יתגעשו גליה, ישובו ולא יעברו גבולם, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. זהו כח האיתן אשר לישראל, האזור בגבורה, אשר עם רוממות שיא גלי המית הנפש, בשטף השקפות ועריגות דורכות במתי ים ומרקיעות עבי שחקים, הכל נכנע לדבר ד' ואמרי פיו. ומתוך הנשמה העליונה הזאת משתקפת השקפת עולם מלא, המחומש באוצר חיים עזיזים. המון שטפים אדירים הולכים והומים, וגלים גועשים של כחות נוראים מרקיעים למעלה רום, וכולם בכל זה מפלסים את נתיבתם בצורה מדוייקה, מלאה חשבון, הפונה לשכלול עולם ועילויו, להריק חסדו של יוצר כל על מעשיו. שאם היו השטפים הפנימיים בהמון עזם יוצאים, היה כח משבר כח, ויצורי עולמים לא היו יוצאים לעמדת צביונם. כשנתגלה איזה רוח של אמוניות טבעית במקום זר, מיד הרס את הגדרים והחריב בנינים איתנים, ושאיה יוכת שער. ויעקב רד עם אל, ועם קדושים נאמן. משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמד, ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.

פט[עריכה]

הדבקות האלהית, שהיא חיי כל, אינה זזה משום נמצא באמת. ובכל זאת העילוי של כל היש תלוי באותה המציאות של הדבקות האלהית, המתנוצצת בהכרה והרגשה, והמתגלמת בחיים ובמפעלים. ובזה יפה כח התורה והתפלה, העבודה והמצות. ובכל אופן שאדם אחד מתמלא אורה אלהית רצונית והכרית, בעצם הויתו המדעית והחפצית, בה במדה מתמלאות כל אלה הסבות, ההולכות ומקשרות את כל הקישורים המציאותיים, מרוממות הענין האלהי בסגולת מציאותו, בכבודו במקומו, עד מעמד אותה האישיות הנקדשה בקודש החכמה והמדע, הרצון והחשק האלהי, כולם באור חיים, באור קיום של הדר נצח נצחים. וברקי זוהר הללו ממלאים את נשמות כל צדיקי עולם, שהם מוצאים את עצמם ברב אמת וענוה מרוכזים בריכוז אור חי העולמים, והם הם הקוראים אל ד' בעד כל מעשיו, המתפללים ונענים. אלו הם הישרים, אשר סוד ד/ להם יגלה בכל עת. והחפץ האלהי איננו חפץ דוחה חפצים, כי אם חפץ מאדר חפצים, חפץ מצחצח ומבריק חפצים, חפץ מסיר את כל העדר וכל חולשה מכל חפץ, ומעמיד את החיים והמציאות העצמית על מעמד היותר איתן, היותר נשגב, היותר פורח ומשגשג, ותכונת הקודש המיוחדה של החפץ האלהי, המתגלה בלב הדורש את אלהים, היא מחדשת את אורה על ידי הערת הנפש אל קרבת ד', אל טוהר המוסר, אל מעמק האמונה. ומתוך הסקירה העמוקה באה שפעת קודש, מרוממה מכל תיאור, ומשגבת ישע.

צ[עריכה]

יש שצריכים לשמור את הצינורות שאור הדעת שופע בהם, שלא יתערבו זה בזה, כדי שההקשבה תהיה צלולה. אותו האור הבוקע ממעמקי הלב, ומתוה את הרשימות של עומק האמונה הפנימית, ההולך והומה כנחל פרצים לקרבת אלהים, לבטחון, לדבקות, לעידוד מכל חסרון חמרי בתכונות הרגש והבחנת הבשר, יש לו מסילה מיוחדה, ואין לערבו עם המהלך של אור התורה והחכמה של ההגיון והחשבון, וגם לא עם אותו טעם האמונה הבאה בקבלת אבות. רק אחרי שכל שטפי הקודש כבר באים ומתאחדים בנשמה, אז חוזרים השטפים המיוחדים להגלות עוד הפעם בתכונה שילובית, שכל אחד מתקרב באורותיו של חבירו, ואור אל אור יקרא, ומקבלין דין מן דין, ושירת קודש נשמעת במרומי הנשמה, בשמים הפרטיים האישיים, כהמית המוני מעלה בשמים ושמי השמים הכלליים אשר לעולם הגדול.

צא[עריכה]

התפילה היא ההבעה של האמונה הטבעית, כשהיא ממלאה את הנשמה, הרי היא הולכת ומפכה כנחל הנובע. בורא ניב שפתים לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, מבושר הוא שתפילתו נשמעת. כשבאה התפילה אחרי השובע הטבעי ועושר האמונה בכל מילוייה, אין בה עמל ויגיעה ולא עצבון וקדרות, כי-אם נחת רוח וחדוה פנימית, ההולכת ומתנשאת למרום השמחה והעונג, ומשכחת כל צוקה וכל יגון ואנחה. אמנם ככל יצירה טבעית צריכה התפילה עיבוד וניקיון, וזאת היא עומק התכונה של יחשה של תורה אל התפילה, ויחש הערך המוסרי המעשי והמדותי של המתפלל אל תפילתו, מצד עצמות ערכה, ומצד הצִפיה של התקבלותה והתמלאותה.

צב[עריכה]

התפילה כשהיא נעזבת מן התורה, היא דומה בטבעה לתכונת האמונה כשהיא נעזבת מהמצוה והמוסר הפעולתי בהליכות החיים, ששם מארת המינות רובצת. בעמקי היסוד התחתיתי שבנפש מוצאים אנו את האמונה בשני ערכיה, בהכרה והרגשה, ובנטיה ורצון, ובשניהם הולכים הסיגים הנפשיים עמם עד שהם באים למדת הזיקוק, שאז מקבלים הם את חותם שלמותם, והאמונה מצטיירת בצורת קדשה המלאה כל שפעת ברכה. במעמק היותר שפל של נטיית האמונה, נמצאת אותה התכונה השפלה של יצרא דעבודה זרה, שבשעתה היתה תכונה מועלת לעולם, מרחם משחר לך טל ילדותך, מה הטל הזה סימן ברכה לעולם אף אותם השנים שעבדת עבודה-זרה סימן ברכה הם לעולם נאמר לאברהם אבינו ע"ה. מעמק האמונה ביסוד המאופל של הנפש, שאינו זז מן האדם משחר טל ילדותו, זהו סימן לבריאות נפשית שהקשבת האמונה היא בו חזקה וטבעית, רצינית ואמיתית, אינה מנוגעה משום נטיה זרה, ולא נחלשה משום מורך לב ויראה עשויה בצורה של רפיון רוח, והעז הנפשי, בעומק החטיבות שלו הולך וזורם, עד שבאה ההכרה ומזדווגת עמו, ואז מתחילה היא האורה של האמונה העליונה להופיע. בתיקון הישר של העולם, צריכה היא האמונה הכללית של העולם להזדקק מעט מעט, להיות בכללותה שרויה בסיגיה וזוהמתה עד שהצדדים המוסריים והמדעיים של הנפשות יובילו את התוכן הנשמתי, עד לידי אותו גובה הטוהר של אור השכינה בתמימות הקודש השורה בישראל. ונלוו גוים רבים אל ד' והיו לי לעם, וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך. נלוה אמנם יצר הרע עם חולשותיו לתאותה של האמונה הטבעית, ויצאה המינות אל המפעל במקום האליליות. אותו היחש הנפשי, שבהיות העולם הרחב של האנושות שקוע בתרדמתה הליטרגית של עבודה זרה, לא פגע בעצם את הקודש הטהור מפני הריחוק העצום שביניהם, ומפני הקיר העב החוצץ ומבדיל בין הקודש ובין הטמא, באה המינות ופרצה שם פרצות. היא גחה מתוך התאונות של זרם האמונה בעוצם הטבעיות שלו, ורצה לקרא בהמון של עולם שקוע בחושו כולו, בכל הלך נפשו ובחשכת מוסרו בתהום האליליות, בשם אמונת הקודש, וקריאת שם ד' במקום אשר אל זר שולט בכל ערכי החיים, הרי הוא חילול השם מעבר מזה, והפסקת הזיקוק האמונתי מעבר מזה. ומתוך הקרבה של החפץ הצווחני הזה של פירוץ טבעיות האמונה הבלתי זקוקה אל תוכן הקודש, מצד איזה תוכנים שליליים שביחש לערכי החיים החומריים והחברותיים של האליליות העמוקה, שישבה על שמריה, נגע פרץ זה גם במקום הקודש, לטמא את משכן ד', ולהביא מחשכים גם באיזה מנאות הקודש. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. התפילה שהיא נחלה משותפת לכל תוכני הטבעיות של האמונה, הרי היא מחזקת את האופי הנפשי כמו שהוא, כשהיא באה על ערכים חיים מוסריים, אידיאליים מזוקקים, מגבירה היא את הקודש והטוהר, וכל החיים היחידיים והחברתיים הולכים הלוך וטהר, וכשהיא מתחברת לערכים נפשיים רשעתיים, הרי היא מגברת את כח הרשעה, שהוא מתכפל בהיותו עטוף בלבוש קודש, ואזור בהבעה של תאות אמונת קודש. אמנם אחרי כל הקלקולים הרבים והשמות הנוראות שעושה המינות וכל הרע אויב בקודש, חודר הוא רוח האמונה שבשטף הרפש והטיט שבמעמק הזוהמא הנפשית שבחיים האליליים, הוא מביא גם-כן גרגרי טוהר, והם הולכים ומתכנסים ביסוד הנפשי הטהור אשר לאדם, שהוא כולו אצול מיסוד היצירה הרוחנית הפועלת בלא הרף בכנסת ישראל, ומטמא יתן טהור. ואותה המינות בעצמה גרמה לעורר אחר-כך כח אחר, שעומד בצדה, והוא פחות נפשי ממנה ויותר רחוק משאיפת האמונה במעמקיה, פחות טבעי ותאוני, אבל עם זה פחות אלילי, שממנו יצאה האישלמיות והסתעפותיה. ועם כל מה שאלה שני ענני החושך מחשיכים את האור הצח המזהיר ושופע בכנסת ישראל, הנם גם-כן מנתקים המון רב מתוך התהום האלילי ושרשיו הגסים, והקודש בכל אשר הוא, נפגע מתוך הקורבה של הסעיפים הזרים הללו, הרי הוא מתחמש בהגנה, וחותר לגלות את טבעיותו הבודדת בהבעה והבלטה מיוחדה, עד שיבא התור המכריח להציג את הטהרה הישראלית מראשית מקורה לנס עמים, ומאורה המזריח בחסינות המוחלטה של שאיפה הסתורית שלמה, שכח ד' אמת נגלה בה בכל ההכשר היותר עמוק וחודר, עומדים העבים המעכירים להתפזר, ובסורם מעל מרכז הקודש יכפל הכח הזורם בפנים המורשה אשר נעצר ממהלכו. ועל-ידי כל המכשירים שהכשירה כנסת ישראל את עצמה ואת העולם, ואשר הכשיר העולם כולו את עצמו על-ידי כל מכונותיו בקודש ובחול, יובא במרץ גדול אותו התוכן המבוקש למנוחת העולם ולהישרת דרכו, לפקח עינים עורות, ואזני חרשים תפתחנה.

צג[עריכה]

כל התורה כולה, לכל פרטיה ודקדוקיה, כל תורה שבכתב וכל תורה שבעל פה, מונחת היא בעומק הטבעיות האמונית, באמונה האלהית במילואה, אמנם אי אפשר כלל שיגלה זה הטוהר כי-אם בישראל. ההסתעפות הגדולה של תורה ומצות ממקור החיים הנשמתיים, היא פרי הבריאות הטבעית ושובע הלשד הנשמתי, באותו הטוב האלהי של המזון האמוני, שכל נשמה בריאה כוספת אליו במלא תשוקת חייה. לפי אותו הגודל והעומק של האמוניות הטבעית, שהוא יסוד אומץ החיים, ככה מסתעף הכח של יראת החטא העליונה, הרעננה והבריאה, החשה את כל פגם מעשי במעמק התוכי של הלב, וממנו עצמו, מעומק יסודו, הולך הוא הזרם המרפא, כח התשובה המעשית, המחשבתית, ההרגשית והשאיפית, האידיאלית והנצחית, בכל שיקויי נחליה. והבינה העליונה מאירה להבחין בין דם לדם. ובין מים למים, בין שטפים טהורים הומים ומפכים מעומק היסוד הבריא של היחש אל החיים המלאים הטהורים האלהיים במלא עזם קדשם וטהרתם, ובין רפיוני לב ומורכי רוח, המדלדלים את הנשמה ונוטלים ממנה את עזה ותפארתה, בדכאם אותה עד דכא של מוסר אוילים. והיא מתרוממת עם גלי המחשבות העדינות, עם רוממות הכרות האמונה האלהית במערכת עטרת קדושת ישראל, המביאה אור החסידות המעשית המדותית והשכלית ביחד עם העז והענוה, עם החרדות לדבר ד', ומעז התום המלאה עזוז והערצה, אור חיים וזיו ישובה. הטבעיות האמונית, שמגלמת את החיים ונוטלת את הטעם הבריא של דקדוקי תורה ומצות, באה מתוך סמיות העין, אשר לחשכת המינות שהעורון של הכסל אשר במילואה, אמנם אי אפשר כלל שיגלה זה הטוהר כי-אם בישראל, ההסתעפות הגדולה של תורה ומצות ממקור החיים הנשמתיים הוא פרי הבריאות הטבעית ושובע הלשד הנשמתי, באותו הטוב האלהי של המזון האמוני, שכל נשמה בריאה כוספת אליו במלא תשוקת חייה. לפי אותו הגודל והעומק של האמוניות הטבעית שהוא יסוד אומץ החיים, ככה מסתעף הכח של יראת החטא העליונה הרעננה והבריאה, החשה את כל פגם מעשי במעמק התוכי של הלב, וממנו עצמו מעומק יסודו הולך הוא הזרם המרפא, כח התשובה המעשית המחשבתית ההרגשית והשאיפית, האידיאלית והנצחית בכל שיקויי נחליה. והבינה העליונה מאירה להבחין בין דם לדם, ובין מים למים, בין שטפים טהורים הומים ומפכים מעומק היסוד הבריא של היחש אל החיים המלאים הטהורים האלהיים במלא עזם קדשם וטהרתם, ובין רפיוני לב ומורכי רוח, המדלדלים את הנשמה ונוטלים ממנה את עזה ותפארתה בדכאם אותה עד דכא של מוסר אוילים, והיא מתרוממת עם גלי המחשבות העדינות, עם רוממות הכרות האמונה האלהית במערכת עטרת קדושת ישראל, המביאה אור החסידות המעשית המדותית והשכלית ביחד עם העז והענוה, עם החרדות לדבר ד', ומעז התום המלאה עזוז והערצה, אור חיים וזיו ישובה, הטבעיות האמונית, שמגלמת את החיים ונוטלת את הטעם הבריא של דקדוקי תורה ומצות באה מתוך סמיות העין אשר לחשכת המינות שהעורון של הכסל אשר ליצרא דעבודה זרה מטיל שם את מחשכיו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

צד[עריכה]

בחשאי, בגניזה כמוסה, בסתר המדרגה, מרום רומי רוממות מזלפת היא האמונה הטבעית, בעומק רזיה, לשד וטל חיים אל כל המרחב המעשי, ממלאה היא את הנפש זיו נוגה, הכשרה מאירה להיות צדיק חסיד ישר ונאמן אהוב ואוהב. ממלאה היא את השכל מאורות זוהר, מרטבת היא את הדמיון בנגהי ברקים, ומחטבת את הרצון באידיאליות של קודש קדשים. והיא מכה גלים, מצמחת צמחים, מרחבת פארות, ומסעפת סעיפים וסעיפי סעיפים, של זיו אהבה, לתורה ולתעודה, מוציאה אל הפועל את העושר העליון של חבת המצות, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. עבודת ד' מתוך שמחה מרוב כל במילוי של רעננות מלאה ודשנה, המתמלאת בכל עת עליצות חדשה, ושואבת עדני עדנים מנחל העדנים, מחיי אורות של עדן גן אלהים, ומתוך מעמקיה היא עולה, מתוך תהומותיה היא זורמת, ונותנת את העז של החסידות העדינה אשר לחסידי ישראל, אנשי הקודש, המלאים אהבת ד' ואהבת העולם, אהבת הבריות ועזוז ששון החיים, מלאי בטחון, ורוויי צפיית ישועה, הממלאים גם את כל מחשכי העולם אורה וזיוה, וכל נאות קדרות ששון וחדות ישועה. אותה החסידות העליונה, המלאה קודש. ומשתעשעת עם החיים, משחקת בתבל ארצו ושעשועיה את בני אדם, היא באה ממקורה בבהירות טוהר, כל נגע אליה לא יקרב וכל רשעה וכל רגל גאוה לא תיגע בה, וכל יד רשעים לא תנידיה. היא יודעת עת לכל חפץ, היא מקושרת עם הטבע ועם החיים, ויודעת לשלוט עליהם, לשגבם ולרוממם, להדריכם ולישרם. היא עמוסה באהבה כל טורח וכל משא, ומרגשת בעבודה כל נועם וכל כוס תענוגים. ואורי אורות ממקור החיים, וההשכלה האלהית, הגבורה השמימית ושלטון עולמי, מסוכה בכליותיהם ולבם, הם המה אמוני עם סגולה, פארי כל עולמים, שכל העולם חי בעדם, והם חיים וסובלים בעד כל המעשים ברב עז וחדוה.

צה[עריכה]

כשהנשמה הטבעית מתגברת, מראש, מקדמת מקורה, מצלם האדם בעוצם טהרתו, מבקשת היא את התגלמותה המעשית. משוטט הוא הרוח במרחבים, מתעלה הוא לשחקי טוהר, ושואף והומה להתמלא בכלים רבים, והם הם המצות והדקדוקים המעשיים, המחושבים ומבולטים בבליטתם האומנתית השמימית על-ידי הליכות עולם, על-ידי דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. מי יוכל להאזין את המשק הנעים של נחלים הללו, בהמיתם החרישית, המלאה שיח יה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. מצות ד' ברה מאירת עינים. הומה הרוח ושואף לישר את כל העקוש, את כל המתעקל בכל היש, מראש מקדם, והוא מכיר בתוך תוכיותו, כי עסיס הרמונים ויין הרקח של אור רזי תורה בהתגשמותם המעשית, בהיותם נובעים ממעמקי הלב הדורש את האור האלהי, המשכלל ובונה כל עולמים, המרטיב ומחיה כל נפשות, המרענן את ברית עולם אשר לעם העמים ולעם עולמים, אשר ימי שמים ימיו, והשפעתו מלאה רוח כל חי, בצמאון עזיז ובהמית עליזים הוא שט עלי אוכל, ברעבון נורא ובכוסף אין מעצור הוא מעופף כנשר, ובשמחה בלתי גבולית הוא חי את החיים המעשיים בתיאור ברית עולמים, לתורה ולמצוה, לכל עשה וכל לא תעשה, וכל דייקנות מעשית מצטבעת לפניו בכלילי יופי, בהדר חטיבות רעננה, בחמדת כל חמדה ותאות כל תאוה, בתשוקת כל תשוקה ואיוי כל מאויים, ובנשמת האומה נחל אש בוער, ובלבה פנימה אוצר חסון של בטחון חונה, שם חלקת מחוקק ספון. ובקרב קדושים מתקדשת היא התכונה המעשית, ומתאחדת במקור האמונה הטבעית, השוכנת ברום עליון, לשד כל חיי עולמים, שיקוי מלאכי מעלה, חדות אראלי קודש, גבורי כח עושי דברו. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. התביעה הפנימית, שהמעשים יהיו מתאימים להדעות וההרגשות היותר עליונות ועדינות, הוא ענין מיוחד לישראל, שמדתם היא מדת בנים לד' אלהיהם, והם משערים בקרבם את האפשרות של השתוות החיים המעשיים אל הציור של החיים האידיאליים הנאצלים. לא כאלה חלק גויי הארץ ומשפחות האדמה, הם משערים את הצללים החיצוניים של אידיאלי החיים, אבל רק את היופי שבהם, שמקסים אותם לפעמים. אבל אין הקסם ההוא עושה פירות כי-אם נשאר ברעיון קלוש, להתפאר ולהתיהר בו, כי קליפת עבודה זרה המלפפת את כל העמים, היא מעכבת בעד אור ד' של היושר העליון מהכנס בעצמיות החיים המעשיים. ומשום כך אי אפשר כלל שתהיה תורה בגויים, תורת ד' המגדרת את החיים המעשיים על-פי התביעה האלהית העליונה, ולא עשה כן לכל גוי, כי-אם ליעקב ולישראל עם קרובו.

צו[עריכה]

אומץ ההתגלות הכמוסה, המאוגדת באושר חסיני הקודש, המרוכסת בגילוי אליהו, אגודה היא בהאמוניות הטבעית העזיזה ממקור מחצבתה, שם המית רעם גבורתה. ובחוסן טהרתה מלאה היא אותה הרויה החיה של הודאות העליונה אשר לחיים של מילוי האמת. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים, היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת, הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הודאות המוחלטה, המקנא המלא קנאת קדשי קדשים. והולכת היא השפעה המקורית ובאה למרום פסגתה ומציירת את כל התיאוריה המעשית של כל חסידות רוממה ומדויקת ברוח של חסיד בלבו ובידיו, ורכוסה היא ההתגלות האליהוית בעומק הדיוק של המוסר הנאדר בכל הקיצוניות המדויקת, ואבא אליהו קפדן הוה, בקפידת קדש העליון, המלא זיו אור החסד היותר נמרץ, היותר פועל ומחיה, היותר מאיר ומחמם כל לב, בקרני אורו. ומעומק החידור ומפירוט הפרטיות באה ההכרה של כל היקר הנמרץ הנמצא באוצר הגדול של האומה כולה, שאינה זזה מישראל עדי עד, המתפלשת בכל אורחות החיים, בכל טרדותיהם ודאגותיהם, דאגת הקודש ודאגות החול, טרדת הפרנסה וטרדת הגלות, קיווי הגאולה, ופתרונות הספקות, הארת העולם כולו, כונניות שלומו, ופדות הנשמות מכל צרה רוחנית. כי פתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים, כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים.

צז[עריכה]

מיסוד האחדות האלהית מתגלה האחדות המחשבתית ואחדות הערכים של השפעת התורה והאמונה. המדריגות התחתונות, כמו האיגוד העבדותי של ישראל, יראת חטא מפני שכר ועונש, שכל אלה עומדים בהם במדריגה ירודה, הנם מאוגדים עם המחשבות האידיאליות של החירות המוחלטה, לא לבד מפני הצורה החינוכית שלהם, אלא מפני הבנין הכללי, שכל רעיון מתחבר בחבירו בחיבור מציאותי של עילה ועלול, עד שאלמלא היו פנויים אותן המקומות של הרעיונות הנמוכים, לא היה הבנין שלם, והיתה הנשמה פגומה בחלקים מערכיה. וממילא כשהכל מתמלא, אין אותה ההחשכה של המחשבות הקטנות מעכבת כלל בעד האורה של הרעיונות הגדולים. וזאת היא גדולתה של תורה, שמביאה לידי הדבקות האלהית במערכתה היותר עליונה, ומדרכת את כל בההדרכה המוסרית הבנויה על יסוד שכר ועונש, שהוא תוכן אמת לאמתו בסדר העולם ובנינו החמרי והמוסרי, והדברים מתאימים ומשלימים זה את זה.

צח[עריכה]

בעת רצון מתגלה כח התפילה בנשמה, הזרות של שינויי רצון סרה לגמרי, ופעולת התפילה מתבררת, יחד עם כל ההופעות הרוחניות והמפליאות שלה. האמונה בכחה המפעלי, והאהבה וההתלהבות הנשמתית לרוחה האידיאלי, מתרוממת, וההרגשה של האחדות הרוחנית של כל היצורים, ושל נפשות ישראל ביחוד, עד שנעשה דבר המובן שהתרוממות התפילה וזכותה מכריעה לכף חיים, לכף זכות ואושר, לכל המקום ואל כל האישיות ששם היא מכוונת, נעשה ברור ומואר יפה יפה. והתפילה הולכת במישרים, שגורה בפה, ונובעת כמעין המתגבר מתוך מעמקי הלב, בכל הדר חופש. ואז עומדת היא ברום העילוי, ומאזרת היא את הכח, מסירה כל פחד, ומתעבת כל עצלות ורישלון, מאחדת היא עם השכל הבהיר ומתעטרת עם אור החופש, המאיר את דרך החיים ליחידים ולציבורים.

צט[עריכה]

עומק האמונה בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות, כוללת כל היצורים וכל המעשים כולם, ועולה מעלות עליונות, שפרירי שחקי רום, וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור חותם של רז רזי רזים, הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר שם הנה ד' עובר. מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל מערכותיה, כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה, כל חשבון משקל מפעל ומדה, כל תכנית כל יצור, וכל הדומי עולמים, כל הכרות עמקי עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם, במשטר ומשקל, בצורה חטיבה סידור וקצב. הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים, מאירים וחיים, אשר זה עולה על זה, אור, ואור מזהיר, חיים, וחיי חיים, הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית, רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל, הופעת החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת אלהים, ביפעת התגלותה. מעין האמונה, וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה ממקור העדן של התגלות הרצון, ומעין ההכרה, ההסתכלות ההשגה והחכמה, לכל סעיפיה, וכל עולמותיה, הרמים רומי רום, והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא והומה, שוטף ומתפלג ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים, המתלבשת בציורי צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה. לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל מאורות, ולא תוכל להשפל ולהמתח כמוה מתח אור אין סוף לעמקי מעמקים. מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר, ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד, ושם הרצון שואף זורח. מתדממת היא החכמה במקום המחשכים, אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, ושם הולך הרצון בכל שטפיו ונמשך. האמונה בכל רזיה באור אין סוף היא אחוזה, במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה, אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים, אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח, ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה, במקום אשר כבר קדמה התעלומה. לולא חק מעכב, אין חכמה מתבלטת, לולא עצה ותושיה המכוונת נגד מעצורים, החוסמים כיוונם של מגמות אידיאליות, אין אור המחשבה, המלאה משקלי הגיון וקשרי סבות, ואריגת עלילות במסכת עולמים, יוצא ומתנוצץ. האמונה ביפעת הרצון היא קשורה, ומתלבשת בעדי תפארת החכמה להגלות לעין כל נשמה, מקור הרציונליות בהתגלות היצור בתור חכמת אל, ומקור המסתורין בתור הגלותה בתור רצונו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש. החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה, באה ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו. האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה הרצונית, אם תאחז רק במושג הגלוי של החכמה, הרי היא אובדת את דרכה, ומפסקת את כח חייה העזיזים, המלאים חיי עולמים וזיו אור נצחי נצחים. התגלות האמונה ואור רזי תורה מקפת אור החסד המפורט על כל בשר וכל נשמה. הרצון מקיף אוו כל, ומלא כל. והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית, ומחלקות מנות לפי מדת ההשכלה שביצורים. אלמלא אור החכמה, החוגר כחוט הסקרא בין תחתית התגלות הרצון ועליונותו, היו טובעים בתהומות הרצון במקום רפשיו באין מעמד, בהגלותו ביצורים לפי עמדותיהם, ואילולי הרצון, המחיה כל, לא היה כל קשר ותמות מוחלטה בכל ההויה, ואפס כל תקוה, וכל אושר כליל כל שכיות חמדה, הנערץ והנקצב ביחד עושים הם את חטיבת כל הגדולות. ורזי שיח כל קודש מתהלכים בהגיוני כל שואף אור דעת, וריח העליון אשר ליראת ד' במלא שיגובה מחיה כל חי, ועושה עז מבטחה לכל יציר, ומקוה לכל תקוה. ונחת אין מידה מתמלאת כל נשמה במטמוני חדריה, והלב נשא אל כפים, ושמחת עולמים ורפואת כל מדוה, פרי למאכל ועלה לתרופה, הנה באה ונהיתה. נאמן ד' וישר דברו, ידידי ידידות משכן דבירו. נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודך, על כן אדבר בך נכבדות ושמך אכבד בשירי ידידות. ומלאות הן הנכבדות הגות חכמה, ומרוות הן הידידות שיקויי אמונת אומן, והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמה ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

ק[עריכה]

התורה והתפילה מתמזגים מיסוד הרצון והחכמה. יסוד התפילה ברוממותה, בצורתה העליונה, השקולה כתורה, שמצדה קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש, ובית גדול הוא בית שמגדילין בו תפילה, היא שאיפת הנשמה אל החפץ העליון הכולל בתוכו כל, כל תורה, כל הגיון, כל מחשבה, כל רצון, כל מפעל, כל שאיפה, כל עולמים, כל יסודות וכל מקורי המקוריות. הולכת היא התפילה ומתבטאת בתכנים, במבוקשים, והמבוקשים מצטיירים בהגיונות, וההגיונות צריכים לאור הדעת, הארת החכמה, וחותמה של הבינה הציורית, לבססם, לתארם ולחסמם. השאיפה הזאת המפורטה, אם כי חיה היא ממקורה העליון, הרי היא חיי שעה לעומת חיי עולם, ואין ערוך לה כלל אל התורה, שהיא חיי נצח, יסוד הכל, הארת החכמה האלהית בכללות כללותה. אורייתא מחכמא נפקא. התמצית של התפילה חוזרת היא למקורה העליון, המתנשא מכל תורה, מכל חכמה, מכל מגמה, מכל כללות מפורטה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.

קא[עריכה]

צור עולמים, צייר עולמים, אין צור כאלוהינו, אין צייר כאלהינו, הצר צורה בתוך צורה וזורק בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. והננו חבושים בתוך הצורה, מוגבלים בתיאוריה, נהנים מאורה העליונה על ידי התיקון המסתיר של לבושיה, ונפשנו כוספת לעליונות מוחלטה, לגאולה גמורה, לשחרור מכל מצרים, לשאיפת תפילה הרוממה, המתנשאה לכל לראש, המברכת את הכל ממקור חיי כל. והננו חותמים בגאולה, כדרך פתיחתנו, המסמיכה תפילה לגאולה. והגאולה היא גאולת התפילה ממצריה, משאיפותיה המוגבלות, אל המרחבים האין סופיים. מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, ד' צורי וגואלי. וגאולה שאין עמה תפילה הרי שורפת ביקודיה, מהרסת את כל הצורות בחום לבת אשה, אוכלת הכל ביקוד אורותיה, והננו מסמיכים מיד תפילה לגאולה, והסמיכה היא סמיכת גאולה לתפילה. ובטחון גאולת התפילה היא מקור שמחת המצוות, עבודת ד' מרוב כל. יומא חד סמיך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כולי יומא, זאת היא התגלות נשמתו של אדם גדול, השמח במצוות, שראוי לשאול בשלומו במעמד כל החבורה, רב ברונא.

קב[עריכה]

מיסוד התעלות הרצון בתור תוכן כל היש של כל העולמים נובע מעין התפלה בצורתה האידיאלית והמעשית, שהיא חותם האידיאליות. אותו האור המזהיר זיו חיים ועמדה לכל היקום, הוא משלח את קרני הודו בלב כל יצור, ובלב האדם הוא חוזר למעין הנובע של תפלה, שהיא בעצמה מאדירה את הרצון ומאצלת אותו. הרצון האלהי, בתור נשמת כל עולמים, שהוא יסוד כל טמיר ונעלם, המופיע על כל גלוי ונראה, הוא המחיה את אור האמונה ביקר טבעיותה האצילית בפנימיות הנשמה, והוא העושה את אותה החטיבה של הדבקות האלהית, הפועלת אור וחיים ברצונה, המזלת ברכה לכל פלגיה.

קג[עריכה]

אדם ובהמה תושיע ד', בהמה בכללא דאדם. היסוד הגס והחזק בחיים, העושה את פעולתו באומץ, מונח בחומריות החיים שבבהמה. ומשיתוף החיים של האדם עם הבהמה, מאכילת בשר בהמה בצורה מצומצמה, וביחש החיים שגורמים ביחד על האדם ועל הבהמה, מתרכבות הסגולות, והאומץ החמרני בא באדם משפלותו הבהמית, והוא מתעלה ומזדקק בקרבו, עד התעלותו לתכונת האדם לפי מדריגותיו. ככה הוא בפרטיות ברוח האדם לפרטיו, לפי מדריגותיו, בעליותיו ומורדותיו. אותו הרוח הגס של העבודה הזרה, הוא הצד החמרני המזוהם, ועם זה חזק ואמיץ בתכונתו. כמובן הצד החומרי הוא בתור קליפה גסה קדם לפרי, וברוח העדין של האדם צריך הוא להזדקק ולעלות מעלה, עד שיסולקו כל סיגיו ויטהר, וישאר רק האומץ לבדו בזיקוקו. ונמצא שאמונה בטהרתה הרי היא כשתילה עדינה מורכבה על גבי נטיעה גסה, אלא שהגסות הגמורה של עבודה זרה לא יכלה להיות ליסוד נטיעת הקודש, מפני הריחוק העצום, על כן נעקרה השתילה הגסה ממקומה, והועתקה בחידוש צורה. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים. יסוד העבודה זרה בראשית המטע, גרם האומץ ההולך ורודה גם בכל התהלוכות החמריות, עד שאחר כך הוא בא ומושל על כל היסוד של הרע, ומכניע הכל תחת הטוב, את כל הטמא תחת הטהור, את כל החול תחת הקודש. ובכל עת ובכל דור שואבים יחידי הסגולה כמה וכמה שפעים רבי ערך, אמיצי תולדה, ממעמקי המחשכים. ושלמה המלך בקש לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה, ונכשל, והשאיר ברכה אחריו, אחרי אשר כבר יישר את המסילה לגדולי דור ודור, להעלות לאט לאט את הזהרורים הנמצאים בנאות החושך. ומעז יצא מתוק, מתוך החושך הפראי החי בלב גסי החיים השקועים ברפש החמרנות המגואלה בשטף חלאתה, הם הם הנגשים לעבודת קודש עליונה זו, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ד' חילו, חללים שבו, ופועל ידיו תרצה.

קד[עריכה]

המחשבה הפנימית, הוצאת האמונה היסודית בעומק קדושתה, לאור הציור והממשלה הלבית, הנפשית והגופנית, היא ראשית הצעד של האושר. אמנם במקום שהגזע מובטח בשורש קדשו, שם כבר נטוע השורש הטוב, ויסוד הזירוז בא להקדים נעשה לנשמע. בטוח הדבר, שהמעשה הטוב יוציא את פריו, יגלה מה שהוא כמוס במעמקי הנשמה לאור, ובמקום שהאור הנשמתי לא הואר בטבעו, במקום שהזוהמא הנחשית שולטת בעוצם טבעה, שם המחשבה והאמונה היא תמיד קדומה בזירוזה, אולי תוכל לפעול איזה פעולה פנימית, ותוציא אחר-כך גם-כן איזה פרי במפעלם לטובה. קדושת האמונה בישראל מורשה היא. המעשה הנקדם בזירוז הקדמת נעשה לנשמע, הוא כדי לשמור את המורשה, שתהיה מופיעה בכל אורה. ובזה ישראל הם דוגמא למלאכי השרת, שהם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ההופעה החיצונית של היצורים, שהטוב בהם גנוז ופנימי, הולך ומפכה על-ידי העשיה החיצונית, כלב חכם אשר ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח, מפני שתוכיות המעין מלא הוא, וצריך הוא רק מאורע חיצוני שיעורר את פתיחתו, ואז הולכים השטפים הרוחניים ומפכים, והמעין הטבעי בעוצם עוזו ורוב כשרון עשרו הולך ומתגבר. מה שאין כן דלולי הכח הרוחני, הם צריכים עמל מחשבתי גדול לכונן איזה ציור הגון, ואחר-כך יהיה גם-כן רק מוכני, ואור חסד עליון לא יוכר בו, כי חסד ד' הוא ליודעיו וצדקתו לישרי לב.

קה[עריכה]

בתכונת האמונה יש תאות האמונה ועבודת האמונה. כשהתאוה מתגברת על העבודה, יצאו מזה תוצאות מהרסות, משפילות ופוגמות, כמו מתוצאות של כל התאות כשהן מתפרצות יותר מגבולם. וכל מה שהתאוה ביסודה הוא בדבר היותר יקר ויותר נשגב, ככה בהתפרצה הרי היא יותר מתועבת, יותר מזוהמה ויותר מהרסת ומחבלת. ביסוד אור ישראל מונח עז העבודה האמונית, שבה מתגברים אנחנו על כל התאות כולן, ועל כולן, על תאות האמונה, והננו שומרים את גבוליה. יסוד יצרא דעבודה זרה הוא התפרצות תאות האמונה והתגברותה על יסוד העבודה האמונית, שכלול האמונה ובעיית האמונה, כשבולמוס התאוה האמונית מתגברת אינה מבחינה בין אמונה הגונה לשאינה הגונה. והנפש החולה במחלתה של תאוה זו, חפצה היא למלאות את אותו החלל הנפשי שתוכן האמונה ראוי להיות מתמלא שמה, במילוי מפטם ומשביע את הנפש התאונית, שביסודה היא התכונה המקורית של כל התאות הפורצות וההורסות את גבוליהן, המביעות זעף ושממון בעולם, הרוחני והמעשי, באישיות היחידה ובציבור הכללי. כל מצותיך אמונה. המצות מקדשות את חוש האמונה. כל קדושה היא תכונה מודדת את האצילות הנפשית, ומרוממת אותה במעלות העליונות ששם הכל הוא בבנין ושכלול, אין פרץ ואין יוצאת אין מקדיח תבשילו ברבים ואין בבנין ושכלול, אין פרץ ואין יוצאת, אין מקדיח תבשילו ברבים ואין יוצא מן השורה הישרה, עד שהמדידה הקדושה מביאה את גאולת האמת שלמעלה מכל גבולים, את האידיאליות בתענוג האצילי שלמעלה מכל פגמים, את אותו העז של העדן שכולו אומר כבוד. חיים עד העולם כי שם צוה ד' את הברכה.

קו[עריכה]

מי שנפשו כוספת לעיליות רוחניות ולהסתכליות בהירות, לא יניח את המדרגות הללו, אף על פי שסובל לפעמים מאילו מדות בלתי הגונות, ועל זה נאמר, אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, וסוף הכבוד לבוא.

קז[עריכה]

שלשה תיאורים בהבנת המציאות העולמית ביחש אל האור האלהי. התיאור האחד תיאור התגלות חכמת אלהים. התיאור השני תיאור התגלות רצון אלהים. והתיאור השלישי הוא תיאור התגלות האלוהות, כאשר באמת אין החכמה ולא הרצון ענין אחר, כי אין באלהות דברים מחולקים ונפרדים, וכל החילוקים אינם אלא בערך המשיגים. אמנם ליחש הברואים, הרי שלשת הפלגים הללו שונים זה מזה, וכל אחד מהם מראה לנו את הופעתו בסדרים שונים. והתכנים המוסריים והמעשיים שלנו, וכל ההנהגה של המציאות, משתנה היא על פי שפעת קבלתה מכל אחד ואחד מהתיאורים הללו שהם נמנים כאן, ולפי המיזוג וההרכבה שלהם זה עם זה.

קח[עריכה]

האמונה המופעה מהעולם, האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה המופעה מהתורה האמונה הניסית והמסורתית, והאמונה התוכית המופעת ממעמקי הנשמה, הם שלושה אורות גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים, ודורש תפקידים מיוחדים, והם לפעמים מתרכבים ומתמזגים זה עם זה בשילובי כחותיהם. ויש אשר רוח אחת מהן באה במלא סערתה, ומבקשת לכבוש לה את כל הלב, את כל הלך החיים, וצריך אז, בעת שלטונה המיוחד, לדעת איך להתנהג עם הרוחות האחרים, שהנם אז עומדים במצב של דורמיטה, והנם עולים אז למקורם העליון, להחליף כח, ולבוא בתוספת ברכה ותחיה חדשה.

קט[עריכה]

יש שמתגברת הגדולה הנשמתית, ותוכן האמונה האלהית בעליוניותה מתעוררת בשירתה הכללית, ואז כל היצורים כולם מתאגדים באגודה אחת, וחבה פנימית מאירה לכל היקום, ומדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, מריאה באורותיה המלאים. ויש שההארה הזאת מתעלמת, והארה מצומצמת לפי סדר החיים וההנהגה העולמית באה, ואז כנסת ישראל יודעת שהיא שושנה בין החוחים, וההבדל שבין ישראל לעמים מתבלט וניכר מאד. אמנם השאיפה היא תדירית להאיר את אור החסד הכללי גם על ידי הכינוס והצמצום, אלא שלעולם יש מגמה פנימית העליונה מכל, עצם הזרחתה הסגולית של כנסת ישראל. אבל, מדתו של אברהם הגנוזה בקרבה, הרי היא נותנת תמיד אומץ חסד להטות כלפי זכות את כל העולם כולו, וליקר את ערך האדם הכללי, ובמעמקיה אור הזוהר של אדם הראשון נתון, שמשפט החסד והאהבה והאחוה המקפת, כוללת היא גם את כל היקום, את החיים ואת הצמחים, ומכללת היא את הכל, ועוברת היא הלאה מעל העולם של המוחשים, ומתגדלת בהכרותיה בדרישת טוב ואור לעולמים נעלמים, לנפשות ולנשמות, ולכל המון חיים גנוזים, למלאכים ולאראלי קודש ולכל המוני מעלה. וחוזרת היא ההופעה ומתבססת בצורת חיי חברה מתוקנים ומשוכללים, ודרישת זכות וחופש, אורה וטובה, כבוד והתרחבות, של חיים גדולים ומתעלים, בלא לחץ, בלא קדרות, בלא האפלה של כסל ורשע, חיים של גודל ועז, של אהבה ונועם, של בטחון ואומץ, של כבוד והדר לכל היש, לכל חיל ההויה, ישמח ד' במעשיו.

קי[עריכה]

בתכונת סרח האמונה, שמתגלה בתור סיגים משחיתי טוהר האמונה, אין האופי ההוא בא דוקא מיסוד של שקר מציאותי. יש אמנם באותה התכונה גם-כן תוכנים שקריים, אבל נמצאים גם-כן ציורי ענינים שמצד עצמם אמת הם, אלא שאין הציורים ההם שייכים לטהרתה של האמונה, ואין אותה התכונה של קדושת המהות שהאמונה צריכה לעשות מתקשרת בהם, ואם היא מתאגדת עמהם הרי הם מזיקים אותה. ובזה נמצא שישנם ענינים ציוריים כאלה, שיהיו לאיש אחד בתור סרח האמונה, ולחבירו יהיו ענינים מתיחסים אליו ביסוד הבריא והטהור של האמונה. ואם הדבר אפשר אפילו בין אנשים שונים שהשינוי האופי שביניהם הוא מעט לפי הערך, ק"ו שזהו דבר מצוי ביחש לקיבוצים שונים, למדינות שונות, לגזעים שונים, ולכל מיני אגודות שונות ודתות שונות שבבני אדם, שמה שבאמת נחשב לאחד דבר יסודי המועיל לו לרוממו ולשגבו, לקשרו בתכונות טובות ולהדריכו לדרכי חיים, יחשב להשני סרח-אמון, המיגע את כחו הרוחני ללא תועלת, ומשפלת את הוד נשמתו, ומקשרת אותו לתוהו ושקר, עד שהישר שבבני אדם ימצא בהערכים הללו עצמם, שאנשים ישרים מקיבוץ אחר מתנעמים בהם נעימה רוחנית פנימית, בחילה ותיעוב פנימי. והדברים הולכים וסובבים כך עד בואם למרומי ההשגות ששם מתברר תוכן הקודש בגודל אמתו. וגם באיש אחד המצב מתחלף, ומה שנחשב באיזה פעם לתוכן של סרח-אמון, נחשב בפעם אחר לתוכן אמונת אמון רציני. והדברים שבכללם כולם יש בהם צד של אמת בהם או בתוצאותיהם, משתרשים במעמקי המחשבה ותהומיות הרצון לפי ערכם ולפי ערך נושאם, וכל מה שיגדל ויזך ערך הנושא, ככה יהיו הענינים הקשורים בשורש מהות האמונה אצלו יותר ברורים, יותר כוללים ויותר נשגבים. ולפי הכשלון הרוחני, ככה מתעלפת היא האמונה בהרבה מעטפות ורעלות שונות. אמנם ברום הזוך והזוהר שוכנת האמונה בטהרתה בספירת ההוד, והצחצחות הרעיונית היא מעטרתה, ומתוך הנהרה שלה היא מקפת וחודרת את כל המחשכים, עד שאין שום דבר נבדל ונפרד ממנה לגמרי. אבל כל רעיון וכל תוכן מציאותי, כל השפעה וכל שלטון, כל הופעה וכל התעוררות נפשית ועולמית, היא מיושבת על מכונה, והכל הולך ומאגד הולך ומתכלל בכלליות העליונה, ובהירות קריאת שם ד', בטהרת השגותיו ורוממות רז אמונתו עולה ומתעלה על כל, וכל הנחשק מכל נשמה במהות המוסר והדרת היושר, בעוצם הגבורה וחיי האימוץ והבטחון, חיי המאויים העליונים הטובים המזהירים עדי עד, ונותנים נזר ועטרת חיי עולמים לכל הדבקים בהם, הכל הוא כלול ביסוד אור הטוהר העליון, שאמונת ישראל הכוללת כל, שואבת משם אור וחיים. ד' אחד ושמו אחד.

קיא[עריכה]

אצל כל האומות, הרוח האוניברסלי הכללי השוכן בקרבם מצד כללות רוח האדם, והרוח הלאומי הפרטי החי בהם, הם דברים סותרים זה את זה, וכשזה קם זה נופל, וכל אחד משיג את גבול חבירו. מה שאין כן בישראל, בתוכיותו חונה רוח עליון, כפול בכפילה איכותית, ומאוחד באחדות מוחלטה, שיש בו התוכן הלאומי ברוחניותו היותר עזיזה, בשאיפותיו היותר מבולטות, והרוח האוניברסלי גם כן בכל מילואו בכל אורו וטובו. והוא מכיר במעמקיו שהחטיבות הלאומית שלו היא גם כן תכונה אוניברסלית, וענין מלא בעד כל העולם כולו, והוא מתרחב והולך על כללות היקום כולו בכל הרחבתו. וכל אותה הכביריות הנוראה של שני הרוחות הגדולות הללו, הנם בקרבו בצורה קדושה, בתכונה אלהית עליונה, ושכונה היא בכל יחיד ויחיד מישראל בכל מהותיותו הפנימית, בכחו הגדול לאלהים, עד שכל אחד ואחד מישראל הרי הוא עולם מלא באמת, עולם מלא מורכב מפנימיות וחיצוניות, שתוכו הוא האור הלאומי הישראלי בחטיבותו הנפלאה, המתנשאת ממעל לכל העמים והלשונות, וחיצוניותו היא האוניברסליות הכללית, המאחדת עמה את כל העמים והלשונות. ומתוך שהיא תכונה אלהית יוצרת ובונה, אינה מאבדת, אוניברסליות זו, שום כח חי, שום תוכן חי, שום עושר, ושום יתרון ולשד של כל עם ולשון. קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. היא רק מעלה הכל ומאגדת הכל.

קיב[עריכה]

יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי. ויש אשר שר תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד תיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.

קיג[עריכה]

האמונה הטבעית עם מה שיש בה מהעז הטבעי והרעננות של האומץ, היא צריכה להיות חוזרת ונשתלת בשדה משר ברכו ד' ביסוד-התורה, ותעשה כולה אמונה תורית. אז היא עם כל עזה ואמצה מזדככת ומתעלה, ועומדת לעלות תמיד מעלה מעלה בטוהר ונקיון, ובאותו העז והאומץ שהם מתכפלים יותר ויותר מפני הטוהר והבהירות האלהית ההולכת ומופעת על יסוד האמונה, בהירותה החפשית, מאורה של תורת ד' תמימה משיבת נפש.

קיד[עריכה]

כי ישאלך לבך, הנה כל האנשים מתפללים על צרכיהם הפרטיים, כל העמים מתפללים כל אחד ואחד על הצלחתו ועל התגברותו ועל כליונו של שונאו, והקב"ה שומע תפילת כל פה, ואיך ישמעו התפילות הסותרות זו את זו במהותן? אף אתה אמור לו, התוכן של התפילה לעולם הוא מתקבל על פי אותה המדה הנאותה והנכונה המתאימה אל התמימות והישרנות האלהית. והוא, ברוך הוא, ברא לנו את הנפש הזאת ואת מאויה, יוצר רוח האדם בקרבו, ותוכן רוחות עמים כולם. ולפי אותה מדת הצדק שהיא מתגברת בחביונותיה, על פי המדה של כוונת התפילה, של ערכה, של זיקוקה, של טהרתה, של כל המעשים כולם שהם מקושרים בתוכן אמונת התפילה, והכרת הערך הגדול הרוחני והמאיר של התפילה, לפי אותה המדה הרי היא מועלת. יש תפילה עושה מחצה, ויש עושה שליש, או רביע, או חלק אחד אחוז, לפי אותה המדה של המשקל המצודק, אשר שקל בפלס הרים וגבעות במאזנים. מי תכן את רוח ד', ואיש עצתו יודיענו. וכל אשר יוסיף האדם הכרה שלמה בתוכיות תיכון הרוח, בלא של העלמה הראויה ליוצר כל, כן יודע לו יותר ערכה של התפילה וממשות פעולתה, ההולכת בד בבד עם חזון הצפיה האידיאלית שלה, המרוממה מכל מבוקש ומכל מאויה פטית אור כללית. אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

קטו[עריכה]

המושג המגמתי של ההויה, שהוא מתבטא באותה ההגדרה של כדי לדעת את ד', הוא עולה ומתברר, עולה ומזדכך, מתגדל ומתרחב, מתעמק ומתלהב, לפי אותן המדות שההויה כולה ופרטיה עמה עולים בהן תדיר. מובן הידיעה המגמתית אינו כלל בגדר אחד עם אותה הידיעה, ההשכלית והמוסרית. היא עולה על כל בעשרה, בכלילותה, בהתעמקות המהותיות שלה, מתוך גדלה היא צריכה להיות חודרת בכל ומלאה כל, אין דרגה אחת מציאותית צריכה להדלג, בכל צריכה ההתדרגות לעבור, ושהייתה, שאנו משערים אותה בצורה זמנית, היא גם כן מכוונת לפי דרגה לפי מדת עליתה. כשאנו חוזים ברוחנו המדעי, והתוכן האמוני המזוקק, ואותם רגשי הלב העדינים המתלוים עמהם, את הטוהר של דעת ד' בצורה השכלית, הרגשית, מוסרית, אמונית, חזיונית, ומעשית, הומה לבנו על כל העולם השקוע בחמרנות, באלילות, בכפירות, ברשעות, במחשכים, בקצפונות ועלבונות, והננו נזרקים בבת ראש אל תשוקת ההשפעה של ההופעה משלנו על כל, ואין אנו שמים אל לב איך גם אנו בעצמנו הננו כל כך רחקי ידיעה, רחקי השלמה, עד שהננו כולנו נמשכים במערכה גדולה, ששיפוליה מגיעים עמוק עמוק בתחתיות, ועליוניותיה עולים הלוך ועלה למרומי רומים. כל ארחות התעיה דרגות הן, שבהן ועל ידן מטפסים ותופסים את אותו האור המאושר, שאנו מתגברים לבטאו בדעת ד'. ואנחנו חושבים שהננו משלימים בזה איזה פרוגרמה, ומיד שכלנו בקרבנו, ורוחנו השואף, מבשרנו, שהננו רק שוקקים לאידיאל של ידיעה ולידי שקיקה, שאין אנו יכולים גם להגות בה מפני גדלה, ומכל מקום היא היא בעצמה אותה התכונה של דעת ד' ועבודת ד', שבהם אנו רואים חזות הכל. רז ישראל הוא פשוטו כמשמעו התהלכות מחשכית ההולכת ומזככת עצמה בארך רוח, בארך זמן, בשקט ובשקידה בלתי פוסקת. הגויות, שהריחה ריח כל דהו מנועמה של תורה, לא יכלה לעמוד על אותו הרז של מי יתן טהור מטמא, ודריכה מיכנית אחזתה לבסוף. כל ארחות זרות, אשר חלק ד' לכל העמים תחת כל השמים. והשוית הידיעה האלהית המגמתית, לאיזה ידיעה, השכלית או מוסרית, הקטינה את המדה ומחקה את הסאה, והחשיכה עולם, במקום החפץ להאיר, ודלדלה כח במקום הראוי להגביר. וכנסת ישראל עסוקה בתיקון רוחה, בהתעמקות חשבונה, בידיעתה שאל מה שהיא עורגת הכל צפוי והרשות נתונה, ושסוף כל סוף עצת ד' היא תקום, ושההחשכה היא תכונה של הארה, ושהביטוי החי שהתבלט בתולדתה הנפלאה יעשה פריו, ועושה הוא את פריו בלא רפיון, בלא הפסק והפרדה. כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד' אלהים חיים ומלך עולם.

קטז[עריכה]

אותה ההפרדה שיש בתכונת הנפש, ובמצב הפנימי המורגש, בין הדבקות האלהית ובין התורה והחכמה, באה מתוך נפילה, מתוך שמץ עבודה זרה, שמחשיך עיני הבריות וגורם חושך לעולם. כל מה שהנשמה מתקרבת יותר לתורת ארץ ישראל, מתאחדת בקרבה התורה והחכמה והדבקות האלהית. וכשיסוד אור אוירא דארץ ישראל מתגבר עליה, הרי התורה והחכמה והדבקות, יחד עם כל השיג והשיח אשר לחברת האדם, וכל מפעל ומעשה של כל מפעלות אדם בדרך ארץ, בתיקון חברה וישוב מדיני, בכל דרכי שלום ותרבות, בכל לשון וספר, בכל כאשר לכל אור קודש מתגלה, אור קדושה מתנוצץ, והחיים כולם מתגלים בהדר טובם האלהי, השופע בהם ומתבלט על ידם. אשר תבחר ותקרב ישכן חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו, מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים.

קיז[עריכה]

הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה ולמצוות, להשכלה ולדרך ארץ, לשלום הבריות ולישוב העולם, הרי היא יונקת מטומאת עבודה זרה. שורש שרשה נמשך מעשיית פסל ומסכה בסתרו של עולם, ממחשבות רעות, מוגשמות ואויליות בתוכני ההשגות האלהיות, מה שהסתעפיותיהן יוצאות אל העולם השכלי והמעשי, והן מטשטשות אותו. נדמה לאדם שהוא מתקרב אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דבקות אלהית, אבל כשבתוכיותה של ההתנוצצות ההכרית הגורמת לזה שולט רק הדמיון הגאה, והתאוה הגסה הנסתרה, לא תטוהר בכל יפויים מקסימים העומדים מבחוץ. אמנם, על ידי הקישור הפנימי לעול תורה ומצוות, על ידי הרחבת דעת ומוסר ואהבת ישראל, תתעלה הדבקות ותטהר, ותתגלה בשרשה ומקורה המלא בקודש, ותתאגד באגודת שלום עם התורה והחכמה, עם המעשה והמפעל, ועם כל דקדוקי מצוות ומוסר השכל.

קיח[עריכה]

התגלות היראה הצורתית, האידיאלית, היא באה מאותה ההברקה המזרחת בהשגת השלמות האלהית הכוללת כל, המנצחת את כל ההפכים, שהם כולם מתכללים בצורה עליונה של תפארת מלאה וקדושה. מופיעה היא נהרה זו יראה רוממה על הנשמה המסתכלת, והיא מדתו של יעקב, ביראתך, זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה. והיראה הזאת בעצמה, בעזוז רוממותה, מחשפת היא את האהבה הרוממה בטהרתה, המגלה בנשמה את חשקת הדבקות האלהית, כלות הנפש ועריגה בלתי פוסקת, ההולכת ומתגברת בכל עת תוסיף ההכרה להתעמק בתהומות הנפשיים. מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך.

קיט[עריכה]

הקבלה תתן לנו את הטמפרמנט של אש האמונה בכל מלואו, בלא גרעון וניכיון של חסרונות שמחסר ממנה השכל האנושי בחולשתו. כשאנו מעריכים את אותו הגודל של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים כילדים משחקים, לעומת חיל גבורים שמעניקים חמה בקומתם ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם. לאותו הגודל של התלמוד הנצחי, אשר באור האמת של קדושת האמונה, על-ידי אימון האמונה אנו באים, אבל לקבל את הופעתו באיזה צורה שלמה הננו צריכים להתכשר בעזיזות החיים, בבריאות וכח גופני שלם, בתכונה נפשית משוכללה, בשאיפות רוממות ומאירות, בשכל והכרה עמוקים בידיעות מקיפות וחודרות, ועל כולם באה אור האמונה, ותורות חכמת האמת יפתחו לנו את דלתותיהן.

קכ[עריכה]

שיהיה הטבע הנפשי וגם הגופני, היחידי והציבורי, מותאם להתוכן המלא של ההשגה האלהית הטהרתה, זהו דבר מיוחד לישראל, ולא עשה כן לכל גוי, עד שיזדכך העולם ויטהר מזוהמתו. כשהאומות מחזיקים בעבודה זרה, הרי היא השגה אלהית נאותה לערכם, וכשהם נדבקים בהתאמה זו, הרי אותו הניצוץ הקדוש המסותר גם כן בכל המעמקים החשכים, פועל את פעולתו. וכיון שההתאמה של המחשבה האלהית שלהם היא לפי ערך טבעם, הרי טבעם מתעבד, והפעולה הניצוצית, העתידה להגלות, פועלת על ידי זה בתוכיותם, ומדריכה את העולם לידי זיכוך בסוף הכל. אבל אם מביאים להם אור אלהי אמוני בצורה יותר זקוקה מכפי ערכם, אז, אם מסגלים אותם להכלל ברעיון בכנסת ישראל, הרי האורה הגדולה שבאוצר החיים של ישראל מזככת את הכל, ופועלת שינוי לטובה על הטבע הנפשי והגופני והתאמתו. אבל כשהם מנותקים מכנסת ישראל, אז אותו הזיכוך המוצער גורם להם נתיקה של טבעיותם מהרעיון האלהי, ונעשה התוכן האלהי רעיון בדול מכל מהות חייהם, ונמצא שהם מפסידים בשנים, התוכן האלהי, עם כל מה שנזדקק קצת, כיון שאינו קלוט מעוצם הטהרה הישראלי, יש בו סיגים מחוקים, ומיעוט הזיכוך שבו גורם הבדלה והפרדה של הטבעיות, הנפשית והגופנית, היחידית והציבורית שלהם, מהתוכן האלהי, עד שאין לו דרך לעילה גם ברבות הזמנים. והרי הפרדה זו גורמת מהירות זמנית של נחלה מבוהלת, שיש בה מארה נצחית, עד אשר יסור פני הלוט על כל העמים, וידעו הכל שזיכוך והתאמה להתוכן האלהי אי אפשר כי אם על ידי חיבור צירופי עם כנסת ישראל, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם. ונמצא שאף על פי שלפי כונתה הגלויה של המינות הרי היא מאבדת את העולם, שהרי היא מפרדת את הטבע של כללות העולם מהתוכן האלהי, שהוא דבר יותר גרוע מעבודה זרה, שעם כל זוהמתה יש בה משום התאמה להתוכן האלהי, וממילא ההתאמה פועלת גם על הניצוץ המסתתר, שברבות הזמן באחרית הימים יוצא אל הגילוי, מכל מקום בלא ידיעתה הרי היא עושה דבר ד', שהרי סוף כל סוף יעמוד העולם על האמת משני הצדדים, אותה ההתאמה האלהית, שהיא תכנית מכוללה, היא תהיה נתבעת מהכל, שהרי מצב קרוע לצדדים השונים אינו דבר עומד וקיים, ומוכרחים המחזיקים בו לסור מעליו, והחזיון של ההאתמה המלאה של כנסת ישראל, תתן לכל הערה, שאין דרך אחר בעולם כי אם התדבקות גמורה להתוכן האלהי בכל ערכי החיים כולם. אבל לזה צריכים טבע חדש, שיעזר רק על ידי ההתקשרות לאותה האומה שהסוגלה האלהית היא צפונה בקרבה. ולולא המינות, היו מרגישים את עצמם האומות, לפי מצב הזוהם האנושי, שלמים בחטיביותם, וההכרה האלהית שלהם היתה מתאמת עם טבעיותם בכל גסותה, ולא היתה ההתעוררות הפנימית באה מעומק החפץ להתדבק בקדושה האלהית המופעת בישראל. והרי זו אחת מפליאי פליאות של עצות מרחוק של תמים דעים ברוך הוא, הנותן טהור ומטמא, ומחשכה אורה גדולה.

קכא[עריכה]

המינות תפשה את התוכן של האמונה הטבעית, אבל הרעה לעשות במה שהפרידה אותה מכל מה שלמעלה ממנה, וממילא קצצה את הנטיעות כולן. האמונה הטבעית היא בסיס כלי הגון, להכיל בו ולהכניס בתוכו את האורות העליונים, שעומדים למעלה למעלה מכל חק וטבע, ועל-ידי זה מתעלה האמונה הטבעית ומזדככת, וטבע האדם, והעולם כולו מתעלה ומזדכך, ובא ומתקשר לשלמות צורתו האידיאלית, בתיאור המחשבה הקדומה האלהית.

קכב[עריכה]

כל דבר עליון ומקיף, כל דבר כולל בחכמה הרוחנית הכללית, וגם כל דבר חכמה עולמית בכלל, וביחוד כל חכמה והכרה תורית ואמונית, צריכה להיות בתחילה מובנת בדוגמתה בחכמת הנפש, והכרתו הפנימית של האדם בהכירו את עצמו, ואחר כך הדברים מתבלטים, מתרחבים, מתגדלים ומתאדרים, והולכים ומקיפים את ההכרה העולמית, הרוחנית והגשמית, ואחר כך הנם חוזרים ונכנסים בגדלם בחיקוי התוכי של הנפש, ואז הנפש מתגדלת, והיא והעולמים עושים יחד חטיבה אחת.

קכג[עריכה]

כשההתגלות של עומק המשפט חודרת בנפש, אז היראה חורקת, חודרת ומתפלשת בתוכיותם של כל חדרי ומעמקי הנשמה. עומק המשפט קשור הוא בראשיתו באותה היראה העליונה של הטהרה האידיאלית, המתארת את החיים באותה הצורה העליונה שהכרותיה הפנימיות של הנפש מתגברות בה על כל מגע חיצון, ואז באמת הכל טוב, ולא יצוייר מציאות של רע כלל. וזה הטוהר העליון הוא המבוקש המחשבתי, חלקם הגדול של אותן שעלו במחשבה, ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם, אותו העדן הפנימי שגם מעינם של מלאכי השרת הוא גנוז ונסתר. וכיון שאין רע פוגע כלל באותה המציאות האמיתית, אין שום מעצור להתפשטותה של המציאות לכל השדרות היותר תחתיות. ואם שבוא תבוא המדריגה עד לידי מציאות כזו, שההשחתה והאיבוד, החבלה והכליון, הוא משוש דרכם, אין מזיקה מאומה כל אותה ההסתעפות לאותו הטוב הבטוח והשמור, היין המשומר מכל מגע זרים. אמנם בצורת ציורי עולמים בהגבלתם, כבר ירד האופי, והחבלה החיצונה עושה איזה שרט, וכשהיא כבר מכאבת, צריכה להיות מוגנה, וההתפשטות החבלנית צריכה להיות מעוכבת. לא הושלם כח המזיקים וחטיביותם, כי השלמו העולמים בקדושת המנוחה, שקוראה את עדנת הקודש לכל עולמים עליונים ותחתונים. הרום העליון הרי הוא, לפי זה, הממשיך את התחתית שמשם עומק השפל יונק. העונג הוא הנותן מקום להנגע, והנגע בעצמו חוזר להתגלות העונג. והחידור הנפשי של היראה המשפטית, כשהיא מתפשטת יותר מדאי, נעשית מחוקה במדתה על ידי ההזרחה של האור הנגדי, אור החסד הבלתי פוסק. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. מאוגדם הם שני האורים הללו. לפי העמדה הבסיסית של יראת המשפט, ככה יגדל הירשולם של התעקמות החסד העמוק. בהפרדת היסודות, החסד משובב את הדעת, ואין המוסר מתפרנס ממנו, והיראה מהרסת את המנוחה, ואין האסתתיקה יכולה להתחבר עמה. במיזוגם השרשי, היראה והאהבה משתלבות תמיד. האמונה מסתעפת, ופרי קדשה מצמיחים ומלבלבים, ופירותיה הם מצוות ומעשים טובים, שחוש היראה מחדדתם ומלהיבתם. לא כאורח זרה, הומיה וסוררת, אשר לא תדע מה, ואמונתה לא תתן פירות, אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ואם האדם חותר במעמקי היראה, ומוצא את נפשו הרוסה יותר מדאי, ודעתו משובבת מאי מנוחה, ידע שפגם בהפרדת יסוד הגבורה מיסוד החסד. ואם מוצא הוא את נפשו רויה, ונוטה את הקלקול המוסרי בהיותו מושפע מהופעות נפשיות של משא נפש רוחנית, ידע שהפריד את יסוד החסד מיסוד הגבורה. והרי הוא צריך לשוב לשאוב ממעין העליון הכללי, שהמדות יונקות ממנו את לשדן בכל כלליותן, שאז ימצא את נפשו איתנה, מלאה נוחם ומלאה זירוז, חמושה בחוש מעשי לטובה, ומלאה זהירות מוסרית, ולשד חיים של נחלי דבש וחמאה ממלא דשן את כל עצמיה.

קכד[עריכה]

התפלה, במציאותה ובאמונתה, מבססת היא את היסוד של גדולת הרצון של האדם וקדושתו. הרצון הוא היסוד לכל החיים, לכל ההגוי, ולכל הנפעל, הרי הוא מתעלה, מזדכך מתקדש ומתרומם ברוממות קדושה אלהית על ידי התפלה. גרעין חד של תפלה נושא עמו משך של חיים רצוניים אדירים, לפניו ולאחריו. כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם, לפני התגלותה של התפלה בנפש, הרי הם הולכים ומתרכזים במרכז הטמון של התפלה. עיקר בנין הרצון, שהוא הולך ונבנה, הולך ומשתלם, מתעלה לבא לכלל תיקון בנין ושכלול, הוא בא מיסוד התפלה. התפלה גם בעודה בכח הרי היא מעלה את הרצון, את נקודת החיים היותר עליונה ועשירה. הרעיון, הציור של התפלה, האמונה של התפלה, הדבורים המבוטאים של התפלה הנם יחד חטיבה עולמית גדולה. החזון העולמי היותר נשגב, יותר אידיאלי, ויותר תהומי בתהום ההכרה של הביטוי היותר נשגב ויותר חסון בחסינות האמת, הוא העולם בתור הצגה של רצון ד', התגלות רצון להים עליון קונה הכל, ורצונו של האדם הנגש אל ד' הוא כבר רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמיתית. אותו הגודל האמיתי של הרצון הולך ומתגלה על ידי מה שהוא מפנהו אל ד'. והרי חוזר הוא משך החיים, משך העולמים, הד המציאות, אומץ ההויה אל יסודו, משתגב בשיגובו האלהי החסון והנערץ, והרי הוא היסוד היותר אמיץ לכל בנין, לכל מבוקש. והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפלה, הם עושים בעד התפלה והתפלה עושה בעדם, וביחד מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש, שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים, והכל מתמלא ברכה עדי עד.

קכה[עריכה]

והנה נמצאת התפילה, אותה שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל. ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה, לפי מעמק הרצון, ולפי חידור העריגה האלהית שעמה, ההולכת ביחד עם ההתבטאות. אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים השוטף בלי הפסק להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו, בתהום החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל. בוטש הוא הרצון הנגזר באורו, ופוגש את כללותו בשורש הוייתו, ומטבילת הסעיף בגזעו החי, הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה. ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם את מאוייו, במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה. כחץ מקשת יצא דבר ד' הנבטא בניב שפתים, וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים, את גנזי החיים ורזי הרצונות. ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת, מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים, מתעלים ומתרוממים, בסלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, המתפלל בכל שיעור קומתו.

קכו[עריכה]

השמינית שבשמינית של גאות תלמיד חכם היא נמדדת לפי מדת הענוה שלו. ומי שענותנותו גדולה מאד לפי זה הערך גדולה היא ג"כ מדת השמינית שבשמינית שלו. ורב יוסף דאמר, לא תתני ענוה דאיכא אנא דנראה כמו גאוה, כ"כ היתה גדולה מדת הענוה שלו, עד שמדה זו של גאוה היתה מחויבת לו, למדת שמינית שבשמינית שלו. ורב נחמן דאמר, לא מינה ולא מקצתה, לא פליג, אלא שסובר שהיא צריכה להיות עם מיעוטה לפי הערך של הענוה ג"כ מבוטלת בהענוה, וביטול כמאן דליתא דמי, דמתהפך האיסור להיות היתר. מי זוטר מאי דכתיב, תועבת ד' כל גבה לב, כל גם כל דהו משמע. אבל תערובות לא ידענו כ"א מכי כל ולא כתיב כי כל גבה לב תועבת ד'. כ"א כל גבה לב, דמשמע אפילו מקצתו, לאסור גם שמיני שבשמינית כשהוא לעצמו, כ"א שיהי' מבוטל ברוב הגדול של הענוה, שהיא גוררתו עמה ומהפכת אותו לענוה עליונה מאד שיש בה מסגולת השיגוב העליון, כעין ענותנותם של מלאכי השרת, שכתוב בהם, וגובה להם ויראה להם. ויראה וענוה הם כמו ראש וסוף, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה. ראשית חכמה יראת ד' עקב ענוה יראת ד', אלא שהסוף הוא קודם להראש, שענוה היא ראשיתו של עולם עליון שמסתיים ביראה, ויראה זו היא ראשית עולם תחתון שתוכנו הוא חכמה.

קכז[עריכה]

יש שהנשמה מבהקת וזורחת באורה, ומוצאת בקרבה גנזי גנזים, ומתוך רוב השובע, מתוך עושר האורה, באה היא אל התורה, מאירה היא את התורה, ואורות התורה מאירים אותה, ואור באור נפגש, והבהקה על הבהקה מתגברת. ולפעמים יסוד הכל בא מן התורה, התורה מאירה, מתנוצצת, והיא מכניסה את האור בנשמה, ואורות הנשמה מתנוצצים על ידה, מתאחדים בה, ומתעלים ומתקשרים ומתקדשים עמה.

קכח[עריכה]

מצד החכמה העליונה, העוה"ז והעוה"ב כלולים הם ביחד, וכל המחזק את העוה"ב מחזק את העוה"ז וכל המחזק את העוה"ז מחזק את העוה"ב, וע"פ הארה כזאת אין מקום לדינים כלל, כ"א חסדים גמורים מלאים ומבוסמים. אמנם מצד הציור העולמי הרוחני, שכבר משתכלל ע"י בינה של מעלה, בהנחת הגדרים הראשונים לדרגות המציאות, קונה העוה"ז והעוה"ב כ"א את גדרו. ופשוט שכיון שכבר יש קו המחלק אין העוה"ז תופס מקום כלל במקום שהעוה"ב מאיר בתוקף המילוי, וזהו יסוד התשובה הבאה מתוך הארת העוה"ב בכל מלא פארה. ע"י העליה של יוה"כ מתרחקים הרבה מהעוה"ז, וצריכים שמירה כשפוגשים בעניני העוה"ז מכל מכשול, ואותם הימים שבין יוה"כ לסוכות נתנו לחינוך של חזרה לעניני העוה"ז בתיאור הגון בקדושה, והחשבון נגמר ליום ראשון של סוכות במצות סוכה ולולב, שמתבססים עניני העוה"ז ונאחזים בקדושה, וע"כ הוא יום ראשון לחשבון עוונות, ועד אותו היום מאי דאזיל אזיל, ואם הנטיה הקיצונית של יוה"כ גורמת איזה נטיה כ"ד בדקות לצד העוה"ז, באותם ד' ימים שבהם עוד לא נתבסם המשקל כראוי, הרי קדושת יוה"כ חופה על הכל. ובודאי מי שכבר מרגיש התוכן הפנימי של יוה"כ והופעת העוה"ב שבתוכו, והתסיסה שבימים שבין יוה"כ לסוכות מצד דרישת התפקיד של העוה"ז לשוב לשליטתו, הוא כבר רחוק מכל חטא ממש, אלא שהאיכות הדקות של המשקל גם היא בכלל חטא ועוון נחשבה כשאינה מדוייקה, ועל כן מן דין הרי רק יום הראשון של חג ראשון לחשבון, שאז המשקל שב ליושרו, ואפשרות המדידה השיעורית מתכוננת, לבנין עולם והנהגתו, כשיעור הראוי.

קכט[עריכה]

מציאות הרע העולמי, בין הכללי בין הפרטי, בין המוסרי בין המעשי, בכל תאור שהוא נמצא, כשאנו סוקרים אותו בהכללתו ובפרטיו, אנו מוצאים בו סידור אורגניות ובנין, ואי אפשר ליחסו אל המקרה. זאת היא הנחה אחת, שממנה באים המסתכלים להכיר את יסוד הרע שבמציאות בתור כח פועל, וממילא משכיל וחי, ובאים מזה להכרת פרטיו ודרגאותיו. ולא עוד אלא שהחסד והטוב העליון, הגבורה והיכולת האלהית, החכמה וההשגחה החודרת בכל, ומלאה כל, אי אפשר כלל שתתן מקום למציאות של רע מקרי, שלא תעבירו מן העולם, ושלא תגן על המציאות משחיתותיו, ומזה אנו באים עוד הפעם לידי ההכרה של מציאות הרע היסודי בתור בריאה, עשה שלום ובורא רע. וכיון שהוא תוכן של בריאה, עשויה מטעם גבורה של מעלה, אנו יודעים ברור שאינה ברואה כי אם לשכלל על ידה את המציאות של הטוב הכללי והפרטי, בצורה יותר עליונה ונפלאה, בצורה כזאת, שמבלעדי התוכן של הרע לא היתה המציאות של הטוב שלמה כל כך. ובזה אנו מכירים, שהיסוד הפנימי של הרע הוא תוכן של טוב, ותוכן של טוב שרשי ומעולה מאד. אמנם הסתעפותיו וגילוייו חוץ מן אותו השרש העליון הנם הכל סעיפים רעים, ואנו הולכים ומכירים את ארסם בכל מיני הופעותיהם, לדעת איך להזהר מהם, ואיך להגביר את הטוב העולמי והפרטי, באופן שיבא הדבר המגמתי של הכונה העליונה, שהיא העברת הרע כולו מן העולם, והתבסמותו של הטוב בצורה היותר שלמה, שלא יחסרו לה גם כן אותם הכחות המצוירים בכל מרחבי ומעמקי הרע, שהם הם משמשי הטוב באמת, מאדיריו ומגביריו, אחרי שהם מתמתקים ממרירותם, מטהרים מטומאתם, ומוארים מחשכם הגדול. וזאת היא הפעולה היותר עליונה שבמהלך העליון של המוסר, והתוכן היותר פנימי הקנוי בההרגשים היותר אדירים, יותר מדעיים ויותר תורניים, של קדושת האמונה, בחוסן תפארתה, הגורמים להגביר רוחו הקדוש של האדם, להעלותו מעלה מעלה, להיות מפתח על ידה אעו צורתו האופיית בתכונה היותר קדושה ונערצה, בהשלמה היותר מפליאה ועליונה, המשגבתו ישועה ועז, ומרוממתו על כל המעשים. אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.

קל[עריכה]

כמה יותר עמוקה, יותר מכוונת לעומק האמונה ורוממות הדעת, היא אותה ההשקפה הרואה את הרע הכללי, וסעיפיו הפרטיים כולם, בתור יסוד פועל מסודר ומאורגן, בתור חטיבה מטרתית, הקולעת אל מטרתה בחוגה, ובתור כלי של הכשר ואומנות להמטרה היותר כללית קדושה ועליונה, שתשיג את גמר השלמתה, בכליון הרע, בהעברתו, ובהשתנות אופיו לתכסיס הטוב היותר עליון. כמה היא עולה השקפה זו על ההשקפה הרציונלית השכיחה, החושבת את הרע הכללי ואת פרטיו המרובים רק לתוכן ענינים מקריים, שכל היסוד המתמיד שבהם איננו כי אם ההכרח הטבעי של החומר. זה נקל להבין אחרי החדירה בסדרנותו של הרע עצמו בכל ערכיו, במהלכיו הנפשיים והעולמיים, האישיים וההסתוריים. וקל וחומר שעולה היא השקפה זו העמוקה. המציינת את החטיביות של הרע בתור עמדה מסודרה, בנוגע להבהירות של ההבנה האמונית. ביחש להקדושה האלהית וכללות השלמות העליונה. וכשאנו חודרים ויורדים לעומק הדברים, נראה שאותה הספקנות, הפיסימיות, המלקה את הרוח בהרצאותיה השטחיות, ביחס להכרת הרע הכללי וערכו במציאות, היא בעצמה תביא סוף סוף להצטרף לטובה, ולהתהפך לסם חיים בעולם. כשהפיסימיות מתגברת ומאמללת את רוח האדם, היא מוכרחה לבא לידי אותה ההכרה, שהרע הוא כח עומד, המנביע מקורי רעות מתכונתו העמוקה, ולפיכך היאוש בא, שעמו מקושרת היא הרשעה, הכפירה וכל הנפילות הרעות שלה. אבל זאת ההשקפה בעצמה היא נותנת באחריתה כח סידורי אל הרע, לא רק מקרי וארעי, ומתוך כך באה היא מאליה ההכרה, שתוכנו הכללי וכל סעיפיו הנם יצירה טבועה, ויצירה טבועה מסודרת מעידה תמיד על המסדר והמכונן, ואז בא הרע כולו וכל הסתעפותיו להגלות בתור מכונה עובדת לשכלול הטוב העליון, המכוון בעצמו, במגמתה העליונה של ההויה. עולם חסד יבנה. ובאה מזה ההשקפה היותר עליונה, המנצחת את כל מה שעומד נגדה, וגדולת האמונה וקדושת השליטה האלהית האחדותית, דגלם של ישראל מעולם, בתורה, בחיים, ובתולדה, הכלולים בקדושת האמונה בטהרתה, מתבלטת בפאר והדר, ביפעה גדולה. וברוממות עליונה. ההולכת הלוך ואור.

קלא[עריכה]

החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים במעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת מהלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

קלב[עריכה]

שתי מדות הן: יסוד הטבעי של האמונה, עריגת הקודש שבנפש האדם, והיסוד העליון הארת הקודש בצורה העליונה שלמעלה מן הטבע, המושלת על הטבע ומשכללו. בצורה הטבעית של הקודש שבכנסת ישראל, כבר חקוקים הם כל תוכני הצורות של המצות כולן וסעיפיהן, כל התורה כולה. בהטבעיות האמונית של עריגת הקודש של כל העולם, אפילו בצד הטהור שלה, אין שם אותו האור המבליט את המצות. על-כן כשזורחת בנשמת ישראל האורה הטבעית האמונית שלה, הרי הזירוז והחיבוב של המצות, הולך ומתרחב, אבל כשמתפרץ איזה זרם של רוח אמוניות זרה, אפילו כשתהיה מטוהרת מזריות אליליות ושמציה, בכל-זאת היא מעכבת את המרוץ הכביר של חבת הקודש אשר לפרטיה של תורה ומצות, ועם כל ההבדל העצמי שיש בין הטבעיות אשר לעריגת הקודש יסוד האמונה בתכונת הנפש בישראל לאותה הכללית, שאפשר לה להיות בישרי לב שבכל האדם כולו, יש להם איזה יחש זה לזה, וכל משפחות האדמה מתברכות ביסודן בתוכן הקודש ממקור ישראל. אבל לאותה התכונה הקדושה שלמעלה מן הטבע, שהיא תכונת התורה אין יחש כלל לכל גוי.

קלג[עריכה]

בחודש תשרי מתגדלת היא בנו הקדושה הטבעית יסוד עריגת האמונה על-פי מקוריותה הנפשית. ומזה מתפרנסים כל העמים כולם פרנסתם הרוחנית. שבעים פרים כנגד שבעים אומות. אמנם הננו מעבדים את הטבעיות הזאת ע"י הופעת הקודש הפנימי של אור המצוות, והטבע הולך ומשתכלל בשכלולו העליון, רז הנסירה של דו פרצופים של אדה"ר, עד שמיני עצרת שמופיע בו האור הישראלי המיוחד שאין לזרים שום חלק בו. הכל למעלה מן הטבע. עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך.

קלד[עריכה]

יסוד הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה היא ההגנה הכמותית של המציאות, התפשטות החיים והחסד על פרטים מרובים, אע"פ שהתוך והאיכות מתקטן, וזהו החפץ האלהי, המתגלה ע"י אותה ההחשכה המצומצמת של רצון אלהי, קשור בקשורים גופניים, שהוא רצונם של צדיקים. וזהו חוט שני, עובר במערכת היש. מצד האיכות, שהכמות במציאותה האמיתית כבר כלולה בה, לא יש מקום לשום חידוש והויה עולמית כלל. יסוד החסד העליון בא להחיות רוח שפלים, להכתיר עטרת תפארת, משירות רשים, של ריבוי כמות הנראה ומתבלט ע"י סילוק האור האיכותי העליון. ומתוך כך מתרבה שפעת החיים של האיכות בדירותיהם של הקטנים בעלי הכמות. ותמיד באה שאיפת האיכות, המבטלת את הכמות מיסוד העליון ושאיפת הכמות המתטפלת אל האיכות מיסוד התחתון, עשיה, יצירות עד אין חקר, המון בריות לאין תכלית, אורות נאצלים נתפסים בהגיון ובלתי נתפסים, הכל הוא ממין כמות לגבי איכות עליונה, לגבי אור ממעל כל האורות, זיו כל הזיוים, שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו, לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות שההכחדה והכליון בהכללה ביסודו הוא האושר היותר נבחר מכל הויה וישות, כי טוב חסדך מחיים. יסוד ענוגי הענוגים, המנצח את כל הגבלה, כל צמצום, כל מציאות וכל הקנאה. כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכל עוד שהרצון הכמותי, שהוא תעודת היצורים, הולך הוא להרבות על ידה את תפוצות האורות של המקור האיכותי, האציל, העדין, המקודש, העליון, החזק, האדיר, הנאדר, ונכסף עד אין קץ ותכלית, הרי הוא מיסוד מעשה צדיקים, הגדולים ממעשה שמים וארץ, אין זה קטרוגא דמאריהון, אלא השלמת החפץ ושכלול היצירה, שותפות להקב"ה במעשה בראשית, ושמחת הקב"ה אבינו שבשמים, בבניו, לאמר, נצחוני בני, נצחוני בני, וזמרו למי שנוצחים אותו ושמח. •ב אבל כאשר תאות הכמות יורדת היא, ובונה לה רשות לעצמה, מגדל ועיר, לעשות לה שם, הרי היא מתעכרת, יורדת ונשפלת, ויוצאת מתוך מעון השלום הנקדש, מתוך שלות הקודש, והדרת חדות התפארת העליונה, אל המחשכים. אל הדינים הקשים, המארות והקטיגורים, המכחישים פמליא של מעלה, וכאן חוט המשקולת מעויין הוא, ושורש האמונה ושורש המרי כמעט שמתנגשים, וחוט השערה מפסקת ביניהם, שהקב"ה מדקדק בה עם צדיקים, וסביביו נשערה מאד.

קלה[עריכה]

קטרוג המלאכים על בריאת האדם, הוא יסוד הכמות הרוחנית, וגויתו כתרשיש, נגד ההתעלות האיכותית שתבוא לעולם על ידי הופעתו החדשה של האדם, רצונו החפשי ודבקותו הפנימית, העולה מעלה מעלה. והעליה הזאת האיכותית, היא המצרכת את הירידה הנפלאה של שכינה בתחתונים, להפוך את כל הכמותיות להאידיאליות האיכותית היותר פנימית, החודרת את המציאות בעמקי עמקיה, בחדירת מהותיותה. האותיות, המתעלות למעלה למעלה מכל הנקודות, ושכל נקודה והנהגה, שאיפה וציור, היא מושקה מטל חייהן העצמיים, שהצד התמציתי, העזיז והעליון של הכמותיות, כלולה בהם הרבה יותר מכל התפשטות כמותית, בצורה איכותית נעלה מאד.

קלו[עריכה]

קטרוג הלבנה היא נטיה כמותית, לפי הערך. שני מלכים בכתר אחד אי אפשר שישתמשו, אלא יהיו שני כתרים. אבל הכתר האחד הרי הוא מלא איכות רעננה, עמוקה, מקודשה מגניזת הקודש, קדשי הקדשים של הצחצחות העליונה. וכמדתה הרבה צבאותיה אחרי שמיעט אותה, והמהלך הולך כבר באריכות, באיטיות, בהדרגה, עד שההתפוצצות הכמותית תשוב לאור האיכות היותר עליונה, ביתרון האור שמתוך החושך דוקא.

קלז[עריכה]

משה רבנו עליו השלום חפץ בקרבת הערב רב, ההתפשטות הכמותית, והתורה ירדה מאיכותה על ידי רצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה. והדעה העליונה היא גנוזה באור החסד העליון, ששם קמוץ הכל, והכל מעולה. החושך העליון, הגדול מכל האורות, והטוב המתעלה מכל חיים ומכל טובה.

קלח[עריכה]

בסגולת ישראל חדר החפץ העליון, ההבהקה האיכותית, ובתורה שבעל פה, במוסרה, בחזיונה הסתום, למכסה עתיק, להסגר הטוב והאושר בשרידים היחידים, נושאי האיכות המציאותית. ראיתי בני עליה והם מועטים. יו"ד קטנה שבאותיות, וצדיקים מועטים הם, אבל הם הם המרובים באמת, המרובים ביחידיותם ובמיעוטם, הנושאים את הריבוי עמם ועליהם. התפרצה הנטיה הרגזנית והזרה לנטיה הכמותית, באותה הצורה המחפירה של המינות, שרצתה להכניס את העולם האלילי במלא טומאת זוהמתו אל תוך המחנה, את כל הטמאים אל משכן ד', אשר יסאבוהו בזוהמתם. וכנסת ישראל נושאת היא את דגל השמירה האיכותית, שרק היא תציל גם את הכמות, רק היא תעלה את העולם ואת כל היקום, ותתן שאר ותקוה לכל בריה, מה שהכמותיות הגסה סופה לכליון, כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו. ותלמידיו של משה נתכנסו בכניסה פנימית, לשמור חותם בתוך חותם את הסגולות העליונות, לטובת האיכות ולטובת הכמות גם יחד. עומדים הם עמי הארץ מבחוץ, נתמכין הם על ידי תמכין דאורייתא, שהם יכולים להחזיק בהם, והכל יבנה ויתכונן. נטתה החסידות האחרונה כלפי הכמותיות, חפצה להכניס את עמי הארץ כולם, על ידי התגברותה של התפילה על התורה, של האמונה הדבקותית בצדיקים על יסוד השימוש של תלמידי חכמים ותמיכתם הרציונלית. יש בזה קצת פסיעה כלפי בר, דוגמת החפץ של התפשטות הכמותיות העולמית, דוגמת הכנסת ערב רב בתוך המחנה, אבל כבר הוכנו הכנות רבות של יפגעו הענינים במרכזי החיים. להיפך, החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית בצורה מקודשה בקדושת ישראל, התקשרה אל התורה ואל המצוות על ידי קישורים חזקים. ואם אמנם היתה כאן צליעה, והאבידות שנשמטו במהלך המתרחק מהתחום, מעיר המקלט, עד לא הגיע הזמן, הנן גם כן רבות, אבל סוף כל סוף כל אחוריהם ביתה, והוכן תוכן קדוש ועזיז וקצת בראי זה, לבסס אחר כך על ידו, אחר מירוקו, את העזיזיות של ההצלה בכללותה. ובגמר העבודה של החטיביות המיוחדה שלה, ואחרי הנשר העלים שנכמשו, שיבשו ושנפרצו, הניצוצות שנדעכו, הולך ושב הכל לאותה התשוקה והשיכלול העליון והמתוקן, שגזירת הקב"ה ורצון הצדיקים מתגלים בנקודת יחודם, באותה התכונה התמציתית של המוחין העליונים, המחשבות הכוללות כל מראש ועד סוף, שהן מחוננות כל, מאשרות כל, מתקנות כל ומפארות כל. אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ד', ונראה בשמחתכם והם יבושו. נכרים יבושו, וישראל לא יבושו, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו.

קלט[עריכה]

עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית, תאות הדבקות האלהית ברעיון ובחפץ פנימי, היא תאוה וחמדה עליונה חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה, אמנם יצאה לחוץ ונתחללה על-ידי יצרא דעבודה זרה. ולעתיד לבא יואר העולם וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכל כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא כל העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו, לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש. ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה, כלומר חומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה וצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית וארחות החיים הנובעים ממנה מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד. אמנם היסוד הישראלי המקודש, אף-על-פי שתאותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה והמצוה האלהית העליונה שבה, התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה, וסבילת כל צער מפני חובת המצות האלהיות. ואם הטבע מתישר כל-כך, עד שכל מה שהוא נגד הטבע והיצר הנפשי והגופני, הרי הוא גם-כן נגד המצוה האלהית, גם בישור זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שאין כן אומות העולם, אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה, אלא מפני שעל-פי מעמד העולם והתבגרות השכל וההרגשה הרוחנית, נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליוניותו. אבל כאשר יפגשו בשבילי החיים שעל-פי היסוד האמוני דברים מצערים, אף-על-פי שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות, שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש, ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה ובעילוי העולם והחיים, אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג. אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגיעת הצער מצד עצמו, לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, ואי-אפשר לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי-אם בצער ומכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה, ואף-על-פי שמצר ומימר לי מכל-מקום דודי לי. אבל אומות העולם אינם רודפים את התוך הרוחני הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים, וזה מצריך זיכוך חדש לעולם. הגו סיגים מכסף ויוצא לצורף כלי.

קמ[עריכה]

קליפת האגוז התוכית, המעורבת בתוך האוכל, שם יש תבנית שתי וערב החוצצת בין האוכל, וזהו הצד הקליפי התאוני הבהמי של האמונה, שאין כונתה כלל לשם שמים, כי-אם למלאות את תשוקת נפשה, ומן הקודש עצמו עושה היא תאוה גסה, שמתוך חשכתו מוכרח הוא לרדת למדריגה ירודה, לצאת מסוג אוכל שיש בה מוצא פי ד' שעל פיו יחיה האדם ולהכנס בסוג קליפה קשה העומדת להסקה. ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו, ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאש שרוף ישרפו בשבת. וזהו יסוד המינות ההומיה וסוררת, אשר בביתה לא ישכנו רגליה, טוב לפני ה' ימלט ממנה.

קמא[עריכה]

הטבעיות של האמונה, של עריגת הקודש, של החשק הפנימי של הדבקות האלהית, ואת משך המוסר ודעת הנמשכים עמה, היא מתגברת על-ידי התפילה, אבל הרצון הטבעי אפילו אותו שמתגעגע לתוכני קודש ולענינים אלהיים, יכולים כל סיגי הטבע להתדבק בו. אמת הדבר שביסוד הרצון הטבעי שבקדושה גנוז הוא אור חיים גדול ועצום מאד, כלל גדול הוא הכולל הכל, ועל-כן שקולה היא תפילה מסבה זו ככל התורה כולה. אבל עם כל הכללות עם כל האומץ והיסודיות, שיש באופי הרצוני הטבעי הזה עם כל שיגובו, דינו ככל כח טבעי שיוכלו סיגיו להתערב בו להמשיכם אחריהם לקלקלו ולתעבו. לזאת הכרח הוא לצרף את התורה אל התפילה. התורה והחכמה הם הם המזקקים ומצרפים את הרצון, מעדנים את תוכן הקודש שלו, ומטהרים אותו מכל סיגיו, ומסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה. ועם הקשבתה של תורה עולה התפילה ברום מעלה, דברים העומדים ברומו של עולם.

קמב[עריכה]

כשהרעיון והרצון והאופי איננו מתעלה מהחוג של השלמת העולם המעשי, עומד התוכן אז בצורה עבדותית, עבודת עבד. אין המגמה המעשית אפשרית להיות המעשה בעצמו, כי אם איזה פועל יוצא ממנו, על מנת לקבל פרס. אבל כאשר התמצית של האידיאל המעשי כבר שולט, אז מתרומם כל העולם המעשי, ונשמה נזרקת בקרבו, הנותנת לו חיים חדשים עליונים, שמתאחד המעשה והרעיון, ומוצא שכרו בתוכו, שכר מצוה מצוה. עשה דברים לשם פעלן, ודבר בם לשמן. כשחושבים בטעות, שהעולם האידיאלי העליון הוא נפרד מהעולם המעשי, ואין לו עסק עמו, מפרידים את הרשויות, ויוצאים מקדושת האחדות לזוהמת השניות. אמנם אם שקועה היא המחשבה רק בעולם המעשי, אף על פי שנראים גם בו סימני גדולה רוחב והעמקה, כללותו איננו יכול לעלות בכל זה מערכו המזער, והוא תוכן נערות וקטנות, שיפה הוא לחנוך, ומסוכן הוא אם ישאר בתור מטרה אחריתית. אבל מפני שבעולם האידיאלי היצירתי של התוכן המעשי כולו חי אידיאל רצוני ושאיפתי עליון, שמגיע בהכרח למעלה למעלה מכללותו המוגבלה במעשה, מתוך כך נקשרים כתרים גם מבלי הדעת המפורטה של הקשורים בכל חושי חייהם בעולם המוגבל ההוא, והכתרים עולים בכח הגנוז שבעיקר מהותם, ונמצא שהכל מתאחד לחיים ולמציאות חירותית עליונה. זהו חלק התם, שיש במסורת, בקדושת ההנהגה ושמירת תורת אם בלא נטישה. אבל המגמה שבחיים התוריים וויא התעיות אופיית אל העולם השאיפתי, שממקורו העליון נותן הוא את כל כח הצמיחה והרטיבות לכל העולם המעשי כולו.

קמג[עריכה]

כל אושר הנשמות. כל זיו החיים וכל המדות הטובות, הנם ענפים, מסתעפים מהאהבה האלהית, הטבועה עמוק עמוק בכל נשמת חיים. והיא הולכת ומתפתחת, הולכת ומתענפת, מזדרחת ומתנהרת ע"י עמל הרוח בהגיון ומפעלים. ההמון מתפרנס מהגרעין הנסתר, והוא נמשך מתוך האהבה תב האלהית, הטבעית. אל הטוב והיושר, ונשמתו הולכת ומתכוננת עד אשר יוכשר להיות מבסס את היסוד המעודן של אהבת עולם זו על מוסדי הדעת והתבונה המחשבית. כל מה שמתנוצץ לעיני ההמון הגדול מגדולת ד' הרי הוא שביל שאהבתו האלהית מתגדלת, ומדותיו מתישרות ואחריתו הטובה קרובה היא יותר לבוא. אמנם ההמון, שאיננו מוכשר להיות מצייר מחשבות שכליות ולהכיר הכרות פנימיות וכלליות, איננו מבחין את המהות של השלמות כ"א לפי דמיונו, ודמיונו מלא ציורים כהים ומעורפלים, שאע"פ שעצם טיבם התיאורי הוא מלא שקרים וכהות חזיון, בכל זאת תמציתו היא נשגבה ונאדרה ומעורה בגדולת האמת לאמתתה. אם יגלה לעיני ההמון סתרי מעשה בראשית מעמקי הטבע, גדולת העלילות העולמיות. וארחות הסיבוך הנראה בהם לפום ריהטא, לא יוכל לחדור אל גודל היפעה המתגלה על ידם, ויגרמו אלה הידיעות להעביב עליו את הציור של הגודל, של השיגוב ושל השלימות, וממילא מתמעט ומתטשטש ציור אהבתו האלהית ואמונתו, שיסוד חייו האמיתיים תלוי כה, מתקטנת. אבל ע"י החינוך הארוך, שמשתרשת יפה מעומק האמונה, שהיא בעצמה תהילת ד' וסקירת השלמות העליונה, בא הדבר עד לידי אותה מידה, שכוחה העצמי בכל, יספיק להסיר את כל המחשכים. וכל מה שיתגלה יותר זוהר האמת בסידור העולם, במפעלות הטבע, בעלילות המצעדים העולמיים, והמון כוחותיהם, כה יוסיף אור האמונה הפנימי, המרחיב את יסודות האהבה האלהית, וכל החמודות המדותיות, ההגיונות, והמעשיות התלויות בה, להרבות את כוחו, ולהגדיל את קרני הודו, עד שכל החיים כולם ילכו הלוך ואור, בהשתרשם במעונם העליון. מעונה אלהי קדם, ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. הרינו רואים שהסתרת האור החיצוני של הסידור המציאותי והעלמתן של החכמות החיצוניות העולמיות, גורמות לההמון האפשרות של חינוך רוחני פנימי איתן. והעמקתה של הרוחניות הפנימית היא מביאה באחרית לאושר עליון של השבת כל האבדות כולן, והארץ תמלא דעה את ד' כמים לים מכסים. ומזה נדע ג"כ שלפי אותו הערך של השתרשותה הטבעית של רוח קדושת האמונה והתקלטותה בטבע הנפש בעומק, כן יבוא התור להתגלות חיצונית, שיספיק נגדה אותו הכוח העלום הרוחני של סקירת הקודש להעמידו על מכונו. ויש אשר יבואו הדברים בצורה כזאת, שסמוך להתגלותם לא יוכר עדיין אותו הכוח הפלאי שבהם לרומם את רוח החיים הפנימיים של העולם, וידמה לפעמים שהם משפילים אותן, אכל בסוף דבר יגלה ויראה לעין כל, כי גם כל אלה ההשפלות לא היו כ"א שבילים, המביאים אל הרוממות, אל אושר העולם אל האהבה האלהית ואל כבוד אל שיאיר בכל היקום.

קמד[עריכה]

התפלה היא מלמטה למעלה. כיצד, מתוך אותו המעין, המלא קדושה טבעית, שבלבנו, הרינו דולים, מוציאים את הרגשותיו העדינות מן הכח אל הפעל, מכוונים לרוממן ולשגבן, לטהרן ולקדשן בקדושת הטהרה העליונה, הכוללת כל הקדושות וכל הטהרות, כל החכמות וכל הדעות, כל הבינות וכל המחשבות, והננו עולים, וכמה שיגדל שכלנו, כמה שיזדככו מדותינו, כמה שיהיה האופי של הדבקות האלהית יותר חזק בחיים, ברעיון וברצון, במזג ובטבע, בתולדה ובתכונה, - ככה זורחים יותר האורות המתגלים בנו ע"י הבעותינו התפלתיות. וכל-מה שנרד יותר לתוך עומק הענין הנערץ והנשגב הזה, לתוך תהום פנימיות נפשנו וכל גדלו ועזו, הננו יכולים למוד בקוים יותר מדויקים את עליותינו במהלך התפלה. וכשאנו עולים עולים עמנו כל שרשי הויותינו, כל ענפי נשמותינו, כל קוי החיים השופעים ממהותנו וכל מקורות החיים המפכים עלינו, עד הביאם אותנו אל המהותיות הפרטית שלנו. והכל מתברך, הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתרומם, הכל שמח שמחת ישרים, הכל עלז עליצות קודש, והטבע של הקדושה מתעלה ומזדכך, עד שהוא בא לכלל אופי הכרתי, לאופי שכלי פועל שאיננו עוד נפעל, חפשי ושליט ורודה בכל מרחבי החיים. זהו משפט התפלה. ובתורה הננו עוסקים בשילובי חיים מלמעלה למטה, מרום-פסגת השכל האלהי, ממקור מחצב התורה, הננו לוקחים את מנות החיים והננו ממשיכים אותם בעזוז גדלם המלא כל היש, הגדול מכל קץ ותכלה, ומשרישים אותם בתוך מעמק טבעיותנו, וטבע הקודש שלנו ביסוד חסנו מתברך ברכת שמים ע"י שפעת האורה הבאה לנו.

קמה[עריכה]

שקולים הם שני הצדדים של אל תהי צדיק הרבה ושל אל תתחכם יותר. וכשם ששהתאמצות היתירה בהשגה על מה שאין חק האדם נותן, היא מביאה באחריתה להפסד שכל, לדלדול רוחני ולתרבות רעה, כמו כן השאיפה המתגברת ביותר מן המדה אל הצדקות הרבה ויתרה, היא מדלדלת את כח הצדק, ומהרסת את יסוד המוסר באופן אכזרי. כשאנו מבחינים את יפעתה של תורת ד' תמימה, הננו רואים את אורה האלהי בעז אמתו, לא רק באותן הצדדים שהיא מונעת את הרשע המצוי להיות באדם, ביחיד ובציבור, בדעות ובמדות, בדתות וברעיונות, אלא גם במה שהיא מודדת את המדה באיפת צדק, ואינה נותנת לההפרזה ההזיית של המוסר להתגבר יותר מן המדה, כדי להשמר מאותה השבירה וההריסה ששאיפות נפרזות כאלה מביאות אליה.

קמו[עריכה]

יודעת היא כנסת ישראל בידיעה פנימית ברורה, ומקובלת היא בקבלה של מסורת איתנה, המובעת מכל צדדי הוייתה, ומכל העולמים כולם הנוגעים בה בכל מין מגע, שכל מה שהעולם והאנושיות מתקדמים, מעת אשר נפל נזרה, משעה שחרב בית קדשה ונוטל כבוד מבית חייה, איננו כי אם התקדמות חיצונית טכנית, דבר שאין לו באמת עמדה, ולא יגיע את החיים ואת המציאות הרחבה לתכלית הוייתה. אותו הזוהר הפנימי, אותם החיים שהם מגמת הכל, שכל היש חי בו בנשמתו פנימה, אותו המאור האלהי של האותיות המאושרות של שם המפורש, הפועלות והמשפיעות בתכונתן האלהית, הם במקורם הם עצורים. נשבע הקב"ה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה, וקוב"ה יאמר לשכינתא בהגלות אור קץ הישועה, דלא תימא דעאילנא בישובא מיומא דחרב בי מקדשא, הא סימנא אית לך, שראשי נמלא טל, אותיות המילוי של השם של שלשת האותיות המנהלות ומשפיעות, מחיות ומחדשות, לא ירד מן שפעת חיים עד יותן צבי בארץ חיים.

קמז[עריכה]

כמה גדול הוא הערך המבדיל שבין חכמה לבינה. החכמה מקורית היא, אינה צריכה לקחת את יצירותיה מנושאים זולתה, היא מוצאה את מעינה המתברך ומתגבר, עולה ומפכה תמיד, מתוך תוכיותה, ובינה היא בינת דבר מתוך דבר, צריך איזה דבר תמיד לבא, להזרע, להכנס אל החוג, עד שיאירו החיים, חיי הבינה. אמנם האידיאל התדירי של החכמה הוא שהופעותיה תתברכנה ותתרבינה כל אחת בפרטיותה מתוכה. וזה התוכן מתהוה בבינה בתדירות בלתי פוסקת. ובזה כל העולמים מתקיימים. ובעולם המוגבל אשר לאדם עומד בזה כל אופיו המהותי. מי שנשמתו מיוסדת על יסוד החכמה, אם לא יכיר את מדתו, וירד עד למדת הבינה, ומן החכמה יסיח דעתו, מחסרון הכרה עצמותית, ימצא את עצמו הרוס ואומלל, עד אשר ישוב וישאב, אמנם מתוך מעיני הבינה, את אוצרות החיים, שהחכמה מזלת תדיר בנשמת חכמי לב. והבינה עצמה אינה משתכללת במהות חייה כי אם בהיותה תמיד מתאחדת עם החכמה. וזהו יסוד התשובה העליונה, שהיא סמוכה לבינה.

קמח[עריכה]

חכמת הקודש אינה זורחת כ"א בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפצו מעינתיך חוצה ברחבות פלגי מים. על ידי הצפיה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצת הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה. המתיצרת גם בחו"ל. הן אמת חפצת בטחות ובסתם חכמה תודיעני, ואומר, היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם.

קמט[עריכה]

המופתים מביאים לידי הכרת המציאות הרוחנית, והרכוש הרוחני בכללות. ומעלת הנשמה בכחה עצמי מביאה, שמיד לידי תוצאת כל צעד מופתי, המקרב את הקשבת המציאות הרוחנית, נכנסה הכרה פנימית מהערך התוכני של הרוחני. זהו ריח בושם של גן עדן, שעיקר התשוקה הנשמתית להחיפוש הרוחני בו היא תלויה. ביסוד ההכרה בגדלות מונח התוכן של עידון זה, בהכרת השלילה, המערטלת את הרוחניות מכל המקרים המתדבקים ככתמים בצורת ההשגה מדי לכתה בצעדיה. והטהרה הזאת היא מכשירה את התקבלותו של ריח עדנים זה, שבצורתו העליונה הרי הוא יסוד כל העולם. לריח שמניך.

קנ[עריכה]

מקובל הוא באומה, שאברהם אבינו חקר ובחן, עד שהעמיד יוצר על מכונו. זאת אומרת, שלא תבא האורה לעולם מהטבעיות האמונית לבדה, אפילו אם תהא מיושרת והולכת במהלך הקודש, לקלע בטובה אל התוכן של האמת האלהית הטהורה. כל תוכן טבעי מוכרח הוא שסיגים ערפליים יהיו מעורבים בו, ויערבב באי בירורו את התוצאות הצריכות להיות הולכות ומתפשטות כזהב מזוקק. אמנם אחרי אשר השכל בטהרתו יצרף ויזקק את כח האמונה הטבעית העומדת באיתנה, אז היא מתכוננת להיות מטע לשם. והתולדות, גם הטבעיות, הם הבאות מתכונת אמונה כזאת, שמראש הוסרו כל הסיגים הטבעיים מתכונתה. הן תולדות של אמת שיש בהם רעננות נצחית, וראויות הן למורשת עולמים, שבכל דור ודור יחזרו ויזוקקו, יתקדשו ויתעלו, באיתניות הטבעיות של הקודש, ובטוהר העליון אשר לסגולת השכל המצוחצח, בעוצם קדושת הנשמה בעזוזה. והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת.

קנא[עריכה]

החיוב הפילוסופי הוא חירוף וגידוף, מפני שהוא מצביין את היוצר בצורת היצירה, ואין מקום לאותה הסקירה העליונה של הכרת אין סוף, המצעדת אותנו למקום האורה. החירות העליונה מובילה אותנו להכיר את היש המצומצם שאנו פוגשים בציור של הויה, שבחופש, ולמטרה ידועה, נלחצה בצמצומה, וזהו ההפך הגמור מהחיוב. אמנם אין אנו זקוקים לשלול שפעים חיוביים עלולים בעלילות אין סופית, אבל אין זה מעמיד אותנו על המקום הנלחץ, שהכל הוא כל כך קטן, עד שזאת הצורה העולמית המוגבלה היא ההופעה החיובית. והננו אומרים שישנם שפעים חיוביים, והם נהורות אין סופיות, וגם שפעים מצומצמים, שהם תולדות הכונה המיוחדה. אמנם, אחר התעמקות הסתכלותנו, הננו אומרים שערך החילוק הזה, של אלה שתי צורות ההוייות, הוא רק מצדנו, אבל במקורו, ביסוד הישות הגמורה המהוה, הכל עולה למקום אחד, ולמרחב אין קץ, שכל השכלולים כלולים בו.

קנב[עריכה]

כשהארת הנשמה מתפתחת יפה, מכירים בהכרה ברורה איך כל המחשבות המשוטטות בעולם הן אחוזות וקשורות זו בזו, וכולן יחד עושות חטיבה אורגנית שלמה. ואז הבינה תופסת איך שכל המחשבות הגסות, הרעות, ההורסות, הן קליפות שומרות את המחשבות הפנימיות, הקדושות, הנצחיות והמלאות אור חסין וקדוש עדי עד. אמנם צריך לעמוד על המשמר, לסדר יפה את המערכה הרוחנית, שלא תתפרץ הקליפה לפנים במקום האוכל, כי אם תשמור את ערכה ואת מקומה, ואז נעשה הכל יפה בעתו.

קנג[עריכה]

יש סידור של מצות ומעשים שהם נמשכים אחרי הדעה והאמונה, ויש סידור של מעשים שהאמונה והדעה נמשכים אחריהם. בתגבורת הדעת ובגרות הצביון, האמונה וההכרה היא היסודית, הסידור של המעשה הולך הוא ונמשך אחרי ההכרה, וחקיקתה של האמונה העליונה, המושלת בגדולת אורה בנשמה. אבל בתור חינוך והתרגלות המעשים קודמים, והם ביחד עם החינוך המוסרי המדעי והאמונה ההולך עמהם, הם תומכים את מעמדה של הנשמה היחידית והציבורית, עד שהיא באה למדת אותו הגודל של העליה אל מרומי ההכרה והאמונה הרוחנית העליונה, שכל צביון של מעשים הולך הוא ומשתלם מסתעף ומתגדל מברכתה המקורית. והסידור המודרג מכריח להקדים את היסוד החינוכי לפני היסוד הבגרותי.

קנד[עריכה]

כל זמן שרוצים לאחד את התורה עם המדע, אין עומדים על יסוד האמת. השאיפה העליונה שאור האמת זורח בה, היא ההכרה שהמדע הוא בעצמו אחד מהארות התורה במובנה האמיתי. באופן זה הינה הרצאתו של הרמב"ם. והנטיה הגוברת לצד הנסתר, שהיא מבססת את יסוד התורה במה שהוא למעלה מן המדע, אינה מסלקת את המדע מעצמיותה של תורה, אלא היא מראה שהמדע הגלוי הוא אמנם חלק בהתגלות התורה, אבל חלק שאינו מואר באורה הפנימי, כל זמן שהמדע הוא מצומצם בשכל המוגבל של האדם, וממילא יש בינו ובין האור הפנימי שבתורה, שאורה יותר מבהיק, שינויים חטיביים, שמסתלקים מתכונת מלחמתם רק בהיות המדע מחובר אל התורה חיבור אורגני שלם, שאז מטל החיים והלשד של התורה נכנס גם בו זיו חיים עליונים.

קנה[עריכה]

המעשיות המרובה שבתורה, ריבוי התורה והמצות, באה מתוך אותה השביעה הגדולה של לשדיות החיים הפנימיים של מקוריות השאיפה העדינה, של המרומים האלהיים המקיפים את כל, וממלאים את כל, אשר לאור התורה ולנשמת ישראל. אותו המילוי השוטף, טעון הוא כלים רבים לקבל את שפעו, ומתוך כך המעין חוזר ושוטף חוזר ונובע. המינות לא הבינה את זאת, היא חשבה שהמעשים באו מתוך העוני, מתוך אי היכולת לעלות עליה רוחנית, אבל הוא טעות יסודית ביחש לכללות האומה ושורש נשמתה. ואם לפרטים הנחשלים בארחות החיים וכשרון הקודש משמשים המעשים החיצוניים, להיות למדריגות לעלות על ידם אל התוכן הפנימי והתעוררות חייו, הלא בזה יתאגדו גם אלה אל הכלל כולו, המלא רויה גדולה, עד שהשטף מוכרח לצאת בצינורות רבים.

קנו[עריכה]

כשמסתכלים בעולם, בהסתכלות אידיאלית, שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים, רואים הופעה תוצאת תנועת הכל. והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש, המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה האטמית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטם להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת מכל, ופועלת על כל. ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו נבנות בבנין שלם, של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון, שיסוד הקודש, המחיה את הכל, גם את המוסר, היחידי והצבורי, הולך ומתגלה על ידה, והפלוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם שבשמים. אין התגבורת השכלית בצורתה ההגיונית צריכה עוד להיות משברת את עצמתה כדי לקלוט אל תוכה את חיי האמונה הרוממים, המשיבים את הנשמה למקרר חייה, ונותנים לה את עצמתה, הטבעית לה בכל מלואה הרי היא הידיעה של ההשגחה הפרטית, לא בצדה המוקטן, המפרד את הפרטים מן הכללים, וממעט בשביל כך את חייהם, ולא בצורה המבליעה את הפרטים, עד שנדמה לעין הסוקר שמציאותם בטלה היא ונכחדת. הידיעה האלהית, שהפלוסופיה תובעת את הכללתה והאמונה והמוסר תובעים את פרטיותה היא מתבררת על ידי אותה הסקירה ההולכת ומתבררת, החובקת את המדע הנסיוני, וההשערי, את כל תעופות הרגשות היותר פנימיות, וההשכלות היותר חודרות ומובלטות, וההגיון נשאר עומד על בסיסו, ומתאחז באחיזת אמת, ביסוד התום של הקדושה והאמונה אשר בתומת ישרים. המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה, והפרטיות מתגדלת לצורה כללית, והולכת ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה הבלתי גבוליות, שדוקא שם היא מוצאה את איתניותה והידיעה האלהית, ברום אמתה, בכלליותה, היא היא גם הפרטית היותר חודרת, המלאה אמת, ומחודרה חטיביות, שלא יפול צרור ארץ. והבינה העליונה, החובקת כל עולמים, והחכמה האדריכלית, המיוחדה לכל עולם, ולכל בריה, הרי הן מתיחדות בחוברת, והענפים מתאחדים בשרשיהם, בשביעת יניקת זיו לשדם לרויה. וברוחו של כל ישר לב, של כל צדיק אוהב צדקות, ההרמוניה הזאת מפעמת את צלצוליה. ורוח הקודש, רוח קודש קדשים, הולך ומתגבר להחיות עולמי עד, וכל אשר בהם.

קנז[עריכה]

הודאיות מתחילה להופיע בהזרחתה של הנשמה מאור של כולהו עלמין, של הקפת הכל, בחידורו וגדלו, בהודו ונצחו. אבל כל זמן שהיא חבושה בעולם מיוחד, אף על פי שממנו גם כן מוזרחים לה אורים גדולים. ולפעמים שוטפים ממנו נחלים חדשים, משמחים ומעודדים כל רוח, מכל מקום צל הספקנות יוכל להגיע שמה. ולא יובל סתם יקרא שמו של אותו העולם הפרטי, כאותו העולם העליון הכללי המוזרח מהבינה העליונה, כי אם יובל אולי, מקום התחלתן של ההשערות הגדולות, שהן פתחי חכמה. ומאותן ההתחלות ההשעריות האדם נכנם לטרקלינין הפנימיים. ששם הבטחה והודאיות, האמרה הפועלת, אומר ועושה. גוזר ומקיים.

קנח[עריכה]

מקור הספקנות על דבר הערך החיובי של הטוב והרע המוסרי נובע הוא מהסקירה הפנימית הגנוזה בנשמה, הצופה אל העתיד הרחוק, הכולל כל, שמושגו הוא כלילות הטוב בצורה עליונה, העוקרת את כל תוכן רע מיסודו, ונמצאת כל מעשה וכל מפעל וכל תנועה שנעשה בעולם, הכל עולה ליסוד הטוב. ואחרי הזיכוך והסרת הסיגים יאיר התוכן הטוב של אור החיים שבכל המפעלים כולם, באין הבדל כלל בין צדק לרשע, בין טוב לרע, כי אין שטן ואין פגע, רק טוב מוחלט באמת. ועמך כולם צדיקים, יאמר על כללות ההויה כולה, שיסוד יסודה הוא כנסת ישראל, בעומק תמציותה.

קנט[עריכה]

האדם בכל מהותו, באופיו ומאוייו, איננו עומד בזה העולם העתיד, שיתגלה בו אור המשוה את הטוב ואת הרע, כי אם בעולם ההוה, וגם העתיד הקרוב, שהטוב והרע בהם הם שני ערכים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, על כן הוא אחוז במוסרות המוסר, והדרך המובילה את כל יחיד, ואת הכלל כולו, אל העולם הגדול של הטוב המוחלט, שערכי ההבדלה שבין טוב לרע מתבטלים בו, מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים, הוא מפולש דוקא דרך אלה העולמים, ההוה והעתיד המתיחס אליו, שבהם הקוים מובדלים, ומתוכם בא הכל אל האורה העליונה, של ההשויה. ודרך חיים תוכחות מוסר. רק התשובה היא ההערכה שעל ידה נעשה האדם וכל היש מוצב כולו בעתיד המאושר הרחוק, חיי העולם הבא במילואם, ושם באמת הטוב והרע משתוים. והתסיסה של הרע, המתפרץ ומתעודד לערכי הטוב, באותה המהירות הנפלאה, מכשירתו לתוכן מרומם מאד, וזדונות מתהפכות לזכיות.

קס[עריכה]

כשאוהבים את הרשעים מפני חולשתו של האדם, נמצא אוהב ג"כ את הרשעה, ועל כן הכרח הוא לשנוא את הרשעים, כדי לזכות לשנוא על ידי זה גם כן את הרשעה. אמנם כל זה הוא ברגש האופי של המדות. אבל בשורש הדעת, האדם צריך להיות הולך בדרכי ד', שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכל עומק פורענותם של רשעים איננו כי אם תוצאה מהאהבה העליונה, ושורש המתוק הזה של הדעת, שכל המדות כולן גנוזות בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן ההרגשית והמעשית. וגבורה עליונה כלולה בו, המשמרת את בעליה מכל אהבת רשעה, שומר נפשות חסידיו.

קסא[עריכה]

החזיון שהנפש היחידה היא שביב מכל חיי מלא כל העולמים, מביא להעשיר את התוכן הפסיכי, ולמדוד במדה הנפשית וקרבתה ומעמקי הרגשות חייה, את מדת העולמים. במעמד כזה יש בו עושר ועוני יחד, והדבר תלוי באיכותה של הנטיה הנפשית, במרחב הדעת, ובהתעודדותו של כח ההכרה. העוני שבזה הוא הצמצום, הקטנות וההגבלה, שבאה מזעירותה של היחידיות על השערת מלא העולמים. נוסף על זה ההעלמה מכל מה שלא מוכר בנפש, או מה שאינו במוחלט בנפש, שיוחלט מזה שאין גם כן כאלה במלא העולמים, וזהו מקור אכזב, שהרי אפשר שהחלק לא יהיה כולל כל הכלל, אלא שאפשר להחליט, שכל מה שיש בחלק יש בודאי בכלל, בצורה גדולה ומכוללת, משוכללת ומורחבת הרבה ברוממות גדולה מאשר היא ביחידיות הפרט. אבל הדין הנותן בחזיון זה, שכל חיי הנפש היחידה, חיי עולמים הם, להגדיל על ידי זה את התוכן הנפשי, זהו ודאי אמת ועושר. וגם הקירוב שמתקרב האדם אל היש כולו על ידי השיתוף הנפשי וההכרה של החיים הכלליים, שהם רחוקים ממנו, ויוכל לסקור עליהם בסקירה דוממית או תוהית, זהו אחד התכנים המפוארים, שמדת המחקר הנפשי כשהוא הולך למישרים מציגה אותם לפני לב מבין, להגדיל כח הכרתו ואושר חייו הרוחניים. וכשיפאר את הכרתו זו בפאר קודש, ובמכלולי מוסר טהור, אז יגלו ויראו על ידה אורים גדולים, מפיעי חיים וישע.

קסב[עריכה]

מהו המובן של צדיקים נגלים ושל צדיקים נסתרים, שכל כך דברו על המדרגה האחרונה אבותינו הטובים בהערצה נפלאה. הצדיקים הנגלים הם שהם נתונים אל הטובה הכללית החברותית, הטובה המוגבלת המעשית והרוחנית, שיכולה להיות משוערה וממודדת. והצדיקים הנסתרים עולים על זה במה שהם רואים, שכל טוב מדוד ושקול, מנוי וספור, הוא באמת רק תוכן של איזה מיעוט רע, לא אור גמור שרוי בתוכו כי אם מיעוט של חושך, לא אורות כי אם מאורות, והמאורות לפעמים יכולים להיות נלקים, ובחסרונם מארת כתוב בהם, ולקללה הם נהפכים. על כן הם שואפים אל הטוב העליון, הטוב שהוא למעלה מכל מדה ושיעור, רק בתור שימוש של מבוא, של כלי, משתמשים הם גם כן בהדברים, שעל ידם מתגלה הטוב המדוד, האורה המוגבלת. אבל כונתם ושאיפתם, אופי נפשם, וחפץ חייהם העמוק התדירי היא רק התעלות עצמנו, והתעלות כל העולם, כל היש, כל ההויה למעלת יסוד כל המרחבים, לאור כל האורות, לנחלה בלא מצרים. והסביבה, החברה בכל צורותיה, אפילו היותר אציליות, הדיבור לכל סגנוניו, אפילו היותר שירי, אינו יכול לספוג אל תוכו את כבירות חפצם, על כן הם נעלמים ונסתרים מכל, וצדקתם אם תהיה לפעמים גם כן גלויה אינה כי אם מעלמת את זהרם העליון. אבל הם צנועי עולמים הם לא נתנו להגלות, וסגולתם הנסתרת היא חבויה תמיד. ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם.

קסג[עריכה]

ישנם צדיקים שהם נגלים לבד, רק שהם יונקים מאור הנסתר דרך צינור מיוחד לדעת ולאמונה, והוא מופיע אור על כל דרכיהם, וישנם גם כן צדיקים נסתרים, שרק דרך בקיע רוחני הם משפיעים על העולם הגלוי שלהם, או לפעמים גם של אחרים, וישנם אמנם צדיקים שלמים, כפולים ברוחם, שהם מעוטרים בשני הכתרים, הנגלה והנסתר. ובהם ישנן גם כן מדרגות. יש שהכתרים הללו הם קצת סותרים זה את זה, מקטרגים זה על זה, ומכל מקום בכח הגדול של אור קדשם הם מטילים שלום ביניהם. ויש שהכתרים מושלמים בחיבור הגון עד שאין שם שום קטיגוריא, והשלום העצמי הוא מנת חלקם, והם שטים בים וביבשה, בארץ ובשמים, בכל מלא שאיפתם המרחביהית. וישנם צדיקים מוכפלים, העולים על כל אלה, שכבר אחדו את הכתרים, עד שאין נופל בהם גם שם של חיבור, והנגלה והנסתר נעשה דבר אחד ממש, הם אינם פוגמים בנשיאת שתי אחיות, עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, רחל ולאה, כי אינם אצלם שני תוכנים, שני גופים, שיד הקנאה יכולה לשלוט בהם, ותקנא רחל באחותה, אלא פרצוף אחד יסודי מקורי, שהחמדה המוגבלת הגלויה, באדירות כל מרומי קדשה, והחמדה האצילית הבלתי גבולית הגנוזה וכמוסה לעד מתבלטות בו ומתואמות בקרבו בהתאמה אחדותית, עשירה ומכוללה. ועץ יוסף ועץ יהודה נעשים עץ אחד. אורו של משיח הוא זה, ד' צדקנו זה שמו אשר יקראו לו, המלך שהשלום הוא שלו.

קסד[עריכה]

ישנם צדיקים כאלה, שאי אפשר להם לאחוז בחכמה לבדה, כי מיד כשהם נכנסים לארוג מחשבות פנימיות, משתפכת נפשם בעומק שפעת התענוגים של ההרגשים הצחים, ושלהבת ההתפעלות הנפשית מתלקחת בתוך מי החכמה הקרים והשקטים. והם צריכים עבודה מיוחדה להגביל גבולים במעמדי נפשם פנימה, למען יוכלו לעמוד בצורה שלוה, הראויה להתארתה של התרחבות המדע. ואחר כך, כאשר יגמר הציור, כל אחד ואחד לפי צביונו, אז יתירו את מדת התענוג הנפשי להתגלות, ויתחבר אז תוכן התענוג הרוחני, המרשף רשפי להבות, עם כח ההכרה הצחה, המצייר ציורי חמדה עליונים, פאורים בהדרת צחצחות. וממיזוג נפלא זה יעוטר גן עדנם גם בהתהלכם עם בני אדם בארץ.

קסה[עריכה]

הצדיק הדבק בד' בכל עומק רצונו ובכל מלא הכרתו, ורצונו הוא רצון אדיר, והכרתו היא הכרה עמוקה, והם הולכים ומתאדרים ומתעמקים מדי יום ביומו, שעומק גודל רוחב וגובה החיים מתרבה בהם, מפני שאיבתם התדירית ממעין הנצחי של מקור חיי כל החיים, ממקור יסוד חי כל העולמים, כשצדיק זה אוהב הוא את הבריות, מבסם הוא את העולם, באהבתו את הבריות מתמזג חלק יסודי תמציתי מאותו הטוב המעולה שבאופיו הנשגב בנפשות כל אהוביו, שהם כל הבריות כולן, ובזה הוא מרומם את ערכם, מזכה אותם ומעלם. וכשהביטוי התפילתי, האור הדיבורי, מבליט את האהבה הזאת, הרי היא מפוצצת הררי עד, והעולם כולו מזדכך. וקל וחומר שהרצון הפרטי, כשהוא מצטמצם באיזו אישיות פרטית, ובאיזה מבוקש פרטי, שהוא נעשה. אמנם אין הרצון הפרטי של המבוקש המפורט העיקר בהאופי התפילתי של צדיק עולמים, אלא הרי הוא אחד מהבקעים, שעל ידם מתגלה הלהב האידיאלי, המקודש בקודש קדשים, של אהבת הבריות, של אהבת כל העולמים וכל יצוריהם. ואהבה זו בעצמה הרי היא מרוממת בתוכנה המעודן את המהות של הנשמה, מעלתה על כל המעשים, ומשגבתה בישועות עליונות, מפני שהיא היא השפעה האלהית, האומרת עולם חסד יבנה. אבל בסקירה האלהית בעצמה, המתעלה מכל גבול, זמן ותיאור מיוחד, הלא אין שום רע נמצא, ואין שום הירוס מכאיב, כי הרי הכל הולך למישרים, לאושר ולטוב, על כל החסד העליון, בגודל מילואו, נותן הוא מקום לכל מה שאנו סוקרים אותו בתואר של קלקלה, של הירוס, של מיתה, של שבירה, של חלי, של עוני ושל עצבון. ומתוך שהחסד העליון בכל עליוניותו הרי הוא משפיל לראות, ויש בכללות האידיאלית גם אותו האושר המפורט של החפצים הפרטיים שבכללות התיאור המוגבל, שיצורים שוקקים אליו במעמדם, אין הרצון מובע בעומק אמתו כי אם על ידי אותה ההגבלה והמחשך של החסד שנמצא בנשמת הצדיקים, השואבים מאור חסד עליון את שביבי אורם, והם מבטאים את חפצם לשמירת התיאור הפרטי של היצור. וחשקת אידיאלים מוגבלים הללו הנה הכלי של עמדת החיים והשלום, בריתי היתה אתו החיים והשלום.

קסו[עריכה]

חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם, וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל, ומי שמתדבק במדת החסד לאמתו, באור תורה, צריך שיחבר את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו עליו שני האורות. ואז יאמר, חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה. ועל ידי האיכות שבחסד אהרן תתעלה הכמות של חסד של אברהם, והיא גם כן תאיר באור האיכות, כאשר היתה במדת אברהם בעצמו, שהיתה לו בת ובכל שמה, שעל כן הוציא הקדוש ברוך הוא כהונה מאברהם, אתה כהן לעולם, והוא ידע שברכת האדון צריכה תמיד להיות קודמת לברכת העבד, האיכות היא צריכה להיות העטרה של הכמות. ואז יבנה העולם בנין שלם, ביראה ושלום יחד, ויקראו לירושלים כסא ד'.

קסז[עריכה]

הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקדש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלהית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. "אוירא דארץ ישראל מחכים".

קסח[עריכה]

מתוך גדולת המחשבה, עומקה וגבהה, חודר האור בחוזק בכל הפרטים ופרטי הפרטים, ומתוך כך האהבה האצילית משתלהבת בהם, ויוצאה מזה הדבקות הקדושה, באהבה נערצה, בכל דקדוק של מצוה, ובכל דבר קל וקטן שבתורה ודקדוקי סופרים, מגדול ועד הקטן. אמנם, מי שמבלעדי מחשבה עליונה כללית מתדבק רק בהפרטיות, בהקטנות, אפילו של הקודש, אם איננו עלול למחשבה, הרי הקטנות הזאת היא טבעו הראוי לו, ותחזקהו על פי מדתו, אבל אם הוא עומד על פי הכשר תבונתו לשאוב ממעין של המחשבה המקיפה המקורית, ומתוך רישול גופני ונפשי הרי הוא משתקע אך בקטנות ודקדוקים קטנים, בלא שאיבה מהרוממות האצילית, הרי הוא מתקטן, מגרה בעצמו דינים, משתפל ומשפיל את סביביו. ועליו להנצל כצבי מיד, לא לעזוב את הדקדוקים ואת כל מדות הקטנות, שסוף כל סוף מדות קודש ואוצר חמדה עולמית הם, אלא לרומם את כולן למקורן העליון, להתקדש בגבורה נאצלה בקדושת המחשבה, לגעור ביצר העצלות המסטין המפחיד ומניא את לב האדם מלכת באותן הגדולות הראויות למדתו, שלכך נוצר, שדוקא בהן יתהלך. ואפילו אם יראה שדרכו מלא אבני נגף ומכשולות, אל ירך לבבו, כי להתגבר על כל מכשול עשהו ד', וסוף כל סוף יעוטר בעטרת הנצחון, וכל הרשעה והחשך יחלף כליל. ככה הוא משפט האיש היחידי, וכן הוא גם כן משפט הגוי כולו.

קסט[עריכה]

חביב אדם שנברא בצלם. חלוקים הם העמים כולם, מהמדרגה העליונה עד השפלה שבהם, חלוקה אורגנית של אברי הגויה, ובתוכם מאירה נשמת העולם, שהיא כנסת ישראל, נשמת העמים כולם, הודם, תפארתם וברכתם. רק בצורה כזאת אפשר להכיר את העולם, את האנושיות, ואת האומה הנפלאה, ממלכת הכהנים וגוי הקדוש. מי שמסתכל בשפופרת הבטה זו, ירומם וינשא בעיני רוחו את כל האדם, ובגללם ועמם תתרומם מעלת הכנסיה הישראלית. שמור הוא הרעיון אז מכל חשש בליעה וטמעון של ישראל בעמים, לעולם לא תטמע הנשמה באברי הגוף, וגם לא בכחותיו החיוניים, כי סגולתה היא מיוחדה. היחש של הלב בגוף שדמה הכוזרי את ישראל בעולם, הוא יחש חיצוני, שהוא מסמן כח החיים, הישראליים בעולם, אבל לא יחש פנימי, סימון המהותיות הישראלית. בערך זה אי אפשר להכניס את העם אשר לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב בכלל האברים האורגניים של כל האדם, כי אם להעמידו במדריגת האצילות הנשמתית לגויה הגדולה, שהוא מחיה אותה, משפר אותה, ומרוממה למעלת החיים העליונים. וכמו שהנשמה האנושית בעצמה נעזבת ונרדפת היא מרוב בני אדם בעצמם, זכיותיה ותביעותיה אינם ניכרות, כמו כן הולך הדבר בכנסת ישראל בעמים, עד יפוח היום, ואור הנשמה יאיר בעולם. אז אור חדש על ציון יאיר.

קע[עריכה]

הקישור המחשבתי באלהים הוא האושר היותר גדול, התוכן הנותן את המציאות היותר מלאה, בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים, ואומה אשר ד' מבטחה היא קונה את העמדה הנצחית. אבל מחשבה זו אינה ככל המון המחשבות שאדם מצייר אותן רגע ואחר כך הוא עוזבן, כי אם היא שורש כל המחשבות, בסיס כל הרצונות, ומעמד כל האופי היותר עצמי של החושב, עד שכל ארחות חייו, כל תשוקותיו, כל דיעותיו והגיונותיו, כל לבו ובשרו, כל כיסופיו היותר פנימיים, רק אליה הם פונים, ובה הם מתקיימים, שבים ורצים. ואומה שיסוד הקודש הזה הוא המיסד את הוייתה, את תולדתה, את עמקי הגיונותיה, את שירתה, את תקוותיה, את יחושה לארצה ולממלכתה, את כל סבל צרותיה, ואת כל ערכיה, בכל החיים, בכל השקפות עולמים, היא האומה המשוגבת, הגבורה מכל עמים אדירי תבל, המובטחה בקיום עדי עד. וזאת היא סגולתה הפנימית של אומת ישראל, שיסוד מחשבתה ומעמק הגיונה הטבעי, התולדתי, מנפש עד בשר, הוא רק התוכן של המחשבה האלהית. ומתוך עומק קישורה בהרעיון האלהי, ומתוך הכשרון העצמי שלה לההסתגלות אליו, היא מרגשת בכל פגימה שיפגום מי שהוא בעוצם הטוהר אשר להרעיון, המרומם מכל רוממות קדשי קדשים, המתעלה מכל אמת וטוהר, ולא תוכל לסבול שום שמצת עבודה זרה, שום מחשכים של אילו צללי כפירות, ועצם יסוד נשמתה טהור הוא כעצם השמים לטוהר, ולא יסבול לקלוט בתוכו שום סיג ודופי. וסגולה איתנה זו, כשם שהיא שרויה בעצם תמותה בכללות האומה כולה וכל דורותיה, מראש ועד סוף, ככה היא מתגלה בנשמות יחידי הסגולה, בכל אחד ואחד לפי כשרונו והכנתו. ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד'.

קעא[עריכה]

הקודש העצמי הוא החכמה, ההכרה לבדה, זוהר האידיאות העליונות, בהיותן ברום עליוניותן, בלא שום הגבלה, בלא שום פרטיות של צביון, אפילו של כללי כלליות אשר במציאות. שהכל הוא פרטי ומוגבל לגבי הרוחב ואי הגבוליות של החכמה העליונה, ברום עזוזה. החכמה ברוממות קדשה היא למעלה מהחרות, נשגבה מעלמא דחירו, דכל חופש וחירות אשר בעולמים מינה תליא. צורת העולמים כולם, וכל אידיאליהם, שיגוב תכלית הויתם, וכל רום ועומק של חייהם, עדנת שירתם וריווי שמחתם, וחדות עדונם, הכל כלא נחשב לגבי טוהר הקודש של עצם החכמה. רק בהכנתה של החכמה אל הציורים, האידיאלים, בתור השלטה על ערכים מציאותיים, מתהוה זה האור, ששם העולם של החרות מתראה. שם בעולם החרות, בעדן הציורים וביצירת האידיאלים באופן הראוי לרדת לתפיסת הוית אידיאלים מוגבלים, יוצרי עולמים, מהוי חיים, ממציאי נשמות, ומחדשי צבאי צבאות, מכח הופעתה של תכונת החרות של בינת חיי כל העולמים, בצורתה העליונה, מתגלה הוד הבינה, שהיא דוגמתה של ההכרה הטהורה המתבסמת בבשמי השירה, בנגינת נועם וחדות רננים. הירידה אל הנועם, מהערך העליון של הקודש שממעל לכל נועם, היא מאצלת הוד הבינה בכל מערכי ההויה, והאי עלמא עילאה אף על גב דלאו איהו דינא, דינין מתערין מיניה, ושורש הגבורות במקוריותן הוא מגביר עוד את מעמק הנועם בהדר תפארתו. אמנם מקום השאיבה המקורית, ששם היש המוחלט שוכן בחביונו, איננו כי אם ברום הקודש, האידיאליות שממעל למדת כל חרות, מפני שאין תוכן של עבדות מוכשר לצאת משם, אפילו אחרי רבוא רבבות של הורדות והשתלשלויות. ממקור החיים, שהוא למעלה מן החיים, שואב ישראל את רוחו, וממעל לכל ערכי עולמים מרחף הוא לתפקידו. אמנם כדי להאיר הארת החיים בכל הנשמות, ובכל מרחבי עולמי עד, הרי אור הקודש של תוכן היש המוחלט מופיע בעדו במלא כל מילואים, ונחלי עדנים שוטפים וזורמים ברוח בינה, אשר בדברי אלהים חיים, שעל ידם שואבים הם כל צמאי נהרת הקודש את אור הקודש בחוסן עוזו. אם מתשוקת תאות עדנים וחשקת נועם, המתגברת בתוכן הנשמה, מצד תגבורת פרטיות צביונה, יחשוב כל חושב את הנועם למקור ההויה, לתוכן היש, ואליו ישים כל מגמתו, בתואר הנצח, ומגמת דורי דורות, אם כי חשק נפלא בפליאות צדקת עולמים ישים שם את משטרו, הרי יסודי החיים הולכים ומתמוטטים, מפני עזיבת האור המרומם אשר לחסנת הקודש שממעל לכל חרות וכל נועם. ובירידה אחר ירידה בשטפי דורות יוכלו התוכנים להזרות עד כדי מאפליות המחשכים, אשר לכל רשע וכסל, אשר למוקדי שאול, יסודי הבליה וההעדרים בכל גוניהם. ואותו הצביון המיוחד, שמעוטר בו ישראל, שוכן בחכמת אל דעות ד', ברום קדשה, מכון עזה ותפארת הדר מלכותה, וצביוני כל עולמים ממנה ישאו משך ברכתם, להתהוות, להבנות, להתעלות, ולהשתכלל, להתרומם ולהתקדש עדי עד. ועל כן ברום חוסן אמונת ישראל אור הטוהר של שיגוב החכמה שוכן, האמת העליונה, ממעל לכל הנועמים, ממעל לכל אידיאלי המגמות, המקציבות הגבלות בקצה תכליתן. והאפלת ההכרה בטוהר הקודש לא תקובל לבסס על ידה את המוסר הנרצה, אפילו בשביל העולם היותר ירוד. שבו שוכן האדם, יושב בית חומר, כי אם הכל יונק ממקורו העליון, ממכון היש המוחלט, ששם החכמה שוכנת בטהרת קדשה. בהראות כבוד ד' לישראל במשכן נקדש בכבודו, ההוראה התורית ממכון החכמה יוצאת היא, והיא מנתחת את כל קויה לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, והעולמים המוגבלים. המוגלמים, וכל עלילות מצעדים אשר ליצורי עולמים, על פי מעמק הקודש אשר להחכמה בקדשה כוננו, ואורייתא מחכמה נפקת, ואבא יסד ברתא, ד' בחכמה יסד ארץ. על כן דוקא ממקור הקודש אשר לאספקלריא המאירה נובעים הם כל הליכות עולם אשר לישראל, והם הם הליכות עולמים אשר יתנו ערובתם לכל היש, לכל אשר נשמה באפו, ולכל אשר תחייהו רוח חיים, לכל יצור נוצר, ולכל מעשה מפעל ותכנית, לבא למכון הקודש, להתאשר באושר הישות המוחלטה, שאין עמו העדר וכליון. והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. ונדב ואביהו אשר בזריחת פאר רוחם שאבו תוכן הארתם אז ממעין הבינה, המוכנה כבר להאציל אצילות מוגבלה, להיות משתוה לערכי עולמים, אש זרה הקריבו, ובקרבתם לפני ד' וימותו, ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. וידע ישראל אז עדי עד את יסוד חייו ועולמו, כי ממקור חכמה יצא, וממעיניה העליונים הרי הוא הולך הלוך ומתרוה, אשר רק בהקשבת רב קשב, בקישור למרומי הקודש, ילכו הפלגים עם הבעתם ברבבות גוונים לדברי אלהים חיים, שכולם נתנו מרועה אחד. וצמאון ריווי הנועם, אשר לנשמות הטהורות, של מיודעיו של מקום, שבהם נקדש הכבוד, פועל הוא את פעולתו המעוטרה לחיי השעות אשר בשטפי הנצחים. זכותו של פנחם זה אליהו, המקנא לד', בהוראות השעות, ומלאך הברית אשר אנו חפצים שבא יבא, והוא כאש מצרף וכבורית מכבסים, ואומרו סלה הוא, זכרו תורת משה עבדי, אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים.

קעב[עריכה]

אותה האידיאליות הכמוסה, שממעל לכל העולמים, היא היא המבוקשת מכל טהורי לב וקדושי רעיון, אותה המגמה, שמפני עוצם קדשה, גדלה זהרה ורומה, אינה יכולה להגלות בשום מחשבה מפורטה, בשום רעיון מוקצב, אבל היא מתעלה על כל הגיון, על כל מחשבה ושאיפה נאצלת, ועל כן היא מחיה, מעודדת, מרוממת ומקדשת בתוספות קודש ותעצומה פנימית את כל חיי כל הגות של כל שאיפה כבודה וכל מסכם חיים עדינים, רק אותה השאיפה בהפלגתה היא מכוננת עולמים וצביונם, והיא יוצרת משאת נפש בכל נפש מבורכה. אותו הפרצוף הכמוס, של העולם הנסתר, אנו מבקשים לתקן, למלאותו אורה, להשלימו בכל תיקוניו, עד שיוכלו כל העולמים ושאיפותיהם, כל הנשמות ומגמת חייהם, על ידו להתברך. וכשאנו עוסקים בתורה לשמה, הרי חסדנו עולה מעל שמים, ואמתנו על שחקים, ושמי קודש ושחקי טוהר, הם מתמלאים אור וחיים, משיקוי טללי אורות של אותה ההגות הכמוסה, היושבת בסתר עליון וצל שדי. ומזיו האור של העולם הבא המוחלט, אשר בכל מלא עולמים עולם הבא יקרא נבנים ומשתכללים כל עולמי הזהיים, אשר לכל צביוני תבל ומילואיהם. וישראל עושה חיל, שואב מזיו יום שכולו טוב ושכולו ארוך, להכין כס יה בכל יפעת ממשלתו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה באמת ובצדקה, המתנשאת ממעל לכל רכרוכית מדוכאה, ומתרוממת בעז קנאת קודש, מקור כל חסד ואמת נצחית, מעתה ועד עולם. קנאת ד' צבאות תעשה זאת.

קעג[עריכה]

כל זמן שישנם הפכים מרגיזים בעולם הדעות, ציורים שאין חטיבה ציורית אחרת סובבתם, אף על פי שאי הסבל בא מתוך נקודת עומק הטוב, שאי אפשר לה לסבול את הרע ואת סרחונו, מכל מקום סוף כל סוף קוצר כח ורוגזה יש כאן, מדת הדין עדיין שולטת, ומדת החסד לא נתפשטה ברב גדלה. הצפיה המאושרה היא להתגלות הטוב, האור של החסד הנאמן, מקור החיים והשלום, האמת והצדק, שכל ההפכים יושלמו אליו, ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, יאמר בראשונה על עולם הרעיון, על המון התיאורים, על הצעת המחשבות. ויסוד הכל, שאין שום רע נמצא, לא בעולם הגולמי, ולא בעולם האידיאלי התיאורי, כי אם לפי אותה המדה, שהטוב כנוף ומסוגר ואינו מושיט את זהרי אורו אל כל האפסים, אבל בהתחפשות הטוב מכבליו, אז אין שום דבר רע במציאות, וכל התוכנים מתהפכים בטיבם וטבעם לטוב, כל השקרים קונים את חכמת האמת בעצמיותם, ומתלבנים מכתמי מחשכיהם. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, אור שכבר היה. קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. ועליוני הדעה, קדושי הרוח, שאיפת שלום ואמת עליונה זוו חיה בלבבם, ועל כן, עם עומק קנאתם לד', הם הם העומדים על הפסגה העליונה של הנני נותן לו את בריתי שלום.


קעד[עריכה]

המקדשים שכבר היו, מעשה ידי אדם, ששלטו שונאים בהם, נבנו בצירוף של מדת הדין. לא נתבסס העולם עדיין ולא נתבשם, אור הטוב הגנוז לא יצא אל הפועל ממעמק כחו, אלא צעד וצועד למטרה הזאת, הנאדרה בקודש, את צעדיו המכוונים. ותחת אשר בעבר, על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, ומדת הדין הגנוזה, המשתמשת אך לטובה לכלות את הרע ואת הכיעור, היא בעצמה עדה על הרע הסתור עדיין בתוך הטוב האנושי, גם במקום שלכאורה טובו מתכנס, ועל הכיעור האצור בתחתית קרקעיתה של נויו ויפיו – בשוב הכל לאיתן אשרו, תשוב להיות כלולה בחסד ובצדקה, ובית ד' יבנה מעשה אלהי עולם כולו, הדום החסד והאורה המוחלטה, מכון הצדקה המאושרה. בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי וממחיתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אפס מאותי, מי אתך עליך יפול. ונלוו גויים רבים אל ד', והיו לי לעם, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. והמכשירים את העולם למצב עליון זה, בוני בית המקדש של מעלה, הם הם מאורי האור אשר בדור ודור, קדושי המחשבה, המתעלים על כל המכשולים החיצוניים והפנימיים, וחודרים בעמקי רזי תורה, המגלים את נתיב עץ החיים, לכונן ישועה לעם נברא.

קעה[עריכה]

יחש יש להסקירה האסטרולוגית עם ההכרה הפרצופית האישית, והם ביחד עם ההכרה של התנועות וצביונן בכלל, עד לידי אותה ההכרה המונחת בהתגלות צביון כתב היד, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. הקליטה המדעית שבזה היא באה מאותה ההשערה הפנימית, שהכללות פועלת פעולה סדרנית על כל תוכן תמציתי כפי ערך ריכוזו, והצביון האנושי הוא המרוכז ביותר, וסידורי כחותיו מתבלטים על ידי אותו הסידור הכללי, שתכנית ההכרה הקוסמית היא אחת מחלקיו. וגם אותה ההכרה הבאה על ידי סקירה מעמקת פנימית, על פי אותה התגלות השטחית של הצורה הקוסמית, אינה דבר של תוהו, כי יש לה ערך עם המהות האישית, וממילא קישור עם הפרצופיות, ויחש עם המוסר והתוכן המאורעתי, יסוד המזל. אמנם פשוט הוא שעצם הקודש, שאיפת המוסר בעומק הגודל שלו, שאיננו מוצא חסיון כי אם באור ד' וישעו, הוא מרומם את הריכוז האישי מעל לכל שטח סידורי חטוב ומוכרח, ומציגו בעולם המלא אור של חירות ופדות, ובזה אותות בגדים מתהוללים, לעומת האור המתנוצץ בחטיבות הנשמתית על ידי הופעת תורה ובטחון בד', בקשר של מעשים טובים. ותשובה, תפילה וצדקה מעלים סידור חדש, המתעלה מכל הסדרים השטחיים, על כל האופק הקוסמי, ומזהרים את היחש של העולם אל האדם בזוהר חי ונשגב, עד שתחת היותו נפעל, מתהוה הוא בתור פועל, מחדש את הצורה הכללית וחותמה בצביונו.

קעו[עריכה]

החסידות היא כשרון אמנותי נפלא, שהעולם צריך אליה יותר מכל מיני האמניות שבעולם, היא מבססת את רוח האדם בכללו ומעמידתו על עמדתו העליונה, שהוא שואף אליה בפנימיות תכנו, להשלמתו של כשרון עליון זה צריך שיבורך בעליו בכח מדמה עדין, מדויק וחודר. וכל מה שיתגלה אור השכל והצחצחות העליונות של טהרותיו על כחו המדמה, ככה יתברכו ציוריו. אז דברת בחזון לחסידיך. והנבואה גם היא מגזע החסידות העליונה מתענפת. ומתוך החיים העצמיים הנאדרים בקודש, ההולכים ושוטפים בקרב נשמותיהם של האמנים העליונים, יחידי הסגולה, חסידי הדורות, כח החיים בכללו, שבכל דור ודור, בישראל ובאנושיות כולה, הולך ומתברך, והתכונות הנפשיות הנשאות, המדות הטובות, הרצון העמוק להיטיב, ולחקות את ההטבה במעשים, בדיבורים, בכתבים, ובכל מהלכי החיים, שאיננו פוסק, והוא כמעין המתגבר בלבם של החסידים המוכתרים בכשרון האמנותי המקודש של אור החסידות האמיתית, הוא שופע בעזוז כחו, ופועל פעולה גנוזה על כל הנפשות כולן, לחזק אמ מצעדיהם, ולאמץ את רצונם, המתעודד להיות הולך ומתחזק גם הוא לדרך הטובה והישרה. ומטעם זה מוכרחת היא האנושיות להעמיד מכולה חסידים, מיוחדים בסגולתם הנפשית.

קעז[עריכה]

האמנותיות של הכח המדמה, שהוא הכלי המגלה את פעולתו הנפשית בציורי החסידות, היא אמנות שכלית טהורה. הכח המדמה בא פה לעזרת השכל הטהור והרחבתו. אותה הסקירה הטהורה הממלאה את הנפש החושבת, אחרי שכבר השלימה את חקה, אחרי שעמדה על הכרתה הפנימית בחובות חייה בתוכנם הכללי, היא מתנשאת למשוך נחלי נועם מאותה המחשבה העליונה, שמרוב גדולתה לא תוכל להיות מצטיירת בחיים גובליים אחוזי החמריות שלנו כי אם על ידי עזרת כח המדמה, שזאת היא תעודתו, לגלות את המצפונים השמימיים, אורות החמדה העליונים שהם ממעל לעולמנו, גם בתוך המאפלים העולמיים אשר אנו שרויים בהם. והנפש החסידית היא יוצרת תמיד, עושה היא את עבודת פעולותיה הרוחניות בלא לאות ובלא הרף. אם תאחז לה דרך הרגיל ברוב בני אדם, לאחוז ביצירה רוחנית רק בזמנים מיוחדים, ולשבות, איזה זמן מעבודת קדשה, מיד היא מרגשת לאות נוראה וירידה עצומה, בהפסקת נשימתה העליונה ההולכת ושבה בקרבה ממקור החיים האציליים. האמנות החסידית היא אומנות נובעת בתדירות, מעין לא אכזב, שתולדתה היא הדבקות האלהית העשירה, הממלאה בריבי רבבות אין קץ של גווניה חללם של כל העולמים.

קעח[עריכה]

התֹם הפנימי הוא הרבה למעלה מהמוסר. כל המוסר כולו נובע הוא מנחליו המשתפכים מכל עבריו, וממלאים את כל אופקי הרעיונות והמעשים ישרנות אופית. התם הוא המבוע העליון, המתעלה מכל הגה חברותי, מכל רעיון של צורך חוצי, ושל צורך עצמי, הוא הוא האושר העליון, שכל חפצים לא ישוו בו, שכל תענוגים רוחניים לא יערכוהו. והתם הזה נחלת יעקב הוא, נחלה בלי מצרים, נחלת איש תם יושב אהלים, המביאה ברכת השלום בעולם, והשלום איננו כי אם כלי המחזיק את ברכתו העליונה. שמר תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום.

קעט[עריכה]

בהשקפה ישרה אין מקום בשכל להתנגד לגלגול הנשמות. למה לא תהיה התחברותה של הנשמה הרוחנית עם החומר למטרה של עיבוד, של לטישה והבלטה של אילו איכיות חדשות בתוך הראשונה. ועיבוד זה, למה לא יהיה חוזר ונשנה ונכפל כאשר עוד לא נגמרה פעולתו. לתמהון נוכל לחשב על בעלי שיקול הדעת, שנמצאו בהם אחדים אשר מיאנו בתיאוריה מושכלת זו. ומה שפועל תוכן התיאוריה של הגלגול לטובה על האמונה ועל המוסר, הזה נחשב לגירעון בשיטה עיונית? ואפילו הגלגולים הרחוקים, מדומם צומח חי מדבר מסוג לחבירו, במהלך הנורמלי בדרך עליה, ובמהלך הנפרע מפני כשלון הבחירה בדרך ירידה, איזו זרות יש כאן? אותן הטענות של שינוי האופי שבין הנפשות, הלא כמוץ יהיו נדפות מפני השקפה כללית על המציאות כולה.

קפ[עריכה]

איני רואה שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אשיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר תעיף שם את עיני רוחה. והגודל הזה הולך הוא וחודר, חודר כליות ולב, מכשר כל מעשה וכל מפעל, כל הגה וכל שרעף, אל כל גודל וכל היקף. ומתוך התפרצות איווי גדול זה באים אחר כך המאמרים המדודים על פי ההגיון, והם מתעלים ובאים לחופשם, לפי אותו הערך שהם משתרשים בשרשיהם העליונים, שהם ממעל למדות ההגיוניות. והם הולכים ומחפשים את זיו חייהם בתוך העולמים ההשעריים, הבלתי מוגבלים בתוכנם. והאמונה והמוסר, הבקרת והמסה הולך הלוך ומשתכלל, הולך הלוך ומתאגד, ומתארגן ביחד, בחטיבה חיה וקימה. וכשהאדם משער שהוא מרכז הבריאה, אין זה כי אם תחיה מחשבתית, בעומק גדלה, שהיא מוכרחת לנצח את כל הפחדנות ההגיונית. העומדת ומרפרפת לנגדה באיזה מין זחלנות, של רשלנות כהה ומדולדלה. וכשמכיר האדם את גודל האחריות של מעשיו, בהיותם נאחזים בכל מלאת חביוני עולמים, ברזי חיים, וגנזי מכמני יצירות עולמים, הרי הוא מתגדל ומתאשר, ורעיונותיו הולכים ושוטפים במלא עזם. וכשכל היקום מלא חיים ודעה, כשהכל מלא רצון מחשבה ומטרה. החיים הרוחניים הם מעודדים, והשירה, ההשכלית והמפעלית, מתרוממת עד מרום עזה, והכל מתרומם, מתקדש ומתעלה. והרזים החבויים בסתרי הנשמות הולכים ומתגלים, ובד בבד הם מתאחדים עם כל המון התגליות של כל ההתפתחות, האישית והחברתית, והם מזככים את כל ההויה, ומהגים את כל סיגיה.

קפא[עריכה]

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המהבלת, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כ"א בציור דמיונם ולא בפועל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי, בכל עמק טבעיותו, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ע"י בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים, יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי הקודש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי. בזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו, ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, כי הם תכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כ"א על הככר הרחכ והשלם שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם.

קפב[עריכה]

העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המז, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.

קפג[עריכה]

המניעה מלעשות מדותיו של הקב"ה רחמים, מפני שאינן אלא גזירות, אינה שוללת את יסוד המעמק של טעמי המצוות, אלא מרחיבה ומגדילה אותו. הרחמים כשהם מוכרים בתור רחמים, אינם עומדים בעולם המעשי עמדה תדירית, אינם שליטים ואיתנים בו, כי אם הם משמשים לאידיאלים חזיוניים, לשיחה ושעשוע, ולשימוש ארעי כשהלב מתכשר לכך. וזהו עיקר יסוד הטעות של עורון ההכרה במהות הרחמים. הרחמים הם המשפט הגמור, החובה היותר גמורה, הגזירה היותר איתנה, שכל חולשת קישור חיובה אינה באה כי אם מתוך אותו הטמטום של הלב שבא על ידי הרשעה המקננת בעולם, הממוזגה ברוח האדם, שאנו רואים אותותיה ופרטי פרצופי בהלותיה בעת התפרצות החיים להתגלות, בכל ערמת תכונתה המגואלה, במלחמות, ובכל רשע וכסל עמוק וחודר. אבל באפס חושך וזוהמת רשע, זורחת אז הכרת גבורת הרחמים, ושאון המיתם אדיר וחזק מאד, סואן הוא ברעש. וכל העולם כולו, בקביעות מוסדותיו, מתבסס על יסוד האיתן הזה בחיים התדיריים. אז באה לו הרוחה, אז מתחדשת היצירה בעומק פארה. ואם כן, היש שפלות גדולה מזו של העשיה מדותיו של הקב"ה רחמים באותו מושג הרחמים שאנו מכירים, הלא הרחמים עצמם אינם אלא גזירות.

קפד[עריכה]

בעת אשר הנשמה מבקשת את מנגינותיה, אל תמנע ממנה.

קפה[עריכה]

בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה רואים, שהכח הפועל התדירי של החיים האמתיים העליונים איננו פוסק מעבודתו אף לרגע, הוא רצוא ושוב. כמראה הבזק, עבודת שרפי הקודש היא עבודתו. שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן, מספר כבוד אל. כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי, של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם. ועמו כל העולם כולו זיוו מתמעט. וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם, אשר לרגליו תוכו, ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה.

קפו[עריכה]

אותו היתרון האין סופי של קדושת ישראל מעל כל העמים, צריך שיהיה נחקק במעמקי הלב בטהרת המדות והמוסר הגמור, בלא שום סיג של אהבת עצמו גסה. ולזה צריך האדם שייחד מדעו ומעמקי עדנת הרגשותיו כל ימי חייו, עד שיוכל להתפאר בקדושת ישראל בטהרת לבב, באמת ובצדקה, בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. ומכל מקום אותה ההתפארות בשם ישראל היא כל כך קדושה, עד שאפילו קודם שנטהר האדם מסיגיו, גם כן הצד העליון מתגבר בתוכה, ומכריע לזכות את כל התכנים הגסים שהתהדרות אחרת יכולה לפגום את הנשמה בהשבתת טהרתה. אבל בכל זאת אין זאת המרגעה, כי אם שיהיה אור תפארת ישראל מאיר בכל זיו טהרתו, וזוהי כל מגמת החיים כולה.

קפז[עריכה]

הפלגים יבלי המים של החיים העליונים של הנשמה הטהורה, במעמקים הם זורמים, במעמקי הטבע הגופני ובתחתית הבשר והדם הנם הומים ורועשים, אמנם מתפרצים הם אל על, צועקים ובוכים, מתנודדים וקובלים, מתאמצים ומתפתלים הם באין הרף לעלות אל הרום, להגלות בצורה מאירה חיה חיים שלמים, מלאים זיו הוד ופאר הדרת גבורת קדשי קדשים. אשרי האיש, השומע את קול נשמתו מתוך מעמקיו, ואשרי העם המאזין את הד הקול של הנשמה הכללית שלו, איך היא מתגעשת מתוך מעמקיה, ואשרי המקשיב הטהור אשר יקשיב את בת הקול של כל היצור הקורא מתוך מעמקיו להתגלות בהירה עליונה, טהורה וקדושה, אורו של משיח נתון בכלאי היסורים של עמקי העמקים, ובעת קץ גאולה, בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזו זהרורית אורה להחיש ישועה כללית לבית ישראל, יגלו ויחשפו אלה הסמנים המורים על צעקת העומק, ומתוך כל התנועות הכלליות והפרטיות הנפשיות והגופניות, יוקשב אותו הקול האדיר והחזק, "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". והקול עולה ומתעלה בתכונות חיים ומעשה, בתכונות רעיון ומחשבה, בתכונות המון גוים ורוח עריצים, בתכונות נפשות כמהות, עורגות ומקוות, בתכונות חולמי חלומות כועסים ומתקצפים, בתכונות אנשי ישוב ומתינות, בונים ומשכללים, בתכונות אנשי קדש משקיפים ומקוים, פועלים וצופים ישועה וגאולה, ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים, שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם".

קפח[עריכה]

שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה בעד עצמו, והתתאה היא בעד העולם. לעולם הנקודה העצמית המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה, נשגבה ונעלה, מכל מה שהוא שופע ממנו ולחוץ. יש אדם, שכשהוא בא לידי התשובה העצמית שלו היה צריך להרבות במחשבה, ועי"ז היה בא למעט בלמוד, להרבות בציור, ועי"ז בא למעט במעשה, - בעיקר לזכך את תוכיותו כדי שיעמד צרוף וחפשי כאמת. וכל זה הוא נוהג בתשובה העילאה, התשובה העצמית. לא כך הוא, אמנם, בתשובה התתאה, התשובה שכלפי העולם. כאן הדבר מתחלף, והכרח הוא להרבות בתלמוד ובמעשה, אע"פ שבא עי"ז מעוט בהגיון ובמחשבה : ולפעמים מעוט הבהירות של ההגיון ושל המחשבה עצמה הוא תקון כלפי העולם, מפני שאין העולם החיצוני תופס את התוכן של המחשבה הנאצלת ואת בהירות ההגיון. ע"כ מתקרבים אליו דוקא ע"י החשכת המחשבה באופן ידוע. אבל מה שצריך לדעת הוא, שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד, והתשובה התתאה היא כמו גוף וכלי להתשובה העילאה. וצריך לכונן את המעמדים בצורה כזאת, שכל העתקה של התשובה העילאה תעתיק ג"כ את התשובה התתאה לדחוף אותה כלפי מעלה, וכל העתקה של התשובה התתאה היא ג"כ תאמץ ותתן עז לתשובה העילאה, שאע"פ שבחיצוניות צורתן הרי הן כסותרות זו את זו - בפנימיותן הנן תרין ריעין דלא מתפרשין.

קפט[עריכה]

אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים.

קצ[עריכה]

מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה.

קצא[עריכה]

הצער שמרגישים בעת שנגשים אל כל דבר שבקדושה, הרי הוא בא מתוך שאז הנשמה היא מאירה יותר ומתגלה בה התוכן של השלמות המוחלטה, והיא רואה מתוך כך את האפסיות שבהגבלתה וצמצומה, והיא מתמרמרת על כל מה שגורם לה עצור כח וכהות. וזה הוא באמת יסוד התשובה מאהבה, שראוי לכל אדם בעל נפש לקבל את ההרגשה המרורה הזאת בשמחה וטוב לב, ואז עומק הצער הזה מתהפך הוא לתוכן של עונג עליון, ששפעת עדנים של קודש מתגלים בו.

קצב[עריכה]

אין לעצור את הציור המסתורי, זהו רז היצירה. ההגיון הסודי, הוא מצמיח נשמות חדשות, נשמות נגאלות, נשמות גואלות, נשמות משיחיות. רז הרזים - הסתום והגלוי בו מתאחדים, וממקור הכמוס - הגלוי והחשוף מתברך, והעולם החברותי וכל תרביותיו, מתברכים ממקור הישר הנכמס במעמקי הרזים. ואני, הנני עורג לצמח ד', להופיע אור ישועה, לא אסוג מדרכי, אף כי רבים אויבי וקמי. ויותר מכל אויבי הלא הנני בעצמי המתקומם עלי, קטנותי מתקוממת על גדלותי, ושחות נפשי גוערת על גאונה. אמנם לא יכוף גאוני את ראשו מפני אימת צללי הקטנות. ואף כי יאריכו מאד את קומתם - אך צללים הם, ובמקום אשר השמש באורה תזרח, הם ינוסו.

קצג[עריכה]

מה אתבהל מפני המשלים הספונים, המטילים אימה ופחד. הכי מבלעדיהם עולמנו הוא יותר מואר? הלא אך חשכת אשמנים שולטת היא בכל הגלוי, ולחיים קורא הרז. המושיט לנו את אורותיו על ידי מחשכי משליו, שמכאוביהם הרוחניים הם הם מעוררים בנו את חיי הרוח האיתנים, חיי העז, חיי הגאולה. הלאה כל פחד, לבנו מצור חזק, אף כי עדין וספוג הוא, פתוח לכל רגש זך, ועורג בכל עז לכל הרגשה אצילית, מלאה חירות.

קצד[עריכה]

מרחב למחשבות, זאת היא התביעה התדירית, שכל אדם הוגה תובע מעצמו. הלמוד השטתי, יש שיצמצם את המחשבה, יטשטש אותה בראשית הולדה. וההתרגלות של הלמוד התדירי, בהתמדה שטחית, היא היא שמגברת את המחלה הזאת של צרות המחשבה. ובכל כח צריכים אנחנו להגאל ממנה, כדי לפדות את נשמתנו מלחץ המצרים שלה, לפדות אותה ממצרים, מבית עבדים.

קצה[עריכה]

ואם אני מדבר הפלגות, ואם אני מדבר גוזמות, היש בהן באמת שקר, הלא את הגות נשמתי אני מגלה, את אורות רוחי אני חושף. וגילויי אורות, וחושף נשמה, הרי היא יצירה כבירת ערך. ועומד אני על הפסגה של שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.

קצו[עריכה]

ואם אני חלש בגופי, האם תסבול מזה גם כן נשמתי. ואם אלף פעמים ידכאני בשרי, הידוכא מזה רוחי. הלא מלא חופש אני, שואף אור ודרור, ואם שאיפתי לחירות כבר הנני משוחרר, ובמלא קומתי הנני בן חורים.

קצז[עריכה]

אש הקודש הבוער בכל עת בלב המתעורר לעומת כל רעיון של קדושה, של אצילות רוח ושל תגבורת אהבה אלהית, זהו אור הנשמה. כשאדם מרגיש אותו בקרבו, ידע שנשמתו השמימית, אור הנצח, שולחת לו את קויה המאירים. ויעז וישמח במתת גורלו, חלק אלוה ממעל, וחלק אדם מאל. ואל יעיב את אור הגילה הזאת על ידי שום כהות רוח, מכל חשבון וצמצום דעת מכל אשר נעשה תחת השמש, כי אם ירומם וינשא, ורוממותו תהיה תפארתו וצדקת ענותנותו. ויספו ענים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

קצח[עריכה]

עד היכן הוא הגבול של החרות האצילית, הוא דבר הסמוי מן העין, ובאמת אין לה גבול, כי נחיתה היא בלי מצרים. אפילו החלק היותר קלוש מהעבדות הנשמתית הוא כבר מטיל פגם בנשמה. והאדם הולך הוא ומשתלם, בהיותו הולך למשרים, הולך הוא ומשתחרר מכל שעבוד של ציור ורעיון באור החרות האלהי שבנשמתו, חלק אלוה ממעל, ונשמת שדי ממרומים. אמנם גבול החרות אין לו ערך מצד עצמו, אבל ערך גדול יש לו מצד מקריו, מצד דרכי ההטעיה שבו, אין לך אדם שאיננו משועבד לדעות ומדות ותכונות קדומות, המשפילות את הדר נפשו, ולפעמים יש שמה שהוא קורא בשם חרות איננו כי אם שעבוד לאיזה מצב קדום, גרוע ושפל. על כן בעין פקוחה צריך האדם להתבונן על מהות החרות, בשעה שהוא שואף אליה, למען לא תתחלף לו העבדות השפלה בחרות.

קצט[עריכה]

תחית קודש מוכרחת היא להופיע לנו. התחיה תביא את הגדלות. התחיה החלונית של הלאומיות, מעת אשר החלה להראות את כחה, אין הגידול פוסק ממנה. עכשיו הננו עומדים כבר בפני החזיון של גאוניות של חול, בחיים, בספרות, ובדברנות הכלל. הקודש עומד הוא בחזקת חייו, איננו דומה להחול שנחשב כמת משך זמן ארוך. והדבר פשוט שרק החול היה אפשר להיות כמת באומה, ופתיל חייה לא נתק, מפני שיסוד הקודש החיה אותה, אבל אם הקודש היה כמת בתוכה, אז אין לה חיים. אבל סוף סוף הרינו באים ומתחדשים, והחידוש מרענן את החיים, וכשם שהחול מתחדש, כך מוכרח הקודש להתחדש בצורה עוד יותר רעננה ומלאה חיים מזו של החול. והרינו בשביל כך חייבים לקרא בקול גדול לתחיה של קודש, תחיה של קודש כזאת שהיא מוסיפה אומץ ופאר לתחיית החול, אבל היא גם כן עומדת על גביו ולמעלה ממנו, משפיעה עליו מאורה, ומחממת אותה באש קדשה. אז יקומו לנו מהרה גאוני קודש, כמו שאנחנו רואים כעת בקרבנו גאוני חול.

ר[עריכה]

מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש. כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים. אל נפחד מפני תגבורת כח החיים, בכל אופן שבא מתת אלהים היא, ולברכה לעולם היא באה.

רא[עריכה]

שואלים במה זכה דורנו לגאולה. התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני שעסק במצוה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה. גם כל אלה שעומדים מרחוק או שמתנגדים לכל הפעולות המביאות את הגאולה הגלויה, גם הם בכלל הזוכים הם, מפני שעל ידי תביעותיהם, התוכן של התעסקות הגאולה מתבהר ומתברר יותר, ונעשה יותר זך, יותר מאיר, יותר חיוני ויותר ישראלי אמתי, יותר שואב ממקור החיים הטהורים המפכים ממקור ישראל, ממעין היוצא מבית ד'. ישבעו מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

רב[עריכה]

מהרה יתקיים בנו, שמעו עמים ירגזון, מהרה יוסר המסוה מהעולם, וידעו כי עם ד' אנחנו, כי יד ד' עלינו לטובה. כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה של הנבואה, המספרת כל כך בשבח הנצחי של ישראל. יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינפצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה. ידעו כל באי עולם, כי אהבת עולם היא אהבתנו, ידע כל התבל הנאור עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספיקותיו, עם כל שקועו החמרי, עם כל מסותיו הנסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית, המתהלכת על הארץ, בתבנית גוי ששמה ישראל. ידע כל העולם, כי אנחנו הננו שורק כלה זרע אמת, וכל יד עמל ותלאה תקצר מלהפריע את תחייתנו וגאולתנו. וידעו ויכירו כי צור ישראל מושיענו וגואלנו אביר יעקב.

רג[עריכה]

השמאל הוא המעורר, הימין הוא הפועל, המסדר, הבונה והעוסק התדירי. אנו צריכים לשמוח על ההתעוררות שלו, את כל כח התעוררותו אנחנו צריכים לספוג אל תוכנו, ואת הכל נעלה לימין, למקום הרחמים והחסד, הגבורה והאמונה האלמותית.

רד[עריכה]

בושה תעטה פנינו כאשר לא נרגיש מקור החיים, כח הכחות, סבות הסבות, בכל אש המורא והאהבה.

רה[עריכה]

העולם מחזר אחרי חכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החנוך של הדור, והחנוך הוא הטפול בילדים, בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך כהה, עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא יגש. אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החנוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו.

רו[עריכה]

התשובה אינה באה למרר את החיים כי-אם להנעימם. ונעימות-החיים הבאה ע"י התשובה היא מתגלה מתוך כל אותם גלי המרורות, שהנפש מסתבכת בהם בתחלת מצעדיה במהלך החיים של התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים. והידיעה הנצחית הזאת הולכת היא ומתבררת בשכל, ברגש, בטבע הגוף ובטבע הנפש, והאדם מתחדש לבריאה חדשה ויוצק בעז-רוח רוח-חיים חדש על כל סביבותיו ומבשר לכל דורו ולדורות עולם שמחות ישרים, גילת ורנן ובטחון גאולה, צהלה ורנה, "ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו".

רז[עריכה]

הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל - מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו. והדבר תלוי במדת האור עצמה, כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים כדי לאפשר את ההנאה מזיוה, וע"כ לגבי ערכה כל גסות, כל נטיות חמריות, וקל וחומר כל רשעה וכסילות, הר כעצמה דבר מקלקל, מעות ומחליא, והנשמה מתטשטשת על ידם, והנפש מתמלאה רוגז חלי וקצף על מציאותם. מה שאין כן גורל הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה האלהית הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם. הם מכירים, שהאור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם, והכרח הוא, מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה ג"כ מכלל תקון סדרו של עולם הם. ולכן כל עיקר גודל צערם הלא הוא ממה שמצטערים בעלי האור המצומצם, שאין בכחם לראות איך כל ההשעה כולה איננה כ"א מסך המתקן את הזרחת האור. על כן אתי משיח לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ובהתעלות הצדיקים למדת התשובה העליונה יוכר להם, שהאור הגדול הוא לאין חקר והוא מופיע בעולם כעזוז גבורת חסדיו, ולולא המסכים הרבים שבאים ע"י כל סוגי הרשעות, החמריות והרוחניות, היה העולם מתטשטש מרוב זיו. ונמצא שהכל חוזר לתקון העולם, וכל הרשעים מתתקנים וחוזרים למוטב, בהיותם מכירים את תפקידם, ועיקר ענשם של הרשעים בא על אשר צערו את הצדיקים בעולם המצוצמם, והצדיקים העומדים במרחבי יה באים ומוציאים את הרשעים מכל מצרי שאול, והכל נעשה מלא עז וחדוה, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

רח[עריכה]

המבקש את אלהים תמיד, מי שחש בנשמתו תביעה פנימית לאור ד', לצמאון אלהי, יעז וישמח במתת גורלו. ידע שאהבתו וצמאונו הקדוש איננו בעבור עצמו לבדו, אלא בעד כל העולם כולו, ובכל עת יכוין לזכות את אחיו אתו, את עמו, את דורו, ואת כל הבריות וכל העולמים כולם. ויתגבר בקדושת רעיונו זה ובעז מחשבת קדשו זאת, ויגלו לו אוצרות חשך חדרי תבונות, ומטמוני חכמה ודעת קדושים. ותמיד יתרומם בשמחת אמת, בעז ובגבורה, בישע אלהים.

רט[עריכה]

אל יצטער גדול המחשבה וטהר הרצון, אם הוא רואה שאין מחשבתו קולטת למודים רבים שרוב בני אדם כל כך משתעשעים בהם, והם הם חמודותיהם. ובאמת הם חמודות, אבל אם הרוח הגדול לא יוכל לתפוס את אלה הקטעים הקטנים, אין בזה משום עלבון לו, אלא היא רואה על גדלו ותפארתו. וכן הדבר נוהג בנטיית הרצון לדברים טובים מוסריים, היקרים בעיני כל בעלי רצון מצומצם, והם כל כך מושקפים לזרים או לצדדיים לעיני בעל הרצון המקודש בקדושה אידיאלית זכה. אל יבהל מזה, כי כך היא המדה, שהאור הגדול מכהה את הנהורים הקטנים. ואל יעזב את גדלו, אבל ידע גם כן שישנם עתים שהם מיוחדים לקטנות, ואז דוקא בכח הגדלות, החבוי אז ומתעלם במעמקי המסתרים של הנשמה, יתמלאו אוצרותיו בכל מכמוני הקטנות, בין ביחש להשכל וההשגה, בין ביחש להרצון והחפץ, והתלמוד הרגיל עם כל המון דקדוקיו ופרטיו, והחסידות הרגילה עם כל הידורי דיוקיה, יהיו משאות נפשו, ועונג ושמחה ועז וחדוה וקדושה וטהרה יתמלא בקיומם, עשייתם וקנייתם. וכה ילך ויתעסק בכל אורחות הקטנות, עד אשר יפוח היום, ויקיץ הרוח הגדול המתעלם בסתר נשמתו, ועוד הפעם יצמחו בפתע פתאום כנפי רוחו, וירקיע לשחקים, וימלא עז וגודל, וישאוף שאיפות קדושות, טהורות ועליונות, המתעלות מכל מורגל ונהוג, וילך הלך ועלה, הלך והתרומם, וקרביו יהמו ברגשי שיר ושבח, ואור חיי העולמים יתנוצץ בקרבו, וכל עצמותיו תאמרנה ד' מי כמוך. וכה ילך המהלך רצוא ושוב, וכל מדריגה, בין בקטנות בין בגדלות, ממדריגות המאוחרות, תהיה הרבה יותר מאירה ויותר גדולה משלפניה באור שלמותה, עד אשר יבוא התור שהקטנות של המדריגות המאוחרות תהיה יותר מאירה ומבהקת מהגדלות של המדריגות המוקדמות להן. וילך מחיל אל חיל, אשרי אדם עז לו באלהים סלה.

רי[עריכה]

העולם מתחדש בחדושה של תורה. זהו פשוט, שחידוש, המתגלה לנו בצורה מוגבלת, הרי הוא בא אלינו בתור תמצית מוקטנה מאד באין שיעור וערך כלל, אחרי שהגלים הרוחניים העצומים שטפו ועברו, נתגלגלו מעולם אל עולם, ונצטמצמו צמצום אחר צמצום, עד שבאו והופעו לעינינו בצורה של איזה חידוש. והחידוש בשרשו לא חידוש של איזה ברק שכלי פרטי הוא, אלא חידוש של עולם. חידוש של שמים חדשים, או חידוש של ארץ חדשה, הכל לפי הערך של הענין המחודש ותכונתו.

ריא[עריכה]

אותו הגודל המתפלש בנשמה, שהזהרורית שלו היא סותרת ומטשטשת את ההבלטה של האותיות, הוא גודל הכולל בחביונו את כל הפרטים של האורות אשר לאותיות. וכדי לגלות את האותיות ופרטיהן, צריכים להתפלל ולכוין את הלב לאבינו שבשמים. הכל יכול וכללם יחד. הגדולות והקטנות. המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. ומתוך האורה העליונה של תפלת אמת. תפלת ישרים. יוצא אור גדול מתכונת ההשואה העליונה. ששם אין שום אור דוחה את חברו, כי אם הכל מחזק ומאיר זה את זה. וטל רצון זה מצמיח מתוך הזוהר העליון עצמו את כל האותיות, עם נקודותיהן, ופרטי פרטיהן.

ריב[עריכה]

אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה. והננו נתבעים ממעמקי נשמתנו לחוש את הגודל הזה, גם עכשיו, בהיותו שולח רק קוי אור זעירים. כי הנהורים הקלילים הנם מתמעטים והולכים, גם קודם שנתגלה הריווי הגדול של האור המרומם. ואם נאחז רק במדת האור הגלותית נשאר שוממים. והננו מוכרחים לתפוס מיד את מדת האורה הגדולה, ההולכת וחודרת לנו מאור הגאולה, גם בראשית זעירות הופעתה. ותכונת אורה היא הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש באור כל החול כולו, הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת הנפש בתוך כל הבשר, העלאת ערך כל החיים, הארת אור קדשי קדשים בכל השלבים של המציאות, בכל התנועות של היש. שמים וארץ ירננו לשמו, לחוש את הצדק, ואת התפארת, במלא הודם, בצורתם האידיאלית, במרומי הרום, גם בתחתית כל שפל. להאזין לשיח שרפי קודש מכל הגה וזמזום, למצוא אור רוח הקודש מכל רעיון וחפץ, גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו.

ריג[עריכה]

כשתפיסת הנפש בחוש האמונה היא חזקה ובריאה לגמרי, היא שולחת מתוכה את כל ענפיה ואת כל ציציה ופרחיה, עד שהחבור הישר אל הטבע, אל החיים ואל העולם, נובע הוא ומתגבר מחוש האמונה עצמה. כן כל המוסר, היושר, היופי והצדק, נובע מחוש האמונה, ואין צריך לומר שהנחלים מתפצלים וזורמים על כל הפרטים הדקדוקים וההדורים שבמצות, באהבה רבה וחדוה גדולה, בעזוז נפש, מחוש האמונה. וכן הולכת היא האמונה סובבת וזורמת, עד שהיסוד הלאומי, באהבת האומה, באהבת הארץ, בחיבור כל קניני הרוח שהנם תפארת לישראל בכל הערכים שלהם, הכל יונק הוא מחוש האמונה. וזהו אות ומופת על שלמות הנשמה, על תפיסת החיים הנורמליים, הבאים מתוך תכונת נפש המתעלה מכל דלדול ומכל פגם, המרגשת יפה את השרשתה במקור חייה, במקור חיי כל עולמים.

ריד[עריכה]

הבו אור הבו קודש, הבו יושר, הבו צדק, הבו חיים, שהם ראויים לשמם, לישראל, להיחיד ולהציבור, ולכל העולם כולו, תהום אל תהום קורא אבע מימיך.

רטו[עריכה]

בנין האומה והארץ לכל ערכיהם, צריך¡שיבוא מכחה של ההערצה, באותה המדה של הגדלות של החשיבות הראויה לישראל. יותר מכל המעשים, הכח הפועל הוא התוכן המעריץ את המטרה. וההערצה של האומה, וההערצה של הארץ, מוכרחת היא לבוא מתוך הקודש ומיסוד הקודש. הערצה של חול איננה הערצה, ואין בידה ליתן נשמה לתחיה. על כן סוף כל סוף המעמד של תחית האומה, שאיפתה ועלייתה, הוא מעמד הקודש, שיהיה נחשף דוקא על ידי הנשמה הגדולה הגנוזה בכנסת ישראל בכלל, שהיא משתמרת ברבבות אלפי ישראל, המעריצים את האומה ואת הארץ, וכל הקנינים השייכים לתחיתנו הכללית, מתוך הכרת הקודש. יש שההערצה, מתוך שגובה, היא נכשלת בדרכי החיים, והאנשים המקושרים עמה לא יוכלו לכוין את המדה הדרושה לחפץ חיי יום יום. אבל בכל זאת, כל ההפסד הגדול הזה יוצא הוא בשכר האוצר הגדול של רוממות החיים ולשד החיים, שההערצה היא נותנת לכל התנועות כולן הנמדדות במדות של חול, שהן מקבלות את השפעת חיותן רק מיסוד ההערצה, שהיא מבוססת על יסוד הערך האין סופי של יסוד הקודש.

רטז[עריכה]

כשהתפלה נעזבת, מפני שמצפים לתפלה שלמה ותפלה שיש בה הארה בהירה, אף על פי שבודאי העזיבה בעצמה היא דבר של הפסד רב, בכל זאת כשהתפלה הבהירה באה, היא מחזרת את כל העזבון הקדום. ודבר זה נוהג בין בערך היחיד בין בערך הצבור, בכנסת ישראל הכללית, התפלה תבא לישראל, ותבא בצורה מאד בהירה, מצורה הנובעת מתוך כל נשמתה, מתוך כל הכרתה הפנימית, מתוך כל השקפת העולם שלה, ומתוך כל השפעתה על העולם בעבר, בהוה ובעתיד, וכשתבא התפלה הישראלית ישתומם העולם כולו, על הודה ועל הדרה, על עזוזה וחנה, היא תבא מתוך הרצון השלם, העושה את העולם כולו לחטיבה אחת של קודש, ואת החיים כולם לפרק אחד של שירה עליונה, של שיר חדש, של שיר ד' על אדמת ישראל, של שיר ציון, הנגאל, המלא פדות עולמים.

ריז[עריכה]

העסק בפרק שירה זהו יסוד עבודה שכלית, עבודה מלאה חיי עולם, הנובעים ישר מהתחברות ישרה של האדם עם כל המציאות כולה, והיא הקדמה לעבודה רגילה, שבאה לאדם על ידי התורה.

ריח[עריכה]

התום והיושר הם יסוד האושר. הענוה המדויקת היא נסמכת תמיד עליהם, ובהצמדם יחד הם עושים את החיים למושג של רכוש רוחני, אמיץ וגדל כח.

ריט[עריכה]

צפיית הישועה היא מזככת את החיים, מרחבת את הדעת, ומעדנת את הרוח.

רכ[עריכה]

צריך האדם לתפוש בבירור, מה הוא הדבר הרוחני, הדוחק את לבבו, המעציבו וממהר את חייו, בלא הודעה נפשית מתוכן הסבה של אותה העצבנות והמרירות. על פי רוב כשמחפשים ומוצאים איזה סבה למצב נפשי זה, היא רק סבה שטחית. והאמת היא הרבה יותר עמוקה מכל מה שמצטייר ומתרשם בענין זה בידיעה הברורה. אבל העצבון הרוחני הזה הוא הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה, היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים עליונים, ברורים ובהירים, והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החמריים, שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה. על כן ראוי מאד לעמוד עד כמה דאפשר על המעמד הנפשי הזה, ולדלות מתוך תהום המחשכים הלזה רב פנינים ורגשות רוממות. כי סוף כל סוף התודעותה של הנשמה אל האדם באיזה אופן שהוא הרי היא בעצמה פנה של גאולה היא, ואור הישועה עומדת להגלות, אחרי הקדרות הזאת. והדברים הללו שזכרנו הנם נוהגים באיש יחיד, ונוהגים גם כן בכללות האומה, נוהגים במובנים שונים. לפעמים בעקר בחיי הכלל מתגלים המעמדים הללו על ידי חושבי מחשבות מצויינים, המקשיבים את הד הקול של העולם. ויש שהקול נשמע בתכונתו העצבנית מחזיון הכלל כולו. והעצבנות הזאת בעצמה גאולה היא מבשרת, והיא הולכת ובאה, הולכת ונוהרת.

רכא[עריכה]

כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליוהארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו, של הכרת מצעדיה הרוחניים, משק כנפיה המלאים הוד קדשי קדשים, ויהיה תמיד מוכן להקשיב סוד שיח קדשה. אז ידע כי לא בעת זולת עת, לא בזמן זולת זמן, הנשמה היא מחדשת חכמה והגיון, שירה ושיח קודש, אלא בכל עת ובכל שעה היא שוטפת נהרי נחלי דבש וחמאה. והנהרה השוטפת ממנה הרי הם הם אוצרות קודש, מעינות בינה וצפונות שכל טוב. חדשים לבקרים רבה אמונתך.

רכב[עריכה]

כל חידוש בתורה צריך שיהיה אידיאלי ביסודו, מיוסד על עומק הישרות בתוכנו המוסרי, על עומק הקודש בתוכנו האמוני, על עומק ההגיון בתוכנו השכלי, ורצוף ברגש של שירה ויופי, בתוכנו הצורתי.

רכג[עריכה]

התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח, וכל שיח, כל גרגר חול, וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים, וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה, וכל גדוליה, שחקי מעל, ושרפי קודש, כל הפרטיות שביש, וכל כללותו, הכל הומה שואף עורג ושוקק, לחמדת שלמות מקורו העליון, החי הקדוש הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי, לתשוקות רוממות אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה, בהגיון שיח קדשה, למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם אל הכל, למקור הברכה, למקור החיים.