שמונה קבצים קובץ ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים · קובץ ו · >>



תוכן עניינים

א[עריכה]

איני יכול לצמצם עצמי בענין אחד, בדבר אחד, במדרגה אחת ובסגנון אחד, כי-אם צריך אני לשאב מכל הסגנונות, מכל הענינים, מכל המדרגות, מכל הדברים. ואם אני רואה דרך אחת שהיא טובה בעיני ואני רוצה להמשך אליה, רואה אני אחר-כך איך ששאר הדרכים מבקשים ממני את תפקידם. אני צריך לכרות ולשתות מים מבארי, באר מים חיים, מחשק התורה שבנשמתי, מהאות המיוחד לי, שכל האותיות שבתורה באים על-ידי הצנור הזה אלי, וכל העולם כלו וכל עניניו, מתיחסים אלי על-פי זה התוכן בתמימות לב, ברוח נכון, בנפש נדכאה, בגבורה ועליזה קדושה. אני צריך לקבל את כל שטפי הנהורות, אף-על-פי שהם באים אלי פזורים מאד, סופם שיתאחדו, רק לשא עינים למקור האחדות ומקור החיים, להתדבק במחשבה העליונה, בקדשת התורה ושרשה, באור חיים של שמחת גאונו של צור ישענו, בדרך הישרה של המדות הטובות, של הבנין והתקון של הוד העולם, של אושר החיים, של קדשת היש, של עמק המציאות ותפארתו, להדורו והודו ופארו של כל העולמים, ליפי הנאצל שאין לו דגמא, למקור כל האמתות, לרב כל הטובות, לדבקות הקדש, ליסוד כל החיים, למעין כל הדעות, למקור האמת ואור שרש כל קדש-קדשים, לראש כל ראשית וכל תכלית.

ב[עריכה]

צריכים לעיין בסקירה יפה מאיזה מקום נמשכת העצבות, וממנה יתר פגמי המדות, כדי לבטלם ולהפכם לטובה ולקדושה. והנה מי שדעתו רחבה, ועומד להכניס את כל המון הרעיונות המשוטטים בעולם אליו, למתקם ולהחזירם לטובה, כשדעתו מצטמצמת, על ידי עצמו, או על ידי איזה השפעה, ואפילו כשתהיה טובה מצד עצמה, כגון שקורא בספרים או שומע דברי תורה ומוסר מאנשים כאלה שלא באו למדה זו של ההרחבה, ותוכן המוסר שלהם הוא צמצום החיים הגשמיים והרוחניים, וסגירת הפתח בעד כל רעיון שאינו מוכן להקלט על פי השגתם להיות ממנו תוצאות טובות – אז כל אותם אוצרות החיים שבאלו הרעיונות, הנדרשים לבוא מן החוץ פנימה, ולהסתדר במערכה יפה עד שכולם יהיו מוכנים לעבוד את ד' על ידם, והם נשארו מבחוץ בלא כניסה ובלא תיקון, על ידי הצמצום והמחשבות המוגבלות, הם הם מעוררים יללה ועצבות גדולה, וחשכה נופלת על העובד המשיג. וצריך הוא להתאמץ באימוץ גדול להמשיך את עבודתו הגדולה, ולקחת עמו את כל התמצית של הטוב המצומצם, את כל התמימות שישנה ברעיונות הקודש שיוצאים מפיהם ועטם של יראי ד' וחושבי שמו בעלי הפשטות והצמצום, ועל ידי הצירוף הגדול, והאיחוד של כל ההפכיים, ישובו הדברים להיות שמחים, וחדוה גדולה ונחת רוח עמוקה תהיה נשפעת עליו, ויעבוד את ד' בשמחה, וקדושתה של תורה תתרחב, ותורה דלעילא תתאחד עם תורה דלתתא, וכל המחשבות העליונות הנאצלות ומופשטות יתאחדו עם המחשבות התחתונות הפשוטות והממשיות, וכולם יחד ייעשו ללהבת אחת מאירה באור שבעתים, לחמם את הלבבות ולהאיר את מקומות החשכים, ולהרבות אור ד' בכל עבר ופינה.

ג[עריכה]

כל מה שהמחשבה משוטטת יותר בהענין האלהי, כל מה שהיא יותר דבוקה בשכל וברצון, ברעיון ובחשק, בדמיון ובציור, בהמובן ובמה שהוא למעלה מן המובן, בהשערה ובנטיה, להקדושה האחדותית של יחוד האל המיוחד ב"ה, הרי כל ההויה כולה כלולה בקרבה, כי המחשבה הדבקה בשורש היש הרי כל היש קשור עמה, וכיון שהדעה האלהית כוללת הכל, כל היצורים וכל מחשבותיהם כל תעלומותיהם וכל נגלותיהם, כל העבר ההוה והעתיד, על כן לפי אותה המדה של הקישור האמיתי עם התוכן האלהי באמתתו, חל רוח הקודש על המשיג העובד, הקשור והדבק, וכל תעלומות עולמים מתגלים לו, ואור הגנוז, שהאדם צופה על ידו מסוף העולם ועד סופו, מתגלה עליו. ועם כל רכוש עושר ידיעתו, הרי הוא מתמלא ענוה ויראה, דרך ארץ וישוב דעת, אהבת הבריות וחמדת המדות, וכל העולם כולו קרוב אליו ברוח חסד ואהבה, ואושר החיים וכל הברואים כולם נעשה קרוב אל לבו, על הכל הוא מתפלל, עם הכל הוא מיחל ומקוה לחסד ולרחמים, לאורה וצהלה, עם כל בריה הוא מצטער בצערה, ועם כל נשמה הוא מקוה את תקותה, על הכל סוכת שלומו פרוס, ומעין דוגמא של חסד של מעלה מתמשך עליו. וחוזר הרצון האיתן והקדוש ומתיחד עם הידיעה. והתעלומות מתגלות, והנשמות, עם כל תוכניהם, כל מסתריהם ופנימיותיהם, מתגלות לפני רוח ד', אשר בלב איש, אשר ד' אור לו, אשר ידע שמו.

ד[עריכה]

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים. האש הקדושה, שלהבת הקודש, השרויה בדברי תורה, שהיא מחממת, מאירה ואינה שורפת למחזיקים בה ולמסתגלים אל קדושתה, הרי היא שורפת את המתרחקים ממנה ופורשים מאור קדשה. וזיקי אור התורה הנם הולכים אחרי העוסקים בה שזנחוה, והענינים החומריים הריקנים מתלבים והיו לבערה, והנשמה, אשר נפסק כרגע זרם מקור חיי קדשה, לא תוכל שאת, במצב הירוד שלה, את זיקי הקודש הנדבקים בעניני החול. אמנם, רק אם הוא פוסק מדברי התורה ומענינה ועוסק בדברי השיחה ועניניהם, אז הבערה מכאבת ואוכלת כל פה וכל קרב ולב. אבל אם איננו פוסק מדברי תורה, ולוקח את השיחה להעלותה ולקדשה, להראות את אור הקודש מאורה של תורה של אור אין סוף ברוך הוא, חי החיים המופשט, להחיות כל היצורים, הרי הרתמים עצמם שבים להיות תכנים מהנים ומועילים. מדתו של אליהו הנביא, פותר כל קושיות ואיבעיות, ממונה על כל שיחות קודש ופעולת ישועות, והוא ישב תחת רותם אחד, ומשם לקח עוגת רצפים, ומזה באה שיחת חולין של תלמידי חכמים, שמצדה הקל היא צריכה תלמוד, ומצדה החמור היא שקולה ככל התורה כולה, כאמור במדרש משלי. מכבים אמנם את הגחלים של הרתמים על ידי בערת התשובה, כששבים מיד אל התורה, ולמעלה מזה כשמעלים את השיחות למרומי ערכן, אל המקום שמשם נלקחו, מיסוד רוח החיה של האדם, ממקור שם ד' ורוח פיו, הנותן רוח לכל אשר רוח בו.

ה[עריכה]

כשהעולם כולו מלא דופי, מחשבות טפלות, רעיונות תוהו, תגרות ומלחמות, שפיכת דמים והפקרות, אז מוצא לו האיש הישר אשר אוצר חייו קודש הוא, אשר חזיונו על היקום וכל אשר בו יוצא ממקור החיים והשלום, את תפקידו, את אומץ רוחו ואת תעודת חייו. וידע נאמנה כי רק ענוי ארץ, רודפי שלום, מבקשי ד', הם הם מקיימי העולם ומעמידיו.

ו[עריכה]

לא מהתרשלות בא בטול תורה שלי, כי-אם מגעגועים פנימיים על טוב ד' של רזי תורה, על דבקות עליונה. נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך. רבו עלי אמנם העכובים מלהוציא אל הפעל את עמק הקדש שבנשמתי, אבל לא מפני זה אניח את דרכי, דרך הקדש יקרא לה, ותורה עליונה היא מקור שעשועי, והיא תביא לי את ברכת התורה, את עמק החסידות, את ענות הצדק, את אור העז והרוממות, ולבי יפתח להשכיל באמתת אור ד', להתפלל על כל נאנח ונדכא, על כל צריך לרחמים, על העולם כלו, על הדור, על הנשמות הנדחות, על כל צער וחסרון. ויאירו עיני להצטער בצער העולם, בצער השכינה, בשכל טוב, בהשגת ד'. ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישראל, אלהי ישעי, האל המאזרני חיל וישם רגלי כאילות, למנצח בנגינותי. ומה שהמחשבות העשוקות, החפצים והכסופים באים אלי שלא בהדרגה, למעלה ממדרגתי, אין לפחד מזה מאומה, כי זאת היא תכונת הדור, ובפרט אני, שאני צריך לאחד את הכל, את כל ההרגשות, כל הידיעות, החכמות, הציורים, השיחות, העבדות, השירות והמליצות, הסיפורים וההלכות, האגדות והמשלים, ודעי צריך להיות פונה על גוי ועל אדם יחד, ולצפות לצפיות עליונות, ולדעת עמקי תחתיות להעלות משם פנינים, אבני ספיר וברקת. עם כל עניי וענותי, צריך אני לדעת כי מפלאות תמים היא עמדת נפשי, וכל הסבות השונות שבמצבי, ועל כלם אודה ד' ואשמח במתנת חלקי, ואתחזק ואתאמץ לעבדו, למען שמו באהבה, בשכל גדול ובנטית אמת לאמתו, לאהבת הקדש, הנשגב, הטוב והיושר, להוציא מן הכח אל הפעל סגלות יקרות, להשיב רבים מעוון, להרבות אור חסד עליון על עמו, על כל יצוריו.

ז[עריכה]

צריכים להעריך את התוכן של כל חכמה לא לפי הערך המתגלה בפרטיה, כי אם לפי הרוח הכללי שבה, ובזה יכולים לסדר את כל המדעים למדריגותיהם, ולהבחין איזה מהם עומדים בסולם החכמה הכללית במדריגה יותר עליונה, כשם שאפשר להעריך השפות, באיזו מהן מתגלה רוח עליון יותר. כל החכמות מתיחסות לתורה באותו היחש שכל הלשונות מתיחסים ללשון הקודש. זיו העולם מתגלה על ידי לשון הקודש, זאת היא השפה הברורה, המכוונת להשקפת העולם של אספקלריא המאירה, הכוללת בתוכה את סגולת הדעת בתור כח פועל, לא רק כח סוקר ומצייר את היש, כי אם כח מחולל ומוליד, מוציא את ההוייות לאור עולם, מן האין אל המציאות. העולם בלשון הקודש נברא, ומאור התורה חוצב, וממקור חייה החיים נמשכים כולם, ובאורה העדונים כולם הולכים ומתגברים. מבחין המבין את ההבדל שבין רוח החיים, חיי האמת, חיי האור, חיי הקודש, חיי החיים, המתפשט בתורה לכל פרטיה, סעיפיה, הדרגותיה, תכניה, דיוקיה, תולדותיה, סעיפיה וענפיה, ובין הרוח הממלא את כל המדעים וכל ההרגשות. הבדל נורא שורר ביניהם, בין קודש לחול, בין חיים לשלילת החיים, ובין אור עולם לחשכת תהום. והחיים במקורם, את הכל יקראו לחיות, את הכל יחיו, את הכל יעודדו, את הכל לתחיה תקיץ תורת חיים. אבל מי ידמה וישוה לאהבה בתענוגים של יסוד החיים, של הוד חיי הנשמות, אשר בסגולתה של תורה. אשר הדבק באור חייה, באור פני מלך חיים. הקשורים בה, המתימרים בכבודה, המתרפקים באהבתה, הבוזים את כל יקר העולמים בשביל נועם ידידותה, הם הם היודעים מהם החיים, הם הם הטועמים בכל עת ובכל רגע את נועם החיים, להם רז החיים מתגלה, מה שהוא לכל העולם כולו רז כמוס ונעלם, סגור חותם צר. אשרי העם שככה לו, אשר תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו, מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מכין הרים בכחו נאזר בגבורה. ותורה מפי הגבורה נתנה.

ח[עריכה]

החטאים שחסרון סידור גופני גורם אותם, הם נדרשים להיות מיתקנים תחילה, על ידי הטבת אורח החיים, שישוב הדעת החכמה המעשית צריכים לבוא לעזרתה.

ט[עריכה]

אני לא אפול ממדרגתי משום נטיה זרה, כי אדע כי כל הנפילות גם הן נדרשות. ואם כי מאד צריכים להתאמץ להיות תמיד שרוי במצב האורה, שמחת הקודש וחשק התורה והעבודה, מכל מקום גם כאשר יעברו צללים, והרוח נעכרת מעט, ופעולות קצופות יוצאות אל הפועל, והגופניות הזועמה מתגברת, לא אפחד פחד, כי מיד אשוב בתשובה, והמצב הנשפל יהיה לפני למקור לימוד באיזה אופן לסדר את המסילות לימים יבואו. ד' לי לא אירא.

י[עריכה]

יסוד היראה הוא מה שמתיראים להפסיק את הדבקות האלהית, המלאה אורות עליונים וחיים עד העולם, ותוספות הארה בכל העולמים. ונחת רוח, ועונג עליון, ביסוד חיי החיים. ומיד בהפסק החשק, ונטיית התאוה הבהמית, הכל מסתתר, והאורה מטשטשת, ומרגישים מיד מיעוט השגה, וכהות רגש, הסרת רוח השמחה העליונה, פחדות של שפלות. וזה נוהג גם בכל נטיה לצד החומריות, ותמהון לבב, גם כשהיא של רשות, וקל וחומר בעניני איסור, שאין שיעור לנפילה והריסה, לחשכת המאורות, וסיתומי צינורות החיים, התמעטות השפעים, והעינוגים. על כן, יאחז צדיק דרכו, ואיש נלבב תמיד יוסיף אורה ונהרה, ובאור תורה יאמץ, ובעוז קדושת תפלה ושיחה, זימרה והודאה, ומחשבה קדושה, ועצת גבורה, וצפיית ישועה, יחזיק ולא תרפינה ידיו, ורב טוב יוסיף, ופאר מקדושים על הדרת חייו יופיע, ובהיכלו כולו אומר כבוד, יגיל וירנן בתשועת ד', אשר תשגבהו.

יא[עריכה]

כל מה שהנשמה מתגברת ביותר באדם, ואור הקודש מתגלה בו, ככה הוא מרגיש יותר את הערך של דיבורים שבקדושה, וכשהוא מדבר בתורה ובתפלה, שפעה רבה של אורות נשמתיים שופעים ממנו, ופתיחת צנורות הדעה העליונה, והרגשת הקודש המלאה מתראה לפניו בשלל צבעי אור וחיים אמיצים, נאדרים בקודש.

יב[עריכה]

אותן ניצוצות הקודש, שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף. וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה, ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למשרים, דובב שפתי ישנים. אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים, יפה צעקה לאדם. וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית, צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקון ואורה, ויקוים אין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו, צעקת צדיקים הללו איננה באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה, כאילה בעת לידתה.

יג[עריכה]

ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אור האמת של הצמאון האלהי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה, אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים על ידי סבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד.

יד[עריכה]

לפעמים יש שמרגישים את ההתקשרות שיש בין דיבורו של אדם לעולם, וזאת היא התחלת הדרגה של גאולת הדיבור מהגלות. ואפילו כשהוא מתחיל לזרוח רק בכח הדמיון לבד, גם כן הוא סימן טוב, ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אמץ.

טו[עריכה]

מה שרוצים להשתוות למלאכים, בהשגתם, בבהירות שכלם, בקדושתם ובשמחתם, בצהלת זריזותם ובאור קדשם, אפילו כשמתחיל הדבר בצורה מעורבת, מטושטשת בדמיונות כהים, הוא גם כן דבר טוב ונשגב, וסימן טוב על עוצם קדושת הנשמה. ובכללות כנסת ישראל מונחת תכונה זו של חשק ההשתוות עם מלאכי עליון, אותם העומדים בסולם היצירה למעלה ממדריגת האדם, על כל פנים מצד מצבו בעולם הזה, בהיותו קשור בחומרו, ואומרים אנו בכל יום, נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. וחפץ עדין זה כשהוא מתבטא, הוא מוסיף אור ואומץ לנשמה, ומציל כל שפלות נפשית, וסוף שהוא בא לידי תשובה עליונה, תשובה מאהבה גדולה, מחשק עליון של נועם ד'. וכל יחיד ויחיד ראוי לו שימשיך תוכן קדוש אהוב וחביב זה על נפשו, רוחו ונשמתו. ברכי נפשי את ד', ברכו ד' כל צבאיו.

טז[עריכה]

הצדיקים העליונים משיגים ומרגישים את שפע הקדושה של השפעת קדושת הזמן לרגעים ולחלקי הרגעים, ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. על כן אין הם קובעים זמן לתורה, כי אם תמיד הם עוסקים בדבקות שכלית, ותורתם מתברכת, והשפעת רעיונותיהם הם הם גופי תורה ונשמתה של תורה, ומתגלים להם אורים גדולים בכל עת ורגע, ומשפיעים בזה שפעת חיים על הקרובים והרחוקים, על החיים ועל המתים, על כל היקום ועל כל העולמים. ושערי תשובה פתוחים הם כים, וכל הרוצה להכנס בתשובה עילאה נכנס.

יז[עריכה]

מדרגת ההשתוות במדות היא עולה עד אותה המדרגה, עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות, כי לא יכנס בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת ובבהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו כדי לבוא למדרגתו הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא למדת ההשתוות. אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו עד שיגיע למדה עליונה זו, שלא יהיה דרוש לו לא שבח ולא גנות. ואם יעלה למדה זו אז יהיה באמת מעדת ישרים, שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי, ויקיים חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. ודוקא כשבאים למדה זו, תוכן הכבוד הרוחני, כבוד האמת, חי הוא בנשמה, כי אין דבר שבמינו שיהיה מחריב בו, שהוא הסיג של כבוד המדומה, וקל וחומר של צורך הבוז כדי להשפיל דעתו. ועל ישרי לב כאלה, הקשורים בקשר החכמה העליונה, המשקיפה על כל העולם כולו באור האמת הברור, נאמר כבוד חכמים ינחלו, כחם מתגבר, ודומיתם נפלאה, ראשי תבות כחי, וסופי תבות דמו, דומיה תהלה, גבורי כח עושי דברו.

יח[עריכה]

הדבקות האלהית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת, וכל הכחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים, והעולם וכל מלואו שמח עמו. ההשגה המביאה את הדבקות האמיתית, ובאה עמה ביחד, היא ההארה של העושר של הישות האלהית, שהיא משבעת מטובה את כל הקשורים עמה. ניצול הוא בזה מהעוני הגדול של העולמות הנפרדים, שכולם הם חשוכים ודלים, לגבי האור והעושר העליון של מלך הכבוד ב"ה, ד' אלהים אמת, המצוי האמת, אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו. כי אשב בחשך ד' אור לי, אל ד' ויאר לנו, ד' אורי וישעי ממי אירא, ד' מעוז חיי ממי אפחד, ואבואה אל מזבח אלהים, אל אל שמחת גילי.

יט[עריכה]

ארבעה דרכים ישנם לקימת חצות. האחד, החזרת הנשמה להגוף בדיוק, הבאה מתוך הרגשה פנימית בעילוי העולמות ויקיצתם בנקודת חצות לילה. הב', על ידי רוח צפונית הבאה על ידי כנור התלוי למעלה ממראשותיו של דוד מלך ישראל החי וקים. הג', על ידי קול התרנגול, המכריז ואומר, קומו ישנים מתרדמתכם. הד', על ידי מכונה מעשית, כמו התיקלא, ומשקלי השעות. ולפעמים באים כל הכחות יחד ומעירים, עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר.

כ[עריכה]

כשהנפש היא בריאה, אוצר הרגשת הקדושה הוא שלם תמיד, חי ומלא, ומשפיע תדיר מאורו וחומו על הצדדים הנמוכים ממנו, ועל הנעלים עליו. משפיע על הגוף וכל אבריו וכחותיו נעימת ידידות מתיקת הקודש, ועל הארת השכל וכח השינון והלמוד הוא משפיע גם כן מאורו המוחש והמורגש, עד שתלמוד תורה לשמה, בדבקות מורגשת, הבאה וחודרת עד לעצם דם ובשר, הוא דבר תדירי ומובן מאליו. ויחד עם החדוד והשינון וטרדת השכל בעומק ההלכה באה השלהבת המורגשה של הדבקות האלהית המורגשת, הממתקת גם את הבשר. וחטיבה שלימה עושה אז האדם את העולם כולו, ע"י התאחדותו בעצמו, ומקשר הכל לחיי כל עולמים, ומתמלא זיו עולם ושעשוע עליון. המעיד לו על קשר קדשו בתענוגי עדנים, המוכנים ליראי ד'. הדבקים בו. אמנם בעת השבירה ודלדול הכחות הרוחניים פוגעת המגערת בכח הגופני, ומקדרת את זיו הנפש. והרבה צריך האדם לעמול עד שתשוב אליו ההארה הרוחנית להיות מורגשת עד שאור התשובה, וזרם שטף הדבקות האלהית יוחש אליו בפנימיותו גם מצדו הגופני, עד שתמיד, בעסקו בתורה, יחד עם ההבנה השכלית של עמקי ההלכות יופע עליו אור חי מפנימיות מעמקי החיים, וידלה ממים עמוקים עצה בלב איש, בכל תורה ובכל טרדה שכלית ירומם וינשא הגבה למעלה למעלה. אבל זאת היא דרך ד' האמיתית לשוב אל התורה, אל עמקה והדרה, אל פלפולה ושינונה, ברעיון בהיר, בלב מתנה, ובאוצר חיים של קדושת הנפש, המשלימה את הוד הרוח והנשמה. ומחיל אל חיל ילך, ויגדיל תורה ויאדיר. והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך, אל תקרי והדרך אלא וחידודך.

כא[עריכה]

כל מה שהדיעות יותר מתחלפות, כשהן מתחברות זו עם זו יוצא מהן אור יותר נוצץ ויותר מאיר, מתקיים ומלא חיים.

כב[עריכה]

אמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים, המאושרים, הראויים לכל אדם, וזאת היא עצת ד' ברוח התורה, והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, את הדרך זו בית חייהם. מכל מקום טבע הסגולה הנשמתית הוא נותן, שיחידים ימצאו בעולם, שההסתכלות העליונה, וחיי הפרישות הקיצונית עם הטהרה המופלגה, היא נאותה להם, כדי לכבוש דרך לעולם כולו, להאיר נתיבות עולמים. ואלה הגדולים מוצאים בתכנם הקיצוני את אותה שביעת החיים, והאושר המלא, יותר הרבה ממה שמוצאים אותם רוב בני אדם בלכתם בדרך הממוצע הראוי להם. על כן יחידי סגולה בעלי חסידות מופלגה, זאת היא גם כן מכלל תוכן קדושת ישראל שימצאו בעולם, ובמאפל הגלות לפעמים דוקא אלה הענקים הם הם אשר האירו לנו את כל חשכת החיים, וישימו לנו מעקשים למישור, ומחשכים לאור.

כג[עריכה]

על-ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ-ישראל בצורה מטושטשת. הסגולות העליונות של עומק החיים האלוהיים, נעשות על ידי ההתנכרות אל סוד ד' לדברים טפלים, שאינם נכנסים בעומק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר איתן בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה, כי לא יחסר למשיג רק את השטח הגלוי שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפית הישועה הוא אצלם כמו ענף אפיזודי שאינו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה שיש בשיטה מעטת - הלשד כזאת. לא שוללים אנחנו כל מין ציור והבנה המיוסד על ישרות ורגשי דעה ויראת שמים באיזו צורה שהיא, אבל את אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה, כי זהו אסון שאנו חייבים ללחום עליו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה.

כד[עריכה]

צריך אני לעצה, שאותה השמחה וקורת הרוח שאני מרגיש בשיטת מחשבותי הרוחניות, ובעסק הדיעות והנסתרות, תהיה עמדי גם בעת עשיית המצוות המעשיות והתפילה, ובעת העסק בגופי התורה הנגלית.

כה[עריכה]

לפעמים צריכים להתרחק מרעיונות של קדושה ושל תשובה, אם הם מביאים לידי עצבות, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת.

כו[עריכה]

המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה, לא יוכלו לדמות את עצמם לרוב בני אדם, דרכי חייהם צריכים להיות בדרך יותר עליון, מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש. ובזה הם עושים טובה לכל העולם, מרבים בו שפע של אושר, של קדושה, ושל מנוחה, מחממים את הלבבות, ומאירים את הנשמות בסגולתם. ובהניחם את ידיהם ומתרפים ממעלתם מתפשטת נפילה רוחנית בעולם כולו. ואף על פי שדרכם בקודש צריכה להיות בקיצוניות, וחומרות, מכל מקום צריכים גם הם להיות מעורבים בדעת עם הבריות, ולדעת עת לכל חפץ, להגביר את תוכן החיים, ואת דעת העולם העמוקה בקרבם, את ההתקרבות והריעות המדינית ברוחם ונפשם, ואז יהיו שלמים באמת, ותיקון העולם יהיה ראוי לבא על ידיהם, ומדותיהם האנושיות יתפארו ויתעלו בתכלית הטוב, ופאר רוח הקודש יחול עליהם בנעימות וחדוה.

כז[עריכה]

צריכים צדיקים לעבור בנהר דינור כדי להמחק מהם ציורי עולם הזה. אמנם אם התגברו גם כן בעבודתם האלהית עד שכל עניני עולם הזה קודש הם, וכל שיחותיהם הם דברי תורה וחכמה עליונים, אז פוסק נהר דינור את השפעתו המכאבת מהם, ואינם מתבטלים אפילו כהרף עין מקישור אהבה בתענוגים שהם מקושרים בו בקדושתם, רק הולכים מחיל אל חיל, בלא שום הפסק והפרעה כלל.

כח[עריכה]

מה שפעל הרב הירש באגרותיו לומר על הרמב"ם שהיתה לו יהדות בלתי מובנת, זה גורם את כל הגרעון של היהדות האורתודוכסית האשכנזית. קוצר רוח כזה, שגאוה נוראה מסותרת בו, לא תוכל לתן פירות בלא רקבונות פנימיים. יכולים אנו לתקן שיטתו של הרמב"ם כננסים על גבי ענק, אבל לא לדבר גבוה שיהדותו לא היתה מובנת, בשעה שאצר ברוחו את אוצר התורה בכליל שלימות. וכי מהיכן תבוא לנו הבנה יותר שלמה ביהדות, אם לא מהלימוד והשקידה שאנו לומדים את התורה, וישים נא על לבו כל איש, אם תוכל שקידתנו להגיע לחלק אחד מני רבבה לשקידתו של הרמב"ם ז"ל. יותר טוב ואמת הוא לומר, שסקירתו הענקית לא תוכל להתאים להיות להדרכה לקטני ארץ כדורות האחרונים, ועל כן צריכים אנו להקטין את האורות שלו, ובכל זאת ישארו בשלימותם, אבר מהם לא יחסר, אבל יתקרבו יותר להשגת בני אדם שאינם מסוגלים לעוף תעופות שכליות קדושות ועליונות כמותו ז"ל. לכף זכות יש לנו לדון גם את הרב הירש ז"ל, כל מה שדבר מלבו הטהור דבר, אבל בכל זאת החסרון נכנס בתוך עצמיות התכונה של סדרי ההשפעה שלו, עד שהיא צריכה תיקון והרחבה, והדברים מגיעים עוד לכמה סעיפים אחרים בשיטתו.

כט[עריכה]

האדם הפראי לא הבחין בין מה שהוא מזין ומשובח בטעם, ובין מה שהוא צומח בשביל מטרות אחרות, לא בשביל אכילת האדם. את הכל, כל מה שנזדמן לו ברעבונו, לקח ולעס. וברבות הימים עמד על המבחן, לברר לו את המסוגל לו ביותר, ובחר לו את הפירות, התבואות והצמחים הנאותים למזונו, וכן הלאה. בחיי הנשמה גם כן יונק העולם מכל ספרות, מכל מה שצומח על הקרקע הציורית של האדם. יבואו ימים ויתברר מהו המאכל הרוחני הראוי לאדם, אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'. וכשם שהתעשיה מהפכת כמה דברים בלתי מועילים לדברים מזינים ומועילים, כן תשוב החכמה העליונה להפוך המון רעיונות ותבואות הרוח שאין להם כעת ערך, לדברים משיבים את הנפש. ומעין דוגמא של עולם הבא יש לצדיקים קדושי עליון גדולי דעה בעולם הזה. ועלהו לא יבול, אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים.

ל[עריכה]

רואה אני איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה, להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש בעולם, ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית. ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיים על ידי פעולות גופניות, באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת, המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחטף תארוב, ובוגדים באדם תוסיף. אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם. וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל התורה, אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז, ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד.

לא[עריכה]

אל תהי צדיק הרבה שייך בעניינים מעשיים, אבל בענייני מחשבה, שם הוא עולם שכולו טובה שאין לו מצרים, וכל המרבה להיות מקדש ומעלה מחשבתו בקדושה וטהרה באמת לאמתו, הרי זה משובח. רק לפעמים, מפני שהתוכן המחשבי פועל על התוכן המעשי, יש שצריך להגביל גם כן את מחשבתו, אבל צריך הוא לדעת שחובת גבול זה לא בא מפני המחשבה מצד עצמה, אלא מפני הצד המעשי המעורה בה. וכל מה שישחרר יותר את תוכן המחשבה שלו מהתוכן המעשי, כן ישיג את עולם החירות העליון, שלא יהיה אסור בכבלי הגבולים, ויזכה לנחלת יעקב, שהיא בלי מצרים.

לב[עריכה]

בתחילת כל תנועה רוחנית העתידה לפעול בעולם, מתגלה כח גדול, שפעת קודש, שפעת רוח הקודש טס ועולה, משוטט ומקיף, איננו מתישב בעולם מפני גדלו, גבהו ותעצומתו. אחר כך באים דורות קטנים, הם מדודים ושקולים, מושרשים בעולם, מגשמים בחיים בצורה זעירה את הגודל והאור המבהיק שנתגלה בראשית התגלות התוכן, עד שהביסום הולך ונמשך לאטו, ודור אחר דור משבח את מעשה הראשונים. מה שעשו, הגו וחשו האבות במעוף נשרים, עושים הבנים בחילוק עבודה, בצורה קטנה ומקוצרת מאד. ומכל ההיקף של הרבה דורות יצא הצביון הרצוי, שסוף סוף יתעלה הכל, ובהירות השורש תאיר עוד הפעם, והענפים אליו ישובו, ובהשתעשעות עליונה, ברורה וחפשית מאד, ישתעשעו בהיכל קודש קדשים, ושבו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ויהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. ומה שהוא בהיקף עולמים, ישנו גם כן במסיבות של איזה תקופות פרטיות. ובעלי תעופה צריכים לדעת, שאף על פי שהם תופשים ומשיגים בהירות עליונה, ואינם כל כך מיושבים בפועל ובמעשה סידורי, יבושמו עניניהם על ידי השפעתם בעתיד. וכל מה שיתכוונו יותר לטובת העתיד, ולטובת אושר דור דורים, ככה יופיע עליהם סדר ואומץ חיים. כה אמר ד' ליעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו את שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, ברוך ד' לעולם אמן. אשרי איש ירא את ד', במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך.

לג[עריכה]

השינה משחררת את האדם מהשעבוד של העולם החיצוני, ועל ידי זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית, בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית. ביחש החיים שכלפי העולם החיצוני נפשו מצטמצמת, אבל ביחש חייה הפנימיים הרי היא מתפשטת, מאריכה את מהותה. ונמצא שהיא יורדת עד כל עומק התחתית שבחיים מצד זה, שכל זמן שהאדם הוא קשור עם העולם החיצוני אין העולם הסביבי מניח אותו לרדת כל כך לעומק התחתית, ולמעלה הרי הוא עולה לעומק הרום של החיים שלו, והרי הוא תופס את כללות החיים כולם. ואיזה צד מתגבר בו ביותר, הצד התחתיתי, או העליוני, ואיזה מהם נכר בו ביותר בזמן שהוא מתעורר משנתו ובזמן השינה עצמה, זה תלוי לפי מעמדו הרוחני, התלוי במדרגת נשמתו ובבחירתו. כל מה שהוא אחוז יותר בקדושה ובטהרה, באמונה שלמה ובבטחון, ובקדושת ישראל ואהבתם, באהבת הבריות ובצפיית ישועה, הרי הוא מתעלה, והצד העליוני שבו מתגבר, ושולח הוא את השפעתו גם לעומק תחתית, לכל שפלות החיים, וכל האדים העולים וגורמים מחשבות והרהורים, ציורים וטפוסים שונים, הכל נעשה קדוש ונעלה, הכל בא מטללי עדן עליון, ורוח ד' חופף עליו. בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך, והקיצות היא תשיחך.

לד[עריכה]

לפעמים אי אפשר לאדם להגביה את עצמו משפלותו כי אם על ידי מה שכותב מערכי לבבו, ומתקן בזה את הפגמים הפנימיים שעל ידי נטיות חמריות. אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי.

לה[עריכה]

צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא, אפילו אם יהיה מהדברים הקלים מאד, כי אחור התשובה דומה לאחור טומאה במקדש ושהית כלאים בלבישה ושהית חמץ בפסח, שכל רגע בפ"ע הוא חטא מיוחד, ובהכפל חטא קל הרבה פעמים הרי הוא כעבות העגלה. וכן מי שהוא במדרגה של השגות עליונות צריך לשוב בתשובה על כל דבור יתר שיצא מפיו או אפילו דבור נחוץ וקדוש בלא קדושה פנימית, שכלית והרגשית, הראויה לו לפי מדרגתו.

לו[עריכה]

ברפיון הרצון, הגורם כמה מכשולים, אשם הרבה חסרון הכח הגופני, אף שגם הוא אחוז בכמה גורמים מוסריים, מ"מ בתקון התשובה צריכים לדקדק על כל הגורמים לרפיון הרצון, ולהשתדל בתקון כללי, בין ביחש המוסר והטוהר הרוחני בין ביחש הגוף וחזוק כחותיו, כדי שיהיה האומץ הנפשי מצוי ביתר תקון ושכלול בסיסי.

לז[עריכה]

כשהעבודה מיוסדת על יסוד הרגש והתפילה, דואגים תמיד מנפילה, כי תפילה חיי שעה היא, והרגש משתנה לרגעים. אבל כשהיא מיוסדת מעיקרה על השגת השכל והתורה, אז האדם בטוח יותר מנפילה, כי תורה היא חיי עולם, ודומה לאור המאיר תמיד. ואף על פי שעם כל זה אשרי אדם מפחד תמיד כתיב, מכל מקום הרבה ערבון ובטחון נמצא על ידי התורה. על כן צריכה הכרעת התורה להיות מרובה בארחות העבודה, כדי לתן בלב אומץ ובטחה. ומכל מקום ידע, שאין אדם בזמן הזה יכול למצא מעמד, אם לא יכין גם כן את הרגשותיו על ידי תפילה. ועם זה יתקן את סביבתו המציאותית, ויהיה תמיד בין תקוה ופחד, עד יערה עליו רוח ממרום, ואומץ ד' ישגבהו, עד שלא ישפיע עליו פחדו כי אם טוב ועדינות, ולא שום חולשה ורפיון.

לח[עריכה]

כשמעיינים תמיד בתכונות הנפשיות לבד בלא עלייה להשכלה שכלית חפשית עולמית רחבה, מתקטנת ההשגה, והמדות בעצמן מצטמצמות, והמושגים מתזערים בצורת מספר קטן אמנם הרבה רכוש שואבים מקטנות כזאת, אבל תמיד צריכים להשתדל לעלות למרחב, למקום הגודל, והגיאות האלהית.

לט[עריכה]

מתוך בהירות הנשמה רואים את כל העולם כולו. אמנם אוצר הידיעות, הבאות מבחוץ, משחרר את הנשמה מכבליה. ובזה היא מושלת על עצמה, ויכולה לחדור לעומק תהומותיה. וכל מה שידיעתה את עצמה מתגדלת על ידי העזר של הופעת כל הידיעות כולן, מתברכת היא בקרבה הידיעה הכללית, והרי היא מתקרבת להאור העליון, אור שברא הקב"ה ביום ראשון, שהאדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. והכל תלוי לפי אותו הגודל של איחוד הרצון המעשי עם השכל העיוני, שבצורה אחדותית מוחלטת הם מתאחדים רק במרומי הקודש, באור התורה בשורש שרשה.

מ[עריכה]

יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה. ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב, בפני עצמו כפי מדתו. וכולם, כל המדות הללו של כל יחיד ויחיד מבני אדם, מתכנסים לאוצר מאוחד אחד, שכל האמת, היושר, היופי והטוב מתארגנים בו. ובזה באים אל המסלה של דעת ד', הנאורה, המלאה קדושה, ויראת אלהים ברורה.

מא[עריכה]

סתרי תורה מתאחדים בשמחה. האדם מוצא לו את כל רוחב לבבו, את כל אידיאליו, מתמלאים על ידי חכמת האמת העליונה, שאינה משועבדת לאותו המצר הדחוק של הגיון לב האדם, ע"פ הקשיו המצומצמים. על כן ימלא שמחה וגילת צדיקים, כל שיוסיף להיות חי באמונתו. המדע האנושי המצומצם הוא כלי הגון לעקר על ידו אותם השרשים הזרים של הדמיונות הכוזבים, שהם צריכים להעקר, הם הם כל הדמיונות, שיסוד נטיתם הוא בערות האדם ונטית הרשע שבו. אבל השמחה הגדולה, הממלאה את הלב חדות קודש, מפני שמשאלותיו העליונות מתמלאות, זו איננה באה כ"א ע"י רזי תורה, שמציגים לפני האדם את האספקלריא המאירה של נשמתו, החיה, העליונה, כמו שהיא.

מב[עריכה]

כשהגוף טהור מטומאת התאוות והעונות, משיגים אור גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית באלהות. אבל כדי להטעים טעם שמחת קודש לירודים, מוכרחים לעלות למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את האור האלוהי, ומתוך יפעת תפארתה תשיג נהרה גם הנפש המגושמת. על כן בדורות האחרונים, שכ"כ גברה אפלת התאות, וכחות הגוף הם חלשים, עד שא"א לעמוד נגד השיקוע החמרי, הכרח הוא להאיר באור הרזים, הבלתי מוגבל, המתעלה בחופשו המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש, לנפשות עגומות ונדכאות. ומ"מ מי שלבו שלם ביראת ד' באמת, ישתדל להיות טהר ידים וטהר לבב, ויוכל לטעום ג"כ את הבהירות הפשוטה של נועם ד' השכלית, המתפשטת על פי השכל האנושי, שיש בה עונג של קדושה מיוחדת. ויצרף את החול אל הקודש. ויזכה אז ביותר להבחין בין קודש לחול, ויראה כי מתוק מאד האור האלהי הבא משפעת הקודש של התגלות אלהית, אשר בסוד ד' ליראיו, באין ערוך יותר מהנועם המוגבל, שיוכל ליתן השכל האנושי. אמנם מי שיש בו קדושה פנימית, גם השכל האנושי מעורר את חיי רוחו, לשאוב ממעין הקודש אשר בעצמיות נשמתו פנימה, ושאיבה זו מתאחדת היא בעומק עצמיותה עם ההארה הרזית. וזאת היתה מדתו של הרמב"ם, ושל יתר גדולי ישראל קדושי עליון, ששאבו את חכמתם האלהית ע"י המעבר של השכל האנושי, אשר למטפיסיקה הפילוסופית, שחדרו בתומת רוחם מן החול אל הקודש.

מג[עריכה]

טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. הדודאים נתנו ריח, ראשי תבות נר"ה, וזנו כי טוב סחרה, שכר שכרתיך בדודאי בני, ועמדו יששכר וזבולון על ידי זה, שגם בעסקי עולם הזה שדומה ללילה, אור לו על ידי מה שנותן לתוך פיו של יששכר.

מד[עריכה]

אף על פי שאין ללמוד סתרי תורה בלילה קודם חצות, מכל מקום אם נפשו עגומה והוא צריך לשמחה דוקא באור העליון של פנימיות התורה, נראה שיש להקל, ומצוה נמי איכא. סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. עיני תמיד אל ד' כי הוא יוציא מרשת רגלי. לילה נחלק לשתי בחינות, שהם כשני לילות, לפני חצות ולאחר חצות, ליל ולילה. נוטריקון רגלי, גם ליל ראשון ילמוד, כלומר חצי לילה הראשון, כשהוא לצאת מרשת המחשבות, המאפילות את אור קדושת נשמתו.

מה[עריכה]

את ההרגשות הנפשיות שלי ביחש לחלקי התורה, איזה הם הדרושים לי ביותר ומתאימים עם צרכי נשמתי, אף-על-פי שאין להמשך אחריהם לגמרי, ולפעמים צריכים להלחם גם-כן עם הרגשות, אבל לשום לב עליהם ודאי הנני צריך. כי לא לחנם מתעורר רוח פנימי להמשיכני ללמודים נסתרים, גם לענינים שהם למעלה ממדרגתי וערכי. אמנם עת ומשפט ידע לב חכם, לדעת לעות את יעף דבר.

מו[עריכה]

מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים, בקשר עדני עדנים, בקשר זיו ונהורא מעליא, באור חי העולמים, דידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא.

מז[עריכה]

האמונה הגדולה, כשהיא מזרחת את אורה על הנשמה, כל העולם מתמלא אורה על ידה, יכולת כללית גדולה, כח כביר ונשגב מופיע בנשמת קדוש ד' הדבק בחיי אל חי העולמים. כשם שהיכולת והגבורה מצטיירת בתחילה בדמיון הקודש, ככה הולכת היא ומתעלה בשכל ובפועל, עד ותגזר אומר ויקם לך.

מח[עריכה]

האמונה הגדולה שהאהבה, היראה, והדבקות האלהית, נמשכות עמה, כל הטוב שבעולם מאיר בה. כל ההשכלות, הגדולות, עם הקטנות, נמשכות בה ועל ידה חכמה, גבורה, שמחה, קדושה גדולה וטהרה, חסידות וענוה, יופי וחן, הכל כלולים בה, הכל נמצאים עמה, כל סדר וכל מנוחה, כל שלוה וכל שקט, כל כבוד וכל תפארה. אוצר החיים של אמונת אומן העליונה, כולל הכל, כל גודל וכל עז, וצדיק באמונתו יחיה.

מט[עריכה]

אותו הציור העליון של ההשכלה הרוחנית, איננו מצטמצם בשכל הגיוני. אין שום השכלה יכולה להגבילו, וכל אומץ הוייתו והשראתו על האדם בא על-ידי כח הקודש של אמונתו. זיו החיים החזק הוא אור האמונה. חוש האמונה האלהית, בכל גודל עזוזו, זהו החיים האמיתיים, החיים ששום מות אין עמם, החיים ששמחתם איננה מתערבבת משום צרה, יגון ואנחה, החיים שהטובה והברכה עמם שרויים הם, עמם דבקים שמחת עולמים בלא עצב, חדוה עליונה רחבה ועשירה, בלא שום דלדול ורפיון. אור חיים זה צומח הוא ועולה מכל תורה, מכל חכמה, מכל חסד מכל גדולה, מכל שיחה טובה ונאה, מכל רעיון גדול ונאצל, מכל מחשבה ישרה והגונה, מכל מצוה, מכל מעשה טוב, מכל תיקון של תרבות ודרך ארץ, מכל טוב שבעולם, שבכל הזמנים ובכל הברואים, בכל השפות, בכל הלשונות, בכל הנטיות ובכל האמונות, בכל העולמים ובכל הנשמות, מן הכל הוא שואב ועל הכל הוא משפיע, אור אורים בקרבו, חיי חיים עמו. אשרי יבחר ויקרב יודע סודו, אשרי רועה אמונה בגדולת דעה, בהגיון אמת, ברוח טהור, באור ד', בזוהר תורה ומוסר, בענות צדק, בגבורת ישע, בימין ד' רוממה, בתענוג עליון, אז תתענג על ד' על ד' ודאי, בעומק דעת, בסוד שיח רם ונעלה מכל שפה וניב לשונות, רומם ונאצל מכל רגש ומחשבה, ומרוב רוממות הוא מלא כל, מרב עז הוא נהדר על כל, מרב שובע הוא משפיע על כל, וכולו אומר כבוד.

נ[עריכה]

בגדולתה של האמונה מבינים את הכל, כי אין מניעה לשום דבר, הכל אפשר הוא בענין העליון מעל כל שם והגיון, ששם סוד האמונה מונח, גדול הוא מעל כל האלהים, שם החירות והדרור העליון מכל נמנע חיובי. כל אלה הצמצומים באים רק במקום שמתחלת החכמה הצרה והאמונה המוגבלה, אבל החכמה העליונה, משתעשעת היא עם האמונה החפשית, מרקיעה למעלה מכל שחקים, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם.

נא[עריכה]

בדיעבד כשאוכלין בלא כונה טובה או כשנכשלין באכילה גסה, שנקרא פושע, כשמתכונים לשוב על זה בתשובה שלמה אחרי האכילה, ולהעלות ולברר את ניצוצי הקדושה שבאכילה זו, יש תועלת ותקוה. ואל ירף הנלבב מלתקן את כל אשר תשיג ידו, אחרי כל אכילה, בתשובה מאהבה, בשמחה וטוכ לב, בלא עצבות, כ"א בחדות ד', ובלב נשבר ונדכא, המלא גודל ועז קודש, ואז יפעול ישועות לו ולעולם. וגם אם עברו עליו בעת אכילת המזון עצמה כמה נפילות ונסיגות, עוד ישוב ויתעלה ויזכה לאכול לחם קדש בקדושה עליונה, והפשע יהפך לשפע, שפעת טובה וברכה ורחמים ורצון, "וטוב לב משתה תמיד".

נב[עריכה]

אל יפול עלי לבי אפילו אם חושבים את הגיונותי לדברים דמיוניים, מכל מקום הלא גם הדמיון כשהוא נוטה לקדושה ולמוסר יש בו תועלת וצורך. ומי יודע את האמת לאמתה בין בני אדם שמחשבותיהם הבל. ואנו אין לנו כי אם לפתח כל אחד את כשרון רוחו בדרך האור, האמת והטוב, כל אחד על פי שורש נטית נשמתו. וכיון שאני מרגיש נטיתי הפנימית בתוכן רעיונותי שהם מפכים ונובעים בקרבי בכל עת, וביחוד בעת הדבור וההשפעה, הרי הוא חלקי ונחלתי. ואף על פי שאני צריך להתחזק ביתר חלקי התורה, וביחוד בגופי הלכות, אבל ללכת נגד טבע רוחי, זהו דבר שאי אפשר ואינו צריך.

נג[עריכה]

על פי הרגשת הנשמה איני יכול לדבר דברים בטלים ויתירים, ובעת שההתעוררות הגופנית החיצונה מביאה אותי לידי כך, לדבר כדרך שרוב העולם מדבר על פי שטף דיבורי, מרגיש אני מחאתה של הנשמה בפנימיותי. וצריך אני להדרכה כזאת, שתתן לי יסוד להרגיש את תהלוכותיה של הנשמה, ולהשליט אותה בחיים בכל התנועות ובכל הדיבורים.

נד[עריכה]

לפעמים על ידי קליטה שקולטים מן הכל, מתדלדלים מכל תוכן פנימי. וצריך האדם המוכשר לקלוט מן הכל, לאמץ את פנימיות קדושת חייו, עד שיהיה קנינו שקונה מן הכל רק קנין טוב וקנין עצמי, כלומר שיזהר מן הקנינים הרעים שאפשר להם להקלט מן הכל, ושלא יהיו קניניו הרוחניים דברים שהם מן השפה ולחוץ, כי אם יהיו חודרים עד לעמקי פנימיות החיים באמת לאמתו, ואז יתעצם עם הטוב הכללי, ויהיו לו לנחלה עצמית. יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

נה[עריכה]

כשלומד או משיג השגות קדושות, יכוין שהקדושה תתפשט בו על ידי התנועות הרוחניות בדרך עילה ועלול, עד להמדרגות היותר תחתונות שברוחו ומהותו. וכשמתעורר ברגש קדוש, או כשעושה שום מצוה מעשית או תנועה טובה, יכוין שתתפשט הקדושה מלמטה למעלה גם כן בדרך עילה ועלול, על מהותו ושיעור קומתו, אלא שבכונה הראשונה הוא באור ישר, ובשניה הוא באור חוזר. ובתורה עצמה יכוין, שמצד הענינים שבמהותו שהם למעלה מגילוי האור שבתורה זו, יתפשט כח הקודש בדרך אור חוזר למעלה למעלה, ומה שהוא בשוה לו ולמטה ממנו, יתפשט כח הקודש בתור אור ישר. וכן במצוה, מה שהוא למעלה ממדריגה זו של המצוה במהותו, יתפשט כח הקודש בדרך אור חוזר, ומה שלמטה בדרך אור ישר. וכמו שהוא מתכוין על זה בבחינת עצמו בפרטיות, כן יכוין גם כן בבחינת העולמות כולם, שהרי הוא נלקח בתור תמצית מן כל ההויה, כאדם שהוא חלתו של עולם, וכל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, אם כן יש בכל אדם כגדולתו של אדם הראשון, וכשמשתמש בה בקדושה אשרי לו ואשרי לדורו.

נו[עריכה]

הדיבורים שיוצאים בלא יראת שמים בציור, פוגמים את תכונת הנפש, ביחוד לאלה שהם ראויים להיות מלאים יראה מקורית, מלאה דעת והגיון שכלי.

נז[עריכה]

ראוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי, בתוכן מנוגד מהדברים הנשמעים לו, באותו פרק.

נח[עריכה]

התשובה המחשבתית שבאה על פעולות, תנועות ודבורים המקררים את הרגש ביחשו לקדושה, היא משבחת מיד את כל תוכן החיים, ומשפיעה סגנון של תמימות אמיתית במעמקי הלב.

נט[עריכה]

הבושה שמתבישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מ"מ יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם. כי הרי הם שייכים זה לזה בתוכן של עבירה גוררת עבירה, וא"כ המתביש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתביש, והרי התשובה של יראת ד', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא דחזיא לחפאה על כל עובדוהי.

ס[עריכה]

כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע לו התור לבנית בנין חדש, יותר נעלה ונשגב, ויותר קיים ומפואר, ממה שהיה בראשונה, ויתחזק ויתאמץ בתיקון מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא עז ושמחה פנימית, כי טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו.

סא[עריכה]

הפרדת הגבורות זו מזו באה על ידי אורח מוסר של השכלה, לעשות את כל התכן של החטאים לדברים נפרדים, שאין להם יחס זה לזה, ויבטל בזה את הגרירה שבסגולת החטאים, ולא תהיה עבירה גוררת עבירה. ועל ידי הפירוק הזה שיפרק את כל חטאיו, יוכל להתיצב על דרך טוב, ובשונאיו הרוחניים יקיים אשחקם כעפר ארץ, כטיט חוצות אריקם ארקעם, ואשחקם כעפר על פני רוח, כטיט חוצות אריקם.

סב[עריכה]

גדולת האמונה אינה תלויה בריבוי הדברים שהוא מאמין, שהרי פתי יאמין לכל דבר, אלא בעומק החוש האמוני, וגדולת התפשטותו ורוחב הרגשתו בענינים היקרים שעליהם האמונה מיוסדה, ויסוד הכל הוא היקר האלהי.

סג[עריכה]

כשהענפים הרבים של האמונה מתפשטים על-ידי הגדולה המקורית של שורש האמונה, יש בכולם ברכה רבה וגודל רוחני אצילי, המחיה את הנשמות. חדשים לבקרים רבה אמונתך. בתוך ים החיים הזה של אומץ האמונה וגדולתה המקורית, נמצא גם-כן עזוז החיים וסגולת הקצב של חיתוך חיים לכל פרט, שם רמש ואין מספר חיות קטנות גם גדולות, וכולם יש להם השפעתם, ערך חייהם, והכל הולך לתוך פיו של לויתן שמקיף את כל העולם כולו, ועל סנפיר אחד מסנפיריו העולם עומד, וצדיקא רבא קדישא ויקירא, רב המנונא סבא, באמונתו יחיה, ויחיה את העולם, ובלעו כל נונין דימא ואפיק להון כד הון קיימיה, ויליף פירקא דמילא דשטותא, כדי לאלפא רזא דחכמתא, משום יתרון האור מן החושך דוקא, ומיא דאורייתא שאיב מימא גופיה, ולא מן הכד לבדו דאינון כ"ד ספרין דאורייתא, כי-אם ממקורה של תורה, מקור מים חיים.

סד[עריכה]

לא בעצבון, לא בפחדנות, לא בחלישות סנטימנטלית, צריכים לפנות אל האור האלהי, אלא בידיעה ברורה, שמה שנובע ממעמקי הלב, להיות מתקרב אל האלהים, זהו חוש טבעי שלם ובריא, ולא חוש טבעי סתם, אלא החוש הטבעי היסודי של הנשמה, שנובע באדם מנשמת חי העולמים, מנשמת כל היקום, כל היש. וכל מה שיוסיף דעת, שיוסיף הארה רוחנית, ובריאות גשמית מסודרה, כן יאיר בקרבו האור הנפלא הזה להיות לו לנר על דרך חייו. וישראל, כל מה שיעמיק יותר בתורה ידע ויחוש כמה מרומם ונשגב, כמה אמת ואמיץ הוא האור הגדול הזה, וכמה הוא תופס את החיים כולם, את הליכותיהם הכלליים והפרטיים, ולא ירצה בשום אופן להיות חי חיים אומללים, מגושמים ומזוהמים, חשוכים ואפולים, שאין אור אלהים חיים, מקור החיים, החכמה והבינה, החסד והגבורה, התפארת והנצח, ההוד והיסוד, הממלכה וכל הסתעפותיה, באור הדעת הזולף והולך ממרומי מרומים עד ממעמקי עמקי עמקים, מתפלש בהם, ויגיל וישמח ויחזק ויאמץ כח בעזוז ד' ואור קדשו.

סה[עריכה]

על ידי מה שחפצים במדות חסידות גדולות מתגבר היצר הרע הרבה, והאדם מתדלדל ברוחניותו, ועל כל פנים מוציא כח רב על מלחמת היצר הרע, שהיה יכול להשתמש בכח זה להתעלות יותר ויותר. על כן אין אדם צריך לחשוק לעלות במדות חסידות עליונות שלא בהדרגה, כי אם להשתוקק לעלות תמיד מעלה מעלה בדרך הדרגה, ומגמת פניו תהיה לעלות למדרגה היותר עליונה, חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. ועל ידי קצת התגברות היצר הרע שיש על ידי התשוקה הכללית, שחושק לעלות בהדרגה למדרגה גדולה, מתעוררת אצלו מדת הגבורה שבקדושה, ואור החיים מבהיק בקרבו.

סו[עריכה]

התכלית הכללית, ששלל הרמב"ם מהבריאה, והעמידה על הרצון, אחרי שהתכלית הפרטית של כל דבר ביחושו לחבירו הוא יסוד החכמה הטבעית שנתנה לאדם, הטבע לא יעשה דבר לבטלה, הוא גם כן מוסכם, וההנחה של תפישת טעמי מצוות בדרך כללי, והפרטים אל הרצון הם מונחים – מגיעים הם זה בזה. שיגוב נורא הוא הרצון האלהי, מה שלמעלה מכל דעה ושכל, וקל וחומר מכל שכל אנושי, אבל כיון שאנו רואים שהטבע, עם כל עזוזו וכל העלם כללותו, פותח הוא לפנינו את פרטיו, כמה שנחדור אליו עד גבול ידוע, ואחרי שאנו מוצאים בקרבנו תפקידים שכליים מצורפים אל התורה, בעיון ובמעשה, יכולים אנו לגזור שהננו יכולים למצא טעמי תורה ומצוות. ועם זה נדע, שסוף כל סוף נעוץ הכל בכללות הרצון הנשגב מכל טעם, והפרטים חיים הם מאותו הקישור העליון שלמעלה מכל דעה, ואין לדעתנו בו מבוא לפי השכל האנושי, ומכל מקום הם מקושרים בשכלנו וביסוד טעמיו, והם דומים לתכלית הכללית של ההויה, שפרטיה בצירופם מעידים על החכמה הכללית הבלתי מושגת. והטבע עומד בזה בצורה נגדית אל התורה, מגולים הם הכללים בתורה ונעלמים הפרטים, ובטבע מגולים הפרטים ונעלם הכללות, המגמה ההוייתית, ובודאי לתעלומה עליונה זו, יש גם כן קשר למה שבתוכיותה עם קשר התורה, מצד סבה פנימית, פועלת ומציירת, ובזה ההלכות אינן בטלות לעולם.

סז[עריכה]

אף על פי שהעצבון והפחד בא מפני ביטול תורה, ומפני העונות כולן, מכל מקום תיכף כשמהרהרים בתשובה הרי הכל מתהפך לטובה, וצריכין מיד להתחזק באומץ בטחון בחסד עליון ברוך הוא, ולאחוז בתורה ועבודה כל אחד כפי מדתו. ואם לפעמים יראה לו שהמדה המתעוררת על ידי הקריאה בספרים מעניני המוסר והיראה אינה לפי מדתו, יתבונן ויחקור על מדתו מה היא, ויתחזק ויתאמץ ביחוד במדתו העצמית, וגם מזה אל ינח ידו, ממה שמתעורר על ידי הספרים, ואף על פי שקטן מאד הוא צד התפיסה שלו בהענינים שאינם כל כך שייכים לו, מכל מקום כל מדריגות הטוב והקודש צריכות להיות מקושרות זו עם זו, ויחד כולן יעשו חטיבה אחת, להאיר עליו אור ד' ותורתו העליונה בנועם ד' וטובו.

סח[עריכה]

אהבת הקרובים, ואהבת אשה, הם שני מיני אהבה שאסורים שיגעו זה בזה, כי כל אחד מקלקל את חבירו בהיותו נוגע, בנפש וביסוד העולם. זורמות הן אלה שתי האהבות כל אחת במסלולה המיוחד, והן על ידי שיתוף השפעתן בונות את העולם, וכשהן באות בערבוביא, באופן שאי אפשר לכל אחת מהנה להתפשט כראוי, עוצרות הן את כל טוב העולם, וממלאות חשיכה את הנפש ואת העולם, וכחות הדין והזעם מתפרצים בטומאה רבה וקצף נורא לשבר ולכלות. וזהו סוד איסור עריות שאר בשר. ואיסור שתי אחיות הוא גם כן פגיעה באהבת האחוה על ידי האישות, אבל לא רק על ידי נגיעתן התכופה זו בזו, כי אם על ידי הניגוד שביניהן, שבא גם כן על ידי קירוב יותר מהראוי, ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. ויש בזה משום שני האופנים, השיתוף שבין איש לאשה עושה את בעל האחות לאח, ויש לו כבר אחיזה בתוכן קרבת האחוה, ואסור לדחות אותה על ידי קרבה של אישות, ולא עוד, אלא שגורם שהקירוב האחותי של האחיות יהפך לשנאה, על ידי מה שנעשו צרות זו לזו, וזה הוא פגם כללי ביסוד האחוה שהעולם משותת עליו.

סט[עריכה]

אם אני הנני בטבעי בעל אגדה ובעל מסתורין, אינני צריך לקנאות כל כך בחלקי ההלכה והנגלות, מכל מקום הנני קרוי ועומד גם כן לחובות הללו, כי לא לחנם חנני ד' כשרון גם בהם. אבל הנני צריך לדעת את מדתי, כדי שלא אפול בעצבון במיעוט חלקי בנגלות, אף על פי שגם באגדה ובנסתר הנני דל ואביון מאד, מכל מקום אני צריך להתחזק, כי סבת החיסרון שלי הוא ריבוי הצדדים שהם מושכין אותי תמיד לכאן ולכאן, על כן כך היא מדתי לטעום מעט מעט מכל דבר. ואם בנגלות והלכות יש לי רפיון יותר גדול, גורם זה המשכתי הפנימית לאגדה ונסתר, שניכר ביחוד הופעת הכח שלי בזה בעת הדיבור המסודר הפתאומי עם אנשים ראויים לזה, ובכל עת של התעוררות רוח, שמוצא אני בי איזו גניזה טמונה, שצריכה להיות לי לנחמה גם בעת ההסתר והחשכה הגדולה. כי אשב בחושך ד' אור לי.

ע[עריכה]

יש בנו צד יראת החידוש, וזהו מסגרת לאמונה, להיות מוכן לקבל בתורת ידיעה את המסור לנו מאבותינו, בלא התחדשות. ולולא היתה יראה זו גנוזה בקרבנו, לא היה אצלנו בסיס לשום חידוש והופעה, שהיא תמיד בנויה על ידיעה מקובלה באיזה אופן שהוא. וכשהיה השפע של החידוש הולך בלא מעצור, היה מטשטש את צורתו של כל יסוד טרם שנבנה עליו איזה בנין, וזוהי יראת האמנות, שמתגלה גם כן בחול. אמנם המחדש האמיתי לא ישתמש ביראה זו כי אם על פי המדה הראויה. ועל פי רוב התלמוד, ורוב ההגיון המחשבתי, נעשה האדם משוחרר לפי הערך מכבלי יראה זו, והיא מצמצמת את עצמה בנקודה היותר זעירא, ובתוך זאת הנקודה כבר מונח כל יסוד כח העוצר והמצמצם הנדרש להפריית המחשבה והרחבתה, כדי שתצא בצורה בנויה ומבוססת, כדין אמת שיש לה רגלים, ולא כשקר שאין לו רגלים.

עא[עריכה]

הלב מתגעגע אחרי ההשגה של ארץ-ישראל, אחרי האמונה של ארץ-ישראל, אחרי הקדשה של ארץ-ישראל. איה לוקחים את השמחה של ארץ-ישראל, את השלוה הפנימית של ארץ-ישראל, את הדבקות של ארץ-ישראל, את האמת של ארץ-ישראל, את העז והאומץ של ארץ-ישראל, את הבטחון של ארץ-ישראל? חוסה ד', רחם נא, אל רחום וחנון, חמול נא וזכני נא לשוב אליך בתשובה שלמה, והשיבני נא אל ארץ חמדתך. זכני נא לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך. רחם, רחם, אב הרחמן, חוס נא, הושיעה נא, האל המושיע.

עב[עריכה]

לב נשבר ונדכא שלי, הנטיה שלי לעצבון, באה מפני שאיני מוצא נחת רוח בשום דבר שבעולם כי אם בהארת אור אלהים, הופעת קודש נועם ד', ובעת ההעלם וההסתרה צר לי מאד, מר לי מאד, וממעמקים אקרא ד', אליו פי קראתי, ורומם תחת לשוני. בצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם.

עג[עריכה]

אנו מדברים על דבר הצדק בעצמו, בהתגשמותו במציאות, ועל דבר האידיאל של הצדק, כשהוא זורח בנשמה, כשהוא מצוייר ונשאף. אנו אומרים שהשאיפה האידיאלית של הצדק מלאה היא עושר של צדק יותר מהצדק המתגשם במציאות. הצדק המתגשם יונק הוא את ברכתו, מקבל את שפעו, מהאידיאל המופשט של הצדק. והאידיאל המופשט, לא בכל עוזו יכול הוא להשפיע את צדקו על הצדק, אלא על פי התוכן המצומצם הראוי להצדק המתגשם בעולמים לקבל. וזה הצינור המשפיע להצדק המתגשם במציאות, הרי הוא מקור הצדק בדרך קירוב, כלומר מקור השפעת לשד הצדק להצדק המתגשם. וכשהצדק המתגשם יונק מצדיק יסוד עולם זה את שפעו, הכל שמח, חי ומלא אורה, ברכה וקדושת עולמים, עז וחדוה, וקול רינה וישועה באהלי צדיקים, צדיק וצדק.

עד[עריכה]

בעל תשובה מוכרח ללכת בדרכים עליונים, בארחות חסידות ומחשבה קדושה. אכן ישנם אנשים כאלה שנולדים בטבע להיות אפשר להם להיות צדיקים מעיקרם. והם גם אם נזדמן שחטאו ועושים תשובה יכולים אחר תשובתם להיות כארחות חייהם בדרך צדיקים דמעיקרא, לא בתגבורת להבת קדושה ניכרת וחושקת תדירה, אבל אותם שמטבעם יש בהם נשמות כאלה שתמיד הם צריכים לתשובה, הם הם הקרואים להיות חסידים ואנשי קודש.

עה[עריכה]

התארים החיוביים ששללם הרמב"ם מאלהים, יש להם זה הערך של שלילת התכלית מכללות המציאות, ושלילת הטעמים של פרטי המצוות, שביארנו כבר את תלייתם, שהם תלויים זה בזה. בצדק דיבר הרמב"ם על דבר גבולות השכל, ואמר שיש בשכל תפיסה על טעמים צירופיים למציאות, ועל טעמים כלליים במצוות, אבל לא על טעם תכליתי כללי למצאיות, שבטח ישנו, אבל אין לנו בו שום מבוא שכלי, אם כן הטוב שבביטויים הוא כך רצה ד'. וכן הדין בטעמים הפרטיים למצוות, שרישומם בא משורש העליון מכל שכל שלנו, ואין שייך לומר בהם טעמים בכח הדיבור שלנו והגיוננו המוגבל. והוא הדין תארים חיוביים, אינם מצטיירים כלל בשכלנו. כל מה שיצטייר בשכל האדם הרי הוא מוגבל, ואין באלהות הגבלה, וכל תיאור בלתי מוגבל יוצא הוא באמת מכלל תיאור, והדבר דומה כאילו אמרנו, הרי אמתתו גלויה לעצמו, וזהו אמת לאמתו, שהוא אמנם הוא דיבור שולל את ידיעתנו. והתכלית, הפרטים, והתארים, עולים בקנה אחד, שלא שללם הרמב"ם בעצם מעצמות המציאות, אלא מיכולת ביטויינו.

עו[עריכה]

התפשטות הידיעה האלהית על דברים שלא היו במציאות, כעל דברים שבאו במציאות, הוא רק דבר צירופי ביחש להשגת נבראים, אבל באמתת המציאות, לגבי הענין האלהי, הכל יש כבר במציאות, שכל מה שהיה הוה ויהיה הכל ברוחו, ידיעתו וחפצו. ונמצא, שהכל מצוי בבחירה היותר עליונה של המציאות האמיתית, אלא שלגבי דידן אין אנו יכולים להשיג שום דבר של מציאות כי אם עד שתגרע מציאותו על ידי הצמצומים הרבים. עד שירדו ויהיו הדברים שוים במדרגת המציאות למציאותנו. ונמצא שכלל גדול הוא, שהידיעה האלהית מקפת מה שיש במציאות, מפני שאין שום דבר שאיננו במציאות לגבי האלהות. החק, שידיעתנו אינה מקפת מה שלא יש במציאות, הוא טבוע מפני ההתענפות של ידיעתנו מהידיעה האלהית, על כן יש בה קצת דוגמא של מקורה. ולא עוד אלא שלא שייך כלל לומר גבי האלהות הקפת ידיעה על מה שאין במציאות, כי מאחר שיהיה הדבר בידיעת ד', הרי הוא כבר מצוי במעולה שבמציאות, וכל המציאויות כולן אינן כי אם ניצוצות קטנות לגבי מציאות עליונה זו.

עז[עריכה]

במעשה המצוות ישנן שתי מטרות, המטרה העצמית והשניה צדדית. העצמית היא עצמיותם של התיקונים שהמצוות עושות בחיים ובעולם, והצדדית היא שהעסק במצוות בתור מצוות ד' מרומם ומעלה את האדם לספירה רוחנית גבוהה, מה שלא היה אפשר הדבר אלמלא היו לאדם עסקים רוחניים קדושים כמו מעשה המצוות. המטרה הראשונה נוהגת אצל כל בני אדם במדה אחת, והשניה נוהגת ביחוד אצל המון בני אדם, שיכולים להתגשם ולפול לתחתית המדריגה בהיותם בלא עבודה רוחנית מעשית, אבל אנשים קדושים, שכל מחשבותיהם ורצונם וקשר חייהם כולו הוא מוסרי, רוחני ואצילי, ואדרבא, המצוות מצד המעשה שיש בהן הוא מפריע אותם מהילוכם הרוחני, מצדם אין במצוות הטעם השני, וכל קישורם במצוות המעשיות בא מטעם העצמי לבד, בלא תערובות של הטעם הצדדי. הטעם הצדדי הוא כמו שכר מצוה, והטעם העצמי הוא המצוה עצמה, אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. עסק התלמוד של המצוות משתרע הוא גם כן על שני הטעמים יחד. מצד הטעם העצמי, כל כמה שאפשר לברר את יסוד עשיית המצוות בקצרה הוא יותר טוב, וישאר הזמן לעיון ומושכלות עליונות. אבל מטעם השני, הצדדי, כל מה שאפשר להאריך ולהרחיב את הסדר של הלימוד המעשי שבמצוות הוא יותר טוב, ויהיו בני אדם עסוקים בסדר המעשה של המצוות, ולא יסור לבם אחרי כל דבר שפל. ומפני כך כל מה שהאדם מתעלה, תלמודו הוא יותר קצר, וכל מה שיש בו השפלות גשמיות הצריכות עילוי ושמירה, צריכה התכונה להיות להגדיל ולהאדיר את התורה המעשית. ובארץ ישראל שאוירה מחכים, ויש מקום ביותר לאור רוחני עליון, הסדר של בירור ההלכה הוא בקצרה, על פי הירושלמי, ובבלאי משום דיתבו בארעא חשוכא אמריתו שמעתתא דמחשכן, במחשכים הושיבנו זה תלמודה של בבל, ומתוך החושך הזה יראו אור כל הבא ליהנות מאור התורה בכל הדורות ובכל הזמנים.

עח[עריכה]

האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות של הדיבור שלו. מה שהאור הנשמתי יותר חי בקרבו, כפי אותה המדה יחוש, איך כל דיבור ודיבור שלו יוצא כחץ, וכשטף מים חיים, ואיך שהוא בא ונמשך ממקור חיים, ופועל את פעולתו בעולם. מובן שהאיכות הפרטית של הפעולה של הדיבור תשוער על פי המדה הפרטית של העילוי הנשמתי, כל חד וחד לפום דרגיה.

עט[עריכה]

כשמדבר דברים קדושים, ובקרבו הוא מצטער מפני הופעת הקדושה שמשתפכת בקרבו, ידע שהנפש הטמאה היא מתמעטת והולכת, והיא מתכאבת על פחיתותה שפוחתת, וממילא הטוב מתגבר והולך. ובידיעה זו עצמה, ובאמונה והעמקה בה, הנפש הטהורה מתעוררת בשמחה, ויודעת שהיא מתקדשת ומתעלה, מתרחבת והולכת. ד' עז למו ומעוז ישועות משיחו הוא, ויעלז לבי ומשירי אהודנו.

פ[עריכה]

החכמות היותר עליונות מונחות, בהשגות הקודש, בעומק הטבע. בעומק הרצון, בעומק הדמיון. וכשתגיע ההכרה לאותו העומק. עד שלא תהיה על ידי הארתה מקצצת שום דבר מהעמקים הללו, אז תוכל להעלות את הכל אליה. ולהתעלות על ידם עוד למעלה, למעלה. ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.

פא[עריכה]

רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא, ולא על ידי דברים גלוים. וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות, שהיא נעלה באין עורך משטת התרגום, שהוא בגמטריא תרדמה. דוקא הנעלם בנעלם מתבאר, וריבוי סעיפי התעלומה כל אחד מאיר על חברו, ותעלמה יצא אור. וזהו נקוד על אי"ו שבאליו, למדנו שישאל לאיש על האשה ולאשה על האיש. המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז יאחד, ואבוקת אורים תגלה.

פב[עריכה]

מצד קדושת המעשה וקדושת המחשבה, הפועלת לקבע קדושת הטבע והרצון ביסוד יסודו, עד לקדושת הזיווג בעצמות הטבע הטהור והקדוש, כדוגמת האדם לפני החטא, ולמעלה למעלה גם על ידי השאיפה לקדושת עולמים זו, מתעדן כל הקישור הנפשי, ויחס המשפחה מתקשר בחוטי קודש קדשים, שהם חזקים ואמיצים מאד, וגורם שפע חיים ארוכים לתולדותיו. ומיסוד צדיק כזה מושפע שפע החיים והעדינות, העז והאומץ, וגם ישות החיים בגדולה וגבורת עז על כל החיים, על כל הנלווים אליו, על כל הדור, על כל העולם. אומץ מוסיף אומץ, חיים ממשיכים חיים, כבוד ותפארת מזהיר תפארת והדרת קודש על כל.

פג[עריכה]

פורחות הן האותיות בתוך המחשבה, עפות כציפורים על השפרירים הרוחניים העדינים, שבשחקי הרקיעים שבמחשבה, וציורי האצילות הנפשית, קולט אותם השכל המעשי והעיוני, מחטב אותם הדמיון, מתעורר הרגש, ונעימת השירה מתחוללת וגליה מכים.

פד[עריכה]

משובחים הם כל המחשבות והרעיונות של יראת שמים, שנאמרים מטוהר לב על פי ההכרה וההרגשה התמה. אמנם באותם החלקים שההתפשטות הבאה לא מתוך גדולת הכרה היא מצמצמת את החיים, ממעטת את המרץ, ומקפחת את הכחות החמריים ואת הכשרונות הרוחניים, שם מונח הרפיון. ועל זה באה סגולת הניגוד, המתפשטת על ידי ספרים ועתונים והשפעות, ושם ההריסה והגסות גדולה מאד, עד שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחם הרע, ומכל מקום נלקח מזה תמצית של עזוז וחיל, וגבורת הרצון, ובא בסגולה לאמץ את עז החיים, המתדלדל על ידי ההשפעה התמימה של יראת שמים, שלא נסתגלה להכרה ברורה, ומשני הכחות יחד יבנה עולם, ויבנה עם, ותבוא גאולה וישועת עולמים לבית ישראל, ולעולם כולו. וכבוד ד' עליון, וכבוד שם אל אלהי ישראל, אלהי עולם, וכבוד כבוד תפארת עזו, יתיחדו כולם לחטיבה אחת רוממה, וישראל יעשה חיל, ואור אמת יבקע בעוזו, ושקר ועול כליל יחלוף, וכל חולשה ורקבון תכלה, וכל גבורה ואומץ, טוהר וקודש יתרומם, ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

פה[עריכה]

העזר של רוח הקודש על מעשה המצוות, ועל התורה, לתלמודה, לשינונה, לגירסתה וסברתה, בהעלם הוא בכל מקום, ובגלוי הוא רק בארץ ישראל. רצונך לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל. אמנם, טהרת הגוף נחוצה היא להופעת האור של רוח הקודש, ובימי עזרא בקשו לרכש להם את הסיוע של רוח הקודש שיהיה מגלה את בהיקת אור המצוה, על כן תקן טבילה. אמנם אחר כך הושפל העולם, והוכרח הדבר לשאוב את הקיום ממעין יותר עליון, אור התורה בעצמה, שכל טומאות הגוף אינן יכולות לחוץ בפניה, הלא כה דברי כאש נאום ד', מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה. וצפיה לארץ ישראל, ותשוקה לטהרת הגוף, היא גם כן משרה את הרגשת רוח הקודש באיזו בבואה כהה, שגם בה ישמח לב נשבר המצפה להושע. ומן המיצר אקרא יה, ענני במרחביה, וכי אשב בחושך, ד' אור לי, אור עולם באוצר חיים.

פו[עריכה]

הנשמות הנפולות שיש להן יחס אלי, מוסיפות בי כח. אני מרחם עליהן, חפץ אני בתקונן, בטובתן, באורן, בישען, והן מרגישות חיות והשבת נפש. בעצם דכאותן צמאות הן לאור ד' וטובו, שמחות הן כי יש מי שמגיד ישרם. ואני יודע כמה עמוק עמוק אצל אלה הנפולים אור ד' בוער, רוח ממרום נושב, כמה בפנימיות נפשן, חפצות הן ללכת בדרך אורה, בדרך ישרה וטובה. בטוח אני כי סוף-כל-סוף, עזרת ד' להן תבוא, אור ד' וטובו עליהן יופיע, בתשובה גדולה ישובו ובאהבה רבה יתקרבו, ואור הישר והצדק המאיר בפנימיותן, היה יהיה לשלהבת אור גדול. העם ההלכים בחשך ראו אור גדול, ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם.

פז[עריכה]

השתעבדות השכל והתרדמותו הבא על-ידי איזה השפעה, הרי היא השחתת עולם, וכל מה שהיא באה על-ידי השפעה יותר קדושה ההשפעה הבא יותר מזיקה. דומה היא לנבלה של נבואת שקר בשם ד', של עשיית רשע וטומאה, עבודה זרה ושיקוצים. על-כן כשבאה ההשתדלות של התרדמות השכל בשם האמונה, בשם יראת שמים, בשם שקידת התורה ועשיית המצות, הרי הוא שקר נורא וטומאה מזוהמה, שחייבים קדושי עליון, עבדי ד' הטהורים, לצאת חלוצים להציל את העולם, את ישראל, את התורה, את האמונה ואת כל קודש ד', מיד המחבלים הללו, יהיו מי שיהיו, בין שהם שקרנים שרוצים רק להונות את הבריות, לובשי אדרת שער למען כחש, בין שהם חלושי רוח, קטני דעת, שמפני אטימת האור השכלי אצלם, מפני כהות הרגשתם וגשמיות ציורם, הם רומסים בשקידה ומרץ את החומר המעשי, ומושרשים בהציורים האגדיים של האמונה במובן החיצוני של קליפתם, שמביא לעולם דלות רוח וגרעון חיים. והם בתומתם וחלישתם, ובגאותם וסכלותם ואכזריותם הפנימית, הבאה מתוך גאוה וטפשות ודעות משובשות בענינים יסודיים של הכרת האמונות הגדולות, שכל האמונה מבוססת עליהם, יתאמצו להדריך את העולם ברוח קצר, במשטמה ויאוש, רפיון ידים ומדינים, והשפעתם גורמת להרדים יותר את השכל, לכבות אורה של תורה, להרחיק את העולם והחיים המאושרים, את טוהר המדות וזיקוק המחשבה מן האדם, ועל-ידי זה הנשמות כושלות ונופלות, ובני אדם חיים חיי בהמות שפלות באין דעת ותבונה, באין הכרת כבוד האדם, שהוא הבסיס היסודי להכרת כבוד שמים המלא עולם המחיה עולמים, המעודד רוח ונשמה. אמנם יש מה לקחת גם מתכונה מאופלת זו, סוף כל סוף אצור שמה המון טוב, יש שמה הבעת הזהירות להאדם מבלי השען יותר מדאי על בינתם, הוקרה גדולה למורשת אבות שבה כל יסודות החיים גנוזים. אבל רק במירוק וריחוץ, בשיטוף, הגעלה, ליבון וטהרה, תופשר לקחת את הטוב מהטובים שבמושפעים התמימים הללו. ועל כל פנים לכבד אנחנו צריכים את הטוב שברצונם, את קדושת האמונה, וחוש יראת שמים ואהבת המצות, וההתהדרות בכל הטוב המנוחל בישראל שבהם. ובהתחברותם של היסודות השונים יצא לאור האמת הטוב, האומץ והחיים, וכימי עולם יופיע אור על ישראל, ועולם יבנה וישוכלל ברב פאר, ברב תפארת ואמת, וישב עמי בנוה שלום ובמנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים, מציון תצא תורה ותהילה לכל אפסי ארץ.

פח[עריכה]

לפעמים ע"י העמסת יראת יתירה על נפשו יותר מכוחותיו, בא לידי שנאת התורה. וצריך כל אדם למדוד את כוחו, וגם כששטף המחשבות המוסריות מתגבר עליו, וכל הטוב שבו מתעלם ממנו, ומוצא הוא בעצמו כל הדופי וכל החסרונות שבעולם, לא ירף ידו ולא יבהל, וידע שבכל זאת הרבה טוב צפון בו. וידע גם כן, שבכל התוכחות הרבות שבספרים, שעל פיהם מוצא אדם עצמו אומלל מאוד, בתוכם מוסתר וגנוז אור חיים וישועה, חסד גדול ואומץ לבב. ודוקא מתוך עומק של נפילה באים לעומק קימה, ומתוך ריקניות התורה שבקרבו יבוא לאהבתה, ולהתאמץ בגדלה ותפארתה. ונתיקת הרצון בכל דהו לצד המעלה, מרים הכל לטוב. וישכיל ויבין שמצב שהעולם ההרוס גם הוא לטובה ולברכה, ולמחיה עשהו ד', וסוף הכל לתיקון גמור.

פט[עריכה]

על פי המחשבה היסודית יש להחיים האידיאליים מקום במציאות רק עם המחשבה האלהית ברומה העליון, הצלול, המזוקק, אשר רק הדבקות האלהית העליונה מגעת לנגע בו. המוסר של כפירה אינו כלום, מפני שהכפירה בעצמה היא הפך הצדק והמוסר היסודי, ונמצא שהכופרים שהם בעלי מוסר, נובע המוסר לא מכפירתם, כי אם מהכרת אלהים הגנוזה בעומק נפשם, שהם אינם מכירים אותה.

צ[עריכה]

חוץ מהבושה של היראה, המאירה תמיד את דרך החיים, עם כל מכאוביה הנעימים, הממתקים את הבשר ואת הרוח, חודרת היא הבושה הפנימית מצד המחשבה. הדבקות האלהית היא נשמת החיים של צדיקים יסודי העולם, והם תמיד מלאים צער ובושה, על אי האפשרות להלום את הרעיון האנושי עם האורה האלהית, עם הגודל והשיגוב האלהי, והם מתמלאים תמיד בושת פנים פנימית. הזה הוא תוכן ראוי לגודל וקודש האל הגדול הגבור והנורא מרום קדוש ב"ה, אשר לו דומיה תהלה. והצער והבושה הללו הם הם מעלים אותם תמיד, ואת היסורים הללו הם מקבלים באהבה, עושים באהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

צא[עריכה]

המחשבה האלהית בצורתה החיה המעשית, היא המחשבה המצורפת לעבודת המקדש, שאי אפשר לה להיות בתיקונה כי אם על ידי העבודה המעשית של הקרבנות, ודוקא על ידי כהנים בני אהרן. הם הם המסוגלים להחיות את המחשבה האלהית באופן שחייה יהיו חיי כל, חיי כל יסוד ודומם, חיי כל צמח וחי, חיי כל אדם וגוי, חיי כל ישראל, וכל צבאי צבאות מרומים. זר אשר יקרב, יפתח את צינור החיים המחשביים הללו בצורה מקולקלת, מעוותת ומזיקה, שהיא מביאה בסוף להנזר אחור מאחרי החיים האלהיים. ונזירה זו, נזירה כללית היא, הפועלת על היקום כולו. קרח, אשר בקש לקעקע יסוד הכהונה, פגע ביסוד העולם, בבריח התיכון של היקום, וארץ התקוממה לו. עד אשר נטיה זו בעצמה תהיה העדה לחיים של המחשבה האלהית, צדיק כתמר יפרח.

צב[עריכה]

עצה, תפילה ואימוץ , צריכין לקבץ, להלחם נגד חולשת הרצון. לפעמים באה החולשה על ידי קפדנות יתירה, שהרצון הטוב עולה למעלה יתירה יותר מהראוי לו, ודורש קרבנות כאלה מהחומריות מה שאינו מן הדין. על כן לכתחילה ראוי לפשר את הדרישות, וממילא יחלש כח הגירוי, ואימוץ הרצון לטובה יתקדם ויעשה חיל.

צג[עריכה]

יראת היצירה הרוחנית, כשהיא באה ממקום גבוה, מפני הדבקות להאמת היותר עליונה, והחרדות להיות סר ממנה כמלא נימא, גורמת היא שהזמן שהיצירה מתעכבת בו, היא אוספת כח צמיחתה במעמקי הנפש, ואחר כך כשהפחד סר ועת רצון באה, אז יוצאת היצירה כלולה בהדרה, בברק אמתה וזוהר עזה.

צד[עריכה]

כל הרצונות של כל הברואים, וביחוד של האדם, ובטפוסו היסודי של ישראל, הם גרעינים שיש בהם כח הצמיחה, וכשמעלים אותם על ידי תפלה, זורעים אותם ממש בשדה אשר ברכו ד', ומצמיחים על ידי זה ישועות. וכפי טוהר התפלה, וכפי ההכשר של כל הענינים המתלוים לסגולותיה, כך היא ברכתה של צמיחת חיים זאת. ויש אשר אור צמיחתם מאיר מחיי עולם הבא, ששם נגש חורש בקוצר, והלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בא יבא ברנה נשא אלומותיו. כמו שהיה אצל איוב, הבקר היו חורשות, והאתונות רועות על ידיהם. עוד הם מדברים ואני אשמע.

צה[עריכה]

יגיעת התורה והחכמה, שהיא דורשת מרגוע, המרגוע איננו רק דבר שבהכרח, כי אם דבר יסודי. השכל בפנימיותו צריך להתאמץ במקורו, מה שהלימוד בצלליו מעיב את אורותיו, ובאה המנוחה ההפסקית ומביאה את אותו האור המבריק על הענינים, יפיץ ענן אורו.

צו[עריכה]

המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים.

צז[עריכה]

מוטלים אנו בין שני הזרמים הגדולים. כל הררי האור והאש הרוחניים שלמעלה מן ההכרה סובבים אותנו, מזדעזעים הם תמיד, וגורמים זעזועים נשמתיים גדולים בקרבנו. ואותם התהומות העמוקים שלמטה מן ההכרה הם תמיד גם כן שואנים, הומים ושוטפים. ומשבריהם וגליהם פוגעים בנו. ואנו מתרעדים ומשתטפים עמם. וכל התנועות הגדולות הללו אינן פוסקות. פועלות הן תמיד, בהמיה רבה. ברתיחה אדירה. בגאות חיים עזיזים. אנו צריכים להכשיר את כלי קיבולנו, את כל צנורות החיים הקבועים בנו. שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב, הנאה, הישר. הטהור, הקדוש והמאיר. שנוזל משני הזרמים האלה יחד. וכשאנו מתכשרים לזה, יוזלו עלינו ממעל ומתחת רק שטפי טוהר, חסד גבורה ותפארת, ומים עליונים ומים תחתונים ישקו, ותהום אל תהום קורא בחיל. ואנו יכולים להיות עשויים בעז. עד כדי להיות הצנורות המחברים את המרומים והתהומות, להעלות את האורה התהומית למרומי הרום, ולהוריד קוי אורה אדירים למעמקי תהומים. להאיר שם בשטף אור וחיים, וחיי עולם וחיי קודש יאצרו ויחסנו שם להיות לברכת עולמים.

צח[עריכה]

צעקה גדולה צועקת נשמתי על שאיני מניח את כח המחשבה שלי להתפשט במלואו וטובו. אכזריות גדולה היא זאת, זאת היא צרת האדם בכלל - איננו רוצה להתעלות ולהתפשט לצד מעלה, על-כן הוא שוקע בבוץ. בא הדבר מתוך שני גורמים: מתוך יראה חיצונה, גסה ומגשמת, מלאה טפשות וציורים אויליים, ומתוך הבוץ החמרי המושך אליו לשפלות ולתחתית את כל מה שיש לו איזה אחיזה בו. ועל הכל צריכים להתגבר, אורך המחשבה, עדינות הרצון, גבורת החיים, הכל במילוי ברום עזו.

צט[עריכה]

ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם. ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה.

ק[עריכה]

הצדיק הקדוש והטהור בא מן התורה אל מקור התורה. דוחק האור העליון ממרומי שמיו, ובא אל האותיות שהן לנגד עיניו של צדיק עליון, אשר אהבת כל היא מחסה עזו, והוא מבין כל, כי מבקש ד' הוא. מבקש הוא את האור, את האמת, את היושר, את הטוהר, את מקורותיהם היותר עליונים, משוטט הוא בחדריו, בכליותיו, יבקש נתיבות, ימצא אוצרות חיים, ימצא חן וחסד, ולעולם כולו ישביע.

קא[עריכה]

הנחנו את הפוליטיקא העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.

קב[עריכה]

מבריק ברק לעיני מגדולת התורה ואשרה. כמה עז ותפארת, כמה אורה מסודרה, מופעת על ידי כל עסק של תורה. כמה ידיעת התורה הנקלטת בתחילה, עומדת בכל עת צרה, עד כמה היא מבטיחתו עושר ונחת. מעת ההברקה אדע להעריך בהכרה את העומק שבחיים אשר לשוקדי תורה, אשרי חלקם. וכשהתורה היא לשמה, כפי גודל המחשבה ועזוזה, כמה האושר מתכפל, כמה החיים מתאדרים, אשרי הוגי תורה, אשרי החיים בזיו כבודה.

קג[עריכה]

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.

קד[עריכה]

מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור. וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה. והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, עד כדי קצף איתן של קודש. ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל. הדרך שעולים עד לידי מעלה עליונה זו היא מתחילים בעת אשר האדם עומד במצבו הנמוך של פגיעת הסתירות, שגם אז ישנם שני דרכים, שהם זה למעלה מזה. יש אשר ידיעה סותרת ידיעה, שוללת אותה לגמרי, עד אשר הידיעה הסתורה מכחה של הידיעה הנקנית נתשבת כאלו אינה במציאות, וכאילו כל ענינה הוא ריק ותוהו. ויש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה הנקנית האהובה. ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה אותה לעצמו. וכן הדברים הולכים בהרגשות וציורים, עד שעל ידי עומק השאיבה התמציתית, שהידיעה הקנויה שואבת מהידיעות המנוגדות הנדחות, מתרחבת הדעה בכללה, ובא המצב לידי הרום היותר גדול, שהוא עומק השלום בשכלולו, עד שכל הידיעות ההרגשות והציורים עומדים בצורה אורגנית וחטיבה משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו, אשרי העם היודע להכיר את אדון העולם, מלך שהשלום שלו, ומרוב עונג אהבה שר הוא את שיר ידידות אהבה בתענוגים, שיר השירים אשר לשלמה.

קה[עריכה]

אני צריך להמשיך את העונג הקדוש של הדבקות האלהית השכלית בכל מה שאני לומד, עושה, מתפלל ומדבר. הנגלות ההלכתיות יעשו רטבים, מלאי חיי נעם של קדש עליון. ידיעה צלולה תחדור להבין להשכיל ולהרגיש, איך כל הארחות הסבוכות של עמקי ההלכות, הולכות ובאות מאותו המעין המתוק והנעים, שכל התענוגים הקדושים וכל מתקי זיוי העדנים נובעים משם.

קו[עריכה]

אני מכרח לדבר על הכל, על גבהי-גבהים, מה שהוא למעלה מערכי, מהשגתי והרגשתי, כי אני קרוא לזה מדחיקה נשמתית פנימית. בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו.

קז[עריכה]

בכל ההשכלות וכל הפילוסופיות האלהיות הננו רואים רק הרחבה של הנקודה הפנימית של חוש האמונה, ויראת-שמים הברורה הטבעית, שכדי להרחיב את גבוליה, לפתח את הכח האצור בה, דרושים כל סעיפי הלימודים, בין המעשיים בין העיוניים, השכליים וההרגשיים. ע"כ בזאת תלויה היא ההצלחה של הלימודים, כשהם מקושרים יפה להנקודה החיה הפנימית הטבעית לנשמת האדם, והמאירה באור חיים אמיצים בנשמה הישראלית ביחוד, היא נקודת קדושת האמונה האלהית, יסוד יראת ד' באמת, מתוך שאיפת חיים פנימיים, מתוך-הרגשה ערה וזהה, אדירה ומכוננה בכל חוקי החיים היותר עזיזים, שכל הנשמה כולה בכל חושיה, כחותיה, אורותיה ונטיותיה, קשורים וקבועים בה.

קח[עריכה]

הרעיונות סותרים הם זה את זה, מפני התפשטות הדמיונות הכוזבים שמתערבים כסיגים עם המחשבות הברורות. והם הם המענים את הנשמה, ומחלישים את הכח, עד שהאנשים הרוחניים הולכים קדורים ונחלשים מלעשות חיל בהנהגת העולם, ואינם יכולים לישב דעתם עם הבריות. וכפי קדושת השכל בטהרתו, באמונה ובבקורת יחד, מתגדל שלטון הקודש בעולם.

קט[עריכה]

על כל המקומות שחיי האדם ההכריים וההרגשיים מתפשטים, שאין שם ישוב שכלי ברור, מתפשטת הממשלה הדמיונית, שהיא יוצרת להצלמי בלהות. אמנם אם האדם יוצא ידי חובתו לעמול בכל כחו במקצועות שידו מגעת שם, לבא להסתכלות בהירה, מועלת הבהירות הזאת למשוך קו של יושר גם במקומות שהדמיון לבדו עושה שם את ציוריו, וההשערות נהיות שם לדברים מאושרים, מישבי הנפש, ובוני עולם הרוחני של האדם. אבל כשהדמיון מתפשט, מפני שמוצא לו הרבה מרחבים שלא נגע שם יד השכל מפני עצלות ורפיון ידים, שם עושה הוא מעשה תעתועים, יוצר לו צורות מבהילות ומשפטים מעוקלים, שהנשמה מתענה בהם ומצרי גיהנם מתגברים בהם כזאבי ערב, בלא רחמים וחמלה, בלא אור חסד וחיי נחת של חכמה ודעת ד'. על כן אין לו לאדם, כי-אם להיות תמיד בכל כחו מזורז, להיות ידיו ולבו נתונים לתורה וחכמה, למען ישכיל, כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו, אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי.

קי[עריכה]

יש רוח הקודש של מעשה, שמעורר הרוח העליון למעשה, וכפי ההזדככות המוסרית והשכלית העליונה ורוב חפשיותה, כך רוח עליון זה מובלט יותר וחודר יותר, טהור יותר מכל סיג ועירוב בלתי הגון, והוא מסתעף ממש מהרצון העליון בהנהגת העולם כולו. ורוח הקודש של דמיון, שכח המדמה נעשה מואר, נאדר, צלול, קדוש ונשגב, ומחזותיו נעשים נאמנים וכבירים, קולעים למטרות נשאות שבטוהר המוסר ושאיפת הקודש הנאדרה. רוח הקודש של שכל, שאז המושכלות והלימודים כולם מתגברים כמעין הנובע, כל רז לא אנס ליה, וכל צפונות נעשות גלויות. והמון חידות ועמוקות, שוטפות ועולות בקרב הנשמה, בבטחון ובבהירות, התורה מתברכת וציציה ופרחיה עולים בתכונות נשאות. מלאות פאר קודש עליון. ורוח הקודש עליונה, שהיא רוח הקודש ממש, שכל אלה יחד מאירים בה.

קיא[עריכה]

יש עצבון פנימי, שבא מהרגשת הלקוי הנשמתי. ביחוד כשהתכונה המעשית היא לקויה, ואין ההרגשה של האחריות המעשית מפורטת כ"כ, מרגשת הנפש יותר בחסרונה מפני שהכח המעשי הוא קרוב לחוגה. משא"כ האנשים שהם קרובים אל החוג המעשי, שלקויותיהם מתפשטות יותר בעולם הרוחני הרחוק, הם אינם יכולים להרגיש חסרונם עד כדי עצבון, ויכולים להיות יותר שמחים בטבעם. אמנם מי שלקויו המעשיים נוגעים ללבו, ושאיפותיו הן רוחניות אדירות, יראה להגביר את השטף הרוחני ולשעבדו לעולם המעשי באופן שיאיר את האופק המעשי, וע"י עסק התורה המעשית יתפתח, והיה למאור של תשובה עליונה, שיתקן את הכל, את החיים המעשיים והעיוניים ביחד.

קיב[עריכה]

נראה שמציאות המבטא של שכלים הנבדלים, הונח לכתחילה על השכלים שהם במהותם נבדלים מהמציאות האלהית, שבה כלול הכל בתכונה אחדותית, ואין פירוד והבדל כלל, ואלה השכלים הם נבדלים במהותם בתור מציאות נפרדת לעצמה, אלא שמסובבים מהעילה הראשונה. בתור כונה שניה השיאו אחרים את התוכן של המבטא, על הוראה של הבדלתם ופירודם של אלה הנמצאים השכליים מן החומר, כלומר שאינם נשואים בגוף חמרי.

קיג[עריכה]

האדם עומד במהותו מפני חופש רצונו, ותאריו מתחלפים על פי פעולותיו, הגופניות והנפשיות. אבל המלאך כל תנועה פעליות שלו, מיסוד מהותו היא נובעת, וכל חידוש הוא אצלו חידוש מהות, ושמו משתנה לפי מהותו.

קיד[עריכה]

כשם שהגופניות בהשפעתה סותרת את ההרחבה הרוחנית, ומתוך כך ניחא להו לצדיקיא למתבר גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, כך ישנם צדיקים, שמעלימים עין מכל השכלה נגלית, כדי שתהיה דעתם פנויה וצלולה להשכלות הרוחניות העליונות, הגנוזות, שהן נחשבות לגבי הנגלות, כרוחניות לגבי גשמיות. וכשם שהמעלה העליונה ביותר היא לבוא למדת השלום, שלא תפריע הגופניות כלל את הזוהר הנפשי, ואדרבא בכל אשר יוסיף הגוף אומץ, יאדיר הכח הרוחני, כן ישנה מעלה עליונה כזאת, שכל מה שיגדל כח ההשכלה הנגלית יגדל כח הידיעה הנסתרת, וחריפות סקירתה, בעומק רעיונה. וכשם שעצם ההפרעה שהגופניות מפריעה את הנפשיות איננה באה מצד חיזוק הגוף בעצם, כי, להפך, הגוף צריך ומוכרח להיות בריא ושלם, לצורך ההזרחה הנפשית, אלא עיקר הדבר תלוי בהקישור הרעיוני אשר עם הגופניות, כן לא יזיק לרוחניות עצם הידיעות המעשיות של העולם והחיים, וכל ארחות השימוש שבהם, גם בראשית המדרגה. ועיקר הזהירות היא דרושה בהשפעתה הנגלית של המטפיסיקה. שהיא גם כן השפעה רוחנית, ומין במינו מחריב, עד אשר יבנה ויכונן כח הקודש במלא המובן. אז יוכל להסתכל בכל הצדדים הרוחניים, בנגלות ובנסתרות, בקודש ובחול. וככל אשר יוסיף רכוש עיוני, יוסיף עצמה רוחנית לנשמתו, והגלוי יבחין לו את הנסתר, והחול את הקודש. מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד', עדתיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קדש ד' לארך ימים. ובאורך ימים כלולים הם כל הימים וכל ההשפעות, כל ההופעות וכל ההזרחות, כל המדעים וכל ההרגשות, כל צדדי ההסתכלות, וכל ארחות הדעה.

קטו[עריכה]

כל הצמחים השכליים שאינם נובעים מעצמות התורה, הרי הם דומים לערבים, ערבי נחל, שהם מצטרפים באגודה, אבל אינם נושאים פירות. והלח הרוחני שבהם, כשהם מלאים קודש, הוא מכלל שכרן של מחזיקי תורה ועושי מצוות, שאין דומה כלל לשכרן של תלמידי חכמים עצמן, אשר עין לא ראתה אלהים זולתך, שהם מתעדנים על עצי ד', נושאי פרי חמד מפריה של תורה. ממני פריך נמצא, ממני דוקא.

קטז[עריכה]

בתפילה של יד מרגישים את קדושת ההרגשה הנשמתית, בהרגשת קדושת שורש ההרגשה הקדושה העליונה, המתפשטת בהוד קדושתה בכל עולמים בשפעת עשרם והדר כבודם, וכולה היא חטיבה אחת, מאוחדת בכלי אחד. אחדית היא ההרגשה, אינה מתחלקת לסוגים עומדים כל אחד בפני עצמו. ממעין אחד הכל יוצא, בהארה אחת הכל מתערב, והשורש צריך לאחד אותם, כי אם ינתנו להפרדה, יחולקו למחלוקות שאינן מתאחדות. על כן אמיצה היא השפעת ההאחדות שבחיי ההרגשה. הרגש השירתי מתאחד הוא בגווניו באופן גלוי בפנימיותו. בתפילה של ראש מופיע אור הדעת בהשכלת הנשמה, באור הגדול של השכלת הקודש אשר לכל העולמים. האחדות העליונה שוררת בהם בצורה כל כך פנימית וכבירה, עד שמתבררים בחופש בחילוקיהם, מתפשטים בכלים שונים, פרטי סוגי הדעת, והקודש מתפצל לארבעת חלקיו בהיכלות מיוחדים, ואור האחדות העשירה בהם מפעם, שופע ונוזל. וכמה מתוק האור, וכמה מחיה את הכל, את כל החיות הגופנית, את כל מערכי הנפשיות, את כל פלגי הרוח, את כל הסתעפיותיה של הנשמה. כשהמאורות המלאים חיים, חיי קודש קדשים מאור חי העולמים, בכל צבאי צבאות, בכל הנשמות, בכל המעשים, בכל גנני העדן העליונים והתחתונים, בכל מקורות השירה התפארת, הנשגבות והתענוגים, בכל הדרת האשר והשעשועים של מרומי שרשה החכמה והבינה העליונה בצבי פארם, כשהם נושקים זה לזה, כשהם מתחברים זה עם זה, בשפעת אור וחיים, מה יפו ונעמו תענוגי אהבת קודש, מה רמו ונשאו הגיוני יראת כבוד הדר עליון, אשר שם ד' נקרא עליהם. מה מאד מתגברת היא הנשמה בהתנערה לעומת אורות כל העולמים השכונים בתוכה, ואין עז אלא תפילין, והתפילין עז הם לישראל, שנאמר ד' עז לעמו יתן, נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו, בימינו זו תורה, ובזרוע עוזו אלו תפילין. וקוב"ה מתפאר בשבחייה דישראל, סגולת הנשמה הישראלית של כנסת ישראל, וממילא גם הנשמה היחידה של כל יחיד ויחיד מישראל, שהיא נשאבת מאותו מעין החיים עצמו, ממקור שפעת החיים, ממקור כנסת ישראל, ששואבת מתמצית כל האורה האלהית כולה. בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. ותמונת ד' יביט, תמונת כל בקודש. והמרומים משוררים ומפארים, וחדות עולמים משתפכת, ואור תורה שוטף, מזהיר ומאיר, מרענן ומשמח. למען תהיה תורת ד' בפיך, ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

קיז[עריכה]

מההגנות נגד הארסים הגשמיים, יש ללמוד הגנה נגד הארסים הרוחניים. ישנם ארסים שהם מביאים תרדמת החושים והכחות, ונגדם צריכים להשתמש בדברים המעוררים, כיין וכיוצא. כמו כן ישנם ארסים שהם מקדיחים ומעוררים את החושים והכחות יותר מדאי, ולהם דרוש להשתמש במיני רפואות והשקאות המניחים את הרעשת החושים והכחות, כחלב וכיוצא בו. והוא הדין בארסים הרוחניים. ישנן הופעות רעות של רעיונות שמביאים לידי ביטול התעוררות רוחנית קדושה, ונגדם צריכים להיות מתעוררים בהרגשה חיה ממעמקי הקודש. וישנם רעיונות כאלה שהם מקציפים וממרידים את הרעיון, ונגדם צריכים להשתמש בנעימת קודש של השקטה, שבאה ממקור הנחת העליון של שלות צדיקים. ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב.

קיח[עריכה]

לפעמים יש שמה שפעולה אחת מקלקלת אין המון רעיונות ורגשות יכולים לתקן. ולפעמים מחשבה אחת מתקנת המון קלקולים מעשיים, ואין המון מעשים יכולים לתקן מה שמחשבה אחת גדולה פועלת.

קיט[עריכה]

מי שיש לו אותו הכשרון ואותה התביעה של הדבקות האלהית צריך הוא לשמור את מדתו, ואפילו כשאי אפשר לו לעלות מפני איזה מעצורים לדבקות שכלית, גם הדבקות הדמיונית יש בה תועלת, שממנה יבא לדבקות שכלית, והיא כמו גוף להדבקות השכלית, שהיא הנשמה. אבל גם בתוך הגוף יש בזיקה נשמתית. ומה שקורא הרמב"ם המחשבה הדמיונית העולה על הרוח לבד, זהו כשאין משתוקקים לבא לדבקות שכלית ואין משתדלים עליה.

קכ[עריכה]

אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל. על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל. ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם. ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב. ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד', וצניף מלוכה בכף אלהיך.

קכא[עריכה]

מי יוכל לשער את ערכו הגדול של עם קדוש במוצאי שבת קודש. מי יוכל לפאר את זיו רוממות קדושת הנשמה הישראלית, אשר כבר התנשאה מזיו פארה מקדושת היום הקדוש, חמדת כל ימים. מי יעצר כח לשורר, לצייר לחזות חזון, על יקר הדר הגוי הנפלא, העולה על במתי עולם, העונק חמה בקומתו, המשתרע לשחקים, המתנשא בקדושת חפצו למרומי שפרירי שחקי שחקים, אשר בכל יום השבת אור ד' זורח עליו, הופיע ויאיר בסעודותיו, בתפילותיו, בהרגשותיו, בתענוגיו, בשלותו והודו. ומי ידבר עוד על דבר הערך הגדול של הקדושים והצדיקים, היודעים לפאר את השבת ולכבדו בכבוד הראוי לו, ברוממות קדושתו, והם מחלקים שלל לכל עמם, שלל שמים, שפעת ברכות קודש של הרגשות נעלות וחפתים כבירים. מה יקרתם לי, ולי מה יקרו רעיך אל, מה עצמו ראשיהם. נעמתם לי תלמידי חכמים שבישראל, חכמי תורה, אנשי סגלה ומעלה. נעמתם לי צדיקים ישרי לבב נאמני רוח, אמוני עם סגלה, יקרתם לי כלכם, כל המוניכם, כלו קדש הוא. בפנימיות נשמתם אש קדש יוקדת. רואה אני את כבודכם, מתעטר ומתפאר אני ביפי-טהר-רוחכם - חביבי לב, ילדי קדש. לברכה תהיו בארץ, בארץ חמדה. תתברכו על אדמות הקדש, תתפשטו לענפיכם. כל הגויים בכם יתהללו, מלכים מכבודכם יראו, ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו. כל מחשבה טהורה מכם תצא, כל רעיון על-ידיכם יתהלל ויתפאר, כל נשמה בעזרכם תתענג, הכל בכם יפאר, בכם יתגדל.

קכב[עריכה]

אף על פי שבעת שההרגשה מתמלאת מאור קדשה, נדמה שהכל הוא כבר בשלמות, מכל מקום הוא דבר ברור שקדושת ההרגשה הגמורה בפנימי פנימיותה, גם היא תלויה באמת לפי גדולת התורה והמעשים שקדמו לה. על כן בשכל טוב ובחשבון ברור יקבל האדם, בכל עת אשר ההרגשה מעדנת אותו ביפעת קדושתה את ענוגיה הקדושים, שהם מתנת ד' ברוב חסד ממרומים, את העול הנעים של מלכות שמים אשר לתורה ולתעודה. ומכל מקום לא יפרע כלום מזיו עונג העליון שמשפיע עליו חסד אל בטובו, ויחשוב לפלג נעימת אהבה ותענוגי קודש לכל הנשמות באהבה, ולהשביע שוקקים וצמאים מעושר הטוב שמיד ד' משפיע עליו ברב עז רחמיו וחסדיו. וממילא יקושר יותר ויותר לתורה ולמצוות, לכל חכמה ושכל טוב, לכל עז וגבורה. והתחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ד'.

קכג[עריכה]

לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.

קכד[עריכה]

קצת קדושה נדבקה בעשו על ידי אחיזתו של ידו הקדושה של יעקב בעקיבו, ובזה יש קדושה ניצוצית גם בעקב עשו, חוץ ממה שראשו כלול בקדושה. ובזה יומלט לעתיד לבוא, רק ביתו ישרף, ובעצמו יכלל בקודש, ועתיד להטהר, והר"ע של ראש עקב יוחזר לטוב. ובנגיעת שרו של עשו בכף ירך יעקב, יש פגימה של טומאה, שמפני זה סובלים ישראל הגליות. אבל זה גרם להכרח של חומרות יתירות, וחדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, והחומרות הן נטיות מדרך האמצעי, כצולע ההולך בנטיה, והן הן יוסיפו עטרות חדשות, מי יתן טהור מטמא לא אחד. ומראש אקב כף יוכלל הריעות, ואהבת לרעך כמוך, שכל התורה כלולה, כי בצירוף כולם מושפעים הם מאהבת הקודש, ורוח ישראל תחיה אותם להאיר בהם את כל תפארת יעקב, ונלוו על ד' לשרתו ולאהבה את שם קדשו להיות לו לעבדים. אלמלא פגימת הכף דיעקב, לא היה יכול עשו להתקן גם בראשו גם בעקבו, כי איך יתאחדו הפכים, אבל על ידי פגימת הירך בנגיעת הכף, נתמעט האור, וכח החיים העליונים נעשה שופע בהפסקות, שאפשר גם לכלי קטן, שמקטנות הגמורה של קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד, לקבל משם, ונעשה מזה הכח של הריעות, אשר תעבור את כל התחומים המפסיקים, ונלוו גויים רבים אל ד' והיו לי לעם.

קכה[עריכה]

דקדוקי מצוות נלקחים משני מקורות. יש שהם נלקחים מהמקור התחתיתי של יראת העונש, שהדמיון מסייע לו הרבה, אלא שמרחוק נמשך לו קו אור קלוש מאד, והוא אחוז אז בדינים וקפידות. ויש שבא לו אור הדקדוקי במעשה על ידי שפע אור החיים שבמקור ההשגה, בבהירות הציור של קדושת המצוות, ובאחדות הטבע הנשמתי של ישראל עם המצוות כולן וסעיפיהן וענפי ענפיהן, באהבה נעימה וחשק עליון, בהיר וצלול, קדוש ונשגב. ואז החסדים הם זורחים ומבהיקים מאד, והוא מלא אהבה וחסד, ומופיע אור סליחה ורחמים ודעה גדולה.

קכו[עריכה]

הדקדוק המעשי, הבא מתוך המעין התחתון של יראת העונש, אע"פ שיש בו הרבה קטנות ודינים, מ"מ סופו להתעלות, וכל דיניו מתהפכים ללהט של גבורות קודש, באהבה ושלהבת אש נעימת ידידות עליונה, באהבת הבריות, וחן ושכל טוב. וסופו שיגיע עד המעין העליון של אור החיים, שזיו התענוגים הקדושים מאיר בהם בכל תוקף זהרו. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.

קכז[עריכה]

בהלשון מתגלה נשמת האומה, והנשמה הישראלית מבקשת את תפקידה להתגלות בלשונה. אורים גנוזים וקדושים, גדולי ההופעה, דוחקים את כח החיים של האומה להופיע, והם פוגעים במקום החלול, הריק, בריקנים שבאומה, שנחשבים ללא כלום לגבי הצדיקים, וההבל של הפה יוצא דרך המקום החסר, והוא הדין לכל הופעות החושים, שיוצאים על ידי המקומות החלולים. אמנם שר"ד יוצא במקום חלול לגמרי, ור"מ על ידי סתימה קלושה, כי סוף כל סוף יש קלישות במכסה העין, שגם הוא נחשב קרוב לריקות וחלל, והמישוש יוצא לפעלו על ידי החלל של הפוריס. וזהו רז הופעות רבות מעלילות העליונות, שאלמלא לקחו רשעים וריקנים בהם חלק, לא הופעו בעולם. אבל צריך לדעת, כי הטוב הגנוז שברשעים הוא הגורם את הופעת האור, והרע הוא רק כח עוצר, שהכח יגדל עוד יותר על ידי זה, כשברירי דשמשא, ודנא דחמרא בבת תיהא, על ידי כח המעצור, ורוח עריצים כזרם קיר.

קכח[עריכה]

עזוז הדמיון הוא מתת אלהים, ובהיותו מחובר לגדולת השכל וכח ההשערה, עומק המוסר, וטבעיות הרגש, האלהי, הרי זה מכשיר לרוח הקודש.

קכט[עריכה]

מיראה יתירה הרצון נחלש, והמדות הרעות משתקעות בעומק הנפש, וכשמזדמן להם שעת הכושר עולות ממחבואן, ומעותות את דרך האדם. היראה היתרה היא אפשרית רק בלא צירוף של אור הדעת, שכיון שהדעת מאירה אז באים לידי העלאת המדות, וממילא אין להן מה להיות משתקעות בעומק, והולכת הדרכת התקון ומשתבחת, בלא קלקולים תכופים, ואומץ הלב דקדושה הולך ומתפתח בכל ארחות החיים.

קל[עריכה]

כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו. וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה, הבאה מסבתם, וכיוצא.

קלא[עריכה]

הסדר של העלאת המדות היא בנפש חכמה מיוחדת, שצריכה להרחבתה את כל הרכוש של תורת הנפש עם כל ההתחדשות היותר מעובדה שבדורותינו, ובעולם היא הסתכלות עולם רחבה, שתוכל להכניס בתוכה את כל המדע והרגש היותר מחודש, ולתן בכל אלה נשמה חדשה, שתוכל מאז להתאים עם כל דרישת הקודש והמוסר הטהור והאיתן.

קלב[עריכה]

השאיפה שיהיה סדר הלימוד מדעי, גם הפלפול התלמודי, גם החלק המטפיזי, והיותר עמוק ושכלי, היותר שירי והרגשי שבלימודים, היא שאיפה חזקה וצודקת מאד, ומוכרחת היא לנצח. בדרך מהלכה יוצרת היא כמה ערכים, ומקלקלת גם כן את התוכן התמים של הרבה אנשים, שלא נסתגלו לעליות ברורות, והדמיון המשולהב הוא אצלם השכל והקודש שברעיון. אבל יבוא הזמן שיבורר לכל, שרק מפני חלישותנו הננו אחוזים לפעמים ברשתו של הדמיון המשתלהב. אבל מה שהוא חסרון וחולשה לא יהיה לעולם מעלה בעצם, רק אנו חושקים תמיד לעלות למדות עליונות והופעות חדשות, שמצד הפתאומיות של החידושים הרגשיים והשכליים שמתחדשים עלינו, יש שלא נעצר כח, והננו נפעלים ברגש משתלהב, אבל לא ההתפעלות השלהביית היא המבוקש, כי אם העושר של הרגשות וריווי הרוחניות, והמגמה הזאת לעולם לא תתנגד לסידור מדעי ומגמתי בכל פינות הקודש. ולעולם לא יחסר אפילו אותו הטעם הנעים, שמפני חלישותנו אנו אוהבים אותו, דהיינו טעם ההתפעלות המשולהבה, מפני שסוף כל סוף נאחזים אנחנו ברשת הגופניות, שכל תסיסה רוחנית מביאה בנו התפעלות, והתסיסה אי אפשר לה שלא תהיה בכל עבודה שכלית ולבית שנעבוד. אבל לא בשביל כך נאמר שלא נשתדל לסדר את ארחות הידיעה התורית באופן היותר מסודר, היותר שקט, שהוא האורח היותר מבוקר ומדעי שאפשר לו להיות. כי רק באורח האמת מתגדלת האמונה, ובעושר דעה והכרה ברורה מתעשרת הנשמה בזיו של מעלה, ונושאת עליה תמיד באהבה את עטרת הקודש.

קלג[עריכה]

האהבה אל המדע הברור צריכה להיות מוגבלת במדה שלא תפריע אותנו מלהיות תמיד שוקקים למה שהוא יותר נשא ונשגב ממדענו הברור, עד אשר לא נוכל להגיע אליהם כי אם על ידי השערות ישרות, והרגשות כמוסות, ולפעמים על ידי הגות לב ודמיונות, כעין הזיה וחלומות בהקיץ, שכמו שהם מזיקים הרבה אם הם באים מתוך עצלות באותם הענינים שהמדע יוכל לרכוש בהם את הכרתו הברורה, כך הם מעטרים אותנו. ומבססים יותר גם את החלקים המוכרים לנו בברור, ומרימים את כל מהותנו, אם הם באים בדברים שהם נשאים כל כך עד שלמדענו אין שום אחיזה בהם. ואנו מתוך חפץ שלם ונפש מלאה תשוקה להזרחה רוחנית, הננו נדחקים לתור גם במה שמופלא ומכוסה מבינתנו המבוררת, ואנו באים לדון בדרך השערה, ולהתעדן במעדנים רוחניים למטרות יקרות, על ידי הגות נפש פנימית, ועזרת הדמיון, שגם הוא מתקדש ונעשה חטוב בחטיבה מדעית, כשהוא משתמש בכחו במה שראוי לו. ועל זה נאמר. במה שהורשית התבונן. ובלבד שלא יתחלף לו התוכן, עד שיחשוב את המושג ההשערי למושג מדעי, והמושג הדמיוני להשערי שכלי. וכיוצא בו, שאז יכולה רקמת הרשת של ההטעאה ללפפו. אבל כשהוא שומר את גבול הכרותיו, ויודע איך לעלות מהחלק הגלוי אל הסתום, ולמה שמפני הגובה והאצילות של הנושא אי אפשר להיות עסוק בו כי אם בדרך השערה ודמיון, אז ימצא האדם בעצמו עז מרומים, והאור העליון יופיע עליו, כי נוכח ד' דרכו. ובמשך הזמנים ישובו כמה חלקים דמיוניים להיות משוערים, וחלקי השערה להיות מבוררים בדעה והכרה ברורה, ואז יתעלו הדמיונות וההשערות לענינים יותר נשאים, יותר אציליים ויותר נשגבים. וכה ילך האדם מחיל אל חיל. ואף על פי שהדבקות האלהית מצד המציאות האלהית היא גם כן שכלית הכרית מבוררת במדע, מכל מקום אותם רגשי הלב של ההשגות הפרטיות בהתוכנים הרוחניים שהם בעולם האלהי, תעופת החזיונות של ההנהרה הנבואית, אורת החיים של הנשמה, וההזרחה של הענין האלהי בכבודו. כל אלה מביאים את האדם לאושר גדול, וסעיפיהם תלויים הם בכח ההשערה והדמיון העליון, שהוא יקר מכל שכל והגיון.

קלד[עריכה]

כל המחשבות הקדושות, והדעות הנשגבות, צומחות הן על המרחב של השדה אשר ברכו ד'. והנם עולים תמיד בכל עת ובכל שעה, בכל רגע ובכל חלקי הרגע, צמחים חדשים ונפלאים, ציצים ופרחים, כמו שעולה תמיד ההשפעה של החיים לעינינו, והשפעת הקיום בכלל, הכל משפע השכל העליון והחיים המושפעים בו, המופיעים על ידו. וחכמי לב, משכילים מקוריים, מקבלים את המחשבות ממקור הקודש, מעבדים אותן בעיבוד שכלי והרגשי. ולפי מדת הדבקות האלהית, השכלית וההופעית, שלהם, ככה הם מתקרבים יותר אל מקורם של הדברים, והם מאספים אליהם את התבואות הללו. וכל חלק, שנוטף ונקבץ על ידי המשיגים, כבר נותן הוא מקום לקליטתו של חלק אחר, יותר נשגב ויותר פועל, יותר מחיה ויותר מעמיד את העז של קודש ד' בעולמים. והם הם מחצדי חקלא, אוספי תבואת השדה, אשר אור ד' זרוע בו. ולפי רוב הקציר, ככה תגדל ברכת הצמיחה. כי הארץ נתן לבני אדם, לעבדה ולשמרה. והענינים נעשים אנושיים כלליים בנשמת ישראל, והם עם זה דבקים בשרשם, מפני הדבקות הרעננה של הנשמה הישראלית בשרשה. ויש דרגת השביעית, שאין הדברים נתקים ממקורם כלל. להיות אצורים באוצר היחיד, אלא הכל נקלט בקליטה כללית של כלל האומה, כללות ישראל, וכללות הנשמה הכוללת, נשמתו של אדם הראשון, שכוללת בה גם נפש הבהמה, אדם ובהמה תושיע ד'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכל.

קלה[עריכה]

כל דבור שיוצא בלא דבקות אלהית, שכלית והרגשית, הרי הוא מאפיל את אור השכל, ומטשטש את הזוהר המוסרי. וכששבים בתשובה על זה, לוקחים את הדיבורים שכבר עברו ושותלים אותם במקום טהרה, והם מתחילים להתנוצץ בהתנוצצות של קדושה, ומאירים את הנשמה, ומתוך שירדו למטה לוקחים הם עמם כמה מחשבות וכחות נודדים שנתלשו מבית חייהם, ומתאחדים לחטיבה אחת של חיים וששון ישע. המעוף השכלי הנפלא של האור האלהי, ובהירות הדמיון הנשגב של המושפעים מאור הקודש, נותן הוא את הכח להכיר בכל ענין, בכל שיחה, בכל תנועה בעולם, את קישורם אל הנשגב הכללי, אל אור החיים העליונים, המסדרים את הכל לאושר עליון ונעלה. ונעשו כל שיחות החולין מרגליות עליונות, שזוהר הקודש מאיר בהן במילוי והדר, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח.

קלו[עריכה]

אור הקודש מתפשט בתחלה על כח הדבור, שנעשה כולו נובע ממעין החיים של הקדושה, המפוארה בהוד יפעת חכמתה וזוהר חייה, ואחר כך מתעלה גם כן חוש השמיעה, שכל הנשמע מצטרף לאור גדול, טהור וקדוש, ואחר כך האור מתפשט על חוש הראיה, וכל מראה עינים מתקדש ומתעלה, ומביא חשבון עולם ברור וצלול, וחיים קדושים עליונים וברכת ד' נשגבת להביא טובה לכל אשר יביט בעיני הקודש, עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואחר כך כל תנועה, וכל רגש וזעזוע נעשה מלא חן וכבוד עליון, עד המדה העליונה של הופעת אור קודש גם על כל קניניו, על כל מה שמשתמש בהם, מקלו, חמורו, וכל אשר לו. אמנם להחיות מתים על ידי המשענת זאת היא מדה של צדיקים לעתיד לבא, ואלישע רצה להופיע אור קודש זה, בעולם הזה, ונדחה הדבר עד עת קץ. ונצוצי אורות מזה באים לישרי לב, מעין עולם הבא, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אשר באדרתו צפון כח הקודש לשפוך רוח נבואה, ולעשות פלאות, בצעקת איה ד' אלהי אליהו. ולא יפול רוחנו בקרבנו מבקשות גדולות, כי לא על צדקותינו אנו מפילים תחנונינו, כי על רחמיך הרבים, ד' אלהי אבותינו, אלהי ישראל. ואם מרבים אנו לחשוק ולשאוף, הלא גם תשוקה וחשק מרומים זה אך מידי אביר יעקב לנו הוא, ומשם רועה אבן ישראל.

קלז[עריכה]

הענינים השמימיים, כשהם מתגלים בבהירות גמורה, הם גורמים שהעניינים הארציים והחברותיים מתיישבים יותר בלב, אלא שהם מתנשאים ומתעדנים.

קלח[עריכה]

כל דבור פותח הוא צנור בנשמה מעין אותו התוכן שהדבור חצוב משם. על כן כל דבור של תורה חכמה ומוסר, קל וחומר של דבקות עליונה טהורה ומושכלת ביחודים עליונים, פותח פתח של קדושה מפולשת. וגלי הנפש הרוחניים הומים ומתנועעים תמיד מכחו של הרעדת הדבור, בכל ספירותיהם. ודבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח הוא גם הוא את הצנור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד אשר יעבור רוח טוב וישוכו. וכל דבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאלו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע של בעליו. על כן בעלי ההסתכלות השלמה, המאירים באור החיים העליונים, כל שיחה הנובעת מרוחם פותחת היא את הצנורות היותר טובים ומלאים זיו עליון. שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ויש שהיא שקולה נגד כל התורה כולה.

קלט[עריכה]

מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה, זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל, ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו, אבא אליהו קפדן הוה, ומרוב קדושת הופעת עולמים זו, הארוגה בכל אור המחשבה וטוהר המעשה שבעשיה, מגבהי מרומים עד עמקי תהומות, מתרחקת הופעתו מכל פגימה קלה, והנפש מרגשת תיכף. וצריך האדם להתאמץ בשמחת קודש, להשיב את האבדה, ולזכות לשלום מלאך הברית.

קמ[עריכה]

איני צריך להזניח את תביעתי הפנימית, לסקר על הכל מרוחי העצמי. ועם זה יש שהנני קרוא להתחזק ולהרחיב את השקפותי הרוחניות והמעשיות, על-פי אותה הקליטה הבאה מבחוץ, על-ידי רעות, ערוב בין הבריות, קריאה בספרים, ויתר נסיונות החיים. ואחר-כך חוזר הכל להתמזג ברוחי העצמי והנני שב להסתכלותי הפנימית.

קמא[עריכה]

העולם הישראלי כשהוא בתמותו, לעולם לא יקבל שום זעזוע חוליני מכל עולם זר, מפני שכל העולמים כולם כלולים בו. ועל כן יכולים בני ישראל להתאים לכל קולטורא שבעולם, ועם זה לנצחה, ולשאוב מתוכה את כל הטוב, ולתממה עם חזיונותיהם העצמיים, מפני שכל טוב שבעולם יש לו יניקה ממקור ישראל. ורכושנו הרוחני יגדל על ידי עמל כל הגויים בדעת ובכשרון, כי אורות חיינו וזהרורי תורתנו הם הם שמשיאים אורות בכל מקום להאיר, וכשאנו קולטים משלהם, משלנו נקח לנו. וצדקו כל החזיונות העתיקים, אף שהיו כהים מצד המבט ההיסתורי, אבל מלאי אור הם מצד המבט הרוחני היותר מתעלה, שכל החכמות היו באמתנו, וכל מה שהננו מוצאים פזור בעמים, ניצוצות קדושתנו הננו לוקטים. חיל גויים תאכל ובכבודם תתימרו.

קמב[עריכה]

בוער הוא החפץ בלב טהורי וכשרי ישראל להתאחד עם נשמת האומה, להתמזג ולהתדבק בכנסת ישראל, באור החיים, האצילות, הזוהר, היופי, הטוהר, הפאר, הקודש, הגבורה, הדעה, החופש, העז והענוה הישראלית, המדע והחכמה הישראלית, אור האמונה, דעת העולם והחיים הישראליים, מהות החיים הישראליים ממקורם, מיסוד הוייתם. וישר הולך הצינור עד רום פאר חיי העולמים.

קמג[עריכה]

כל מה שאנו מדברים מתשוקה אלהית, מדבקות קדושה, משמחת אור עליון, הכל בא לנו על ידי הלבוש של כנסת ישראל, שנשמתנו בה דבוקה, ממנה שואבת אורה, והיא בית לד', היכל מלך מלכי המלכים, מילוי השם הקודש באורותיו, אשתו כגופו, אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, מלכת עולמים, השלמת ההופעה האורית החיה והמפוארה, הטהורה והעזיזה, בכל הנשמות, בכל הבריות, בכל העולמים. והאידיאה הלאומית הישראלית חודרת בעצמת חייה בכל פרט ופרט מישראל, ובכל מעשיו ותנועותיו, שיחיו ושיגיו, שאיפותיו וקניניו הפרטיים. אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל, מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאנינו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. ואשרי האיש שעם זה הוא עמו, אשריך ישראל, אשריך ישראל כולך בכללותך, ואשרינו מה טוב חלקנו בפרטיותנו, שהננו בנים לעם קדוש זה, עם מפואר זה, עם עולמים זה, עם אור עולמים חי ומאיר בלבו, עם יסוד הרוממות והגודל, הזוהרא האידיאלי, לכל האדם, עם יסוד עמים ולאומי, עם זיו העולם וכבודו, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.

קמד[עריכה]

המצות יפתחו את הטבע האנושי, עד שיעשו הם בעצמם טבע קבוע לאדם, וכמו שהתרבות האנושית משתדלת שקניניה הלימודיים יעשו כטבע קבוע, ככה התרבות האלהית עולה היא הרבה למעלה בשאיפתה של חידוש הטבע האנושי למדה אלהית עליונה שהיא תטביע דרישה פנימית על כל התורה כולה, ושכר מצוה מצוה.

קמה[עריכה]

הצמצום במושג התורה מבלה עולם הוא. בתחילה, מתוך הקטנות של הציור, מצטיירת התורה רק במושג הבנתה השטחית, וממילא נעשית מחשבה עליונה ורוממה זרה לרוחו. וכה הולך הוא ושוקע, עד שלא יוכל להתרומם למעלות עליונות, ולא יוכל להדריך את עצמו ואת העולם במושגי הקודש הראויים לכבוש את המקום היותר עליון בחיי העתיד של העולם.

קמו[עריכה]

ישנם בתוך הרגשת הבשר ניצוצי דמיון. ובתוך הדמיון ניצוצי שכל. בתוך השכל ניצוצי רוח הקודש, בתוך רוח הקודש ניצוצי נבואה, בתוך הנבואה ניצוצי אספקלריא מאירה, בתוך אספקלריא מאירה ניצוצי זיהרא עלאה דאדם הראשון, בתוך זיהרא עלאה דאדם הראשון ניצוצי אור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. ומי שעיניו פקוחות בא מכל הרגשת בשר למעלה למעלה, עד אור החיים של אור עולמים שלאחר תחיית המתים. של גילוי עדן עולמי עולמים. במקור חייהם, כי עמך מקור חיים. ומתוך חשבון ארוך זה נמשכים והולכים נחלי דעה, נחלי יראת שמים ויראת חטא, נחלי מדות תרומיות. נחלי חרות עליונה, נחלי אהבה. ואורחות כבוד עד אין חקר.

קמז[עריכה]

יש שנכנס דבר בטל בלבו של אדם על ידי קריאה, או ראיה, הרגשה וכיוצא בהן, ואחר כך מקשר אותו האדם אל הטוב, המועיל והקדוש. אז יש בה משום תשובה ומשום העלאת אורות נדחים ביחד. אמנם מהלך מיוחד יש לשני השבילים הללו. שביל התשובה הוא מניע כללי, ושביל העלאת האורות הנשפלים הוא שביל מיוחד פרטי. והתוכן המקשר את השבילים הללו, ועושה את הרעיונות הנשאבים מהם לחטיבה אחת, יש בו משום מקור של ספרות פוריה, שהיא הולכת ומסתעפת לענפי ענפים, ויכולה לרדת לעמקי תהומות, ולעלות גם כן לגבהי שחקים. אמנם מהלך מיוחד יש לדברים שבאים לכתחילה לשם עליה, שהוא שונה מהדברים שנקלטו על פי איזה רפיון ואחר כך הם צריכים להתאגד ולעלות. תסיסת החיים עושה היא את מהלכה בכל תוכן על פי הדרכה מיוחדת לה.

קמח[עריכה]

כשנסלול מסילות לכנס את כל הרכוש המפוזר שלנו מכל האומות, כל התורה שנעשקה ביד החיצונים, ישוב אלינו רכוש גדול, שנתעבד בכל העמים ועל ידי כל הקולטוריות השונות. מובן הדבר שנטהר את הכל, ונחזיר יוצר על מכונו, אמנם על ידי זה יתרחבו כלינו, עד שנוכל לקבל את כל הזרמים כולם מכל העולם ממש. וסתירת זרמים שונים אינה שייכת כלל בישראל, מאחר שיהיה צפוי הכל, איך כל הענפים וההרגשות השונות, השקפות העולמים המרוחקות זו מזו, הכל יוצא ממקום אחד ושב למקום אחד. ואם שנדמה לעולם, שכל אחד חטיבה בפני עצמה היא, וכל חלק קרוע הוא מחבירו, זהו מפני מדת הקטנות ונטיית הקצפון שהעולם נגוע בה, בין במדות היחיד בין במדת העמים. אבל ברכת אברהם, שהיא ברכת יעקב ותפארת ישראל, אינה רואה לה הגבלה זעופה, ולא זרמים סותרים. מה שהיא עבודה זרה היא רק עצמות הסתירה עצמה, שעל זה אנו נחלמים לכלותה ולאפסה למען יזרח שם ד' שלום בעולם, ושם גופיה איקרי שלום.

קמט[עריכה]

הרע הגמור והמוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו, ואבודו ואפיסתו, זוהי שלמות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. הצער נמצא רק לאותו הניצוץ מן הטוב, הקשור בחטיבה אחת עם הרע, והוא מצד הטוב שלו שואף לקיום, ומדמה בדעתו, שתנאי קיומו תלויים הם בקיום כל הסתעפות הרע, שהוא קשור בו, וכל זעזוע של כילוי של הרע מכאיב אותו. ואנו שואפים להפריד את הרע מן הטוב. אז ימלא העולם עונג, יתענג הטוב בקיומו, ההולך וגובר כצאת השמש בגבורתו, ויתענג הרע בכליונו, ההולך ומתגבר גם הוא לפי רבות הטוב. נר רשעים ידעך, ואור צדיקים ישמח.

קנ[עריכה]

כל פתיחת פה בקודש, פותחת אלפי צינורות של אור חדש, של טללי שפעת חכמה וציורים עליונים, נשגבים ונעימים, שהם משתפכים לתוך הנשמה, מודיעים לה זיוים עליונים, מנשאים אותה לרוממות מעלה, מקרבים לה את היש העליון, את הרוחניות והטוהר המעולה, את אור ד' ממרומיו. כל מוצא מעורר כל המוצאים כולם, כל חוש מעורר כל החושים כולם, כל רעיון מעורר כל הרעיונות כולם, כל מצוי מעורר כל החבר לו במציאות. כל ההויה המאוגדת כל כך, המתאימה כל כך, בעליונה ובתחתיתה כולה כאחד, כחטיבה אחת, נחמדה עשירה ורוממה, מתגלה היא לדורש ד' עת יפתח פיו, תהלת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, פתח דבריך יאיר מבין פתיים.

קנא[עריכה]

הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית, ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם, והרבה מדות רעות, חליים וקצפונות, נצברו במעמקי נשמותיהם. והם יוצאים מחרצבותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת.

קנב[עריכה]

כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו אמן.

קנג[עריכה]

אור התורה ועצם החיים של צדיקים, הם ממזגים את העולם כולו במזג קדוש ועדין, נותנים להחיים בכל עת ורגע את התוכן הקיים שלו, ההולך וחודר יותר בפעולתו, לפי רבות התפשטות הנהרתו, בין בעומק החיים של הנושאים הרוחניים בעצמם, שהם החכמים הצדיקים בעלי הרצון הקדוש והטוב של החיים, בין בכל הסביבה, ההולכת ומכרת יותר ויותר את התביעה של הישרות הפנימית שבהויה ובחיים. כל הדעות, התנועות, המלחמות, הכונניות, המכונות, והספרויות, השאיפות החברותיות והאישיות, כולם כאחד הולכים ומכשירים את החיים איך להספג ולהחדר בהם אותו האור הרענן, שהקודש העליון חי במלא חופשו הנאדר בתוכו. זהו אורן של צדיקים, גבורי כח עליונים, חמושים בגבורת טהרה של מעלה, בגבורת קודש של זיו החיים והדרם, כמו שהם מופיעים ממקורם המלא זוהר, ומצוחצח עדנים.

קנד[עריכה]

כשם שהתורה בגרסתה עבודת ד' עליונה היא, כך היא ודאי עוד יותר עבודה גדולה בסברתה ועיונה. וממילא כל דבר שיוכל לגרום להגדיל תורה, להרחיב פלפול וסברא, עבודת הקודש היא. וכשם שהתפילה עבודה גדולה היא, והיא בנויה על התרוממות הרגש בקדושה, כן כל דבר שמיפה את הרגש, מחזקהו ומבריאהו, מכלל עבודת התפילה הוא. ובכלל עומד האדם הן להגדיל את שפעת שכלו, ונואלו מאד אלה המשפיעים, ברוח של יראת שמים דמיונית, על הקטנת השכל וצמצומו. אלה, אף על פי שהם נראים מזרזים ומעוררים לתורה ומצוות, צריכים להשמר מההסתה שיש בהם לצד הבערות, והחלשת הרוחניות הכללית של האדם. וכשם שצריכים לנקות כל דעה שמקורה בספרים חיצונים מכל סיגיה, ואחר כך להכניסה אל הקודש, כן צריך לנקות את המחשבות שיסודן ביראת שמים מכל יסוד של חולשה, ומכל משטמה רוחנית, שהיא התנוצצות של הסתה לעבודה זרה ואביזרהא. ומבקשי ד' יבינו כל.

קנה[עריכה]

כשבא מעמד נפשי על ידי התעוררות של פגישה, שנמשכים דיבורים שיש בהם תערובות של נטיות חלושות, אם יש בהם גם כן תוכן של דעה ושל יושר, ורגש של יראת שמים, ושל אהבת ישראל וחפץ חסד של הצדקת הבריות, יש חובה לברר אחר המעמד הרשום, את התוכן הנפשי, לזככו מסיגיו, ולהשאיר רק את הרשמים היפים הקדושים, שהם באמת הבריאים והחזקים, ולמחוק את החלושים, הנוטים לצד הדמיון והמדות הבלתי טהורות, אז ישאר מכל התעוררות החיים של המעמד הנפשי הריוח הטהור והנקי, כתבואה ברורה שאין בה תבן, ולא יהיו במדרגת דברי חלומות, כי אם במדרגת הגיוני חכמה ודעת קדושים.

קנו[עריכה]

כששפע הקדושה מתגברת בלב, באהבה עליונה וביראה רוממה, בתשוקה עזיזה ממקור הקודש, מתכוונים ליצוק רוח עליון קדוש זה בתחילה על כל ארחות החיים המעשיים, שעברו ושעתידים לבוא, שיהיה לכל אחד ואחד מהם, בעת הרעבון וסתר האור, לח אור חיים וטל רענן. ויוצקים גם כן, בכונה ורצון אדיר, על כל נשמה מיוחדת מישראל, אור קודש וחיי נועם ד', והמותר משיבים לשורש כנסת ישראל, ששולחת משטף גנות מטעותיה על כל הבריות ועל כל המעשים. יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם, ישמחו וירננו לאומים, כי תשפוט עמים מישור, ולאומים בארץ תנחם סלה. יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם, ארץ נתנה יבולה, יברכנו אלהים אלהינו, יברכנו אלהים, וייראו אותו כל אפסי ארץ. ירויון מדשן ביתך, ומנחל עדניך תשקם. משוך חסדך ליודעיך, וצדקתך לישרי לב.

קנז[עריכה]

הבטחון מוסיף הוא חיים ואומץ כל מה שהוא מלובש יותר ויותר במעשים רבים. התפשטותו על המון דרכי החיים, החריצות המעשית והשכלית, ביחיד ובציבור, מוסיפה בו אור גדול, ואומץ חיים, ובליטה גדולה. בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים. וחזקת והיית לאיש. והאמונה, לעומתו, מוסיפה גודל והפריה כל מה שהיא מתפשטת יותר ויותר בארחות ההכרה השכלית. והולך זרם גדול ואדיר ממקור האמונה ומחייה את הבטחון, ומשניהם יחד פורץ מעין וקילוח עצום, אדיר ונורא מאד, נשגב, מרומם וקדוש, ומתפרץ בשפע עושר על כל אחדות השכל ועומק הדעה, ומחיה את כשרון הגבורה, כיבוש החיים, ישוב העולם, וההתכוננות המעשית לכל פרטי פרטיה. ורוח התמימות, העבודה וההכנעה, עובר הוא ומרחץ, ומוליד את הזוהר השכלי, החריצות הפלפולית, חשק הידיעה של חידור פרטי החיים, הויות דאביי ורבא, ועקירת הרי הרים, ברוח קדושה, בנחת רוח, באהבה אלהית עליונה, בצניעות ובושה של יראת חטא, בגודל אלהי, בחשק טוב, בישוב עולם, בברק יופי ובכל טוב. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים, וישישו בשמחה. שמחו צדיקים בד', והודו לזכר קדשו. וזכר קודש עליון מופיע על כל כשרון, מאשר כל נקודות החיים, מלשד את כל קוי החיים, ממשך אורך ימים. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי.

קנח[עריכה]

שורש הגאוה הוא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד', באלהים הגדול חרב גאותנו, מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי אלהים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכל להאגד בחיי כל. מה רבה היא ההארה המפוארת של מקור חיי העולמים, ההולכת ושוטפת על הכל. מתגאים אנו בגאות ד'. גאות ד' היא מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה. של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום, אור ד' ויאר לנו, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה.

קנט[עריכה]

קדושת ההרגשה עלולה היא להשתנות ולהמחק, והיא חיי שעה, אלא שאפשר להתמידה על ידי מה שממשיכין אותה במעשה ובתורה, והיא מתהפכת על ידי זה מנר לתכונת אור, המאיר לעולם. כי ההרגשה שמתגשמת במעשה המצוה, מתהפכת על ידי צירופה להמצוה לקדושת תורה, ונמצא שהיא עולה ממדריגת נר המאיר לשעה, וחיי שעה של תפילה, לחיי עולם של תורה.

קס[עריכה]

אם אדם נשפל כ"כ בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית, בכל חטאתיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל-תשובה גמור, וא"כ כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי טוב וישר ד'.

קסא[עריכה]

יש שנספגת כל הזוהמא שברוח לתוך הגוף, ונעשה הרוח צלול וטהור, ומתוך טהרו הרי הוא מלא עצמה, ובעוצמתו הוא מטהר ומזכך את הגוף, ומעלהו למעלה עליונה מאד. ודוגמא זו ישנה בכלל ובפרט, בכללי כללות ובפרטי פרטות. ביחוד ניכר תוכן זה בעקבתא דמשיחא, וכל הנוגע למאורעות הנוגעים לו.

קסב[עריכה]

אסון הוא אם אין מניחים את הטבע הנפשי להתפשט ולהתענף יפה בציציו ופרחיו, אמנם צריך אימון והדרכה קודמת, שתהיה ערובה יפה שההתשטות הנפשית החפשית תביא רק את הטוב והיפה, ותהיה אדרה בקודש.

קסג[עריכה]

מוכרח שיגורש, שיושבת, שיבוטל בכל תוקף ועז, כל מה שמפריע את אור החסד הגדול מהופיע בעולם, על כל המעשים, על כל הברואים, על כל היצורים, על כל העולמים. תוקף חסד עליון זה מאיר בהדר הוא הגבורה העליונה, גבורת יצחק, המלאה לה חסד נעלה בתוכיותה, עד ההתעלות של כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. חסד עליון זה, החפץ בכל תוקפו להתפשט ולהתאמץ, אצילות ציורו וחפצו הוא על פי התוכן האידיאלי של החסד, של זוהר החיים הטובים, שהם טובים באמת. אין העולם המעשי כדאי לו, והוא מוכרח להתקשר ולהתאחד בזוהר חיים שני, קלוש ממנו, שגם הוא מלא תוקף, שגם הוא רצון איתן לו, כח ברזל אדיר וחסון לו, כח איתן עומד בפני כל מונע, לקוח בתחילתו מאותו התוקף של רצונם של רשעים אבירי לב חזקי מצח, אבל מזוקק ביסודו ומטוהר בבחירתו, רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי, הופעה של החסד המעשי במסגרת הגבורה המעשית, לא האידיאלית המופשטת. ומיזוג נאה זה של הגבורה האידיאלית עם הגבורה המעשית, שבתוכיותם אור החסד העליון זורח בכל תוקף יפעת תפארתו, ראוי הוא שיתכונן על ידו בית ישראל, לכונן עולם מלא, עולם בונה ומחייב, ועולם הורס ושולל. והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.

קסד[עריכה]

כשאדם מרגיש בעצמו ריקניות גמורה, ורואה שאיננו כלום, ונפשו משתוחחת בקרבו מרוב דכאותה ומראה אפסותה, ידע כי ישועת ד' קרובה להאיר לו, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם לפני שבר גאון, לפני גדולה ואורה דכאות רוח וענוה פנימית. ומיד יתפוס בכל האמצעים לבסס מדת ענוה זו בכל מקורות הרוח שבידו, וירומם אף ינשא בטהרת נשמתו, בהדבק במקור השלום, באור מלך גאות לבש, אל חי העולמים.

קסה[עריכה]

מתגלה בכנסת ישראל הצבע העצמי שלה, הולכים הכחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה. מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת. היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא התחילה להכיר במלחמת עולם זו. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלהי אמת.

קסו[עריכה]

כמה שונות הן הנטיות הנפשיות, ההזרחות השכליות וההרגשיות, וכמה הן אחוזות זו בזו, עד שהתכנים שהם סותרים זה את זה בעצמיותם, מביאים הם בהפגשם בנפש ערבוביא פנימית, חולשה ופרפור, עד שצריך האדם אומץ גדול, ועזרת מרומים, להמלט ממעמד הקשה ההוא. וכל זה בא מפני שהתכנים השכליים וההרגשיים, שסותרים זה את זה בעצמיותם, נעשים כחומר תוסס בהפגשם יחד בכלי אחד ותפושה אחת. וצריך העובד הרוחני לדעת איך לשמור את רוחו מפגעים כאלה, ובאורה גדולה צריך הוא להאיר לעצמו את דרך החיים הרוחניים, להיות אצלו מסודר כל דבר במלא הקיפו, בשמירתו והגנתו, וסיוגו מכחות מתנגדים ותוססים יותר מדאי. אמנם בהיות האדם עולה במעלת המוסר וההשכלה העליונה, יפותח רוחו בקרבו עד כדי המרחב הגדול של הכנסת זרמים שונים בידיעה הגונה והשקטה פנימית חודרת, לכוין כל דבר על מכונו, ולעשות לכל נטיעה רוחנית היקף יניקתה בריוח, ולא ילקו הנטיעות העדינות ברזון של יניקת אחד מלשד חבירו, ולא בערבוביה מוסרית שיש בה משום פגם כלאי זרעים. רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך ד'.

קסז[עריכה]

את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות. יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת, כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה. מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו מתרוממים, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח מכל שיג, מכל רגש, מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור שמגמגם הוא בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק שירה איתן, ומזליף זליפה זרמית של אור חיים, אציליים גבוריים ומלאים עז וקודש, עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע. איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.

קסח[עריכה]

לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם, והוא מתבהל מהמראה, רק בזה מרגיע הוא את רוחו, כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה, כה יגדל צד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה עשה האלהים. ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון הבלהות של צד הכיעור, וזרח לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש, ועיניו יראו וינהרו, ויתנחם על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו, ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

קסט[עריכה]

ישנם צדיקים כאלה, שלא די שכשמחסרים רגע אחד את השעור המלא והחי, לפי ערכם, מהדבקות האלהית העליונה, הם מרגישים את נפשם בעומק צרת החטא, ומתקנים את משברם ע"י תשובה עילאה, ע"י תשובה מלאה, אדירה וגדולה, אלא שגם אם הדבקות תהיה ממולאה רק מצד אחד, מיראה לבד או מאהבה לבד, הם מרגישים בזה כבר פגם עצום ופרוק של חבור הסדר האלהי בעולם, ונפשם עורגת לאחוז במדת התשובה העליונה, לתקן את הקלקול. והצדיקים העליונים, מלאי החסד והרחמים האלהיים על כל היצור, על כל העולמים וכל אשר בהם, מראש עד סוף, אלה הנאזרים בגבורה ונעטרים בתפארה, בתפארת אמת, הם מרגישים את אי שווי המשקל שבמערכת הדבקות המזוקקה שלהם. וגם אם המזוג של היראה עם האהבה לא יהיה נושא את המשקל השוה הראוי לו, אם חלק אחד יכריע יותר מדי על חברו, הם שבים בתשובה ועולים עד המקום העליון, שמשם משתפכים האוצרות אשר לשפעת הקודש, ומוצאים הם את המשקולת הקדושה העליונה במקומה, ומתקנים הם את פגם הצליעה של ירך יעקב, והולכים במישרים, "רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך את ד"'. אלה הם הישרים אשר סוד ד' אליהם תמיד יגלה, "ואת ישרים סודו", אשר מזיו הציור של שאיפת יקרת מעלתם מתמלאה כל נפש חוקרת הוד וחיים, "וחקר כבודם כבוד".

קע[עריכה]

השאיפה הקרובה, הבוערת ויוקדת בלב ישרי לב היא, שלא תשאר שום מחשבה שיסודה ביושר הנפש, בכל אדם, בכל מקום, בכל עם ובכל לשון, שלא תצא מכח אל הפועל, כלולה בהדרה ומצורפה, להעשיר את העולם בפאר חייה. ולמרות הלבושים השונים, ולפעמים המזוהמים והטמאים, שמחשבות נכונות וקדושות, ישרות ונאמנות, מתלבשות בהם, לא ישחת הודן והדרן, וכל רואיהן יכירון כי הנה זרע ברך ד'. ושפעת השלום, ושובע הטוב של האמת, ישא פרי תנובתו, להפרות ולהצמיח גם צחיחי סלעים, ולקרב רחוקים מקצוי עולמים, ומתהומות וממעמקים, מקצוות ומאיים, יחד עם כל מרומים ומרכזים, יהגו פאר אל חי העולמים.

קעא[עריכה]

עם עומק הנפילה של חוץ לארץ, הננו צריכים לחפש בה ההארה של הדעת, כי אלהי עולם ד' ומלכותו בכל משלה. וכששבים ברכוש מצטבר זה לארץ ישראל, מאירו זוהר התורה עוד ביתר עז.

קעב[עריכה]

יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה, הנפש הטמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו. אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת הנפש הטמאה, יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה, ולפעמים מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית, מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה, אשת פתיות הומיה. והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו הסיגים הגמורים, וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש, לשכון שמה, מבלי צאת ובא. והצדדים שלף טהרה, זיוי אורי הקודש, שנבלעו במצודת הנפש הטמאה, יצאו לחפשי, ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש, באור שבעתים.

קעג[עריכה]

בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץ לארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אם על ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אלן ומום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי. וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת את אוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה, זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך.

קעד[עריכה]

צריך לכוין להופיע את אור הנפש מהוד קדשה הרוחני, בכל פרטי רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, בכל דקות הפרטיות שבהם, על הגוף בכל פרטיותיו. ויתעדן בזה מגסותו החומרית, ויתחיל להרגיש עדינות רוח קדושה בפנימיותו, שתשפיע גם על חיצוניותו. והנפש מקשרים בזה בחשק של הופעת הרוח עליה גם בכל הפרטיות היותר דקות, והרוח מהנשמה גם כן בפרטי פרטיות, והכל עולה למעלה בחדות ד', בגאון יעקב אשר אהב סלה. וכשם שאדם הראשון מכל העולם הוצבר עפרו, כן נשמתו מכל העולמים כלולה היא ומיתמצתת, וחיי כל העולמים, בפרטי פרטיות, ממקור חייהם, מופיעים הם על נשמתו של אדם הראשון, שכל אדם יחידי הוא חלק ממנו, והחלק הוא כלול מכל, במובן האחדות והרוחניות. ובזה יש כבר תנועה רוחנית כבירה בכל תנועה פרטי, והמחשבה הולכת ומתעלה, הולכת ומתרחבת, הולכת ומתקדשת, וההופעות הולכות ומאירות, וההזרחות מלאות התענוג הקדוש ושמחת עולמים רווית הקודש, הולכות ומתנוצצות, לישרי לב שמחה, שמחו צדיקים בד'. על כן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח. כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת. תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח.

קעה[עריכה]

כשדבקים בתורה, דבקים בעץ החיים ממש. וכל אשר יתבסם האדם יותר, ונשמתו תקלוט בתוכיותה את אור התורה בעומק עמקיה, יתברר לה התוכן של אחיזתה בעץ החיים ע"י התורה, עד שתרגיש את הרחבתה של תורה, באותו הנחת הטבעי של הרחבת החיים. ותשתעשע בפלפול התורה, בישוב, בנועם, בעומק, ובכל חיל וחריצות שכלית, בחמדת אמת, בלא שום גמגום ורפיון כלל. ולא תצטרך אז הנפש לשום ענין ושום אמצעי לעורר בקרבה את חוש חייה האלהיים. כי תשאב ברחבה מנחל העדנים, המפכה חיים. חיים ממש, חיי עולמים, שכל חיי שעה וגווניהם כלולים בהם במעלה עליונה במעלה עולמית. אז תבוא אותה השקידה העליונה, שקידת הדיבור ושקידת המחשבה, העז והצהלה, הענוה והתפארת, ופאר החיים, תשית לראשה לוית חן עטרת תפארת תמגנך.

קעו[עריכה]

לפעמים מרגיש האדם, שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצעו לדרך אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו. וזהו עומק הרז של "וליוצא ולבא אין שלום, כיון שיוצא אדם מתלמוד לתלמוד אין שלום". מתוך גודל הכללות הנדרש להיות בעקבתא דמשיחא, יש שמתבלבל העולם עד שלא יוכל האדם למצא את בחינתו וערכו ויחוג וינוע מתלמוד אל תלמוד ועמים רבים מתבלבלים ואינם יודעים גם הם את מקום אחיזתם ומטרת כונניותם, "ונוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום, והיה ביום ההוא יפקד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". הפקידה היא לא הכבדה וכליון כי אם חלוף מעמדים ותכונות, ומתוך עמק החשך יתעודד ישראל לאחוז באור תורתו בכל כלליותה, ואז נתיבות עולם יאירו לפניו ויחזיק במעוזו ויעשה שלום לו, שלום יעשה לו ותורה חוזרת ללומדיה ובשובה ונחת יושעו.

קעז[עריכה]

אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקשור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה".

קעח[עריכה]

יש לפעמים שאדם טועה בצבען של המדות, ומחליף מדה טובה ברעה, וכן להיפוך. על כן צריך לעיין הרבה בעמקי ההרגשות, להבחין בין הטיבים הפנימיים של המדות, ועל פי עומק מהותן העצמי יבוררו, להבדיל בין טובה לרעה. ביחוד העצבות והשפלות הרוחנית מתחלפות לפעמים. יש שהאדם שח ושפל בעומק רוחו, מפני שמכיר הוא את קטנו, את פגמיו ואת שפלות ערכו, וזאת היא מדת קודש עליונה, המעטרת את האדם בקדושה, ומרבה עליו חסד עליון ורחמין. אבל יוכל לפעמים לטעות עליה שהיא רק שפלות בהמית ועצבנות, ולדחותה בחפזון, ואז מיד אורבת היא הגאוה הטמאה להכנס תחתיה. לכן צריך האדם להיות מתון בדבר, ותחת להניא את רוח השפלות, שהיא רוח הקודש באמת, מתוך הלב – לזכך אותה מכל צחצוחי טומאות עצבות שלה. ואז באמת יגלה אור השמחה הקדושה באורח פלא על מהות הענוה והשפלות. בד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו.

קעט[עריכה]

כל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה. והדבר מתבחן בישראל לענין בנין האומה. כל המאמץ את חיי עולם הרי הוא בונה את האומה בפועל, כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים. וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה ולהוציא מלבן של צדוקים, שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, שנשתלהבה ודעכה ואיננה, לומר: ברכו את ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ומיסוד עולם זה יבנה ויכונן גם עכשיו עמק החיים הלאומיים בישראל ויתגדל בנין הארץ, וכל האמוצים הכלליים ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיה הרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה, מפלאות תמים דעים.

קפ[עריכה]

שאלה היא, אם אפשר להעמיד את הלימוד של יראת ד', בתור חטיבה בפני עצמה, במערכה של כל הלימודים שבעולם, אפילו אם נעמיד אותו בראש כולם, וכפשטא דקרא ראשית חכמה יראת ד', או אולי עומד הוא התוכן הנקי של יראת ד' למעלה מכל לימוד, ואורו הוא המתפשט בכל הלימודים שבעולם, ועל פי נטיית רצון פנימית לטובה ולקדושה מתפשטת היא האורה החמודה של יראת ד' בכל הלימודים, כמו בכל התנועות, הדעות, השאיפות והרגשות, ועולה היא על פי זה על כל סדר סיסתמתי. מאירה היא אמנם בזיו אורה את הטיב הפנימי של כל הנלמד והנחקר. כשהיא בעצמה לפעמים הוה לנושא מיוחד, הדבר דומה כמו שהשפה נעשה לנושא מיוחד בלימודים, בתוך כל חלקי הספרות שלה, אף על פי שעצם הספרות היא עצמותה, ועצמותה האמתית בספרות כולה היא מוארה. ובמבט רחב, נעשו חלקי הלימודים של השפה כשהם בספרותה חביבים בתוך חלקים עצמיים של ספרותה, והם עומדים ביחש הכללי הזה במדרגה אחת ביחש להשפה עם כל חלקי הספרות שאינם עסוקים בעצמיות התנאים הלימודיים של השפה וחוקיה.

קפא[עריכה]

הכרת האלהות העולמית ירודה היא ופחותה בערכה לגבי ההכרה האלהית הישראלית. ההכרה העולמית תלויה היא לפי מדת הכרת העולם של האדם, וממוסכת בסיגיה של תכונת נפשו, במדות ושאיפות. וההכרה הישראלית, שבאה מסגולת גילוי שכינה, עולה היא על כל זה, חפשית היא לגמרי מכל סיג. מצד הגוף יש הכרח לפעמים לצרף את ההכרה העולמית, בשביל חיזוק נפש הגר. זהו יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ציקי קדרה שרק בחשאי מביאין עבדיה לה מפני הצער, אבל באמת יש בזה גנאי. כל מה שמצרפים ממחשבה אנושית וכשרונו של אדם הטבעי להכשרה הרוחנית בישראל, בא מיחודא תתאה, מפני שנסתם הקץ על ידי החסרון הגופני, שאף על פי שהלב טהור, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, הגוף מכל מקום מעכב הוא. ולעתיד לבוא יצא אור גדול על ידי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שתהפך ההכרה האנושית לישראלית, והללו את ד' כל גויים כי גבר עלינו חסדו, ונר התרבות וההשכלה שלהם בפרטיותו ידעך, כד חפי חשוכא להנך אינשי, כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה. בחוץ לארץ משתמש ביחוד יחודא תתאה, ובארץ ישראל שמע עיקר, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד טפל. ועיקר הכיסוי הוא שאין רואים את גילוי הכבוד, כי אם שם הכבוד, ומבקשים אנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם.

קפב[עריכה]

דברים בטלים אינם לפי תכונתי כלל. ואפילו כדי לפכח את הדעת, אני צריך למשקל גדול איזה סדר לאחוז שיהיה הדבר רצוי. ועל פי רוב, כשהמחשבה היא מיושבת, אפשר גם לפיכוח הדעת להיות בתוכן שיש בו חכמה פנימית, בדעת או על כל פנים ברגש.

קפג[עריכה]

יש שההרגשה הפנימית אובדת רכוש גדול, על ידי הפסק הזיקוק לעומק הדעת של הקדושה על ידי שיחה ריקנית, שהעולם כלו אינו משים כלל לב על זה. והתוכן המקודש שב להופיע על ידי תשובה פנימית.


קפד[עריכה]

עולמות רחוקים זה מזה מאיימים הם זה על זה. בכל עולם שאנו עומדים ומושרשים בו, יש בו תוכן של שלילה על עולמים אחרים. והשלילה מתהפכת לצורה של בלהות, אימים מתהלכים, ומתחבר הפחד האיום והשנאה עם הבוז ביחד, ושבים כל אלה ומטפחים אחר כך על פני רוחנו. והרוח הרחב, הצמא להתפשטות גדולה, ואיננו רשאי להיות מצטמצם בעולם אחד, מוכרח הוא לשוטט בעולמים רבים, משיג בראשית מצעדיו פחדים ויגונות, מרירות עמוקה וחזיוני בלהות, וחריצים נוראים של עינויי מרה שחורה וענני עופרת מאפילים ממלאים את נפשו לפעמים, מפני שדאים אליו ממרחקים אותם העולמות הזרים הרחוקים עם כל מוראיהם. אבל לא הרבה יארך מצב מדכא זה. היסורים הללו ממרקים הם את הרוח, מזככים ומטהרים אותו, מעמיקים את הבינה, מחדדים את חפץ ההכרה, ומחדרים את אהבת האמת, ומאמיצים את הנשמה ברוח גבורה, ושב אחרי כן רוח עליון ממרומי הבינה העליונה ומופיע, וסרה הזרות, ונעשה הכל קרוב ומלא אהבה, יופי ונחת. ואורח צדיקים כאור נוגה. ולישרי לב שמחה.

קפה[עריכה]

יש אופי מחשבה כזה, שמפני שהוא כבר עומד במעמקי הנשמה ושרשה, בכל צביונו ועושר תכניתו, הוא שולח את קויו על ההופעות השכליות הגלויות שבדרך עבודת העיון. וחושב האדם שהוא בא לדברים חדשים מלמטה למעלה, בעת שהכח הגמור עושה הוא את פעולתו עליו ממרומיו, מושכו ומקרבו אל הצפיה הגמורה, בכל קויה. והוא הולך ומתקרב, בכל עת עמלו בדעת ובכשרון, אל המקום הרוחני, ששם עומדת היא ההצטיירות הבנויה בכל שכלולה, ומלא קומתה של המחשבה, שראשי פרקיה הם הם המתחילים להתגלות בעבודתו. והחלק השכלי, ועוצם החיים שבלשדו, כל אלה באים הם, ע"פ רוב, מהתוכן הנגמר הכמוס, האצור במרומיה של הנשמה השכלית. נר ד' נשמת אדם. ונמצא שבכמיסה נולדת הנשמה המשוכללת בתחלה, ומאצלת היא ממנה קוים ונקודות שונות, בהעתקות רבות, מאירות וכהות, עד שהאדם לפי כשרונו, מתחיל הוא לחפש את אמתיותיו, לסדר את ציוריו, ולברר את צבעיהם. ובגילוי נולדה היא המחשבה המטושטשת הרפויה בתחלה. והיא הולכת ועולה, עפה ומתקרבת אל המחשבה הגמורה, החבויה בגנזי המרומים. וכשם שהדבר נוהג ביחידים אישיים, כן הוא נוהג באומה שלמה ובמהלכי חייה, בנשמה ההיסתורית ובכל מעבדיה. וכן נוהג הדבר בכללות האדם וארחות חייו הרוחניים, על פי המסבות הרבות הרוחניות והחמריות, לשכלול העולם ובנינו, ביחש החבורה האנושית הכללית. ירידותיה ועליותיה. ומובן הדבר, שחזיון כזה, מתגלה בכל הוד יפיו, וחוטב תכסיסו, בכללות היש ואור ההויה, עד הגיענו להצפיה העליונה. בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

קפו[עריכה]

עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח. זהירות וזיקוק צריך הוא הדמיון, שמירה גדולה דרושה לאדם מערפליו, ועיקולי ארחותיו, סיבוכיו ונפתוליו. אבל אחרי כל אלה הלא אוצר חיים של סגולות עליונות, העולם כולו, בגשמיותו ורוחניותו, בתכסיסיו, במוסריו, בשאיפותיו ובפרטי גוניו, בו הוא מתבלט. וברוח קודש, בחזיון של טוהר פנימי, ילך ויזוקק, ילך ויתאמת, עד שהצפיה שבאספקלריתו תתגבר ותאמץ, עד שכל דפקיו יתבררו, עד שכל תנועותיו וחזיונותיו, תולדותיו, והשפעותיו על החיים העצמיים, יבוססו, ויתחברו עם היסוד המדעי, עם החיים הממשיים, עם הציורים הנהדרים, עם הבירורים של חיי הדיקנות הבהירה. ומתוך הנהרה העליונה, שאשדי נחליה במעין הקודש, בתורה בנבואה ברוח הקודש, בכל לב קדוש, בנשמת צדיקי עולם, זוהרי אורים, הנם נשפכים, מתוך אוצרי אורים אלה, יושטף על הדמיון אור, וילך הלוך וגדול, הלוך והתאשר, הלוך והתעדן, ונחלי עדנים ישוקה, וטל חיים בו יגלה, ומקורות עונג מקרבו יפכו. ואומץ עליון ימלא את הלב הטהור. נאזר בגבורה יגלה החמוש בזיין קודש של הדמיון הכביר בטהרתו, ויתיצב כסולם מוצב ארצה להגיע על ידו לאושר מרומים. ועם כל החוקה, עם כל התלמוד והתורה, עם כל הגעגוע הקדוש, ורגש התפלה, וכל שיחת קדשה, עם כל החיים והעולם, עם זיו כל היצורים יאוחד. ובעשרו הכביר ילוה לו מקור שירה, והיה שירת קודש, שירת נועם, מקור מעין חיים של שירת מלאכי השרת, יפעת סגולה של חכמת עולמים, של חוסן ישועה, של דעת ד' ופעליו, הליכות אלי, מלכי בקדש.

קפז[עריכה]

הגאוה והאכזריות הן המדות היוצאות מהתכונה האלילית. הסביכה של הדעות הרעות של עבודה זרה מגררת אחריה את הגאוה ואת האכזריות, בתור מדות תרבותיות בצורה סיסטמטית. אותה הזוהמא נקלטת היא מהעורון הכללי של השכל היותר טהור והיותר עליון. פגם המחשבה העליונה שאינו מניח לרומם את האדם עד כדי הזיקוק הראוי לו, לתעופת היחש אל בורא כל העולמים, אל בורא כל. זה לא יוכל הרעיון האלילי לנשא את עצמו, נרעד הוא רעדה פרואה מתקיפת האור שבמחשבה זו העליונה, עיניו הכהות מתעורות מתוקף הזוהר שבמחשבה קדושה זו, מהאמת הנצחית שלה הוא מתעלף, נופל ומתחלש. והוא מעמיד את קישורו, לא אל כח כל הכחות, לא אל מהוה כל ההויות, שממילא הוא שלם בתכלית השלמות, וממילא כל המדות הטובות שופעות ממקורו, וכל היקום מאוחד הוא בשרשו, ואל הכל מתקשר הכל באהבה ורחמים. וכל יחיד מיחידי היצורים בעצמותו הבודדה כלא נחשב. ושפלות רוח ביחד עם גבורה קדושה, ואהבת חסד עם עוז חיים מתגברת היא בהדר קדשה. ומסלות החיים הולכות ונבנות על יסודות הצדקה והענוה. כי אם לכחות פרטיים של איזו זהרורית קלוטה מאיזו פנה שביש, מאיזה מקצוע שבהויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון או איזה קיבוץ לסופגו ברוחו, לאלילים ישאף רוחם העכור. והנפש המזוהמת שהושפלה ממרום פסגתה לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש. עומד הוא כערער בערבה כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית בגאות רשע, מלא חמה על רעהו המתנשא גם הוא להמצא. וכה הולכת היא הרשעה ומתרחבת עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה. עד אשר באה האורה של תורת אמת, והכריזה, שכל המעלים עינו מן הצדקה, וכל המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה. ותוסד התרבות האנושית בעיקר יסודה בעם ד' בגוי קדוש, על יסוד הענוה והרחמים. והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד', לקדש שם ד' אחד, בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואותה התמצית הטובה הקלושה והרפויה, שהיא נאה למראה עינים, מהעצמה החיצונה של האכזריות והגאוה הוא כולל אותה בקרבו ברב כשרון מיסוד הקודש בעצמו, מראש פסגת הטוהר. ד' מלך גאות לבש לבש ד' עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט, עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש ד' לאורך ימים.

קפח[עריכה]

והנה לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. מהחיים נובעים המשפטים, מרוח החיים ההולך ונובע, הולך ויורד מגבהי מרומיו, עד כדי להניע מערכת חיים וסידורים חברותיים. לא התנשא רוח כל גוי להכיר את מי שאמר והיה העולם, לחדור ברוח עז, באור של חיים, עד כדי היחש הבהיר והברור למקור כל היש, להכרת הטוב, העושר, הגודל, המציאות העליונה, החטיביות הברורה, האמיצה, מלאת הקודש וההוד. גם כדי לגזור בשכל על דבר יסוד הכל, בלא חלישות של קדמות עולם, או לפחות של קדמות חומר, לא יכלה ההשכלה האלילית להתרומם. ואם ברקי שכל מבריקים לפעמים את האפלה הגסה אשר למרחב האלילי, על ידי גדולי מחשבה דקריבין לאורחא דמהימנותא, אבל רק קריבין, ולא בתוך אורחא דמהימנותא יכלו לדרוך אורח חיים, אורח לצדיק מישרים. החיים נעוצים הם בהעורון האלילי, מאפס יכולת להתקשר במלא חיים לאור מחיה החיים, לבסס את החיים ממילא על פי התוצאות של עז וענוה, וגבורת חסד ורחמים. הבינה החודרת הישראלית נוקבת בזה את התהומות עוד יותר מההרגשה, שיכולה לפעמים מפני הצד החלש שלה לספוג איזה רוח זר. בזה הפרט נתעלתה בינתו הקרה של המורה על שירתו היוקדה של הכוזרי. שהראשון הכיר בריחוקה של החמריות הקדומה בכל גווניה, ואנו בתור בניו של אברהם ותלמידיו של משה, אמוני הנביאים, הקוראים לישא עינים לשמים לראות מי ברא אלה, ולא נשפל לשום השפלה סברית קדורה, המחנפת את הציור החלש של האדם, ומנתקת אותו בעומק חייו בחשאי משלהבת החיים של הדבקות הרעננה של מקור החיים, מקור הרחמים, מקור החסד, וגודל הענוה. במקום שההרגשה של הכוזרי לא הגיעה, וחשב לדבר בלתי פוגם באמונה מחשבה של חומר קדום. וכשההרגשה מתעלה עד מרומי הבינה, מכירה היא שרק מקוריות חלוטה בחיי כל החיים, היא משושם ומנוסם ומשגבם של ישראל. לא בגזירות דוגמתיות אנו באים, כי אם בשטף חיים של הכרה פנימית, שהם שבים ובאים אלינו מתוך גלי האור של אוצר התורה, אור תורה, אור חיים, אור ד'. האל ד', נוטה שמים ויוסד ארץ, ואומר לציון עמי אתה. מי כמוך חסין יה, ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרוע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלואה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו. לך זרוע עם גבורה, תעז ידך תרום ימינך.

קפט[עריכה]

התגליות העמוקות מתעבדות אח"כ בשכל, בבקורת, בהתאמה לכל המדע, ולכל ההשקפה הבריאה של כח הרוחני הזולף באדם, ובכל אשר ממעל. ובמיזוג החיים, של ההתגלות וההכרה, אנו באים לרוות את תלמי כנסת ישראל, שדה אשר ברכו ד', מטל החיים הטהורים האמיצים והמבורכים של תפארת ישראל מלאי העז, והיפעה, חמושי הגבורה והחסד, מפוארים בתפארת הנצח וההוד, מיוסדים ביסוד שליטה מלכותית, בהכרה מחודרה מעומק הבינה, בשיא גדולת החכמה, המענקת החמה העליונה, וכל מקורי זהריה המחשיכים כל אור בנצוצות בהירותם, כתר מלכות כל עולמים, שהכל מתעלה ועולה, והכל אובד את כל ישותו, מפני יפעת גבורת חיי כל מקורי החיים אור אין סוף, מלך כל העולמים, ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, הבוחר בשירי זמרה, מלך יחיד, אל חי העולמים, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שביפעת אורו אור חדש על ציון יאיר, בבחירת עם סגולה, וגאולת ישראל, ביפעת ההזרחה ההסטורית, נחלת אבות, בהכרה פנימית, אל עליון קונה שמים וארץ, מגן אברהם, קורא הכל לחיים, מחיה מתים ברחמים רבים. ואמונתו בקהל קדושים, שתוכן הקודש להם מהות חיים, שואפים לכל טוב, וצמאים לתשועה ליסוד העבודה המתקבלת ברצון. לשם נחת רוח למי שאמר והיה העולם, שכל החיים יודוהו, וירומם אף ינשא, בברכת השלום, המיוחדת לעם זו נוצר לשאת את דגל השלום בעולם, ממקור השם הקדוש והגדול, מאור פניו, שמשם הכל יונק תורת חיים ואהבת חסד, ברוך המברך את עמו ישראל בשלום, שלום שלום כי בך בטוח, ודבר שלום לגויים שלום אמת בארץ, והופעת שלום ממרומים, עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ואמרו אמן, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים.

קצ[עריכה]

יש שאדם סובל מריבוי ההופעות בסגנונים מרובים, שמזריחים בנפשו, מפני שהנשמה תובעת השרשה פנימית בעומק בהליכות החיים והמחשבה, בעומק דעת, עומק רצון ועומק חיים, והשרשים הנפשיים רק אז מתעמקים ומתפשטים עמוק עמוק, כשאין להם התפצלות רבה, אבל כשהם נוטים לצדדים מרובים, אף על פי שלכאורה יש בזה משום עושר רעיון ומחשבה, מכל מקום יש שההפסד הוא גדול מהשכר, שמתוך כך הקביעות של העמקנות הנפשית חסרה, והרי האדם מתנודד כנוד הקנה במים. אמנם האישיות הפרטית שזה הוא גורלה, לא יתיאש מדרכו, ולא ברעש ובמלחמה שלילית ימצא ארחו, לא בדרך סתימת חלונות הנפש באופן שלא תכנס האורה מהצדדים המחוקים, רק בדרך הדרגה, לתור על כל פנים איזו קביעות מיוחדת המתאמת יותר לנפשו, ואם אין הקביעות יכולה להיות קביעות גמורה בדרך אחד, ומוכרח הוא מפני סערת הנפש וגליה להחליף ארחות, יהיה אותו החילוף גם כן בצורה כזו, שהקביעות הפנימית שהיא שרויה באמת בכל נשמה מצד עצם אופיה, תתגלה על כל פנים בעומק הצביון. ואז לאט לאט ינצל מתוך מהומת ההתנודדות, יחד עם הגדלת העושר הנשמתי.

קצא[עריכה]

חופש הדעות הרגיל להיות פפולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדיו השליליים, הוא מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים, ובאה ההתנודדות עד לידי המדה הפרועה של הקלת עול הדת והמוסר, עד לכדי רפיון האמונה, בשטף חייה, והוא אסון נורא ואיום. אמנם עושה היא הנשמה את תפקידה. כשמונעים ממנה זמן כביר את העמקתה, הרי היא מתעמקת בחדרי חדרים ובעומק נשמת הנשמה שלה. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כך הוא נוהג בכללות הדורות. ואותו הכח המתעמק, ושומע אין לו לכאורה, מוכרח הוא להוציא את פעולותיו אל הפועל, ואז תשוב להופיע רצינות פנימית והעמקה אמונית גדולה, שתחדור עד עמקי החיים, ויכיר אז העולם את זיוף החיים של ההתנודדות ושל רפיון האמונה וחסרונה. אבל ההתעמקות הזאת תצא אל הפועל, אחרי אשר כבר רכשה לה מקדם הנשמה האנושית את העושר המתרחב, הבא מצד ההשתטחות של כחות החיים הרוחנים. ואז עם כל אותה ההרחבה, וריבוי השריגים המתפשטים והתפצלות הענפים הרבים והצבעים המרובבים בחושם, סגנוניהם יחל כח עמקות נפלאה, המחדש את החיים בצורתם האמיתית הפנימית להראות את שליטתו, ותצא אל הפועל בישראל, אותה התכונה של התשובה האמיתית והעליונה, שהוא דבר ד' לעמו. והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, באחרית הימים ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ד' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.

קצב[עריכה]

התפלה היא מוציאה אל הפעל והאור, אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפלה בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת בטויו על החיים. המלה הנגזרת, אור גדול שופע עמה. מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ומשופעים בעשרם היא לקוחה. וכפי אותה המדה של החדירה הפנימית שלה, ככה גדולה היא התעופה האורית שהיא מגלה, מהוה ומולידה. בירור הביטוי מברר פרטי האורה, מגשם את המציאות בחפץ ברור ומסומן, והדברים הולכים ונעשים, ואי-אפשר לתפלה שלא תעשה את רישומה. אם היא פועלת את פעולתה ע"פ המטרה הפרטית המסוימה שלה, או מסבבת דרכים רבים ומסובכים, - אלה הם מפלאות תמים דעים; אבל בכל אפן בנין עולם מלא מתגלה בתפלה, בין באותה הקבועה ומסודרת ושוה לכל נפש, בין באותה הפרטית הנובעת ממעמקי לבב כל יחיד וכל ציבור, לפי מצביו וצרכיו. יחד עם כל התכונות העולמיות, העליונות והתחתונות, עם כל ההשתלמות המעשית והחברתית, השכלית והמלאכותית, שהאדם הולך ומשתלם בהם, ומגיע באפן משופר להרחבת חייו והנעמתם, והעולם מסתדר בחצוניותו, ובאפנים ידועים גם בפנימיותו, תבא בראש כולם אותה ההסדרה הפנימית, ראש כל הגורמים לכל המאויים, - התפלה שתוסיף לתן כח ועצמה לכל הסתעפות החיים, לכל התכסיסים התרבותיים ושכלוליהם, ובבהירות ידע האדם לכוון את המניות של התפלה ושל המעשה, ושל התכללותם זה בזה. "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

קצג[עריכה]

הצביון הישראלי נגמר ביסודו על ידי האבות, ובמילואו במתן תורה. היום הזה נהיית לעם לד' אלהיך. וכל תיקוני העולם שיבואו עדי עד, אינם כי אם להעלות יותר, לשכלל למעלה למעלה, אבל לא לבטל את הצורה והצביון בשביל להביא צביון יותר עליון, כי נחלת יעקב בלא מצרים היא, והדעת, נשמת התפארת, עולה למעלה למעלה עד אין סוף. מה שאין כן כל האומות, מאפס ותוהו נחשבו לו, תוהו הם בלא צורה גמורה, והתעלותם בוא תבוא על ידי ביטול צורתם הקודמת לגמרי. אליך גויים יבואו מאפסי ארץ, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל. התוכן היסודי, הכלי הקיים בצורתו, לא נגמר עדיין אצל כל עם, צורת האדם לא חלה עדיין עליהם. ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם. כל הידיעות והשכלולים, השכליים והמעשיים, שהם נראים כל כך עשירים בצורה החיצונה שלהם, אינם נותנים את הנשמה התוכית, לקבע את הרצון הפנימי של העם ואופיו העצמי בצורה אידיאלית בהירה, הראויה להתכנית האנושית השלמה, לצלם אלהים בבהירות ישותו. ובערך הקודש עומדים הם במצב הגולמיות החסרה, וכל קודש שמצוייר אצלם הוא באמת אך טמא לגבי מרום קודש האמת אשר לישראל, קודש ישראל לד'. וזהו דבר פשוט מאד, שהרי אפילו במדריגות הקודש הפנימיות, כל מה שהוא קטן במעלתו לגבי חבירו, טהרתו וקדושתו לגבי הנעלה ממנו כטומאה היא נחשבת. ובזה ידע ישראל עד כמה עליו לשמור את צורתו, עד כמה יברח מלערב צלמו, הקדוש בקדושת קודש קדשים, בצולמא דארמאה, כי כל אשר חלק ד' להם תחת כל השמים, תועבה היא לישראל אם ישא את עיניו להם, לזנח צור מעוזו, ולרדת לעומק חשכים זה. כי אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע.

קצד[עריכה]

הטומאה שבתחתיות המדרגות, מתגלה היא ביחוד כשהיא חפצה בזדונה להזדקק אל הקודש האמיתי, קדוש עליון, כדקריבו טולמין למסאנא דמטרוניתא. כשמחשבות מתפשטות בעמים, שהם לוקחים איזה גרעין קדוש מיסוד היושר הנפשי, או מדברי קודש שבתורה, והגרעין הולך ונזרע בשדה אחר, ושם כבר מתנכרת תכונתו, ובחפצו להדחק למחנה ישראל, אחר הזרותו, כבר בא לכלל כעס וגידוף, כבן האיש המצרי בן האשה הישראלית, שבקש לקבוע אהלו במחנה, ויצא חייב וגדף וקבל דינו. וחוזרת היא תכונה זו מזמן לזמן, וישראל הוא ידע איך להתיחש למגדפים כמו אלה, אשר חלקו מחמאות פיהם, וקרב לבם, רכו דבריהם משמן, והמה פתיחות. ויש בזה מדרגיות ממדריגות שונות, שיש בהם מסורי הגפן הנכריה בכל אחד כפי מדתו, עד אשר יבוא הארס להיות במדריגה כל כך מועטת עד כדי ביטולו הגמור, והתהפכו לטובה, מצד שיבתו ליסודו הגרעיני, בטרם התנכר. רישא דעשו בעיטפא דיצחק, דנפל אכרעיה דיעקב. ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע, ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ. הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי כבר עלינו חסדו, ואמת ד' לעולם הללויה.

קצה[עריכה]

התנועה הנפשית, כלפי ההכרה העצמית, מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת עצמו. יש שהצדדים הרעננים אשר להנפש עוברים, ואז מתמלא האדם גודל ועז, ויש שהצדדים השוממים עוברים, ואז לובש הוא חרדות, ורוחו נמוג בקרבו. ההקפה השלמה דורשת היא, שבעת שעוברים הצדדים המלאים והמיושבים לא תזוח דעתו, וידע כי רק צד אחד עובר, וכי אחרי החזיון הזה, המלא והרענן, יבא חזיון דל ומעוגם, ובעת ההקפה הקודרת ידע, שעוד מעט וחזיון משמח ומרנן יופיע. ובזה ישתכללו תכונותיו, ומעולם לא תשלט עליו גאוה גסה, המאבדת כל הון, ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך, ויחזיק במעוז הטוב החכמה והצדק, ושם ד' יהיה תמיד מגדל עזו.

קצו[עריכה]

הגידול הנשמתי בישראל, כשהוא הולך בלא מפריע, מוצא הוא את עצמו מותאם בכל תוצאותיה הקיצוניות של עמלה של תורה, והוא משוטט בים גדול זה, וחש בתוכו את יסוד חייו, כדג השט במים. כל זרות של דעה שנקלטת מחוץ למחנה ישראל, על פי הערכים הנבדלים של קליטתה בעומק הנפש, מונעת היא את עצמיות החיים מהתפשטותם השלמה, והגבורה התורית מתחלשת, והגדלת הפלפול ומסקנותיו נעשים דברים זרים אל הרוח. וזאת היא צרה פנימית, חלי וקצף, שעתידין ישראל להגאל ממנה, כי ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, הלכות אינן בטלות, שנאמר הליכות עולם לו, ותוצאותיו מקדם, כימי עולם.

קצז[עריכה]

כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית, חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית. על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר, בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה. ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע. חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן, בין בפרטיותו של כל אחד, בין בכללות האומה. אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום. והננו כמו חללים שוכבי קבר, אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך נגזרו. והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים.

קצח[עריכה]

עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד' נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל, הקודמת לכל, תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם, לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם. נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה, ובמצאה את עצמיותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה, בתפארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש אשר פי ה' יקבנו. מזוהר צפיית ישועת הכלל יאיר אור הפרט, שאין בו אלא מה שבכלל, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים.

קצט[עריכה]

התפלה משמשת להכניס את כל התורה וכל העבודה, כל החכמה וכל ההופעה, בתכונה טבעית, ומעמד נפשי קבוע, והיא חיי השעה, כלומר, שמחיה את השעה, להיות עומדת ישר מול יניקת שפע חיי עולם. אבל התורה חיי עולם היא, למעלה מהטבע. וכשיש טבע אז מעלת הנסים גדולה ועליונה מאד, אבל כשהטבע מתדלדלת נקראים הנסים טרחא כלפי שמיא וגרעון של שינוי סדרי בראשית, כמה גרוע אדם זה. והננו מתפללים להעמיד את הטבע, למען יהיו כל חיי עולם מבוססים אצלנו על פי תכונת חיי שעה, המופיעה תמיד בקרבנו, "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה ונשימה הילול מיוחד. ומתכפל שעה ועולם והיה לשעשוע. ושעשע יונק על חור פתן, מאן דקטיל לחיויא יהבין ליה ברתא דמלכא, ודא היא צלותא, ומי שממתיק את החיויא, שיהיה ראוי לשעשע בו יונק, יאמר לחכמה אחותי את, ואם לבינה יקרא, כאיש אשר אמו תנחמנו, לא זז מלחבבה עד שקראה אמי, שנאמר שמע עמי לי ולאמי אלי האזינו, לאמי חסר כתיב, למעלה מכל רעיון של לאום שאינו אלא מלכות. ורוממתנו מכל הלשונות.

ר[עריכה]

כשמסבירים ענינים גדולים על ידי ענינים קטנים, ביחוד כשיורדים ממציאות עולמית ככלית לענייני נפשיות, צריכים להתבונן שלא את הדברים הכלליים הגדולים מקטינים, אלא שהדברים הקטנים מגדילים אנחנו. לוקחים אנו את הענינים ביסודם האמיתי, ואנו מוצאים אותם בגדולתם. ועם זה נמזגת ברוחנו השאיפה הגדולתית להעולם העליון, וחיינו האידיאליים מתאדרים, והחופש הפנימי שבנו פועל את פעולתו בצורתו הטהורה והקדושה.

רא[עריכה]

הצביונות הרעים שבעולם מוכרחים הם להמחק. ישארו בתור גולמים של מציאות, וצורות חדשות יהיו מוטבעות עליהם. וכל המערכות העולמיות הולכות לסייע את המחיקה, כדי להכשיר את היצירה החדשה. הרז הפלוסופי המיסטי של הרמב"ם, בפירוש המשנה שלהי ברכות, עת לעשות לד' הפרו תורתך, המתאים לסגירת דרכי התשובה לרשעים מוחלטים, כדי שיאבדו בעונם, ולהדרש אשר חלק ד' אלהיך אותם לכל העמים שהחליקם בדברים כדי לטורדן מן העולם, הכל הולך לקראת מחשבת עולמים זו, באבוד רשעים רנה כשנגמר סיפוקם ונתמלאה סאתם, אז הגיע עת להמחיקה שתעשה, הצורה העכורה מתבטלת, ומהחומר המהותי נבנה יצירה חדשה משוכללת. החטא הוא מאבד ומטשטש, מחליש והורס, ובעומק הרשעה מתמלא המובן של שכר עבירה עבירה. ומכל מקום הבחירה נתונה עד לגמירה, כל זמן שזיק חיים בוער אפשר על ידי גבורת רצון לשכלל מזיק קטן את הצורה היותר מתוקנת, מבלי צורך של ציבוד. אמנם יש שהזיק האחרון מהחיים הרוחניים המהותיים כבר אבד, ומה שחי אינו כי אם אותו הציור המכוער, שספג לתוכו את כל התמצית, הנשאר מזיק החיים המתוקנים, ושעבדו אליו, אז אובדת הבחירה, ומורד הכליון בא, שלטובת התקדמות השכלול שלאחר הכליון באה התלקת הדברים, כדי לטורדן מן העולם.

רב[עריכה]

כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס, ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה. אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה של התענגות על ד' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס. באים אנו להלן, רואים אנו, שכשתעמיק עוד ביותר תראה, שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל. ושנית, הדבקות האלהית במובנה העליון, אוצר הטוב המקורי, צריך שיעלה את כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב שיהיה באמת טוב, ולא עוד אלא גם כל מה שיחשבוהו בני אדם לרע צריך שיהיה נודע שהוא טוב, מפני שבאמת אין רע כי אם טוב, והרע אינו אלא דמיון כוזב ושוא נתעה, מפני שאיננו במציאות. אמנם הקדמה כזאת אי אפשר לה להיות יסוד לספר מוסר מעשי כי אם אחרי עיבוד מרובה במעמקי התיאוריה, עד כדי ההסברה הברורה, שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות הנשאפת, הטוב המוחלט של הדבקות האלהית, צריכים להקדים את המוסר המעשי, המפריד את הטוב מן הרע, ושיש עסק עם היסוד הרע כעם דבר של מציאות. ומזה באים לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה, שהוא תכלית הטוב, שרואים על ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות ואפסותו המוחלטה למפרע. וכשקוראים אנו להלן, כי האמצעי אל הדבקות הוא יידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין, שהם המצות, חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית הרוחנית, שהיא חוזרת כימי עולם בכל אדם בכל שעה ובכל מקום. הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה, תשוקת הטוהר, המתעלה על ידי טהרת מחשבה, עומק הגיון, חופש רוחני, והסתכלות בהירה, ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים, אמנם ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים שנתרבו ביותר במשך הזמנים, ויש מניעות גדולות בתכונת הנפש, וקל וחומר בתכונת הגוף, וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של תכסיס מעשי. ועל כולם מתוך התשוקה האדירה, מתוך השלמות העליונה בעצמה, מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית מתגלה רז עליון, של אספקלריא המאירה, שסכם לנו את הדרך הסלולה, לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד של התשוקה האידיאלית, אשר היא יסוד הכל, חשק הטוב העליון של הדבקות האלהית, העולה בטובו מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון, והם הם המצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואנו צריכים ללמוד מעתה, בבת אחת, את החזיונות הרוחניים של המהלך התיאורי, העולים אל המכון של המגמה הרוחנית הנקיה, מגמת הדבקות האלהית, ואת הדרכים המעשיים העוזרים לה, המשכללים את צורתה, המרחיבים את אורה, והמסירים את כל אבני המכשול מכל נתיבותיה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

רג[עריכה]

העליה כוללת הכל, ממרום רוממות עד עמקי השפלות. באדם, שהוא תמצית העולם, כוללת היא את כל כחותיו. העליה הגופנית כולה, הטהרה והקדושה הגופנית, שאיסורי מאכלות בפרטי, וכל הדקדוקים המעשיים בכלל, שייכים להם, מכוונת היא עם העליה העולמית כולה, עם התאגדות הכל באגודה. המחשבה המתחברת בזה החינוך, העושה את פעולתו בכללות האדם בפעולות קבועות, במסורת ושמירה חוקית, מכוונת היא בישראל ליסוד העליה הכללית בקיבוץ האדם, תפקידי החברה, הממלכה, וכל תכסיסיה. כשהגוף וכחותיו עולים, עולה ההתארגות החברותית, והממלכה נמשכת מן הקודש העליון. מתוך הפנימיות העצמית מתמשכים כל הדיוקים, ההתענפות ההלכותית, שמירת הדברים שבקבלה, והסתעפות הפרטים. מעומק השכל שבנשמת האומה הכל עולה בחזיון אחד, הטבעיות הפנימית של מהות הטוב והקודש. שליחות היד בקודש, לגלוג על דברי חכמים, בעיטה בהתקדשות הגופנית, יאוש מקדושת השלטון העולמי, כהות ההכרה של בחירת ישראל העליונה, דלדול כח החיים העליונים בפגימה מחשבתית נוראה, כל אלה נפגשו במערכת המלחמה, שכנסת ישראל נלחמת נגד כח ההורס שיצא ממנה, אשר פנה בסוף כלפי חוץ, והודח הלאה ממחנה ישראל. הזרות מעכבת את ברכת המעין הפנימי, שורש החיים שבמקור ישראל, מהתגברותו. על כן קרואים הננו להיות תמיד חוסים בצל אל אלהי ישראל, להקיף כל העולם, מראש כל דרגין עד תחתית כל דרגין, בקשר חיי קודש אחד, ששוטף ויורד, עולה ומתגבר, בלא מעצור. רבי עקיבא בא להציל את תיומת האחדות בעת אשר התמוטטה, וכל העולם נתמוטט כמעט, והוא ראש להרוגי מלכות, אותם שעלו במחשבה תחילה, ממתים ידך ד' ממתים מחלד, דיהוו גישמיהון לרומם כבוד ד', להאדיר קודש קדשים. ועומק הרע, מצולות ים, נסתלק לגמרי ממקום הקודש, בקבלו את חלקו מאלה הגויות לבושי הנשמות העליונות, שחשב להתאחז בהם. ודרש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, ולא פירש מאת ד' אלהיך תירא, כי אם דרש לרבות תלמידי חכמים, והראה שהמחציף נגד חכמים שרשו ראש ולענה הוא ממזר ובן הנדה, ולא כאלה חלק יעקב, כי אם ירושה לעשו הר שעיר, שיהיה שממה עת יעלו מושיעים בהר ציון. ובחר למות מיתת עצמו, שלא לעבור על דברי חבריו בנטילת ידים, לא כזה שנעקר מן העולם, וכאילו בא על אשה זונה, אשר יאכלו לחמם טמא בגויים, ובאשור טמא יאכלו, אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ד'. והיה ד' למלך על כל הארץ, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

רד[עריכה]

האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. אז אינה עוד כח נפעל מהציור העליון האלהי, אלא מתהפכת לכח פועל, וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב של החיים וכל הגיוניהם ופעולותיהם. נשמה פועלת עליונה, כשהיא במדתה הגמורה, אינה צריכה לשום עיבוד וחידוש צורה. מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה. באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת. ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של אליהו ואומץ חילו דפינחס קנאה, שהיא השלילה הגדולה, שהאומה שוללת כל עירוב זר, ואליהו הוא מלאך הברית. אף על פי שלא סגלנוהו עדיין בפרטיות, מתוך הסיגול הכללי בא יבא, לפני בא יום ד' הגדול. אף על פי שראשית בואו יהיה עדיין חסר וי"ו, אליה הנביא, ואחר כן יתגלה בכל מילואו, קנאת ד' צבאות תעשה זאת, למרבה המשרה ולשלום אין קץ.

רה[עריכה]

התפילה נובעת מתוך הבינה העליונה, שמפני רוב שפעת אורה עומדת היא למעלה מכל קול נשמע. ובתוך המשאל הנפשי, באה מתוך הרגשה עמוקה בראשית יצירתה בעומק הנפש, באופן שהבירור העצמי עמוק הוא, אבל לא נתפתח עדיין להביע את ביטוייו, ובדרך צינור ומעבר עוברת המחשבה, והחפץ התפילתי, מראשית הערך העליון, שלמעלה מההשמעות, אל עומק ההרגשה, שלא באה עדיין לידי אפשרות השמעות אזנים, ותהום אל תהום קורא. ואם יעזב רושם העומק, ויעלה אל ההשמעה הקולנית, יקח לו מקום ההתלמדות התורית, ולא מעמקי התפילה של שפיכת הנפש. לזאת רק התפילה החשאית, קדושת הדממה, וההמיה הפנימית, בבירורה העמוק בתוכיות הנפש, היא, רק היא, יכולה לינק באורח מכוון מהארתה העליונה של הבינה, האם המחולתת כל השכלה תורית, וכל אמת, תפארת ושלום רב.

רו[עריכה]

מקובלים אנו, שאפילו אם תפס אדם את כל העולם כולו עם כל אוצר הרוחניות שלו, בסוד האלהות המתפשטת בעולם ומקור הווייתו – עדיין רחוק הוא מלעמוד על עקרה של תורה, שהיא עליונה מאד מכל שורש של עולמים, והיא השעשועים העצמיים של אור האלהות, בראשית עומק האצילות העליונה בשורש שרשה. על כן שלמה, שהשיג את העולם בכל הקפו, בצדו הגשמי, הרוחני והמוסרי, עמקי החיים ויסוד הנפשות, אור האלהי המתפשט בעולמים, וסדר ההשפעות לכל צדדיהם, הוא העיד על גדלה של תורה ביסודה העליון, בטוהר הנשגב של מעמקי הרזים שהמצוות תלויים בם, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

רז[עריכה]

ישנם שני מיני דלדולים הפוגמים את מהות החיים הרוחניים, העיוות המחשבתי, העמקה מעוותת, שתוכיותה היא מגורת הרע, ההפסד, הכיעור, הצער והקדרות הרוחנית, כל המדות הרעות, הקצפון והעלבון העולמי, החרון והדינין הקשים. ויש דלדול שני, שהוא לא בא מצד עיוות הדרך, אלא מצד נטילת החיים, מיעוט החיים ושלילתם. יסודם של אלה שתי הרעות הם העבודות זרות כולן, וכל ענפיהם מצד העיוות והכפירות כולן. אף-על-פי שבאו בדרך שלילה, והן מסדרות ערכי חיים מעשיים, חברותיים, רוחניים ותרבותיים, הם בתוכם שדופות קדים, נטולות טל החיים והשקעון בהם מביא לרקב בתוכו את כל הנושא התוכי של מהות חיי האמת. הכפירה האפיקורית היא מות, והעיוות האמוני הוא מר ממות. ומוצא אני מר ממות את האשה – זו מינות. לפעמים מתפשט בעולם רוח כפרני, שהוא צל המות, כדי להושיע מהצרה היותר גדולה, שהוא מר ממות. ומתוך העליה של שליבת החיים, שעולים העלולים ליפול ברשת המינות האקטיבית, המרה ממות, אל התוכן השלילי שהוא המות, באים אדירי עולם אשר רוח ד' בם, ומוציאים אותם גם מבאר צרה זו, ומעלים אותם מחשכת המות לאור באור החיים. ותגבורת הכפירה הבאה מצד הרציונליות בדורות האחרונים, לא באה כי-אם להציל את העולם מזוהמת המינות, תמצית עבודה הזרה וכל קסמיה המרעילים, להכשיר על ידי זה את העולם לתחיה של יקיצה, לראות את אור הטהור, לאור באור החיים. כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים.

רח[עריכה]

אנו למדים ממוצא דבר, ששונאים אנו את האפיקורסות הכפירית לכל ענפיה, על-פי האופי הרציונלי, מפני מיעוט החיים שבה, מפני המות השרוי בתוכה, מפני שאנו מכירים את כל תנועותיה והעויותיה, שהנן רק תנועות של פגרים מתים, עשויות על-ידי איזה מכונה הרודה בהם, אבל המות בעצמו הלא שלילי הוא, העדר גמור הוא, כל תוכן אין בו. ויכולים אנו לקחת את קיסטא דחיותא שישנם בכל התוכן הזה, ולפחת בו רוח, כדי שיתלהב אותו זיק החיים הקטן, שגם במות עצמו הוא נמצא במעמדו היותר אפל. ועל-ידי הוספת כח ממקור החיים לאותם הערכים המדולדלים, קלושי החיים, שהעולם מכיר אותם בתור ערכי כפירה, שבים הם לתיקונם, ואחוזיהם באים לידי מצב של הצלה. גרוע ויותר עמוק מזה הוא שנאתנו העמוקה, ברב גועל פנימי, לכל אותו הר המשחית של האמונות המעוותות, מראשית העבודה זרה היותר עכורה, טמאה ומנוולת, עד כל אשר יצא בתור אמונה ומום בה, וזוהם מתואר בתואר של קדושה ואמונה שורה בו. פה מונח ארס משחית, חיובי, לא מיעוט חיים לבד, כי-אם קנין של מות מהותי, חיובי, מר ממות שלילי. פה הננו נלחמים מלחמתנו הארוכה, מלחמה לד' בעמלק, מלחמת מחיה מתחת השמים, מלחמת מחיקת כל זכר. וישנם צביונות כאלה, שאלה שני הארסים נתמזגו בהם ביחד, המות והמר ממות, הטומאה החיובית והטומאה השלילית, וככה הולכות הן וצודדות נפשות, ובני אדם כצפרים האחוזים בפח יוקשים בהם. ואנו צריכים להפריד את קשר של רשעים זה, להפריד את השקר מן המרמה, וללחום בכל גדוד את המלחמה הראויה לו. ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה השערה.

רט[עריכה]

ורוח זוהמא ורוח מות אלו, לא רק בצורה מופשטת הם שולטים, כי-אם בצורה חיונית. וכפי אותה התכונה שהחיים נערכים על פיהם, והתשוקות הנפשיות מתמלאות ממאויהם הפנימיים, משתלשלים דורות, ששאיבות נשמותיהם באות ממקורות מושחתים כאלה, והמאויים הפנימיים ותשוקות החיים ההם של תוכני הזוהמא של המות ושל המר ממות, עושים את היסוד לכל התוכן היצירתי גם בהערכים הפועלים של החיים והתולדה, ההתרבות וצדדיה, וכל גורמיה הפנימיים והחיצוניים נדחפים מתוך אותו עומק הרע, וסורי הגפן נכריה. והמונים המונים של קיבוצים מתיצרים בערכי אמונה, בערכי ישוב, בערכי קיבוץ וחברה, בערכי תרבות ושלטנות, בערכי יופי ושירה, שתוכיותם היא אותו הלשד הרשעתי, שבהיותו יורד במורד, בא הוא ממהומת המות לעמקי השאול והאבדון של מר ממות, מתוך הכפירה השלילית לתוך הזוהמא החיובית, לתוך אותו הקסם האלילי של זבחי המתים, השוכנים בקברים ובנצורים ילינו, אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר, מטמאי הקודש והמקדש, המתקדשים והמיטהרים, הלוקחים ומתקשטים במדות ותכונות אנושיות, בוני היכלות ועורכים מדעים, ובכל זאת הארס של אותו צפע במעמקי נשמתם היא שרויה, ואין תקנה לעולם כי-אם באבדונם ומחיית שמם וזכרם. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה. יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ד' הללויה. ואותו הזוהם הנשאב בתוך צחצוח מעורב בתוך הגופים אשר באמת וקודש יסודם, הנהו מתמרק במירוק אחר מירוק, ונתנים לגדולים ובעלי צורה עליונה, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, והם מצטערים כל ימיהם על המקרא שכתוב: ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך, וכשבא לידם מקיימים הם אותו בשמחה. ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים. וכל זה אינו נוגע כלל למנע את הסקירה השכלית ואת האחוה המוסרית הטבעית, על גוי ועל אדם יחד, בכל מקום וזמן, בכל אומה וארץ, בתוך אותה הזוהמא הכללית. אור צלם אלהים זורח הוא לתת אחרית ותקוה לכל, והזריחה השכלית של היושר הטבעי, עושה היא את פעולתה הזיקוקית מעבר מזה, כמו שהפעולות של גילויי השכינה ורוח הקודש עושים הם מעבר העליון, וחכמות בחוץ תרונה חכמות דייקא, חכמה עילאה וחכמה תתאה ביחד, יתנו קול אחד, להאיר לעולם באור חיים, באור שלום וברכת עולמים.

רי[עריכה]

כשהמעשים הטובים מתרבים בעולם, כשרצונות טובים נעשים טבע קבוע לנשמת האדם, נשמת העולם כולו מתברכת היא, מתמלאה שפעת חיים טובים נעימים ורעננים, והאור האלהי, המגמה השעשועית הפנימית של היצירה כולה, מזריחה באור יפעתה על פני כל היקום, מחייה הפנימיים, והנשמות המתלבשות בגופות באות רוויות טל חיים, צדק מוסר, גבורה חכמה, שמחה ומשרים בעצמיות יצירתן ומעשיהן והכרותיהן, שאיפותיהן, כשרונותיהן וזיו פניהן, וכל גורלן הולך ומתגלה בשפע עושר ושמחה, עונג ועדן. אמנם רצון האדם, ביסודו בעולם, להיות תופס את נשמת העולמים במעוזה, להיות מגביר את שפעת ברכתה ואור חייה, בפעולת חיי העולם, בהתגלות המציאות התדירית, בהתחדשות הדורות, ובהסתעפות פעולת החיים כולם לכל מקצעות הבריאה לכל ענפיה, זאת היא מורשת קדומים של כנסת ישראל, שמשתלמת בצביונה, בהיותה עומדת בכל הדר יפיה ותכסיסיה כולם, מלכות, ומקדש. נבואה, וארץ ישראל. אז יש מקור חיים להויית הנשמות, יש מגמה וצינור זולף לאורות הנשמות, שימלאו בתפקידיהן האלהיים. אז העולמים העליונים האידאליים הגבוהים, רוויי העדן, והאידיאלים המעשיים, לבושי הגויה ותכסיסיה, זה בזה ישקו. ורוח האדם מתנשא ומתחדש, וכל היקום שואב חייו ממקור מעיניו, וזרם הטוב, מקור האושר, הצדקה והישרנות, השלום והברכה, הולך ושוטף ביצירה, והעולמות שמחים, וחדות חי העולמים פנימית היא, שמחת ד' במעשיו הולכת היא במסלולה, מתגברת היא על כל מעצוריה, ואור החסד האלהי הולך הלוך ואור, הלוך וגדול. אבל מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית, יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך. ובירושלם תנחמו. הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת, בעבר הירדן, והיה ראש לגולים, אמנם גם שם חלקת ספון. והיינו משום דלא סליק מחשבתיה באתריה, והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן, והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו.

ריא[עריכה]

בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין. ובחוץ לארץ מתגלות התנוצצות קטנות של אלו הערכים, הנעלמים, כמאן דחזי בתר כותלא, מפני הצפיה הגדולה לתשועת ד', לבנין הארץ, ולשיבת ישראל לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש, הקשורה בלבן של ישראל. לכל מי שמצפה יותר לישועה, ערכי הדיבור והמחשבה מתגלים לו ביותר, ומעטרים את ערכי המעשה שלו. על כן נסמכו שאלות, פלפלת בחכמה וצפית לישועה זו לזו.

ריב[עריכה]

מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום, והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד. ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש, כיון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל. הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה, הוא צריך להזהר כמה דאפשר מטעמא דמותא. וחיבורו ויחושו לארץ ישראל הוא יחוש עצמי, וחק הוא את התוכן של כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד, לאמר לך עבד אלהים אחרים, ונפשו עורגת בעומק התשוקה לאהבת קדושת הארץ וצפיית ישועה. ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה, וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ומחשבתן של ישראל עומדת בראש כל המחשבות, משורשת היא ומבוססת באור הימין של החסד, שלזה היא עריגתה, אבל יושבת היא על עלין תקיפין, יודעת היא את הצורך ואת הערך של כל תכני הגבורה, יודעת היא את הרע, עד כדי שנאה עמוקה, המעמקת את אהבת הטוב.

ריג[עריכה]

כל מה שיש בו משום עבודה זרה, אף שיש בו איזה תוכן של נוי גשמי או גם רוחני, נדע ברור שהוא רק מצד חיצוניותו, ובתוכו מונח ארס של השחתה עמוקה. והמקושרים בקשר של אמונה תפלותית, מקום קישורם הוא בפנימיות התוכן, שהוא הוא המשפיע את הרשעה הפנימית, מפני שכל עבודה זרה היא נסיגה ממקור החיים והטוב, מקור מים חיים, לחצוב בורות נשברים אשר לא יכילו המים.

ריד[עריכה]

האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד'. והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל.

רטו[עריכה]

לא יסוג אחור לבי מכל עצבון שבעולם, כי אדע שיש בזה משום התגלותו של הגרעין שבנפש בכל דרגותיה, מצדה הפרטי או מצד יחושה אל הכלל. ויהיו לי כל העצבונות להוראת מקומות המכאוב, כדי לתקן ולמלא אור במעשה, בשכל, ברעיון או בציור. וכל הדרכים מפלשים הם, כי חסד ד' גדול מאד. כי-חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה.

רטז[עריכה]

אקוה לשפלות פנימית אמיתית, שלא די שלא תחליש את הגבורה הנפשית ואת שמחתה הרוחנית, את התפתחות כשרונותיה ואת הוספת אורה, כי אם היא היא דוקא תבסס אותם. טוב שפל רוח את ענוים.

ריז[עריכה]

אם אטעום טעם מר רוחני בהגיון רזי תורה, אל יירא לבי, ואוסיף על השקידה ועל ההתדבקות המחשבתית, עד אשר יהפכו המים המרים למתוקים, והיה בפי כדבש למתוק.

ריח[עריכה]

אם מתגבר היצר בכל יום בדרכי תוהו חדשים, אדע כי בא לסלול דרך להעלות כל הימים לאור החיים העליונים. ברוך ד' יום יום. ויהי כדברה אליו יום יום, ולא שמע אליה.

ריט[עריכה]

צריך אני להשיב את שבותי, להתבונן בתועלת שיש בכל ארחות הרמזים והדוגמאות, מה שמדמים דבר לדבר בעניינים הרוחניים, ואפילו כשנדמה שאין מוסיפים דבר ושום רעיון חדש, אין הדבר כן, כי במה שמעתיקים א העניינים ממקום למקום, מוסיפים בזה תנועה, חיוניות ואור פנימי, ואור חיים חדש מזריח ושופע. דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד, מה הדד הזה כל זמן שתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, כך דברי תורה כל זמן שהאדם ממשמש בהם מוצא בהם טעמי תורה. ועם כל זה ודאי שצריכים לחזור ולהשתדל שיהיו הענינים מאירים יותר ויותר, וחופש הרעיון שבקדושה בעומק האמונה הפנימית צריך הוא להתגבר תמיד ממקור הקודש, כדי שתמלא המחשבה עצה ותבונה, חדשים לבקרים רבה אמונתך. אבל גם אם מרגישים רק העתקת מחשבה בשינויי סגנונים, נדע שגם כאן יש אור וחיים, ונשמח בהם כמוצא שלל רב.

רכ[עריכה]

אפילו אם רואה אדם, שעם מה שנתעורר בלבו להחזיק בדרך ישרה ולהתגבר יותר בעבודת השי"ת, מתגבר בו היצר הרע יותר ומפילו לתאוות ושפלות, מ"מ לא יתחרט כלל על התגברותו ויוסיף גבורה על גבורתו, ועל המכשולים שאירעו לו בדרך עלויו ישוב בתשובה, וידע שכל זה כלול בכלל טעה בדבר מצוה דפטור מחטאת. ולא יירא כלל כ"א יראה קדושה ותשובה יקח מכל דבר.

רכא[עריכה]

כשישים האדם על לבו, שאפילו מהענינים הגשמיים ומאורעותיהם יש שביל לבוא למחשבות עליונות בעניני האלהות והאצילות, וכל ארחות הקודש העליונים, והדברים מצטחצחים אצל כל אחד ואחד לפי טהרתו ונקיון ציורו, ולפי גודל אוצר התורה החכמה והיראה הטהורה שבלבו, לפי מעשיו וטהרת מדותיו ולפי העלאת נשמתו, אם כן כמה דין קל וחומר יש על ההבנה של דבר מתוך דבר מצד העולם הרוחני הפנימי שלו ושל העולם הקרוב לו. אז ידע וישכיל את האור היקר והזוהר הנוצץ בדברי החכמים האלהיים אשר דברו בחיים העליונים, ממחשבותיו ומעשיו ודיבוריו של הקב"ה, ולא יהיו זרים לרוחו, כי אם יתענג עליהם, למצא בהם כל טוב וכל יושר. וישיב אל לבו, שתמיד כל גריעות אמונה ומיעוט תענוג של קדושה שהוא מוצא בו בהיותו עסוק בהגדות הטהורות ורזי תורה, אף על פי שהטינות שבלבו המעכבות את השמחה והנחת באות מתוך שהוא חושב, כמו שהוא באמת, שאלה הענינים הם שפלים יותר מדאי כדי לתאר בהם את הרוממות האלהית ואור האמת והגודל הראוי בהופעת הקדושה, אף על פי שצדק מאוד ביסוד הענין, דהינו בהשלילה שברעיונו מצד שהגודל האלהי צריך להתעלות מכל ציור והכרה, וקל וחומר מכל מקרה ותכונה גופנית או נפשית, אבל בכל זאת הלא זהו עצמו הגודל האלהי ואור חיי החיים, שבכל תוכן הרי הוא נמצא בשלמותו, ובכל ציור נאמן ולב טהור הרי הוא מתגלה, כי קרוב ד' לכל קוראיו, והוא משוער בכל שיעור, אף על פי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ומתוך כך נתן רשות פנימי לקדושים, חסידי עליונים, ולכל הראוי למלל גבורות ד', להשמיע כל תהילתו. והרישול והעוצב ומיעוט הרצון, המביא עוני ציור וביטול מעמד רוחני, זהו סעיף מסעיפי עבודה זרה הקדמוניה, שבאה מפאת הציור של הגודל האלהי, בין מצד הסברה המשובשת של חדלון היחש של הבורא כל, מקור הכל, עם הברואים, מפני הגבלתם ושפלותם, בין מצד היחש הנפשי, שלא שיערו שאיזה רגשי נפש יהיו הולמים לכוין אל האור העליון, ומתוך כך כשלו ונפלו. אמנם מעלים אנו את הסברות הנפולות מכל שיבושי עבודה זרה, וכל התועבות שנעשו בעולם, שהן כולן באות מיסוד יצרא דעבודה זרה, על ידי מה שאנו ממעטים את עצמנו, ואין אנו מתגאים בדברי תורה כלל, לא מבעי בהשגות האלהיות, שהרי באמת אנו מוצאים שכל מחשבותינו בהן הנן רק כעין צל קלוש לסבר את אזננו הערלה, ואיך נתגאה בהם, והוא הדין לכל עניני תורה וידיעה, שכולם באמת הנם רק הצעות להבינה האלהית העליונה. וכיון שעצם היסוד הוא מושג אצלנו בכל כך רפיון וקלישות, מובן שערך הדברים שהם למטה מזה, אף על פי שלפי אותו החוג שהם מתפשטים בו, שהוא צר וקטן, הרי הם מתקרבים בו אל הבהירות, אבל עצלם ערכם הלא כלא נחשב, כיון שיסודם כהה כל כך. וכל זה הוא כשאנו מעריכים את הדברים מצד תוכנם העצמי, המביא לגאוה ושרירות הלב כשאינו מסודר יפה, אבל כשאנו מעריכים אותם לעומת החסד העליון, הרינו רואים שבכל אור חיים וחסד שופע, אם כן כל ידיעותינו ידיעות עליונות הן, וערכן גדול מאד. וכל מה שאנו מוסיפים ענוה, אנו מוסיפים גדולה, וכל מה שאנו מוסיפים גדולת חכמה וקדושה, אנו מוסיפים ענות צדק. והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענוה צדק, ותורך נוראות ימינך.

רכב[עריכה]

התכונה היראת שמימית הטבעית אשר לישראל, קשורה היא עם התוכן של תורה ומצוות בפועל, ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ושל אומות העולם היא בטבעה מנוגדת מהתוכן המעשי. העסקנות המעשית ודאגת המצוות בפועל, שהן עז לישראל, ומחזקות בהם את התוכן היראתי, הם לאומות העולם כשלון. הם אינם יכולים לבוא לידי תכונה מנוטעה בתכונה יראתית, כי אם על ידי ניתוק החק. ועל כן זאת התכונה, שמשתילה תכנים יראתיים באומות העולם, מינות היא בישראל, ויש בה זוהם וצלמות שאיה וחורבנות. והסבה לכך היא, מפני שאי אפשר לאומות העולם לתפוס את עולם הבנין הרוחני במילואו, והם יכולים רק להקשר בתכונתו המקיפה, שהוא בנוי ברעיון ורגש. אבל זרע ישראל, בנים לד', בני בית, תופסים את התוכן הבניני, שהתכונה היראתית והחק קשורים בו ביחד, בנין עדי עד.

רכג[עריכה]

יש שמרגישים את הערך של התפילה ואת הצורך שלה, והכל נכלל בכלל הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. ובכל אחד ואחד יש נקודה של טוב ושל צדקות, שבשביל כך תפילתו היא תפילת ישרים, והיא נחמדת למעלה. התפשטות רצונו והתגלותו, כשהוא מתנשא מעומק חביון הנפש, ועיניו תלויות למרומי הקודש, אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני, מזהיר אור רצון ביקום, והרצון מסדר תוכני מציאות לטובה, והמבוקש מתמלא, פעמים רבות ממש בצורתו המתבקשת, ופעמים בצורות אחרות. יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.

רכד[עריכה]

כדי להבין את מעלת הקודש, צריך להבין יפה את החול. וכדי לעמוד על סגולת ישראל, צריך לדעת את ערך האדם בכלל. ונכנס בכלל זה כל הצד הרוחני של רוח האדם, וכל עלילותיו בחיים, בחיי היחיד והציבור, בחיי הרוח וחיי המעשה. ולפי ההתחוורות של הידיעה הכללית הזאת, תעלה עליה הידיעה של התוכן העליון והפנימי, מעלת הקודש אשר לישראל, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו.

רכה[עריכה]

כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'.

רכו[עריכה]

גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות, ושם שבים בתשובה, כדי להוציא את האור מתוך החושך, שזהו האור היותר גנוז, וטועמים מרירות פנימית מאד, בהשגה של עבדות שאין בה משום חירות גלוי, כי אם חרדה וקדרות, אבל בתוכה אור עליון מאיר בחסד של אהבה מסותרת, שעתיד להגלות גודל אורו בשיבת ציון.

רכז[עריכה]

הפלפול נובע מתוך העצמיות הפנימית של כנסת ישראל, מתוך התשוקה הבוערה להשתעשע במקור חייה, הם הם גופי תורה, ועל כן היא מאדירה בזה גם כן את חייה ואת כחה העצמי. וכל מה שיהיה יותר במחשבה רצויה, יותר בעליזות קדושה ובמנוחה של טהרה, יותר יעשה פירות ופירי פירות. הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, אלו תלמידי חכמים שעושין ציצים ופרחים לתורה.

רכח[עריכה]

הפלפול בא מצורה של קביעות בתורה, ודברת בם, שיהיה דיבורך בהם קבע ולא עראי, ומתוך הקביעות צומחים כל מיני צמחים רוחניים, ואפילו אותן דלא סלקן לפי האמת הגמורה המעשית, ונאמרים רק לשעשוע, כשהם יוצאים מתוך החבה והקביעות של אוצר החיים הפנימי, הרי הם משמחים את הנשמה העליונה, ומעוררים לחיים את כל הטוב הפנימי, ואינם חוץ לאמת, מצד בהירותם המוסרית, ומצד פארם, שחן הקודש מתפשט בהם.

רכט[עריכה]

כשמסתכלין באתערותא תתאה של הנפש, איך היא מביאה אתערותא עילאה, איך דיבור טוב מעורר כח טוב פנימי, ואפילו תנועה טובה, הרינו תופסים שכך הוא סדר החיים, והמציאות העולמית, ואין אנו מתפלאים שוב על גדולת הערך של אתערותא דלתתא בכל דבר, על ערך התורה המעשית, התפילה, ואפילו השיחה וכל תנועות החיים. וכל מה שהוא יותר פנימי ועצמי, מובן שהוא יותר מעורר, ובכל איש ואיש לפי כחו. אינו דומה בעל נשמה חטובה מאורגנת, שיצירותיה הפנימיות בוקעות שחקי השכל הדמיון והרגש, ורצונה מקיף עולמים, לנשמה מוגבלת בחוגה, ופרודה בחלקיה, שלא יתקשרו עדיין, מפני שהיא מבקשת עוד את השתלמות צורתה האורגנית.

רל[עריכה]

צריכים להתרגל בכל חזיון של קדושה שלא לראות בו את השלילה של ערכי החול, כי אם את שכלולם בצורה רוחנית, יותר יפה ומפוארה.

רלא[עריכה]

אסור לה להיראה שתהיה מופרדת מהחכמה כ"א תמיד תהיה מחוברת לה ויונקת ממנה, וממילא משפיעה עליה, וזה נוהג בין בהזרחה הכללית של הברקת היראה והחכמה בנפש בין בכל הפרטים המסתעפים שלהם, שעל כל פרט של פרטי היראה צריכה החכמה להאיר את אורה, ומתוך כל פרט מפרטי החכמה צריכה יראת אלהים, ככל ערכיה, המעשי, המדותי, הרגשי, וגם הדמיוני, להיות מתפרנסת, ומהחבור המתאים של אלה שני המאורות מאירה נשמת האדם, והופעת התשובה, רווית העדן השמחה והחיים, באה לעולם.

רלב[עריכה]

מחלקים אנו את העולם הרוחני לארבע פלוגות, שכולן מדתן אין להן סוף. העולם המלא פלוגות של קבלת היש – העולם הפסיבי המקבל. העולם בעל הפלוגות האקטיביות – העולם המשפיע. העולם בעל הפלוגות של אוצרות ההשפעה, שהעולם המשפיע מקבל מהם את העושר הגדול של השפעותיו. והעולם העליון, בעל הפלוגות של המקורות של האוצרות של היש וההשפעה, מקור נביעותם, והתהוות חייהם העשירים בעצמיותם. ואלה ארבעת הערכים עושים יחד שם מלא ועולם מלא, שכל זיו וכל קודש מהם הולך וחי, וכל יש וכל יציר מהם מתקיים ומתהוה, נוצר ומתחדש, וכל רעיון ומחשבה מהם נשפע ומתרענן. וצפיית כל העולמים היא להסידור המשוכלל של העולמים הללו עם כל פלוגותיהם, שיעמדו במערכה כזו שזיו החיים שבתוכיותם יהיה תמיד מתברך ונחשף. גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברנה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם.

רלג[עריכה]

ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב. בעצם דרישת ד' כבר נמצא כל טוב, והדורשים לא יחסרו אותו, ולא יעשו פגם בכל טוב, כי יכירו וירגישו שאין כל טוב צריך להתבקש משום מקום אחר, כי אם מדרישת ד', נהרא מכיפיה מבריך. ומתוך השביעה הפנימית באה שביעה חיצונה לעולם, כי המילוי הפנימי כולל בתוכו, בצורתו האיכותית, כל מיני מילוי עושר וכל טוב, מראש כל דרגין עד סופם. ומברכות לראש צדיק מתרוה כל העולם שפע ברכה. על כן יראו דורשי ד' להתחזק תמיד במעוזם, ולהיות רוויים כל טוב בתוכיותם, למען ישלימו בזה את צורת העולם, ויושיעו לכל כושל, ימלט אי נקי, ויחיו בתוכם את הרעיון הנצחי לשמח את המקום. ותתעלה תמיד אצלם מחשבה עליונה זו מדרגה לדרגה, עד שתבוא לאותה הדרגה ההכרית שיש בה אותו האור והאמת הראוי להמחשבה העליונה הזאת, שהיא יסוד אור העולם ושביעת טובו. שבענו מטובך ושמח נפשנו, יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך באמת, באמור לציון מלך אלהיך.

רלד[עריכה]

צריך לדעת, שכשם שהמצוה בעצמה היא הרבה יותר גדולה וחשובה מכל מיני שכר שאפשר לצייר, על כן השכר המעולה ביותר, ורם ונעלה מכל, הוא המצוה בעצמה, שכר מצוה מצוה, וכל מי שזוכה לאור המצוה יותר, יגדל מאוד ששונו ושמחת לבו בכל מצוה, ברב תענוג שאין לו שיעור – כן הוא בתפילה, שהרבה יותר מכל משאלות הלב שיתמלאו מכל הבקשות של התפילה, יקרה היא התפילה בעצמה. על כן שמחת התפילה ועונג שלה צריך הוא להיות בעצמות התפילה, באופן שבע ומרווה עונג הרבה יותר מהעונג והשמחה המשוערת במילוי משאלות המבוטאות בהתפילה. כי עצם התפילה הוא הרבה יותר יקר, יותר נכבד במציאותו, מכל מיני המשאלים בעצמם. בכל משאל ומשאל מתרכזת נקודת המשאל, ואור הנשמה שמגיע לכל אחד ואחד בהתמלאות הבקשה שאליה נפשו שוקקת, והריכוז הזה הוא הרבה יותר נשגב ונעלה מהמילוי של המבוקש על פי חלקו באותה המציאות המתבקשת.

רלה[עריכה]

יש שהמחשבה על דבר הדרך האמצעי בחיים מפריעה ממהתנשאות של המחשבה אל מעלתה, מפני הדמיון שחושב שהמחשבה הזכה ברום עליוניות המחייבת היא דוקא מהלך קיצוני. וזו טעות מוחלטת משני צדדים. חדא, שאפילו אם תחייב כן, ויהיה אז התוכן של הדרך האמצעי רק מצד פשרת החיים, אינה צריכה פשרה זו כי אם בהגשמתה, ולא בצורתה הרוחנית. ועוד, שכשממצים החשבון, נמצא שהדרך האמצעי בצורתו שהוא מכוין לדרך הטוב, דרך ד', הוא מכוון דוקא על פי העליוניות היותר אדירה של המחשבה הצחה. רק הדמיון המעורב עם השכל הוא מונע את ההתאמה הזאת, ותובע קיצוניות במעשה לעומת טהרתה של המחשבה. ולפעמים מוכרחים לתן להדמיון את שלו, אבל בשום אופן אין להמחשבה להיות מקטנת את עצמה בשביל התביעה של האמצעיות, כי בזמן שאצל המחשבה יש פשרה אמצעית, נשאר המעשה בתחתית היותר ירודה. ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום.

רלו[עריכה]

הציורים המדולדלים שבאמונה ובהשקפות הרוחניות מחלישים את כל הכחות, הגשמיים והרוחניים, משביתים את שמחת החיים, ומאפילים את זוהר השכל. אבל מה שרוצים המוני המשפיעים לרפאות שברים הללו על-ידי השכחת שם ד', אינם עושים מאומה, רק לשעה יופיע איזה חזיון של שכרון הדומה להתעוררות של חיים ברוח ובחומר, ואחר-כך יתבע נפש האדם, הפרטי והכללי, את עלבון חייו, וישוב לאותן המושגים הרוחנים אשר הזניחם, ומתוך שבכל משך השכחה לא עבד אותם, יופיעו לפניו בצורה קדורה כמאז, ובעוד יותר טשטוש מפני העזבון וחסרון ההסתגלות שנתרבה על-ידי זמן הזניחה. על-כן רק עצה אחת היא להגברת כח החיים החומריים והרוחניים לכל ערכיהם, להתעמק יותר ויותר באלה מושגי הקודש העליונים, עד כדי להנביע אותם יותר ממקורם העליון, ואז ישיבו רק הם, את כל זיו החיים, את טוהר הרוח, את כל ברק השכל את כל זיו המוסר, את כל נועם האהבה והיושר אל כל האדם, וישמחו וירננו לאומים כי תשפט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה, וכל היקום יתעורר לתחיה, כל כחות הטבע ימלא תפקידם וכל החיים יצהלו בכל קרבם, ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ.

רלז[עריכה]

הטוב והרע ביסודו הוא הרבה יותר נשגב מהמתגלה ממנו בחיי האדם, היחידי והחברותי. אמנם התוכן המתגלה בחיים הוא מסתעף מהעצמיות של הטוב והרע, אבל יסודו העליון, הטומאה והטהרה, הוא המושקף בחזון קודש, שההדרכות האלהיות פונות אליו. ולפעמים יש שהרע התחתיתי הוא רק רע חיצוני, והוא ספוג טוב עצמי, ולהיפך שהטוב התחתיתי הוא רק טוב שטחי וחיצוני, אבל ספוג הוא ברע עצמי עליון פנימי. ומוצאים אנחנו בזה, שהאמונה והקדושה הוא יסוד ושרש הכל, והוא מלא עצמיות, ונותן חיים ותקוה, בנין והתקיימות הרבה יותר מכל תוכן תרבותי מוסרי שהאדם יכול לסמנו. אמנם להיות מוכשר לחיים כאלה, שעל פי היסוד העליון הם מכוננים, צריך על זה מחצב עם מיוחד, וזהו הרז העליון שבאומת ישראל.

רלח[עריכה]

גם כשאין משיגים את הדברים עם הסבות וההכרחים להם, היא גם כן השגה. גם ציורים אפשריים, גם כן יקרים הם. סוף כל סוף שמחה היא לאיש כשנשמתו חיה ופועלת בקרבו, והיא מציירת ובונה עולמות ברוחה הפנימי. וכל אשר יתעלה האדם, ושכלו יזדקק, ומדת רצונו תתרומם, יבואו מעינות חכמתו בתגבורת גדולה, שיש עמה לא רק ציור ואפשרות, כי אם חזיון גמור והכרה ודאית.

רלט[עריכה]

ההכרה הפנימית, המתגברת בתוכיותו של האדם כמעין הנובע, וההכרה החצונית, השכלית, שבאה מתוך הכרת העולם והמציאות, שתיהן בונות את רוח האדם, משכללות את בינתו ואת רצונו, והן פועלות יחד בחיבורן, גם בלא דעתו של האדם. אמנם כל מה שהוא משים יותר את לבו להסתכל בתכונת הבנינים הרוחניים, שאלה שני היסודות בונים בקרבו, הרי הוא משכלל אותם, והוא מתעלה יותר ויותר בעילוי רוחני בהיר, ומתמלא עז וגבורה חדשה, נובעת ממעין הישועה העליונה.

רמ[עריכה]

אם איננו מוכרח כל כך לישובו של עולם, מפני נטייתו הפנימית לצפיות עליונות, מכל הצדדים, בין ההגיוניים, בין הדמיוניים, בין הרגשיים, ידע שזהו חלקו, להיות חי חיי הסתכלות וקדושה, מוסר וענוה, ויאהב את העולם ואת הבריות, ובזה יתישב העולם על ידי רוחו, המלא בנין פנימי.

רמא[עריכה]

כשהאיכות הרוחנית מתגברת בנשמה, מתגדלת אהבת ישראל, והיא הולכת הלוך ואור עד שהיא ממלאת כל קרב וכליות, והיא נעשית בית ומכון לאהבה האלהית ברוממותה, וכל מיני האהבות מזדככות ועולות אליה. ומה שמצד ההשכלה החולית באים לדבר על דבר אהבת אדם בכלל, הוא על פי רוב חולשה איכותית, שמתגלה בתור הרחבה כמותית, ובאמת חסרה היא את האון הפנימי. רק כשהנשמה הומה באהבת ישראל, אז באמת אהבת האדם ואהבת כל הבריות כלולות עמה. ומזה למדין אנו, שאין אמת בכל אותם המבטאים שהם מתימרים באהבת הבריות, ביחוד היוצאים ממקור ישראל, אם לא יהיו מבוטאים ומבוססים על יסוד אהבת ישראל, ומוצאים את השורש העליון, של אהבת אלהים ואדם, אהבת היוצר והצורה, שזהו אמת לאמתו, וכל תוכן החיים מלא מזה, אבל אהבות החול שקר הן, רק אהבה גסה עצמית יש בחול, וכל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין. ועל כן מלא רוח התורה והנביאים, התפילות והרעיון הישראלי, באהבת ישראל בתור יתד ופינה, ועיקר נשמתי פנימי. אמנם צריך הוא פתוח ועיבוד, הרחבה והסתעפות, והרחבתו פתוחו והסתעפותו היא באמת אהבת הכל, אהבת האדם ואהבת הבריות, שאור אהבת ד', שהוא עדן החיים, מגמת החיים, עצם החיים, בהירות החיים, ומעין חיי החיים, עליון מכל הגה, מכל רצון והסברה, מכל שאיפה פנימית, ומכל הזרחה יפעתית, הכל בה, והכל ממנה, היא שרויה בתוכן הפנימי של קישור היסוד, אור הנשמה, בכנסת ישראל, וחיי היחיד, המשפחה, המדינה, הלאום, האנושיות, הבריות, העולמים, האידיאלים, החזיונות והדמיונות, התנועות והשאיפות, מכללי כללות עד עמקי פרטי פרטות, הכל חי ומשתלם באור חיים זה.

רמב[עריכה]

צריך אדם להשריש בלבבו תמיד, שהחיובים צריכים להיות מוכרים בתור דברים שאינם מעכבים זה את זה. בשעה שימצא בעצמו נטיה מדכאת בבואו להתרומם אל מעלות הטוב והקודש, ורוחו יגפהו שרב יש לו מה לתקן, הרבה יש לו מה לשפר במדותיו ובמעשיו, בלימודיו והכנותיו לטובה, יברר לעצמו, שאם אמת הדבר שהרבה יש לו מה לתבע מנפשו, אבל בכל זאת, מה שהוא רוצה ומה שהוא יכול לעשות מן הטוב, בתלמוד ובמעשה, ברעיון ובעבודה, הרי הוא טוב, ולא יזנח אותו בשביל רוב חיוביו. כי הכלליות היא צריכה להתבונן שהכל אינו מעכב זה את זה, ומה שאפשר לו לעשות לטובה ולהשלמה יעשה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. אמנם בעת אשר תעלה עליו רוח גסה, לחשוב שהרבה לעשות, הגדיל לפאר את תכונתו, והשגיא טובה לעצמו ולעולם, אז מוכרים הם להיפוך כל החיובים בתור מעכבים זה את זה, וכיון שכל כך חסר לו איך יתגאה וירום לבו באותו המעט שעשה, ומה נחשב הוא אם יש לפניו הרבה חיובים כל כך, ומהם הרבה שהם קודמים בזמן ובמעלה מאותם אשר עשה וסגל, שהזניח ולא שכללם. וכאשר תחלוף הרוח הרעה, תועבת ד' של גסות הרוח, וידוכא ויושפל כל כך על ידי חשבון נפשו, עד שלא ימצא עז רוח להחרץ ולעשות את הטוב שבידו לעשות, לתורה ולתעודה, לחסד ולצדקה, אז יוצג עוד הפעם לעיניו חזיון הכללות של הטוב, של שלשלת החיובים כולם בתור דברים שאינם מעכבים זה את זה, ויגיל וישמח מאד על כל מה שתשיג ידו לפעול ולעשות ולשמור ולקיים, להבין ולהשכיל, לכתוב ולהרצות, לזכות ולקשט את עצמו ואת אחרים בכל דבר תורה ותעודה, בכל תושיה וברכה, בכל מדה טובה ובכל מעגל טוב. וידע ברור ששמחת עולמים היא כל חלק מן הטוב, כל מצוה וענף מצוה, כל פועל טוב וכל רעיון קודש.

רמג[עריכה]

קדושת ישראל המיוחדת, וגם החשק של המחשבה העליונה והדבקות האלהית, צריך שיהיה מרוצף באהבת הבריות. ואם יזדמן הדבר לבוא בשיחה עם נכרי, לא יוזז עוז הארת הקודש. ואם יכניס על ידי זה בלב אור האהבה הכללית לכל האדם ולכל היצורים, הרי זה בא מהכלל הגדול של אלה תולדות אדם, הגדול גם מכלל של ואהבת לרעך כמוך. ומשכיל על דבר ימצא טוב, איך להזהר מהתכנים הזרים שכל נפש המונית לקויה בה, קל וחומר נפש נכריה, וישאר האור הפנימי בצביונו השלם, והתרחבותו תוסיף עליו עז תפארה.

רמד[עריכה]

כשם שאנו רואים את הרשעה באדם הפרטי או בחיי החברה האנושית, ואנו מוצאים שבכל שלילותה ורעתה יש לה תפקיד, אמנם תפקיד עובר, יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם, ותשתכלל החברה, ואז יעמד הכל על בסיס הטוב, והרשעה תכלה, ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפיהם יכלו כעשן, כן הוא בכלל העולם. אין ספק שיש כח רשעתי שואף רע, העושה תסיסה בעולם, והוא שליט ומלא עז, כל ימי הרע, כל הזמן שהעולם צריך לתסיסה הרעה, שואף הוא הרשע העולמי, וכל אגפיו, לאבד ולכלות, לזהם ולטמא, להחשיך ולהאפיל, להפריד ולפוצץ, והוא מאריך ברעתו, עד עת קץ, עד אשר ישוכלל העולם, עד אשר רוח חדשה, רוח חיים טהורים, יפוח על בני אדם, ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת, ויחסנון מלכותא קדישי עליונין. וכל האמור בדברי חכמים וחידותם על דבר הרשעה ומציאותה, על דבר תקפה ועזה הזמני, על דבר כליונה והמחותה באחרית הימים, הכל רשום הוא בכתב אמת.

רמה[עריכה]

מה יפה ונעים הוא להסתכל באור נשמתן של צדיקים לפני הופיעם בעולם. החיים העתידים שיתחדשו על ידי אותן צדיקי העולם, המחדשים את זיו העולם, פועלים כבר את פעולתם עוד לפני יציאתם של אלה הנשמות הקדושות לאויר העולם. בזרם מהלכם הפנימי מחדשים הם בעולם תנועת קודש, תנועת אמת, מלאה עז וגבורה.

רמו[עריכה]

כשנשמתו של אדם מתעלה הרי הוא מרגיש ביותר את הגבורה העצומה של כח הדיבור, ויודע באמת את הערך הגדול של כל דיבור שלו, את ערך תפלתו וברכותיו, את ערך תורתו, וכל שיחותיו, ואת הערך של כל הדיבור הכללי הוא צופה, וחש הוא את תנועת העולם, ותסיסתו הגדולה, שהדיבור פועל.

רמז[עריכה]

ההפשטה הרוחנית אינה צריכה לטשטש את המוחשות והמורגשות, אלא להוסיף עליהם, לעדן אותם ולשפרם, ולעמוד נגדם בכל עז שלא יעיבו הם ולא יטשטשו את מה שהוא רב ורם מהם, את מה שהוא מקור חיותם והוויתם, האור הרוחני לכל מילואיו.

רמח[עריכה]

האור הפנימי דבק מאד במשיג, על כן סופו שהוא יעלה אותו ויתעלה עמו, וכל הרכוש של המקיף יכנס אליו, בנצחון על התוכן המקומי. ישראל מתעצמים הם בפנימיות, נראה מרחוק כאילו רחוקים הם מהשפעת המקיף, וארץ ישראל סגולתה פנימית. אומות העולם וחוץ לארץ אין להם כי אם הארת המקיף, שנראית גדולה ורחבה, אבל זרה ואינה מחוברת עם משיגיה. ואותו התוכן המקטין את ההארה הפנימית מפני צמצומה, הוא רק תוכן ארעי. בהתעלות העולם יתחברו שני האורות, ובתוך הפנימי יכנס כל המקיף, כלומר שכל מה שהוא נעלה מגבולות יהיה נקנה להעצמיות הפנימית, לאשתאבא בגופא דמלכא, יסוד התשוקות כולן.

רמט[עריכה]

כפי האוטם הגופני, ככה אין אדם יכול לשאוב נחת ותנחומים מהעתיד המאושר של העולם, ולפי הפירוד הנפשי איננו יכול לחוש את אותו האושר העתיד, כי באמת הרי הוא הוה, כי האור האלהי לעולם הרי הוא במילואו וטובו, אם כן העולם ולמעלה ממנו הכל מאושר, הכל טוב. ואיך לא ישמח ויעלוז כל יש ברוב העונג, ברוב הטוב, שכל מה שהוא חוץ לו ומשולל מטובו אינו נחשב אלא לקלפת השום ולאפס ממש. וגם זה היש הדמיוני משולל הטוב אינו כי אם נושא להבלטת אור הטוב, ברוח יותר בולט, יותר חסון ויותר רענן.

רנ[עריכה]

אף על פי שיראת העונש הגדולה מאד, כשהיא מתרחבת, הרי היא בעצמה עונש ויסורים, מכל מקום הרי היא ממרקת. ויש בה טובה עליונה שנעשית בסיס ליראת הרוממות.

רנא[עריכה]

עמלק מחזיק בהטבע, בעיקר בעבור אהבתו להרע שנמצא גבול בשמרי הטבע, והוא קשור בו ואינו יכול לסבול ניסים בעולם, ולא שינוי טבע במוסר האדם. ולעומת זה ישראל יצר ד' להבקיע את חומת הטבע, ומציאות הניסים עשו חלונות בהטבע, באופן שאיננו סותם בפני האור האלהי, ונמצא שאחר שכבר נעשו הניסים בעולם, בהריסת הטבע, כבר נתמתק הטבע עצמו, באדם ובעולם. ולעתיד לבוא לא יהיה הטבע סותם כלל בפני האור האלהי, כי אם הוא מאיר על ידו בפילוש גמור. וכן לא יהיה טבע האדם סותם בעד הקדושה והנועם האלהי העליון. ואז לא יהיה שום צורך במיתה, ויבוא עולם חדש מלא חיים, כל הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים.

רנב[עריכה]

עם על האומות אנו מחולקים בתעודה חלוקה ערכית. הם נועדו לשכלולו של חיצוניות העולם, ואנחנו להפנימיות. אבל עמלק הוא ההיפוך ממש מכל מגמת הקודש של ישראל, וצריך הוא להימחק, כדי שיהיה ד' וכסאו שלם.

רנג[עריכה]

בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה, וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות, שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מדי רוחניות בעדו. ע"כ הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומ"מ לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות, שכיון שעלה לא ירד, ואז יתהפך הכל לטובה.

רנד[עריכה]

מתוך שאדם מסיח דעתו מהרע שבנפשו, ואינו עסוק בתיקונו, אינו מכיר את כיעורו, וממילא הוא צדיק וישר בעיניו, ודעתו זחה עליו, וזהו יסוד הגאוה. אמנם כשהוא מטפל בכל עת לזקק את נפשו, להפוך את הרע לטוב, להפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא, הוא מרגיש וחש את כל מכאוביו הרוחניים, והרי הוא שפל בעיניו, וממרי דחושבנא. על כן תלויה היא דרשתו של מרי מתיבתא בהיכלא דמשיחא באלה שני הענינים, הפיכת מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא, ומאן דאיהו זעיר איהו רב.

רנה[עריכה]

כל עולם מתנהג בסדריו העצמיים המיוחדים לו, בין עולם גשמי בין עולם רוחני, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. ומזה יש ללמוד, שאין להתבהל כלל מסתירה של הגיונות מעולמות מיוחדים.

רנו[עריכה]

לפעמים יש שעל ידי חופש הרעיון מתגלה הטהרה, והסדרים המעשיים וכל חוקי המוסר מתעלים על ידי הציור העצמי הבלתי מוגבל. ויש אשר הסדר המעשי המתוקן, המוגבל בגבולותיו, הנובעים ממקור עליון, הם הם הגורמים לבנות את היכלי הרוח העליונים בעזם וטהרתם. אתערותא דלעילא, או אתערותא דלתתא.

רנז[עריכה]

משה הוא איש האלהים, בעלה דמטרוניתא, כל תיקוני עוה"ז גם הג"ע ותיקוני הנשמות בכללם, אינם כ"א דברים טפלים למאוייו הנצחיים, כ"א התיקון השלם של העולמים כולם, שא"א להם לצאת אל פועלם הגמור בשכלולם המלא, כ"א ע"י תיקון העולם שע"י ישראל. כל מה שנתבע מצד התיקון הכללי של כל העולמים, נדחים התביעות של כל כללות העולם המוגבל, וכל הופעותיו, גם הרוחניות שברוחניות. יעקב קבע לו מגמת העולם המוגבל בכל הוד גדולתו ביפיו הקדוש בעזוז מוסרו בנצחיותו בשלמות נשמותיו, ביתא דלתתא, אבל משה ביתא דלעילא הוא עלמא דיליה, אלא שכ"כ מתאימים הם העולמים עד שכל הצרכים דלתתא מתמלאים ככל דייקנותם ע"י המגמה של בנין ביתא דלעילא, בכל ביתי נאמן הוא.

רנח[עריכה]

יש שטוב לשכח את העונות, ועל ידי מה שעושים כן לשם שמים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת בתורה וחכמה, לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת ד' במעשיו, ממילא, מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול בגדר שכחה, גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. וכח הזכרון נכפל בהטוב והקודש, וכל המצות וכל הטובות והמחשבות הטהורות מתנוצצים בזכרון כפול, זכרון טוב לפניך.

רנט[עריכה]

ממה שמסיחין את הדעת מהשכל היותר פשוט, סובלין ממיעוט ההופעה בשכל היותר עליון, כי הראשית והאחרית זו בזו נעוצות.

רס[עריכה]

יש שעושה אדם דבר ואינו לגמרי לשם שמים, ולבו דואג בקרבו על המחשבה שלא היתה זקוקה כראוי, ומתוך כך הוא בא להתחרט על עצם המעשה. ובזה הוא מפסיד הרבה, שהרי עצם המעשה טוב הוא, וצריך שיקלע את נטיית חרטתו רק על עירוב הפסולים שבמחשבה, וזה הוא כבר דבר השייך לכל מערכי הרוח, ולמעמד הנפש כולה, ולא בנוגע רק לדבר הפרטי ההוא. ויש שצריך להוסיף אומץ לשאוב מהמעשה הטוב רוח קדושה לזיקוק המחשבה, ואם יש ספק בדבר יטה כלפי הטוב והיושר.

רסא[עריכה]

אם יעלה על לב ת"ח, וביחוד מי שהוא בתכונתו ממרי דרזין, כבדות רוח על מיעוט עסקו בעניני העולם הרחבים, שהנפש הטבעית תובעתן לפעמים בתפקידיה, ישים אל לבו שכך היא המדה בכל בעלי המקצועות שבעולם, שהם מתיחדים במקצוע שלהם, ומביאים ברכה לעצמם ולעולם דוקא על ידי התכנסותם בחוגם, ומתוך המצר הזה מתרחבים והולכים. ואם יפזרו את רוחם לכל העסקים, לכל ההתערבות בין הבריות ולכל המקצועות, מאומה לא ישאו בעמלם, כי לא תמלא עין לראות ולא תמלא אוזן משמע. אמנם בשיעורים קטנים, ברשיון הגון, יתן חופש לרוחו להשקיף על העולם ועל החיים, על המדעים וההרגשות השונות, והם הם יהיו כחומטין לתבואה וכמלח לתבשיל, ויסוד עמקי נפשו יגלו בעיקר היסוד, בנועמה של תורה, בזיו הקודש ואור ד' העליון. ואת ישרים סודו.

רסב[עריכה]

יש שכלי הגוף הם חלושים, ועל כן הנטיה הולכת לעיונים שכליים מופשטים, שאין כלי הגוף נדרשים להם, כי אם הנשמה בעצמה מציירת בחופשיותה את הגיונותיה. אבל שלמות העולם צריך הורדת התורה לארץ. על כן חייבים לחזק את כחות הגוף, ולעסוק בחלקי תורה וחכמה כאלה שצריכים פירוך הגוף גם כן. כולי גופי דרופתקי נינהו, טוביה לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא. וכל מה שיתרבה הזוהר והבירור באותן התכנים שהעבודה הגופנית, ציור המעשה ודיוק הרעיון בקישור החושים טעון להם, ככה יצלל יותר הרעיון הפנימי הרוחני המופשט. העננים המכסים את זוהר האמת, כשהם מתגרשים מנקודה אחת גלויה, מתגרשים הם לעומת זה מכל הקוים העליונים המכוונים לעומתה וכל גבוליהם. והרי הוא מרחיב את גבול הקודש, ומגביר ממשלת האמת, ומגלה את הזוהר האלהי בעולם, לאושר החיים, ולאומץ הקודש העליון בכל מקום שהוא זורח, שיתגלה אורו בשפעת קרני הודו, להשביע לכל הצמאים לדבר ד', המיחלים לישועת אמת.

רסג[עריכה]

מתנשאים אנחנו בחפץ פנימי לעולם המלא אהבה, קדושה, חסד, אמת ותפארת. מתרוממים אנו אליו מחשק לבבנו. הנשמה מפעמת בנו בפעמיה, בצליליה מלאי החן, העז וההוד. אוהבים אנו את כל, ומשנה אהבה אנו אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא, בכל אומה ולשון, בכל פינה ואמונה. את אהבת האמת והטוב, את החסד והתפארת אנו אוהבים, וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים. מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב, אל האמת והזוך, עורגים בעומק פנימיותם, אבל רגליהם ברשת נתונים הם, ולפדות הם מחכים. כל חפץ טוב שפועם בעז בכל, כל דורש אלהים באמת, כל צדיק יסוד עולם, בכל מקום שהוא נמצא, בין נגלה בין נסתר, הרי הוא פודה נפשי תדירי לכל הבריות, משיח אלהי יעקב הוא. מרוח המשיחיות נשמתו היא חיה, נזר אלהים על ראשו, ושמן משחת אלהיו עליו. חופש רוח אנו צריכים לקדושה, אהבת אמת עמוקה ובטוחה, מלאי אורה, בלא צללים, פחדי הבל וכיעורים, אז תדרוך נפשנו עז. ודורכת היא נפשנו עז, ותשועת אלהים עליון חיה בקרבנו, ושמחת אמונים ממלאת היא את כל קרבנו. מתרוממים אנו מעל כל מכשולי החיים, מעל כל זיקי הבשר. ד' אלהים צורי, וישם רגלי כאילות, למנצח בנגינותי.

רסד[עריכה]

רק במחשבות עליונות, חפשיות, טהורות וקדושות, מנצחים את הרע. לשוא יעמלו בונים לנצח את הרשעה, והם עמה בתחתית המחשכים, ששם הוא מקור שרשה, ארץ מכורתה, ומקום הרת גבורת רשעתה. לעלות אל על צריכים, לעסוק בתורה דלעילא, להופיע תמיד באוצר מחשבות חיות ורעננות ממקור הקודש. להודע אל כל חכמי לב, טהורי רוח, בכל דור ודור, בכל עם ולשון. לזרות הלאה את המשטמות ואת הנרגנות. אז יבקע כשחר אור ד' עליון על הנשמה, והחיים יופיעו באור אלהותם, ברוח ד' חונן הדעת, הרוצה בתשובה, אדון השלום והברכה.

רסה[עריכה]

כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם. וחוזרים בהולדה שניה, בפינחס זה אליהו, המלא רוח ד' וקנאת הברית. המסורת והעבודה המקודשת על פי הנבואה והתורה המנוחלת, וההתעלות העליונה, המכבדת את הקדושה, ומגבלת את תנאי החיים הרוחניים, ועם זה מנשאת עצמה מכל הערכים העולמיים, נמזגו בישראל, לשאת בכחה העז את משא הגלות וכל עמלו, ולחדור דרך כל עמקי תהומות אור ישועה וגאולה. זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.

רסו[עריכה]

הנפלאות המיסטיות, כשהן נקלטות בציור הנפשי, הן שוללות את הבינה הטבעית מהתפתחותה, מפני שהעולם המוחשי וחוקיו נעשים בלתי בטוחים אצלו, ואין לשכלו בסיס ממשי לסמוך עליו. אבל ע"י ההתאמצות לעקור את האמתיות של העולם המיסתי מעקם הוא את הגיונו ועוקרו מהיסוד הכללי של הקפת המציאות. על כן נח לו לאדם שלא ישקיע את ציוריו בקישור התוכן המיסתי הממשי, כי אם במדה כזאת שיבורר לו שאיננו פועל עליו להרחיק מציוריו את הקישור הישר עם העולם הממשי, שהוא חי בו, וכל טבעיותיו וחקיו. שכן ארץ ורעה אמונה.

רסז[עריכה]

כשקדושתו של אדם מאירה, מבינים בכל דעה את המסקנה האחרונה שלה, אפילו אחרי אלפי תוצאות, ובזה מבחינים בין טהור לטמא. כי ישנן מחשבות כאלה, שאין שום רע וכיעור ושום טומאה ונסיגה ניכרת בהן, אבל בתוצאותיהן האחרונות מתגלה הארס הטמון בתוכן. ומי שאין רוחו מלא טהרה, הולך בזה אחר עיניו, ומוך שרואה דרכי הגיונות נכונים, שאינם גם כן פוגעים בכל קודש לכאורה, הרי הוא נמשך אחריהם, אבל אחר כך, כשבאים המים הרעים בכל קרביו, לא יוכל לחוש כל כך את תוצאותיהם. ובעלי הקודש הם מודיעים מראשית את המסקנות של כל דעה וכל אופי מדע זר שיש רשעה טמונה בעומקם. ומוצא אני ממר ממות את האשה אשר מצודים וחרמים בלבה, טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה, זו מינות, שלצדיקים יראי אלהים באמת מתגלה אותו הזוהם הטמא גם כשהוא טמון וחבוי במחבואים שונים וחדרי חדרים. ולעומת זה ישנו בקדושה גם כן מין תוכן נסתר, ולמשכילים מזהירים מתגלים אוצרות חושך ומטמוני מסתרים במקום אשר לא יעלה על לב איש לבקש. ומשכיל על דבר ימצא טוב.

רסח[עריכה]

כאשר עוסקים בחיובים, ואין עוסקים במקור החיובים, אז התוכן של החיובים מובן באופן כהה ומרוסק, ועל כן הקישור עם החיובים בעצמם נעשה רפה וחיצוני. לזאת אי אפשר לשום גאולה פרטית וכללית לחול בעולם, כי אם על ידי התנשאות הנשמה למקור החיובים, למקור התורה, ופנימיות התורה היא רפואת כל.

רסט[עריכה]

אותה החולשה שמרגישים כשמתנשאים למאויים רמים, באה מפני אי ההסתגלות של כחות הגוף והנפש להיושר האמיתי, להאור העליון, להעצמיות והקדושה בבירורה. על כן צריכים לשאוב מהחולשה עצמה אומץ, כשמציירים שרק הצד הרפה נחלש, רק כחות העצלים, החשוכים והרעים, הם הם הנמוגים מפחד כשאור עליון זורח. אז מוסיפה האורה, העצמיות, והקדושה הפנימית, עז וגבורה.

רע[עריכה]

בכל עת שמדת יראת שמים מתגברת באדם, ידע שעת מוכשרת היא לו לקנות בה הארה על כל דרכיו, ועת רצון היא לבקש מאוייו. ולפי ערך יחושו לעולם, היא גם כן עת רצון בעולם כולו. ולא יסוג אחור, גם אם על ידי הציור של היראה תתגבר עליו העצבות ומרה שחורה, רק כארי יתגבר לצחצח אותן הנטיות השפלות של העצבות מטומאתן, וזיק היראה האלהית, שהוא מורה על הארת הקודש בו, ועל זיו החכמה העליונה שמתחיל להאיר בקרבו, ישאר צח ונקי. וילך בכחו זה הלאה, לתורה ולתעודה, וישתמש בכל מאורע רוחני פנימי לדחות את הכיעור ואת הרע מנפשו ומכל התפשטות כחותיו בעולם. וכפי התרחבות המחשבה, וכפי חפץ האמת הפנימי, ככה יעשה חיל בפעולת קודש. זאת מלחמת ד' וגבורת חיל, לרומם קרן הנשמה האלהית, שממנה תוצאות חיים, לאור באור פני מלך חיים, בזיו החכמה, ובטוהר המדות העליונות, בשרשם המלא עדן.

רעא[עריכה]

כשמרגיש את אור הנשמה שמתלהב ומתרומם, אפילו כהרף עין ופחות מזה, אפילו כמתעלה ויורד אחר כך בירידה עוד יותר עמוקה מכפי מה שהיה מעמדו בתחילה, ישמח מאד בהתלקחות האור ובהעלייה, וידע שכל עליית קודש עליית עולמים היא, כל טוב קיים ונצחי הוא, ואין לערכו המרומם קץ ותכלית, וכל חפצים לא ישוו בו, והירידה אינה אלא רגעית, מפני שלטון השקר הארעי, עד ארגיעה, ואין לו רגלים, וסופו לפול, ולהיות בעצמו עבד מכודן להוסיף עז ויפעה על אור האמתי וטוהר העליון.

רעב[עריכה]

כשמתגברת היראה החיצונה צריכים לרוממה ע"י שני דרכים, להעלותה ליראת הרוממות, ומתחילה להחליפה ביראה של בושה, שהיא אינה כ"כ קודרת כיראת עונש פשוטה והיא יותר מתוקנת וכוללת בקרבה את כל התוכן והאמת של יראת העונש. ובזה האדם מתמתק ומתעלה לאהבה.

רעג[עריכה]

אותה הארה של הנהגת העולם, המטהרת את הנשמות מיסודן, ועוקרת את כל הטומאה והעבודה זרה מן העולם, כשאנו מכוונים אליה, הננו נושאים עין לד' אלהי ישראל, הקב"ה, מצד הענינים האידיאליים המקוריים ופעולותיהם השרשיות. ומצד עצם הופעת הפעולה, הרינו באים לשם ד' מלך ישראל, מלכות שמים, כנסת ישראל. והפעולה הממשית וכל דרכיה, תמיד מתקשרים באידיאלים המקוריים. והופעת הטהרה של הנשמות, רצונם הטוב, והמעשים הטובים השכליים הטהורים וכל הזרחותיהם, מוסיפים התעלות המעשית, ומיחדים את הפעולה הכללית עם האידיאל המקורי שלה. וביעור רוח הטומאה הולך וגובר, ורוח הקדושה וטהרת החיים וההויה הולכת ומתעלה. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים.

רעד[עריכה]

נשמתן של ישראל נובעת היא מאור אלהים הפנימי הזה, המטהר ומעלה את העולם, מתגלה בכל המון הגילויים הניסיים והטבעיים, במוסר ובדרך ארץ, ביראת אלהים וברוח טוהר. ונקודת המלוכה ואור המשיחיות מכאן היא מופיעה, נשמת דוד ממנה היא יצוקה, ופעולותיו הממלכיות והנפשיות, הגבר הוקם על ונעים זמירות ישראל, הם הרימו את הנשמה הישראלית, פלסו נתיבות למהלך החיים הישראליים, להמטרה האלהית. הוא פינה את הדרך, לא נתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה, עד מצא מקום לד', משכנות לאביר יעקב. שלמה מצא הכל מוכן, נשמת ישראל בהופעתה, בעצמיות סגולתה. ההכרה הפנימית בגאותן וגדלן של ישראל נגמרה כבר באומה, ועת דודים הגיעה, ונבנה בית עולמים בהדר וגודל, ונתנשאה המחשבה הישראלית עד כדי הקף עולמים, קיימא סיהרא באשלמותא. כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה.

רעה[עריכה]

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהינם, אינו רק הקלת העונש, כי מה יעשו למי שאין צריך גיהינם כלל, כי אם הוא שכר עצום ונפלא מאד. והרשעים טועמים ממנו מעט כדי לקבל על ידו כח לקבל עונשם, והיינו טיט היון, בתחילה וה ולבסוף וי, אבל מי שהוא קורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, משפיעים לו זה התענוג תמיד, והוא כעין תיקון עולם הגמור שלעתיד לבוא, שיהיה המחול לצדיקים בגיהינם, שיתהפך לעדן. וערבה היא יסוד הגהינם, הנה אחרית גויים ציה וערבה, רע בה, הב רע, ופתח אחד במדבר, והיה מדברה כעדן וערבתה כגן ד'. וכשאש של גיהינם מתהפך בכל עז גבורתו לחסד וצינון, הוא דישון עדן. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק.

רעו[עריכה]

במחשבות הגדולות, הכלליות, מתגלה הנועם העליון של עולם הבא, אור הבינה, וברעיונות ועצות המוסר וההדרכה המדותית וכל פרטיה של תורה מתגלה זיו השלום, והשפעת הטוב, המיסד עולם, ומכינו להיות עומד וחי בחיי היחיד ובחיי החברה, בחיי שעה ובחיי עולם, והיינו דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. וצדיקים הולכים תמיד מחיל אל חיל, מדרך לנתיב, ומטיילים מנתיב לדרך בעילויים, וטועמים את הנועם בכל עדניו, ומתענגים על רוב שלום, ועולים מן השלום, והמנוחה שבאה לרגליו, אל הנועם, ומרבים נועם בעולם הרוחני ובחיי הנשמות, ושלום בעולם המעשה ובחיי הגויות. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ומה מונח בתוך הכלי ההוא, עצם הברכה, ומה היא עצם הברכה זהו הנועם, ברכת משה שברך את עושי המשכן, כאשר הביאו אליו, וראה שעשו ככל אשר צוה ד' אותו, ומה ברכה ברכם, ויהי נעם ד' אלהינו עלינו, וכן אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. והיא שכינה העליונה, אוצר הנועם, רחובות הנהר, מקור התורה, בכל נועמה. הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים

רעז[עריכה]

כשי אפשר ללכת בדרך הנמוכה של הטבת המדות והמעשים כרצונו, מפני השאור שבעיסה שמעכב, והקטגוריא הגנוזה והגלויה הסובבת, צריכים לעלות דוקא בשער העליון של המחשבה העליונה, של הדבקות האלהית הרחבה, בעבודה שיש בה חסד גדול, גבורה ושמחה, וענוה גדולה, שיש בה בטחון גדול, ועליזה של ישרי לב.

רעח[עריכה]

הפילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי של העולם, וזהו כל יסוד ידיעת האלהות אצלה, לא יכלה לבא עד העומק הפרטי, איך כל האיכות והכמות המוסרית שבנפש האדם היא מופעה מהחק העליון הזה, והם אחוזים זה בזה, כקוי קרני אור השמש היוצאים מן השמש. וחופש הרצון והבחירה וצדדי החיוב וההכרח שיש בזה, בין באדם בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות, שהן הולכות ומתגלות לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו. וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים, והאור הגדול של הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח ועובדי ד' באמת, בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את התעלומות הללו, בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו, ואת ישרים סודו. אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק, חושבת היא בחלוניות מחשבתה, שכבר עמדה על התיאור האלהי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים, באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'. כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה, ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק.

רעט[עריכה]

הקטגוריא על ישראל מורכבת היא מקטגוריותם של שרי האומות, שיש להם תעודה בעולם שאינה יכולה להתאים עם התעודה העליונה של ישראל, על כן יש ניגוד עצמי לחקי הויית העמים, משטרם ומציאותם, התנשאותם והתרחבות ממשלתם ותרבותם, עם ישראל. ועוד יש קטגוריא יותר גדולה, מהרע הגמור החפץ באיבוד העולם לגמרי, ויודע הוא שיסוד קיום העולם והתעלותו תלוי הוא ברוממותם של ישראל, בחופשם וגדולתם. וכשהקטגוריא הכללית מתאחדת עם הפרטית, אז העולם תוסס מאד. ואותם הכחות מגיני האומות, אינם יורדים לסוף הדעת של הקטיגוריא על ישראל שמצד המקטרג הגדול, שהדברים נוגעים גם אליהם, והם מסייעים אותו. ועל ידי תפילת הצדיקים, והעלאת הרצון הפנימי ממקור החכמה, מתוסף זיו החכמה בעולם, ומכירים התועים הללו את הדעה הרעה של הקטגור הגדול, ומתפרדים ממנו, ובזה הם נמתקים, ומאיר בהם שביב של קדושה, לדעת שיסוד ניגודם לישראל הוא מוטעה ושטחי, ולהיפוך, כי התעלותם של ישראל, בעומק המציאות, תגרור עילוי לכל באי עולם, הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ד' לעולם הללויה. ומתהפכים למליצי יושר על ישראל, והתוכן הכללי של העולם הולך ומתאים לתקומתם של ישראל, והביאו את כל אחיכם מנחה לד' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ד'. ואחרי כל אלה זורח אור פנימי שמאיר את הניצוץ הפנימי שבעומק הרע, ומתחיל להכיר שכל יסוד הקטגוריא הגדולה שלו לאבד העולם, הוא נובע מהתשוקה הגדולה שיש להרע לאבד את עצמו, כי זהו תיקונו ותיקון העולם כולו. וכאשר יעמד על יסוד זה, יפריד זה הרע את חלקו הרע ממנו, ויאבד באמת, ורוח הטומאה יעבר מן הארץ, והחלק של ניצוץ הקודש שיש בזה עצמו, בתשוקת האיבוד של הרע שברע, שהיא תשוקת הטוב באמת, זה יתעלה ויאיר מאד. ולמס מרעהו חסד, יעזוב את יראת שדי טהורה ונקיה בלא שום פגם, ותתעלה ותתרומם קרן ביובלא אתעטר, אשת חיל עטרת בעלה, וישראל עושה חיל. ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

רפ[עריכה]

הרוח הפנימי מבקש לו את נתיבותיו, דורש הוא לעמידה בסיסית מיסודו הפנימי. כל מה שמושיטים לו מן החוץ, מהנשמע והנראה, לא ישיב בהם את נפשו. הוא דורש אחרי מקורו העצמי, זורה הוא הלאה את כל מה שעומד לו על דרכו. לפעמים יהיה לו לשטן גם מה שהוא לגבי כל הנזקקים רק לקליטה חיצונית הטוב והקדוש. והוא, בחיפושו העצמי, מוכרח לנצח גם את אלו המכשולים, שנצוחם קשה מאד, אבל בדרישת אמת פנימית, בחפץ טהור בלתי פוסק, גם אלה ההדורים מתישרים, ולא ימנע טוב להולכים בתמים.

רפא[עריכה]

באוירא דארץ ישראל אפשר להתהלך במחשבה מופשטת, להניח להשכל והציור לעשות פעולתו במנוחה, והננו בטוחים, שמאחר שכונת החושב רצויה, ועיניו ולבו לשמים, שרק ממקור הקודש יערה עליו הרוח, ואחר מוצאים כל ההגיונות מאירים באותיותיה של תורה שבכתב ושבעל פה. אבל בחוץ לארץ מוכרחת המחשבה להיגדר, והאותיות של תורה צריכים להיות בוני המחשבה, ואז יש תקוה כי קדושת אוירא דארץ ישראל תופיע על המחשבה, להוסיף פרי קודש ממכון החביון, והאור הצפון ישלח ברקיו.

רפב[עריכה]

המחשבה הבלתי נודעת פועלת תמיד באדם על פי תכונתה, ומה שמתגלה ממנה אינו כי אם הוצאה אל הפועל מהגניזה של המחשבה הבלתי נודעת באופן גלוי. והמחשבה הגנוזה הישראלית היא תמיד אמונת ד' העליונה. כנסת ישראל אינה פוסקת את רינתה, למען יזמרך כבוד ולא ידום, וכל מחשבה טובה היא תוצאה ישרה מהמחשבה התדירית הישראלית. ומחשבה רעה היא רק תוכן של איזה ערעור חיצוני, ההפוך לגמרי מהפעולה התדירית של המחשבה הישראלית הגנוזה, ואינה יכולה להצטרף למעשה. און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'. המעשה הוא התחלת צמח, שמכה את גליו מלמטה למעלה, ומתוך עצמיותו מצמיח ערכים מחשבתיים. כאן הוא הגבול של פעולת העולם החיצוני על הפנימי. ופעולה רעה מזדקפת ועולה עד שרשה במעין החיים של הפועל, והכל מזדהם, עד אשר בוא יבואו נחלי התשובה להדיח ולטהר. האומות האליליות מחשבתם הגנוזה היא הרשעה, מגמת האליליות, וכשתצא מחשבה מרוחם, הרי היא מתאמת, אם היא רעה, ליסוד המחשבה התדירית, ומתפתחת היא בדרכה בתגבורת יסודה.

רפג[עריכה]

הנגלות שבתורה מראים את הצד הסימבולי של המצוות, וערכן על החיים והנפשות, והנסתרות מראים על פעולותיהן הסגוליות בעולם, ומעולם הגדול באות הפעולות עד מעמקי הנפשות. גם בהצדדים הגלויים, שהם הסימבוליים, יש הפרשה עצמית בין ישראל לעמים, שאלה התנועות הנפשיות שהסימבוליות המצותיות אחוזות בהן, הנן דברים מיוחדים לישראל על פי הפסיכולוגיא הלאומית המיוחדה. אבל אפשר לפעמים לחקות את התוכן הישראלי, אף על פי שיהיה כקוף בפני אדם, ולא תבוא ממקור עצמי כלל, והם הם הגרים הגרורים שלעתיד, שבסוף ינתקו את מוסרותימו. אבל מצד המצב הסגולי אין מקום לשום חיקוי כלל, כמו שאין דומם מחקה את המדבר.

רפד[עריכה]

הילדות הטהורה סופגת היא בקרבה את הטהרה העולמית. חפץ החיים הטהור בטבעיותו, מפעם הוא בלא זוהמתו רק בלב הילד הטהור. רצון החיים הלבתי מכותם ומקולקל, הוא זורם בדרך ישרה ממעין החיים, מאוצר החיים העולמי, ומאיר בנשמת הילדות. הבעת הקודש של הילדות בתומה, כוללת את התמצית היותר חזקה ובהירה של אידיאליות החים, ובהתבטאה בקדושה, היא מכשרת את החיים העולמיים למילוי תפקידם. אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

רפה[עריכה]

אמת הדבר שמה שהוא זר, הוא מעיק על הרוח, ומעכב את הפריחה העצמית, ואת חיי הנשמה מהגלות. אבל על דבר ההחלטה מה הוא התוכן הזר בעיני הרוח, על זה צריך משקל גדול. כי יש אשר הדמיון העצל מחליט על הארה רוחנית, שהנפש הנדהמה ונתונה בכבלי שנת העצלות לא הורגלה בו, שהוא זר, מה שבאמת הוא פנימי ועצמי, אלא שהאופי החשוך שנקבע בה, מחסרון דעת ומיעוט עבודה רוחנית, מנכר לה את כל יקר ומרומם. אבל מה שיבורר אחרי חשבון אמת וצדק, או אחרי בירור גמור על פי התורה, שהוא זר, הוא באמת משחית ומזהם, ובכל עז הננו מוכנים להרחיקו. ואל תקרב אל פתח ביתה.

רפו[עריכה]

ההשכלה האלהית צריכה לתפוס את כל דרכי החיים. כמו שהיא ממלאת את הנפש בהשקפת עולם מיוחדת, ככה מתפשטים נתיבות הרגש והמעשה בצורתה המיוחדת, והם הם כל ארחותיה של תורה, וסגולת המעשה המיוחדה של המצוות, שהיא מעלה את החיים על פיה לאותו הגובה המסקנתי שהתוצאות של המצוות נובעות ממנו.

רפז[עריכה]

המצות הן הן האדם העליון הכללי בעצמו, כלומר המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני ברום המוסר, ורוממות המגמה שלו. ותיאור החיים שמתהוה על פי המילוי של המצות הם הם החיים האידיאליים, שאינם אידיאליים רק לאדם הפרטי והחברותי לבדו, אלא הם הם אידיאליים בעד כל היש. כל ההויה שואפת לאותו התוכן האידיאלי המגמתי, שבשבילו נברא העולם, בשבילו מתקיים, ואליו הוא שואף, להיות הולך ומתפתח, הולך ומתהוה. ואי אפשר לצורה רצונית אידיאלית להיות כי אם כחטיבה זו, ניצוץ מלהבת הגדולה.

רפח[עריכה]

עומק הלאוין תלויים הם בחטא הארץ, כלומר היצירה יצאה בגשמיותה בצורה כזאת, שיש בהשפעותיה דברים רבים מד שישפיעו על עומק רצונו של אדם, שהוא עצמיות נקודת ישותו, את ההפך ממה שראוי לו להיות שואף אליו מצד רוממות מעלת אצילות נשמתו העליונה האלהית, השואפת להאחד בכל העולמי, להשלמות של ההויה כמו שהיא בהתכנית האלהית העליונה. ועל כן צריך האדם להיות בודל ונפרש מכל אותם המצויים והתנועות, השייכות לאותו התוכן של החטא הכללי, ואי ההתאמה של המוסר הכללי העליון שיש במציאות, והם כל איסורי תורה וענפיהם. וכל האיסורים המוסריים, וכל מיני המניעות שהתוכן הנימוסי הישר מונע מהם, גם הם הנם מסתעפים מהתוכן הכללי הזה בכל מלא שיעור קומתו, מראש עד עקב, מכתר עטרת המלוכה עד פעמים בנעלים.

רפט[עריכה]

כשרוח הקודש מתעורר באומה או באדם מכח העולם החיצוני המורכב, בא יחד עם הרבה צחצוחי טומאה, שהעולם החיצוני מלא מהם, פועל הכח הדמיוני מראות של בהלות וחלחלות רבות, והכח העדין של הרצון הטוב, אם שהוא מתעלה ומתרומם מצד האור הפנימי הספוג בחזיון הקודש, הרי הוא גם כן מתמוגג ומתמלא נסיגות וירידות שהוא צריך להלחם נגדן, עד אשר ימצא את מעמדו האיתן. אמנם כששפעת הקודש באה מתוך פנימיות היש, מתוך העצמותיות הנפשית של עצמו ושל העולם כולו במהותו הפנימיותית, אז הדברים הולכים כשמן הטוב, כמי השילוח ההולכים לאט. שקט ושלוה פנימית מתמלאת הנשמה, ורוח עדין וטהור, זך כעין הבדולח, הולך ונושב בכל מלא התפשטות השפעים הקדושים, המלאים הגיוני קודש, שאיפות נעלות, והרצון העצמותי הטוב הולך ומתעלה בלא שום הפרעה. אמנם, כדי לנצח את הרשעה שבמציאות, כדי לרענן את הטוב שבהויה בכתר מלכות ושליטה כבירה ועליונה, צריכות הן ההופעות להיות תואמות, ושטף האור של המילוי החיצון מוכרח הוא לבוא בתואר ענן גדול ואש מתלקחת, ואחר כך מתגלה אור הכבוד בתפארת עוזו, הוא הכבוד אשר ראיתי על נהר כבר.

רצ[עריכה]

מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים דיני תורת אלהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל. "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ ההיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו. והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'. משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את הקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.

רצא[עריכה]

אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'. וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.