שמונה קבצים קובץ ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים · קובץ ח



תוכן עניינים

א[עריכה]

ההבדלה בין הטמא ובין הטהור, ביחוד במה שהוא בציור הרוחני, במציאות המופשטת, תלויה היא באופי הפנימי, שמיסודו מתגלה הרצון הקבוע השולט בחיים, בין בידיעתו של נושא החיים, ובמעשיו והשפעותיו הבחיריות והמכוונות מצדו, בין שלא מידיעתו, ובמעשיו והשפעותיו הזולפות וזורמות מאוצר חייו גם בלא ידיעתו וכונתו. ומה שמגביל את הגבול בין הטוב והרע, בין הטמא והטהור, איננו כי אם בנוי על פי התכונה של אותו האופי הקבוע, שהוא עצמות הוייתו של הנושא, שכל מה שהוא חוץ מזה איננו בו עצמיות, אלא עניין מתנודד ותואר נוסף, הפושט צורה ולובשה. כשאנו אומרים שנושא טמא, שהמהותיות העצמית שלו הוא רע, יונק הוא מהקודש והטוב, אנו מבינים שמצייר לו מושגים של הטוב, של הקודש, של הרוממות הנשגבה, ועל ידם מתאדרת מהותיותו, ואופיו מתגדל ומתענף, כחות רצונו מתפשטים, ושליטתו והשפעתו מתגברים. ומתוך שהעצמיות שלו הוא רע וטמא, הרי הוא בשיטתו העליונה, במעופו המתעלה, מכין כלי מות להמון כחות של הטוב והקודש, של התום והיושר. ומלחמת ד' מתאזרת חיל לעמוד נגד מאורעות כאלה, שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

ב[עריכה]

כשמוצא את עצמו לואה במובן הרוחני, עד שאין כינורו האצילי מנגן בקרבו כראוי לו במנגינותיו הנאדרות והנעימות, אז צריך הוא לברר לעצמו מהו התוכן של הלאות הזאת, כדי לעמוד על מהלך רפואתה. לפעמים הסבה היסודית היא גופנית לגמרי, כלומר חולשת הבשר מהכיל את היגיעה הרוחנית. אז כל מה שיתעצם יותר לחדור במעמקים הרוחניים, יגרום לעצמו כהות ההופעה ונביכת הרעיונות, ואין דרך לבוא לידי תיקון כי אם על ידי השקטת רוח, מנוחה, וסידור היגיני במעמד החיים. אמנם יש שהלאות באה מתוך העינוי הנפשי, כלומר שהנשמה שואפת למרחבים גדולים, לשאיפות רבות ערך, לציורים מאירים ומבהיקים, לחשבונות של עולם אדירים ומלאים, ועל ידי מניעות צדדיות היא משועבדת בארחות מדעיה לתכנים מוגבלים, לברורים פרטיים של ענפים מעשיים, שאינה מוצאה בהם כדי שבעה, ועם כל זה הרי היא מוכרחת להתעמק בהם, ולשום בהם מעיניה ראשם ורובם. אז תחת הצהלה הפנימית של מרוץ החיים, של החידוש והצמיחה הרוחנית, מסתתרת תוגה חרישית פנימה בחדרי החדרים של הנשמה, ואין הרפואה באה כי אם על ידי שיקוי אמיץ ממשקה החיים העליונים של הציורים הצחים אשר בגבהי מרומים.

ג[עריכה]

כשרוצים להוסיף חיים ואור בהענפים, כשהם נראים כמושים, ואינם לוקחים את הלב בקסמם והדרם, צריכים לכוין את יסוד ההוספה של האימוץ של תוספת הכח והברכה במקור היותר עליון, היותר מקורי, שמכוחו הענפים כולם יונקים הם את חייהם. ותכונה זו מהלכת היא בכל הסגנונות, בכל הדרגות ובכל הערכים.

ד[עריכה]

אל ידחה אדם את ההרגשות הסמויות, שמתעוררות בנפשו. יניח אותן להתעמק, ללבלב, להוסיף ציצים ופרחים, גם פירות יעשו, ויאצרו במקום הסמוי מן העין. וכל זה ינהיג בהנהגת הקודש והטוהר. אור המוסר הטהור, וריח העדן של הנשמה, השוקקת למאורים עליונים, יחוברו יחד. ובכל עת אשר רוחו יתרומם להקשיב קשב שיח קודש, מרזי תורה, גם טרם לדת חק ההשכלה הברורה, עולמים מלאים מתהוים, ובמרחבי אין קץ, אשר לנשמת החיים, עומדים הם שמה, ורעם גבורתם נורא הוא, ואורם כאור החמה, כצאת השמש בגבורתו. ואם כח מדעו קצר, אפל וכהה, ולא הספיק לקלוט את התוכן ההכרי של כל השיגוי והשגב אשר במסתרי ערפלי אורים, ידע כי עוד יבא יום, ומבטן החושך אור גדול יגיע, ושמשות אין חקר יגלו, ועל המוני עולמים תועפות נהורים יופעו. אשרי כל חוכה, כל מקשיב לקולות הדממה של המית הנשמות, גם בטרם יגלמו מהם מלים ואותיות.

ה[עריכה]

כשהיראה מורגשת בנפש במדה גדולה כ"כ, עד שהיא ממעכת את הכשרונות הנפשיים, וחרדה 'מתגברת עד כדי הימום שואן, שאינו נותן מנוח ומרגע גם לענינים רוחניים, שהוא יסוד תעודת האדם, צריכים לאצור את הכח הגדול והקדוש הזה, לאגרו בפנימיות הנפש, באופן שיוכל לצאת אל הפועל בכל עת הנדרש לפי מדתו ההגונה, ובכל עת ישתמש בו בתכונה מיוחדה, והמותר של הכח של היראה. המתפרץ לצאת ולזעזע את החיים וכחותיהם, יהפך אותו לכח של מרץ רוחני ומעשי, להאמץ על ידו בתורה חכמה ומעשים טובים.

ו[עריכה]

ישנם צדיקים גדולים, בעלי תכונות עליונות, שהם נלחצים בנשמתם פנימה, מפני שאינם חודרים לתוך הגדולה הפנימית אשר ברוחם, ואינם מאמינים באמונה שלמה בקדושת שאיפותיהם, ומפני זה אינם מכירים כל כך את יסוד האור שבמרחב רעיונותיהם, והם הולכים שחוח, מנטל החול של הסכלות העולמית, כעס אוילים, המכבדת עליהם, שמתוך כך הם נתונים בתוך ים של צרות רוחניות. רעיונות הצרים של ההמון מעיקים על רוחם, ולהתרומם עד כדי מלא הגובה של מחשבת עצמם, ושל כבירות רצונם, אין להם כח. והם מוכרחים סוף כל סוף להתנער מתרדמתם, ועם כל השלום והכבוד שהם מתיחשים בהם אל ההדרכה ההמונית, ישובו אל ד', המתגלה להם תמיד מחלונותיהם וחרכיהם המיוחדים.

ז[עריכה]

אם אל מקור התורה שואף אתה, התרומם והתאזר לקראת אותה העליונות, הפועמת ברוחך פנימה, עם כל שיגך ושיחך, עם כל משאך הרוחני והגשמי אשר נטל עליך, היה בן חיל, והבט נכחה לקראת האור, המתגלה לך מבין החרכים.

ח[עריכה]

אם תסקור את העליה הרוחנית שאינה פוסקת שבמלא העולם, שלעומתה נפשך הולכת היא ועולה, האזן לקול השיח הפנימי, אשר הוא חוסן החיים המילוליים, אז תבין כמה מעלות הנך עולה בכל הגה אשר תבטא להשכיל ולהטיב, ורוחך ימלא גבורה ועז, אשר יזרה ממך כל תוכן של דברים בטלים, ריקי חיים. בתפילה, בתורה, בשיחה ובהגות רוח, יגלה עליך סדרי מעלות, אשר שיר המעלות ישורר בהם את ערך נצחיו, למנצח בנגינותיו.

ט[עריכה]

מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך הוא לדעת את תכונתו, את מאוייו ותשוקותיו המיוחדות, את הלך נפשו ואת המזון הרוחני המיוחד לו, הנדרש לסיפוק חיתו הרוחנית כאויר לנשימה, ואם גם ישתתף עם שאר בעלי כשרונות ביתר הדרישות הרוחניות, לא ישכח לעולם שהוא נתבע להיות עומד על מצבו ובסיסו הרוחני עמדה עצמית. ועל כל העובדות, השיחות, התורות, המחקרים, הפלפולים וההגיונות יזה עליהם מרוחו הטהור, האיתן, המלא שירת קודש חיה ותמימה, זריקת טהרה של זרמי אורה, הגיגי שירה, ורוממות נשמה, הכוספת תמיד לדודה גואלה, אל חי.

י[עריכה]

לפעמים יש שהציורים האידיאליים אינם יכולים לפרח, ולהתרחב כראוי להם, מפני הקישור הנפשי שברצון אל ההדרכה הכללית של ההמון, על כן יולד הכרח פנימי להתבדל התבדלות מוחלטה מכל השדרה ההמונית. אבל זאת ההתרחקות מהשדרות ההמוניות ורוחניותיהן היא גורמת החלשה טבעית, שהיא מצויה אצל העסקנים הרוחניים, שהם צריכים להוסיף אומץ נפשי אצלם על ידי השפעה שהם מקבלים מהתום הפשוט ההמוני, ההולך אחרי טבעו, ועם כל הגסות וחשכת הדעת שיש בהם, יש בהם הרבה נטיות קדושות איתנות, שהן ראויות להיות לבסיסים גדולים להמעמד הרוחני של אצילי הדעת . ומתוך אלה שני המשפטים, המתנגדים זה לזה, צריך החושב האציל להיות עומד באמצעיתן של שתי הנטיות, ההתבדלות וההתקרבות, שבזה יעלה בידו הזוך הרעיוני מצד אחד, והאיתנות הטבעית, שיש בהתום והרעננות הפשוטה מצד שני.

יא[עריכה]

ביעור החמץ, המסמל את הביעור של כל מיני הכיעורים הנפשיים, מן הכלל ומן הפרט. יש בו צד פרטי, מיוחד לאדם עצמו, וצד כללי, ההולם את הכלל, מצד אותו החיוב של הערבות המיוחדה לישראל, ומעורבה ג"כ בכל העולם כולו, מפני הפעולה הישראלית, הראויה להיות מקפת את כל האנושיות. ולעומתם נמצא חובת ביעור חמץ שלו, וחובת ביעור החמץ, שקבל עליו אחריות, בין של ישראל בין של נכרים.

יב[עריכה]

אל יהיה קל בעינינו, התוכן של העסק בענפי תורה כאלה, כשאנו במצב רוח כזה, שאין אנחנו יכולים להתרומם אל האור הגלוי השופע בזהרה של תורה. ועם כל מה שנפשנו חושקת להנות מזיו פארה, אין המעמד הצנום הנפשי מכשיר אותנו לזה, עד שהננו מגרמים גרמי ועוסקים בענינים קטועים, קלי ערך לפי הרום העליון הנתבע מאתנו בתביעה פנימית, שכל זה פועל עלינו אפילו בהמצב הירוד, להנתק מעט או גם הרבה מהשפלות הגופנית והגסות הדמיונית וכל כיעוריה, המלפפים את האדם בנפשו בדמו ובבשרו. ופעולה זו של ההתרוממות הנפשית, ביחש להעומק התחתיתי פועל כל הגה תורני, אפילו היותר קל והיותר זעיר.

יג[עריכה]

המקוריות שבקדושה, כשהיא מתגלה אלינו, כל מה שהכלי שעל ידו היא מתגלה הוא יותר קרוב אל המקור ויותר יסודי, הרי הטבעיות העזיזה מתגלה בו יותר. ומתוך תוקף הקודש, פועל הטבע האיתן להדרכת הקודש והטוב היותר עזיז ועמוק. אמנם במיעוט הכח של המקבלים, בהריסות הבסיסיות של התכונה השלמה, פועל אותו החלק של הטבעיות גבורות חזקות, שלפעמים אינן מתמזגות עם הקושט והיושר היותר עדין ופנימי שבחיים ובמציאות. תורה שבכתב כמו שהיא במבטאה ומאמרה, הרי היא התגלות עליונה, הכוללת בקרבה איתניות של גבורה, הפועלת אדיריות ברום מעלתה. והקטנת החיים שבשדרות הדורות היא היא הגורמת את ההכרח לשאוב תדיר מבארות הבאות מאשדי נחלים ההולכים ונמשכים, אשר חוטם הדק הודק והוזער - יסוד תורה שבע"פ עם כל פלגות התפרשותה והקטנותיה, מכללות המשנה עד ההוייות היותר מאוחרות. קשה לאיש חלש ברוחניותו לקלוט את האיתניות הברורה בזרמת סאון גדולתה - ואין נכון ללמוד את המקרא בלילה מפחד הגבורות, שהן מתעדנות רק לאור השמש הברה בשחקים, היוצאת בנועם גבורתה. ומתוק האור וטוב לעינים.

יד[עריכה]

כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר, וצריך איש המעלה למצא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים, ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן. ואם התוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד.

טו[עריכה]

הגלים העליונים פועלים על נשמתנו בלא הרף. תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכנור הנשמתי שלנו הומה, מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את הד קול האצילות העליונה. אף על פי שלא נדע עד מה, ואין בידינו לא לפרט, וקל וחומר לסכם, ולא להקציב את הענינים, שההמולה העליונה עסוקה בהם, בכל זאת הננו מקשיבים הקשבה כללית, קול דברים אנו שומעים. אף על פי שאיננו מאזינים חתוכי אותיות, ופירודי מלים, כל עמלנו התורני והמדעי הוא רק לברר מאותו הקול העליון. שהולם תמיד באזננו הפנימית, כמה שאפשר, ברורי דברים, למען נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו, בצורה המביאה לידי מעשה, ולידי עיון מסודר ומעורך כראוי.

טז[עריכה]

מכל מצוי, וק"ו מכל חי, וק"ו עוד יותר מכל אדם פשוט, מכל תכונות רוחו ומכל הגיגיו ושאיפותיו הטבעיות. אמנם תיכף לאותה הקבלה שאנו מקבלים את הרשימות הללו, הננו קרואים והולכים לעדן אותן, לצחצחם בשכל טוב, בחקירה חודרת ועמוקה אשר תלמד אותנו לנתח כל סעיף מסעיפיהן בנתוח הגיוני, ולהכשיר את הפרטים ואת הכלל כולו של שרשי הרשימות הללו בחבת הקודש של התשוקה העליונה אשר במקוריות הזיו האלהי, אשר אליו תאות כל נפש וכל רוח עדי עד.

יז[עריכה]

יראת השמים הישראלית היא מצויינה בזה מכל תכונות היראיות שבכל עם ולשון, שהיא חודרת ובאה מרום גובה השיקוף העליון של ההוד הנורא, עד המעמקים של הפרטיות המעשיות, בכח אחד, ברוח חיים אחד.

יח[עריכה]

המוסר הטבעי הגלוי צריך שיתבהר טרם שיתגלו בנפש אותם השבילים של התוכנים אשר להמוסר העליון הסודי, רק באופן זה של הקדמת הבסיס האיתן היסודי יש מקום לכונן עליו את כל הבנין העליון, שראשו בשמים. כל מה שהשרשים של האילן יותר מתפשטים, מתעמקים ומשתרשים, ככה יהיו ענפיו רעננים, חזקים ופורים, ועלהו לא יבול.

יט[עריכה]

אע"פ שיסוד אור החירות שורה הוא אך בארץ ישראל, בכ"ז אם ע"פ עצת ד' נדדנו בגולה, צריכים אנו להתרומם תמיד בתשוקה פנימית טהורה אל האור הטהור של החירות העליונה, וצפית הראיה של ארץ ישראל, ריצוי אבניה וחנינת עפרה, הם הם יתמכו את כחות נשמתנו להתעלות אל אותם המרומים של החירות המקודשה, שאיתניות הוייתה מתגלה אך בארץ חמדה. גאון יעקב סלה.

כ[עריכה]

השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה. לעולם ימוד האדם את עצמו, אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים, שמהם השדה אשר ברכו ד' נושאת היא את פרית תנובותיה, מפני רוב ההתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות. רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון, יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודיים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט.

כא[עריכה]

בעצה ובתחבולה צריכים ללחום נגד כל המניעות, שאינן מניחות לגמור מחשבה מסודרת, הגיון משוכלל, והרגשות מפורטות. אלה הן הקליפות של עולם התוהו, שהן עורגות אל החורבן והשממון, הרוחני והגשמי, שהחובה של בוני העולם היא להתגבר עליהן, ולנהל את המחשבות והציורים הרוחניים, בכל ערכיהם, בתכנית בנינית מסודרה, באופן שתהיה הנשמה מתדמה ליוצרה, לבנות תמיד עולמות משוכללים, מלאי עוז ואומץ, חן ותפארת.

כב[עריכה]

לא רעיון של תוהו הוא, שנמצאים אנשים גדולים ונשאים בעולם, שראויים להיות מלכים אדירים במלא המובן של השליטה, שרצונם ראוי להיות חק ומשפט מפני גדולתם, מפני אור החיים העזיזים והישרים שמאיר בהם בשפעה רבה. בכנסת ישראל יכולים ג"כ להמצא אנשים כאלה, שמרגישים את ענקת רוחם בקרבם פנימה, והם מלאים עז וענוה, ועורגים הם למעמד של הוד חירות, הבא דוקא מתוך הערפל של החושך המכסה ארץ. מכירים הם את העיזוז של הקדושה החפשה, את המאור החי העליון של ההתהלכות לפני האלהים אשר להגדולים הקדושים הקדמונים, אשר לפני לדת כל חק ומשפט, כל תורה ומצוה, וערכי החיים של אדם ושת, של מתושלח, חנוך, נח ואברהם - הנם מתאימים לרוחם. וכשהם הולכים במסילות הסלולות אשר לתורה ולמצוה, בעקבות הרועים אשר הופיעו אחרי כן, מחפשים הם בכולם את העזיזות הקדמוניה בחירותה.

כג[עריכה]

המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה ותשוכה, שהוא קוראה מות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא יטמא בעמיו.

כד[עריכה]

לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של הסכמת הרבים. ואם הוא מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצע מיוחד, יראה להשביע את עצמו תמיד משוד התענוגים העליונים, ממקום שלבו חפץ. ואני, שהנני כ"כ מתמלא תנחומות אל בלמדי ברזי תורה, גם כשאני מרגיש את עצמי כ"כ ערטילאי, אל ירפו ידי, ובמעוזי אני מוכרח להחזיק. אע"פ שלא אפשר שלא לתן להתפקידים המעשיים את מבוקשם, בין מצד המעמד המעשי, בין מצד עצם החובה של הגיון התורה וידיעתה בכל המקצועות.

כה[עריכה]

כאב הלב המבוכה והפחד, שבאים בעת החיפוש של האמונות והדיעות בראשית חיקורם, אינינו בא מצד איזה פחדנות גרועה, ואפילו לא מטעם איזה יראת עונש גרידא, אלא מצד הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה, באותן התוכנים העקריים, שכל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן.

כו[עריכה]

הקדרות הנפשית באה מתוך האורה העליונה הפנימית של הנשמה, מתוך התשוקה הקדושה לאור העליון המרום וקדוש, חשק הקודש אל השיגוב האלהי. ומתוך שכמה שאדם רץ אחר אושר עליון זה מכיר הוא בתוכיותו כמה אינו מגיעו, מצטיירת קדרות נפשית בקרבו, שגוונה הוא שחור ותכונתה עצבון. אבל אין זה התוכן החשוך והעצוב הבא מתוך טמטום הלב ודרישות חיצוניות, כ"א יסוד האור הפנימי המחשיך בבהירותו. וכיון שהאדם קולט את המאור שבקדרות זו, ה"ז נגאל ויוצא מאפילה לאורה.

כז[עריכה]

כשמכיר האדם בעצמו שאינו נוטה כלל לדרישות של פרס בעד מצותיו ועבודתו, אל יקטן בעיניו כשרון זה, ויעבד היטב את החוש העדין הזה, עד אשר יבא באמת לצעוד על אותו דרך החיים של עבודת הרב שלא על מנת לקבל פרס, ומורא שמים יהיה עליו, בצורתה הבהירה הראויה למבקשי ד'.

כח[עריכה]

הרצון יסוד החיים הוא, הוא מוכרח להיות פועם בחיים. המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון צריך הוא לפעול עליו לווישירו, אבל לא לטשטש את כחו. החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם. אור הקודש בעז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלהית, הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כח הרצון ממבועו האמיץ, ממקור החיים.

כט[עריכה]

התפלה היא מעמקת בנו את ההרגשה העליונה הקדושה, שהיא התמצית של ספיגת אור חי העולמים שבנשמתנו, והיא זורעת בנו אורות קדושים מצמיחים פרי ישועה. ולא לנו האישים הבודדים, בתור פרטיותנו, לבד, אלא כל מה שהתפלה עושה היא עושה בעדנו ועמנו ביחושנו לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר, העתיד, וההוה. ומה נפלאו ההופעות, מה נשגבו ההתנוצצויות, ההולכות ומתגברות מכל תפלה, אפילו כשהיא עראית פרטית ומבודדה, וק"ו כשהיא קבועה, כללית וחברתית. היא נובעת מהמעין האלהי העליון שכל המרום והקדוש, כל הנשא והנשגב, בו כלולים וממנו נובעים, ואליו היא שבה באדירות כח, בחיל ובחוסן מלא קודש קדשים, ומוסיפה היא ברכה במעין החיים, מסרעפת היא את עץ החיים כולו ומפארת את ענפיו. פלגיו אשר ישקוהו מתחברים אלו באלו, ולשדים רבים ושונים, שכל אחד מלא זיו ונהרה, ממלא נחלי עדנים, המספיקים אושר ותענוגי אצילות עולמים, מתאגדים יחד, והיו למקור ברכה לנהרי אהבת עולם ואהבה רבה וברכה ושלום לכל היקום. ותפלת ישראל בהנשאה למרום הקודש, בהרכזה בארץ חמדת עולמים, ובמרום מכון מקדש אלהי עולם, אדון כל המעשים, בה, שטפי נהורים עוברים בכל עולמים, נשמות מרובבות מתחדשות בזיו של מעלה, והאידיאלים העליונים מתנשאים בגיאות קדושה, והכבוד העליון מתברך עדי עד. ברוך כבוד ד' ממקומו.

ל[עריכה]

עבודת רוח תדירית היא להשוות את השכל והרצון במשקל אחד, לצד העילוי, ואת שניהם עם ההרגשה הפנימית, ואת האחרונה עמם.

לא[עריכה]

בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית. זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה. המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו. ואז לאמר, הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. כששני האורות הללו מתכנסים ומתאחדים יחד, יסוד הפנימי ויסוד המקיף, שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות לישראל, מאיר אור התפארת הנשמתי, במלא ברקו, מבית ומחוץ, יעקב מלבר ומשה מלגאו. האור המקיף הוא האור הפנימי, מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו אור החיים, לחיי החיים. והאור הפנימי, זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה הרוחנית של האור המקיף, והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, בכל ביתי נאמן הוא.

לב[עריכה]

המעין העליון של תביעת הקודש והמוסר הנשא, אור החסד של אברהם, הולך הוא ומתגבר. פוגש הוא את אור הדעת בהוד תפארתו, בהגלותו ביקרו, בתורת משה מורשה קהילת יעקב, אשר אמנם רק בתכונת ביטויו והגלותו בא הוא אחרי המעין הראשי של יסוד החסד הנשגב, יסוד משאת נפשו של ראש צורים אברהם אבינו עה, אבל מצד עומק אצילותו והגיון אידיאליותו הנה הוא רם ונשא מכל הוראת שם ואומר של חסד, וכל נטית נפש, מקור דעת עליון, מאור חיי כל היש, בראשית כל מוחשבת יקום ועד אחרית כל, בו כלולים. ומחיי תורה שבכתב, זיו התפארת, מתפשטות הארות אידיאיות מעשיות וסעיפיות להיות למשקולת חיים לדור דורים, ביסוד הממלכה, המשפחה, האיש ומפעליהם, בתורה שבעל פה. וכן הולכים הם שלשת האורות הללו, תורת החסד, תורת החיים, ותורת השלום, ומתאגדים יחד, שולחים הם זה לזה את ברקיהם, רצוא ושוב. וכל נשמה אצילית, הנושאת דעה למרחוק בצדק ובמשפט, הרי מתמלאת תמיד טללי חיים, לשדי אורות, להחיות עם רב, להעדין עולמים מהמון חיי נועם, ההולכים ומפכים בגלי אורים, שמשפיעות הן שלשת המערכות זו לזו, הלוך וחזור, הלוך והתגבר, הלוך והתרבה, הלוך והתענף, אור זרוע לצדיק, הולך ומצמיח, עושה פרי לברכה, ולישרי לב שמחה.

לג[עריכה]

להוקיר את האמצעיים המביאים למטרה נשאה מעבר מזה, ולהיות העין פונה תמיד אל עצמותה של המטרה מעבר מזה, ולרומם ע"י הצפיה את האמצעיים עצמם אל רוממותה של המטרה, היא הפרוגרמה התדירית של מהלך החיים באשרם הפנימי, הפונה אל הקודש. כל מה שהננו הולכים וקרבים לדרכי ד' צור כל העולמים, כן הוקרת האמצעיים כולם מתגברת בקרבנו. כשהננו משתוממים על ארך הרוח, על מדת ארך אפים הנשגבה המתגלה בהמון כל המעשים וכל היצורים - מזעירות הזעירות, מזוהמת הזוהם, עד גדולת הגודל ועד פאר התפארת, והכל הולך ומתקשר בשלשלת של אמצעיים משולבים למטרה עליונה. ומרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר - כל מה שאנו מתעמקים יותר בחזון עולם זה, מתגברת בקרבנו המדה של הוקרת האמצעיים. כשהננו משקיפים על עמל האדם הפרטי והכללי, על יצרי הלב, על הרשעה ועל הכסילות, על המדות הרעות, על הרציחות, על העקמימויות שהם נגלים לנו במהלך התולדה האנושית, ובפרטיות בזמן שהעתים מגלים את מרירותם, והננו נושאים את עינינו למרחוק לדעה את אחרית המטרה של כל הסיבוב האיום הזה, הרינו מכירים את הוקרת האמצעיים עד היכן היא מגעת, והננו למדים מזה עד כמה הננו צריכים להוקיר את כל האמצעיים הכשרים, הקרובים והרחוקים, שהם מגיעים אותנו ואת הכל למטרה הרוממה, ששם חביון עז ד' אור הקודש מאיר בהודו.

לד[עריכה]

יש שאנו נרתעים מדיעות שהגו אותם חכמי לב קדושים ונשאים באומה לדורותיה, ואנו נסוגים מאותן הדיעות, ותופסים אנו במקומן דיעות אחרות, שרגשנו הפנימי יותר מתישב בהן, ומוצא את עצמו עומד בתמותו ע"י השפעתן. אבל לבנו שואל אותנו, היתכן שמעולים אנו יותר מאותם גדולי העולם שאותן הדיעות היו קניניהם. ועל שאלה זו משיבים אנו, שאותו הברק הטהור שבתוכיותה של כל דיעה, מתהלך הוא עם עצמיות הנשמה, והוא אינינו נמסר לא בכתב ולא בעל פה. אמנם הדיעות הנשגבות, שהן תמימות ומקירות ממקור ישראל בכל מלואיהן הן הולכות ונמשכות בתמימותן גם אחרי אשר ברק אורן מתעמם ע"י הצללים הרבים שהמקבלים הנמוכים עושים בהם ע"י קבלתם. ואותם הדיעות שיש בהם סיגים זרים, הנן מתבררים דוקא במורד המעלות של המקשיבים בעלי הכהות והעימום, שע"י מיעוט ההברקה הנשמתית הדעה מתבדקת, וכתמיה מתגלים בלב ברגש ובשכל. ואין פלא שאותן הדיעות עצמן, שבזריחה המאירה של השמשות העליונות של הנשמות הגדולות אשר חוללו אותן, לא נראה בהן שום כתם ולא שום זריות וחיצוניות. אחרי כמה וכמה העתקות והעממות, הקטנות דורות, והחשכת רוחות מתגלים הסיגים ההם, והקטנים באים ומבררים הגות הלב של הגדולים, שאינם בערכם כלל, והם הם העוללים המיסדים את העז ומשביתים אויב ומתנקם. ואחרי הטוהר הזה באה עלינו הופעה רבת כח מכללות הזוהר של קדושת הנשמות אשר לתוקף אורן. כל המחשיכים הללו וכל צלליהם נהפכו לאורה כללית.

לה[עריכה]

לפעמים אפשר למשוך אור חיים ורעננות מתוך המקוריות העליונה אל הפרטים, עד שאפילו כח של מרץ והזדרזות אפשר לחזק בכל התפשטות הסעיפים הפרטיים מגופי תורה, מעשה וחכמה, על ידי ההתגברות הנשמתית, שבאה מההתעמקות בשרשי ההשכלות העליונות, המקירות בלב נבון כהקיר בור מימיה. אבל לפעמים ההתגברות המקורית היא גם כן מבליעה עוד יותר את הפרטים, ונוטלת היא את האפשרות להתעסק בהם ע"י ריבוי שפעתה, נעשים הם כשרגא בטיהרא. אמנם בליעה זו אינה כי אם לשעה, בעת תוקף ההזרחה של האור המקורי, ומיד כשהאור הזה מתעלם במקורו העליון, חוזרת היא השפעה הרעננה להיות נוזלת דוקא על ידי אותה ההתגברות המקורית העליונה, שפעלה תחלה את פעולת ההבלעה, והיא מבלטת את העז הפרטי, עד שהדברים יוצאים חיים וקיימים, דשנים ורעננים בכח החיים והמעשה שבהם, חודרים לעמקי מעמקים, ומסתעפים להמון דקדוקים, תלי תלים, וחבילי חבילות. והכל צופה לעת הכושר, שעוד פעם יזרח האור המקורי הגדול, ויתעלו הפרטים אל מעלות ההכללה הרוממה, יבלעו עוד במקור חייהם, ישאבו בדממה מי מעיניהם, המפכים ממקור עליון, ישתלמו שם בהשלמה עליונה. וכפי אורך ההבלעה, כה יגדל החיטוב המפורט, וכן יגבר האור הפרטי בכל חשיבותו, כצאתו מהתעלומה, כאש וכפטיש יפצץ סלע.

לו[עריכה]

אל יפול לבבינו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות, הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכ"כ עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם, וביחש המוסר ונטיית הטבע הננו עומדים לפעמים על אותו המעמד הזעיר, עד שאנו צריכים לישר את עקמימותנו בכל אותו הזירוז שבראשית מצעדנו על הככר המוסרי. אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשוא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, איננה באה כ"א להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכחותינו הרוחניים לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החק, כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כ"א להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה. וכאשר תבא איזה עצלה לבהלנו ולהרפות ידינו מעבודה, באה מיד האפלה קודרת, ומשימה את כל העמל העבר כאילו לא נשא לנו פרי, וכאילו הננו עומדים במצבי העוני והדכדוך כבראשית ימי התחלת עבודתנו, למען נדע, כי לא לרכוש סכומים ידועים בנכסים הרוחניים נקראנו, כ"א להרבות פעל ולעבוד. אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. ואחרי אשר נקבל בחפץ לב גם את המעבר המחשיך, יגיהו לנו אורים חדשים גם ישנים, ד' אורי וישעי ממי אירא.

לז[עריכה]

כשם החכמה ההסתכלותית היא בנינו של עולם, כך היא הטבעיות המוחשה בתום הנפש - יסוד הבנין. וההכרה היא, עם כל טובה, מצד חולשת האדם, מערערת קצת את היסוד האיתן של החוסן המאיר והחי אשר להטבעיות. עומדת היא הטבעיות בהגנה, ושומרת את עוזה במה שהיא מוצלת מהשפעת ההכרה של האדם, מפני שהתעלומה בו היא כ"כ רבה, ובכל אדם גנוז חוסן ישועה בצדדים הבלתי מלומדים שלו, המגינים על המגרעות של התלמדותו. ובשביל כך לפעמים האדם מזדעזע, וכן העולם, ע"י שאיפה כוללת של מופלא, הפורצת כל גבולים, וחפצה לחדור בכל המקצעות, שאז האיתניות הבהמית של האדם, הטובה והמוצקה, עומדת בסכנה. ותמיד ראוי לנשאי הרוח לדון עד הפליטה החסינה של התום הטבעי לגונן עליה מיד ההתחכמות הקלושה אשר לאדם.

לח[עריכה]

השאיפה לדברים גדולים דוקא, ליצירות גדולות למדעים גדולים, למדריגות גדולות, היא מרוקנת את האדם מתוכיותו, שהיא הולכת ומתכוננת דוקא מזרזיפים תדיריים הבאים בלי הרף, קמעא קמעא.

לט[עריכה]

צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול הקודש, שתהיה קנאת ד' נקיה. ואם אי אפשר על פי רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה הבקורת העצמית לברר את בסיסה העקרי שלא יהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ד', הנותנת לבעליה ברית שלום.

מ[עריכה]

בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה, ודוקא מסתירתם יבא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה. וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים מעברים. והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול. יש אמנם עולם עליון ברומה של המחשבה, ששם כבר השלום מושקף, ודוקא מתוך ברכת השלום, מתוך השקט והנחת, מתוך השלוה והנועם, הכל מתברך ומתאדר. כשאנו עומדים בגי חזיון עליון זה, הננו סוקרים את הפרינציפים בשרשיהם, והננו רואים את אורח השלום שבהם, את הצד השווה בכל מילואו.

מא[עריכה]

ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת, שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעת, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים. אבל האמת הוא, שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.

מב[עריכה]

הבחירה הצפונה היא יסוד כל חק ומשפט, והיא שמה את המערכות לפי מדרגותיהן, מגדולי המציאות עד קטניהם. והבחירה הגלויה, המתגלמת בבני אדם, שהמשפט המורגש מתראה על ידה, הוא רק כנטף מן הים לגבי הבחירה הכמוסה, שכל מערכת המשפט של כל היש מתנהגת על ידה.

מג[עריכה]

מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.

מד[עריכה]

האמת היא תכונתם של ישראל, מפני שנשמתם עלתה במחשבה הקדומה, והם שואבים את ציורם מקודם שנברא העולם ונתגשם, ואז כח השקר עדיין לא החשיך את המציאות, אבל העמים נוטלים את ציוריהם מן העולם המוחשי שמתהפך אצלם לרעיון, וההגבלה כבר היא מחושכת מן השקר. ומתוך כח הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מצייר את המציאות. ומתוך שאפשרות הציור של הרוממות מעל לכל מוגבל ומצוייר, שהוא המבא לההכרה האלהית המוחלטה בטהרתה, היא נחלת ישראל, ואינה נתונה לכל גוי, נאמר רק בישראל ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואין ב"נ מוזהרים על השיתוף, מה שהוא מנוע מתפיסת ציורם וכחם הנפשי. ועמון ומואב כשטפלו שקר על הכרובים אמרו ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו, הודו על חוסן הדיבור של ישראל. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך.

מה[עריכה]

גדולים הם יסורי היצירה, הנתקת האדם מהעולם העכור, שכחות החיים החומריים כולם כל כך מושרשים בו, אל עולם האצילות והטוהר, ששם הנשמה האנושית היא אזרחית ופועלת בחופש כחותיה. אמנם כמה גדול הוא גם כן עונג היצירה, בזה שהנשמה מוצאת היא את מנוחתה. את תעופת חייה העצמיים. וצריך כל יוצר לחשוב חשבונו של עולם זה, שלא יקוץ ביסורי האהבה של היצירה. כי רק על ידם יזכה לאותם הענוגים העליונים המופלאים שלה. ולא ידאב רוחו בקרבו גם אם רבו יסוריו היצירתיים, שלפי מדתם יגדלו העונג והברכה. ולעולם אל יבקש את התענוגים העדינים לבדם בלא יסוריהם. כי אז הם אובדים את עדינות ערכם. ואין האור החי מתגלה מהוד של מעלה. כי אם דוקא על ידי אותו המירוק של ההסכמה הנפשית, לשמח ביסורים שהם הם מקורי העידונים.

מו[עריכה]

איש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו. הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו באנושיות כולה. האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בעולם. העולם מוצא את עצמו בעצמו ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו. הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג סוגית העליונה של כל העולמיות. העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה. ואחר כך היא מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון. בהמון החיים ומקור יממיהם. בהאורה האלהית. ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות ונעשות חטיבה אחת, שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית. ושטף החיים הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר. ושרים כחוללים כל מעיני בך.

מז[עריכה]

הבינה והציור, המדע והחפץ, הלא רק שביבים קטנים הם מאוצר החיים, האוצר בעצמו מלא הוא במילוי אין חקר בעומק נורא. העזיזות של החיים, המתגלה בחפץ החיים, שכל החפצים הם תולדותיה, חזקה היא מאד בחסנה, צורתה קבועה היא, כל הצורות הרוחניות מתטבעות על פי אותה המטבעה הספונה בקרבה פנימה. כשיוצאת מריבה בין כח לכח, בין איש לאיש, בין עם לעם, בין עולם לעולם, המריבה בתוכנה היא תוצאה מהשינוי והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים. מעט מאד הוא הערך של יסודי ההתנגדות, שהם מתבטאים בבינה ופירוט מדעי, כל אלה הם סימנים קלים, שמפני חולשת ההכרה הם מתבטאים בתור סבות ודרישות. אבל היסוד העליון הוא שנאת החנם, שאוצר החיים מבטא למה שהוא מנגדו. ויצרא דשנאת חנם זה חובק בתוכו את סתר האהבה, שהיא גם כן כמותה אהבת חנם, שאור השלום והאושר רק בה הוא גנוז. וכל הנימוקים, המתגלים בגילוי הגיוני ובמערכה צורתית מתוארה, הם רק ניצוצות קלים, שמתוך שאין הספירה המוגבלה של עמדת חיי האדם בהוה יכולה לקבל את שיגוב האור של האוצר במילוי תוכיותו, מסתפק הוא בציורים קלושים, שמכילים רק צללים כהים של המקוריות, אשר לאהבת החנם ושנאת החנם, שיסודן הוא שנאו רע ואהבו טוב. וכאשר עומק הרע ורוממות שרשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם, היורדת מראש צורים, וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם, שהיא התיאוריה הנאמנה של העברת כל הטוב על פניו, של זה האיש משה. אבל תיכף בהולדו בא הטוב עמו, ותרא אותו כי טוב הוא, יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים.

מח[עריכה]

אין להתנגד אל הנשמה העצמית, בהגלותה. והתגלותה תדירית היא, גם בעת אשר עבי עננים מכסים את בהיקות אורה, היא מאירה בכל גבורתה, והיא נושאת את העולם ואת האדם למטרת אשרו, הנעלה מכל שם של מטרה. הנשמה הוגה מבלי הגיון, פועלת מבלי מפעל, עמה רק עמה הננו עולים באותן המעלות, שכל דחיפת חיי המציאות במעמקי רזיו דוחפת אותנו אליהן. אז תתענג על ד'. זהו סוד צמאוני, ורז ריוויי.

מט[עריכה]

מתרחבת היא דעתו של אדם, כשהוא נושא שאחרים מוארים על ידו באור חכמה, ומתקצרת היא כשהיא נושא לחסד.

נ[עריכה]

בעזיבת התורה והחכמה, כל רגע ורגע של תוהו העובר על האדם, מתאלילה היא ההצטיירות האלהית השרויה בעומק החיים של נשמתו, וכל רגע של הגיון דעה, של הארת תורה וחכמה, ההצטיירות האלהית הולכת ומתעלה.

נא[עריכה]

כשהצמאון אל התורה מתגבר, זהו אות התרוממות להנשמה, והוספת אורה. ראוי להשתמש בשעת כושר זו ולשתות בצמא את דבר ד', אדכפנת אכול, אדצחית שתה. הצמאון הזה אפשר להרגישו ג"כ במעמד הכלל. יש צמאון לדבר ד' שאותותיו הם כמוסים מאד, אבל להכירם אחרי החידור הראוי אפשר. לפעמים מתגלות מחלות רוחניות עזיזות, שהן באות רק מצער הצמאון הרוחני שאינינו מרווה, ואז במקום להלחם נגד המחלות, אשר נולדו מכבר, ראוי יותר להלחם נגד הסבה הראשית, שגרמה לכל המחלות, והוא להסיר את אי הריווי של הצמאון להשביע נפשות שוקקות.

נב[עריכה]

מה מאד ראוי להיות עומד על המשמר המחשבתי והציורי, לקלוט כל רעיון תיכף בהולדו במחבואי הנפש, לשמור את צעדיו מראשית יציאתו מתוך התעלומה הכמוסה אל אור ההתגלות, ולרשום את כל הרשימות שמרגישים בשימת לב בכל ארחות הפיתוח שלו.

נג[עריכה]

החטא גרם שבע"ח נתקו ממדת הצדק, והותר בשרם כירק עשב. ההתרחקות הזאת שהאחים בבריאה נתרחקו, שמרה על האנושיות בהשתפלה, שלא תצמד לאותו הכיעור שיש בהסיג התחתיתי של נפש ב"ח הבהמית, אבל לעומת זה אבדה ג"כ את הבסיסיות האיתנה של המדות הטובות, המוטבעות כ"כ עמוק בנפש הבהמה. כשיחזור העולם לאיתנו, יתקרבו הרחוקים, ואריה ונמר וזאב, נחש ודוב וחביריהם יכנסו במערכת הצדק בתכונתם, ויתקשרו למעלת הצדק בחובת האדם נגדם. הזיקוק העולמי של הנפש הבהמית, שתטהר מסיגיה, יהיה הגורם שהאחוה עם היצורים כולם אשר תתגלה לא תערב שום סיג בנפשות האדם, המתחברות חיבור אחותי עם נפש בע"ח כולם. והשפעה הטובה של מיזוג הכחות, והחסינות המוצקה של הנפש הבהמית בטבעיותה, תשפיע בכחה האמץ על הנפש האנושית, לתת לה העז והתם הבריא, אשר נעשקו ממנה לרגלי סעיפי החטא אשר נתפש בשדרות הדורות והעולם. וכל החיל החי בתוכן ישוב לאיתנו, לכבודו, לשלותו ורוממותו.

נד[עריכה]

האהבה בטהרתה מתפשטת על הנפשות, הכוללות ומוקפות מהנפש האוהבת. הנפש האוהבת היא לעולם גדולה וארוכה מהנפש האהובה. ויש שצריכה האהבה להתפשט במספר נפשות. לפי הכללתה של הנפש האוהבת והמקיפה. וזהו רז של י"ח הנשים של המלך והאלף אשר לשלמה, ובכלל אי הגבלת הנשים של התורה. הנשמה הגברית היא יותר מקיפה, ארוכה, רחבה ועמוקה מהנפש הגבירית. ומילוא האהבה משתלם בהתכנסות פרטי ההכללה אל הכללות בעצם כח גבורתו. והדוגמא העליונה היא האהבה האלהית אל כל העולמים, כל המעשים, כל היצורים, האצולים. הברואים, וכל חפציהם. הכל יוכל וכוללם יחד.

נה[עריכה]

אין מרגישים את היופי של העולם, כ"א לפי המדה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה, שבאמת כל היופי שבעולם הוא רק התגלות מצערה מיפיה של הנשמה,שהיופי החיצוני הוא רק גורם שיוצא מן הכח אל הפועל, מן הסתום אל הגילוי - יפיה הנהדר של נשמת האדם הנחצבת ממקור התפארת.

נו[עריכה]

כל מה שהנשמה תובעת יש בו אוצר חיים גדול מאד. ע"כ אושר האדם תלוי הוא בשימת הלב לתביעותיה של הנשמה, גם כשהיא הומה בכמהון בעלמון, שאי אפשר למצא בו אותיות, תיבות, גזירות והבנות מפורטות ומובלטות. צריכים ללקוט את הפנינים הללו מקרקע הים של יסוד החיים, ובהמשך הזמן, ע"י הופעתה של תורה עליהם, יוציאו אלה הגרעינים הכמוסים את ציציהם ופרחיהם הנחמדים, שחיי עולמים עונג עולמים וחמדת עולמים אצורים בהם. פרי עץ החיים אשר יאכל מהם האדם וחי לעולם.

נז[עריכה]

הרגשת האמת היא יסוד התשובה. ההכרה, שהעולם כולו וכל הופעותיו הוא רק הזרחה ממעטה לבושו של אור האמת המחלטה האלהית, משרישה בלב אהבת אמת בהירה, וכל הבטאה מנגדת ליסוד האמת, בין שהיא בדבור בין שהיא בתנועה ובמעשה, הרי היא נטולה מן העולם. עבורה מהמציאות ומסולקה מן החיים. והבקורת העצמית, כשהיא חודרת יפה בתוכיותה של הנפש ומבררת יפה את כל הנעשה וההגוי, היא מעמקת את החרטה על כל העדור מאור האמת שבהופעות החיים של האדם, ומרגישה את הנוול, את הכעור ואת האפסיות שלו. ושב האדם אז בתשובה מאהבה אל אור האמת. ותלמיד חכם ג"כ מבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי בעלותו על ערשו, להפקיד רוחו למקור האמת, להחליף כח לעבודת האמת, בתורה דכתיב בה אמת, - כגון :בידך אפקיד רוחי פדית אךתי ד' אל אמת.

נח[עריכה]

חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם, שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא אינינו ראוי להתשוקות הרוממות, שהנשמה כ"כ מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים - חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם, אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל, ועל כן היא רק היא היתה, הוה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הניה האומה היחידה, השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות.

נט[עריכה]

כשהאדם שב בתשובה ואיננו מניח את תשובתו, אע"פ שיש בידו דברים המעכבים את התשובה, שנדמה לו שאינו יכול לשוב עליהם, ומ"מ הוא אוחז ברעיון התשובה, סוף סוף יבא ג"כ לשוב מאותם הדברים המעכבים את התשובה. ואז תהיה אורת תשובה למפרע גדולה מאד, ומתוך יציאתה מן המצר, מתוך העכובים הגדולים תפעול בכח עז וחזק מאד, ותהיה מהמינים הנבחרים של התשובה, החותרים את המחתרת לקבל את תשובתם של בעלי התשובה שאינם ראוים להתקבל, כמנשה וחבריו. וכשם שבמקום שבעלי תשובה עומדים, שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמד, כן במקום שבעלי תשובה ששבו-אע"פ שבידם הדברים המעכבים את התשובה עומדים אין בעלי תשובה פשוטים יכולים לעמד שם, שהם נחשבים לגבי אותם בעלי התשובה, שבאו לשוב ובידם הדבר המעכבים את התשובה, כמו צדיקים גמורים לגבי בעלי תשובה.

ס[עריכה]

וכמו שהדין נוהג בתשובה, כן הוא נוהג בתפלה. ישנם דברים המעכבים את התפלה, ומי שנדמה לו שכל אלה הם בידו ומ"מ הוא אוחז בחזקה ביסוד התפלה, והוא קורא לד' בכל עת, סופו שיסורו ממנו כל הדברים המעכבים. ואז אור התפלה הבאה מתוך הדברים המעכבים הולך הוא למישרים בחיל גדול, בגבורה של מעלה, ומפלש נתיבות להמון תפלות נדחות של עצמו ושל כל העולם כולו, ומתקים בו דוקא מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, ד' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ד' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי.

סא[עריכה]

כשמתגבר האיווי להיות טוב לכל, אז יודע האדם, שהארה מעולם העליון באה אליו. ואשריו אם הוא מכין מקום הגון בלבבו, במוחו, בפועל כפיו ובכל רגשותיו לקבל את האורח הנשא הזה, שהוא גדול ועליון מכל נכבדי ארץ, יחזיק בו ואל ירפהו. וכל המניעות והעיכובים, הגשמיים והרוחניים, המעכבים את קבלת הרעיון הקדוש הזה אל תוכיותו, אל יעצרוהו, על כולם ילחם, ובמעוזו יחזיק, וישא דעו למרחוק, להחזיק במדותיו של מקום, הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו.

סב[עריכה]

רגילות גדולה צריכים להתרגל, כדי להרגיש את עוצם כח החיים והישות של הכח המחשבתי, להכיר את העיזוז של הרעיון ואת השלטת החיים וחוסן המציאות של המחשבה, ולהבין על-פיה של הכרה זו, שכל מה שהמחשבה מתרוממת, מתעדנת ומתצחצחת, הרי האדם והעולם מתרוממים, מתעדנים ומתצחצחים. וכל צדדי המציאות הם תמיד למטה מכח המחשבה, עליותם וירידותם תלויים הם בעליתו וירידתו של הכח המחשבתי של האדם. ומזה יבא האדם להכיר את האושר הגדול שהוא מביא לעצמו ולעולם ע"י האלהיות של המחשבה. המחשבה הקשורה בהציור האלהי היא המחשבה היותר מעודנה, יותר עזיזה, גבוהה וחסינה שבעולם, ועז תקפה נותן הוא חוסן ועז לכל המפעלים. התנועות, ההוייות והחיים, כל הלימודים והחינוכים שבעולם, אינם כי אם כלים מכשירים את הכח המחשבתי שיהיה היוצא אל הפועל תדיר, במעמדו היותר עליון דהיינו הציור האלהי.

סג[עריכה]

יש בטבעיותה של קדושת האמונה - לבד כח החיים העליונים החיוביים שלה, שבזה היא מעמידה את הויתו של האדם ושל העולם כולו בקרן אורה, ומקרבתו למקור החיים - גם כחה השלילי, שהיא שוללת מיסודה את השכלת האדם, כי כל המגיע ומושג להכרתו של האדם, הרי הוא חול, ואינינו מתעלה ביסוד קדושת האמונה, שהיא מפכה כמעין המתגבר רק מיסוד האור האלהי שבה, שממעל לכל הגיון ושיקול דעה אנושית. וכח שליליותה, כשמשתמשים בו כראוי לו, הרי הוא עוצר את השטף של ההשכלה החילונית, שלא תאפיל את הזוהר העליון של אור האמונה, החפשי מכל הכבלים שדעת האדם אסורה היא בהם. אבל כשמשתמשים בו שלא כהוגן, הרי הוא מאפיל את אור השכל, גם במקום שהוא צריך להגיה שם את אורותיו. כי דוקא ביסוד המבהיק של העליוניות שבתוכיות הפנימית של האמונה בעוצם קדשה, אין יד השכל מגיע שם, ואם נשתמש עמו שמה, הרי אנו מגבילים במחוגה קצרה את מה שמרחבי שמים ושמי שמים לא יכילוהו. אבל בהסתעפותיה של אור האמונה, ביחושיה והמון צדדיה - ההולכים ומסתעפים בעולמים הרבים, הרוחניים והחמריים, המעשיים והאידאליים - תוקף ברכתם תלוי דוקא ע"פ אותה המדה, שהחכמה האנושית, מיסוד אור הדעת הממלא חדרי לב והיכלי רוח ונשמה, היא מתפשטת ומתגברת. ובזה נאמר יהיב חכמה לחכימין, ומנדעה לידעי בינה. וביראת ד' טהורה, מתחברים המעינות של מעלה ושל מטה, של אור השכל ושל קדושת האמונה, והיו לאחדים.

סד[עריכה]

הגידול הרוחני כפול הוא בכמות ובאיכות. כל מה שמעלת הנשמה משתחררת מהפגעים החמריים, כן מתמלא הרצון למצא ענין רק בדברים גדולים, רבים, כלליים וחשובים. אור היושר הנתבע מאת הנשמה, מתפשט לא על חוג צר ומיוחד, כ"א על כלליות המציאות, ומתוך הריבוי הכמותי שלו, גם האיכותיות מתגדלת, והמהות של המבוקש עצמו מתפשטת בדרכים יקרים עליונים ונשגבים.

סה[עריכה]

הפרטיות צריכה לצאת מן הכח אל הפועל, להעשיר את יקר תפארת המציאות. הכלל חובק בתוכו המון הפרטים בבלילה. אבל למען צאתם של הפרטים לאור ההויה, צריך כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה, ולזה צריך הוא לכח מעכב, לכח מתנגד לכל הפרטיות, שעומדים להיות מצבינים את פרט זולת עצמיות פרטיותו. וזהו יסוד השנאה, שבונה את העולם. יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות בדעות ואמונות. הכל למען יהיה מקום שיתפתח כראוי כל ערך מיוחד, ולא יבאו אחרים, אישים, עמים, הנחות וצביונים, דעות ואמונות, לקחת את מקומו. נמצא, שיסוד השנאה הוא האהבה והשלום, הבא דוקא ע"י ההתאמה של כחות גמורים. שאחרי השלמתם הם מתאגדים ביחד להיות עושים עולם שלם עשיר ומלא.

סו[עריכה]

באותה המדריגה עצמה שצריך אדם לבנות את הבנין החומרי שלו, כדי להכין בסיס הגון ואיתן לכל הערכים האידיאלים, כן צריכה היא הרוחניות האנושית להיות בנויה יפה באורח אידיאלי חזק, כדי שיהיה בסיס הגון להמאויים העליונים מכל הגיון אנושי. ובמקוריהם נמצא בהחוסן האצילי העומד למעלה מכל הגה ורעיון.

סז[עריכה]

הנסיון בעצמו, כשאין דעה בוחנת מצטרפת עמו, לא יתן מאומה, אבל יחד עם המשקל השכלי ירומם את התוכן של האחרונה בערך כפול ומכופל.

סח[עריכה]

אי אפשר לדרוש מעצמו, ולא מהעולם בכלל, אידיאלים נקיים, בלא תערובות סיגים שבאים מצד טבע החומר והעכירות החברותית. וכלל הכל הוא בההתקדמות היותר מוצלחה. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

סט[עריכה]

התעוררי נפשי, התעוררי בגדולה האלהית שלך, אל תתבטלי, ולא תכנעי מפני גאים סוררים - שאינם יכולים להשיג את הלך רוחך ועדנות נפשך בציוריה הטהורים, ובעריגתה העליונה אל השיגוב העדין - השיגוב האלהי, ואל היושר, האמת והטוהר הנערץ. דעי את ערכך והתרוממי.

ע[עריכה]

רז האמונה, אור האלהי שבנשמה, המבקש את הרוח הטהור, את הקודש הנשגב בחיים, בהרגשה ובידיעה, מתגבר הוא על קדושי רעיון, מתפצל לפצלי ענפים, משתרג לשריגים, ומכה גלים בים החיים. לפעמים הננו מוטרדים בזיו יפיו, עד שההתעסקות הפרטית של העולם ושל המעשה, נתקת היא מאתנו. אבל אנו שבים להקשיב שיח קודש מדבר ד', בתורה שבכתב ושבע"פ, במשנה ובתלמוד, ברוחב הגיון וסברא, שהוא בא ממקור עליון, ממעינים מלאי עז חיי קודש קדשים, מתיקון האוזן השומעת, המתעלה על כל הקשבה פנימית.

עא[עריכה]

ההכרה שההשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית, היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנו מכירים באמת, שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים לטהר בתחילה את נשמותיהם, והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדת שלנו, הנובעת ממקור חכמת ישראל, שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית, הנה הנן מקורותיה.

עב[עריכה]

ישנם צדיקים כאלה שגופם קדוש מאד, והם חלושים במדה מרובה, וצריכים להטפל הרבה בצרכי גופם, וכל זה הוא מכוון כונה עליונה, כדי שיהיו עסוקים הרבה בעניני גופם, שהם מרבים בזה קדושה גדולה בעולם, ומורידים את האור העליון מראש המדריגה העליונה, עד המשכת האחרית של המדריגה התחתונה של הגופניות, ונמצא שהכל מתברך והכל מתעלה על ידם. ואותם הצדיקים בעצמם תמשך חולשתם, כל זמן שלא יגיעו לאותה המדה של התגלות הקודש אשר להכרת עצמם - בתוכיות נקודת קדשם, שהם בשביל כך לא נשלמו בכח האמונה העליונה, להאמין בקדושת אור ד' השופע על חייהם ועל כל תוכן ערכיהם, גם על המערכה החמרית שלהם. ובשביל חסרון אמונה זו, מוכרחים הם לסבול חולשה, כדי שמתוך ההכרח יטפלו בעניני גופם, אבל כאשר יגלה עליהם אור החסד העליון, ויכירו את תוכן הקודש ואת המעלות העליונות, שהם עצמם, והעולם כולו עולה עמם ע"י טיפולם בעניני גופם, בשמירתו ופיתוח כחו, אז ישובו להיות אדירי כח גופני. ועוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו.

עג[עריכה]

יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש. העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה היא סוביקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהם, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים.

עד[עריכה]

התשובה העליונה, שיסודה היא ההשכלה הקדושה והתאדרות ההשגה בנועם ד', היא המקור והבסיס לתשובה התחתונה של הישרת המעשה ושל התעלות עדינות המזג. ויסוד התשובה העליונה הלא היא יסוד התורה בכל התפשטות שרשיה וענפיה. ואם ישער האדם, שהתשובה התחתונה היא מנועה ממנו לשעה, מלהשיגה בכל שלמותה, ירוץ אל התשובה העליונה, וסוף הכבוד לבא כיון שבחפצו הפנימי הוא נוטה ורוצה לתמם בידו את שתי התשובות. ובמשך הזמן תביאהו התשובה העליונה גם לידי תשובה תחתונה, שהיא קדושת המעשים הפרטיים וקדושת הטבע הגופני, טהרת המזג והתעלות התכונות הטבעיות, ולבו ובשרו ירננו אל אל חי.

עה[עריכה]

טהרת האחדות האלהית המושרשה בכנסת ישראל, היא נותנת לה את כל צביון חייה, והמעלה הישראלית מתבלטת בזה שהיא זקוקה כ"כ לאותו אור החיים האלהיים, עד שמבלעדו אין לה תוכן של חיים עצמיים. ותכונה זו שרויה היא בנשמת האומה, וחודרת באופי החיים של כל יחיד מזרע בית ישראל, בין מדעתו בין שלא מדעתו. וזאת היא דרגת הקודש העליונה, שנותנת לישראל את כל היפעה, כל הנצח וההוד, והיא היא המבטחת בזרע עזה את בטחון הגאולה המתרוממת מימות עולם, וחודרת במלכות כל עולמים, שמתוך סגולתה העליונה תופיע בהדר יקרה גם במערכות החוצפא אשר בעקבתא דמשיחא, לפאר גם בכחה את פאר חי העולמים ולעטר ישראל בתפארה.

עו[עריכה]

צדיקים גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן בתוכם. ולפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות, מפני שהקדושה העליונה המופעת עליהם היא מבקשת את התפשטותה. וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית לבבם היא תפלה, וכל תנועתם היא מצוה. והאור הפנימי העליון, החבוי וגם מתגלה בכל אלה, הוא מחיה את כל התורה, וכל התפלה, וכל המצות של כל דורם, ולפעמים של כמה וכמה דורות, שלפניהם ושלאחריהם, אמרו צדיק כי טוב.

עז[עריכה]

צריכים להסביר את היסוד של התפלה. התפלה במובנה הרגיל, הבקשה, פעולתה היא טכנית אידיאלית, במובן מקודש עליון. הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו, מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי, לפי אותה המדה של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת. בעת התפלה, שהאדם פונה אל ד' מעומק רצונו, מתעלה העז המהותי של הרצון הפרטי שלו. וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, רץ מדות, עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו, לעומק רצון ד', אדון כל, הרי הוא פועלאת פעולתו, כפי רצונו וציורו.

עח[עריכה]

לפעמים יש שהענפים של הטובות והחמודות במדות ובדעות, הם סותרים זה את זה בהתפשטותם ברוחו של האדם, שהוא צר מהכיל אורים רבים ושונים, ומתוך כך אור אחד דוחה את חבירו. ועלינו להסתכל על אותם שהם מצד אחד ברוכים בנטיות והשרשות של הארות טובות, ומצד השני הם לקויים בכמה החשכות המעיבים את רוחם, בעין של חמלה ושל כבוד. ובזה יצדק הרעיון של ופערה פיה לבלי חק - למי שלא קיים אפילו חק אחד, אבל אם קיים חק אחד במילואו, יש שהמילוי של חק זה לקח את כל לבבו, את כל רוחניותו ואומץ חיל נשמתו, ומה שכל החוקים האחרים הם ממנו עזובים ושכוחים לא יוכלו לפגום פגימה נצחת בנשמתו, ויכול להיות כלי מחזיק ברכה לישראל ולעולם, ועל כזה נאמר וירח את ריח בגדיו, את בגדיו אלא בוגדיו.

עט[עריכה]

האומץ של הישות הרוחנית, מתבלט הוא לפנינו, ע"פ השקפת העולם החדשה של כח המושך, שהוא הוא המעמיד את כל המערכה העולמית תלוית ארץ על בלימה, והרינו רואים איך כל דבר כבד מבנינים היותר גדולים, טעון בסיס חזק לעמדתו, והכבדות הכללית של כל הכדור המחזיק את הפרטים כולם, שהם צריכים לבסיסים חמריים חזקים, הנהו עומד על יסוד הכח הרוחני. ומזה אנו למדים כמה נפיש חיליה דהמציאות הרוחנית, ועולים מזה מעלה עג מעלה, עד שכל מה שנדמה לעינינו לאפסיות מפני קוצר השגתנו, שאינינו יכולים לתאר עליו תארים נטפלים, שם הוא העז הנאדר של היש הגמור.

פ[עריכה]

הרעיון של אור ישר ואור חוזר, ברזי תורה, מביא אותנו לדון על דבר העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי. וכשאנו דנים את הסוגים, דצחמ, הננו אומרים, שיש בדומם שיגוב גנוז יותר מבצומח, ובצומח יותר מן החי, ובחי יותר מן המדבר. ואם נבא להסביר לנו את החזיון הזה, נאמר, כי ההתגלות הפרטית היא מאפילה את ההארה הכללית, המקיפה, גם עלומה וחבויה במעמק הנמצא, וכיון שההתגלות האישית שבדומם היא חלושה, הויתו הכללית היא בהיקפו הכללי ובתוכיותו בצורה כוללת ובהירה מאד. בצומח שעלה יותר, נתפתח ונשתלם באישיותו, עד כדי התגלות חיים נסתרים של נטיה טבעית תנועתית, כבר מוצאה ההחשכה, שהאישיות מחשכת היא את ההארה הכללית, מקום יותר רחב. ובחי, שהתבלטה בו כל כך האישיות, עד כדי הראות חפץ, ואיזה מדה שכלית, מספיק כבר גילוי פרטי זה להחשיך בצורה יותר עבה את ההארה הכללית שבו, שהוא חלק מהארת הכלל שבמציאות כולו, במדבר, שכל כך נתרומם ונתנשא, עד כדי חפשיות הרצון והפרית ההשכלה, בכל ענפיה ההולכים ומצמיחים, עופלה בו מאד תכונתו הכללית, שהיא האורה החיה המקפת המלאה. ונסתרת היא בעומק החיים האישיים. עד אשר יעיר את סוד חייה הכבירים הרצון הנשגב, שיסודו הוא בהענוה המוחלטה. של ראש צורים, שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי שנעשה שכן לעפר בחייו זוכה להאורה העליונה. המשוחררה מכל האפלה פרטית, הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך.

פא[עריכה]

ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים הוא רק יחושי, לפי השקפתנו המוגבלה. אפשר לה לההשקפה שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים, אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום. כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם, וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, ויבאו לכלל ברוך. יסוד השי"ח, מדתו של יצחק, העומדת למעלה גם ממדרגת שי"ר, שהוא יסוד התגלות קדושת ישראל, שי"ר אל, שכל, יכולת, רצון, שהוא למעלה מזמ"ר, החובק רק את ההמשכות של השיר, ולא את עוצם מקוריותו, במקום שכל בא זכרון, במקום יכולת באה מחשבה, במקום רצון אדיר, הממולא אור השכל והיכולת המוחלטה, בא רצון קלוש, שהוא מתחיה רק מהשפעת הזכרון, של העבר, והציור לחשוב על דבר אידיאלי היכולת, בתשות כח, באפס כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל. אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעז החיים כולו, והעתיד הולך לקראת התהוות החיים בשלימותם, בהתעלות כל החול אל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד. עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם. זהו יסוד שי"ח, שכל, יכולת, חיים, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. אבל ההדרכה אל מעלה רוממה זו היא בנצירת הדרך המכשיר, המבדיל בין הטוב ובין הרע, שהוא מרומם ומשגב את האור החי, השבוי במעמק הרע, ומשלב הכל אל הטוב. מכל ארח רע כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני.

פב[עריכה]

הבירור של ההלכה בכל החוגים, מועיל הוא להסיר את המחשך של הדמיון מעל אורח החיים. המחשבה הבלתי ברורה בתורה המעשית, מוכרחת היא להרחיב את גבולי האיסורים מאפס ידיעה, וממילא מתרבה החוג המעכב את הנטיות הנפשיות והמעשיות מלהתפשט בפעולותיהן. וכשעל פי היסוד של ההלכה הברורה, אין צורך בצמצומים הללו, הרי התכונה הנפשית, המרגשת בגודל החיים של חושה הפנימי, את הראוי ואת הנמנע, אינה עוזרת לאותן המניעות, וממילא נכשל בהן האדם, בתכונה של שגגה מזידית הדומה למתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שצריך סליחה וכפרה. ואין דבר המציל ממבוכה זו כ"א הישרתה של אמיתת ההלכה, בליבונה ובירורה, שהיא מנהירה את המחשכים, ונוטלת את הערבוביה הדמיונית מהמרחב הרחב של מהלך החיים, שבהיותו בלתי מסודר אז אותוהאבק הדמיוני מחשיך הוא את עולמו, בונה מחיצה של ברזל, המפסקת בינו ובין אביו שבשמים. ומאורות הקודש ויסודות החיים העליונים בטהרת קדשם, מסתתרים ממנו ע"י ערפלי הדמיון, אשר שם מעכבים כאלה אשר באמת לא היו ולא נבראו. זאת היא הגדולה הנולדת מיסוד העסק של התבררות ההלכה בכל ענפי החיים והמעשה, וק"ו בכל ענפי המחשבה וההגיון. ואוירא דאי, המאיר באורו החי על פני מחשכי עולם, והמעלה ברוממותו את היסוד הדמיוני שבנפש, לצורה שכלית בהירה, הוא מרפא את המחלה המחשיכה הזאת. וכל הדר בא"י דומה כמי שי"ל אלוה, וק"ו שהשכלתו הרוחנית היא מחוורה, כיון שגם דמיונו מואר יפה.

פג[עריכה]

הנשמה הטבעית של האומה. שנתעלפה בימי הגלות. צריכה היא לשוב לאיתנה. זה הוא תוכן החיים של עקבתא דמשיחא. המרובה בכ"כ צרות גשמיות ורוחניות. ודוקא בעת אשר החלקים התחתונים של הנשמה. בחינות הנפש שלה. חוזרים לתחיה. מתעוררים כחות שפלים וחרבים רבים להתראות ולהתגלות בעולם ובעת ההיא עצמה צריכים השרידים, שאומץ ד' בלבם. להאיר את האורה העליונה של הנשמה. באופן שהיסודות התחתונים ישמשו להיות מוסיפים חיל וכח רב אל היסודות העליונים, והיה הבנין שלם לבאר צריכים, שע"י ההתגברות של הכחות השפלים לבדם יאבדו הם בעצמם את ערכם, והאומה לא תמצא לא את עצמה ולא את מטרת חייה אבל רק אז ישובו הכחות כולם להיות מוארים באור המלא של חייהם כאשר יתקשרו יפה כולם זה בזה, ולא יאמר כל אחד לבדו: רק אני אמלוך. פגימות הנשמות תתמלאנה בכל אחד מחברו. עד שיתיצב מכולן יחד בנין איתן, חטיבה רבת הקודש ורבת העוז, מלאה חיים ומופיעה בנצח והוד. ואם לשוננו קצרה היא להביע את כל החוסן החבוי בטמיריותה של בקשה שלמה ועליונה זו, נבטא גם בגמגום מעט מעט מחפצנו הגדול. והיו דברינו כאש מצרף וכפטיש יפוצץ סלע. כי דבר ד. הוא, וממקור אור הקודש המחיה כל הם הולכים ומפכים. אשרי אדם שומע לי.

פד[עריכה]

כיצד יוצאים האידיאלים הרגילים, המאירים את האופקים המוגבלים, מתוך האידיאלים הנשגבים, שהם עומדים ברום עולם למעלה למעלה מכל גבול קצב ומדה. האידיאלים הנשגבים בתעצומתם הם מתפשטים בכל ההמשכים כולם. גם הגבולים והמצרים כולם נכללים הם במדה בלתי גבולית בתוך המרומים הבלתי גבולים. אמנם חוץ מההתפשטות, שהתוכן הגבולי הכלול בהערכים הבלתי גבולים, מתפשט עד למטה מטה בתחתית הערכים הגבולים שבבלי הגבוליות, בעצם הבלתי גבוליות מצד עצמה כלול התוכן הגבולי, ודוקא אותו העתיד להיות גבולי גם בעמדתו בעצמו הרי הוא כלול בזיו הבלתי גבוליות. וכשהתוכן הגבולי הפנימי הגנוז בתוך הזיו הבלתי גבולי מתגמר בציורו ועומד להיות יוצא בצביון גבולי, מתעלים הם כל הערכים המתפשטים של הגבוליות שבבלתי הגבולי ומתעלים למעלה למעלה, וממלאים הם זיו חיים גדול גבולי את הככר המוכן להחזקת התוכן הבלתי גבולי שעתיד להיות עומד לעצמו. ומתוך כך נעשים אותם הארחים של ההתפשטות הגבולית שבערך הבלתי גבולי מקודרים מהארת הזיו הנמשך בהם תדיר, והזיו הנוסף בתוך החביקה הבלתי גבולית, שהערך הגבולי, העתיד להתחטב בפני עצמו, מצוייר שם, דוחק הוא את הערכים הללו לצאת מתוך ההבלעה הבלתי גבולית, ולהגלות בלידה גמורה על השדרה הגבולית. וערך זה נוהג בכל ענין, בכל עולם, בכל מדרגה, בכל אדם ובכל שעה.

פה[עריכה]

ההשקפה הטבעית של הקודש, היא ההשקפה היותר עמוקה ויותר אמתית בעולמנו. מצד העולם בכללו ובפרטיו, בגשמיותו ורוחניותו, בטבעיו ובנסיו. כל זמן שמתדלדל הבסיס של ההשקפות, הערך הטבעי, מתכונת החיים הרוחניים, הרי הוא מאבד את הכל. מובן הדבר, שאין הטבעיות הזאת, עם כל קדושתה, קיימת מצד חי העולם, מצד האלהות, מצד המקור ההויה בעומק תוכן רומו, ששם הוא קודש הקדשים. אבל הדבר הגורם לנו לחשוב, להגות, לשיר ולהאמין, הוא יסוד העולמים. ויסוד זה הוא כולל חוליות של שלשלת גדולה, ארוכה ומסודרת, שכל אחת נאחזת בחברתה, במערכה טבעית, של קודש. גם הנסים הם טבעיים, הם טבעיים בערך שלהם. גם להם יש יחס בחלקיהם, בפעולותיהם, בהשפעותיהם, בעצמם, ובהפעלתם, על העולם, על הנפשות, על הדעות ועל המעשים. חלילה למסמס את היסוד המקומי, את הכלי המחזיק את כל האור והחיים, מכל פנת החיים, וקל וחומך מהפנה הראשית של החיים הראשיים. אורו של משיח גם הוא מוטבע, בטבע הקודש, וקשור הוא בשלשלת הגדולה של העולם, של היצור ורוחניותו, מגמת הוייתו, ואידיאליות עתידו. אין העולם קרוע ומרוסק, עומד הוא בנין איתן. ושמים ושמי שמים יחד עם תחתיות ארץ עושים הם חטיבה אחת, עולם אחד, וישות אחת. מגדלים את כח הנשמה, מאמצים את יסוד חיי הרוח, מעוררים בזה שפעת חיים, בכל חדרי הבשר, בכל חגוי החומר, מחזקים את חיי הגויה, מאמצים את היסוד הכליי של החיים. מרחיבים ומגדילים בזה גם את זהר הנשמה. כשמתאמצת האנושיות להתגדל במפעלותיה, סוף האורה הרוחנית לבא בתקפה. וכשישראל מתאזר, להגביה גם את חילו החמרי, אור קודש הולך ומקרין בעולם. ואור גאולת עולם, וחיי עד הולכים ומתקרבים.

פו[עריכה]

אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא, להשקיף גם על החול מתוך האספקלריא של קודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם. ולעומת זה כל המדידות של קודש כחול הן לגבי אור הקודש העליון, ממקור אין סוף. ונמצא, שעי"ז מתקרבים הערכים יחד, ואחדות העולמים מתבלטת. ורוח האדם הולך ומתגדל, ומעשיו הולכים ומתאדרים, ביסוד חיים עליונים.

פז[עריכה]

המושגים הפרטיים יש בהם בירור, אבל חסר מהם המעוף וההארה, ומתוך כך אינם כ"כ ממלאים את הנשמה אורה. והמושגים הכלליים, כ"ז שהם יותר מתעלים בכלליותם, הרי הם יותר מתמלאים זיו והארה, אבל חסרים הם הבירור וההסתיימות. וכשמתאחדים יחד המושגים הפרטיים עם הכלליים, אז מתחברים שני היתרונות ביחד, ומתמלא האדם המשיג בירור דברים והארת מעלה.

פח[עריכה]

הנפשות של הדומם, הצומח, החי והמדבר. בכלליותם קשורות הןזו בזו, ובפרטיות צביונן הן הולכות ומתחלקות אלו מאלו. כל מה שהמדרגה היא יותר נמוכה, הכללות יותר פועלת עליה מהפרטיות. והפרטיות הדוממת היא מצד הנפשיות כמעט כאלו אינה, ונבלעת היא בעיקרה בהכלליות של נפש הדומם. בצומח, מתחילה כבר הפרטיות להיות מוכרה לפי המינים. והפרטיות האישית היא כמעט בלועה כולה בהמיניות. ובחי מתגלה כבר איזה רושם של פרטיות אישית. ומכל מקום רובה היא מובלעה בהמין. וזהו הגורם את השיווי של כל ארחות החיים המיניים שבבעלי החיים. וכוון הפעולות שבבעלי החיים החברותיים, כהדבורים וכיוצא בו. והחילוק הגמור האישי מוצא הוא מקומו בהאדם. וחוזר אחר כך יסוד האחדות להתגלות בכנסת ישראל. שמעוצם עליתה קנתה לה הנפשיות הכללית של האומה את היתרון הכללי אשר בדומם, בצומח, ובחי. אומה זו נמשלה לעפר, וזו היא עצמה מעלתה העליונה שנמשלה גם כן לכוכבים. ורבבה כצמח השדה נתתיך. ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרוים אדם, שסגולת הדוממיות הטובה והמופלאה נשארה בה, מראש צורים. שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

פט[עריכה]

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות. המחשכים, שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים להקטין את רוח האדם, ולהזעיר את שאיפותיו, וממילא הרי הוא מתדלדל, והחברה כולה מתדלדלת בדלדולם של היחידים, האומה מתרוששת ברוחה ע"י התרוקנות הרוח של בניה. רזי תורה מרוממים את הרוח, נותנים לו אופקים רחבים ונשאים להשקפותיו, ומשאלותיו מתעלות, עד שהוא מתרומם, להקשיב את הקשב של קול ד', ותכונת חייו מתאגדת, בעשות רצונו של מקום, והוא מתאחד באחדות נשאה עם כל המון העולם, שהם, ביחד כולם, אומר סלה, של האידיאה העליונה, הרצון הקדוש והנשא. המהלכים, המרוממים את הרוח משפלות ערכו, פוגשים גם כן בהשלבים התחתונים, של הכנת הרוח. וזיו החיים של תחית האומה בישראל, לימוד יסודות מדעיה, אידיאליה ושאיפותיה, הנם צעדים מתקרבים לאותו השיגוב העליון, שהוד רזי האמונה, וגילוי סתרי תורה, מובילים אליו. רוחא דמלכא משיחא הולך ומופיע בהתגלות רוח הקודש על העוסקים בסתרי הקודש העליונים, ופעמי עקבותיו ניכרים הם בכל מהלך המקשר את כללות האומה לארצה ובנינה.

צ[עריכה]

הקודש צריך שיבנה על יסוד החול. כי החול הוא החומר של הקודש. והקודש הוא לו צורה. וכל מה שיהיה החומר יותר איתן ומוכשר. תהיה הצורה יותר חשובה. לפעמים יש שהקודש מתעמר בחול, עד שמדלדל את החומר, ואז נמשכת תקופה, שהחומר תובע את דקיון שלו, ומארי דחובא דחיק. ובנשך ובתרבית נוטל אז החול את חובו מהקודש, והחוצפא מתגברת. אבל כל מה שהחול מתחזק על חשבון הקודש. מכין הוא לעצמו כזה מצד תכונתו החולית שוחה. כי סוף כל סוף יתבע אחר כך הקודש את חובו. ולא בדרך תביעה ונגישה, לא בדרך חוצפא וריבית. כי אם כח הקודש יהיה כ"כ מתאמץ ומתרומם. עד שכל החול יכנע תחתיו, יכנס בקרבו ויתבלע לגמרי מיסודו החולי. והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם, קדוש יאמר לו.

צא[עריכה]

כל לימוד, כל התרוממות רוחנית, צריכים להיות בנוים על היסוד של ההרגשה הטבעית, וההשכלה הטבעית. וההשכלה הטבעית עצמה עם כל ההרגשות הטבעיות, במדה הטובה של מעמדן, מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על יסוד קודש הקדשים, שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה.

צב[עריכה]

צריך אדם לנצח את החלישות הנפשית שבקרבו. ואפילו אם היא באה מצד קדושה ויראת שמים, מכל מקום היא בעצמה מדה רעה היא שמאבדת את כל כשרון וכל מעלות הקודש. וצריך אדם לזכך את מדת יראת שמים ויראת חטא שלו, שלא ישאר בהן שום רושם של חולשה ורפיון. ד' עז לעמו יתן.

צג[עריכה]

יראת העונש ודאי קודמת היא בזמן ליראת הרוממות ולאהבה. אבל אחר כך, כאשר היראה העליונה מתבססת באדם והאהבה מתחילה להתישב בנשמה, מרוב זיוה החכמה האלהית שמאיר בה, יש שיראת העונש, שנכנסה בעצמות, עד כדי בעיתה חודרת, היא מעכבת את התפשטות האור הקדוש של האהבה ויראת הרוממות, והיא ג"כ גורמת חלאים רעים, נפשיים וגופניים, כלליים ופרטיים. כדי לנקות את הנשמה היחידית, ונשמת הכלל כולו, מאותו הסיג של יראת העונש, המפחידה ומחליאה, נוצר בעולם כל היסוד השלילי. והארס של הכפירה הגסה. המחרבת את העולם, נוסד ביסודו כדי להיות ארס נגדי נגד הסיגים הללו של יראת העונש, כשהיא יורדת מטה מטה, והיא ניתקת מאור התורה מיסוד יראה עילאה, ואהבה אמיתית.

צד[עריכה]

יראת שמים קודמת לעולם ליראת חטא. מתוך האור הכללי של יראת שמים צריכה לבא ההתענפות המרובה של יראת חטא. חילוקי המדרגות האיכותיות שישנן ביראת שמים הם מניחים את חותמם וצביונם ביראת החטא. אבל יראת חטא מתפשטת היא על הפרטים כולם, והיא משובחת כשהיא באה בדרך ישרה משפעת החיים הגדולה שיש באוצר הגדול של יראת שמים. כשיראת החטא מתנתקת מיראת שמים, כשהאחרונה אינה משפעת על הראשונה את כל הודה, את כל זיוה והדרה, פארה, וכל רכושה הנערץ והנקדש, אז הראשונה מתדלדלת, מתלכדת היא בנמיגת לב, ברפיוני רוח, בחרדה חולשית, שהיא צריכה לקבל תיקון על ידי התעלותה למרומי יראת השמים בכל מילואה.

צה[עריכה]

כשנשמתו של אדם יחידי מתעלה, ומתרוממת בקדושה, הרי היא מרוממת ומעלה עמה את כל התלוי בה ואת כל המתיחש עמה, בין ממעל לה, בין מתחתיה, ומכל צדדיה, לפניה ולאחריה, מימינה ומשמאלה, והארה חיונית, אורית, אלהית, מתוספת בכל מערכי עולמים. וכל מה שהאדם מצייר לו באמונה גמורה ובהכרה פנימית דבר נשגב ונעלה זה, הרי הוא מתגדל ומתקדש, ושמחת התורה, החכמה, המצוה, והמדות הטובות, וכל טוב, וכל חמדה, כל רוחב דעת, וכל עליצות רוח, כל יקרת חיים, וכל מעין חכמה מתאמץ בו. אמנם צריך האדם להיות עוסק תמיד בתורה ובקדושה, במצות ובמדות טובות, בחכמה וברוממות רעיון, בתפלה ובעליצות קודש, בהעמקת אמונה ובמרחב דעה, כדי שימצא את עצמו מוכשר להכרת הרעיון של הופעה זו, עד שידע תמיד ויכיר את העילוי, שהוא מעלה את כל צבאות מעלה וכל צבאות מטה, את כל החיים, וכל מערכותיהם, את כל הגופים ואת כל הנשמות, על ידי מפעליו הטובים ועבודתו בקודש. ואז פעם אחר פעם, אור סליחה ומחילה, אור תשובה וצהלה, יהיה מתגבר בו, ויהיה לברכה בעולם, ויקויים בו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ואפילו בשעה שלבו דואג ונפשו לקויה, בשעה שהוא חרד ודואג ממכשולות הרבים שבארחות החיים, אל יניח ידו מההתעלות הרוחנית העליונה, על ידי אור תורה ואור דעת, על ידי הארת רזי תורה והגיונות עליונים, מהמושגים העומדים ברומו של עולם, ומורים רום הדרת הקודש, אשר מקורם הוא הצחצחות העליונה, מזיו החכמה ודעת פאר אל נורא הוד.

צו[עריכה]

מדלדלים את כח הנשמה ע"י מה שעושקים ממנה את החירות העליון של מעוף המחשבה, המתרחבת מעל לכל גבול של קיצוב והגה, גם אם אותו העושק יהיה ע"י הלעטה של לימודים והרגשות מוקצבות. אמנם אחרי שנותנים להשאיפה הנשמתית העליונה את חקה בפי רוחה להשיב רוחה, אז כמים קרים על נפש עיפה, באים הם הענינים המקוצבים, ומגדילים הם את כחה, בונים אותה בנין משנה, וקדושתה מתאדרת.

צז[עריכה]

החלישות והחרדה הן סימנים של מעמד הולך לתכונת הגדלות, אבל הגדלות עצמה היא מתעלה עליהן, והן מתהפכות, מחלישות לגבורה ומחרדה לבטחה. ההליכה אל הגדלות אינה מניחה שום תכונה להיות קבועה, והשטפים הנפשיים הולכים כנהר הומה וזועף, ומתוך שהנשמה רוצה תמיד בקביעות של שלום, היא מוצאה בקרבה תמיד התגעשות בלתי רצויה, המתגלמת אצלה בתואר של חלישות וחרדה. אבל סוף כל סוף במעמקיהן של חלישות וחרדה זו גם בעת שלטונן שרויות שם הגבורה והבטחה.

צח[עריכה]

אחדותה של אגודת ההויה, היא מצדקת את היחש של כל משפיע לחוג מושפעיו. האחדות היא תכונת האמת שביש. המקרים המפרידים ועושים את כל יצור וכל עולם לתוכן נפרד עומד בפני עצמו, הם עבי חושך המעכבים את אור האמת מהבקיע בכל עזו. בסוד האחדות תמצא את הרוממות. בשביל חלק מרומם ומאושר שיש בכללות היש הכל הוא מאושר. הפירוד מהרתוקה האחדותית, הוא משבר ומחלה. הבריאות באה ע"י ההתעלות אל הרום, אל החלק המעולה שבכל מדריגת ההשתלמות, המתגלה ביצורים בכלל ובאדם לפרטיו בפרטיות, כשהיא זורמת מרום אל השפל מעלה עמה את השפל אל הרום, ומחזירתו למכונו, אל המקום אשר שם היה אהלו בתחילה. כשמשפיע המלומד המופע מאור כשרון חכמה, על רוח ההמון, ורגשו של האחרון מקבל הוא את פרי ההסתכלות של הראשון, הרי הוא עולה אל מעלתו היסודית, מתאחד הוא עם המרומם והנשגב, ומוצא הוא את עצמו מאושר, מתעלה ומתקדש בקודש והצלחת אמת.

צט[עריכה]

הננו מתרוממים מעל לאותה השפלות שאוה"ע שרויים בה, והנהו לעסק מחשבי עקרי אצל חוקריהם היותר מצויינים, ע"ד החילוק שבין רוח השמי והארי. אנו דוגלים בשם ד' אל עולם שברא את האדם כולו בצלמו. בצלם אלהים ברא אותו. וכל הענפים כולם מתהלכים הם זה לימין וזה לשמאל, שאמנם יש בהם מעלה ומטה, ימין ושמאל, אבל ביסודם הכל עולה למקום אחד, והכל עתיד להתעלות. לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך.

ק[עריכה]

מוכרח הוא הגיהינם להמצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן אי אפשר לבא ע"י אותו המירוק החלש, שהכחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק הנחשולי של הגיהינם. ואברהם בירר לו אותו הצער כדי למרק נפשותיהם של בניו מאשו של גיהינם. אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כ"א בני ישראל, שכ"כ איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ. רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמיים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו, נכנעות הן אל הבשר הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהפרד הנפש מעל הגויה, בהיותה אז מתגדלת בעזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להמרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים. ישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי אלהים. וכשאמרה גהינם ז"ץ ח"ק, זנינו מזרעו של יצחק, אל הקב"ה ט"ר י"ש כ"ת, טר, המתן, יש לי כתות כתות של אוה"ע לתן לך. ואז ימלא הגיהינם את תפקידו, עד אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ והאלילים כליל יחלוף. גיהינם כלה והם אינם כלים.

קא[עריכה]

לפעמים מתלוה איזה רגש עצוב בעת הלימוד, מחבר הוא עם הניגון הלימודי, והוא בא מרוב געגועים אל המרום והנשגב שמתגלה ע"י הארת אור התורה, והאדם חש ומרגיש איך הוא והעולם בכללו הוא מרוחק מאותו התוכן המרומם, ולבו עליו דוי. אבל אור חדות ד' שבנועם התורה, היא מתגברת על רוח עוצב זה, מפני שאור נעלה זה הרי הוא מוביל את היש כולו אל אותו מקור האורה, שהגעגועים הכמוסים נוהים אחריו כל כך.

קב[עריכה]

נראין הדברים, שההתהוות של כללות היש בכלל, הולך הוא מלמעלה למטה, בתחילה מדריגה עליונה חזקה בישותה, והיא עצמה מסבבת בתור סיבה את הדרגה המציאותית שלמטה ממנה, וכה הולכים הם המהלכים הדרגאים זה אחר זה. אבל בכל דרגה בפני עצמה, ביחש לבנינה הפרטי, הולכת היא המדה של התפתחות מלמטה למעלה, והיצירה הזעירה מתגלה תחילה, ואח"כ היא מתעלה, מתרחבת, מתפשטת, מתרוממת ומתנשאת עד למעלה למעלה.

קג[עריכה]

צריכים אנו להחיות את הנשמה הישראלית, להוסיף לה כח ואומץ, בכל האופנים והצדדים שהם מרוממים ומשגבים אותה. ובזה אנו מוסיפים בטחון לקיומה של האומה, ומחזקים אנו בזה את עזה, לתן בידה כח להתרומם מעל כל התלאות העוברות עליה, וממילא יתחזקו ע"י כח האמיץ הנשמתי, כל כחות החיים שלה. והאגודות החברותיות מתאמצות, הרוח היחידי של כל יחיד מתעלה, והתוכן העולמי בכללו מתעדן, והמטרה האלהית של בריאת העולמים מוצאה את מכונה, וחיי עולמים מתרבים, ונשמות מתחדשות, וכל צינורות החיים מתמלאים עדנה, ואור הדעת, ברק החיים וגבורת השלום, מוכרחים הם להתפרץ מבעד לכל עבי חומות, כל המחשכים, שטמטום הלב וערלת הבשר והרוח כוננה בעולם להחשיך את נוגה שמשו. למטרות היותר גדולות צריכים אנו להתכוין, ואז כל החפצים בידנו יעלו, כשכל מעשינו יהיו לשם שמים, אז ארץ וכל מלואה ישתכללו היטב על ידינו.

קד[עריכה]

בעת אשר ירגיש האדם נפילה, מפני חולשת רוח והמעדה מוסרית, ישים אל לבו שממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כחו בגבורה ושלוה, לאור עולם, עוד ביתר שאת מימי קדם. וכן הוא הדין בדור שלם, ובתקופה עולמית.

קה[עריכה]

דבר טבעי הוא בטבע הרוחניות, שהלימודים סותרים זה את זה בההכשר הנפשי הנדרש לכל אחד מסוגיהם, והנפש העדינה, היא נוטה לכולם יחד, ומרגשת היא את כאב הסתירה שביניהם בהערכתם הכללית. וכל מה שהאדם מתעלה, תביעתו מתגדלת היא לכל המקצעות, ורוחו מתפזרת על אפסים רבים, ולעומת זה מתגלה בקרבו תוכן של גבורה עליונה, עד שיוכל לכנס כנד מי הים שנקרא ימים, מפני שיש בו חילוקי ערכים, ואינו דומה טעם דג הבא מעכו לדג הבא מאספמיא. ומאורע זה יקרה ג"כ לאומה שלמה, ולכללות המין האנושי, ולהמוני מעלה ועולמי-עד בערכיהם. התפרדות מתוך התעלות, והתאחדות מתוך גבורה.

קו[עריכה]

בארץ ישראל המעין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ עיקר הקנין הוא בא רק מצד היגיעה, החיקור, הביקור, הנסיון וההתעמקות. וההארה האלהית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני, שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות. אמנם המצב הזה, העקריות של מעשה האדם ועמלו, והטפליות של האור הנשגב השמימי, איננו דבר קבוע במדותיה של כנסת ישראל. כי מיד בהקבע האומה בארץ חמדתה ישובו כל הסגולות להיות נקבעות בסדרן הראוי, והרכוש הרוחני הגדול, שנצבר בכל משך ימי הגולה. יהפכו ערכיו, וישובו גם הם לגלות את העקריות שבהם בצדם האלהי, בשפעתם החיה העליונה, ואת טפילותם בצדם האנושי. של עמל האדם ופרי התבוננותו. השכלית וההרגשית, לכל פלוגותיה.

קז[עריכה]

האדם אפשר לבא לידי מדה כזו עד שיגלה בקרבו את המרכזיות של כל ההויה שבקרבו . ואז ירגיש ברוחו את כל המתרגש , כל העשוי, כל המוברק, וכל המתנועע בכל מלא היש לכל פרטי דרגאותיו. כי לא יעשה ד' א' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ההתגלות הפנימית הזאת של הריכוז שבנשמת אדם היא הוצאה מן הכח אל הפועל מה שגנוז בה באמת, ומה שהוא מצוי ועומד. ויכולים אנו להכיר את מעלת האדם בכל מדרגה שהוא, כיון שאור עולם זה ספון בקרבו, מה גדול הוא ערכו בכל אופן גם כשהוא עדיין שוכן במורד, ונשמתו מתגלגלת תחת שואה, אבל הניצוץ האלהי הלא לא ישתנה ערכו. ואסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה, ואסא קרו ליה.

קח[עריכה]

הסיגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה, ומתפרצים בתור מדות רעות, ערמומיות, תאות שפלות, כעסים ומשטמות, הם גילויים מהסיגים הכלליים שבעולם. וכל ריכוך שהסיגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו, על ידי הטבת המדות, וביותר על ידי אור תורה והעלאת תפלה, הגבה למעלה באור הקודש, מתרככים הסיגים הכלליים, והדינים מתמתקים.

קט[עריכה]

הרבה פעמים מזדמן שהלמוד עוין הוא את המחשבה, דוחק את הנשמה ואוסר אותה בזיקים. ובכל עת שמכיר האדם את כחו הפנימי, ותביעתו המחשבתית מתגברת בקרבו, צריך הוא להתרומם מעל לתשוקת ההתלמדות, ולהכנס בתוך הטוהר העליון של זיכוך המחשבה. ובמחשבה עצמה צריך הוא לפלג את הענפים לחלקיהם, להכיר את הנטיות לעצם מחשבה הגיונית ולעצם הרגשה מחשבתית, ומהן יעלה לחידור התוכי של החיים הרוחניים, שמתעלים במקורם, מעל לכל הגיון, מחשבה, הרגשה והכרה, ויכנס בסוד שיח דממת הקודש. לך דומיה תהילה אלהים בציון.

קי[עריכה]

על הרצון הפנימי אפשר לומר, שהוא ההתגלות הראשונה של המהות הרוחנית, אבל ודאי גם הוא איננו עצמות המהות היסודית של הרוחניות הנשמתית. השכל והמדות הם התגלות שניה ושלישית. כשיש ברצון הפנימי קלקול, אי אפשר שלא יתגלה זה הקלקול בשכל וגם במדות, והחסרון שברצון הפנימי פוגם הוא גם כן את העצמיות הפנימית באיזה מדה. על כן אי אפשר שאור החכמה, ומאור התורה, יאיר באדם בבהירות מובהקה כל זמן שלא שב בתשובה שלמה, המתקנת את היסוד הרוחני, שהיא גורמת שתהיה ההתגלות הרצונית התגלות בהירה ומבהיקה, ואז ממילא מזהירים הם גם כן הענפים השכליים והמדותיים, ואור התורה הולך ומתעצם, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.

קיא[עריכה]

אין סתרי תורה מתגלים ע"פ השכל החֻלוני אלא על פי שפעת הקודש של רוח הקודש, וההתנוצצות של רוח הקודש תלויה היא בתמימות הרוח, ותמימות הרוח תלויה היא בשכלול החפץ, שהוא האופי הפנימי של הנשמה, ששרשה מגיע למקום ששם הדעת והרצון מתאחדים בתכונה אחת, והרצון משתלם הוא על פי המעשים. ומטעם זה דקדוק המעשים ותוכן התשובה תנאי גדול הוא להישרתם של תוכני סתרי תורה.

קיב[עריכה]

לפעמים אין היראה מנחת את החופש הקדוש להתפשט בנשמה. וצריכים להתגבר על מניעה זו ביסוד של גבורות הגבורה, כלומר בתגבורת הרוחנית של היראה, בהגברתה האיכותית וזיקוקה, בחיבורה אל האהבה הטהורה. וכוחה מתעלה, עד שהיא חוזרת להיות מסייעה לתכונת החופש הרוחני, האוצר בקרבו את שמחת הנפש העליונה, המבהיקה את האור של הדבקות האלהית בטהרתה.

קיג[עריכה]

השכל החולוני אינו יכול להגביה ולזכך לגמרי את האופי הנפשי. שיסודו מתגלה במהות הרצון, מפני שכח הרצון הוא יותר עצמי ויותר עמוק ומושרש בהמהות הנפשית, מהשכל. אבל השכל הקדוש, המואר מאור הקודש, הוא מעדן ומקדש, מצרף ומזקק את הרצון בכל מלואו, מפני שיסוד הוייתו הוא יותר עמוק ויותר תוכני מכל ערכי הרצון כולם, וממקור שפעתו הרצונות יונקים.

קיד[עריכה]

הצדיקים לוקחים לא רק את תשוקותיהם של עצמם, כי אם את כל התשוקות וכל התאוות של כל העולם כולו, של כל המציאות, של כל הברואים, והם מעלים א ת הכל להקדושה העליונה, להיות עטרה לראש מלך חי העולמים, שהוא כל עיקר יסודו של פרק שירה, שהוא כל כך מופלג במעלתו. וכל מי שלא בא לידי מדה זו, להיות עובד את השם ית' בתאוותיהם ובתשוקותיהם של כל הברואים כולם, עדיין לא נכנס לפני ולפנים, בהיכל הקודש. וכל אדם לפי דרגה דיליה צריך הוא לחכות ולצפות מתי יגיע למדה קדושה זו, לעבוד עבודת הקודש העליונה הזאת , בכל פאר הוד שמחת עליצת נשמתו, המלאה זיו נועם רננת עולמים.

קטו[עריכה]

אצל הצדיקים הגדולים, שכבר קדשו את כל כחותיהם, יכולה היא המחשבה להיות נובעת מהרצון, וכל מה שהחכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם, היא יותר מאוששת ובנויה על פי מעמק האמת היותר חסין, כי עיקר האמת מונח הוא בטבע הקדושה, המוטבעת עמוק בנפשם, המלאה אור קודש מהיסוד העליון מקור חיי אור העולמים, אור ד', חיי החיים. וגבורי הקודש, שגופם כבר נתעלה למרומי הקודש, האמת היותר אמיץ שלהם הוא המיוסד מהעומק של הטבע הגופני, שהוא מורה, שהאור החי של האמת הוא מותאם בכל המדרגות כולן.

קטז[עריכה]

גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמדה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקודש ליראי ד', לשומרי תורה ומצוה, וק"ו לת"ח. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם. אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו. הנני צריך להכיר את תוכיות רצוני, את נקודת חפץ נשמתי, למען אדע לכוין את דרכי אך למעלה למעלה.

קיז[עריכה]

הירידה הרוחנית, כשהיא באה מפני הכשלון הגופני, צריכין להתחשב עמה על פי סבתה, דהיינו להתעסק בתיקון המצב הגופני, בתכונה קבועה וברעיון אמיץ כדי לבנות בתקומה הגופנית את ההריסות הרוחניות כולן. במהלך העולם מתגלה גם כן יסוד הקלקולים הרוחניים כמה פעמים בהרוס הנמצא במערכה של התיקונים החמריים. ואז מתעוררת החמריות בכל כחה, ונדמה לרבים כאלו היא באה להיות כח מהרס את המעמדים הרוחניים, ובאמת מתגלה במהלך תולדותי,שכל היסוד של השאיפה הגופנית הוא שכלול כללי כל כך, עד שחובק בתוכו גם כן את כל המאויים הרוחניים, בצורתם היותר טהורה.

קיח[עריכה]

הנשמה של החושב העליון כמהה היא מאד, בעת שהוא נדחק תמיד להיות נלחץ בעסקי רוח תחתיים, שאע"פ שהם נעלים ונשגבים לגבי כל ההמון ההוגה והמתלמד, הם הם ירודים ומשופלים לגבי הנשמה הצמאה לראית צחצחות של הוד עליון.

קיט[עריכה]

צריך לברר את היסוד של מניעת האפשרות להיות עסוק בעבודה תכופה , שהיא מזדמנת לבעלי רוח עדין, המשוטטים בשיא הגובה של מחשבות נאצלות. לפעמים באה מניעה זו מפני המהירות הגדולה שבהתנוצצות הנשמה, שרעיון רודף רעיון, ומחשק לחשק מתקלע אז האדם, ואינו יכול להתישב על מעמד קבוע מפני הליכתו התדירה מחיל אל חיל. אבל מזדמן הדבר, שחסרון טהרה ומעמק ענוה גורם את ההתנודדות הזאת, אף על פי שיש בה גם כן צירוף של התעלות תדירית. וכשמצרף האדם את הבירור המדותי עם העפיפה הנשמתית, אז מנוחה שלמה מתחדשת בקרבו, ונעשה מוכשר לעבודת תמיד, עבודה בלתי מופרעה ומופסקה על ידי שום הטרדה, לא מצד המורד ולא מצד המעל.

קכ[עריכה]

כמה אני צריך להתישב לברר את מעמדי החפשי, עד כמה אני רשאי ללחום עם רגשותי במהלך רעיונותי, המוליכים אותי תמיד לצד עילויי, להמרומם והנשגב, להיות משקיף ברוממות הקודש ביסודות המוסר העליונים, במרחבי האצילות הנשמתיים, והחובה דוחקת אותי אל הצדדים המעשיים. וק"ו עד כמה תוכל החובה המעשית לדחוק את הרוח האציל, זאת היא השאלה.

קכא[עריכה]

כמה אני צריך לעמול ולעמול ולברר פנימיות השקפתי על התוכן המהותי של האישיות הישראלית, איך שבאמת אינה נערכת לפי מעשיה, לפי הצד המגולה של ארחות חייה, כ"א לפי אותה הפנימיות האמיצה, שהיא נחלת יעקב, שהוא תוכן קדוש ונשגב, המנצח את כל מה שהוא מנגד אותו, ויש בו כח של תסיסה והכשרה להפך את כל מה שיבא במגעו, אפילו דרך התנגדות אל תוכנו הנעלה העצמי. ובכל זאת, השקפה עליונה צנועה זו, לא תחליש אפילו בכל שהוא, את הערך המוסרי הגלוי המורה את כל האושר הזמני והנצחי בישראל, מצד ההכרעה המעשית הטובה, ואת כל האסון והירידה מצד הדרך ההרוסה של ההכרעה המעשית כפי הגלמתה החיצונה, המתבטאת במעשים, הנהגות, במדות ובדעות, הכל ע"פ הערכתה של התורה.

קכב[עריכה]

איני יכול להכחיש את רצוני הפנימי, את החשק העצמי של הנשמה, שתמיד הוא מתגלה מתוך מעמקי לבבי, שהוא חפץ נאמן מלא חרדות, והחרדות הזאת מלאה היא עצב של קדושה, לדבר ד' אני חרד. מורא שמים הוא שיחי ושיגי העצמי הפנימי, בו כל מעיני. החברה, הסביבה והחיים המעשיים, הם מונחים על דרכי כאבני מכשול, שאינם מניחים לתשוקתי הקדושה, המלאה אור הקודש של יראת ד', המוכללה באהבה תוכית, לצאת אל הגילוי בכל עת, להתאמץ בכל המדות כולן, והנני בכל עת בואי בחברת בנ"א בא במבוכה, וההסתרה של תכונת היראה מתגברת היא מאד, עד שהנני מוצא את עצמי עלוב ונעזב, אמנם תוחלתי את ד' היא.

קכג[עריכה]

החשיבות של הקדושה שבעיני הבריות אינה צריכה להחליש את הדעת מפני התביעות שיש לו על עצמו, שהן הנה יסודות התשובה, המביאה לכל ההתעלות, המושיעה את היחיד ואת העולם כולו.. אמנם צריכה היא החשיבות הזאת לעורר את תכונת הענוה בכל מלואה, שההתעמקות בשרשה מביאה היא את העטרה של החכמה כולה. ולשמירת הענוה, לחדורה בכל מחבואי הנשמה, תכונת הגבורה דרושה היא. וההדר החיצוני הבא מתוך החברה הרי הוא מחזק את היסוד של הגבורה, שיוכל לצאת בבהירות צחצחיותו אחרי שמזדקק מתוך הזוהמא של הגאוה.

קכד[עריכה]

השירה היא מקור החכמה, היא באה דרך הופעה, דרך המשכה של חסד מתכונת הנשמה, והחכמה באה אחריה לפרט את פרטיה. חיי העם שיש בהם יסוד רוחני, הוא חיי השירה שלו. השירה האומית אינה יכולה לקבל הרכבה, היא מוכרחת להיות כולה שלה, ובשעה שיש בה עירובין זרים, כבר נפסלה לגמרי במהות צורתה. שירת ישראל היא התורה, ושרשה העליון, שורש החיים העליונים, החיים האלהיים, גדולי הישועה, שגובי הרוממות, אור הקודש, מקור הדעה, אוצר ההשכלה ומחמד המדע, פאר הכרת הצביון האלהי המושפע בפנימיות נשמתה. שירת ישראל מוכרחת להיות שירה אלהית, שירת קודש קדשים, ומרחבי החיים של שירת אמת זו מתפשטת על כל גדות החיים הישראלים, כל המעשה והמפעל, כל הקווי והיחול. יחל ישראל אל ד'.

קכה[עריכה]

לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית, והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו. והרי מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית, מתרומם הוא מעל חתחתיו של הדמיון החמרני, וחופשה ניתנה לו מכל שעבודיו. מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל, הרי הוא מציץ על כל חוק כתוב, על כל מצוה ותורה, והמעין האלהי הומה בקרבו, ונחליו הולכים ושוטפים, להאדיר את תוכן חייו הרוחניים האמתיים אדירות אין קץ.

קכו[עריכה]

האומה שלנו תבנה ותתכונן, תשוב לאיתנה למכונות חייה כולם, ע"י מה שהאמוניות שלה, היראיות שלה, דהיינו התוכן האצילי המקודש האלהי שלה, יתפשט, יתגבר, ישתכלל ויתאמץ. כל בוני האומה יבואו לעומק האמת של נקודה זו, ואז בקול מלא גבורה ועז יכריזו על עצמם ועל עמם בקול גדול : לכו ונשובה אל ד'. והתשובה תשובת אמת תהיה, והתשובה מכון גבורה תהיה, והתשובה תתן עז ותעצומות לכל הסעיפים המעשיים והרוחנים, לכל ההליכות כולן הדרושות לבנין האומה ושכלולה, ליקיצתה לתחיה, להתעודדות עמדתה. העינים תפקחנה, הנשמה תזך, אורה יבריק, מעופה יתגדל, ועם נברא יקום, עם גדול עצום ורב, אור אלהים עליו וגדולת לאום לו, כלביא יקום וכארי יתנשא.

קכז[עריכה]

חפץ אני בתשוקה וחפיצה גמורה לעבוד עבודת ד', עבודת קודש עליונה, למעלה למעלה מכל חק של טבע. אני רוצה להכניס בחשק הטבע כולו, את האור החפצי של תשוקת קודש הקדשים, של האידיאליות האלהית. אני מתיחד עם כל פרק שירה, עם כל המשוררים, אבל בכל היש, העולים בשיר ומתעלים בשיר, ונותנים הוד והדר לפאר חי העולמים, ברוך הוא וברוך שמו.

קכח[עריכה]

ההשגות העליונות, שהן באות בדרך התגלות, של עולמים שלמים, אי אפשר להשיגן כי אם לפי אותה המדה שהרצון והשכל הם מאוחדים באחדות גמורה, שזהו יסוד הקודש, הנובע ממקור קבלת מלכות שמים שלמה, ששרשה הוא הארת אור האחדות, ד' אחד ושמו אחד. במדרגה זו כל מה שהוא מושכל בהשכלה הוא מוטבע בעומק הרצון, וממילא הוא מתגשם גם כן בחיים בפועל, ואינו מסתתר בעולם המעשה, כי אם כשגורמת לזה התעלומה המוחשכת של טבע החומר. ואז מתקיים בכל המילוי התוכן של מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

קכט[עריכה]

החסרון שיש בהתארת ההגשמה באלהות אינינו מצד ההגשמה עצמה, אלא מצד ההעדר הנמצא בהכרח בכל המתגשם. ואם ע"י הרחקת ההגשמה יתרחק ציור המציאות, וירשם תוכן ההעדר יותר ממה שההגשמה כוללתו, אז ראויה היא ההגשמה לבא בציורים רבים, כדי להציל את המודרכים מתכונת ההעדרים המתאחזים בתכונת התיאור הרוחני לפי מה שהם מציירים אותו, ומפני שהציורים המגשימים בנויים הם על חיוב המציאות, מביאים הם לבסוף לידי הכרתו.

קל[עריכה]

התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש של החשכת ההשגה השכלית , הבאה מכל דבר שיש בו משום סרך חטא. ביחוד מתיחשים הדברים לכל מיני השגות, הנתלות בתור סעיפים של התגלות אליהו זכור לטוב, שבדבר מועט לא משתעי אליהו בהדיה. ונראה שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו בכל ערכיו ומהותיו, השונים מאד בחילופי דרגאותיהם.

קלא[עריכה]

המחשבה של הדבקות האלהית, כשהיא מתגברת באדם, היא פותחת לפניו פתחים של ציורי אורה, של אומץ העז של השפעת חיים לכל היקום. הולך הוא האדם ומתגדל אז בעזוז רצונו, רואה הוא אז, חש ומרגיש, איך שהוא ברצונו האדיר בהאדיריות האלהית, בהבהקת אור אמונת אלהים חיים, מפשט הוא אז רוח רצונו לכל היקום כולו, וכל החי ומתקיים, וכל ההוה ומצוי שואב הוא ויונק ממנו חפץ קדוש ואידיאלי, הנשגב בקודש. אחרי שהוחשפה מעלת גילוי אליהו בעמקי הנשמה, מתראה אור החיים של תחיית המתים. וברוחו הפנימי, הקשור בקשר הקודש והנשגב של אור החיים , הוא מגביר כח החיים בכל המדרגות, ומשפר את מהות החיים בכל הערכין, ונותן הוא תמיד צורה חדשה לכל המוני מעלה ומטה.

קלב[עריכה]

העגל והפעור עומדים הם זה מול זה בשני קצות הטומאה של ע"ז. הטומאה היותר מכוסה היא בעגל שהיא קרובה לתבנית הקדושה כפני שור שבמרכבה, והטומאה היותר כעורה היא הפעור. ובאמת הפעור כולל הוא כל יסוד עז, וכל העז שבעולם היא רק ענף של פעור, אלא שזוהמתה מכוסה קצת. וביטול טומאת ע"ז בא עי"ז שמתגלה שכל ע"ז וסעיפיה היא פעור ממש, ויצרא דפעור נפסק לגמרי בדור המדבר, אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור, ומזה בא הכח למיכס יצרא דע"ז בימי עזרא, וגמר ביעורו יהיה לע"ל בכחו של משה, שהוא גנוז מול בית פעור. וראשית טומאת כל בחינת המקום שבעולם הוא בית פעור, ולעומתו ראשית קדושת המקום הוא קברו של משה, שעומד למעלה מכל המקום הטבעי, ונברא בע"ש ביה"ש - ולא ידע איש את קבורתו - שהוא למעלה מהידיעה. וביטול ע"ז תלוי בהתגלותה של הזוהמא שלה שלא תכוסה עוד - ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, ועלה באשו ותעל צחנתו. וביטול ע"ז בימי אליהו, היה בפעולת אליהו, שהקדים עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ד' הוא האלהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו, כלומר, שבאמת יסוד הבעל הוא בעל פעור, אלא מפני שכבר נזדקק העולם עד שבטל יצרא דפעור והיו בושים להמשך אחריו, ע"כ לקחו להם את הבעל בהסתרת הכיעור הפעורי שבו. אבל באמת העז הגמורה היא פעור, ואם הבעל הוא אלהים לדעתם הרי הם צריכים ללכת אחריו למקום יסודו, כלומר לפעור, ומתוך השיקוץ שנמצא בפעור, כיון שהבינו שבאמת כל ע"ז באיזה צורה שתהיה היא פעור ממש ואין להנצל מזוהמת הפעור אלא ע"י הדבקות בד' אמת בלא נדנוד ע"ז כלל, ע"כ ענו כל העם יחדו ד' הוא האלהים, ד' הוא האלהים.

קלג[עריכה]

אני צריך להתאמץ, שאוכל לסובב ענין מיוחד בלא קפיצה מרעיון לרעיון, אע"פ שעצם הקפיצה שמענין לענין בא מפני מהירות ההשגה והחשק להכליל הרבה נושאים, והשלמת התרחבות דעה ברוח נאצל - בכ"ז מונע הוא כח זה את ההתכנסות של הרכוש המוסרי, המדעי והתורני. אמנם צריך אני מאד לפשר את הענין, כלומר שתהיה ההתכנסות המיוחדה של הענין המפורט התכנסות כזאת, שלא תשולל מהענין המיוחד את ההשפעות העשירות של כל הענינים השונים, שבאמת הלא הרכוש הרוחני, כהמציאות, כולו מחובר הוא זה בזה, ויונק זה מזה, ודברי תורה ביחוד דודים הם זה לזה, ורעים הם זה לזה. והערה זו אינה כי אם פרטית, רק כללית, היא נוגעת בכל עבודה ובכל מצוה. כשאדם עושה פעולה טובה אחת, צריכה מחשבתו להיות מרוכזת בזו הפעולה המיוחדת, אבל יחד עם זה צריך הוא להרחיב את רעיונו על כל המצות כולן ועל כל סעיפי העבודה, באופן שבמצוה הזאת היחידה יהיו כלולין כל המצות עם כל סעיפיהן, כל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותריג מצות התלויין בה.

קלד[עריכה]

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, היינו מהמשנה השייכה לו לפי מדריגתו. אבל אם עלה למעלה גדולה, שנפתחים לפניו שערים של משניות פנימיות, יש שהוא מוכרח לשכח את מה שהעסיק את רוחו, בהיותו במדריגה הנמוכה, כרבי זירא שצם הרבה כי היכי דלשתכח מיניה תלמודא בבלאה כדבעי למיסק לארעא דישראל. וכדוגמת נהר דינור שהוא מעביר את רשמי העולם הגשמי מהנשמה, והכל הוא בכלל גם אלה תשכחנה.

קלה[עריכה]

יסוד החוצפא-יסגא דבעקבתא דמשיחא, הוא בא מהתמעטות ההופעה הרוחנית למטה, והרעיונות הנאצלים והמוסרים הנעלים אינם נתפסים בלבות בני אדם, על כן החומריות מתגברת. אבל זה היסוד המאיר, שהיה בדורות הקודמים מתפשט למטה, לא אבד את אורו, כי אם התכנס למעלה, בספירות עליונות, ועל פי זה נתרבה האור בנשמה, בגניזתה הפנימית. והאור המתרבה דוחק הוא את הפריסה, אשר נתפשטה לצד התחתית, ויוצאים נגוהות מאופלים, שעל ידם מתגדלות התכונות המעשיות, וההכרות הגשמיות מתעמקות ומתגברות, ומכינות הן בהתגברותן בסיס גדול להארה רבה, שתבא בשפעה גדולה, בבא התור להגלות כל האורה המכונסת, שנתעלתה. ובא יבא אז אורו של משיח, בהפתעה נפלאה מאד.

קלו[עריכה]

ערך הדבור הולך ומתגלה אלי. יוצא הדבור מהגלות שלו, מופיע הוא ברוממות קדושת ערכו, וכפי ערך הופעתו והגלותו, מתעלה כח התפילה והברכה. אור הרצון המקודש מתראה ע"י הארת התפילה, ורוח גבורה מפעם, גדולת החסידות מתגלה, הפחדים הולכים וסרים, התשובה מתרוממת ומתאדרת מעל כל עזוז וגבורה, הוד אור הקודש מפעם, והארת זיו ארץ ישראל חוזר ומתעטר במעמקי הנשמה, לרומם כל נופלים ולאמץ כל נכשלים, באו אלי כל תשושי כח, ברוח ד' אחזקכם, במו פי אאמיצכם.

קלז[עריכה]

אי אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בהגוף, אף על פי שהענינים שהם שואפים אליהם ופועלים בהם ובונים אותם נראים כרחוקים זה מזה. וכן אי אפשר שנשמת הנשמה, הרוח האצילי העליון שהוא מחיה את הנשמה, תהיה עינו צרה בהנשמה, אף על פי שהיא מוגבלה וירודה לגביה, כמו שהגוף מוגבל הוא וירוד כלפי הנשמה. וכן הוא הדין בכל ההוה ובכל ההנהגה, הכללית והפרטית, האישית והצבורית, זהו דרך החיים. כשרואים אנו אנשים מתגברים לאחוז מגמות גופניות. או חילוניות, והם עסוקים בבנין האומה, והתבל, ואנו מרגישים, שיסוד החיים ומקור ההצלחה נתון הוא בתוך התפקידים העליונים, לא בבנין החמרי, כי אם בהרוחני, ולא בהרוחני החילוני, כי אם בצדדיו העליונים המקודשים, קודש הקדשים, אל ירע לבנו בכל המפעלים הללו. אל נעלים עין מהצורך הגדול להתבססותה של נשמת הנשמה, אל הנשמה ואל הגוף, ואל הסתדרותם הטובה, כלומר הצורך של הקדושה העליונה, האידיאלית, האצילית האלהית, אל הבסיסים של הרוחניות החילונית, וזו האחרונה אל הגופניות וכל פנותיה, ובהתאחדות הכחות כולם יהיה הבנין שלם.

קלח[עריכה]

אין הספרים יכולים לדחוק את המחשבה ולצמצמה, אלא להעלותה ולהרחיבה. אנו משוטטים בעולם הרוחני, מטיילים בפרדס האצילי, ונשמתנו מופעה בהופעת אורי קודש, ומתאוים אנו לקלוט את שברירי האורים, לצירם ולסמנם. והננו לואים מרוב טובה, ומבקשים מקום מנוח, אשר יגדיר את מאוינו, ויציג לפנינו את עדרי הרעיונות במספר ותוכן, בהשתרגות אורגנית והסתמלות ממודדה. ומתוך איווי חשוב זה הננו עטים אל הספרים, ונפשנו מתרוממת לאורם, ורוחנו מתקרר בנחת הרוח של ההצטיירות הגונית, שהם מציירים לנו במלא אוצרות המפיקים זיו ונוגה, עושר גדול של תפארת זיו החיים העליונים מדושני העונג ורווי השמחות.

קלט[עריכה]

התכונה של ההכרה האלהית היא מרכזה הפנימי של יראת שמים, הוא המקור החי של נשמת העולם, המתפשט בכל היצורים, בכל היש, בכל ההויה וחליפותיה, בנצחה ועוזה, היא מדרכת את כל העולם כולו לעילויו ורוממותו. כל המוסר, כל החקיות, כל החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה, היא בעצמה היא מקור העונג האצילי, שנשמת כל העולמים היא אליה שואפת. כל התרבות העליונה וכל מדרגותיה במהלכי העולמים, בהשתרגות הנשמות, במהלד התולדה, בחיים ההיסתוריים שלאדם, ושל כל החי, של כל המרגיש והמתנועע, כל פרק שירה וכל סעיפיו, הופעותיו והשתלהבותיו,ממנה הוא נובע. הצדיק העליון, המלא גילת יה, המרוה עז קודש, שדברו דבר ד' הוא, שכל תכונותיו קדש קדשים הנן, כל שיחו ושיגו, אידיאיו ואידיאליו, הם אך חפץ אחד, אדרות אל חי ושבח שירי רנניו, הוא כולו אך התגלות יפעת אור החיים האלהיים שבכל היש. ואליו הכל יכסופו, מברכותיו הכל מתברכים, ובכוחו הנערץ הכל משתגב, דבר פיו הוא מלא בקרבו את יסוד חיי כל, ומתוך חוזק חי האצילות שבכוחו הכל מתאמץ ומתחסן, ומתוך כך מבטאו הוא אוצר העז, ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיו יגה אור, אין עושר כעשרו, ואיד חוסד כחסנו. אשרי כל הבא בגבולו, ומוצלח הצלחת עולמים כל הבא במגעו, וכל המתחבר לאגודת זיו טהרתו. עבד הוא למלך הכבוד, וכבודו של עולם בקרבו הוא שורה, כי המדעים מתאגדים בתכונת רוחו, וכל המוסרים נובעים חיי נגוהות מתשוקת פליאות אור קדשיו, זהו מופת העולם, חסין האדיריות. רוח הישר אשר לאדם חש הוא בקרבו את רוממות הדרו, ותשוקת קודש ממלאה את כל ישרי לב, לחסות בצלו.

קמ[עריכה]

אותם אשר האושר הפרטי נתרוקן מנשמתם, מביטים הם את כל היש שבחיי החברה, והם הם אשר החברותיות נוטלת מהם את כל ערכם האישי, הם שוכחים חובות עצמם, ומשתקעים רק בחיי הציבור. ובימים שחוצפא יסגא הם הנם ראשי דעמא, אנשים שהדמיון הוא כל יסודי חייהם, לא השכל ולא הרצון העמוק, שאינינו מתקיים בטובו כ"א ביניקה חשובה מאוצר הקודש. מאד צריכים להתגבר אותם בעלי האישיות, חסידי העולם, שתביעה פנימית של השלמה עצמית חיה אצלם, והיא משקיעה בתוכה את כל ערכי חייהם - שלא יפלו ברוחם בראותם את ההתפשטות הכמותית של השפעת החיים אשר לבעלי החברותיות. אבל לא תצלח בשום אופן התכוננות אישית במושגה השלם, כ"א כשתפרה משרשיה התכונניות חברותיות. ומתוך אותן השדרות ששם נתבצרה החברותיות, מחייהם, מהשפעתם, מספרותם ומכל מפעל ומוסד שהם מכוננים, צריכים בעלי האישיות האמיצה, יסודי התוהר והקודש שבעולם, לקחת לקח, וליסד בעז רוחם ובטהרתם העליונה את היסוד החברותי, על-פי התביעה של ההשלמה האישית, שהיא מסתכלת בהוד יוצרה, במושג השלמות וההארה העליונה אשר בסקירת הטוהר שבטוהר של עזיזות, אצילות אין קץ ברב חוסן ויקר.

קמא[עריכה]

הנשמה הגדולה, שהיא חובקת מרחבים ועונקת גבהי מרומים, שתכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמדות, כשהיא עוזבת את מרומיה ומתכווצת אך בתוכן המדותי, כחה כשל, והיא הולכת ומתטשטשת, עד אשר תתגבר בתשובה עליונה, ותשוקה מטל העליון של החכמה, שהמוסר יסתעף ממנה מאליו.

קמב[עריכה]

הכשרונות הסותרים זה את זה, עומדים הם במעמד של נקודות שכל אחת מתגדרת בעצמה, מסתפקת במציאותה. וכשנפש מתבססת ומזדככת ועולה במעלת התפתחותה הרוחנית, אז הכשרונות מתקשרים זה עם זה. ותחת אשר בזמן הפירוד ליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, מפני שדרכי הלמוד של התלמודים שונים הם וצריך לכל אחד מהם כשרון מיוחד הסותר להכשרון השני המסוגל להתלמוד האחר, כשהמעלה הנשמתית עולה מתאגדים התלמודים יחד, ודברי תורה נעשים רעים זה לזה, ודודים זה לזה.

קמג[עריכה]

הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור, את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו סגולת ישראל הפנימית, הקול קול יעקב, אין לך תפלה שנשמעת שאין בה מזרעו של יעקב .

קמד[עריכה]

המדע הוא בנוי על שני בסיסים, הבסים הדמיוני, והבסיס השכלי. אלה שני היסודות, שהמדע מורכב מהם, עומדים הם בהרכבתם המזגית, במצב של תסיסה. לוחמים הם זה נגד זה, ומתסיסתם מתחדשים כל עלפי הרוח של האדם. הנטיה העליונה לצד השכל מחלשת היא את הדמיון, וממילא מזג המדע מתקלקל. והנטיה לצד הדמיון מטשטשת את השכל, ולקויים מיוחדים מתגלים במערכת ההכרה המדעית. הבריאות המדעית באה מהמזג ההגון של הדמיון והשכל.

קמה[עריכה]

חכמת האמת, שהיא באה מהתגלות רוח הקודש, מבארת את כל ההארות, העולמים כולם, מצד טוהר השכלי, שהדמיון יש לו קצת אחיזה בהן. ומתוך כך החולשה הגופנית עלולה היא לבוא אחרי השתקעות גדולה בההופעות העליונות, ואין לזה תקנה, כ"א לנשא את כל העולם הדמיוני אל הרוממות השכלית. וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה פנימית, שהיא מקור החכמה, המעלה חכמה תתאה לרומה של חכמה עילאה. ואז לא די שחולשה גופנית אינה באה ע"י ההתגברות השכלית, אלא שזרמי גבורה, גדולים ומלאים, מתגברים ועולים על ידי התגבורת הגדולה של ההשתקעות השכלית הטהורה, שהיא מופעה באור של רוח הקודש.

קמו[עריכה]

הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה,ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה. מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פתח את כשרונו לבא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות. ממדרגת העולמים כולם, וסדרי החיים. ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפתוח הנבואי לצאת אל הפועל. ויש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פתוח. וזהו התוכן של יחש נביאים וכתובים זה לזה, שהנביאים עולים בכללם על הכתובים, בקדושתם, ומכל מקום ישנה מדרגה המשוה את הנביאים אל הכתובים, ומניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים. ולפעמים מתגלה מדרגה מיוחדה מוקדמת בכתובים לגבי נביאיס, כפי הסדר של מלכיומ זכרונות שופרות, דראש השנה. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו, אינהו, עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לא נביא, ואיהו עדיף מנייהו, דאיהו חזי ואינהו לא חזו.

קמז[עריכה]

הצדיקים הגדולים מתעלים הם הרבה בקדושתם ע"י מה שמסתכלים לפעמים בעולם התוהו, באופני הדיעות הזרות, בדמיונות ארחות העבודות הזרות וכל נבכי תעלוליהן. ומתוך הירידה לתהומות המחשכים הללו, מעלים פנינים יקרים מסולאים בפז, שהם נעשים מילואים לעטרת קודש קודשים.

קמח[עריכה]

התביעה האידיאלית היא תמיד להיות מציירת ציורים שלמים, שהם באים ע"י התקשרותם של כל הרעיונות במקורם ויחושם היותר עצמי זה לזה. ודוקא בשפל התחתית של הדמיון הפראי, מוצאים לפעמים את הצעד המשלים את כל הרעיונות הגבוהים, שבהיותו נעלם אין הנשגב שבהכללת המחשבה מגלה את כל בהיקת אורו. ומזה בא הצורך של שאיבת הנצוצות ממקומות האפלים דוקא.

קמט[עריכה]

כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה. ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות, ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו,ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא. והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש.

קנ[עריכה]

ישנם צדיקים כאלה, שהם יכולים להיות מתקיימים בקיומם הרוחני גם בקטנות המדריגה, ואז הנם בבחינת תרדמה, והרי הם ככל המון האנשים בגלוי, וגם במה שמתגלה להם מערכם העצמי אינינו ג"כ נערך, כ"א במדה היותר מוקטנה של מדת הקטנות. הם חיים אז חיי צמצום רוח, אבל מ"מ רוחם חסון בקרבם, ויודעים הם בבטחה כי עוד מעט והשמש הרוחנית שלהם תזרח בכל כבודה. אבל ישנם ג"כ צדיקים כאלה, שאינם יכולים כלל להסתגל אל הקטנות, כדגי הים הם, שאינם יכולים לחיות כ"א במים, בים הגדול הוא מקום חופשם ועדונם. וכשהגדלות מסתלקת מהם, הרי הם מצטמקים בצער גדול ונורא, ואין רוחם מתישב כלל בקרבם. עד אשר יראה ד' בענים, ותחי רוחם, ויצאו מאפילה לאור גדול, ואז יראו את עולמם בחייהם במדה גדולה, אשר תשלם להם משנה שילומים. תחת בשתם משנה, וכבודם יתעלה באור פני מלך חיים.

קנא[עריכה]

הסבה שיש השחתה לאדם, כשמתעסק להתבונן במופלא ממנו בעניני האלהות, הוא מפני שמתוך גבהות הענינים אין ההארה האלהית שבהם מתראים אל המשיג, כ"א הצורות המטושטשות החיצוניות. וכיון שהוא מקשר באותם הציורים החיצוניים את כחות החיים שלו, בהיותם מתרוקנים מההארה האלהית הפנימית, הרי הם מחריבים בדבוקם את יסודות החיים הפנימיים של המשיג. אבל במה שהורשה, כשמתבונן, הרי הציורים האלהיים בפנימיותם מתקשרים בנפשו, ולפי מדריגתו הוא יונק ממקור הקודש, וחייו העצמיים מתעלים הם במעלות הקודש.

קנב[עריכה]

בהשגות של השכל החלוני, פועל השכל בתור כח בפני עצמו בציור המושכלות, והדמיון פועל בפני עצמו בענינים האסתתיים, והפעולה המציאותית פועלת בפני עצמה בענינים המעשיים. והרגש פועל בפני עצמו בענינים המורגשים. אבל בהשגות הקודש, מהתוכן הגלוי של הנבואה ורוח הקודש, כל התגלות כלולה היא בכל הכחות כולם. החיים, הרגש והפעולה. הדמיון והשכל כולם יחד אגודים באחדות אחת.

קנג[עריכה]

הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שכאה מצד הקודש כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל מתגלה רק בהיות הכל נמשך ובא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והישות שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אך אז יתישרו כל ההדורים כולם, כי רק בהתגלות הגובה העליון האמתי של המדע, אז יערך היחש של המדע באמתת טבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, הרי זה כלא נחשב לעומת הקנין המדעי המוחלט. שהוא דעת ד' המתבלטת ע"י דעת העולם בתור פועל ד, שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי. כל המוכר והנודע. וכל עמל העולם ועלוי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא התור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי וכל הטבת ארחות החיים. אורח הצדק והישרות שבחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו ע"י ההתודעות של ההכרה במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש. שהוא זוהר האמת, אור ד' מחולל כל.

קנד[עריכה]

הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות.

אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת. ההשגחה הכללית והפרטית כה (חסר)

  • נוסח אחר:

אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלבג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים.

קנה[עריכה]

הרעיון הפילוסופי של המניעות המוכרחות, שאין לתאר בהן יכולת אלהית, בא מיסוד הרשימו, שהיא תכונת ההויה בתור הכנתה הראשית ממקור המקורות הראשי, שמפני גדלו ותפארתו, אינינו יכול להתגלות בעולם כ"א בתור כח גלמי והכנה חמרית, בצורה מוכרחת להכרחיותה - היא הארת הצל של חיוב המציאות.

קנו[עריכה]

ההתעמקות הרוחנית בענינים נשגבים היא מושכת את האדם מהכרה ברורה בעולם הממשי, וזהו הפגם שיש ביסוד הנבואה, שממנו המחשכים נמשכים לכל משיג רוחני. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה הנאמן, משה רבינו עה, שהבהירות העליונה לא הכהתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו. וכל מה שיותר יוסיף האדם אומץ בתורה לשמה, בדעה צלולה, והעמקת אמת, יותר יתגלו לו פתחי אורה להבין ולהשכיל, איך שבאמת כל הופעה רוחנית היא מוסיפה בהירות ובירור מוחלט לההשגה הבריאה של העולם החמרי, וכל אגפיו.וכל העוסק בתורה לשמה, כל העולם כולו כדאי הוא לו, ונותנת לו מלכות וממשלה, וחקור דין.

קנז[עריכה]

משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו. התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד, שנבאו על עסקי גוג ומגוג, ובזה נכללים כל עניני הארת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו. ותורה שבע"פ, שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, והמה בכתובים. בזיהרא עילאה דאדם הראשון, היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. ע"י נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצוחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענותנותו. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ. גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצויירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדריגות וחילוקים. ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו, אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים, וכמו ותשב בפתח עינים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון, שנכתב באמצע בין פורענות לפורענות - אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר. החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע, יתקע, והמסע הולך הוא לחבר את השירותא משה עם הסיומא משיח. ומדת דיו ממעטת את הק"ו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של משיח, אבל לע"ל ולא יכנף עוד מוריך, וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת בעינה נתגלתה מדת הדיו ע"י ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר שבעת ימים. ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד עמו, ואור התורה יתגלה במדריגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מידת דיו, כי לא ממידת בשו"ד יבא אור הכבוד, רק ישקני מנשיקות פיהו, ונחל יצא מבית ד' והשקה את נחל השטים, ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה, ולא יוסיפו לדאבה עוד. והארת הזקנים שפעלה על הבשר בזעם תהפך לאור מתוק, בשפעת עונג, בהמות בהררי אלף וכל דגי הים בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן. וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות, ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא, ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח. ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים, המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי ארץ, וממילא אין להם קנין בארץ, רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול ישראל. וביחס זה המשיך משה את יתרו להדבק באי, ורשם את הרושם של זוהר העליון בעמקה של תורה, והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות כבוד ד' עין בעין, ונגלה כבוד ד', שלא כמידת דיו, רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, ולא נצטרך למדת קו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש המגלה כל סתום, ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך.

קנח[עריכה]

הכרח הוא למצא את הקו הממצע בין הרעיונות האציליות הרוחניות ובין הרעיונות המעשיות, עד שתקבע מסכת שלמה והרצאה כוללת, העוברת על כל השטח הלמודי, שסגנונו יהיה אוחז במידה אחת בהצד המעשי, והצד האצילי באחדות מותאמה.

קנט[עריכה]

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה. לקרבם. בהמשכת כל מהותם העצמית, לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים. יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך אל ערכן את כל המהות העצמית של ההוגה בהן : ובאמת אין להן יחש כלל ליתר כחותיו ולעצמיותו של האדם חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא. כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל. ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית. לנטוע שמים וליסוד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.

קס[עריכה]

החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא, לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה, החפשית, האיתנה, במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו. והוא הוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות, והמכונה המשכללת, המוציאה אל הפועל את כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם, והוא הוא היסוד הפנימי, המניע את הגלגל התרבותי אשר לאדם, למפלגותיהם, ולגוייהם. והוא סובב והולך בכל היצור, לא יצא מכללו החלק היותר זעיר שבחלקים היותר קלילים שבההויות היותר דלולות מעבר מזה, ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש, אראלי שחק ואצילות יפעת רוממות קדשים מעבר מזה. תשוקת היש והחיים הפנימיים היא אך חזות הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, לאור באור החיים, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה, לאשתאבא בגופא דמלכא.

קסא[עריכה]

דרכי ההשגות שונים הם בכללותם. יש שמתחלת ההכרה מדרך הרצאה רגילה, מאורח עולם ודרכם של בני אדם, בתכונת גופם, חושיותם ורגש נפשותם, או בדרך הגיון שכלם, והיא בוקעת ועולה, מקשרת סבה בסבה, מעין במעין, עד שהיא באה לידי התגלות עליונה, אשר ממנה ינהרו פלגי חכמה ודעת קדושים. ויש להפך, השגה הבאה בדרך התגלות עליונה, ממעמקי אצילות, ותוכני טהרה וקדושה עליונה שוטפים ועוברים, גלי הנשמה מתגברים ומעינותיה הולכים וזורמים ממקור הטוהר העליון, והשכל ההגיוני ורגשי הנפש, כח המדמה, והחושים, וכל ארחות ההכרה, באים וממשיכים להם פלגים מנחל עדנים זה, עד שבאים הדברים לגבולם ותחומם הם. ונמצא ששני הדרכים הללו מתחלקים הם, בין דרך ההכרה שמלמעלה למטה ובין דרך ההכרה שמלמטה למעלה, בין אור ישר בין אור חוזר. אבל יש גם כן, ששני הזרמים, זה ההולך מעילית לתחתית, וזה ההולך מתחתית אל עילית, שניהם בבת אחת פועלים את עז גבורתם, שני המעינות בבת אחת נפתחים, וזרמי קדושה וטהרה, יפעה ותפארת, הולכים בבת אחת, ממעל לתחת, להחיות שוכני עפר, ומתחת למעל, להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. אז רוח הקודש מתגברת היא, ואומרת שירה, בגילת ורנן. ברכי נפשי את ד', אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם.

קסב[עריכה]

כל זמן שהציורים הרוחניים באדם, ובכל משיג אינם מתרחקים יותר מדאי מהציורים הגשמיים שלו בערכו, אז הם בעצמם מתבססים והולכים ונבנים ובונים הם עם בנינם הם, גם את הבנינים הגשמיים בצורה מפוארה. אבל כאשר מתרחקים הם יותר מדאי הציורים הרוחניים מהגשמיים, הבלתי מוגבלים מהמוגבלים, אז הם בעצמם מתטשטשים, נופלים ונשברים בבחינת השפעתם, אע"פ שהם מתעלים מצד עצמם במדת הסתלקותם מן הצמצומים אשר במדת הגבולים, והם מטשטשים את האיתניות של העולם הגבולי, שהוא צריך לקבל יניקה ולשד חיים ויפעת תפארה מהם, בהתקשרותם אליהם במיזוג הגון ויפה. השיעור של ההתקרבות ושל ההתרחקות נמדד הוא יפה במדה של שלושה שיעורים, שהם: והשערת הגבול ע"פ ערכו, והשערת הגבול מצד קבלתו מהערכים הבלתי גבוליים, והשארת הגבול מצד הכשרתו להתעלות בהערך הבלתי גבולי, להבטל אליו, להכלל בו ולהוסיף ע"י הכללתו בתוכו הויה יותר עליונה מהוייתו הנפרדה. וכשהערכים המשוערים מתרחקים יותר משלושת שיעורים הללו, הרי הם עומדים במצב הפירוד, בתכונת ההתטשטשות, כי שלושה טפחים כלבוד דמי.

קסג[עריכה]

החרטה הטבעית, הבוערת בלב מתכונתה של התשובה, באה מתוך צער הנשמה שהיא מצטערת מעמידתה על מצב אחד במעלתה, תחת שהיתה צריכה בכל עת לעלות מעלה אחר מעלה. וקל וחומר אם היא מרגשת בעצמה ירידה. אלא שאם באמת ירדה לגמרי ממעלתה כבר אובדת היא ג"כ את חוש הצער הרוחני, או עכ"פ היא מפגימתו, ועי"ז חדודו המר מתמעט. אבל הצער של עמידה על מקום אחד הוא נוקב ויורד עד למעמקי הנשמה, והרגשת הכאב גדולה היא מאד, מפני שהנשמה שלא נפגמה בירידה חושיה הרוחנים הם בה חיים וערים, ותבערת הצער של העמידה על מקום אחד, שהוא הפך וטבעה וכל מטרת הויתה, היא יוקדת בה כיקוד אש, שיהפך לשלהבת אהבה רבה מלאתי עונג עליון, בהתגברה לשוב אל מכון עליתה ולהחזיק יפה בתכונת התעלותה בכל עת, למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך.

קסד[עריכה]

כשהמושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דבוריות, אנו רואים בהם צת הנשמה התוכית לבושה בגוף חי ופועל, שכל מי שמתדבק בהצד החיי של התוכן מקבל הוא שפעת חיים אפילו על ידי המגע הרוחני שלו עם האותיות והדבורים בעצמם בצורתם הקצובה. ומי שהוא מסתכל רק על הערך התמונתי שבהנוסח, המורכב בעיניו מחומר ורוח, שכל אחד מהם הוא עומד בפני עצמו, לא די שישפל שפלות חומרית אם הוא מקשר את נפשיותו בהאותיות לבדן, אלא שגם ברצותו לקשר את עצמיותו בהרוח המחיה את התוכן. לא ישפיע הרוח עליו שפעת חיים, מפני שהוא מכיר אותו בצורה כזאת שאין בה כח להחיות את אחרים, וכיון שאינו יכול להחיות לפי השקפתו את גופו, כלומד את אותיותיו וקצבת הגיונו הדבוריים, קל וחומר שלא יוכל להחיות את אחרים. על כן רק אז יגלה אור החיים שבהתוכנים המקודשים, כאשר יוקחו בתור נושא קדוש, שיש בו כח אלהי להחיות וליצור יצירות ועולמים.

קסה[עריכה]

כמה נחוצה היא לנו, ביחוד בזמן הזה, בעת ההתעוררות של בנין האומה, ותיקון העולם בכלל מתוך הריסתו וחורבנו, לאחד בעבודת התורה את כל הצדדים הפזורים, את כל ההגיונות והרצאות הדעות הנראים כסותרים זה את זה, ובכלל זה ג"כ למזג את העבודה השירית עם המעשית, לתן לכל ערכי המעשה את היסוד הלבי ההרגשי, והמעוף השירתי, כמובן בשמירה למודית מעולה שלא יתטשטש כלל ערכו המעשי המבוסס, אלא שעוד יתעלה, יתרחב וחייליו יתגברו, ויהיה יותר מוכשר להפריח ולהניב, ולעשות ציצים ופרחים, לוקחי לב ביפי-נגהם, ומאמצים כל רוח בעזוז הדרת קדשם.

קסו[עריכה]

ישנם צינורות כאלה, המובילים את לשד החיים של טעמי המצות עד לכדי ההתפרטות היותר מיוחדה של דקדוקי ההלכות. במהלך רגיל של חיפוש ודרישה אי אפשר לתפוש מדה זו, אבל ע"י דרך ההתגלות, ע"י הופעת השירה, אפשר שיבאו תעלומות כאלה לידי גילוי. ובראשית הצעד של מהלכים עליונים כאלה לא יוכלו להגיע לידי האיתנות המעשית, ומכל מקום יש בהם משום הופעת האורה של ההגדה הנהדרה. ואחר אשר יתבססו הדברים יפה, יתמזגו עם התוכנים המעשיים, עם ארחות הסברא, וסוגית ההתעמקות ההלכותית, והיה למעין נובע מקור חיים גם למעשה.

קסז[עריכה]

ישנם צדיקים גמורים שיצר טוב שופטן, וכל מעמקי מהותיותם שקוע הוא בעומק הטוב, והאור האלהי הוא חופף עליהם בכל עת ובכל רגע. אמנם כדי שלא תתבטל מהם הבחירה לגמרי, וכדי שלא יומשכו החסדים יותר מדאי על-ידם עד כדי ביטול הגבורות, שהוא נגד בנין העולם ויסודו, ע"כ גם בחינת יצה"ר הוא אצלם ג"כ בדרך קביעות, והם ממתקים אותו בכל שעה, ואין להם מנוחה כלל. ולעומת זה הבינונים, שרק לעתים מתגבר בהם האור העליון וחשק נפשם אל הקדושה העליונה, גם הנטיה היצרית שלהם אל צד הרע היא ג"כ רק לפעמים, ועתים רחוקות מתגלה בהם. אמנם זמן המלחמה התדירית המתגלה בצדיקים הגמורים, הרי הולכת ומתמתקת, עד שהם מגיעים למדת האבות, שהקב"ה הטעימם מעין עוה"ב שהיא ברכת הכל, שכל עצמיותם מתהפכת לטוב גמור, וצד הגבורות שבהם אינינו כ"א גבורות מתוקות, שהן בונות את העוה"ז בתיאור בנין עולם של עוה"ב, שנועם ד' מתגלה עליו. נעימות בימינך נצח.

קסח[עריכה]

אותם הצדיקים שעיקר קדושתם הפנימית, וכן יסוד השגתם האלהית, היא באה מיסוד חסד עליון שלא לפי ערך עבודתם, ולא לפי תלמודם ומעשיהם, הם צריכים לדעת את מדתם, כדי שלא יבאו לטעות שתוכן הפנימי שלהם הוא לפי ערך עמלם הנפשי והגופני, כי רק אז, בידיעתם שהם מסובבים מחסד עליון כל היום. יאיר עליהם אור הענוה האמיתית.

קסט[עריכה]

אין להגביל את ארחות הציורים ואופני ההשגות העליונות, אע"פ שהיסוד העקרי צריך תמיד להיות, מה שהוא מקובל ומסור בסגנון ההרצאה המסורתית. אבל אחרי שהנקודה התמימה, שהיא באה מיסוד הקדושה והדבקות האלהיתהטבעית, קבועה היא בנשמה, כל מה שתוציא ציציה ופרחיה, הכל עולה הוא למקום הקודש. ותומת ישרים תנחם.

קע[עריכה]

ההתעלות של אספקלריא המאירה היא מגלה את האורות העליונים בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים התחתונים הם מזהירים בכל מילואם. ואינם מתטשטשים כלל, ומזה באה המדה הנפשית, שאין החושים והכחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית העליונה הזאת. ומכל מקום יש הבדל בין אותה האורה ובין מדת זיהרא עילאה דאדם הראשון בזה, שמצד אספקלריא המאירה הגופניות נשארה קצת במעמדה, וממחציתו ולמטה נקרא איש, נאמר גבי משה. ומתוך כך פירש מן האשה. ומצד זיהרא עילאה דאדם הראשון מתעלה כל הגופניות כולה, אני אמרתי אלהים אתם, ותפארת אדם לשבת בית נעשה למכון האורה האלהית העליונה עין לא ראתה אלהים זולתך. ועל דבר זה בשרשו נסמית עינו של בלעם הרשע, רמה ידך בל יחזיון, ובל יראה גאות ד'.

קעא[עריכה]

אני נתבע מנשמתי, אחר כל לימוד ועיון, אחר כל ציור והשכלה, לשחרר את עצמי מאותם הכבלים הרוחניים שהמסגר הציורי המפורט אסר בהם את הרוח, ולשוטט בעולם החרות על ידי התמצית של ההארה הצפונה בכל אותן העניינים הנלמדים והמצטיירים בפרטיהם.

קעב[עריכה]

כח היצירה וההנהגה העולמית יצאה אל הפועל בתכלית השלמות, כל אשר עשה אלהים הוא טוב מאד. אמנם רק חלק קטן עומד הוא מחוסר תיקון, שלכאורה הרי הוא כלא נחשב לגבי כל המעשה הגדול אשר עשה ד', ובאמת בהשלמתו תלויה היא השתלמות כל היצור כולו. החלק הקטן הזה הוא הנפש האנושית בצורתה הרצונית ובחיקויי רוחניותה. חלק זה מסור הוא לאדם לתקנו ולהשלים בו את היצור כולו. נוצר האדם להשלים את מלכות שמים שהיא מופיעה בכל היש בהדר גאונה, והולכת היא ומשתפלת בהעולמים המעשיים, בתהומות מאד עמוקים, בירידות מאד חשוכים. וברצונו הטוב והאיתן של האדם, שיצא אל הפועל בהיותו מתעלה להיות אוחז במשטר האלהי בהמון עולמים - שבפליאות נוראות נתגלה ע"י הבהקת אורם של אדירי הקודש שבדורות הקדמונים, ויצאה במלא יקרתה בהתגלות האלהית שבאור התורה ונשמת ישראל הפרטית והכללית, בין כל עמי הארץ - בכח חסון זה יתקן האדם ויעלה את החלק הירוד שבמלכות האצילות האלהית, שירדה להיות מנהגת עולמי עד, בצורתם המוקצבה. ובזה יקשור נזר ועטרה למלכות שדי בכל העולמים כולם, והמגמה היצירתית תצא אל הפועל בכל יפעת אידיאליה, מראשית המחשבה עד סוף המעשה כולו אומר כבוד. ומזה יסתכל האדם מה רבה היא האחריות של מעמדו המוסרי, ויראה מה בין צדיק לרשע, ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו.

קעג[עריכה]

בראשית הצעדים של תלמוד רזי תורה, כשרואים איך הפרטים מתקשרים זה בזה, ומכל מקום אין מבינים את התוכן היסודי שבהם, צריכים לצייר יפה, איך שכל אלה הדעות והציורים באו מתוך הופעה רוחנית, גדולה ומפוארה, של רוח הקודש, על ידי השרידים אשר ד' קורא. והשלשלת הולכת היא ונמשכת בקדושה, עד שמתאחדת בהלכה למשה מסיני. ואז זורח, על ידי כח אמונה קדושה זו והשערתה, אור גדול לישרים, והבינה הפנימית הולכת היא ומתרחבת. כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

קעד[עריכה]

לקבל השפעה ישרה ומכוונת מהדברים שנאמרו ברוח הקודש, צריכים להיות, בראש כל, במעמד נפשי איתן מאד, כדי שלא יתטשטש הכח המקבל את הרשימות הקדושות מרוב העיזוז שלהן.

קעה[עריכה]

לא אוכל להכחיד בקרבי את הרוח השוקק לאחוז בהעבודה הרוממה של העלאת הניצוצות הקדושים, של כל המגיע לחוג השמוש של כל הצרכים הגשמיים, וכל הקנינים שהם באים במגעי וגבולי. ואותו קורת הרוח המגיע לי, אפילו על פי הדמיון הכהה מהציור הקדוש של עבודה תמימה וקדושה זו, הוא ממלאני עז ותעצומות, שיבאו לכלל תיקון ע"י התרחבות אור התורה והעבודה, בכל הצדדים ההולכים ומסתעפים. יגדיל תורה ויאדיר.

קעו[עריכה]

אפילו אמן חילוני רואה את העולם כולו בצורה אחרת לגמרי, יותר מפוארה ממה שרואי אותו כל הרואים האחרים, קל וחומר שהצדיקים הרואים ברוח הקודש, שכל העולם כולו מתראה לפניהם במדת היופי והתפארת העליונה, מעין ההוד אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

קעז[עריכה]

הקדושה העליונה והבריאה של האמונה הטבעית מבקשת היא את תפקידה. היא מתפרצת בתוקף גבורותיה, ומאירה באור חסדה, והיא קוראה לכל בעלי רוח להכנס בסודה. לוחמת היא נגד הדלדול המתגבר מרוח החלש של הפחדנות הזעירה, הבאה מסיגי התחתית של יראת הקודש. החכמה של יראת אלהים, מקור העז, המרחפת על פני כל העולמים, השרויה בכל הנפשות הגדולות והעדינות, מתקוממת מול המאסורים הפרטיים, וכשהיא מתעודדת בגאון גדלה, דוקא אז מתחברת היא חיבור אמיץ, קשר מלא חיים כקשר הגוף עם הנשמה, עם כל אוצר החיים אשר לישראל ותורת ד' אשר בלבבו ובפיו לעשותם.

קעח[עריכה]

הצדיקים שהם מלאים אמונה, שגאונות האמונה היא עומדת בהם בגדולת חייה והוד תפארתה, הם נתונים בעולם כמאורות ברקיע השמים, ככוכבים לעולם ועד, להופיע בגדולת קדושת פאר האמונה האלהית הבהירה אשר בנשמתם המשכלת על פני כל העולם כולו, ולהאיר אור אמונת אלהים ד' אמת בכל חדרי הלב והנפש של המון רבה, להחיותם להקימם על עמדם, להצליחם בחיי עולם הזה ובחיי העולם הבא, לפאר להדר את כל העולם כולו, את כל העולמים ואת כל הבריות, בפאר הדר הוד קדושת בהירות האמונה העליונה.

קעט[עריכה]

אין שירה בעולם, שלא תופיע בה קדושת האמונה את זהרורי אורותיה. וכשהקדושה היא מתגלה ברוח השירה בצורתה הטהורה והמלאה, אז היא באמת שירת קודש, אשר אך שרי קודש ושרי אלהים ישירו אותה.

קפ[עריכה]

רוח הקודש שופעת תמיד על כנסת ישראל , ומשקה היא בשיקוי לשדה את כל הנשמות של כל אישי ישראל היחידים, ואפילו השדרות היותר נמוכות של עמי הארץ ושל פושעי ישראל הם בכלל הזה, בעלי רוח הקודש, היחידים שבדור, הם שואבים את שפעת רוח קדשם משני מקורות. המקור האחד הוא מיסוד רוח הקודש הכללי, שהוא הולך ונוזל בכל הנשמות כולן, והמקור השני הוא שהם שואבים וסופגים לתוכם את כל הזרמים וכל הניצוצות של רוח הקודש, שהם באים בתור רסיסים על כל הנשמות, שאין להן הכשר מצד מעשיהם והשכלתם לקבל אותם בקיבול מרושם. לוקחים הם הצדיקים ובעלי השפעה האלהית את כל האוצרות המלאים אור קודש, שהם מתבצבצים בשובם דרך הצינורות הכלליים כדמות מעינות בוצצים מתמצית של נחלים שבין הרים, הבאים ממי גשמים, ומכל מקום באמונת רוח ואהבה רבה הם שומרים את כל העושר הזה בעד כל הכלל כולו, ובעד בעליהם הפרטים, שהם מריקים עליהם, על ידי השפעתם עליהם, בתוכחת חיים ובברכת אוהבים נאמנים, להשקות בהם את ערוגות המטעים של נשמותיהם בכל מדרגה ושדרה שהם עומדים בה, ופועלים עליהם לטובה ולברכה, בין מדעתם בין שלא מדעתם.

קפא[עריכה]

לעת כזאת שתחית האומה מתעוררת, והיא בכל יום יוצאת מן הכח אל הפועל בגוונים שונים, וכל העולם כולו הולך ורועש ברעש מלחמה, שמגמתה הנסתרת, אשר רק לאלהים פתרונים, היא בודאי העמדת תיקון עולם במלכות שדי, על ידי שיבתם של ישראל לבצרון, להיות עם נכון ונשא, מעוטר בכל כחותיו וסגולותיו, שעל ידה יאיר האור המבהיק, האור האלהי, שיתגלה בכל ארחות החיים, בכל חיי כל חי, ובכל סדרי התבל, במשטרי העמים, ובמהלכי הרוח אשר לאדם בכלל,גם צבאות מרומים הולכים הם ומתתקנים, מחשכי החורבן, ומאסרי השכינה במעמקי גלותה הולכים ומתפתחים. השלשלאות אשר רגליו של משיח אסורות בהן הולכות ומשתברות, מתפרקות ונעשות כנעורת לפני אש, כחוטי פשתן דקים שעוברים בין להבות בוערות. אף על פי שהתחיה הלאומית בישראל, וסימני תחית הרוח של האדם הכללי, הם נראים רק על פי צדדים חיצוניים וגופניים, הם הם המבשרים. שהבנין הרוחני, ואור הנשמה העליונה בכל סדריה, הולך הוא ונבנה, ואור ישועה שמימית הולך ומתחשף בהמון גלי זהבי פזיז. הגיע הזמן להתקרב כל חושב מחשבות, כל הוגה, כל מליץ, וכל אשר רוח ד' נוססה בו, לתשוקת הופעת רוח הקודש, הבא ושוטף על ידי מעמק הגיון ברזי תורה, בחופש רוח, בבינה ובברכה, בהגיון גדולה, ובעבודה מטוהרה, נשגבה ונשאה. ורוממות קודש זאת היא מתגלה על יחידי הסגולות. וכל אשר יחזה מרוחו איזה סימן, אפילו כהה, מבשורת קודש זאת, יוסיף אומץ להטות אוזן לסוד שיח עליון, להתנשא ממעל להגות רוח השכל האנושי, המוגבל, ולהתהלך ברחבה, בערוגות מטעי בשמי קודש עליון, שאור רוח גניזת קדשים, וריח הטוב של משיח אלהי יעקב הולך ומזדלף בהם. הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם.

קפב[עריכה]

מתחלה צריכים לצייר יפה יפה את הערך של הדיבור, את כחו ופעולתו, את שרשיו הגדולים בכל המציאות בכל מדרגותיה, ואת יניקת שפעתו עד שבא לכלל דיבור מבוטא, ממוזג ממחשבה, ונשמה פנימית, אצילות תשוקת קודש העליון, ומעשה בפועל של עקימת שפתים, ואת הופעת פעולתו בחזרת כחו, בצלצוליו והסבבת מפעליו, והליכתו המסודרת, אחרי צאתו מחוג המצומצם של ערך האדם המדבר, במדתו המוגבלה. וכל מה שיתבהר יותר הציור הזה, כל מה שיתברר יותר בבירור מדעי מוסרי ואמוני, כן יתעלה הדיבור ויתקדש, וכן יהיה יחושו של האדם אליו בתכונה של רוממות קדושה, ואור החיים העליונים, המלאים כל עולמי עד, יוזרח בו, וכה תגדל פעולתו וירבה זיו אורו, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

קפג[עריכה]

אור הגבורות הוא גדול ונשגב מאד, הוא מכוון נגד הפנימיות המהותית של המצוי, שלא בערך היחש של הקנינים הסובבים מבחוץ, שבהם יש מקום לאור החסד. ומה נעמו האורות הללו בהאירם, ומה נחמדים הם החיים בהיותם מקושרים בדרך ישרה עם האור והזיו של הגבורות, של העצמיות הפנימית שאינה צריכה לשום ויתור, ואינה כלל בערך של ויתור. זאת היא מגמת כל המגמות, להאיר את האור של המחשבה הקדומה שנברא העולם בה מצד פנימיותו, ואור החסדים בזיום הפנימי דוקא על ידה הם מתגלים, והזהב קונה את הכסף - כמשנת רבי בזקנותו.

קפד[עריכה]

צריך להתבונן במנוחת רוח על כל הפגמים הנמצאים ומתגלים לעינינו, בתכונת הרוח הבא ע"י ההקלטה של יראת שמים ואמונה ע"פ המצב הירוד, שמדריגות הקדושה ירדו ירידה אחרי ירידה, שלעומת כל פגם וחסרון, מוצאה הרשעה והכפירה הבאה מיסוד התוהו והחרבן מקום להתגדר. ומתוך כך אין להחניף כלל לא לשום אדם ולא לשום נטיה, אפילו אם היא קדושה שבקדושות, רק לבקר את מומיה בחזקת היד, בגדולת נפש, באהבת אמת ובגאון קודש. וכל מה שיוסיף אור הקודש המשפיע על תכונת הרוח של התום והיראה האלהית בירור ולבון, כן יתרומם כח הקודש בעולם, וכן תקפץ הרשעה את פיה. וכל כחות החול יתרוממו משפלות מעמדם, וירחיבו את עמדתם, ויכנסו לגבול הקודש ויקדשו, ויתגדל ויתקדש שם ד' הגדול והקדוש. ויגבה ד' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה.

קפה[עריכה]

תכונת הדבקות האלהית הקשורה בנשמת הצדיק בקביעות, קודם שהיא מתבסמת יפה, מושכתו היא מכל עניני העולם, ועי"ז באה נטיה הפכית בעמק הנשמה שמתגברת בקרבו, להתקרב לעניני העולם ע"י שיחה והרחבת הדיבור בעניני העולם והחיים, ולפעמים בשיחות חולין בחברת בנ"א, שמדברים ע"פ רוחם ודעתם. וההמשכה שהצדיק נמשך אחריהם בדיבורים, ממשיכה אותו לעניני העולם המוגבלים, נגד דעתו וחפצו הפנימי. ואחכ, כשנפטר ממעמד החברותי ההוא, חוזר הוא בתשובה מיד על התמעטות הדבקות של אותה שעה, ובכח תשובה מאהבה זו, מאיר הוא אור יקרות על כל הדיבורים וכל השיחות שלו ושל כל הנלוים אליו. ואור גדול, וחסד עליון מתנוצץ עי"ז בעולם, שהולך ומקיף כמה וכמה שדרות להחיות רוח שפלים. וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים, לזוכרי בריתו, ולשומרי פקודיו לעשותם.

קפו[עריכה]

הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי לתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראוים לו, לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו, להרגילו בחנוכים שונים שתהיה שאיפתו תמיד רוממה ושגיבה. יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים החמריים והרוחנים, אבל מרום פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו, בהירותו השכלית של הרצון והתאדליות עצמיותו. ואוי לה לאנושיות כולה כשהיא סרה מדרך הישרה, ותחת ליסד את המרכז של כל ההשלמות על הבסיס של עלוי הרצון תניח את הרצון עצמו בגסותו, בלא עבוד ועלוי. וכל עמלה יהיה רק למלא את התאוות הרצוניות. שהן זורמות כנחל גפרית וכל מיני גיהנם שולטין בהן. אז נופלת היא אנושיו בכללותה ברשתה הנורא והמכוער של זוהמת עבודה זרה, אשר דם ירדפנה. וממעמקים תקרא אל אל אלהי אמת, לשוב אל התכונה הקדושה של יסוד ההשתדלות הכללית לעלוי הרצון, ואז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני, כי קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וזהו כל יסוד התשובה: התעלות הרצון והשתנותו לטובה, לצאת מחושך לאור ומעמק עכור לפתח תקוה. ועמי תלואים למשובתי, שובה משובה ישראל, שובה ישראל עד ד' אלהיך.

קפז[עריכה]

גדולת הדעת היא המדה שהדעת איננו כח מצייר בחוגו הפנימי לבד, כי אם הוא יוצר ובורא כל ציוריו בכל החוגים ובכל ההתפשטיות. וכשנתמעטה הקומה, נתמעט הדעת וירד ממעלתו למדת קטנות הדעת, שאיננו יכול לברא שום דבר, כי אם לצייר מכח הרישום שנשאר בו מימי קדם, מתור גדולתו, וציורו הוא גם כן מעין בריאה, אבל איננו מתפשט חוץ מחוגו הפנימי. וכשרוצה לפעול בכח ציוריו על החוגים החיצוניים צריך הוא לרדת ממעלתו עוד ולהתלבש בכח כפים עד שהוא מגשם על ידי זה את ציוריו בחוגים חוציים. כפי מדת הכח האפשרי להתפשט, על ידי פעולת כפים, על ידי מה שהם שואבים את כחם הנשמתי מאור הדעת, עד שמתגלמת למשל צורת הבית מנשמתו של הבונה בחומר הבנין. וכל הסבוב הגדול של מהלך העולמים הולך הוא להשיב אל הדעת את עטרת גדולתו, שיהיה יוצר ובורא, מחולל ומוליד בכחו העצמי, שזוהי גדולתם העתידה של הצדיקים, שיהיו מחיי מתים ובוראי עולמים. והכל מכח אור הדעת בגדולתו, שיאיר בהם ממקור הדעה העליונה. דעת עליון, הנאדר בקודש.

קפח[עריכה]

תקופת התוהו בעולם, שליטת העבודה-זרה עם כל זוהמתה, שבאה אחרי הנפילה התהומית של האדם בחטאו, היא סגלה בכל שפלותה את האדם להיות דורש את האור האלהי גם בהיותו במצב ירוד נורא ומגושם מאד. מצד אחד, נתבסס החומר העולמי והאנושי ע"י מה שלא הזריח עליו האור הרוחני המטשטשו, ונעשה ליסוד בסיסי, להיות מוסד חזק להכיל בתוכו את האורה היותר בהירה שתבא ותופיע. ומצד שני, הנה חתר האדם מחתרת גם במחשכים, ואיך שהיה רוחו מעורפל, לא חדל לבקש את ההתקשרות האלהית הטבעית כ"כ לנשמתו, ונתדבק אליה ע"פ ציוריו הכהים. אמנם הרבה מאד עבטיט וטיח טפל הדביקה הרשעה והסכלות החמרית על האורה הקדושה והטהורה של ההארה האלהית, שתמיד נתבקשה מהאדם, ורוח סוער מלא עוצם וטהרת קודש היה מוכרח לצאת בהתחלתו ע"י איתן האזרחי, משבר את הצלמים וקורא בשם ד', והולכת היא ונגמרת ע"י מהלכה התדירי של האומה הלוחמת מלחמת ד', והופעת הטהרה של האורה האלהית בעולם - כנסת ישראל, לרומם את האור העליון, להבהיקו בכל עילוייו שהם מתגברים והולכים. באה ההזרחה אשר מסיני, והאזהרה האיתנה - ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה, התמונה, איך שתהיה, בין מוחשית בין ציורית שכלית, היא מפסקת את הגידול, את הופעת היפעה. ואם היא מתגלמת בדבר חושי הרי היא מפלצת נוראה טמאת השם, רבת המהומה. וכשהיא מתדבקת באיזה דבקות כל שהיא בהתוכן הרעיוני הרי היא ג"כ משבתת את הטוהר, ונוטלת את זיו החיים של הוד הגבורה של מעלה מהופיע בעולם, בנשמות, בעולמות ובכל סדרי הזמנים. ונוצרה בעולם אותה הארסיות של הכפירה, של סילוק הדעה, של הסחת הדעת מכל קודש, אותה המגרעת המנוולת, שהיא משמרת לכלות ולבער באש חלאתה את כל דופי של של איזה הצטיירות, ע"י שלילותה העקשנית. ונמצא שהיא שורפת את צחצוחי הטומאה של עבודה זרה, של תמונה וסמל, שהתדבק בהתוכן המחשבי מתקופת התוהו של ע"ז, ומשמשים אלה שני העבדים הרעים, המחייב והשולל, הסמליות והכפירה, זה לאמץ את הדרישה האלהית בכל האופנים וכל המורדות, וזה לטהר את ההצטיירות מכל ערך סמלוני. ומתוך המחשכים הללו, המקטרגים זה על זה יוצא ומופיע האור העליון, דעת אלהים אמת ברורה ומחוורה, מנוקה בכל הדר נקיון ומעוטר בכל עטרות הענוה ההולך ואור עד נכון היום, וכל המחשכים מימין ומשמאל מתהפכים לנגוהות ולאורים גדולים.

קפט[עריכה]

כל הכשרונות הנפלאים הנמצאים בבעלי חיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם, והאדם לא יוכל להגיע להם לחקותם כי אם אחרי למוד גדול וארוך, וגם בכל זאת לא יוכל כי אם להיות רק קרוב לאותה המדה המכוונת שבכשרונותיהם, הם באים אליהם מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה, מלאה חכמה וכשרון, שנתחלקה לסעיפים רבים, וכל סעיף במדתו מאיר בו אותו הצד הבהיר של הנשמה הגדולה, בעלת החכמה והכשרון המפליא, אלא שהיא במדה מאד זעירא, כטפה מן הים, אשר בכל זה הרושם העצמותי של הנקודה, מצד שהיא באה מכללות יסוד חכמה וכשרון עצום ונעלה, אינו נמחק, ומוציא הוא אל הפועל את כשרונו על פי מעמק הגדלות של החכמה, על פי אותה המדה שהיתה קנויה עמה בהיותה עצורה ומקושרת בקשר חיים שלמים במקורה השלם, שהיה תכנית כליל חכמה, ערוכה בחשבון מדויק של דעת עליון.

קצ[עריכה]

כשם שצריך האדם החפץ להשתכל השתכלות כוללת בגדולת היצירה החמרית - בהמון העולמים, במרחבים הנוראים, בעומק רום ועומק תחת ובכל העמקים כולם - להיות מרגיל את עצמו שלא יהיה עובר את הגבול של ההשתוממות מפני הגודל והרום, בשערו לעומתם את קטנו וזעירותו, עד שתביאהו השתוממותו לידי נביקת הדעת והתשטשות הכשרון, כן נוהג הדבר גם בגבהי מרומים, בהשגות עליונות מאד, בהופעות האורות האלהיות, במפלאות תמים-דעים, המביאים את האדם לידי יראה נוראה ואיומה, לידי חרדה וחלחלה שאין לה דוגמא וערך בכל החזיונות המפחידים שיוכל כל מוח ולב לשער ולהגות בהם, שבכל אלה צריך האדם לדעת את חובתו, חובת ההשכלה והדרישה, ולהיות איש באומץ רוחו, בענות צדק ובגאון קודש, בשפלות רוח וברוממות נשמה. ובזה ישכיל ויצליח, ונפשו תמלא שלות קודש, נחת רוח וגדולת קדוש עליון, ומחיל אל חיל ילך ומזיו אל זיו יתרומם, ועבודתו עבודת קודש תהיה, עבודת בן נאמן העובד את מלכו אביו באהבה, מתפלא על הדרת כבודו, ירא וחרד מגודל תעצומות עזו, ומתמלא עונג ועדן ממתק יפעת אהבתו.

קצא[עריכה]

צריכים להרחיב את המחשבה הרבה, באורך ברוחב, בעומק ברום, בהתפשטות ובגודל, לחדרה הרבה בחידור פרטי, ביחידות ובפירוט, בחיפוש ובקוטן, עד כדי נימא דקה מן הדקה. ומטיילים מן הגודל אל הקוטן, ומן הקוטן אל הגודל, מן הפרטיות אל הכלליות, ומן הכלליות אל הפרטיות, וחוזרים חלילה. טסים מן האצילות, מן האידיאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידיאליות, ועוסקים תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. וחיים ככה חיים עליזים, חיים קדושים, בגאון שם ד'. משתוקקים לבטא את השם, מתאוים לפרש את האור העליון, מתמלאים צמאה עליונה, רוית תענוגים, למלא פה תהלת אל אלים, ומרוב יראה טהורה, מעוצם חרדת קודש, שבים אל הדממה. ומיחדים יחודים קדושים, יחודים עליונים, ברנה, בקדושה, בשירה, בחדוה, בטהרה, בחילה, ברעדה, בדיצה. וכל עצמותיהם תרננה, ומלכות שמים מתעלה, והכבוד העליון מתרומם. ונפשם דורכת עז, והלל וזמרה הנם מתמלאים, ושמים וארץ שמחים בשמחתם, וכל הדינים מתמתקים, ושרפים ואראלים מזמרים אתם יחד, ומתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה. והכל אומר כבוד, ברוך כבוד ד' ממקומו, ברוך הוא ומבורך שמו הגדול, הנעלם מכל חי, וחבוי מכל יש, ועל כל יתגדל ויתנשא סלה.

קצב[עריכה]

הנשמות האציליות כל מעשיהם הם מאוחדים עם מחשבותיהם, והאחדות היא בהם גדולה מאד, עד שאין המעשים סימבוליים, להזכיר על ידם את המחשבות, כי אם הם גילויי חיים ממש, שהם מתגלים בהערך של העולם המעשי, כפי אותו הגילוי ממש שהמחשבות הן מתגלות בהעולם השכלי המחשבתי. וכל הפאר והיופי הקדוש והמרומם הזה מופיע מתולדות האחדות העליונה והמופלאה שברום האצילות, שהאורות והכלים הם מתכן אחד, מסוג אחד ומענין אחד, איהו וחייוהי וגרמוהי חד בהון, ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.

קצג[עריכה]

כונת תפילין של יד היא, להכניס את כל האומות תחת השפעתה של כנסת ישראל, ושל התפילין ל ראש - להכניס את כל השרים תחת השפעת הקבה. היא מצטיירת באיכות התוכן הלאומי שבישראל. וכל ארחות החיים, היחידים והציבוריים, בעומק הרגשתם וזיו הדר מוסרם, שהתמצית היותר טהורה ועליונה שבהם, היא כלולה ביסוד החיים של הנשמה הישראלית בהוד עשרה, שתופיע בעולם בעת אשר יראו גויים צדקה וכל מלכים כבודה. וכל הערכים הרוחניים של כל מהלכי הנימוסים, התרבויות והדתות שבעולם - כולם במהות הפנימית היותר מזוקקת ועדינה, שבתוכיות היש המחיה היותר פנימי שבהם - הם כולם כלולים בהשפעתה של אור תורה, שהיא דבר ד' הנתון בפי עמו. והארת ידיעה ברורה זו, בכל מעמקי הכרותיה ובכל בהירות הרגשותיה, הנה תולדה מאירה מאור החי שבעטרת עולמים אשר לישראל, הנותנת להם עז עולמים הוא פאר התפילין, אשר בתוכן התפילין של יד, באה באורח נפשי טבעי וכמוס, ובשל ראש היא כבר באה לידי ראיה והכרה. וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש.

קצד[עריכה]

כשהננו נשאים על כנפי נשרים בעולם הרוחני, נשמתנו מושכת אותנו לדבר ולהגות על דבר הכללים היותר כוללים, וכל הערכים שברוח שבכל מקצעות חייו נעשים לפנינו מוצגים בחטיבה אחת, המתחלקת להמון מפלגות לאין תכלית, וכל המפלגות גם הן מתחלקות להמון שבילים לאין חקר, אבל כולם אחוזים וארוגים זה בזה, ומחוברים חיבור אורגני, שרוח חיים וכח חיים אדיר וגדול הולך בהם, רצוא ושוב כמראה הבזק. והדברים הולכים ומתכללים, עולמים שונים מתאחדים, ומנוצצים זה לזה את ניצוצי אורותיהם, והכל עלז ושמח ומלא חדוה. והקודש והחול זה מול זה עומדים, הבדלתם נכרת מאד, ועם כל זה הננו רואים ביניהם אהבה ואחוה, שלום ורעות. הקודש מתנשא ומתעלה, מתרומם בהדר שיגובו, ושופע ויורד וחודר מטה מטה בגדולת ענותנותו, והחול מתמלא עדנה ועז, ושמח הוא להיות משמש לקודש, מתמלא מזיו הדרו ומתעטר בפארו. ורום עליון של שגיבת רוח חיי חיים הולך ומתגלה לפנינו, והעולמים מתתקנים, והנשמות מתמלאות ומתטהרות מפגימתן, ועל כל החיים ברכת אלהים עליון שפוכה היא. ומתוך מצולות המחשכים עולים הם לשבע בצחצחות עדנים, מלאי הדר הדרים, פאר ושבח לאל חי העולמים, מחי החיים, השמח במעשיו, ומשמח את כל בריותיו, בזליפת שפעת נועם חסדי חסדיו, בעזוז גבורתם הנהדרה, באדרת קודש קדשים. אשרי העם שככה לו, אהמרי הנשמה השוכנת בחביון אורה, המתלוננת בצלצח עדי עדיים, המוארה באור החסדים הנאמנים עדי עד.

קצה[עריכה]

הצער של הצדיקים, בין בגופם בין ברוחם, בין בכבודם בין בממונם, הכל הוא מכוון לצער השכינה. שהם באמת, בפנימיות נשמתם, אך בצער המחשך הגדול של העולמים כולם וכל בריותיהם, מפני ההסתרה של האור האלהי מהם, הם מצטערים. וזהו הצער העליון ממש, שמניעת הכשרת הבריות מלקבל את השפע הרב של הטוב האלהי ועוצם חסדיו הבהירים, היא גורמת את מניעת ההשפעה. והצדיקים שנשמתם הקדושה היא ספוגה באמת מאור חי העולמים, הם מרגישים בעומק רוחם את הצער הגדול הזה, והם תמיד משום-כן בהעדר מנוחה, במכאובים ויגונים פנימיים, אבל בקרבם תקנן שמחת עולמים, כי סוף סוף הם יודעים שהצער בעצמו ג"כ הוא בגדר ירידה של צורך עליה, והאורה האלהית תתעלה ביתר שאת ועז ע"י כל מחשכים וכל המכאבים, וכל הצרות הרבות הגשמיות והרוחניות, שכולם יהפכו לרוחה ולמעיני ישועות רבות ונפלאות לאין תכלית. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.

קצו[עריכה]

המדה לשלב את ההלכה וההגדה יחד, באורח ישר ופנימי, היא הולכת באורח אור ישר ואור חוזר, בשני אופנים. שורש ההגדה העליונה הרי הוא עיקר יסוד ההלכה ג"כ, קבלת עול מצות היא תוצאה מקבלת עול מלכות שמים, והמצות, שהם ענפי השורש של מלכות שמים, הם יונקים תמיד מעומק לשד החיים של מדת היראה והאהבה העליונה, שהן הנן מצות לביות-רגשיות, שכליות בפנימיותן, שאוצרות האגדה מלאים מעושר הצדק בהן, ומאירים על-פי זה כל הפרטים האגדיים בכל פרטי ההלכה. כשמעמיקים וחודרים במעמקיהם מרטיבים אותם וממלאים אותם שמן ודשן, א"כ הולכות הן הארות ההגדיות עד מעמקי ההלכה. ויש אשר תוכני ההלכה הקצובים הם מתעלים עד שהם באים לידי ההפשטה האגדית, אז האור הוא אור חוזר. אבל יש עומק אחר, עומק פנימי, שרזי ההלכה בעצמם, תכונתם המעשית בפעולותיהם המדוייקות ע"פ דבר ד', הם מתעלים עוד למעלה למעלה מכל הרחבת הבינה של רזי האגדה, והליכות עולם להם, חקם שבהם חקק צור עולמים שמים וארץ מתגלים בקרבם הגבה מאד למעלה למעלה. והאגדה עם כל גבהה וגבורתה, יורדת היא להיות מתפשטת בכל רעיון ודמיון של כל אדם, יורדת היא בשפל התחתית של המחשבה והרגש. ובמדה זו מקבלת ההגדה מן ההלכה, בעת שהיא מוארה ממנה אורים ישרים, וההלכה מוארת מן ההגדה בדרך אור חוזר, הפונה למעלה למעלה מעמקי התחתיות. והמסילות ההולכות ובאות מהמקורות הללו, צבא רב הם מלאים, רצוא ושוב הם הולכים, ותנועת החיים רבה בהם עד מאד. אשרי מטה אזנו לשמע את קול משק הגלים, גלי נחת וברכה, ההומים ומפכים בהד קול נועמם. אשרי הזוכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהלכי הקודש הללו, אשר באוצרות האורה להשכיל ולהרגיש את סוד שיח קדשם. אלה הם אישי החיים אשר בחיים חלקם עדי עד.

קצז[עריכה]

מה שנכמס בטבע הרוחני של כנסת ישראל, שיצאו מאוצר הקודש שלה שבילים כאלה, שיהיו יורדים ע"י דרכים נעקמים לפרנס בהם אמונות זרות, שביסודם יש הרבה מן הזוהמא, מטומאת האליליות, ושרשים רעים של מדות ותכונות רעות, שהם רק מחופים בחיפוי של כסף סיגים, שנראים כאילו מתקדשים מטומאתם. התוכן הזה בעצמו הוא בא מהכשרת העונות של ישראל, וכפי הירידה של כנס"י בכללותה ע"י חטאת הציבור כן מתפגמים שמות הקודש, וכן הם מתכשרים לפרנס בהם את הדרכים הזרים, שמזון רוחני יורד ע"י לעמים רבים, שמצד תכונתם הם גויי הארצות ומשפחות האדמה. אבל סוף כל סוף, אע"פ שהסיפוק הזר הזה הוא מהסיגים של מזון הקודש, שהוא מוכן להזין את האדם הכללי בערכו הטהור, אתם קרויים אדם, וסיגי הדיעות והאמונות בכלל - הרי הצואה רותחת, שלגבי האומות הרעבים מאד מיניקת הקדושה הרי הוא להם מזון טבעי הראוי להם, וכלבא בכפנא גללי בלע. ומ"מ גם הנשמה היותר שפלה של פושעי ישראל שנטמעה בזה, אינה יכולה לסבול את הגסות של הסיגיות והיא נדונה בצואה רותחת, המתגלה ע"י הנטיה הזרה היוצאת מגבול הטוהר הבאה ע"י לגלוג על דברי חכמים. אבל מאחר שסוף הכל להיות כל אלה סיבות לתכלית נשגב ונעלה, שבאחרית הימים יצוחצחו הסיגים והיו נקודות הקודש שבהם לברכה, וישובו עמים רבים לחברם באהבה אל יסוד השורש המקודש שלהם, הוכרחה להיות העבודה של שעיר המשתלח, שמורה את זריקת החלק הראוי לחיצונים. ומפני שזהו הגורם את מציאות החטא בישראל, ע"כ נושא עליו השעיר את כל עונותיהם והוא מכפר כפרה גדולה מאד.

קצח[עריכה]

הננו נזרעים זרע אדם וזרע בהמה. כל הנטיות, אפילו הטובות, שאינן עוברות את הגבול של חיי החברה ושל חיי היחיד החמריים, ומושגי המוסר המקושרים רק בתוכן ההוה הזמני, הנם עומדים רק בגבול הנפש הבהמית של האדם. ואין הצורה הפנימית, מהתוכן העצמי של האדם, מתגלה כ"א ע"י צלם האלהים שבו, האצור כנקודה התוכית של יראת ד' שהיא סגולת ישראל. מתוך הנקודה הפנימית הזאת מסתעפים כחות רבים, שהם משמשים לכל מכשירי החיים כולם. מפני שהם כולם צעדים ושלבים לעלות היחיד והצבור על ידם אל אותו רום עולמים. שהנקודה העליונה הזאת. פנת יקרת של כל חמדה, נקודת יראת ד' הטהורה עולה שמה, ומעלה עמה את כל הקשורים בה בקשר של אמת. כל מקום שאין האור של הנקודה התוכית הזאת מגיע שמה, כל מקום שאין הקריאה בשם ד' באמת ובצדקה נשמעת. אין שם חיים פנימיים. חיי אדם באמת. כי אם חיי בהמה שוררים שם כל התקונים היותר טובים. שאפשר לתקן בחיי החברה, אפילו על פי התכונה היותר מלאה שויון ויושר. לא יוכלו להביא את האדם להצלחתו. אמת הדבר. כי המכשולים שבדרכי חיי החברה, בשעה שהרשעה מושלת בגאותה, הם ודאי מכשולים ג"כ על הדרך של השלמות האמתית, וההצלחה העצמית של האדם ג"כ לוקה היא על ידם אבל לא בתקוני חיי החברה החצוניים יתוקן האדם האדם צריך תקון פנימי. וזה יהיה קנוי לו ע"י נקודת יראת ד' בעוצם טהרתה, שהיא תשפיע מאורה על כל היושר החברתי. שהוא משוער ג"כ ע"פ התכונה הבהמית של האדם. אדם ובהמה תושיע ד'.

קצט[עריכה]

כשם שכל התארים הגופניים, כשהם מוסברים במושגים הרוחניים האלהיים, הרי הם רק לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמע, ומ"מ כל הנאמר בדברי חכמי אמת הוא אמת לאמתו, מפני שבאותו המעמד הרוחני שהדבור מוסב עליו, הוה הערך של היחש שבין הערכים המתוארים ממש - אותו היחש שבין ערכי החלקים הגופניים בתיאורם ויחושם זה לזה, שע"פ הבנה זו באנו לידי מדה של התישבות הדעת במחשבות אציליות, שהן אור העולם של רוממות קודש קדשים - כמו כן צריכה הדעה להתישב שהערך הזמני והערך המספרי בכלל, כשהוא מתיחש להענינים העליונים, אינם כלל מהות זמני ומהות מספרי ממש, אלא שהם ענינים נשגבים ותוכנים מצויים, שאור האמת שבהם מתגלה הוא ע"י אותו הביטוי המביא לידי התגלות תארי בשם הצורות הזמניות והערכים המספריים, אבל דין הזמן והמספר הוא ממש כדין כל תואר חומרי, שכדי לרדת לעומק ענינו הרינו נזקקים לתורת ההשאלה וההפשטה, המביאה להתעלות הרעיון והשתגבות התוכן.

ר[עריכה]

הארת החיים העליונה והנשאה היא עז הכל, ובה חזות הכל. הופעת השכל הנשגב, המלא אור חיים, ובהירות אצילית, רעיונית ומפעלית, היא מבטאת את הפאר העליון, את התפארת המוחלטה, שממנה היא מקצעת לה את ארחות החיים כולם, שורש כל התורה, כל העבודה, של כל ההלכות, תילי תילים, וכל מעינות פלפוליהם. מתוך המורד, מפני חשכת האויליות, נחלשה הנשמה, דוכא רוח האדם. והרי הוא מחפש דרכים, תועה כהתעות שכור, וממשש בצהרים, כעור באפלה. ומתוך החושך תופיע לו נהרה, מתוך נובלות חכמה של מעלה. ובגב כפוף נושא וסובל הוא, אלומים אלומים, המון עולי עולים, שמצטיירים לפניו בצורה פזורה, צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו. אמנם הם ירוממוהו, ינשאוהו, עדי ישוב למקור הנהרה. ובבא התור, אשר האור הקדום יופיע, ופאר חדש-ישן יגלה, הנה קול מפץ נשמע, בקעים בקעים מתגלים, ורעם ורעש בלבבות, דכאות רוח כפולה, והחיים מתמוגגים. ומבחוץ קול המון עלז, קול ענות גס ופרוע, הולך ונמוג כל הבסיס אשר עין בשר תחזה אותו לעמוד החיים התאוריים. אמנם מכאובי שברון כאלה הם צער הלידה, העומדת על הפרק. החיים האיתנים ממקור קדשם מתנוצצים, לשוב, לחדש את העולם בהדר גאונם. והמית קול תשובה עילאה, מכל עברים נשמע. פקוחי אזנים יבינו מלולה, ולבבות ברות יקשיבו את שאגת געגועיה. עורי עורי, התעוררי ברוב פארך, נשמת אל חי, המתהלכת בכל מלא עולמים, המתגלה בין מפלשי מחשכים, הבונה עולמי עד, המחרבת עולמים גולמיים, להחיות מתי עולם, להקים שממות עולם, לכונן מוסדי דור ודור. לקרא יום רצון לד', ועת גאולה לאדון כל הארץ, לרומם רוח שפלים, ולזקוף כל הכפופים, להוליך קוממיות, את כל רצוצי המשפט. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלוף. וד' אמת ישמח במעשיו, עדי עד, לעדי עד ימלך.

רא[עריכה]

בשני סעיפים ראשיים צריכים אנו להיות עסוקים בחקירת הקודש, ביסוד הספרות שלה. והתגלותה בהמון הרחב, ובהתעלותה בהכרתם של בעלי הכשרון ואנשי הרוח. הסעיף האחד הוא מענין אמתיות התוכן של הקודש, בביאור זוהר אמתתו, ובירור ודאותו. והסעיף השני הוא מענין הצורך של הקודש. עד כמה ההתודעות של אמתתו של תוכן הקודש מיסדת כל מוסד טוב, ועד כמה כל בנין מוכרח הוא להיות נשפל, ועומד להיות מתקעקע על ידי ההחשכה של אור הקודש. וממילא תולד בקרבנו הידיעה החיה, איך שהאמת והצורך המה באמת מאוחדים ביסודם. והתענוג האלהי של התגלות אור האמת בבהיקותו, עם עצמת האמת ביסוד בטחון עזו, הוא באמת ענין אחד,ומושג אחד, המצטייר לערכים רבים ושונים רק על פי ההרצאה הדיבורית. אודות הגוונים המרובים האצורים ביסוד האמת, שממלאים את כל העולמים כולם חוסן ותפארת נצחים.

רב[עריכה]

הכחות הנאדרים בקודש, שברוח האומה וביקר אור נשמתה. גנוזים הם בכחות החיים שלה, שמתחלה הם מתגלים בצורה קמוצה טבעית, המגברת את האופי החמרי, את המרץ המעשי, לעבודת הגוי, לחטיבה הלאומית בכל מלואה העולמי. ועל ידי הסדור החי יתעלה אור החיים בפאר הדרו ויפעת כבודו. וגם מאותו הצביון המתגלה בתכונה שפלה, ואפילו ע"י דרכי התעיה. הבאים לתכונה של פריצות שחייבים להלחם נגדם. מ"מ סוף כל סוף, מהכל אור תפארה יצא, אור קדוש ומצוחצח. שנגהות אורות הנבואה יופיעו עליו בכל עושר זהריהם.

רג[עריכה]

כמהה היא נפשנו, ועשירה, רכוש גדול ונהדר מאד צבור בתוכה, אור חיים אנו מלאים, להבות תפארה, למלא כל העולם כולו אורה וצהלה, חבויים הם בקרבנו. והכל מתנועע כבר, מתפרץ לצאת, וכלפיד יבער אור הצדק, אשר יצא להאיר כל מחשכי ארץ, מאור ד' אשר בציון.

רד[עריכה]

שתי מדות וסבות ראשיות נמצאות להכפירה בקודש, אחת רוממה ואחת שפלה. השפלה היא באה מתוך גסות הרוח ועכירת החומר, מתוך האדיקות הכעורה של האדם בתאוות חומריות ובציורים חושיים ותוצאותיהם, עד שאינו יכול לסבול שום קישור עליון והארה של קדושה. ומצמיחה היא נטיה עכורה זו, צמחי הראש והלענה של מיני עבודות זרות וכפירות שונות, ובהעצמה לנטות אל השלילה כדי להסתר משפעת אור הקודש, תתקשר ברשת הכפירה המוחלטה, ותטבע בטיט היון של החומריות באין מנוס. והסבה הרוממה היא להיפך מזו, והיא באה מתוך כח נעלם רוחני, מלא עז ושאיפה בלתי מוגבלה, שהנשמה שוקקה היא להיות מוארה באור קודש מלא יפעת אמת מוחלטה, עד שהיא שואלת מעצמה ציורים טהורים, מה שאין בכחה כלל לציירם, וע"ימה שהיא רואה שכל מה שהוא מצוייר במקרא ובמסורת, במנהג ובקבלה, ובכל מה שעולה על לב נאמן באימון דתי וקישור רוחני, הכל הוא עדיין מוגבל חשוך ועכור, לגבי אותה התואר המאווה מתוך צמאונה הנמרץ של הנשמה לשחרור טהור ומרחב נשגב ונאדר בקודש. על כן מבלי דעת, שלא ע"י הנזירה מככר הקודש והרצאת מושגיו, תבא אל אותה הנחלה והמנוחה הרוחנית שהיא שואפת, כ"א דוקא בהתעמקה בהם ובהתרגלה בארחותיהם, שרק אז תלך מחיל אל חיל, והמסגרים יפתחו לפניה, ומחירות אל חירות תצעד. מהעדר ידיעה זו, ומחוסר סבלנות, תבעט בפעם אחת בכל המצוייר המסור והמקובל מכל ארחות הקודש, ותבקש לה מסילות בתהו ילל ישימון, אשר לא תמצאם לעולם. ואלה שתי מיני הנטיות, מתפלגות הן במהות יצרא דע"ז ודכפירה של ישראל בפרט, ושל אוה"ע בכלל. הנטיה החומרית היא השולטת בכפירת אוה"ע ונטית עבודה זרה שלהם, והנטיה הרוממה שולטת היא ביצרא דע"ז דישראל, ונטיית הכפירה של בני פריציהם. וכשנבחין הדבר יפה, נמצא שכל עז אמונה שמתבצבץ שבאוה"ע אשר לא ממקור ישראל יצא, הרי הוא מרושם ברשמי העכירות של יצרא דע"ז ונטיית כפרנות של המין הירוד. וכל מין יצרא דעבודה זרה ונטיית כפירה שבישראל, אפילו כפי תכונתו היותר נשחתה, אנו מוצאים בו גרעינים מתוך התכונה הפונה אל על שמבקשת לה נתיבות עליונות, ודורשת היא את הסוד האלהי מתוך המחשכים. ומתוך שהאומץ שבאפיקורסות הישראלית הוא הרבה יותר גדול, מתוך שיש בו תוכן נפשי רומם והפניה שמימית עצומה, ע"כ הוא קשה בטבעו, ומי שמתאדק בו קשה להשיבו מדרכו. ועל כך דרשו וסמכו אקרא דאל תען כסיל כאולתו - באפיקורוס ישראל, וענה כסיל כאולתו - באפיקורוס נכרי. ולעומת זה, ע"ז של נכרי נשרפת היא, פסילי אלהיהם תשרפו באש, השחת שרוף וכלה, כי אין תקנה לשאיפת המורד החמרית אלא כליונה, ועז של ישראל נגנזת היא, ושם בסתר כתיב. שסוף כל סוף בהזדככות העולם, בגרישת הצללים ונוסם, יתפרץ שטף האורה, והחירות העליונה תספיק בשפעתה להחיות גם את הנפשות המתעלפות מתוך עוצם מחלת צמאונם הבלתי נאות, אפילו לטבע הרוחני של הנשמה. בני עולפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר, המלאים חמת ד' גערת אלהיך. ובצדק נוכל לומר, שבתוך הכפירה הישראלית, גם של רשעי ישראל הרוחניים היותר מושפלים, מונחת היא סגולת אמונה טהורה, הרבה יותר ממה שהיא נמצאת בכל רוח האימון המתפשט בכל האמוניות המפוצלה של כל המון עמים רבים. ועל כן באחרית הימים, בבא לציון גואל, ישובו שבי פשע ביעקב אל מקור חייהם, והיו לגוי אחד בארץ, ומהם - בהצמדם אל כללות הנשמה הישראלית בשובה להזריח את עושר קרני אורותיה, יחד עם כל הוד החיים העצמיים המלאים הוד תום והכרת אמת אמיצה ובטוחה, הנוזלת כפלגי מים חיים מקרב כל ההמון הגדול של כללות האומה וסגולות בחיריה, שהלכו תמיד באורח חיים למעלה למשכיל - תופע נהרה על כל המון גויים, ויבאו יחד ממלכות לעבוד את ד' שכם אחד, ויתרוממו מעמק העכור אשר נפלו שמה, ויתעלו ויתרמומו בהוד חיים ואור תורה אשר תצא מציון, לאור עולם ולמשוש כל גויי הארץ, אשר ישובו כולם לקרא בשפה ברורה בשם ד' אלהי ישראל, אשר אלהי כל הארץ יקרא.

רה[עריכה]

כל קללה מתהפכת היא לברכה באחרית, וכל רע נהפך הוא לטוב, כי כל העשוי, הכל הוא עצות מרחוק ממקור הטוב. אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות. ירידת הרוח של ישראל, שפגעה הרבה באפרים והשבטים הגרורים עמו, עד אשר נתכה עליהם אותה המארה, אפרים בעמים הוא יתבולל, ההתבוללות הזאת בעצמה, היא הכשירה ישועה לכל העולם כולו, ולישראל ביחוד, באחרית הימים ההולכת וקרבה לעינינו. הא כיצד, כח החיים האצור בישראל כולל בקרבו הכשרת קדושה, טהרת המידות וזיקוק הדעות, והכנה גדולה לפילוש האור האלהי. ואע"פ שסבות חיצוניות גרמו טמטום הלב ודלדול המעשים, אין הטבע של הבשר והרוח משתנה לגמרי וההתבוללות הזאת שנתבוללו חלק מישראל בעמים ונבלע ביניהם, עירוב הדם הזה שנתערב בין האומות, גרם תסיסה גדולה בחוזק שפעת חייו ובבהירות תכונתו ברוח העמים, עד שהם הולכים ונעשים יותר מוכשרים לההופעה העליונה של אור הקודש, של הזוך והזוהר הנפשי העומד מוכן להופיע בעולם ע"י אורם של ישראל, ההולך לקראת תחיתו ועלייתו. ודחיפה פנימית של קרבת רוח, תדחוף את העמים כולם, ע"י סגולתה הנסתרה של הבלילה הישנה הזאת, שיהיו חושקים לצאת למפעלם, להקים שם ישראל על נחלתו. וההתקרבות הרוחנית, לרוח הקודש ההולך ומאיר בנשמת האומה תלך ותתגבר ביניהם, עד אשר יוכשרו להיות מוארים לגמרי מאור העליון של דבר ד', המאיר בהוד יפעת שלומו את כל מחשכי העולם.

רה[עריכה]

הביטול של התוכנים המורגלים ע"פ הסברתם הקודמת בעניני הקדושה והאמונה, הם גורמים חידוש לטובה בעולם, והתוכן של הקדושה והבהירות דעת ד' יוצא עי"ז אל הפועל בכל מלא תקפו. וזה בא ע"י שתי תכונות בטבע השינוי הבא ע"י הביטול שהוא כעין רקב המוקדם להצמיחה הגרעינית, להפריה חדשה הנותנת רב תבואות. התכונה האחת היא שהרקבון, משחרר הוא כח החיים הגנוז בנקודה הנחוצה של הכמות המצערה של הגרעין, ואז יצא הכח בכל חופשו, ומוליד את הפריה הנהדרה, והב' שהביטול הקודם של הצורה החיצונה נותן מקום בלא מעצר לחידוש הצורה החדשה ברב שכלול, באין צורך לסבול מהגרעונות שנתעצמו בהצורה הישנה, ואז נשארת היא רק ההשפעה של הצדדים הנעלים לבדם, שהם מתנחלים לדורי דורות. וכיוצא בו נעשה באור הקודש, שלתכלית השתילה החדשה של כרם בית ישראל, באופן שיהיה אור הנבואה האמיתית חוזר בסגולת האומה, מוכרחים הערכים המורגשים ע"פ צורתם התארית שנתקיימו אחרי הפסק הנבואה להיות מתטשטשים ע"י כח החוצפא שבעקבתא דמשיחא, ומכח הרקבון הזה, יצא אור חדש ומאיר בשפעת נהגו כעצם השמים לטוהר, והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך ולך יקרא שם חדש אשר פי ד' יקבנו.

רז[עריכה]

היסורים הפנימיים שסובלים הצדיקים, על אשר אין הרגש של הקדושה טהור בהם לפי תאות נפשם וחשק נשמתם, הם ממרקים את הזוהמא של העולם כולו. וכדאי הוא לשאת בדומיה את כל העקיצות של החוחים הסובבים את השושנה הקדושה, כדי למתק ע"י היסורים הפנימיים הללו את כל מרירות החיים ולהרבות ע"י זה בעולם רוח קדושה, שלום ואהבה.

רח[עריכה]

הנשמה שלי אינה יכולה להטמין את עצמה בשום התגשמות, אפילו בהתגשמות של תורה והתגשמות של יראת שמים - כל זמן שאינם מתעדנים ברום עדנם, ואינם מתעלים ברום הטוהר של כוסף הנשמה הטהורה, בטהרת הכרתה ושאיפתה הפנימית - שכל מה שהוא עדין, כל מה שהוא מרומם, כל מה שהוא קדוש ונשא, נאצל ונשגב, הכל הוא בכלל החפץ החודר הזה, שהוא צמאון נורא, שצמאה נפשי לאלהים לאל חי.

רט[עריכה]

ע"י שאיפת הטוהר של הנשמה במעלתה העליונה, חוזרת הטהרה גם על הגוף וכל אבריו, וזיו החיים האמיתיים הולך ומתחיל להתגלות עליו. אבל צריך בתחלה לשבר את המחיצות של חשך ענן וערפל, הסובבות אותו.

רי[עריכה]

זהו המכאוב היותר גדול: שהנשמה רוצה להתגלות בכל עז חילה, מעינותיה עצורים בקרבה, והיא חפצה להשטיף אותם, לשום ברחובות פלגי מים, והיא עצורה בכלא, אין מכיר את צערה. וכשבאים לפקוד אותה ברחמים, אין נותנים לה את תפקידה, לתן לה פתחון פה שתוכל לרוץ את ארחה, ולהוציא אל הפועל את המון כחותיה, אלא מטרידים אותה בהשמעות אזנים, בהקשבה, בהקלטה - את מה שבא מן החוץ, והרי היא מוסיפה צער על צערה, עד שיבא מנחם לה ויכיר את מכאובה, ויראה לה את הדרך הישרה איך להתהלך ברחבה, להופיע באור נגהה, ולפשט יפה את כל הנהורים של שיעור קומתה - רק אז ישוב ורפא לה, ותחוש באמת את חוש חייה. וזה הדין נוהג בנשמה יחידית אישית של כל יחיד, ונוהג ג"כ בנשמה כללית של האומה כולה שהיא חולת אהבה, עד שיבא גואלה ורופאה, רעיא מהימנא, שיכיר את מחלתה בדפיקת לבבה, ויתן לה פתחון פה, להוציא לאור את כל מאוייה - להחיות המון עולמים לאין תכלית, הם וכל אשר בהם.

ריא[עריכה]

כשם שאם היה אפשר העדר האלהות היה הכל נעדר בודאי, כן אם היה אפשר העדר המחשבה ע"ד האלהות היה כל תוכן של מחשבה בטל לגמרי. כל המחשבות כולם, כל פרי הרוח, מתבסס הוא ביסודו על התוכן של המחשבה האלהית השוכנת עמוק בנשמת כל אשר נשמה באפו, וכל צביוני המחשבות על דבר כל הענינים החמריים והרוחניים הם תוצאותיה הרחוקים והקרובים של המחשבה האלהית.

ריב[עריכה]

מי שהוא דבק באלהים בפנימיות חושיו, עד שבהיותו עסוק בענינים אחרים, אפילו של תורה ושל חכמה, של מצוה ושל גמילות חסדים, אין דעתו מתיישבת עליו, מפני שהוא חפץ רק להיות מקושר בהמחשבה האלהית ועזוז קדשה - אע"פ שעוד לא בא לידי מדת האמת, שאז הלא תהיה ההופעה האלהית מזרחת לו בכל הליכות חייו וחיי העולם כולו, וק"ו שבעניני תורה חכמה ומצוה תהיה ההארה העליונה וקרבת אלהים משחקת לפניו בכל משושי תענוגיה - מכל מקום כיון שחשק לבבו וצמאונו הוא באמת נובע ממקור האהבה האלהית, סופו לעלות לגדולה ולתפארת, ואין לו להתפחד כלל מכל המעצורים ומכל הבטולים. אומר לד' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

ריג[עריכה]

כששוכחים את הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל , האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה.

ריד[עריכה]

מה שאין הצדיקים וטהורי הלב שבעולם מכירים יפה את התפקידים של העולם הגשמי, על ידי ההתעלות שלהם וההתרחקות של חפצם מכל עניני החומר, אף על פי שגורם להם בפנים ידועים התרוממות נפשית, מכל מקום לעולם הוא גורם ירידה והשפלה, ומההשפלה של העולם חודר רוח של השפלה אחר כך גם אל אותם הגדולים עצמם. ואפילו אותו הריחוק, שהם מתרחקים מידיעת הרע הגמור והזוהמא של הטומאה, גם כן הוא גורם ירידה לעולם, אלא שהם מצד עצמם נמלטים מפח היקוש של הזוהמה כיון שהם מעבירים ממנה את עיניהם. אבל סוף כל סוף אותה הירידה שההתגברות של הזוהמא גורמת לעולם על ידי מה שהיא אינה מתחלשת על ידי אותה הידיעה שהיו טהורי הנשמה יודעים אותה, שאז היו מתאמצים לשברה ולכלותה, היא חוזרת ופוגעת בהם, והם סובלים מזה מועקה כללית. אמנם כל אותו המעמד עומד הוא רק כל זמן שלא התעלו קדושי העולם למצב הגבורה האלהית העליונה, שאז יראה של פחדנות כמוסה בלבבם מפני הכרת החמריות, וקל וחמר מפני פגישת הרע, והם מוכרחים להתבודד בגנזי קדושים, ולהניח את העולם עם זוהמתו להתפשט, כפי הטבעיות הגסה שלו. אבל כאשר יבא להם התור העליון, ועל ידי האור הגנוז שבתורה ודעת קדושים יתעלו למדת הגבורה הנאדרה בקודש, אז לא יפחדו עוד, לא מהכרת החומריות וכל תפקידיה, ולא מפגישתה של הטומאה עם כל זוהמתה. כי בטוחים שבכל מקום שיסתכלו שם בעיני קדושת גבורתם, החומר יתעלה, ויתעדן בעדן קודש, והזוהמא של הטומאה תכלה, ותכנע כולה לפני אור הקודש, ואז יתגדל ויתקדש שם ד' אל אמת, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה, והיה ד' למלך על כל הארץ, והאלילים כליל יחלף.

רטו[עריכה]

למה זה אצער את נשמתי שהיא חפצה בחופש, אם היא מרגשת את עצמה בת חורין. למה זה אשים על רגליה כבלים של אסירי עוני. תשוט במרחבים, תצייר, תתרומם כפי מדת שאיפתה, תעלה מעלה מעלה. ואם הנני מרגיש כי עונותי הם הם אשר יאסרוה בעבותים, מיד אביא לה את עז התשובה, התשובה העליונה, התשובה שהיא קרובה בפי ובלבבי לעשותה. והרהור התשובה ברז מחשבתו מיד יאיר את כל מחשכיה, ויתן לה גבורת ישע.

רטז[עריכה]

שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם, ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה, שדרכי העבודה האלהית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה עבד ה'. העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף ענודתם. כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה. אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה., למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז לאלהים, וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה. ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה, וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות, זאת היא מדתן של כהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך. למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון, אשרי העם שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שד' אלהיו, ועתה אמר ד' יוצרי מבטן לעכד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה עבד ד', העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה, אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו. וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא יראה אור וחיים, והתפארת זו מתן תורה, שהיא תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להתמך, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

ריז[עריכה]

עד הזמן של עקבא דמשיחא היו כל המדות הטובות, שהן דרושות לתיקון העולם, גנוזות תוך הנקודה של האמונה הפשוטה, שהיא יורדת בכל הירידות ועולה בכל העליות. אמנם כל מה שהמדרגות של עקבתא דמשיחא מתגלים יותר, מתפשטים אורות של השלמות היוצאות בעצמם מתוך הנקודה הגנוזה של האמונה, והם מתגלים בר מגופא, עד שלמראית עין נראה, שאין להם שייכות ליסוד האמונה, ומזה נתרבה חוצפא רבה מאד. והצדיקים מרחיבים את השערים הקדושים של האמונה, ועי"ז יוצאים אורות יותר רבים, ומזריחים באורם על כל מושגי השלמות, עד שהם מבררים בעצמם את מקומם, ושבים הם אל יסוד שרשם שהיא קדושת האמונה. אבל בשובם הם מתעטרים בעליות רבות, ונקודת האמונה שבה להיות עטרת תפארת בראש צדיק, ומתוך כך מהתפכת החוצפא לטובה ולעז של קדושה, והפושעים בעלי המרדים חוזרים בתשובה עליונה. ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב.

ריח[עריכה]

כל מדרגות המציאות אחוזות הן וקשורות זו בזו. מתפלש הוא אור החיים ממדרגה למדרגה לפי ערך היחש הטוב שביניהן, שהוא כולו משפט ד' וחק צדקו בעולם. הנהרה העליונה, שנשמותיהן של צדיקים מונהרות בה בכל מילואה וטובה, ביסוד שפעת חדות נועם ד' ועוז חיי קודש קדשים, היא הולכת ומתפשטת על כל השדרות כולן של ההמון הרב לאשרם, לברכם, להאירם ולשמחם שמחת עולמים בזיו חיי נשמות ע"י האומץ של הקישור, שהם קשורים ודבוקים באהבת קודש אל הצדיקים ישרי הלב, ומונהרי הנשמה שביניהם. ובו תדבק, הדבק בחכמים ותלמידיהם. וסדר חיים זה, ושילוב המציאות ביחושיו הפנימיים והחיצוניים, הולך בכל מערכת היקום, ומבריח מן הקצה אל הקצה, עד כדי ההתאחות, המקיפה, של כל החי, הצומח, כל הדומם, וכל הנפש הרוח והנשמה, הממלאה והמקיפה אותם. יסוד פרק שירה.

ריט[עריכה]

השאיפה לאורות עליונים, להופעות רוחניות אדירות, למאור פנימי ברזי תורה וחכמה, להתרחבות אידיאלים, גם כשהיא מונעת לפעמים מההתמדה בהעסק הפשוט של גופי הלכות ושל עבודות מעשיות, אין זו השפלה ועצלות, כי אם התעלות ורוממות. וצריך האיש המעולה להכיר את ערך נשמתו המפעמת ברוח אלהים חיים שלה, ואל יבוז את נטיותיה העליונות, ואז ע"י מילוי השפק של השקיקה העליונה, תבא ג"כ המנוחה המיושבת, שהיא תתן מקום לכל התביעות, ותפתח לו שערי עז ושערי צדק, שבהם ימצאו מקום להכנס גם הארות החיים המעשיים, שיהיו מעוטרים בגופי תורה ועבודות חיוביות וכל מילוי פשטיותן, והם עצמם מקושרים יהיו בהופעת הארתם העליונה הבאה מעצמת כח החיים של הנשמה, בהתרוות צמאונה העליונה, בהשתוקקה לנועם ד' בזיו החכמה והמדע העליון בכל שלל נהוריו המופלאים.

רכ[עריכה]

ההכרה וההרגשה הישראלית היא שכל מה שהוא יותר אלהי, הוא יותר חי, וכל מה שהאדם הוא יותר מקושר באלהות בכל דרכיו, בכל מעשיו, בכל תנועותיו ובכל הליכות חייו, החיים שלו הם יותר רוויים מטל חיים, והעז וההדר והחוסן והחיל מפעם בהם בכל תוקף. וזה הדין אינו רק בדין האדם הפרטי בישראל, כ"א ביותר הוא מתיחש לתחיית האומה בחיי הכלל, שכל מה שהיא הנה יותר אלהית ויותר מקושרה בקדושה גלויה ומופעת ממקור הקודש האלהי, הרי היא עומדת להיות מתגברת, פורחת ומתעלה בהוד וגאון, באומץ ורב אונים. תנו עז לאלהים על ישראל גאותו.

רכא[עריכה]

החוצפה דעקבתא דמשיחא מתבטאת בכפירה. ויסוד הכפירה בא מצד חוסר הנטיה של אמונה. וחוסר נטיה זו בא, מפני שהעולם עומד מוכן כבר להארה גדולה, שכל צפוני צפונות יהיו מובנים, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון. ע"כ הולך הוא כשרון האמונה ומפנה את מקומו לכשרון יותר נעלה ונשגב ממנו, שהוא כשרון הדעת, וישרים הם דרכי ד', צדיקים ילכו בם. ואם כשרון האמונה מתדלדל בהם באיזה מדה, מכירים תיכף לספוג במדה זו את אור הדעת הממלא את מקומו, ואת האמונה מעלים הם אל מקום היותר נשגב, שגם בהיותם מוארים באור דעת, הם צריכים עדיין להארת אמונה בבחינה עליונה זו. ובזה הם הולכים מחיל אל חיל, ויראו אל אלהים בציון ברב עז ותעצומת קדש.

רכב[עריכה]

שלש מדות הן במחשבה. יש מחשבה רוממה שאין בה חתוך אותיות וציורי מושגים, ולא אפילו הגיון שירה והופעה של התבטאות מוסיקלית. שניה לה היא מחשבה מתגלמת בציורים. אבל הציורים הם רק מופשטים וכוללים, ולא יתכן להגביל על ידם שום תוכנים פרטיים, עד שבאה המדה השלישית. והיא כבר מוכשרת להוציא מן ההעלם הכללי אל הגילוי הגיונים פרטיים, המוכשרים כבר להתנתח על כל ארחות ההשכלה בכל ענפיה. וחילוקי ההשפעות שבבני אדם מתפלגים לפי אותן המדות. מי שהוא מוכשר לשוטט בנבכי המחשבה העליונה, שהיא למעלה מציורי ההגיון המנתח, אין בכחו לבטא אפילו ביטוי מחשבתי, באופן מפורש, את הציורים המנותחים. והרי הוא אלם וכבד פה ולשון לגבי ההצטיירות המוגלמה, אפילו בצדדיה הכלליים. ומי שהוא במדרגה כזו, שרוחו מופע מהמדה המנתחת, איננו יכול להגיע לידי פירוט פרטים, אם נתוחו הציורי עומד במעמד ההכללה. ורק מי שנשמתו אינה מסוגלת לאותן שתי ההופעות המתעלות מכל ציור ההצטיירות הכללית, הוא יוכל להרבות בהרחבה בפירוטם של דברים, בתכונות פרטיות.

רכג[עריכה]

זאת המדה היא נוהגת במדה המורגלה הטבעית. אבל במדה השמימית העליונה, יש שכל כך מתגבר המעין העליון של המחשבה העליונה, המתעלה מכל תוכן של ציור, עד שלא די שמרוב שפעה באים לידי הבטאה הגיונים כלליים, אלא אפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גילוי על ידה. וזהו הרז של אספקלריא המאירה, שראה משה, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דקדוקי תורה וכל דקדוקי סופרים, הכל כלול בה בהופעה כללית ובהבלטה פרטית, חיה וקימת, אמיצה ומתנחלת לדור דורים.

רכד[עריכה]

מה שהלב דוחק תמיד מפני עגמת-נפש, בלא טעם וסבה, וזה בא ממקור התשובה, שהאור העליון של זיו השכינה מתגלה בעומק הנפש בצורה מכווצת מאד. וצריך להזיל על נקודה גרעינית זו פלגים גדולים ממעין הדעה העליונה, ואז תצא לאור עולם בהרבה נגהות, גדולות ומפוארות, ותקיף את כל רז החיים, ועץ החיים יגלה בהדרת פארותיו על הנשמה. והתעלה והתקדש אז האדם, ויהפך אבלו לששון, וינחם וישמח מיגונו, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה.

רכה[עריכה]

צדיקים כאלה, שיש להם תביעה פנימית, שכל דבר של תורה, וכל התפשטות, של ידיעה ושל השכלה, יהיה בלוע בעומק התשוקה של האהבה הפנימית והיראה העליונה, בדבקות אלהית, אי אפשר להם שיהיו מנועים מקדושת תענוגם זה, אע"פ שע"י כן אי אפשר להם להרבות כ"כ בלימוד.עז נאמר, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ומ"מ צריך כל אדם, אפילו אם הוא מרגיש בעצמו תמימות אמיתית בתשוקת הדבקות האלהית, להיות מרגיל עצמו בהופעה שכלית, בתשוקת התורה, ולהמשיך אור קדושת האמונה בפנימיות קישורו אל חשק התורה,עד שתהיה ההשפעה של האהבה, היראה, של גופי תורה. ואז תהיה תורתו מתברכת, ומעין השכל יהיה מתגבר בו. ועריגת הלב בתשוקת העונג האלהי תתעלה ותתרומם. ויתאחדו אצלו קדושת התורה וקדושת התפלה. וחמלת ד' תהיה עליו במילואה, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

רכו[עריכה]

גדולתה של חכמת הרזים, של חכמת האמת, חכמת ישראל המקורית והאמתית, היא, מה שבשפע רוח הקודש שלה היא מעלה ומרוממת את כל הגשמיות לרוחניות, ואת כל הציורים שלהן, המוחשים והדמיונים, למרום האצילות, וההשכלה העליונה. וזאת היא סגולתה של תורת אמת, שכל ביטוייה, כל הוראותיה, כל האופנים של הסברותיה, אפילו כשהם יורדים למטה מאד מאד, עד לידי התפיסה היותר נמוכה של האדם היותר שפל, היא קולעת תמיד אל צלם אלהים שלו, ואל האור האצילי של נשמתו, שהיא תמיד שרויה בו בתור נקודה חיונית פנימית. והדברים הולכים ומתעלים, ומתגברים תמיד בחותם אמתתם, בלא זיז כל שהוא משורת האמת, ומנתיב האורה האלהית, ההולכת הלוך ואור עדי עד.

רכז[עריכה]

כשהלב תוסס תמיד, מתגעגע והומה, הרי הנשמה צמאה היא לאלהים, גם המכאוב בעצמו נהדר הוא מאד. והיסורים יסורי אהבה הם, פצעי אוהב נאמנים. ובתוכיותה של הנשמה המון ימים הומים, וזרמים כבירים של יראה, של אהבה, של תשובה, של שקיקה וכמהון לצור חי, אל אלהים חיים, זורמים בקרבה. וכשיפתחו הנחלים הסתומים שבתחתית הזרמים הללו, נמצא בהם מעינות גדולים, מלאים חכמה, בינה, ודעת קדושים. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו.

רכח[עריכה]

שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אח"כ היא מתמתקת ע"י כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כ"א שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה שהם הרשעים בעצמם מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבא בצורתה האידיאלית, לכוין את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה, במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. ע"כ מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדה"ד ואח"כ מדה"ר באה וממתקת אותה בשיתופה.

רכט[עריכה]

אותם הגדולים שהיו מטבע נפשותם בעלי אגדה ושירה, והצד הפיוטי שבנפשם היה גדול ועצום מאד, לא היו יכולים למצא קורת רוח בתלמוד ההלכות מצד עצמן, אלא מצד המקוריות שלהן, שכולן נובעות הן ממקור מים חיים של האורה האלהית שבתורה, שהדבקות האלהית היא עיקר יסודה. על כן דרשו תמיד שעסק התורה יהיה בדבקות, וחייבו להתבונן ולהניח זמנים רבים מגופי תורה גם באמצע הלימוד, כדי לפנות את הלב לרעיון הדבקות האלהית - כל אחד ואחד לפי כשרונו וטהרת רוחו ועומק הדעת שלו. אמנם אותם שהיו בעלי שכל הגיוני, והשכל המנתח והמעשי היה אצלם חי ומלא כח, הרגישו שפעת עונג ומילוי נפש בנתוח ההלכות ובציוריהם המעשיים, והרגישו בעצמם ריווי רוחני ותכונת עבודה מלאה מעצם התלמוד לבדו. על כן הוכיחו שעצם הלמוד ההלכותי הוא המכוון התכליתי, ופינוי הלב באמצע התלמוד אל ההכנה של הדבקות, הוא בכלל בטולה של תורה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי לאחרונים עצמותה של ההשכלה התורית בכל מקצעותיה היא בעצמה מקנה להם את התכונה האצילית של הדבקות השירי או ההרגשי, וק"ו המדעי התבונתי.

רל[עריכה]

כל העולם השכלי כולו, ועמו ענפיו כולם, עד תחתית כל המדרגות, שהן כוללות כל המצוי כולו, מתחלפים הם במצב של עתים חשות, עתים ממללות. כשהמעמד הוא בתור הכנה לקבל את ההשפעה העליונה, הרי הכל חש ודומם. וכשהמצב בא לידי המדה, שהמקבלים כל אחד ישפיע על מה שהוא למטה ממנו, אז המילול מתחיל. ואצל בני אדם הענין גם כן מתחלף. כשההכנה השכלית היא מכוונת, עד כדי לברר את התוכנים שהם למטה ממעמדו, אז השכל המצומצם שולט. והכח המעשי עושה את פעולתו. אבל כשההקשבה העליונה מתגברת, אז אין השכל המפורט יכול לפעול את פעולתו, והדממה מתחילה להיות שולטת. וכשאדם בא למדה זו, אז העסק השכלי הרגיל, בין בחול בין בקודש, הוא למטה ממדרגתו, ומוצא הוא בעצמו תמיד נגודים עצומים, על כל עסק שכלי הגיוני קצוב. והוא מוכרח להיות מכין עצמו אל מדת הדממה, להקשיב את הקול ממרומים, בדרך ברכה רצון ונדבה, ודבר ד' יבוא אליו, ויום ליום יביע אמר.

רלא[עריכה]

שלשה מינים הם בתלמוד, נגלה, נסתר ויחודים. הנגלה הוא עקרו עבודת ההשתכלות, וההופעה של השפעה השמימית בלועה בתוכו. הנסתר, משמשים בו שני הכחות בהשתתפות, הארת השכל והשפעה השמימית. היחודים, הוא דרך לקבל את השפעה השמימית, ההופעה השכלית היא בלועה בתוכה.

רלב[עריכה]

אין לפול כלל בדעתו אם רואה שההחשכה הגופנית היא מעיבה על ההשגה הבהירה, כי רק זכי הרוח הם מרגישים בזה הצער של ההחשכה הגופנית, אבל המשוקעים בחומריות הם בעיניהם טהורים, וחושבים שהם בעלי השגה זכה. וצריך להכיר שדכאות הרוח הזאת, שבאה מתוך הצער של חשכת ההשגה, היא בעצמה היא אורה גדולה.

רלג[עריכה]

רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלהים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה,אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלהית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלהי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהוה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.

רלד[עריכה]

רעיון התשובה, השרוי באדם תמיד, הוא יסוד כל המעלות הטובות. המחשבה העצבנית, שבאה מתוך הקשר אל עומק התשובה, היא מקור השמחה. התכונה היסודית של התשובה היא ההשערה בגדל השלמות העליונה של האלהות, ומתוך כך העונות בולטים הרבה מאד. שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך. וכיון שמרגישים, שההרגשה של החטא בכל אופן באה היא מתוך ההבהקה האלהית על הנשמה, מתמלאים מזה הרעיון עצמו גיל וגודל אין סוף, וחדות השמחה האצילית הולכת ומתגברת יחד עם דכאות הלב של לבוש הנפש, העומדת בדרגת התשובה. התשובה, לפי זה, מביאה לידי גאולה בפרטיות. מתוך הבהירות האלהית, שמתגברת בקרבו, נגאל האדם מכל שעבוד של הכחות הזרים השולטים עליו, והכלל כולו, בהיותו מוכן להרגיש את רעיון התשובה, מיד הוא נגאל, מתוך בהיקות האורה האלהית השופעת עליו, יחד עם הרעיון של התשובה.

רלה[עריכה]

כפי אותה המדה שהאדם מכיר את עונותיו, הבהירות של אור התשובה זורחת על נשמתו, אע"פ שלכאורה עדיין לא זכה לקביעות התשובה בלבבו וברצונו, מ"מ הרי אורה חופפת ומרחפת עליו, וכבר היא פועלת לבראת אותו בריאה חדשה. ואפילו אותם הדברים המעכבים את התשובה, כפי אותה המדה שהאדם מכיר אותם, ואינו מעלים את עיניו ממציאותם, נעשה העכוב שלהם פחות מכחו וארסיותו מתקטנת. ומתוך כך אור התשובה מתחיל להיות זורח עליו, וקדושת השמחה העליונה כבר מתלבשת בעצמיות נשמתו, ושערים סגורים הולכים ונפתחים לפניו, וסוף כל סוף יבא למדה עליונה כזו, שכל ההדורים יתישרו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה.

רלו[עריכה]

האחיזה בהרעיון של ההשערה בגודל אור אין סוף, אע"פ שמצד גבהו הרי הוא דוחה את כל מיני הגיון של דעה וכל מיני רגש מוטעים, עד שהאדם משתומם על ידו ובא לידי תמהון לבב, והוא מוכרח להלביש את מחשבותיו בתוכנים של האצלה והגבלה מסודרת, בכ"ז דוקא זה הרעיון הסתום, שאי אפשר בו הצמחה כל דהו, הוא מקור לכל הברכות ושורש של הסתעפותיהם של כל הרעיונות המושכלים אשר בכל גנזי חכמה וכל דעת קדושים. אשרי אדם המתרומם ברעיוניו לשיא הגובה של אור הקודש היותר מרומם, כי רק ברכת ד' היא תעשיר, ותמלא את הכל באור נגהה.

רלז[עריכה]

כשהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי תמיד הוא בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש, וזהו אור העולם. ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כי ודאי לא יאונה לו כל און, ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד' יהיה בידו למטה חוסן, ושבט מושלים, לנהל על ידו את העולם, ולרומם ברוממות קודש את הכלל כולו, וישמח ויעז במתת גורלו.

רלח[עריכה]

מי שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות הקצובים הם לוחצים את לבבו, ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך צריך לענג את נשמתו בעונג העליון החפשי, של עלמא דחירו,שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים,של זיו אור חיי העולמים.

רלט[עריכה]

ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון התוכי לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם. והאיש, אשר סגולת מרומים זו היא אצורה בנשמתו, צריך הוא להכיר את תכונתו, למען ידע איך לנהל את מהלך חייו, ואת כל נטיותיו, ומערכות מחשבותיו, שיחו ושיגו והגיוניו, על פי אותו המעמד הגדול של אור האהבה, אשר ממלא עדניה הקדושים מתמלאת תמיד נשמתו מטל החסד של אור הברכה העליונה, ברכת ד' היא תעשיר.

רמ[עריכה]

שפעת הצימאון האלהי באה לפעמים כדי להשפיע מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו, בכל הרוחב של מובן זה, לקרב הכל אל מרום הקודש,אל אור שם ד', חי העולמים.

רמא[עריכה]

ההתעסקות במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את הנשמה ומרוממת אותה בחיים עליונים. ומתוך ההתעלות הזאת מתעלים אח"כ המעשים והמדות בהתעלות גדולה, ודילוגית. וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי שלהיחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת על ידו לכל הברואים. וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ שאינו מבינם כראוי. כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל. וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט על כל החוגים, הקרובים והרחוקים.

רמב[עריכה]

הנשמה הטהורה, אע"פ שהיא שקועה לפעמים בהתפשטות נצוציה במעמקי המחשכים, היא עומדת בעז טהרתה, ומתוך גודל הטוהר שלה מרגשת היא את כל הלחצים של הזוהמא אשר בסביבה החשכה, והיא תמיד מתאמצת להתרומם עליהם, ואתה יחד לרומם גם את היסודות של החיים אשר השפלו הרבה, והשתקעו בתוך השפלות של זוהמת החושך.

רמג[עריכה]

כשהאורה הקדושה מתגברת בנשמתו של אדם, נעשה כל העולם כולו לפניו מלא אור קודש, וכל המחשכים שבים להיות מלאי אורים, ואין חושך ואין צלמות, אין רשעה ואין חטא ופשע, כי הכל מתמלא אור טוהר, והכל מוכרע לזכות. ורוח של חן, רוח של חסד, של מחילה סליחה וכפרה, מתפשט על כל העולם וכל יצוריו כולם, ואהבת עולם מתפשטת על כל היקום, על כל הבריות ועל כל החיים, והכל עולה ומתרונן, במלא-פה של שירת עולמים.

רמד[עריכה]

כשהתשוקה העליונה לאור העליון, לזוהר הצחצחות של קודש הקדשים, מתגברת, אז האדם נקרא לשעות אל עושהו, להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו וכל מחשבתו בנועם ד'. כי אם לא יעלה למרום המעמד של הקדושה,שהוא קרוא לה מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו, מלא קצפון ועצב, וכל הפנים הזעומות הללו אינם באים כי אם לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא בתועפות עזו הרוחני הגבה למעלה.

רמה[עריכה]

כשההשכלה האנושית מתעסקת בהתוארים של האלהות, ובאה בסבך של מחשבה ביסוד ההויה ממקורה בענין ההכרח והרצון. כשהיא מציירת לה את הרצון בכל החולשה שיש לו בהגון הרצוני שלנו, הרי היא ממאנת ליחש תואר רצון אל הבורא, מקור כל השלמות ויסוד כל הנצחיות. אמנם אם מתוך השגה זו באה היא ליחש הכרח לתואר העליון, הרי היא נופלת לפח ומוקש הרבה יותר גדול מזה המוקש של תיאור הרצון. וצריכה היא על כרחה לרומם את הערך מעל כל דין של מהות רצון ומהות הכרח, ואח"כ תבוא לאותה ההבנה, שאם לשבר את האוזן אנו מתארים את התואר של רצון, הרי נקודת האמת העליונה משלחת שם את קויה, והננו עומדים במערכה של אורה, מה שא"כ אם מתארים את אותה הסיבה של ההויה בתואר של הכרח, הרי הענין מתכסה בחושך גס כזה, עד ששום אור לא יוכל לחדור אליו. כי מקור החיים ואורו ע"י תכונת תיאור הרצון הוא מתגלה, ואח"כ חלה עליו הארת ההבדלה באין-ערוך - שלא להמשיל למדה זו של הרצון העליון שום תכונה מתכונת הרצון המוגבל שלנו. וחיים ברצונו, וכאמור פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

רמו[עריכה]

שפעת רוח הקודש המיוחדת לישראל היא רוממה הרבה במעלתה ומיוחדת במינה מכל מיני שפע של רוח הקודש, שכל אחד מבאי עולם זוכה לו על פי מעשיו. השפעה הישראלית היא נמשכת מפנימיותה של תורה. וההבהקה של החכמה המעשית, בתורה, ובכל הליכות החיים הפנימיים והחיצוניים, הנוגעים למפעלים, והרגשות, הקרובים לחוג הפעולות, הנה גם כן יוצאת בדרך ישרה מאורה של תורה. ועצמיות כחה העליון של זוהר התורה היא משפיעה על שני אלה הסוגים הרוחניים העליונים, סוג הרזי של רוח הקודש, וסוג הגילויי של אור התורה, שבהגבלה ומפעל, כלאה וכרחל אשר בנו שתיהן את בית ישראל. ותמיד אנו קרואים לתקן את שתי ההופעות הללו, הכמוסה והגלויה, שתהיינה פונות באורח ישרה לקבל את שפעת בהירותן מתוך אור עולם של אוצר החיים אשר באור ד', החופף על הוד יסודה של תורת אלהים חיים.

רמז[עריכה]

שני אלפים תוהו קדמו בעולם, כדי להשריש את היראה הגסה בעולם, שהיא יראת העונש. ואח"כ נלקחה התמצית המתעדנת שלה ונשרשה ביסוד יראת ד', כשהיראה השפלה נשארה כמו דורדיא דחמרא, לחזק ולאמץ את כל היסוד של היראה העליונה, המקיימת את המילוי של כל העונג וכל האהבה של קודש.

רמח[עריכה]

כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כל כונניות העולם כולם, הנם הכנות להעלות את העולם כולו ואת האדם בכללו למעלת הדבקות האלהית. על כן האדם שהוא חש בקרבו נטיה תמידית ועצומה להדבקות האלהית, צריך שידע את תכונתו, ושיקר בעיניו ערכו, ולא יפחות את מעלתו בעסקים אחרים, כ"א ילך בדרכו ועל ד' יתענג, ובאור הדבקות האלהית ידבק ויתאזר. ואל יפחד ואל יבהל מכל מפריע, וידע כי ערך הרעיון ועומק הרגש האלהי המאיר שבקרבו הוא אוצר יקר בעדו ובעד העולם כולו, ויגיל וישמח במתת חבלו, וידע כי הוא ממלא תמיד את כל העולם כולו חסד, ומכריע את הכל לכף זכות. וישמר את ארחותיו, ויעריך יפה את רוממות הערך של כל הגיוניו, ואת כל מוצא שפתיו, כי הכל הוא אחוז באיתן קודש הקדשים. וידע כי הפלא ד' חסיד לו, ועטרת הענוה תהיה תמיד על ראשו מעוטרת בזר שמחת עולמים.

רמט[עריכה]

אפילו אם התכונה של הדבקות האלהית בולעת הרבה מאד מהתכונה המדעית והמעשית, אין לשום על לב, כי הסגולה הפנינית של האורה העליונה היא שקולה כנגד הכל, והיא משלמת בעד כל המגרעות של כל הדברים שהם כולם למטה הימנה, כי היא היא התכונה המבוקשת של דעת אלהים הטהורה, המלאה חוסן וחיל, אשר כל סגולה לא תערך לעומתה.

רנ[עריכה]

עיקר תכונת היראה נאותה היא אל הכוחות הגופניים. השכל צריך להיות מתנוסס בזיו הדרו, בעז טהרת חופשו. ויש שטועים בני אדם לתן חופשה להגוף או להגביל את תכונת היראה הגופנית על השכל, ויצא על ידי זה משפט מעוקל, עד אשר תתכונן תכונת היראה והחופש, כל אחת מהן על מעמדה הראוי לה.

רנא[עריכה]

יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי. כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים, בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד עצור כח היצירה. וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי.

רנב[עריכה]

כל יצירה אופית באה תמיד משני המקורות בבת אחת: ממקור הרום האצילי שבשורש הנשמה בחביון עזה, וממקור התכונה החמרית במאפלי הרגשותיה. אלה התהומות קוראים הם זה לזה באין הפסק, ועל ידי פגישת קויהם - אור החיים, אור היש, אור החכמה, אור השירה, אור ההויה יוצא ומבריק. והתכלת, הים, הרקיע ואבן הספיר מתאחדים בהוד יפעת גילוייהם לחדות גאולים, שיבאו לציון ברנה ושמחת עולם.

רנג[עריכה]

עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות, בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשניהם יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים, המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.

רנד[עריכה]

בנטיות הקודש שבעולם, אנו מוצאים את תכונת הנטיה המוטבעה בטבע הנפש, גם בצדדיה החמריים והשפלים, אלא שעל גביהם מתגלה אור הנטיה היותר עליונה ואצילית. וככה הולכים הם המצעדים, וגבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם. עד כדי היפעה האלהית, באור פני מלך חיים, דברי אלהים חיים, אשר לתורת חיים. הנטועה בעם הקודש, העומד להתהלך לפני ד' בארצות החיים. אז בהקשר הנורמלי של המדרגות. התכונה השפלה הטבעית, המוטבעת בטבע החמרני של האדם. אובדת היא את תכונתה. והיא בטלה ברוב האור העליון שלמעלה ממנה, כמדת שרגא בטיהרא. וכנר לפני אבוקה, וכטפה בים הגדול. אמנם מסייעת היא אותה הנקודה השפלה, המוטבעת בנפש התחתונה, לעזז את עצמת הקודש, ברדתו אל מערכות החומר וחושיו, ופועלת היא בזה את פעולתה גם על כל אצילות היפעה שהמדות העליונות יושבות עליה, כחמרא דיתיב על דורדיא, המועילה לקיומו ואמוצו. בתכונת החיים אשר לאומות העולם מקשקשת היא הנקודה הטבעית הזאת גם כן. את צורתה היותר מהולמת לנחלת גויים מצאה על ידי המינות, שיצאה מהלאה לגבול ישראל, להיות לכח אמוני בעמים רבים. אבל כאן נפרשה הדורדיא מכל יין הלבנון, והנקודה החמרנית בתקפה הירוד והמגושם מוצאה את ביטויה בהתאמה לתוכן של אליליות מנוסחה שלפעמים נתמה על החפץ של הריח החריף אשר לבקשת הקודש שנולד ממנה, אבל מיד נרגיש ריח של בשר, והבשר הולך הוא ומעביר את צורתו, ובשר קדש יעברו מעליך, עד שמתהוה לבשר חמורים השוה אמנם במשקלו לבשר אדם. והמשקל הזה, התכונה ההשויית המקרית, לכאורה היא הגורמת שעקבתא דמשיחא מתגלהגם כן על רכיבתו של חמור זה, שבאמת איננו חמורו של משיח עדיין, שהוא עתיד לבוא במהרה בימינו בקרוב, כי אם טולא דכופתא דחמריה. והצללים הללו הולכים הם ונסים, לפי תוקף הארת השמש, שמשו של יעקב, אשר זרחה בעבורו, לרפאות את צלעתו, שפגע בה שרו של עשו, כשנדמה לו כתלמיד חכם מעבר מזה, וכליסטים מעבר מזה, ויעקב אשר האמת היא מנת חבלו, קרא שם המקום פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. כי פודה ד' נפש עבדיו, שהיא מוארה תמיד באור חיי רוח ד', המופעת במלא יפעת נשמת צור כל העולמים, אל אלהי ישראל, הנגלה בחזון אצילי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר.

רנה[עריכה]

סוד ההשגחה מתפרש הוא דוקא ביחודה של כנסת ישראל. כלומר, כל מה שנעשה בעולם, הוא מכוון בהשגחה מדוייקת, והכל בשביל ישראל שהוא יסוד העולם. ומסוד ההשגחה הזאת באות כל כוונות התורה והמצות, שכמו שהכל נעשה מאת ד' בשביל ישראל, כן הכל מכוון לעשות רצון ד' בשביל טובת ישראל. עבדו את ד' אלהיכם ואת ישראל עמו. וזהו עומק הרצון של יחוד קוב"ה ושכינתיה שכ"כ התפשטה באומה אמירתו ע"פ המקובלים. כי אני ד' שוכן בישראל. ואור חכמה זו, ובהירות הנשמה הבאה מידיעה ברורה זאת, אינה מתגלה בהדר גאונה כ"א בארץ ישראל, ע"כ רק הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ - דוקא.

רנו[עריכה]

כשנמצה את עומק הרעיון של רז ההשגחה, הננו צריכים לסדרו בסידור של כמות, ושל איכות. הסידור הכמותי הוא שלא יש שום דבר בעולם שאיננו נעשה בדבר ד' ועצתו העליונה, כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ. והצד האיכותי הוא שהעצה היא העצה היותר אצילית, היותר מגמתית, ויותר אידיאלית, מכל מה שהלב יכול לחשוב. והעצה הזאת שרויה באידיאליותה בכנסת ישראל, המצוינת בעולמנו בתור גוי אחד בארץ, ובשרשי הויתה במעמד האצילי, עד אין קץ ותכלית. אבל לעולם מוכרחים אנו להשקיף את ההדר העליון, על ידי ההתאחדות הנפלאה של שני אופני ההשגחה הללו, שהשניה המבוטאה בכנסת ישראל מגלה היא את כל האור והעילוי של הראשונה, ומחשבתן של ישראל קודמת לכל, וחותמת את הכל. הרעיונות המתיחסים לההשגחה בכלל, אפילו בכל מעמק הפרטיות שלה ובכל ערכי דיקנותה, אפשר להם להגלות בהופעה של השכלה בהירה בשכל האנושי, וקל וחומר בערכי רוח הקודש ונבואה. אבל ההופעה האיכותית, המצבינת את כל הוד האידיאליות של העולם, והתרכזה בכנסת ישראל, בכל תועפותיה, מרום עליון עד עמק שפל, זה אינו מתגלה כי אם על ידי אור התורה, נבואתו של משה, לא בחידות, ולא בחלום, ולא במראה נבואית מודרגת, כי אם דוקא בהתודעות של פה אל פה אדבר בו, המיחדת את כנסת ישראל בעולם מכל גויי הארץ, ומיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ מקצה השמים עד קצה השמים. ומזה האור האיכותי, הנפלא בטהרתו, בחוזק הראותו, ובהוד חותמו הריאלי בחיים, המבטא בכל את הדר אמתת אצילותו, נשאבת כל נבואה וכל רוח הקודש, בכל הדורות ובכל הזמנים, עד עולמי עד. וכל החכמה וכל התרבות האנושית הכללית היא תמיד פונה בפנימיותה להגיע אל המעין העליון הזה, להספג מרוחו, ולהיות מואר מאורו, אור החיים מעולם עד עולם, עד אשר יבא היום הגדול אשר בו ינהרו עמים רבים אל הר ד' אל בית אלהי יעקב, בשאיפה של ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם.

רנז[עריכה]

השמות של השבטים, מורה להיסוד הצרוף של כנסת ישראל מצד קדושתה העצמית, ושבעים נפש הם כבר מצד צירופם של ישראל לכללות העולם.

רנח[עריכה]

כשתהיה האורה האלהית הפנימית, שהיא דוחקת את כל הנשמות, להסתופף בצל שדי, מתגלה בעולם, יוכר שכל תנועה, בין גשמית בין רוחנית, שנתהוה בעולם החיים והחברה לא באה כי אם כדי להוציא את העולם מן המיצר, והצמצום האפל, שמעכב בעד האור העליון מלהגיה אורו בשפעת רחבו האין סופי, ואז יכירו כל בני אדם, כל העמים השונים, כל הגזעים, כל הלשונות, וכל בני הדתות, והסגנונים השונים שבמהלך המחשבות והרגשות, שאיזה רעיון נשגב ונאצל, ואיזו שאיפה אדירה וקדושה, היא מקפת את כולם, שערכה הוא יותר חשוב, מצד אחדותה, מכל פרטי השינויים שישנם באופי ההתגלות שלה על במת החיים, ואז יגשו זה לזה, כל הלוחמים, כל המריבים והשונאים, ויתאחדו באחוה טהורה, כשיבורר הניב, והלשון יזדכך, להוציא לאור את המצפון המאוחד בלא שום גמגום והסתרה כלל. כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד.

רנט[עריכה]

עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אתד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש. חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי. עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו, לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור חיי כל החיים. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.

רס[עריכה]

ואם הנשמה בחביונה היא חדורה צמאון אלהי, וחשיפות היושר הטהור היא עריגתה הקבועה, מי הוא זה יכול לעצור בפניה, ולהטות אותה מאורח שטפה הרענן.