שמונה קבצים קובץ ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים · קובץ ה · >>



תוכן עניינים

א[עריכה]

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה. וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד. שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי. הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו, הוא כח יסודי עובר כחוט השני בכל גילויי החיים, בכל פנותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה. התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת כדי לברר כל מקצוע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית, להופיע באור הנשמה המאחדת, שכל המדעים, כל המקצועות הרוחניים לגווניהם השונים, יראו על ידה כאברים שונים בגויה אחת מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה וחיה, רבת האונים, מאירה בה. והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר. והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור. ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה. החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם. כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג. והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד.

ב[עריכה]

באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי. אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו. ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי. חייבים אנו להבליט מאד את ההתודעות של אלה שני הכחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חברו ויעזור ביותר לברר את פרטיו, ולהאיר אור יותר בהיר על תאוריו הכלליים, ועל עומק סברותיו והיקפן. ההלכה צריכה היא להתבסם מריח האגדה בשיעור מוטעם והגון, והאגדה צריכה גם היא להערך בתכנית של קצב, של משפטים קבועים והגיון מבורר ומוגדר, כתבניתה של ההלכה המאוששת, ועם זה יכפל כח שתיהן ורעננותן. הצורך שהביא את בעלי הפלפול בדורות שעברו, לנסות לפעמים לשלב את האגדה עם ההלכה, הוא באמת נובע מתביעה זו של אחדותם של אלה הכחות הפועלים כל כך יחד. ואנו שהננו כבר דרושים לקבץ כמה כשרונות וידיעות לברורם של תלמודנו, ושל כל ארחות חיינו, ובפרט שגם עצם הלימוד ההלכותי מוכרח הוא להיות מורכב מהרחבה של כמה שיטות, של ראשונים ושל אחרונים, שנתרבו במשך הדורות, וההתעמקות וההרחבה היא מוכרחת לנו ביותר, צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנימוסיים. ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבא כלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, לתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב.

ג[עריכה]

לפעמים יש שהצער העצמי הרוחני מצטרף בנשמה עם הצער העולמי הכללי, והלב הומה על ירידת העולם על ירידת העולמים בכלל, מאותה התכונה האידיאלית האלהית, שירדו לשעה מתוך סגירתם בחוג הבריאה המוגבלה, ומזה באים הדברים בהגבלה אחרי הגבלה עד הירידה האנושית, הכללית והפרטית. והירידה הפרטית, כשהיא מניעה את גלי מכאוביה העמוקים, מצטרף הוא צער העולמים כולם, ובוידוי עמוק הרי האדם מתודה עם כל יצורי עולמים, ועם כל העולמים עצמם, ההומים ושואגים לשוב למקור חייהם. ועומק שקיקה זו, היא זורעת זרע צדקה, לתן עז בעולמים, ולהחיות אור נשמות רבות. ושטף קודש זה נוגע עד הנשמה הפרטית, והיא מטהרת באותו ים טהרה הגדול, צור כל העולמים, מקור מים חיים.

ד[עריכה]

כשבאים למדת רזי עולם, המשפיעים על כל החיים, על כל שעור הקומה, ועל כל הכחות, מתאחדת הארת הנשמה עם הארת חיי הגויה, והדם מתפעל גם הוא מהתנועה הרוחנית העליונה של חשק הנשמה באצילות אידיאלי חפציה, המתוארים בפנימיותה, ובזה יורד כח חיים גדול מאד גם בתוך מפלי הבשר, וכחות החומר מתרעננים, ונעשים פועלים בפועל חיים מלא. ובזה מתכפלת חובת הקדושה והדבקות האלהית בכל עומק הציור, שהיכולת יכולה להשיגו. וזאת היא תורת השימור של הקדושים, המתהלכים לפני ד' תמיד, שעליה בנויה היא כל אותה המערכה של חילופי מדריגות הקודש שלקחו עמדתם בפועל, מטהרת חולין עד טהרת חטאת, ובפרטיותם מתחטבת היא תוצאת החסידות המיוחדה, הבאה בפועל בכל הליכות החיים, המיוחדים לנגשים אל ד', איש לפי מעלתו.

ה[עריכה]

ההופעה הפנימית, הבאה לאדם, לחוש את הנשגב, היא מנגדת בטבעה להבנה הפרטית, באיכות ובכמות של החזיונות. ושני הכחות יחד דוקא משלימים הם את התכונה העולמית, את הרוחניות האנושית, ואת המהותיות הרוחנית של העולם כולו, בסקירתו היותר עליונה ומקיפה. הההכרה האלהית בעומק ובהירות תוכנה וההבחנה המדעית, בניתוח הכרת היש הפרטי והכללי וסעיפיו, הן סותרות זו את זו סתירה סוביקטיבית, כשם שהן מאוחדות זו עם זו אחדות אוביקטיבית. המוכשרים להכרת הטבע, המחטטים בפרטיו, ע"פ רוב הם בעומק טבעם חסרים אותו הגעגוע האלהי, בתור דרישה עמוקה מקורית, וקל וחומר שמחוסרים הם עומק העלאת המחשבה ברום החביון העולמי, בדרך פתרונו האלהי. והאלהיים שוטפים הם הגיונותיהם, ומחשבותיהם עפות הן בגבהי מרומים, ואין להם אותו הכח ואותו הצמאון לחקור בעומק החזיונות המציאותיים, כאותו הצמאון הטפוסי של אבירי חכמי הטבע. וכיוצא בו בכל ענפים חשובים. הבקורת, וחוש האמונה וההערצה של אנשי קודש, נושאי המסורות הגדולות, שבהן אוצרות חיי עולם גנוזים, חלוקים המה זה מזה בעומק הבדלה פסיכית. הפשט והדרוש, מתפלגים הם על פי הנושאים העקריים שלהם, מחזיקיהם ותובעיהם. אמנם בכל ההבדלה הזאת התוכן המאחד האוביקטיבי מכה את גליו, ובתוך כל סיעה יש הכרה ונטיה לרכוש של חברתה. ומיוחדים גאוני גאונים שמתרוממים על ההבדל הסוביקטיבי. בצבור, התכונה המבדילה את הפרטים, המחטבת את האינדיוידואליות, והמאחדת ומשוה את הכל באיכות צבוריותה, אלה שני כחות, איתנים, וסותרים, מכים הם את כח קויהם זה על זה, גלי ים אורותיהם בוטשים זה בזה. במקום שהגדולה היצירתית יוצאה עד כדי התמזגות עצמית של התוכנים הסותרים מצד צמצומי הכלים הסוביקטיבים, שמה מתגלה אור הברכה העליונה. נפלא הוא כחן של ישראל באיחוד זה של ההתפרדות האינדיוידואלית עם החטיבות האחדותית, כמו שהוא מצוין בעומק האמונה של גוי צדיק שומר אמונים עם תכונת ההכרה החודרת של עם חכם ונבון, בקרת מחוורה על כל אישיות גם היותר גדולה, והערצה עמוקה לכל חכמי קודש המתהלכים עם ד', הבחנת הבריאה במהותיותה ופרטיה, עם סגולת ההתנשאות למרומי מקורה. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, קראים אל ד' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם, שמרו עדתיו וחק נתן למו, אל נשא היית להם ונקם על עלילותם, רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד' אלהינו.

ו[עריכה]

כל מה שהחוש המוסרי מתחדד, האדם רואה את מערומיו, ומרירות נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו, עד שלפעמים מר לו מאד. בכל זאת משכיל כל ישר לב לקבל באהבה תכונה זו, המזקקת את האדם, ומביאתו למדות יקרות ותכונות זכות, ועל זה נאמר, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ד' אלהיו, דניחא להו לצדיקיא דמתברן גרמייהו בגין יקרא דקובה.

ז[עריכה]

המשתמש בחכמה ובינה להרע, על זה נאמר בספרא דצניעותא, וי ליה למאן דגלי ערייתהון, ויש בזה תוכן פרטי אישי, ותוכן כללי עולמי, כשם שיש בקודש ובתיקון עולם.

ח[עריכה]

מאירה היא נגד עיני אבוקת הקודש של אור העולם, העדין והנערץ. אור ישראל, עדניו ממלאים כל היקום שיגוב טהור. האיכות הכבירה של החיים בעוצם מקוריותה הטהורה שוטפת היא מנחליו. נשמות נשאות יונקות חייהן ממעיניו, מזיו העולמים, מהוד הנצח. האורות מופיעים בהכרת האלהות בטוהר. ברעננות החשק של שב מרכזיות היש בעוצם עליונותו. נדחקת היא הנשמה הישראלית להצצת האהבה, הממלאה אור חייה, הלוקחת כל עמדתה. גלים נשאים הומים בהמיה רבה מסוף העולמים כולם ועד סופם, בקרב נשמתה פנימה. וטוהר על טוהר מתגבר, ונצח על נצח מתאדר, ורז חיי עולם דוחה את גלגלי התולדה, והתולדה הישראלית מתגלה בתפארת גווניה, הולכת היא ועופפת בגאון עוזה, לפעולתה העליונה, לתעופת קודש, קודש קדשים. ומתחת לה שוטפים עביבים, אורות כהים, מהולים בצללים, יונקים מלשדה, מוארים ברשמי אורה. והמחשכים מתערבים בהם, ומעבים את הנפשות המקושרות עמהן. כי ככה הנן ביסודן וככה יאהבו. ועד המורד שם המון מחשכים, רוחות סועה וסער, ורסן מתעה על לחיי עמים, ובתוך כל חושך זיקים מזיוה ירוצדו.

ט[עריכה]

על פי יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה, אע"פ שבכל זאת אין הקב"ה מקפח את שכרו ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה הוא חלק הרשעה. קל וחומר שכל עון וחטא של צדיק, אע"פ שבארץ ישולם וסביביו נשערה מאד, מ"מ הכל הולך מדין מדה טובה מרובה לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב. מזה אנו מבינים בכללות העמים, שכל טובה של אומה רשעה מחזקת היא את הרשעה העולמית, וחסד לאומים - חטאת, ובישראל גוי צדיק שומר אמונים, שהקב"ה מדקדק עם סביביו, כחוט השערה, ובכללותם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, הרי כל חטא שבא ממקור כזה שרובו טוב, מה שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, - יש בו באמת בגנזי פנימיותו אור גדול וישועה רבה, ועבירתם של שבטים כלכלה את כל העולם כולו, ובכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך. אלא שכך היא המדה. שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזקוק הוא מדת היסורין ממרקי החטא, כלומר המזקקים את החטא הבא מעומק הטוב - מכל כעור החיצוניות שלו, ומעמידים אותו על יסודו הפנימי החי חיי אמת וקודש. ומתוך שאין דבר אבוד בכל מעשיהם של צדיקים, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, ע"כ צריך כל חטא, גם קל וקטן שבקטנים, להזדקק כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה, כי יודע ד' דרך צדיקים, רק ד' יודע, כמקום שכל שרעפי כל נוצר לא יגיעו. וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכיות אינם צריכים ליצירה חדשה כ"א להתגלות מקוריותם ; כי גם השמים החדשים והארץ החדשה, שעתיד הקב"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חדוש, כי קימים ועומדים הם, שנאמר: כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים, יעמדו לא נאמר, אלא עומדים.

י[עריכה]

הצורך הנפשי שבלימודים הוא היסוד התמציתי של כל מה שעושה פירות בעולם הרוחני, והוא המעין הנפשי של תורה לשמה, שממנו נובע כל עושר מדעי. והפרטים הטכניים שבחלקי הידיעות, אינם כי אם כלים להריק אל תוכם אותו האור הגדול של התביעה הנשמתית, שכל אחד מזיל אל תוכם ממה שיש בשורש נשמתו. לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ.

יא[עריכה]

יש לפעמים תועלת ממה שתחילת עסק התורה הוא שלא לשמה, שעל ידי זה מתמזגת תשוקת הלימוד גם בהכחות הגופניים והדמיוניים, ואחר כך כשמתקדש האדם ועוסק בתורה לשמה, הכל עולה עמו. אבל אם תחילת העסק הוא לשמה, אין כחות הגופניים השפלים הולכים עם אותו הזרם העליון מהם, ונמצא שתמיד התוכן התורתי שלו עומד הוא ממעל לגופו, שיש אמנם בזה יתרון מצד נקיון התורה ובהירותה, אבל לעומת זה יש בזה חסרון מצד התמעטות הטבעיות שבה. רק במדה עליונה של קדושה, ברוחב דעה המפלשת את כל העבים, יש קישור אמיץ בכל הכחות כולם עם התיאור המחשבתי היותר עליון דוקא. ואלה הם רשב"י וחביריו, שתורתן אומנותם, יושבי נטעים וגדרה, עם המלך במלאכתו ישבו, נשמתן של צדיקים שנמלך מלך מלכי המלכים הקב"ה בהם במלאכת עולמו.

יב[עריכה]

אין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם, וכל יצור, שלא תבאנה בגרמתה העלמות וטעיות. ומדרגות הטעיות וההשקפות המחושכות וההפוכות, הבאות לרגלי כל הכרה והופעה, שונות הן זו מזו. בעצמיותם של הפרטים הנודעים יהיו אותם הצללים המטעים במדרגה קטנה, ובענינים אחרים יתגדלו. וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת בכללות. והדברים נכרים ביותר, ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה, שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות אחרות. ואם ההכרות הללו מנוגדות הן זו מזו באופין הפנימי, בכח הנפשי המבסס אותן ומקשר להן את הדורשן והחוקרן, יהיו הצללים יותר עבים וחשוכים, ולפעמים מעוותים, ומביאים ניגוד וסתירה איומה מאד. וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. ומניחות מכשולים כל אחת מהן על דרכה של חברתה. אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים, עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי"ז מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה. ואין התאמה גמורה בתוכן ההכרות כ"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו בה. והדבקות האלהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, ושם גופיה איקרי שלום. וכשם שההכרות מטילות צל אחת על חברתה וצריכות הן למטרת התאגדותן ההרמונית עזר ממקום עליון, מהמעין שהצורות ההכריות מתהוות משם, עוד בטרם שהן מתגלמות בחטיביות מיוחדה, כמו כן התוכנים המוסריים הנם סותרים זה את זה, כל אחד בונה הוא את עולמו בצורה רחבה רדיקלית ואינו חושש כלל לאותו הציור העולמי ואותן התביעות של התוכנים המוסריים האחרים. ורק ממעין העולמי העליון, ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות, שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום, התאחדותן של כל התביעות המוסריות המתכנסות בלבו של כל יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברותיות, והמאחדות את כל העולמים. וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה, ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן, וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק, ונקרא שמו פלא יועץ אבי עד שר שלום.

יג[עריכה]

יש אדם שהתביעה המוסרית מאירה בנשמתו בבהירות גדולה, וכל ציור של רוממות מוסרית שהוא מציר, מיד נפשו נתבעת ממנו להתאים עם מהלך חייו, ומתוך שהמעין הציורי הוא שוטף במהירות הרבה יותר מהתנועה המעשית והתכנים הטבעיים, שבטבע הגוף והנפש, ע"כ הוא תמיד מלא צער ומרירות על נפשו, על קוצר ידה מעשות את חיוביה ומלמלאות בעומק רצונה ורגש עצמיותה את השקוף לה מהאור המוסרי הטוב והנחמד. ויש, שמכשרון קדוש זה תצמח יראת היצירה, שלא יחפוץ להסתכל בבהירות הציורים, ששם מעורבים הם יחד תאורי המוסר, המדע, וההשקפות העדינות שבמרומי הקודש, - כדי שלא יכפל צערו הנפשי עד בלי די. במעמד כזה צריכים להוציא אל הפועל את העז הנפשי ולאחוז עם זה ג"כ במדת התשובה הרצונית. שהיא תמיד מלוה את כל ההולך בנתיבות החיים העליונים, ואת כשרון הרוח העליון, הנחמד, להרבות עושר קודש להגדיל תורה ולהאדירה, אל יתן להתכמש מפני התביעות המוסריות שמתגברות עליו, כ"א יחרץ לעומתן בבטחון, שמאורה של תורה יחזירנו תמיד למוטב בצורה היותר עליונה, ויראה להרבות רכושו השכלי והציורי בחרות הנשמה היותר מסוגלה לו, ואל יפחד לבו, יהלמני צדיק חסד ויוכיחני שמן ראש אל יני ראשי.

יד[עריכה]

ישנה התגלות פרטית, ההולכת עם כל משפט, עם כל חלק הגה מגזרות הגיוניות, עם כל מלה ואות, וישנה התגלות כללית, שרוח שלום של ספר, של אורח חיים, של תעופת רוח מתגלה. ויש שהכלליות מתגברת עד שהיא מכהה את הפרטיות ואח"כ היא חוזרת וממציאה אותה בבהירות יותר גדולה, ובתמונת חיים יותר חשובים. אלה ארחות הגילוי הולכות בכל עובדה, בכל תנועה, בכל פעולה אשר יעשה האדם בתור עובד עבודת ד', משכלל עולמים, עושה רצונו של מקום. הגדולה העליונה היא דוקא מלאה כל, דוקא חודרת בכל מקום, אין לפניה קוטן. יש שאורות החיים מבהיקים מכל תוכן וענין הבא לידו של אדם ולחוג מגעו הגשמי והרוחני. ויש שהם מבהיקים הבהקה פרטית, מפעל אחר מפעל, לגימה אחר לגימה. ויש שהאורות משתלבים, והבהירות מאירה מכללות כולם, וממולאה מכל עושר פרטיהם בשפעת ברכה. ואותם הנצוצות, ששרי רזי תורה עסוקים בהם להעלותם בכל תוכן שבחיים, בכל מאכל ומשתה, בכל משא ומתן, בכל שיג ושיח פורצים דרכם, והם מתלכדים לאבוקות גדולות נשאות, אורות דמיונים עשירים, ודעות עליונות טהורות, ומנשאים את הנשמה לרומי מציאויות ודאיות, שכל חקרי לב אנוש מתעלפים שם, מרוב תגבורת כח החיים שבשטפיהם, וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.

טו[עריכה]

כל מה שהאמת היא יותר גבוהה היא יותר פשוטה, ויותר נחוצה לכל. צרות הלב של האדם עלולה היא לנסות לנתח את האמת לחלקים, להקטין אותה. מתירא הוא מפני גדלה, וחושב שבהקטנתה תהיה יותר פפולרית. יותר שוה לכל נפש, ובאמת בזה הוא מכביד יותר, ומונע מהכל את היותר נחוץ לו. האמת האחרונה, האמת האלהית נתבעת בחזקה מכל, ודוקא בכל אמתה, ברום גובה אורה, במלא האמת שלה, ודוקא בשביל כך היא ראויה לכל, לכל בשר, לכל יצור, לכל פועל. והמדע הבחירתי והרצוני של האדם עומד הוא על מרכזו, ומוכרח הוא,-אחרי עמלו הגדול לנתח את האמת, לקצרה, כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים, לשוב אל גדלה וטהרתה. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו, ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. אשרינו מה טוב חלקנו, שבשביל השבת האמת הגדולה והפשוטה בעולם, שבה חיי כל נשמה תלויים, וחידוש אור העולם ומלואו שלובים, נבחרנו אנו. ויש לנו זה הכשרון בעצמיותנו הפרטית והכללית, בתואר תולדתנו, בטבע בשרנו, במזג ארצנו, בנשמת אבותינו הגדולים. לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת.

טז[עריכה]

רואים בחזון איך ששואבת הנשמה את חייה, בין נשמת הכלל בין נשמת הפרט, מאותו המקום שמזונה הרוחני נלקח משם. ובזה מתודע מיד להחוש הפנימי כמה גדול הוא הערך של ברירת המזון הרוחני הנאות, להחיות בו את הנשמה לפי צביונה העצמי. ובזה יגדל מאוד החשק ואהבה להרבות התורה בישראל, להמשיך את שפעת החיים העצמיים של הנשמות ולשד רעננותם, בין ליחיד בין לכלל האומה. וכל מה שהדעת מתבררת, כן נראה היחש של יצירת הנשמות ותחיתן על ידי השפע התורתי בבליטה יותר מבהקת וודאית.

יז[עריכה]

הרשעה עומדת לכליון, הרשעה המיוחדת הפרטית האישית, והוא הדין מקורה הרשעה העולמית, כל יסוד הרע, האחוז כל כך בשרשים ענפים ומתרחבים, ביצירה הגדולה. אותם המסתכלים, שטמונה בעצמיותם נטיה של רשעה עצמית, רואים הם את הצביון של הרשעה העולמית בצורה של שליטה כללית, והשקועים הרבה במעמקי הרע הרי הם מתמכרים אליה, ושמחים במציאותה, חוזים לה גדולות ומתעלסים בארס נאפופיה. עולים עליהם אותם שכבר עומדים הם על סף של תנועה לצד הטוב, אבל אליו לא הגיעו, משיקוף הדעה בדבר שליטת הרשעה לא נשתחררו, אבל החן והאהבה אליה רפתה, ומתאוננים הם על העולם הרע ועל יסודו, ואין להם כח של זריחת תקוה להביט אל יסוד הטוב העולמי, אל מקור החיים, שהכל עבדיו, וכל הטוב וכל הרע עומד הכן למטרת השלמת אידיאליו, ולמאמרו כסופה ירדופו. אבל ההתקצפות על הרשעה בחירוף ובגידוף, מרירות הנפש, והציורים החודרים של מחאה, אף על פי שהיא בלא תוצאה של זוהר, היא כבר התחלת הטבה, שנאת הרע כבר מקוננת בהם. למעלה מהם עולים חפשי ההשקפה, הרואים בעולם מצד אחד את הצד השלילי, את הרשעה והכסל שבו, ומצד שני את אי אפשריות נצחיותו, והם המחכים לאפיסה וכליון מוחלט מעיקר היסוד, הם כבר שואפים לכליון הרע ומאמינים בו, אמנם לא בא לעיניהם ברק הטוב. כל אלה הנם רק זהרורים קטנים של נהירו דקיק בתוך עומק החשכה, שעל כולם מאירה ומזהירה אבוקת אורות עולמי עולמים. זאת היא הצצת הטוב בשורש שרשו, היודעת כי הרשעה כעשן תכלה, וממשלת זדון תעבר מן הארץ, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

יח[עריכה]

יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, את משכן ד' טמא. והשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואורו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דוקא ע"י שיבה זו להתגלות. והיה ברכה בך חותמים.

יט[עריכה]

מי שיש לו נטיה מקורית, ורוצה לחדש תמיד בשאיבה מרוחו, צריך שלא לשכח, שעם זה, הככר של העבודה על יסודות המונחים כבר ביסוד אמונת חכמים גדול הוא, ועם אותה נטיית החידוש העצמית, צריך הוא להזהר שלא להפליג בנטיה על דעת עצמו וכשרונו הבודד. והשנית, שלא לצמצם את רוחו במקום שלפי השטף המפרה יגיע בהתכנים המחודשים מכבר, ועל פיהם יוציא ציצים ופרחים. כי אם שמע בישן תשמע בחדש.

כ[עריכה]

יש מין ארס רוחני כזה, שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד, שהוא אור הקדש היותר מעומק שבעולם. החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון, שרק העולם העתיד להתחדש ברום טהרת קדשו יוכל לספגו ולהאיר את עלילות החיים על ידו. רוח עליון זת קובע בכחו, בחיים המעשיים שבישראל מעבר מזה ובחיי האמונה ותכן שפעת הלב והסתעפות הרוח מעבר מזה, את תביעתה הפנימית של האומה גבורת עמדתה וחשק נצחונה, מעוז בטחת תקותה ואור עתידה. נגד זה, אותו הארס מגיע בפגמו אל תוכיות דם החיים של טהר האמונה, פסגת עז הקדש, ומרפף את יסוד המעמד האחדותי האיתן של האומה, נוטל מן העולם את זיו החיים הפנימיים של הטהר האלהי ונותן במקומו נגה חיצוני,שאין בו כלום מאותו החידור, הדיוק, הנצחון, הבטחה ואור האמת המנצחת כל עדי עד. יונק הוא ארס זה משפעת הלח של רוח האמונה והמוסר, מתהשט הוא על המון עמים רבים ונאות הוא מאד ללאומי התבל בחוג רחב. עומד הוא על בסיס של הכרה מתדלדלת באופי המוסר והטעם של האמונה והדבקות האלהית, המובעה בחיי האומה הישראלית בכל חסן וטהר. לוחך הוא כלחוך השור, מכה כשאיה שער, חושק הוא לבלוע את פנים החיים, שוקק למחות את שם ישראל מעל פני האדמה, לאבד את הזהר הפנימי של העולם ולקבוע תכן חיצוני מגושם, מקיף בהכללה רפויה ומרופד בתוכיותו באויליות ורשעה של אליליות. ושליטתו מגעת עד עת בא דבר ד' להגלות וישועת ישראל מעמק נשמת חי העולמים להופיע, אז ינוסו הצללים ואור חדש על ציון יזרח.

כא[עריכה]

הרגל וחוש אסתתי צריכים, לראות בכל ספר שבקדושה את הצד המדעי והספרותי שבו, ולאחד את התוכן הזה עם תוכן הקודש התמים, שאין בו שום פגם של התחכמות. ותמימים ינחלו טוב.

כב[עריכה]

מה שמרצה הרמח לוצאטו בהקדמת ספר מסילת ישרים, בסבת המניעה לעסוק בחסידות ויראת שמים בתור חכמה לימודית, מפני שעקרי הענינים הם ידועים לכל, ובשביל כך חושב כל אחד שאין צריך להוציא זמן על עיונם, זהו הצד הטכני שבמניעה זו. אבל הצד הפנימי שלה בא גם כן מסבה זו עצמה, אבל בצורה יותר כמוסה, כלומר לא רק על הסכמת העולם פועל דבר זה של הרגשת היסודות גם בלא לימוד, לחשוב על זה שאין צורך להתעמק בפרטיהם, אלא מפני שהמחשבות הטבעיות הן מלאות ציורים באלה הענינים הרוחניים, ובשביל כך מראשית כל לימוד, בתחלת שימת הלב על בירור, באים הם ושוטפים, ומתוך שהם מחשבות של בוסר, והרבה דברים אויליים וחשוכים מעורבים בהם, ועם החשך השכלי יש גם כן בטבע של עניני היראה והמוסר בבוסריותם מרירות בלתי טבעית כזאת, שמחשכת את אור השכל, ומכשלת את כח החיים הפורחים באדם, עד שהם מזדקקים ועומדים על המעמד השכלי וההרגשה הנאורה הטהורה ברוח קדוש מלא ומשוכלל, על כן מפריעים הם בעצמם בשטפם את האפשרות של הלימוד וההתעמקות, וצריכה היא המתודה המוסרית של לימודי החסידות למצא דרך איך לסנן את הזרמים הראשונים.

כג[עריכה]

הענוה הכשרה, והפסולה, ממקור אחד הן באות, וכן הגאוה בשני גוניה. הקדושה מנשאת את הנשמה להשערת הגודל של אור אין סוף, ובזה באה מיד ההקטנה הפנימית, בתוכיות הנשמה, ולעומת זה גדולה פנימית, מתוך הגודל הכללי של ההויה, ומתוך עליוניות מקורה. השיקוע הגס של החמרנות גורם ריחוק השערת הקודש, והמחשבה מתחלשת ואינה יכולה לעלות לאותם המרומים, שמהם מתגלה האור העליון בגוניו העשירים, המשפיע עונג פנימי ומקור כל טוב מוסרי חברותי, ועצמיות אישית בטוחה. וכיון שמאור מקור הגודל מסתתר, הרי כל היש הוא קטן ובלתי מעורך, ומיד באה השפלות העכורה. תוצאתה של הגאוה הפסולה וסבתה ביחד. ומתוך אפסיות מקור ההתקטנות לעומת ערך בלתי מעורך של גודל אין סוף מתהוה גדלנות סמויה בתוך הלב שהיא מחוללת את אותם החיים העכורים של גאות הרוח, אשר לגאות רשעים, שע"פ רוב היא מתגלה דוקא במקום שתוצאותיה הן מדות ומעשים נשחתים, ומתעלמת היא במקום הנאות, שהיא יכולה לגרום מעשים טובים ומוסריים. ואם גם לפעמים תגרום מעשים טובים אין הריוח שוה בנזק עצמיות העכירה הרוחנית, שהיסוד הנפשי המורכב מתוך גאוה וענוה פסולה כזאת, שמקורה הוא החושך האיום, של שכחת ד', נערך בו.

כד[עריכה]

הגאוה המזוהמת היא שקרנית, שהרי היא באה ממקור השקר הכפול, שקר יסודי, משכחת גודל אין סוף, ושקר ענפי, שאחרי שהכל מתקטן ונאפס, איפה הוא הגודל והישות של הפרט. והענוה כוללת גאות אמת וענות צדק. הזכרון באור אין סוף, המתגבר, מבליט את האפסיות הפרטית, ואת האפסיות של כל היש העולמי, לגבי מקורו העליון. ומתוך אותה הענוה באה השמחה על ידי מחשבת החשיבות של היש, שבסיסו כ"כ חשוב וגדול, וממילא ערכו מזריח על הכל. בד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו.

כה[עריכה]

וממקור הגאוה נובע גם כן הכעס, והתאוה, עד תמצית שפלותם. שכחת האור העליון, מקור החיים והעונג, מציירת את הישות בצורה כעורה, מעוררת קצף, ויסוד הכעס מחולל את ארסו בנפש. החיים אובדים את ערכם, וכל תקוה אידיאלית מתמנעת. ומתוך כך באה הרשעה התאונית לעומק ממשלתה. וסוחבת את האדם לעמקי שאול. וממקור הענוה בא הרצון והקדושה. נחת רוח מלא שורר בעולם, תקות נעימות כבירות סובבות וחודרות את כל. ובכל היקום החיים מאושרים, והכל נאהב. תעודות גדולות יש לכל פעולה, ולכל רגש, והכל הולך ומתקדש, הולך ומתעלה. הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.

כו[עריכה]

הכל מתגדל על פי הערך של הדבקות האלהית שבו. ונמצא שכל אדם על פי תפישתו בעולם, ועל פי אותו הקישור האלהי, המתגלה בו בעומק עצמיותו, מרומם את ערך הכל. ושאיפת המציאות אינה אחרת משאיפת היש האישי. הגודל והשיגוב, שהוא התוכן של הדבקות האלהית והשיגוב הפנימי, הוא החידור של גאות ד' בכל היקום.

כז[עריכה]

כל מה שתוכן הקודש יותר מתמלא בנשמתו של אדם, ככה מתרכז נקודת הכובד של המעלה המוחלטה על עומק חשק הלב התדירי, והתוכן הטוב ממלא את תפקיד החיים, והמעשים הולכים ומתישרים מתוך המבוע הנשמתי. וכל שהעצם, התוכן, הוא חסר וריקן, ככה מתגדלת ההכרחיות לרכז את נקודת הכובד של המעלה בפרטי עובדות, והנפש לא תמלא, ולא תמצא את השביל הנכון, רק כאשר תמצא את עוגן ההצלה, על ידי שתנעוץ יסוד חיפושה המעשי למצא על ידו את תוכן הקודש. ישמח לב מבקשי ד'. אמנם כל זה אמור בהסתעפות הרחבה אשר לחסידות, אבל בעצמותם של החוקים, בין המעשה בין בשלילה, הם קודמים לכל, ורק על פי היסוד של סור מרע ועשה טוב ימצא נקודת הרוח את עמדתו ומשאלותיו.

כח[עריכה]

המשכן היה למעלה מן העולם, ולכן בעולם לא היה יכול לתפוס כי אם מעמד עראי, אוהל מועד, ומצד הארעיות שלו הוא מכוון נגד עולם קטן מאותו הגודל של בית עולמים. אבל לגבי משה היתה זאת הגדלות שלמעלה מן העולם קבועה, ועל כן דוקא מתוך הקדמת המשכן היה המקדש אפשר לבוא בזמנו, ואהבה רבה דמשה גרמה אהבת עולם דבית עולמים.

כט[עריכה]

אין דבקות במציאות כי אם דבקות אלהית. הפניה אל ד', אמירת אלי אתה, בלב ושפה, זו היא האמרה המקנה את עירוב המהות. אנחנו נעשים מאושרים אושר אלהי. בקבלת עול מלכות שמים. זאת היא ההכרה שהעולם הולך לעלות אליה. הדבקות האלהית, כשהיא באה למטה ממקומה, כשהיא משמשת חוץ מלאלהים אמת, הרי היא מטבעת את המתיחשת לה בבוץ ההעדר, והחטא המוחלט. שכל מצוי חוץ מאלהי אמת אסור בו. הכל הוא נפול וירוד. והכל מתעלה על ידי הדבקות האלהית. ההתיחסות האלהית, ללא אלהים, מעכבת את עליית היצירה, מטביעה טבע משחת בעצמיות הנשמה, ודורות, ושדרות הוויה, יורדים ושוקעים. הציור הרעיוני האמוני מחולל נפלאות הוא, את המהות העצמית הוא משנה. ורוח האדם מתמזג ברוח העולם. ומטיל את שאור חימוצו בכל. חירות העולם ותעופת עילויו תלויות הן בביעור הרדיקלי של כל עבודה זרה, מרעיון, שפה, ופועל, מרגש, מזג, ונטיה. מתכנית לאומית, דתית ופסיכית. ואל זה כנסת ישראל שואפת, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף.

ל[עריכה]

הריחוק מהאורה האלהית בקישור הנשמה, מונע את הברקים הרוחניים שלא יופיעו בנשמה ובעולם. ובזה הולך האדם במחשכיו, והעולם כולו שרוי באופל, הרצון מתעות, והנטיות העצמיות מתהפכות לרשעה וקצפון, ותכונת הנפש הולכת ומתהרסת, וחורבן על חורבן מתגבר, כל סידור פנימי מתבלבל, והיצירה העולמית סופגת בקרבה המון יסודות מרעילים. וריחוק זה בא משורש עבודה זרה בשתי תכונותיה, עבודה זרה ומגדף, דהיינו עובד עבודה זרה, שזה האחרון בא מכח הכרות חשכות וציורי שקר בהענין האלהי, שכל מיעוט יראה וכבוד הוא בא מיסודו, והולך הרע ומתגבר עד כדי התוכן החשוך של הגידוף. אמנם הגידוף תוכן שלילי יש לו, לא קישור לאיזה ענין, כי אם ניתוק מהאור הטוב המחיה כל העולמים, אבל ההחשכה שבאה על ידי הריחוק, מחוללת תנועה רבה של רשעה בהכחות השפלים. כי הנה רחקיך יאבדו, הצמתה כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסרי לספר כל מלאכותיך.

לא[עריכה]

כשעושים את התורה למקצוע מיוחד בחיים, אז נתבעים כל המקצועות שבחכמות העולם, כדי להשלים את האישיות השלמה כוללת. אבל כשעולים עד הרום של הכרת התורה בתור נושאת כל ההכרות, כל התוכנים, כל היש, דכלא בה, אז המקצועות כולם מתענפים ממנה, ומשובע טובה הכל מרווה. בזמן האמצעי, כשלא בא עדיין האדם והעולם לאותה המדרגה של שאיבת הכל ממקורה של תורה, אבל כבר בא לידי הצמאון הכללי, עד שאי אפשר לו להיות נסגר במקצוע מיוחד, צריך הוא להעזר על ידי מקצועות המדעים, בעומק האמונה שמדי יום ביומו יוסיף אורה בנועם הכללי של תורה, ויתקרב יותר לאותה המדרגה של שאיבת כל הטוב, כל הכרה, כל חכמה, כל השקפה, וכל עושר רוחני, כל ברכה וכל שפעת חיים, משדיה של תורה. וכפי אשר תתגבר אמונתו בקרבו, יטהר רוחו, ושקידתו העליונה הרוחנית והמעשית תגדל, ותחשפנה לו צפונות אדירות, כוללות כל, ממקורה של תורה. ואז ימצא ברכת האבות, ברכת הכל, בנעימת ירושתה של תורה מורשה.

לב[עריכה]

העולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים. אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין להסתגל לקדושת עולמים, לחדות גאות ד', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות האלהית בעמק טובה, ברעם גבורתה, בטהרתה וצחצוחה. ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל, והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם. בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלהית העליונה בכל זהרה שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות עולמי עד, שמחת שמים וארץ וכל צבאם, במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר ראו שאני טהור. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי אל שפך זוהמא עכורה זו. כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש.

לג[עריכה]

ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלהי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך. תאות ענוים היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף. אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.

לד[עריכה]

כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם. בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים. כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. וכשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם. זאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר דרכי שאול ביתה ורגליה יורדות מות וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל. בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, אשר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה. ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלהים סלה.

לה[עריכה]

ד' צבאות הוא ד' אלהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלהים כחו וגבורתו של יוצר בראשית. העולם ומלאו מיד ד' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהוים וקמים, חיים ומתקימים, מתפתחים ומתאזרים. הלאמתנו בנחלת ד' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית, כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. הגבורה האלהית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה לך, וכל התורה כולה קבל משה מפי הגבורה. את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית, כי אם אנחנו מנצחים אותו. יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא אמרתי ונעשה רצוני. גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חרבן וכליון. הגבורה האלהית בעולם אינה נפגשת במה שחוץ להמצאתה, וקל וחומר שחוץ לשלטונה, אם כן היא בכל תכסיסיה מלאה עומק רחמים. המצאת הנגודים מרחיבה את גבול היש. הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו. ספיגה כללית זו בהכרה עולמית אלהית, חדורה עד תהום הנשמה משולבה במעמקי ההיסתוריה הלאומית אחוזה במלא עולמים, חובקת באהבה את כל ומתנשאת בגבורה על כל, מלאה ענוה עם כל וחשוקת רחמים על כל, היא יסוד תפארת ישראל, המובעה באמת ליעקב, במטרת כסא ד' בעולם, שלא תפסק לעד, היא מקימת ומחיה אותנו. לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם בשם ד' אלהינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל. עז וגבורה, חשק ואבירות, אמונה ונצחון עז, התהפכות עמק היאוש למקור ישועה ופריחת חיים, רוממות קדש כימי עולם, והכל נוהר הופעת גאולה: התבונה, הברקת הבקורת, ההסדרה החברתית ועמק האמונה, חדוש הנשמות והרטבת הגויות, בדליגה ובסדור, ממקור הכרת האמת של גדולת שם ד' אלהי ישראל, אלהי כל עולמים יוצר כל עולמים ויוצר רוח האדם בקרבו, אשר ממקור חיים אשר עמו חי ישראל מעולם ועד עולמי עד. והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד', כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, כי בעליך עשיך ד' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא.

לו[עריכה]

המינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת, מחרפת ומגדפת, אומרת: מי לי בשמים, אע"פ שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות. רפיון בטחונם של ישראל, שמתאמצת המינות להרחיב, אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלהית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים, הרי הוא סעיף מסורי הגפן נכריה של הפרדת רשות הגבוה, אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר וברית הארץ גם יחד, המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו והעולם החמרי והופעותיו, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה, ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת ע"י סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי אלהי עולם ד' עושה שלום ובורא רע והכל עבדיו. ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו, והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, שהוא רשות היחיד של יחידו של עולם, אין עוד מלבדו, אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה, על כן תורתו תורת עולמים, ברית עולם לא תשכח, ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיו חקות עולמים, ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה. ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה.

לז[עריכה]

יראת חטא היא סגולתם של ישראל. מבלטת היא את האמון הגדול באחדות ההויה בתוכנה הממשי, ומגדלת שם ד' על כל אפסי ארץ. מראש מקדם הונחה סגולת עולמים זו באהרון, קדוש ד' שהיה מתירא, שמא מעל בשמן המשחה, גם אחרי שנודע לו שמשה לא מעל. וחטיבה זו סובבת את הזהירות הפנימית, חסימת התאוה הבהמית, ופקיחת העינים על כל העשוי בכל חוג הבשר והחומר, תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ, ורשעים מארץ יכרתו, ובוגדים יסחו ממנה. לאחוז ככנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. אותה יראת החטא מתקשרת עם מורא שמים העליון, הממולא יסוד נועם אהבה רבה, ומתלבש בשפעת אהבת עולם. אלהי עולם ד' לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו. ובזה נכנסת כבר גם חכמת אדם ובינת אנוש במעמקי האמונה, ותהיה אמונת אומן מלאה חכמה ודעת, יראת ד' היא אוצרו, וחוסן ישועות יגדל בה, כי עצת ד' היא תקום. ד' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים, ויראת חטא, השלובה ביראת שמים, הקודמת לה, מכשרת את בסיס האהבה הנעימה בקדשה עדי עד. אהבתי אתכם אמר ד', ואני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. ומאזרת כוחן של ישראל בגבורה, מקשרת את תוכן האומה והעולם אל התורה, בתור חיי עולם. והתפילה באה סנופה לה כתור חיי שעה, שרק בעת אשר תהיה יונקת מלשד התורה הרי היא עולה למשרים, וחזיון לב אדם, אשר מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה, ותפילתו תהיה לחטאה וחסד לאומים חטאת. יראת החטא הישראלית כמקור חיי עוזה מוכרחת היא לחולל נפלאותיה על המון עמים רבים, וייראו אותו כל אפסי ארץ. והאהבה היראה והתורה מאדרות בחטיבה אחת את גבורת החיים, וקולו של יעקב, המצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות גם יחד, שולל את הזוהמא שבידי עשו, השואף לרצח ודם, ולפשיטת טלפיים של דקדוקי חסידות בורית וזרה, איך מעשרים את התבן, ואיך מעשרים את המלח, כי ציד בפיו, ובארץ נכוחות יעול, ובל יראה גאות ד'. ובקץ הימים מתגדלת הארת התפלה, ובגדי עשו החמודות נתנים ליעקב, וברכת אברהם הרי היא נחלתו עולמים, והאמונה שבה למרומיה בתעצמותה, אין דבר מעכב גבולה, שמים וארץ לא יכלכלוה, לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד.

לח[עריכה]

מהותיותו של דוד היא בלתי משתנה, לעולם עומדת היא בצביונה, עומק רצונה ועצמיותה אתה במלא המובן. וזאת היא סוד הברית אשר למלכות בית דוד, כירח יכון עולם וכסאו כשמש נגדי. אור המשיחיות, תמצית העצמיות של אומת ישראל, חודרת בכל שטף הדורות. אפילו אצל הרשעים שבהם אין הנקודה העצמית משתנה, אם יעזבו בניו תורתי, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר ממנו ולא אשקר באמונתי, אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. המהותיות העזיזה של ישראל, עוצם בטחון קיומם, תגבורת הכרת חטיביותם, שלטונים הרוחני וגאותם הנאצלה הפנימית, שורש כל מדה טובה וכל ענוה צדק, מתגלה היא במשיחיות, בנשמתו של משיח, החשה ומרגשת את כל צרת ישראל, בכל עומקה וגדלה, בכל כללותה ופרטיותה, בכל עלבונותיה ומכאוביה, בכל להט אש חמדת גדולתה ואצילות עומק הרגשה, כעסה והותה, וחמת אש קודש על כל אויביה, מציקיה ומנדיה. כעל גמולות כעל ישלם, לאיים גמול ישלם. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, טוביה לקרתה דשמה כשם מלכה, ושם מלכא כשם אלההא, ד' אלהים אמת. נשבע ד' לדוד אמת לא ישוב ממנה, מפרי בטנך אשית לכסא לך.

לט[עריכה]

רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית, אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמי, ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי, כי אם דחיפה חיצונית, המנענעת את הפעולות הגשמיות והרוחניות. ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש, ומושפעים ממנו כל הדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום.

מ[עריכה]

המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות, מחליש את האופי של הגבורה, ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני. המינות נכשלה באבן טועים של ממשיות העולם החמרי בצורה גסה של פירוד מאחדות השלטון האלהי, והגביהה עצמה מתוך התוכן המעשי והממשי, ברצותה לעלות לעליוניות האידיאליות, ונכשלה בזה שגברה החמריות המופרדה בציור ושעבדה את התוכן הרעיוני אליה, והרי היא משסה את אוצר כל כלי חמדה, בהתחילה בחיבורא וסיימה בפירודא. הנטיה החסידית מיעטה את הממשיות של העולם, ועל פיה הוחלש המרץ המעשי, ונתעלה בתוכיות הרעיוני. אמנם מתוך שלמותו ירד אחר-כך להגן על המציאות המעשית המוגבלה בעולמה, ולא דמתה להמינות, שקצתה את המעשיות מתוך פרידה שאין לה איחוי. אורח התורה אינו עסוק בנטילת הממשיות של העולם, כי-אם באחדות. השליטה והגבורה האלהית ניכרת בבליטה ובהירות, והתוכן המעשי מתדייק מאד. ואם יבאו עולמים שהכל יתעלה, אז יתעלה כל תוכן הגבורה כמו שהוא ניכר בבריאה הממשיית המוגלמת ביתרון מעלה, שהיא עצמה תאיר באור החסד הגדול, שההבהקה האידיאליות שרויה בה. ולאוצר חיים זה עיני כל תלויות, והוא בא דוקא לפי רוב המעשה, ונתנה תורה לישראל מפני שהם עזין, מימינו אש דת למו, דתותיהן של אלו אש.

מא[עריכה]

עולם מלא הוא סודן של ישראל. המעשה והאמונה ביחד, כל הממשיות וכל האידיאליות של מלא עולמים, בשרשם והסתעפיותיהם, ושאיפת התאמתם, וזיווגם היותר מותאם, להוציא כלי למעשהו, להכשיר את החיים ואת המציאות, וכל היש המלא, לתפקידם. החוש הקדוש והבריא, הנאדר בקודש, של הסתכלות מלאה במציאות ושרשיה, זהו כשרון סיפור תהילת ד' אשר לישראל, המאמץ אותם בישועת עולמים, הנותן להם עזוז עולמי עולמים, הויה מושרשת בכל מלא עולמי עד, עד שהם הם מעוז היש, וכל העולם כולם בהם הוא תמוך, קיים ונאזר. ההרמוניות שבמהותם היא נפלאה ומיוחדת, והיא חודרת והולכת עד ההרמוניה החומרית והסתגלותה אל ההרמוניה הרוחנית של עצמיותם הם, ושל כל ההויה העונה ברוך לעומתם. סגולת אור החיים הזה, של התאמת העולמים, של זיווג החיים בכל ערכיהם, בצורה עושה פירות ופירי פירות לעד ולעולמי עולמים, גנוז הוא בתורה. ותורה זו מן השמים היא נתונה, ומן השמים ירדה לארץ, והרי היא מחברת את כל היקום, על פי אותה התואמיות של יצירתו ועצמותו, על ידי חמדה גנוזה, שהיתה גנוזה לפני הקב"ה אלפים שנה קודם שנברא העולם, סוד העולם, תיאור ההויה, מסקנתה, יושר לב תוארה, מהותה, מטרתה והתרוממותה האין קצית. כי יקום נביא או חולם חלום אשר חזון רוח ידבר, אשר יקח לו עמדה ועזוז כשפיה, ואם יעלה שחקים לצפיות רוחניות עליונות ומרבית קסמיהם, החזון תוהו הוא, בסורו מדרך עולמים, בהחלישו יסוד איתן של חיבור כל העולמים, המוחשים והחזיוניים, עם כל שרשי שרשיהם, אשר רק מידי אביר יעקב ואבן ישראל נתנו, בהכרת אמת, רוממה מכל שחקים ועמוקה מכל תהומות. ועזוז האמת חודר והולך ביצירת החיים של הנשמות אשר לגוי איתן, גוי קדוש זה, אשר כל כלי יוצר עליו לא יצלח, וכל לשון תקום אתו למשפט תרשיע. כי צדקתם מאת ד' האי, לא מהגיונות לבב אדם תולעה, לא מהכמרת מעים של רחמים של איזה בעל רגש, ולא מרגשי קצפון של איזה מתרגש בגבורה, במקום גבול ותיוויים מיוחדים, כי אם מיושב בסתר עליון, משדי, מעונה אלהי קדם, אשר מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם ועד עולם אתה אל. מה גדולים ונשאים חיי עם פלאות זה, מה רבה הופעת הגודל והשמחה הפנימית, גאות נצח וששון חיי עד, המושרשת עמוק עמוק בלב כל נשמה אשר בעם עולמים זה. רז השמחות, סוד ההודאות על כל החסדים וההצלות, על כל המשברים והסכנות, על הטוב ועל הרע, כי הכל מאת ד' צבאות יצאה, אדון צבאי צבאות, שכולם בשביל ישראל וגדולת נשמתו נוצרו. ממקור מעיניו, פלגים יבלי מים חיים, להחיות המון ברואים לאין תכלית, נוזלים הם. כולם אליך ישברו, תפתח ידך ישבעו טוב. ועם נורא זה מקור הברכות הוא, מקור החיים בידו, לא יזח ולא יזוז, יסוד העולם. וגוי אמיץ זה יודע לשמח בצור עזו ומעוזו בכל עת, ובכל עת רצון ביותר. ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

מב[עריכה]

כבתחילת היצירה בבנין עדי עד, הולכת היא ההופעה בתולדות בני אדם, שתמציתה מוכרת בתולדות ישראל. תרדמה נופלת, ואין הנושאים והנפעלים יודעים את העשוי עמם. צלעות נלקחות ונחתכות, מהם נעשים בנינים מחוטבים, שבאה אחר כך הודאה, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. נעשות תנועות, נטיות, הופעות, השכלות, מרידות ותגרות, וכח הטוב והקודש נחלש, וממקור עליון שופעות פעולות, שאין שום דעה מוכרה בגבוליה משיגה את טיבן. וכעבור מועד התרדמה, והיקיצה מגעת, רואים שהעשוי הוא בנין עדי עד. בכללות, הגלות הרי היא התרדמה היותר גדולה וארוכה, היינו כחולמים, וסעיפי התרדמה לפרטיהם רבו מאוד בכל תנועות שבראשיתן קמו בבהלה, ועוררו בחילה בחוגים ידועים, ומכאובים רוחניים וגשמיים, פירודים ותגרות, ואחרי כן נתמצתה המדה, ונמצא רכוש חיים חדש, עושה פירות ופירי פירות נחמדים, מזאת החטיבה בעצמה, שלא הוכרה בשעתה, אשר יוכרו למפלאות תמים דעים, מעורר ישנים.

מג[עריכה]

הטוב והרע איננו מתחיל ומסתיים באדם ובערכיו המוסריים לבדם, מלא עולם הוא מתגלה, ומתיחס לערכי המוסר המעשי והמחשבתי של האדם, כערך הרשמים של ההופעות הכלליות שהוא מקבל אותם, כשבא לחוג כלי תפיסתו המוחשיים והשכליים. התורה, בצורתה המעשית והמוסרית, הנתפסת ברעיון, הרי היא מורה את דרד החיים לסור מן הרע ולדבק בטוב, לא מצד הערך המצומצם המוסרי, שכבר נכנס בגבול המיוחד של האדם, אלא מצד ערכיהם הכלליים המתרחבים בעולם, מובן שכל ערכי המוסר המוגבל עומדים בצורה יותר מחוטבה ומדוייקת, על ידי מה שהם יונקים ממקום כל כך רם ורענן. המחשבות, הרגשות, הפעולות, ההנאות, שהם שואבים את מהותיותם מן הרע הכללי שבעולם, והם ממילא מבצרים אותו במגעם הפרטי, הרי הם האסורים. וכל מה שהוא מוצל מן הרע הכללי הרי הם מותרים. וכל מה שהוא נשאב מהטוב ותגבורת מעינו הרי הם מצוויים ועומדים לשמור ולעשות. הדרכה עולמית אלהית זו נאותה לנפשות כאלה, שהיחש שלהם עם העולם ומלואו, עם קיומו ופריחתו הכללית, הוא יחש אקטיבי, ופועל באורח ישרה ותכופה. וזאת היא גדולתן של ישראל, אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.

מד[עריכה]

היצירה הטבעית של אמונת אלהים בלב בני אדם, הרי היא דומה להשתילים הראשונים ששתולים הם בדוחק ובקטנות, כדי לקחת מהם אחרי עקירתם ממקומם נצרים לטעת אותן במקום הראוי בהרוחה וגדלות, לעשות מהם כרם חמד. וכן הולכים הם ונעקרים על-ידי כמה סבות, אותם ציורי האמונה שבקטנות ממקומם, וחוזרים ונטעים על יסוד קרקעי מרווח, כר נרחב של הדעת וההרגשה המחוורה, שהאמונה הפנימית מתעלה על ידם. אמנם כשם שעקירת הנטיעות המדוחקים בראשיתם, אינה מאבדת את הגידול העבר של הנצרים, אלא היא לוקחת אותם עם כל כח גידולם, ועם כל רכושם אשר רכשו באותו המעמד של הקטנות והזעירות, ושותלתם במקום יותר מוכשר להם לפי התכונה של בגרותם שכבר הגיעו אליה. ולא עוד אלא שהזהירות מרובה היא, שתבא הנטיעה החדשה תיכף וסמוך להעקירה, טרם שיתיבש הלח שיסלו הנצרים מרעננותם הקטנותית, כמו כן הוא חזיון העולם ורוח האדם ההולך בצורה השויתית בפרטי בני אדם, בעמים, באנושיות בכלל, וביותר העמקה בבנין הרוח של העולמים כולם, לפי מדת גדלם, עקירת מקום וגלות פועל בעולם את כל הישועות. ותשועת ד' תמיד מקדמת היא לבא, עד לא יבול ולא יקמל העשוי, בעת הפריחה הקטנותית. ד' חסדך לעולם מעשי ידיך אל תרף.

מה[עריכה]

חכמת הרזים מבארת את המממשיות של הרוחניות לכל ערכיה, מתארת את היש בכל אופיו, את הטוב ואת הרע בכל מילואיהם. ובאספקלריא של קודש בהירה רואים אנו, שעומק הטוב הוא המסבב את עומק הרע, כדי שיתעמק הטוב גם כן על ידי הרע, ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם. ובשביל כך יש מציאות של שאיפת הרע בכל היקום, הרע המוסרי, והרע המעשי. שאיפת חורבן העולם ישנה במציאות לכל ערכיו, כמו שישנה שאיפת בנינו, התעלותו ושכלולו. עצת ד' העליונה היא לסור ממוקשי רע, ולהעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם. ולזה נועד גם הרע עצמו. שבתור מהות מצוי עצמי, בפנימיותו, יתעלה גם הוא ויתהפך לטוב, על ידי מה שיכיר את שאיפת הרע שבו מכוונת אל השכלול הכללי של הטוב. וענפי הרע, שסרו ביסוד משאיפת שכלול הטוב, הרי הם באמת רק מציאות מדומה. שהופעתם אפילו לעצמם אינה זורחת כי אם כל זמן שלא נתגלה אור הטוב, המתגלה בכל הודו גם ממעמקי הרע. אבל אחר ההתגלות הזאת, הרשעה, הסרה בעיקר עומק מהותה משכלול הטוב, מתגלה שאינה מהות מצויה כלל, ורוח הטומאה עוברת מן הארץ, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.

מו[עריכה]

ברוח האדם, ברצונו, בשכלו ובכל הופעותיו, ספוגה היא התמצית של הטוב והרע הכללי, המתגלה בההויה כולה, ואין לתאר כמה גדולה היא פעולתו של האדם על צחצוח היש ושכלולו. ודאי לא יוכל כל שכל מוגבל לשער את עומק החזיון הזה גם בכללותו, וקל וחומר לתארו לפרטיו, וקל וחומר עוד להנהיג סדר חיים, החודר את כל מערכות הטוב והרע, שהוא מיושר ומכוון להרס את כל בנין הרע, ולשכלל את בנין הטוב, בנשמת האדם, ברצונו, במהותו הפנימית, בשאיפתו הפרטית והכללית, ולא עוד אלא להשפיע מרוחו על רוח העולם, על השאיפה המציאותית וכחותיה, עד כדי התהפכות של נטיה פנימית במעמקי הרע אל מרומי הטוב. משאיפת הריסה, חורבן, החשכה והשפלה, לשאיפת בנין, קוממות, הארה והתרוממות.

מז[עריכה]

ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

מח[עריכה]

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך. ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים.

מט[עריכה]

אין כל האנשים שוים בדרכים של השלמתם הרוחנית. יש אדם שתמצית לשדו הרוחני יוכל להיות מבוצר במקום אחד, וכל מה שיתרכזו יותר מחשבותיו, לימודיו, עיוניו, ורגשותיו, ימצא את עצמו יותר בנוי ומשוכלל, ועיטור המדות והתכונות, ובהירות הדעה בהארת נשמתו יופיעו עליו בהדרם. ויש אדם שרכושו הרוחני מפוזר, על כל ראש דרך, ומוכרח הוא לפזר את מדעו ואת רגשותיו, וממרחק יביא לחמו. והריכוז והפיזור הזה יש בהם מדרגות על גבי מדרגות, ריכוז לפנים מריכוז ופיזור חוץ מפיזור. ויש אדם ששולטים בו שני הכחות, מוכרח הוא לתכונה ריכוזית, וגם לתכונה פיזורית, ובעת אשר תכונת הריכוז שולטת עליו לא יוכל לסבול שום תוכן של פיזור, ועת אשר רוח הפיזור מתגלה עליו לא יוכל לסבול שום ריכוז. והדבר נוהג גם כן בעמים שלמים ובסוד הנהגת עולמים, בהופעת ההסטוריות העממיות, ובתקופות הגדולות של העולמות, יצירתם, הויתם, בנינם, הירוסם, חידושם והתעלותם.

נ[עריכה]

כלל גדול הוא, שכל ההבדל שיש בין קודש ובין חול, בין קדושה ובין טומאה, הדברים מוכרים בהסתעפות בניגודתם העמי, אבל בהתחלתם בעולם המחשבה והמציאות הרוחנית, החילוק הוא רק המערכה הדרגית, ריבוי האור ומיעוטו. אמנם כשמעלה מעטת האור שומרת את תפקידה, הרי היא מצטרפת לכל אותו התכסיס הכללי, שבראשית כל עומד הקודש המלא בהדר זיוו. אבל כאשר נולדה תסיסה זרה, נטיה של תפיסת מקום עצמי, ורכישת גולבים זרים, אז מתאמר זה התוכן מעט האור שהוא הוא התוכן המרובה באורו, ונמשכים הסעיפים מערכו מצד עצמו, ובסוף ההסתעפות מתחילים מחשכים ואפילות נוראים. ערכי עבודה זרה כולם, מעומק הרע שבהם עד אותו המקום ששם הם נתפסים רק בתור קליפה דקה, אבל סוף כל סוף יש בה אותו השמץ האלילי שאין האור הפנימי העליון בכל מילואו מוזרח בו, הם באים מזאת התכונה, מנקודה זעירת האור שנתגדלה בערכה, וספגה לה ממארת הגאוה, ואחר כך היא נעשית למפלצת העומדת לסמל קנאה ומקנה. וכשאנו מכניעים את הראשיות, מכניסים את הנקודה הפנימית בגבולה, מצמצמים את הארתה ביסודה, ומעמידים אותה בצורה של התבטלות לגבי אור העליון, מקור מקוריות כל חיים וכל יש, נעשה תיקון כללי לכל הסעיפים, והרע נהפך לטוב גם בהשתרגות ענפיו.

נא[עריכה]

כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, שבזה צריכים להפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, כי-אם תקון כולל לסבת החטאים. חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, פרה אדומה מכפרת, והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון. לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם.

נב[עריכה]

מתחברות הן ביחד מתוועדות ומתרועעות הנשמות העליונות, שלא נכנסו עדיין בגופים, הנשמות העתידות להבראות, שוכני ערבות, עם הנשמות שהן בגופים, אותם בעלי המעשה, מכירי הגבול, מעמיקי החיים בכל תהומותיהם עם אותם הצפרים הטסות, קלות התעופה, מכירות הזוהר החפשי והנחמד. וחילוף ההופעות, שינויי ההכרות, עושה עושר, משביע ברכה, מיפה ומשפר את העולם, את החיים ואת כל היקום, שפריר השלום הולך ומתרקע, האור הולך ומתפאר.

נג[עריכה]

המציאות בהתהוותה וקיומה הרי היא קשורה בהעליוניות של המקוריות המציאותית. לא שטחיות, לא צללים, ולא כחות חלקיים הם עושים את התוכן המציאותי, כי אם הופעת העצמיות, לשד היש, מעמק ההויה, משרש פנימיותה, כמו שהוא המקור שמשם ההתהוות הנשמתית, אושר הנשמות. אימון הרצון, החנוך הרוחני של האדם, וכל היש המרגיש, המחשב, מוכרח הוא להיות נשאב משורש המקוריות העליונה. העילוי יבא על ידי השגרה של קודש עליון, על ידי הודעה והקראה של שם ד' במילואו.

נד[עריכה]

אז יהפך לטוב הרע שבמציאות, השולט בכחו העור והפראי בגופניות, בחומריות האדם וכל החי, בעולמים הגולמיים, בכחות הסוערים ופועלים, בהגלמה והכללה, באי ידיעה להפלות בין טוב לרע, ובקישור עם שאיפת רע, התנשאות עצמית, התפשטות חיל ושטף, מבלי הבט אל היושר, הצדק, המטרה העדינה, כשהמקוריות העליונה תזיל עליה פלגיה הרחבים. והפלגים הללו מוחשפים ועומדים הם מאורה של תורה, מההתגלות של יסוד ההויה, בקדימת הארת מטרתה האידיאלית, הכוללת את כל התכנית, גם את יסוד הרע והפרא שביש, עם כל תכסיסיו, עם כל המשכת פעולותיו, עם כל יצוריו, עם כל הזעף, עם כל אש התבערה, עם כל הכבדות, העפריות, עם כל העצלות, השגעון, עם כל התהפוכות והזרות שלו, על הכל נהרה מופיעה. כמה גדול ונשגב הוא אור החיים של התגלות התורה, וכמה נשגב ואדיר הוא הפועל העז, הדבק באור תורה לשמה, את החמור הרע, של הרשעה, את השור והכלב, בין בגופניות העצמית, בין בעולם ומלואו, הרי הוא כובש, מדריך, מלמד ומעדן, והכל שבים לו לאוהבים, ובקרב הכל רוח שכל מופיע. ואותה העצלות, הרשעה והעזות בעצמה הרי היא מתרוממת, מתפתחת ממוסרותיה, ותוכן המטרה הגנוזה בנקודתה הפנימית, ביסוד צורך התהוותה, מתגלה עליה, והזריזות, האהבה וההכנעה המהוגנה, פורחות דוקא על ידי כחותיהם, אלפי רבבות חילי אורות מחשכים הללו מתעדנים, הסיגים היותר זרים מתפרדים ונופלים, המתנשאים ללא צדק פורחים ונופלים, נשרפים ונאפסים, ורוח טהור מיסוד חידוש העולמים מרחף על הכל, ריח עדן של חידוש העולם, של שמחת היצירה מקיף וחודר. עם המלך במלאכתו ישבו, בנשמתן של צדיקים נמלך בבריאת עולמו, והמלכה זו עושה היא את מהלכה, פועלת את ערכיה, בנעימת דודים היא מתגלה לידידים, בחדירה עליונה, הנה באה ונהיתה, דבר ד' יקום לעולמים.

נה[עריכה]

רוח החמרנות העיור המצוי במציאות ברחיפותיו, כשהוא מתמלא שכרון של שקיקת הרשעה, ההיזק והחבלנות, ועמו יחד צהלולית רוח של עזות נוראה, מתנפלת על כל, הווה לרוח משחית, ועל אל אלים ידבר נפלאות, ובכחו הגס יהרס ויחבל, יוכת שער בשאיתו. ויחשוב בלבו השמים אעלה, יתפס את הקצוות בדמיונו, יתרומם עד מרומי רחמים וחסדים המכחישים גבורה של מעלה, מהפכים ורומסים כל חוקות משפט, ואין חסד ואין משפט ואין דעת אלהים בארץ. הפרושיות הבוכינית מתגברת, ומילים מפוצצות שלעד אינן מתגלמות במעשה נעשות נושא של משאת נפש, ואמונת ויתור וסליחה, המחזקת ידי מרעים, ואורגת קוי תוהו לצודד נפשות, ולהעיב זוהר שמש ומגן אשר במלא עולמים, סוערת להתגבר ולשטוף כל יש. לחמור רשע זה יש תפקיד, מקומו אחר הריחים, הוא בית מועדו. אבל העזות והרשע יבלבלו את המון נפשות רבות לחזותו עולה בסולם, דורך במתי עב, ומשים קינו בין כוכבים. יוצל אמנם אותו השביב הדק, אותו התוכן של מחיקת סאה, שהמגמה העליונה, כוננת כל עולמי עולמים, מתכונת בכל פעליה, הגנוזה גם כן בכל אותו הסיבוך רחב הידים, בכל אותן אריגות החורים אשר טווה השממית אשר בהיכלי לך תתפש. וברק חיים פנימיים הללו, שוב ישוב למקור מכורתו, אחרי אשר כל כך רוחק ונזר, אחרי אשר הושכן במעמקי שאול, ותעבוהו שלמותיו בצואה רותחת, והוקשר בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים, אחרי אשר טומאת הנדה והממזרות עשתה את פעולתה אשר כוננה מראש. מעת היותה שם אני, עצת ד' העמוקה מידי אביר יעקב. ובאו גויים מאפסי ארץ, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בה מועיל. אם רחץ ד' את צואת בנות ציון, ודמי ירושלים ידיח מקרבה, ברוח משפט וברוח בער. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.

נו[עריכה]

עבודה זרה אין די לשנא אותה, לשקצה ולתעבה, לדרוש כליונה אבודה והכחדה, אלא צריכים לכפור בה, להאמין באפסיותה בריקנותה בביטולה ושלילותה המוחלטה, בעומק ההעדר, שרק בהתפרצותה להראות כדבר מצוי ואיזה יש, היא מתגלה בנבלותה, כיעורה, זוהמתה וסרחונה, וכל מום רע וכל שם רע ושם גנאי שלה. עומק היהדות האמיתית, נעוצה היא בכפירה של עבודה זרה, העולה הרבה יותר למעלה, ומעמקת יותר את החטיבות של קדושת היהדות, משנאתה. ושיקוצה, וכל ריחוק תיעוב ושיקוץ שלה, כל הזריות, תזרם כמו דוה צא תאמר לו, הכל תלוי בעומק הכפירה של עבודה זרה. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.

נז[עריכה]

מהרשעה ודעותיה אין לקחת שום עזר וסיוע. אפילו בדברים הטובים שבה, מהרעיונות הנראים ומסכימים להתוכן הטוב והקודש שנמצאים באוצרה, צריכים להזהר. הארס המתדבק טמון הוא בעומק התוכי שבכל הגה, מחשבה והרגשה, שממקור משחת זה הם יוצאים. אל תשת רשע עד. אין מצטרפים עם רשע להעיד, גם על דבר שהוא בעצמו יודע את אמתו. הרשע הוא עד חמס מצד עצמו, והרשעה עוד יותר מכל רשע ספוגה כולה ברע, בעומק טומאה והשחתה. ובזהירות גדולה צריכים להתנהג כשסוקרים את מדורי הרשע, כשמתרשים להכיר את החושך כדי להכיר על ידו את יתרון האור. לדעת צריכים, שכל הנמצא במדורי הרשע, רשעה היא, כל התלוי בכלי חמס, חמס ושוד כל קרבם, גם כי יתחנן קולו אל תאמין לו, כי שבע תועבות בלבו, ויראת ד' שנאת רע. גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. וכפי עוצם שנאת הרע, וכפי עוצם הכפירה במהותה, וכפי עוצם התיעוב שלה, ככה היא מתרפסת ומשתפלת, וככה מתרוקנת היא מאותו החמס העושק והגזל, שהיא מתאזרת למוץ מהטוב והקודש, והכל חוזר לשרשו. חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישם אל, וחרבות מחים גרים יאכלו. ודוקא על-ידי ריחוק ותיעוב, על-ידי ההסכמה המוחלטה שלא ליהנותו ולקבל שום טובת הנאה מכל אוצר הכיעור, דוקא בזה מתאמץ הרצון מתברר השכל, מתחזקת התכונה הטובה, וכל הנגזל ונעשק מעצמו חוזר למקורו, וישראל עושה חיל.

נח[עריכה]

קדושת האמונה מתפשטת על הכל, והיא מעדנת את הכל, מבררת ומחזקת את הכל, כשם שכל דבר המגיע בצרכים הגשמיים באופנים טבעיים הגלויים, אינם מיושרים ומותאמים לתשמישו של אדם והעלאת מהותיותו, כי-אם בבואם לידי אותה ההכרה של יד ד', אע"ג דאית ליה מזוני לא ייכול עד דיתיהיבו מבי מלכא. אמונות זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע. כמו כן בהצרכים הרוחניים, אותם המושגים בעצמם שבאים לאדם מתוך הכרה, חושית או שכלית, אינם מתקשרים עמו בהופעת מהותם המאושרה, אינם מתחטבים עמו לכדי בנין ושכלול עצמיותו, ושכלול העולם בחלקים החשובים השייכים לו, עד שהוא מקבלם באמונה, הוא חודר מתוכם אל מקור הופעתם. אז ידע כי דבר ד' הוא אשר מתגלה לו, וכפי עומק אמונתו ובהירותה, וכפי עומק הצדק שבחייו המתאים לגודל האמונה ורבותה, ככה מתגלה לו אור החיים, ויד ד' הולכת וחזקה עליו, מוכרה בפנימיותו ומוארה בכל עומק הגיוניו, הרגשותיו ושרעפיו, כל תנועותיו וחושיו. והעולם מתיצב כולו לעומתו בצבעו האמיתי, בצבע מעשי ידי יוצר וצר צורה. אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו.

נט[עריכה]

הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות החמרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל פועל על הכל. אין לנו אטם גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל ונפעל על מלא ובמלא כל. אמנם הפעולה הולכת היא ומתפשטת, הולכת היא ומתחלשת בכל אשר תתרחק ממרכזה, והיא מתגברת כל אשר תקרב אל מרכזה. יש אמנם שחילוף הכלים, התנועעות הפעולה ממקום למקום על ידי חילופי תנועות מוסיפה היא כח. זה מוחש בעולם הטכני, ומשוער יפה גם בעולם הרוחני לכל הופעותיו. השאיפה להכשיר התעלות תדירית, הוספת עילוי באין סוף, היא הפנימיות של השאיפה להוציא אל הפועל גם כל השלמה גבולית, מצד המקוריות השלמה העליונה, ששם הבלתי גבול עומד בשלמותו, המלאה זיו אין סוף. ההשלמה הגבולית הוא הצד הכמותי של השאיפה הזאת, והתוספת התדירית לאין סוף הוא צדה האיכותי, כלומר ביחד הרי הוא משפט האור והכלי. להשלמה מוחלטה, להתעלות בלתי פוסקת, הוגבלה הירידה היותר עמוקה, של מיעוט היותר זעיר ויותר פועל. זהו הצד הרע, החשוך, הנופל, שביש, נופל וגלוי עינים, הנופל המשפיע נפילה, החושך המחשיך. בהיות עומק הרע מצוי, מפלש הוא את תכונתו ההעדרית עד שהגבול נפעל ונשמר. על כן רק עומק המחשבה של עומק הרע הוא הנותן את הגבול בכל מלא היש, והוא המתן את השלמות המוגבלת, שהיא המכשירה את ההתעלות הבלתי פוסקת. היחש של אין סוף אל הגבוליות, והגבוליות אליו, מתוך הקשר של פועל ופעולה, זהו הנותן ערובה שיש גבול למציאות הרע ברישום רעתו בהשלמת ההגבלה. וכיון שהיא מתעמקת די צורך ההתגבלות המרושמה, שמספיק לה עדי עד גם זכרון העבר של התעלות תדירית בלתי פוסקת, וזכר הזכרון של מחית הרע עושה זכרון בספר של תגבורת הטוב. והשם השלם והכסא השלם שמתכונן, הרי הוא תמיד הולך ומתעלה, הולך ומתרומם עדי עד, ואל יחסר המילוי השלם את הטוב הגנוז בהתוספת המתמידה. ימלך ד' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

ס[עריכה]

מדין קל וחומר נלמד, שאם אותה נקודת הרע הצריכה להמצא בשיפוליה של ההויה, כדי לבסם על ידה בסוף את כל אוצר הטוב, גורמת כל כך הרבה להאפיל את הנגהים העליונים, עד כדי המצאת הגבולים של השלילות וההעדרים בכל הערכים, הגשמיים והרוחניים, הנועם הטוב, שהוא קודם לכל, ומלא כל, מגמת כל ואחרית כל, כמה הוא חודר ומתפלש בכל היש. וכל מה שהאדם מסתכל יותר בקל וחומר זה, הרי הוא מתמלא בכל מילוי הטוב, ונשמתו מתעלה, ערכי החיים המוסריים והמעשיים שלו מתעלים, ומתעדנים על ידי אותו נועם הטוב, לחזות בנעם ד' ולבקר בהיכלו.

סא[עריכה]

כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.

סב[עריכה]

האורתודוכסיה האשכנזית היא הדרכה נאותה לצדיקים גמורים, בעלי סדר ומשטר בכל הליכות חייהם, מתוקני המדות והמזגים מיסודם, אבל אין בה אותה הדליגה הראויה לבעלי תשובה. החסידות לקחה לה את התוכן התשובתי לאופי קבוע, ובשביל כך יש בה אותו הברק הפתאומי, והעליות המחשביות המורדות בכל הדרגות. היהדות הליטאית יש בתוכה תמצית מאוצרת משני התכנים, סידור מודרג לצדיקים, ונוחם פנימי, ואופן התעמרות בעצמיותו, כשהתשובה מחייבת. אלא שעל פי רוב היא מספגת את התשובה לא בדליגה ציורית בלבד, אלא בחומר מעשים ובהרבות תורה, וחשבון נפש אטי, ההולך ונמזג בתוך סידור החיים התמידיים. וסוף כל סוף צריכים אנו למיזוג פנימי של שלשת הפלגים הללו, והתחברותם של אוצרותיהם המסויימים לעושר גדול אחד.

סג[עריכה]

שואפת היא הנשמה מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה הפנימית, משקפת היא צלם אידיאלה הנכסף בתבנית כל העולמים, ומצד אחר היא שואפת אל החיים, אל החיים הגמורים, שבהם יש תנועה, קול, תשואות חן, שירה אדירה, וזמרת אל. מכירה היא על כן את העולם בסוד יצירתו. רואה את מקור המנוחה במקור הפעולה, את החיים והשלום בחוברת, והחיים והשלום יחדו ממקור האמת יצאו. היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל בכלי אחד, ויוצאת בסוד הניקוד, הנקודים, העולמים והבריות לאין תכלית, הכחות בפירודם, ובהתגברותם. האינדיוידואליות המתאדרת, והרוממות של החיים, בכל שאונם הנחמד, אל השלום. בהכרה, כי הפירוד, החיים שהשאון והניגוד הוא מקור שבעם, הרי הוא מביא את המות ואת הכליון, את הרשעה ואת השקר, נלקחת תמצית השאון. נעימת התנועה. עליות ההתחדשות, ובאה לעולם נעלה ומרומם, שסגולת הנקודים מוארים בו, ביושר הברודים, הקוים המסודרים, בשאיפת העקידה העליונה, העומדת בשיא גבהה.

סד[עריכה]

בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית. בנין האומה והתגלות רוחה הוא ענין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל. רוח ד' מלא בה, רוח שם מלא בקרבה, ואי אפשר לרוח אדם, שהרגשת נשמתו פועמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם. קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני. מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, אומה היודעת אפיה של אלהיה. התרבות העולמית מתנודדת, רוח האדם נחלש, מחשכים מכסים את כל העמים, החשך יכסה ארץ וערפל לאומים. והשעה הגיעה, אור עולם, אור אלהים אמת, אור אלהי ישראל, המתגלה על ידי עמו, עם פלאים, צריך הוא להתגלות בהכרה, וההכרה צריכה לבא באומה פנימה, להכיר את האחדות של כחותיה היא, להכיר את ד' השוכן בה. ובהכירה כי יש אלהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי. לא לשאב מבארות זרים היא קרואה כי אם לדלות ממעמקיה. תדלה רצון מעמק תפלתה, חיים מבאר תורתה, אומץ משורש אמונתה, סדור מיושר שכלה, גבורה מעז רוחה, וכל העולה על שפרירי שמיה, הכל מרוח אלהים המרחפת על מלא היקום, מימי בראשית עד אחרית. כי אני אתכם נאם ד' צבאות, את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, ורוחי עומדת בתוככם, אל תיראו. כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חדוש רוחנו, כל הדעות יתישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים, יסירו את הבגדים הצואים מעליהן ויתלבשו בלבושי יקר, יזניחו את כל פגול, כל טמא וכל תיעוב שבקרבם, ויתאחדו לינק מטללי אורות הקדש, אשר הוכנו מאז לכל גוי וכל אדם בבאר ישראל. ברכת אברהם לכל גויי הארץ תחל את פעולתה בתקף ובגלוי ועל פי יסודה יחל, מחדש, בניננו בארץ ישראל. החרבן העכשוי הוא הכנת תחיה חדשה, עמוקה ואופיית. אור חסד עליון מתנוצץ. שם ד' אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה, הבו גדל לאלהינו.

סה[עריכה]

בכל פגישה גשמית ורוחנית הננו מוצאים את האור ואת הכלי, את הגוף ואת הנשמה. לפי ערך בהירות השגתו וטוהר רצונו של אדם, ככה מאיר עליו האור מתוך הכלי והנשמה מתוך הגוף. בפגישת המחשבות, אוצר הכל הוא יראת ד' ויראת העונש וההפחדה הרגילה, שהיא קרקע המשכן של האמונה המתפשטת לתקון העולם. לפי בהירות השגתו של אדם, ולפי קדושת מעשיו ורוחו, מתגלה הנשמה, השרויה בתוכיותה של יראה מוגשמת וגלומה זו, שהיא עטרת כל אידיאלי הרוח, הוד הכבוד, ויראת הרוממות, מעוז האהבה, ומקור נחלי כל השאיפות האידיאליות, כבירות החשק, המתרוממים עדי עד ברום עולמים.

סו[עריכה]

ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה, במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, ומרומם על כל ברכה ותהלה, זהו גורל ישראל. ישראל מכיר הוא את כח מעשי ד', ישראל מכיר ומעיד עדות אל גבור יוצר כל לבדו, ואתם עדי נאם ד' ואני אל. מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקודשים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומח כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וחפץ רכושה ועשרה, מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו. והעם אשר ד' אלהיו יודע לספר כח מעשי ד', יודע לספר, שאלהי ישראל אלוה עולם הוא, בורא שמים וארץ ושהכל ברא לכבודו, וכבודו כבוד כל עולמים, חיי כל עולמים, וחקר כבודו כבוד. וידיעתו זאת היא תכונת רוחו, מורשת אבותיו והכרתו הפנימית, חודרת בו בכל לב ובכל נשמה, אחוזה, קשורה ודבוקה, בנעימת אמונתו, אמונת אומן, בבירור תולדתו, בנצחונותיו על כל, בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים, אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד. ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו. וגבורת אלהי עולם אלהי ישראל, אדון כל העולמים, מתברכת ומתגברת בתועפות הופעותיה ברוממות קרנם של ישראל, ביסוד האומה היא זורחת ומופיעה, בתאות גאולתה היא חיה ומתעוררת, האל, הבורא היוצר, הקורא כל יש מאין, הנוטה צפון על תהו, אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, מעונה אלהי קדם. מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל. ותפארת אל זאת, כתר מלכות אלהים חיים, בישראל היא שרויה. אין עם ולשון בעולם שיוכל להגות ברוחו אמת חודרת תבל ומלאה זאת. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עוררה גבורתך אל אלהים עליון. לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו. הושיעה את עמך ופדה גוי ואלהיו, ופדה תפדה, כי גואל חזק אתה. כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מאין כמוך ד' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו. כי לד' מגננו, לקדוש ישראל מלכנו, כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה.

סז[עריכה]

זביחת היצר הוא הניגוד המוחלט להמינות. היצר נזבח ונאפס, לא בורחים ממנו ומתכנסים בתוך הציור הרוחני, מסתלקים מן הרשות של הרע, שנחשב בטעות לרשות בפני עצמו בעל שליטה מיוחדה. הודאה בעבודה זרה זו עוקרת את האדם ואת העולם מיסוד העולם. לא מספיק כלל מה שישנא את הרע באמירה והתרגשות. אחרי ההודאה במציאות שליטתו, כבר הוא אחוז ברשתו. והרע העולמי נוח לו לותר על כל, להניח להיות מגדף ומחרף אותו, טופל עליו כל תיעוב, ובלבד שיודה בשלטונו. אבל האמת העליונה יודעת שאין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו. היצר נזבח, וסופו להשחט ולהאבד מן העולם, ורוח הטומאה אעביר מן הארץ. והעולמות כולם, העולם הבא והעולם הזה, יחד כולם לכבודו נבראו. וכל הזובח את יצרו ומתודה עליו, כאילו כבדו להקב"ה בשני עולמים, שנאמר זובח תודה יכבדנני. סמוכה היא לתשובת המינות המבוטאה בהגדה הסנהדרית, אין תודה יהרג, שנאמר זובח תודה יכבדנני.

סח[עריכה]

שכן ארץ ורעה אמונה. קדושה הארץ, ערובה היא לתיומת המלאה של שפעת הקודש. הארץ, כחות החמריים, מחשבות האדם, סדרי החיים והחברה, וכל הנוגע לכל תהומות, עד מעמקי שפל, הכל בחוברת. הרשעה המינית המנתקת את הרע מן הטוב ניתוק מופקר, המפרדת את הארץ מן השמים, מסלקת את הברכה מן העולם. אין לה תקנה אלא תליה. מנשאים אותו למעלה מיסודו של המן, וכל מגדף זהו שרשו, וכל עובד עבודה זרה הוא ענפו. ולא תלין נבלתו על העץ, כי קללת אלהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ד' אלהיך נותן לך נחלה. והאדמה אדמת קודש היא. וכיון שיש אדמת קודש בראש עפרות תבל, בארץ ישראל, עד לא עשה ארץ וחוצות, הראשית ערובה היא להאחרית, שגם היא בוא תבוא, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, ויברך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. וכל הקרבנות בטלים ותודה לעולם אינה בטלה, וחמץ יגבל בה, להודיע ולהודע שאין עוד, ואין אחרית לרע, כי הכל יוחזר לשרשו, והכל יזוקק בזיקוק הטוב, כי הכל דבר ד' הוא, ואין בודד במועדיו. ולחבר את האוהל כולו צריכים דוקא תורת אמת, הקיימת לעד בכל פקודיה. לעולם ד' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד.

סט[עריכה]

מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם, זהו האור הרוחני העשיר, החובק בכחו המון כחות, והמון תולדות, זהו האור המעופף במרץ כל כך נפלא, יורד תהומות ועולה שחקים, זהו המתקטן ומזדער עד אין גבול ותפיסה, והמתגדל ומתרחב עד אין קץ למרחב. כשרואים את זהרוריו הרבים, את סעיפיו, עולמיו הנפלאים, כל החן ההוד והתפארת, כל הגבורה החכמה והמלאכה, כל הישות והעצמות, איך הכל בו קשור וחבוק, מיד עומדים על שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש. והננו משיגים, כי רצון זה, שאנו פוגשים אותו בתוכיותנו בצורתו הזעירה, ספוג הוא בצמצומו מרצון של מעלה, מרצון אור העולמים, ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו, שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון, הרינו מתעלים עמו ומעלים אותו, הרינו אוחזים דרכי חיים, דרכי מחשבה ותאורי הגיון, ארחות פעולה, לרוממו ולשגבו. הבעת הרצון במבטא מלא עולמים הוא חודר, נפלא הוא הדבור, ברק החפץ, נורא הוא בפעולתו, המון חביונות, רזי יצירה בו כלולים. וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הויתה. בישראל נטוע הוא חפץ זה, מוסר עולמים זה, אור יראת שמים, ואהבת שמים, אור היכולת וכבוד הביטוי, הקול קול יעקב, פעולת התפלה והברכה. והעולם עוד יאזין וישמע, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו, ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל, אחרי נפלו והכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה, תפלתו תפלה וברכתו ברכה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.

ע[עריכה]

גדול ונשגב הוא אושר התשובה. האש השורף של צער החטא בעצמו הוא מזקק את הרצון, מטהר את האופי של האדם בטהרה עליונה ומאירה, עד שהעושר הגדול אשר באוצר החיים של התשובה הולך ומתפתח לפניו. הולך הוא האדם ומתעלה ע"י התשובה. ע"י מרירותה וע"י נועמה, ע"י יגונה וע"י שמחתה. אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת, כהעמקת התשובה, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

עא[עריכה]

בחשבונו של עולם ברור אין מקום לקובלנא של רע במציאות. אם המואסים ביש אומרים, ששאיפתם המוחלטת היא האפסיות, אם כן לציורם, ההעדר והשלילה הוא הטוב, שוב אין מה שאינו טוב. כל גריעות בעולם אינו כי אם מיעוט מציאות, או המעטת מציאות. התפשטות של עצם המהות, החפץ במציאות והשלמתה, או במה ששייך לו באיזה יחש, מיעוט קנין, מיעוט דעת, מיעוט כבוד. וכל אלה באים לכלל מכאובים רק מיסוד השאיפה אל ההיות, והשאיפה להשלמת היש. ואם תהיה השאיפה המוחלטה של האושר השקיקה אל האפסיות, אז כל רע הרי הוא טוב, מפני שהוא יותר קרוב אל האפסיות. והדברים הולכים ומתעמקים, עד שאפילו ההרגשות של המכאובים הגופניים משתתקות, וחריפותם נטלת מהם, ובתגבורת הרעיון נעשים גם כן לדברים מענגים. אמנם לא ילך הקו בכל מהלכו. מפני שמוכרח החשבון למצות את מדתו, ולמצא שהיש הוא אושר, והמציאות היא טובה, ומפני שיקול זה כבר נערך כל צער ומכאוב במקומו והסכמתו הרגילה. אבל אז רואים בעין, שכל רע בעולם אינו כי אם טוב מועט לגבי השקיקה אל הטוב המרובה. וההסתגלות של ההבטה בכל חלק היותר דקיק של טוב שנמצא ברע גם כן הרי היא מגלה את אור האמת שבהויה, ורואים כי כל אשר עשה אלהים הוא טוב, וטוב מאד. והרע המוסרי בעולם גם הוא, לולא הטוב הנשאף, להעלות את הכל להטוב המלא, וזהו הטוב המתהוה, הטוב העולה, הפורה, הטוב העצמי, המקורי, הטוב שיסודו וטובו עצור בו ומפכה ממנו במקוריותו, לולא זה האושר הגנוז, אז היתה העין רואה, שגם הרע המוסרי איננו כי אם טוב מועט. וכל רשעה אינה כי אם צדקה מוקטנת, אלא שאם היתה הסקירה הזאת מבוקרת, היה חפץ ההתעלות מתבטל. והיה העולם שמם מאשרו ועילויו, על כן רואים אנו את הרע המוסרי ברעתו, וזה גם כן צירוף של אמת בערכיו מפני התמעטות הטוב, ועמו יחד כבר גבול הוא כל ערך הרע, כל יסורין וכל מכאוב, כל קלון, וכל מיעוט, הבא בעקב החטא. אמנם בשכלול הרוח, בהתקבעות החפץ לעילוי שאינו פוסק מעצמיות תוכנו, אז אין פחד מכל רע, וממילא מוסקר העולם וכל מלואו בטובו השלם, ביסוד מציאותו הרחבה והמלאה, ועץ הדעת טוב ורע נהפך כולו לעץ החיים, מעמק שרשו ויניקת לשדו עד ראש צמרתו, ציציו עליו ופרחיו, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. והשקפת טוב עליון זה נשקפת מנשמתא דנשמתא דאורייתא, ששולחת בגניזה את ניצוציה לכל הדבקים באור ד', המתאוים לגאות ד', האומרים יגדל שם ד', מעל כל שם פעל ומלה, מעל כל ניב הגה והגיון. מעל כל שרעף, מחשב והגיג, לך דומיה תהילה, הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.

עב[עריכה]

אצילי הרוח שתעודתם היא מחשבית נקיה, כשהם מתעמרים בעצמם להיות יותר מדאי מסובלים בעולם ההרגשה, ובפרט ההרגשה השלהבית, הרי הם פוגמים את עצמם ואת העולם, מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. והם צריכים לשוב מאהבה אל מקומם, אל העבודה הזקוקה השכלית הראויה להם. יכולים הם לקבל בזהירות, ואז גם באהבה, את גלי הרגש המשתלהב הבאים עליהם על ידי שטף תגבורת ההשכלה בחידושה המעיני, וידעו גם אז שזוהי אמנם קצת ירידה, אבל יש בה חבה יתירה ונעימה קדושה.

עג[עריכה]

אין ההתגלות הרוחנית צריכה לטשטש את העולם החמרי בציוריו המוגלים, אלא לעשות את היחש אליו יותר בהיר, יותר חפשי, ויותר עדין. הצער וההשתוממות, שמסתבכים בהעילויים הרוחניים במהלך התגברותם, הם באים מחורבן העולמות הקדומים, השרוים כולם בנשמה, לפני ההופעה העליונה, הבאה ומתחדשת. וכשאדם מתרומם לתיקון גמור, אין השכלול הרוחני שלו בא על ידי חורבן מה שקדם, לא על ידי פיסול של ראשונות, כי אם על ידי הוספה, ואלה מוסיף על הראשונות. ונמצא כל כח החיים, כל כח הציור, כל אוצר הדעת, כל היחושים הנפשיים קיימים, והם מוסיפים כח למערכת הקודש החדשה, ומתעלים בעילויה.

עד[עריכה]

במחשבות, בנטיות החיים, בהשקפות עולמיות, בשיטות משוכללות, בכל אחת מהן גם בהיותה טובה ומבוררה, יש בהם צחצוחים של שקר, תיעוב, פסולת, חסרון, דברים דמיוניים, בין מהדמיון הנאה שהוא יפה בחיצוניותו ושקר ורע וכעור מתוכו, בין מחלקי הדמיון השובב, האכזרי, העור, הרשעתי. והרפואה באה על ידי מיזוגן, חיבורן, הזדווגותן, של הנטיות והמחשבות הרבות אלו באלו. כל אחת משלימה את החסר בחברתה, מכסה על הכעור והדופי שברעותה, וממלאה את הפגום בה. וכפי הריבוי של כינוס המחשבות והאוצרות הרוחניים, וכפי הגודל של הכשרון למזגם, לחברם, לתווך ביניהם, ולהעמיד כל אחת במקום הנדרש כדי לתקן את המעוות שברעותה, כפי אותה המדה יהיה אושר האשכולות גדול. וכמו שהדבר נוהג בנטיות ומחשבות, כן הוא נוהג באישים וקיבוצים. הקיבוץ והחיבור משלים את החסר, אבל דוקא בתנאי שהשלום הפנימי יופיע שם, שאז הקיבוץ עושה את ההשלמה. אבל בזמן שאור השלום הפנימי חסר, אז כל מה שהקיבוץ מתגדל, הרעה וההתעוותות מתרבה, פגם אל פגם מתלוה, סתירה בסתירה מתלכדת, ושבר אל שבר ידובק, הוה על הוה, פרץ על פני פרץ, ושעיר את רעהו יקרא. כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, מפני שאין שלום אמר אלהי לרשעים. אבל אם תכונת השלום מתגלה, אז חבור עצבים אפרים הנח לו, יתחברו הענינים הנראים רעים וכעורים, ומכולם יחטב אור יפה ואמת, או לפחות אור נוגה המתקרב לטוב ולאמת. בישראל כל הסיעות והדיעות המפוזרות, הכובשות מקומות ומערכות מיוחדות, פגמיהן הנם פגמים רק לפי הערך של חוסר האיגוד והקיבוץ. כל מה שהדיעות המשוטטות באומה בכל צדדיה, כלן יחד יתכנסו, יתאספו ויתבררו, יתאחדו זו לזו, אז הרע והכיעור שיש בחלקים מהן נאפס, והאור, החיים הפנימיים, וצורת הקודש הולכת ומאירה. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ורעיון הקיבוץ הרוחני והממשי שבישראל, מוכרח הוא לעשות חיטוב רוחני וממשי בסוף על כל העולם, על כל האופקים האנושיים, ומטות כנפיו מתפשטים מלא עולמים, מתנוצצים בתוך העילוי הפנימי הבא מאוצר השלום העליון. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. יהי רצון שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין העוסקים לשמה בין העוסקים שלא לשמה, וכל העוסקים שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקים לשמה. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך, אל תיקרי בניך אלא בוניך.

עה[עריכה]

בכללות העולם, המעשי והרוחני, אין כל רע נמצא כי אם בערכו הבודד. אבל בקיבוץ הכל -- הכל הוא טוב ממש. לא מפני בטול ברוב, כפי החשבון הצנום, אלא מצד הערך העצמי האידיאלי. ומובן מזה שכל מה שהקירוב אל כל נעשה יותר גדול -- תכונה הרע מתמעט והטוב מתגלה. ולא עוד אלא שקיבוץ הרע בכל חלקיו מופיע לעומק טוב גדול מאד, והוא מתחבר בעומק רתיחות שקיקתו אל הטוב המוחלט, שלא יגורהו רע, כלו הפך לבן טהור. והחיים הגנוזים בהשקפה נצחית זו הם הם המעמידים את העולם, ונותנים פרמא(?) על פני כל המזיקים, שלא יוכלו לטשטש את העולם, וגבוה מעל גבוה שומר.

עו[עריכה]

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאים רום הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, השר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח והנשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת- עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, כל הכתוב לחיים בירושלם. הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה. המשפט, העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה, הם הם מהות החיים, משפט בני ישראל, מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, בולטות או מצטרפות.

עז[עריכה]

תמיד צריכים להלחם עם החושך, לשחרר את עצמנו מהממשלה של כח התאוה, כח הרשעה העור, הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם, מפשט בכל עזו את מרחבי מחשכיו על הגוף האנושי וכל כחותיו, מגהר עליו בצלליו הרבים הכפולים במאפלים, התאוה החומרית, והתאוה הרוחנית החשוכה, לא אותה התאוה הרוחנית, השואפות למרומים, לקודש, לנשגב, לטוהר וזוך, אלא התאוה החשוכה הרוחנית, תולדתה של התאוה החומרית, המעכבת על כל מאור ממאורי הקודש העליונים, שלא יתפשט ולא יחדור בנפש ובעולם, מספקת את כל הודאויות העליונות, בכח מחשכיה, המיוסדים על יסוד שקר שאין לו רגלים, אלא שכך היא בונה את עליותיה בעולה, בניני רשע וכסל, ומחזקת את ציורי האדם בהשקפת עולם מאופלת, עד שכל אור עולם נחשב לו כזר, וכל עמל האדם הוא להמלט מתוך המהפכה של צללי צלמות ובלהות שאול הללו, של אלה הזוהמות, מחשכת החומריות והרוחניות יחד, המתמזגים זה בזה, מתחברים ומזדוגים יחד כדי להוליד ילדי פשע זרע שקר. והדבקות הרעננה באלהים חיים, באור תורה וחכמה עליונה, בזיו הטוהר העליון אשר למענה נתנה מנשמת אלוה ממרומים, תפריד את פועלי האון, והתאוה הרוחנית לא תוכל להתחבר עם התאוה הגופנית, וכל אחת מהן בפני עצמה תכשל ותפול לפני הגבורה העליונה, המתגלה מאור הנשמה, מקול ד' בכח, הקורא תמיד לכל תמימי לב, המישרים אורחותם, שמעו פתיים וחיו, ואשרו בדרך בינה.

עח[עריכה]

כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם, צריך הוא להלחם עם הרוח החשוך של התאוה הגולמית, שמהרסת תמיד את בניני השכל והיושר בראשית התיסדותם. ביחוד היא מניחה מכשולים את הקוים המעשיים שבציורים השכליים, שם היא מניחה את ארסה, את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים ומתפתחים עד ששורצים שירוץ נחשי בהתגלמות המעשית, בתיאוריות הנובעות גם מהשכלה ובינה חודרת. המלחמה והזהירות צריכה להיות בראשית השתכללותה של המחשבה. באותו הפרק שמגיעה היא במסקנתה לחוגים המעשיים, שם הנחש אורב לפתות, לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד ברשע וכסל, שם ישוך עקב. וישרי לב שמים לב על דרכיהם, נאזרים בגבורה של מעלה, ולהמסקנא המעשית קוראים הם עוד יותר לעזרה מקודש. וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל, כך עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים, המופעים ממקור קודש יותר עליון מערכו. לעומתם הרי הוא דומה בגשמיותו, בצמצום כחו, ואיסורו אל ההנאות, תולדות החושים וההרגלים, לרוח התאוה לעומת ערכו. והמלחמה הנטושה לעומת המשפטים של תולדות אור העליון, מאור תורה, ורוח ד' על יראיו וסודו לישרים, היא כפולה, פה מתחבר כבר השכל האנושי המגושם בתור לוחם, ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע, שני אויביו התדירים, רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים ימלט מהם. ודרך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד את השכל משכניו הרעים, לברר לו, שאין חברתו נאה עמהם, ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקודש, שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו. ואז יתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים, של התאוה הרוחנית והחומרית, מתחילים גם כן להתרחץ מצואתם, חלקיהם היותר סיגיים מסתתרים במחבואים, והצדדים היותר טהורים שלהם באים לשרת בקודש, לקשט את כח הדמיון, לרומם את להב רגש הלב. והכל מסייעים למלאכת שמים, אפילו רוחות, אפילו מזיקים, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

עט[עריכה]

ההשגה השכלית ראויה היא להיות נערכת לפי מדתה של המהות המוסרית של עומק הרצון, ואז היא משתלמת בעצמה, ומשלמת את האדם המשיג בהשלמה כזאת שמביאה ברכה לו ולעולם. היסוד המוסרי ברצון מתעמק הוא לפי רוב המעשה, ובזה מונח כבר הכלל הגדול של הנטיה הטובה להיות תמיד מעשיו מרובים מחכמתו. ויראת ד' הבאה מתוך עומק שיקוף של כובד ראש פנימי, צריכה היא תמיד להכריע את יתר הערכים הנפשיים, אז ימצא האדם את עצמו במצב של מרגוע פנימי. בהיות ההשגה מתעלה הרבה מחוג הרצון, היא מנתקת את האדם מעמדתו הבינונית הראויה לו לפי מדתו, ולמעלה עליונה מהותית לא תוכל להביאו, כי לא השכל, כי אם הרצון המהותי, עושה את החטיבות העצמית. על כן ראשית חכמה היא תמיד יראת ד', שכל טוב לכל עושיהם.

פ[עריכה]

כשם שאין השכל הטבעי יכול למלא את מדת הכח הגופני, כ"א האדם צריך להתאמץ שיהיה מלא כח חיים ואומץ גופני, כדי שיוכל השכל לחול עליו בכל תגבורת ערכיו, על פי הכלל של מכירי הטבע, נפש בריאה בגוף בריא, כמו כן אין השכל הנאצל העליון, בצורת הופעת קודש, יכול למלא את המקום של השכל הטבעי, שהוא נערך לגבה ממש כגוף לגבי נשמה. ולעולם צריך אדם למלא את המדה השכלית של השכל הטבעי בכל תכונותיו, כדי שיתקיים, במידתו הרוחנית גם כן, התוכן של נפש בריאה בגוף בריא, כלומר רוח הקודש, מאירה ומפותחה, במסגרת של שכל, נאור צלול ובהיר, מרווה מכל החזיונות האפשריים להכנס בחוג מבטו של האדם, עם כל עומק החידור שבהם. ומדתו של הקב"ה היא, שכלי ריקן אינו מחזיק, וכלי מלא מחזיק, שנאמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

פא[עריכה]

המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכל, במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכל, במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא, שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצות והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכל, מראשית עד אחרית. וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים, הנם באמת שלבים, שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל, בכל מעשיו ובכל דרכיו. זאת היא התורה אשר תצא מציון ודבר ד' מירושלם, שכל העמים ישתוקקו לה באחרית הימים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם. וחכמת ישראל הסודית נועצת היא את כל רישומי מוסרה להמטרה היותר כללית, של תיקון העולמות כולם, ושל תיקונם היותר אידיאלי, רדיקלי, של תיקון שרשם העליון, של יחוד האורה האלהית העולמית בכל ענפיה עם האלהות האידיאלית הרוממה מכל ציור עולמים, יחוד קוב"ה ושכינתיה, מקור הציווי המוחלט.

פב[עריכה]

אורות הקודש שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה. קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת, על ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי של ההארה בנשמת ישראל. קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלהים הופיע. קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים. דוגמת הארת הנשמה שבחושים, עין רואה ואזן שומעת, שלא ממקורם הפרטי הם לוקחים את אורם, אלא אותה הארת החיים, השוטפת מאור הנשמה, להחיות את הגויה כולה, מקנה איכות חיים של ראיה ושמיעה, שעל ידי התפרצות הכח, בבאו עד הנקודה היותר מוכשרת לגילויו, יוצא הוא אל הפועל, בתור ראיה בעין ושמיעה באזן. וכיוצא בו בכל המון הגילויים שבעולם, בארחות ההיסטוריא, בין המתגלות בצורה טבעית, בין בארחים פלאים, כל הבא בזמן מיוחד איננו כי אם התרכזות, של גילוי, להמון כחות שהיו כבר אצורים בגניזה, ונתעכבה פעולתם עד השעה המוכשרת להבעתם. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער, וראו גוים צדקתך וכל מלכים כבודך, וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו. החידוש הוא בשם, בהתגלות בביטוי ובפרסום, אבל העצמיות לא נתחדשה. מעת היותה שם אני.

פג[עריכה]

מהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה. ההויות מתגלות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, - שהיא כמו השפלה ומיתה נוראה, - אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה. וכל זה נעשה ע"פ המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההויות בטרם כל יציר נברא, ויש בחסד עליון של עולם חסד יבנה משום מדת הגבורה והדין של רוח אלהים המרחפת על פני המים. אמנם ירידה זו הלא יסוד העליה העליונה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא, הרי העליה כרוכה כבר בה, ותהום רבה של המשפט והררי אל של הצדקה יחדיו ישקו. והולכים הדברים ומתבררים, שבים לאיתנם ביתר שאת ברוח האדם, שהתשובה היא חלקו ונחלתו, והיא דוגמא לכל היש ברום רוממות ובשפל תחתיות. אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל, תשב אנוש עד דכא ותאמר : שובו בני אדם. וכל מה שאנו מתבוננים יותר עד כמה הדברים היותר פרטיים שבהויה, הרוחנית והחמרית, יש בהם משום זעירות וקמוץ של כל הכלליים, וכל קוטן יש בו צללים של גודל בעומק ישותו, שוב לא נתפלא כלל על רז התשובה החודר כ"כ לעמקי נפש האדם, וחודר הוא והולך מראשית תעופת הלך מחשבתו והשקפת עולמו עד פרטיות דיוקי מעשיו ותאורי מדותיו, והדברים הולכים וחוזרים לפעולתם במהלכים ההיסתוריים של כללות האדם. וכשנדע עוד יותר את הערך האיכותי של האדם ורוחו ואת הצביון שהוא נותן למציאות ע"י הטבעתו, מיד נביט בבהירות על היחש המזהיר של התשובה הגדולה הקוסמית, במובנה היותר רחב והיותר עמוק ויותר רם, עם תשובתו של האדם, היחידי והצבורי, שעל אופניה סובבים מתגלגלים כל תכסיסי החיים, המעשיים והרוחניים, ממעמקים קראתיך ד'.

פד[עריכה]

כיצד מזמרין זמירות ואומרים תהילות ותשבחות? בא רוח הנשמה, והשיגוב האלהי ממלא את הלב, והלב מרגיש איך שהוא צר מהכיל את המון רגשותיו, התענוג הקדוש ממלא כל קרביו. והשכל הולך ומאיר, מברר לו את האמת שיש בגודל החזיון, ואת הזעירות שיש בהקלטתו לעומת המילוי העליון. והוא מתרומם, מתעלה ומתקדש, והתביעה הפנימית הולכת ומתגברת בקרבו. מתמלא הוא עז כברק, ממולא נוגה ומחשכים, עובר רעיון בקרבו על דבר שפלותו לעומת מעמד גודל זה. וכרגע בא ברק אחר, כולו אור וחסד עליון ורחמים, ויעוד הטוב של גיאות ד' וחזות נועמו, בגודל ופחד, בגבורה ותפארת, ממלא כל חדרי לב. הוא עודנו מתחשב, וההרגשה מתגברת, המחשבה מתאדרת, קוי חיים הולכים ושוטפים, לא יתנו לו שקט. עוד הפעם התענוג העליון דופק, קול דודי הנה הוא זה. קרוא הוא, והוא מתעורר, פותח פה ברננה, כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית.

פה[עריכה]

הפרדת הטוב והרע זה מזה, זו היא תורת החיים, והפרובלימה היותר מקפת שבתורת המוסר. העצות וההדרכות המעשיות והמחשביות, ההרגשיות והשאיפיות, הפרטיות והכלליות, האישיות והציבוריות, שעל ידן קולעים אל הטוב ואל הרע לכל אחד כפי תכונתו, כשמחזקים, יחזקו את הטוב לבדו, והרע לא יינק ממנו, וכשמחלישים, יחלישו את הרע, והטוב לא יסבול ממנו, זוהי הכלליות הגדולה של כל אור החיים החומריים, המקיפים את כל.

פו[עריכה]

כשם שאנחנו דנים היקש בתנועות המיכניות של העולם, מן החלק הקטן המתגלה אלינו עד ההיקף הגדול הרחוק ממנו, ואנו מתקרבים על ידו יותר ויותר להכרת צורת העולם האמיתית, כן כל מה שאנו מתקרבים יותר לדון בצורות ובתנועות הרוחניות שבנו לפרטיהן ופרטי פרטיהן, על העולמים החיים חיי השכלה וחיי רגש רצון ושאיפה שהם ממעל לנו, ופועלים עלינו ואנו פועלים עליהם, הרינו הולכים ומתקרבים יותר לצורת העולם הרוחנית. וכל מה שהעומק הפנימי שלנו הולך ומתגלה בנו יותר, הננו מוכנים יותר להיות מתקרבים אל הכרת העולם הגדול בהקשבת רוחניותו, ונעשית לנו ההשקפה הבהירה הזאת לסולם לעלות בו אל ההכרות העליונות, העומדות למעלה מאותו החוג שהמשלים הפנימיים שלנו יכולים לפעול איזו פעולה ציורית מקרבת, מקום אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. וכן אנו הולכים ומתעלים בידיעה, עד שנחלי רזי קודש הולכים ומשתפכים בתוך נשמתנו. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

פז[עריכה]

אותה ההארה האלהית העליונה המאירה את העולמים כולם, המחיה את העולמים, הפועלת אותם, המסדרת אותם, המקשרת אותם זה בזה, ומערכת את כל ערכיהם, תוספות אורה וגרעון אורה תלויים הם במעשה האדם, בנביעת אור הטוב של רצון האדם, בהופעת יושר לבבו ושלטון הרוחניות העדינה והעליונה שבו בכל חוגי החיים והמפעלים, בכל שדרות הרגשות והמחשבות. בתוספות האורה של ההארה האלהית הזאת, המכוונת לעולמים ומלואם, שפעת החיים מתברכת מהמעין העליון שלמעלה מכל עולמים, ממלא התפארת המתעלה במרומיו היא יונקת, והכל מתברך, מתאדר, מתגדל ומתעלה.

פח[עריכה]

העבודות השכליות מתחלקות לשתי מערכות כלליות. האחת היא פונה להכניס ולהלביש את שפעת רוח הקודש בלבושי ההגיון והשכל האנושי, בין כל אותו האוצר הגדול של רוח הקודש וענפיו שיש לנו ע"י קדושת התורה כולה, בין מה שהאדם בעצמו, היוצר, משיג בתור התגלות ורוח הקודש, שעיבד את ההתגלות הזאת עצמה בעבודה עיונית. אע"פ שלא כל העומק ולא כל הגובה, לא כל החיים וכל המקוריות שבשפעת רוח הקודש יוכל להכנס במסגרת העיבוד ההגיוני, מ"מ כמה שיוכל להכנס בתוך אותם הכלים, כמה משפע הנשמה העליונה שתוכל להחיות אלה הגופים, הוא טוב עליון, ועבודה מועלת מאד להרמת הערך של כל התוכן האנושי. והעבודה השניה, היא להכניס את מערכי הלב ההגיוניים, העושים את דרכם על פי סדרם וטבעם, אל האצילות העליונה של רוח הקודש, להוציאם מתוך החיים הצרים והמצומצמים, שהם נתונים בהם, למרחביה, לעולם החרות העליון.

פט[עריכה]

באותו הזמן שהאדם מרגיש בעצמו את עומק שפלותו, וכוחו המדמה והסכמת שכלו מתארים לו שהוא למטה מכל הברואים ממש, אז העולם כולו מתקיים עליו, ובהתרוממותו כל הבריות מתרוממים. אשר הראיתני צרות רבות ורעות, תשוב תחייני, ומתהומות הארץ תשוב תעלני, תרב גדולתי ותסב תנחמני, גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי, אלהי אזמרה לך ככנור קדוש ישראל, תרננה שפתתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית.

צ[עריכה]

אפילו הרהורים שאינם ברורים שהם מהעולם העליון, שיש בהם צירוף של רצון נשגב ושל געגוע לטהרה, לאצילות, לשחרור הנשמה ולהתלהבות קודש, אוצרים הם בקרבם אוצרות חכמה ושירה רבה, וצריכים לקבלם באהבה, בנעימה גדולה וקדושה, ובחרדת והדרת קודש. ולפי ההכנה של האדם יתגלו לו ביותר פתחי אותם האוצרות, וישאב מתוכן הון עתק, אוצר נחמד ושמן בנוה חכם.

צא[עריכה]

כשאנו מסתכלים ביצירה כולה, המוחשית, ורואים את האורגניסמוס הכללי שבה, איך החלקים קשורים הם ושלובים זה בזה, בכל צומח, בכל חי, ובאדם איך החלקים העליונים, הנושאים עליהם הוד חשיבות כללות ואידיאליות, הם נזקקים, ביצירתם, בהויתם ובקיומם, להחלקים הפרטיים, השפלים והנמוכים, שלפעמים בגועל אנו מביטים עליהם, והוא הדין בההתחברות הכללית, כמה שאנו סוקרים בסקירה ברורה מתברר לנו בדיוק פרטי, וכמה שאין העין יכולה לחדור שמה אנו מבינים בהבנה בהירה והשערה רוחנית מעמקת, עד כמה כל החלקים שביש צריכים הם זה לזה ותהומות רבה והררי עד הם זה בזה משולבים ומצורפים, מוסיפה תמיד בנו ההכרה, שאלמלא ההויות התחתונות, החשוכות והכעורות, לא תצאנה ולא תשגשגנה בשיא הודן ההויות העליונות, הנכבדות והמאירות, והחיבור והאיחוד הולך ומתגדל בנפשנו. מהעולם המוחשי באים אנו לעולם הרוחני, למחשבות אדם ותחבולותיו, לדרכי הקולטורות השונות, ואמונות והשיטות. נרתעים אנו לאחורנו כשהננו רואים הרשעה והסכלות, כמה שלטה וכמה שולטת היא במערכי לב בני אדם, בנמוסיהם, בדעותיהם, באמונותיהם, בסדרי חייהם הפרטיים והחברותיים. כשאנו משקיפים על כל התועבות שנעשו בשם אמונה, על כל קרבנות האדם לאלילים, על כל חללי הנמוסים המתועבים, ועל כל הרשעות, השפלות, החולשות והמחשכים של ההסכמות, ומעבר מזה רואים אנו את הברקים, את עטרות החן של שכל האדם וישרו, את חכמת החכמים, את גבורת הגבורים, את להב אור הקודש של אור האמונה בזיקוקו ועליוניותו, את השאיפות ואת התקוות של העתיד הגדול, ואת עמודי האורה שממלאים את ההוה, מיד אנו מחליטים, הלא כולה, כל החזות הרוחנית עולם אחד הוא. גם הוא תוכן אורגני יש לו, גם הוא בכל הוד נשמתו, בהברקת רוח קדשו, ועז אל אלים אשר בתוכו, נזקק הוא לכל אשר בקרקעיתו ותחתית מצבו, ואלמלא אותם השמרין והרפשים שברוח האדם, לא הצמיח פרי תנובתו, המשמח אלהים ואנשים. ומיד אנו מתנחמים על עפר ואפר, ומקבלים אנו באהבה את העצה העמוקה של האדריכל העולמי, בורא כל המעשים, אלוה כל הנפשות, אדון כל הנשמות, הנותן נשמה לעם הארץ ורוח להולכים בה, והכל מטובו ישאבו טוב, והננו הולכים ונאזרים בקדושה ובגבורה, ומתחילים אנו להכיר את שפלות ערכנו, ואת גדולתנו גם יחד, ומשתעשעים אנו בפרחי החן והפאר אשר צמחו על ערוגות התולדה האנושית, ומכירים אנו על ידה את מה שהוא יותר נשגב ממנה, את מה שהוא למעלה למעלה מכל ערכיה, והננו כולנו שטופי תשוקת שירה, ואזורי גבורה ללכת קוממיות בדרך האורה, לדעת את הגודל אשר להיבול המגמתי שברוח, שכל טוב ויושר. כל אור וחופש עליו צומח הוא. ונוטלים את פרי האמונה בטהרתה ובביכורה, עד כמה שידנו מגעת להגיע אליה באורח מישור של תבונה, ומה שמתנוצץ בנו מלמעלה מאורח שכלנו, יודעים אנו נאמנה, כי גבה מעל גבה שמר, אמיצים הננו בהודעת עצתנו הישרה. ונאזרים בתום הגדולה האלהית. אשר נדע ממורשת קדומים, משיח סוד קודש. מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך.

צב[עריכה]

האור האלהי מצד עצמו, מצד ההתעלות מיסוד עולמים, אין שייך בו לומר תוכן של סבה ומסובב. ומזה באה המחשבה ההורסת את כל הלימודים התיאולוגים המדברים על דבר ערך הסבה והמסובב ביחש האלהות. ומזה יכולים אנו להבין, שמה שאנו מיחסים שם סבה לאלהים ביחש ההויה העולמית, מצד הערך הבלתי מעורך של קודם הבריאה והמצאת ההויה, אין התוכן הולם כלל, רק אחרי שאנו כבר נמצאים בתכונת עולמים הרינו תופסים את העליוניות מכל תאר וסבה בהבחנת שם סבה ראשונה, ובטוחים אנו שביטוי הגיוננו התחתיתי הוא מכוון אל העליוניות בגניזה וחביון. ומזה הרינו באמת מתעלים מעולם הגלוי לעולם הנסתר, המואר באור אין סוף. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

צג[עריכה]

העדינות הנפשית היא מרגילה את האדם להביט את הבטת חייו ואידיאליו למרחוק, להיות מאושר באושר העולם שיבא, אחר שייתקן לגמרי. אריכות הזמן אינו חוצץ כלל בעד הנפש העדינה. המנוחה האידיאלית שואלת על המציאות המגמתית, כיון שהיא מוצאה מטרה רוממה בכללות ההויה, כבר היא מלאה אושר פנימי, ומנוחתה האצילית רכושה היא לה.

צד[עריכה]

טהרה מדותית ומעשית צריך האדם כדי שלא תעוכר ההופעה השכלית שלו, למען יוכל להרגיש יפה את עדן העתיד. וזאת הטהרה היא הגורמת, שיסוד עולם הבא נעוץ הוא באושר של תחית המתים. הבטחון בישועת ד' הכללית, שיעשה לעולמו, רק היא היא הממתקת את כל החיים כולם, ואין השמחה נפרעת כלל ממה שאין היחיד בטוח בעצמו על דבר גורלו ביחש לאושר הגדול ההוא. מלא חפץ לב הוא בידעו שהטובה עתידה לבוא, שהעולם הוא מתוקן לאושר, שהמציאות כדאית היא להברא לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים, למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, יודע אני שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יהיה חלקי עמהם. ובכל זאת הוא מאושר אושר ודאי, אושר הבא מתוך שאיפה אצילית, התופסת תמיד את המציאות, את התיאוריה הכללית.

צה[עריכה]

יסוד העקדה הוא הגברת הרגשות היותר עדינים, והתכללותם באור האהבה המרוממה והעדינה לאין סוף, אהבת ד' הבהירה, כביטול טפה אחת מן הים.

צו[עריכה]

הננו עומדים במלחמה נגד רזי תורה שנעשקו בידי החיצונים, שהוא עיקר צרת שריפת התורה, שמתבארת על ידי דורשי רשומות. הנטיה הדתית בפנימיותה, אור קודש, אור צפון, אור בנין עולם ומלואו, אור ד' שוכן בה. אמנם הרכוש הנשמתי של שמן משחת הקודש, שאור החיים הרוחניים שופע שמה, הבטחון והאמונה, הם הם אבוקות האורה הפנימיים, ההולכים ומוסיפים כח ועז בבנין, אבל הבנין צריך שיבנה על פי הסדר האלהי, אור עולם באוצר חיים. זאת היא תפארת עוזנו, במתן תורה מאת יה ד' צור עולמים. משקיעים אנו כח ומרץ גדול בהאופי המעשי, בשינונו ודיוקו, אמנם הוא הולך כזרע בבטן האדמה, מופיע באורו על כל תבל רבה, ומשיב לנו גם כן כפלים אור טוהר של מוסר, ענוה, רעיון אלהי, ונועם רוחניות פנימית. אבל העין החיצונה רואה בשחרור מן המצוה, בפריקת עול המעשה, בחפשיות התנועה לכל רוח, ביחוד בחופש העול מהתלמוד הדייקני, המייגע, תגבורת רוחנית שירית. ובזה עשתה שממית ידים לתפש, לחבל את בנין עולם ומלואו, להכות לרסיסים את היכל הקודש, לפזר ישראל בעמים, לקטרג על כל עמל המעשה והתלמוד בלשון מדברת גדולות. אמנם כל זה היופי החיצוני, הקסם המתעה, בא מהכרה בלתי מושלמת, מחיקוי קופי אשר לא מאור סוד ד' העליון יצא. והננו קרואים ועומדים לבצר את עמדתנו, לקחת מידי הרשעה העמוקה הזאת, הממריאה שחקים, את כל יפעת השירה, את כל האימון הרוחני, התמימות והענותנות אשר גזלה, ולהכניס את הכל אל אוצר הבנין, לקשר את הכל באותו אור העליון שאור תורה חי שמה, עד שיאירו אורים העומדים עדי עד, לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף.

צז[עריכה]

הרשעה של ביטול המצוות והמרידה המעשית, שהיא חורבן העולם, שאיה יוכת שער דמנגח כי תורא, יונקת היא מעתיד רחוק, ממצוות בטלות של עתיד לבוא, אבל מקסם שוא חזתה. במקום העליון הכל מיתקן, כל העולמים הגשמיים והרוחניים, נפש האדם לכל עומק הופעותיה והשתלשלות דורותיה, נפש העולם וכל המון כוחותיה, הכל מתעלה, מזדקק ומשתכלל, אז בטלות המצוות, בהופעת האורה המצורפת, שהכל נצרף, אמרת אלוה צרופה. לא נתנו המצוות כי אם לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. אבל כשבאה ההשחתה לבטל את המצוות בעוד אשר הסיגים לא נטהרו, בעוד אשר לא נצטרפו הבריות כלל, הרי הוא מבלע את נחלת ד'. ועד כמה שראוי למין תוכן כזה וסעיפיו להמצא, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה, עד עת קץ, אשר אור ד' יואר בעולם, והכל יכירו מה הוא כחן וסגולתם של ישראל, ומה הוא הפרינציפיון הכללי והפרטי של התורה האלהית, המכוננה לעומת עולם וכל אשר בו בדיוק יצירתי, אבל כל זמן שהחושך מכסה ארץ, הרי הם ראויים למין תכונה מוסרית כזאת שיסודה בהשפלה כללית של רוח האדם והעולם, ובהסתרה של האור האלהי העליון, מקור החכמה והחסד, העומד לעד ולנצח נצחים. אבל כשסעיפים זרים כאלה חודרים בקרב מחנה ישראל, הרי הם מטמאים את הקודש והמקדש, מכניסים ארס נחש בכל הלח המחיה את כל הנשמות, ומיבשים את הלשד האלהי המרענן את כל. ומלחמת ד' היא ונקמת היכלו לעמד הכן בכח וגבורה, להודיע אור חכמת ישראל, האחוזה בישועתו ונצחו בעולם.

צח[עריכה]

המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם. אמנם עיני כל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ד', אשר יגלה על ידי משיח אלהי יעקב והוא ישפט תבל בצדק, ידין לאומים במישרים.

צט[עריכה]

יסוד החיים, גם החיים העולמיים, הוא מתפלש בכל תורת ישראל. העולם והחיים מראש כל ערכים ודרגים עד תחתית כל ערכים ודרגים, הרי הם מעורבים ומאוחדים יחד, מושפעים ומשפיעים, מסתדרים ומתאגדים, והכל חי, שופע, מתגדל ומתחדש מאור עליון, ממקור מקורות, חיי החיים, אור חי העולמים. ומתוך כל, השמחה והרעננות דבקה בסגולה פנימית באור תורה ועבודה בישראל, ושמחת מצוה ותורה הוא דבר עצמי בהם. ולהפך המינות, היא בטבעה נטולה מן החיים, היא קצצה את היסוד הבסיסי של החיים, דליו שוקים מפסי ומשל בפי כסילים, ואין צריך לומר שהיא גדועת ראש, ולא תוכל לראות גאות ד'. חפצה להתעלות לרוחניות פנימית לבדה, ותדמה לדבר נפלאות על אל אלים, לתורת קדוש ישראל, וזה לא יכלה בשום שיח שכל ורעיון להגיע בצורה של אחדות כללית ושלמה, לא במדע והגיון, לא באמונה פנימית מתוך חזון לב, ולא במוסר חשוך מרוחו והרגש נטייתו של אדם בשעה שהוא נוטה לחשקו על פי מדעתו וציור לב אנוש המלא הבלים. והעולמים נתפרדו, הנטיעות נקצצו בערכם ורוחם של מחבלי כרם הללו, וניטל יסוד החיים מכל דעה ואמונה, ונתן מעוז החיים העולמיים רק לרשעים, לעם לא ידעו ד'. וממילא דעת ד' עצמה הולכת ומתדלדלת, והיא מתקשרת ומשתעבדת בעל כרחה לעולם יורד ושוקע באין מנוס, לעולם מלא גילולים ורשעה. וכל הצטדקותה אינו כי אם כסף סיגים מצופה על חרס, שפתים דולקים ולב רע. ומובטחים אנו שעד ארגיעה לשון שקר. הוד אור האחדות העליונה הטהורה, סוד אורן של ישראל בחיים ובפועל, בעולמים ובנשמות, בחיי החברה ובחיי האמונה, בטבע היצירה ובגילוי אורה [...].

ק[עריכה]

הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים ומתבדלים זה מזה בהתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם, מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות, כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי, לפי ערך השיווי הפנימי שלו, בחוג האנושי, נתרחבה אותה התכונה של החופש ביותר, אבל לא בכל מילואה. עדיין אין חירות אמיתית בעולם, אין העולם גאול עדיין מכבליו העבדותיים, אבל מדרגות מדרגות יש, עד כמה כל אישיות קונה לה בטוב נטייתה, במעשיה ושאיפותיה, את בחירתה וחופשה העליון. בעמים הדבר יותר אופי, העמים במושגם הכללי הנם יותר כבולים בכבלי ההכרח מאישים יחידים, והצירוף העבדותי של כל יחיד הולך ונעשה עול ברזל בקיבוצים. ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד' אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. המצה היא לחם עוני ולחם חירות. באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית. ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, לתן כח חפשי בחירות הקודש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה, החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור, והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא. והמצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה.

קא[עריכה]

יתרון השתיקה ורוח הקודש המתחבר על ידה, בא מתוך ההתפרצות הפנימית, שבאה מתוך מעין הנשמה, שדורש להתפשטותו והרחבתו מגרש גדול מבלי מעיק, וחמורה היא ההתבודדות הפנימית מאד, ודורשת היא שגשוגה בלא שום הפרעה בעולם. אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכחה התוכי הפנימי, ואור הרוחני, פאר החיים וגבורתם היסודית מתגברים והולכים, והדיבור הבא אז הרי הוא מפריע בכחו הבניני בנטילתו מהישן, ממה שכבר מטושטש ומאופל, מוגבל ומצומצם, ונותן על הזרם המעיני, השוקק לחידוש וטריות חדשות. ודוגמת השתיקה הדבורית, לעומת המחשבה, יש גם כן דומיה מחשבתית, כשבא תורה של המחשבה היותר נעלמה, היותר פאורה ועליונה. והולכים הם הדברים במדרגות זו למעלה מזו. המצה, היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים. ובא זה בהתאמה לגילוי שכינה, ומורא גדול, לעומק רז הדומיה, ומתבטא הוא בקול אדיר, שהדומיה מתאחזת בו, כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.

קב[עריכה]

כל שמחה נמשכת מחידוש המחשבה, ויסוד חידוש המחשבה הוא חידושה של תורה, שהיא למעלה מן השמש. כי כל אשר תחת השמש אין בו כל חדש, ויש דבר אשר יאמר לך ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו. אמנם חידוש הרעיון שבקודש, בו יש חידוש עצמי תדירי. וכל הטוב והרעיון שבחידוש כל מחשבה, כל מה שמשמח שמחה עדינה בכל החיים, נובע מצד הקודש שבו. זהו צד התורה שיש בכל מה שבעולם, שהיושבים לפני ד' שואבים תמיד מאורו, ומוצאים את זיו החיים הנצחיים בכל מה ששוטף ועובר. אמנם כל המון השמחים בעליצות רוחנית, אותה השמחה הפנימית, אותה הנקודה התמציתית שהיא רוח החיה בשמחתם, היא התכונה התורית, הבלועה במזג הפנימי של התוכן האצילי, שנותן את הערך החי והיסוד הרוחני שבמחשבה או בסידורה של אותה הפעולה. ואם היו מכירים להבדיל בין אותה הנקודה שבה שרוי אור השמחה הבהירה, שהוא העונג הצלול והבהיר, אור העולם, ובין אותם הסיגים שמתפשטים ומתערבים על ידי זוהמת החיים, שמשם נמשכת שמחת חנף, שהיא עדי רגע, היו מתעלים כל בני אדם למעלה עליונה מתוך כל נקודה של שמחה שנכנסת בלבבם, מתוך כל פעולה וכל יצירה שהיא נובעת ישר ממעין הקודש, מעין התורה המשמחת לב. ויחידי סגולה הם הם המעלים את כל נקודות השמחה של כל מה שנעשה תחת השמש מתוך עולם התוהו, ומכניסים אותו לתוך הבנין של עולם חסד יבנה. בנאים אלו תלמידים חכמים. אל תקרי בניך אלא בוניך.

קג[עריכה]

הארציות וכל ההשגות שמבוססות על החושים, וכל הרצונות שיש להם אחיזה ויחס עמהם, הם נותנים את החומר, שממנו יוצא אחר כך אל הפועל אותו העז הרוחני, שאנו מתחברים עמו במערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות, שמזדרחות בקרבנו. ואם אנו עולים יותר ממקום העמדה הראויה להקשבתנו, הרינו משתמטים מהבסיס הארצי, ונאבדים מאתנו כל אותם האימוצים, שיסודם בבסיסיות. הגשמיות, שהם בהתהפכם למזגים רוחניים, נותנים בנו את הזיק של שלהבת החיים הרוחניים, והננו מועפים ונחלשים, והעז הרוחני, בהירותו וברירותו, דיוק רצונו ואומץ רוחו נעזב ממנו, אומללים אנו שרוים אז בים הרוחניות הגדול, הסוער עלינו בהמון גליו, והאניה שישבנו עליה נשברה וירדה תהומות בסערת המשברים. ושני דרכי הצלה יש לנו. או למהר אל החוף, ובכלל זה להחזיק באיזה שבר של האניה עד כדי המצאת ריוח והצלה, עד כדי פגישת אנית הצלה, או אניה חדשה, השטה בים הגדול, שתהיה נכונה להעלותנו עליה, אופקים חדשים של עבודה, דעת, הגיון ומפעלים, מקושרים באותם המחשבות והאידיאלים הגדולים, שנסתפגו בנו מאז, או להתרומם כל כך ברום העילוי של הרוח העליון, עד כדי הקבעה של טבע עצמי ויסודי של אזרחיות אמיתית בעולם הנאצל, להעשות מנוני ימא, כאחד התנינים הגדולים, דרי הים הקבועים, שאז מאור החיים הגדול של הרוחניות האיתנה, מתהפך כל העולם החומרי לאוצר רוח גדול, והכל מתאים יחד בעצת שלום.

קד[עריכה]

הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום. אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים. אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים.

קה[עריכה]

לפעמים הרוח נעשה חודר יותר מדאי, ומעמיק יוחר מדאי, במדע הוא מנתח את הפרטיות יותר מדאי, ובמוסר הוא מעיק על הלב יותר מדאי, מחריד ומטיל מרה יותר מדאי. אז מרפאים אותו בהחזיונות החיצוניים ומשתמשים בהשטחיות של החול, במדע ובמוסר, ואז החול מתקדש גם הוא, וממזג את רוח החיים, ואור השמחה שבה במשקל נאה. וחוזרת ההתעמקות והחדירה להיות מוארה ובריאה בצורה מתוקנת, שממנה באות הסגולות של מאור פנים ושמחת לב, המתלוות תמיד עם כל אופי של רוחניות משוכללה.

קו[עריכה]

קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה, איננו כי-אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי-אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר, ברכוש קנוי והוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל-זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם. הטבעיות הפשוטה של ההשתאבות האלהית, הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול, המזרז את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו, מתוך דחיפה פנימית של שלום והשקט, המכוננת סדר חיים אישיים וקיבוציים. מראש מקדם בזוהר של שכל ושל מטרה מהוגנה וקבועה, המקדשת את החיים מראשית יצירתם, המרבה נשמות פועלות בשביל הגודל המוכר ומסוים, שאין בו שום סמיות עינים כי-אם בהירות ועצמה, ברירות וצלילות הדעת, תגבורת כח של תיקון עולם ותיקון עולמים, הכברת טוב והוספת פאר ועונג מרגע לרגע, פתיחת מעינות מלאות חיים והוד אהבה מלאה, רעננה וקדושה, ומילוי מפעל, מעשה ועבודה, מתוך שמחה, עדינות, תפארת וזיו משוכלל ומתעלה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת.

קז[עריכה]

בעליות הרוח הדבר יותר ניכר מבכל התעלות, שהיניקה הלשדית הולכת תמיד מהיסוד היותר פשוט, ועם כל ההרחקות המופלגות שמתרחק הרוח על ידי הסעיפים הרבים של המון החידושים, צריך שידע, שהאמת המחיה, המעמדת את האדם על רגליו, תהיה משפעת עליו את שפעה רק באופן שתמיד יהיה קרוב אל המעין הראשון. וההתחלות הפשוטות, המוטבעות בשכל וברגש היותר ישר ויותר פשוט, יהיו תמיד מחוזרים אצלו, בבינת לבבו, בציוריו ורעיונו. וכל מה שיגביה מעופו יותר, וכל מה שיהיה המקור החידושי יותר מפכה פלגים, יובלי מים חדשים, מיום ליום ומשעה לשעה, כה תרבה אחיזתו המקורית ביסודי הפשטיות הראשונה, שהיא הבסיס היסודי לכל מעוף עליון, והקטנות והגדלות מחברות ביחד. בפסח באים אנו לגודל זה. אנו רואים את עצמנו ביותר בירור כאילו אז יצאנו ממצרים, כאילו אז הננו מחדש נולדים, כאילו בפעם הראשונה הננו שואלים את משה רבינו, על אמרו אלהי אבותיכם נראה אלי, מה שמו, והוא משיב לנו את התשובה המקורית, שלעד ולעולמי עולמים לא תתם ולא תסוף מלחשוף לנו את אוצרות גניזותיה, סתריה וגילויה, עמקי שירותיה והרחבת פשטותה, אהיה אשר אהיה. ד' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור.

קח[עריכה]

גם ההשקפה היותר ממארת על תוכן העולם, היותר עצובה ומחשכת, פועלת היא רק על השלילות של חיי עולם הזה, שהיא באמת מרימה את הערך של החיים המוחלטים, שהם חיי עולם הבא. וממילא על ידי השקפה יותר עמוקה מתהפכים חיי עולם הזה גם כן לעושר גדול, כי הרי הם המיסדים את המעבר להטוב הגדול ומנוחת עולמים של חיי עולם הבא, אמנם יותר גדול, יותר נאור ונעלה הוא התוכן של האספקלריא המאירה בישראל, היודעת להרים את הערך של חיי העולם הזה, ואת הערך של כל העולמים וכל היצורים, מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מאופי של נדידה, והעברה, למצב של עילוי תדירי, ומעמד נצח והוד. וזאת היא עבודת הקדושים שבישראל, שהם מחייבים את החיים וממלאים אותם זוהר קודש, המשפיע חיים וברכה לכל, והם ממולאים על ידי זה שפעת ברכה וחדות ד', שכל העדינות והמירוק שאפשר להעלות על הרעיון האידיאלי, מכל נוי של יסורין והקרבת עצמו, הרי הם מונחים כלולים ואצורים באותו העדן העליון. ממתים ידך ד' ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם, ואני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.

קט[עריכה]

הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות. משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה. ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה.

קי[עריכה]

הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית. באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית- הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל.

קיא[עריכה]

אפילו כשהגוף שבור ורצוץ, והנפש נבהלה ופצועה במכאובים רבים רוחניים וגשמיים, אין הנועם הרוחני חדל מתת את דובשו ומתק שפעו, המרגיע ונותן עונג פנימי לנפש גם בתוך מחשכיה. וזה הנועם נשאב הוא אצל כל אחד ואחד משפעת התורה והמצות שלו, מפעולתם וכונתם. וכשם שהוא נוהג בכל יחיד, ככה הוא נוהג בכללות האומה, שהיא יונקת תמיד ממתק טוב הקודש הפנימי של נועם ד', הממתיק את החיים ומשפיע צורה כבודה ומתוקנה, וחיים מלאים תוכן של קורת רוח פנימית בעומק הנשמה הכללית של כנסת ישראל, שקויה וניצוצי אורה משתלחים הם אל כל יחיד ויחיד, לפי ערך הכנתו, לפי זוהר נשמתו, ולפי רוב קישורו העצמי אל הכלל.

קיב[עריכה]

כל מה שמרימים את האלהות האמיתית למעלה מכל גונים, מכל תכונות, מכל מדות וציורים, מתרחב ומתגדל הרוח, מתאדר החופש ומזדככת הנשמה, וכח הבינה הולך ומזדכך, והרצון מתקדש ומתעלה. ולפי רוב ההתעלות מעל כל ברכתא ושירתא שבהגיון הפנימי, וכפי רוב השילולים מכל תאר וגבול שבעצמיותה של חשק הנשמה להתודעות האלהית, ככה מתרחבת הדעת בחירות שאין לה גבול, להרבות העצמה והחיים המגוונים ביחש העולם ליוצרו והיוצר לעולמו. כל מה שההכרה מתבררת יותר, בגבורת הדומיה העליונה, כן מתגבר כח הקול, וביטויי הדיבור יוצאים במלוא ניביהם, המליצה והשירה מתברכת, ומעינותיהם מתברכים ושוטפים, ונובעים אמרות טהורות בלא הרף, יוצרים בכל רגע, בכל דקדק זמני, המון זמרות עז, שלשד חכמה עליונה, ועומק אדירות גבורה כבירה, שרויה בהם.

קיג[עריכה]

יש שנעשה הרוח חשוך באיזה מקצוע, ומטרה של חשכה זו אינה כי אם אורה מרכזית, כלומר שקרני האורה ההכרית יצטמצמו במקום אחד מרוכז, ומשם ישלטו על כל העברים מסביב, ואחר כך יופיע אור גדול מהמרכז גם על אותם המחשכים.

קיד[עריכה]

לשד החיים של תורה ומצוות בא בהרגשה אחר זמן, יש שמתאחר הרבה ויש מעט. כן הדבר נהוג בעניני היחיד, וכן בעניני הכלל, ישנם ענינים נוחי העיכול, שנראה פעולתם מיד, וישנם כבדי העיכול, שפעולת כח חייהם מתעכב להראות. וכל המרפה עצמו מדברי תורה, וגם אפילו ממצוה קלה, אין בו כח לעמד בעת צרה, שנאמר (משלי כד, י) התרפית ביום צרה, צר כחכה. וכל כח ואומץ הנמצא לנו, להיות למעוז לנו בעת צרה, חוזר ובא לנו משפעת התורה והמצוות, מנקודות הטובות, מניצוצות אור הקודש, אור החיים, שלהם, הפזורים בכל דרכי החיים. הכח האצור בהם, עז האלהי הספון בם, שהגיע אלינו, שקלטנוהו בנשמתנו, שקלטו העולם כולו בכללותו, הוא על ידי מסיבות רבות נתהפך לכח חיים אמיץ ואיתן, אשר מתוך צרה יתגלה, להאיר מתוך חשכה, להפך עמק עכור לפתח תקוה, ומתוך צרה להזמין פדות ורוחה.

קטו[עריכה]

כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל, בראית התבונה האנושית, הולכים מימין לשמאל. כשמרימים את כל ערכי התבונה האנושית אל הרום העליון, ומבארים את הכל על פי שפעת הקודש, הולכים מן השמאל אל הימין. בחיבורם של שני כחות כאלה מתכונן בנין שלם. מדת הנטיה מן השמאל אל הימין, מאוצר רוח חכמה שבאדם אל רוח אלהים, היתה בבצלאל, מדת הנטיה מן הימין אל השמאל, משפעת הקודש אל התבונה הקצובה, המאירה באדם, ברוחו ושכלו, בציוריו ובכח יצירתו, היתה באהליאב, ועל פי שניהם יחדיו נתכוננו כל כלי המשכן ומעשיהם. היסוד העקרי הוא הפונה מן השמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש. אבל אתו צריך להיות מלווה גם כן הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה.

קטז[עריכה]

מדרגות אחר מדרגות עולות הודאיות, אין כל מדרגת ודאי דומה לחברתה, במדתה הכמותית והאיכותית. רעיון מרעיון, אמונה מאמונה, מובדלים הם זה מזה, על פי מדת חיי הודאות, המחיים אותם. הודאי המוחלט שוכן ברום עולם בחביון עז העתיד לבא, עולם הבא, אהיה אשר אהיה, הודאי שמו כן תהלתו, ודאי סתמי. נחלים רבים מתפרדים ממנו, כולם אחוזים זה בזה, עד באם לנהר אולי, כולי האי ואולי, יובל אולי. ויובל אולי, ודאי הוא ביחש לכל הנוצר ממנו, לכל המתאצל ומתפשט מאורו, והם גם כן לפי רובי ענפיהם ודאיים הם כל אחד במדתו. והכל יונק ממקור הודאות, השפועה מהודאי המוחלט, הודאי שלמעלה מודאי. בכל עולם, בכל איש, עולה תמיד בעליתו מדת ודאותו, ונחל אולי מתחבר הוא עם הנהר היוצא מעדן, מיסוד הודאות, וכולם יחד שואבים לשד חייהם ממקור כל הודאיות, וממקור כל הספקות, ממקור שאיבת הודאות, שמשם כל הספקות שואבים, להחיותם, להעלותם, לרעננם ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה במקומו, אין שמחה כהתרת הספקות. הספקות מתגלים בשרשם הנאצל בצורתם העליונה, בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם, בצורה המחיה את כל צדדיהם, ועל ידם ומהם ובהם ועמם תופיע האורה המופלגה. מקור ששון מלא עולם, הודאות המוחלטה בצורתה האידיאלית, מקור הגבורה, מקור החסד, מקור התפארת הנצח וההוד, מקור כל יסוד עולמים, מקור כל מלכות כל אדנות כל שלטון, כל כח ד', כל גבורת אצילות בריאה יצירה ועשיה, כי ביה ד' צור עולמים.

קיז[עריכה]

כשמדרגה אחת רוצה להתפאר בודאות יותר גדולה ממדתה, או גם אם חפצה היא לשאוב ודאות יותר רחבה ומלאה מערכה, ממה שהיא עלולה לה, והיא יכולה לספוג אל תוכה, אז היא אובדת את משקלה, נכשלת היא ונופלת. צוללת היא אז במחשכים, כשכור היא נעה ונדה, נשברת היא ומתפוצצת, עד אשר מתוך החשכה יאיר אורה, ותתחדש ביצירה חדשה, ומדת ספקותה תעלה למקור הודאות. ויקיצו וירננו שוכני עפר, כי טל אורת טלך.

קיח[עריכה]

בחזיון כל כח הולך ומתעלה, אין מהלכו לבטלה, כי אם עילוי הוא לו. וערך יש להעילוי בין מצד עצמו, בין מצד צירופו אל הישים האחרים. את התוכיות העצמית של כל מצוי וכל כח ודאי אין אנו מכירים, ויכולים אנו לצייר, כי גם במקום האילמות הגמורה הנראית לנו, שם בפנים חיים מפכים. כל מה שיש בכל אטם, ובכל מה שהוא קטן מהם, בכל ניד כל דהו, קל וחומר בכל דומם מצויר בצורה בכל דבר משוכלל איזה שכלול, וקל וחומר עוד יותר בכל האורגנים, בכל צמח, ובכל חי למינהו, הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה. חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו, כי אם גם בקו עולה, שאין קץ לעליותיו. וכל חודר פנימי, כל משורר נאמן, כל מקשיב ברוח הקודש פוגש הוא את כל היש בעליותיו, וקל וחומר לאדם, וכל שכן ללאומים ונשמותיהם, ועל אחת כמה וכמה לעולמים שלמים, ובכל תוקף ויתרון לכללות כל העולמים וההויות, העליות הולכות בלא הרף, בכל עולה, גם הירידות עליות הנה בפנימיות. ולפי התום והיושר, ולפי איזון החכמה והמשרים, הקדושה והדבקות האלהית הטהורה, לפי רום הנשמה ועז חביונה, ככה מוקשב הוא קול העולים, קול קולי קולות של עולמים עולים, עולים בהויתם, עולים בבנינם, עולים בשכלולם, עולה פנימיות חיתם גם בחרבנם ונתוצם, הכל עולה, הכל מצטרף ומזדכך, הכל נותן פאר לחי העולמים. וקשב תהלה זו ישראל קושב, עם כל העולמים הרי הוא עולה, חיות שרפים ואופני קדש הם חבריו, עמם, עם כולם יחד, גאון ד' ישא. הרוח החיה בתולדתו, בעומק נשמתו, המתראה בתורתו, באמונתו, בכל נפלאות עולם אשר חזו עיניו ואשר עוד יחזו, ריכוז כל מלא עלית עולמי עולמים הוא. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

קיט[עריכה]

דומים הם הרמזים להיצירות החפשיות. כתפקידן של האחרונות בחול, כן תפקידן של הראשונים בקודש. כל מה שהמעין הגאוני יותר מלא לשד חיים, ככה מסתעפת היצירה בתיאורים שונים ועשירים. ואם המעין עצום מאד, יוצר הוא תכונות כאלה, שהן רחוקות מהמציאות. שלא שזפתן עין ולא שמעתן אוזן מעולם. ומכל מקום דוקא בהן נראה את החיים הפליאיים שביסוד היצירה, שנשמת היוצר מעידה עליה. ככל שהשובע הגדול של האור והחיים האמוניים מפכה יותר, כן יגדלו ויגברו הדילוגים הרמזיים. ומתחת כל שריג שבהם טמונים המון מלא אוצרות, למוסר ולאמונה, לתפארת קודש, ולזיו אומץ ובטחון אלהי פנימי, במעוזן וחשקן של ישראל, שמחת כל ישרי לב, דורשי ד' ועוזו.

קכ[עריכה]

שני קולות נוראים נשמעים בעולם ברעש אדיר. כל אחד מהם תובע את דקיונו בתוקף עצום ונורא. כל אחד מתחזק לבנות את בניניו. הקול ההרמוני, הקול התובע מהכל התאמה, כיוון והשתוות, קול השלום. העולה ברעם גדלו על כל המון קולות המלחמות, הנשמעים בכל אפסי העולמים. ולעומתו מרעים הקול המבלבל, הקול השואג לעצמת המצוי הבודד, ולתגרת החיים בהתגברותו של כל אחד על חברו. להבלטת מציאותה של כל מדה יחידית ולכח הבלענות שלה לבלע את כל השאר. וכל מדה ומדה ככה מרעמת, וקול ענות מלחמה נשמע במלא עולמים. ובין הקולות כולם הולך וחודר אותו זרם הקול, של הקול העליון, של הקול ההרמוני, של הקול המאחד, המעלה והמישר. וממלא עולמים באים הקולות, אל כל בריה, אל כל רוח ונשמה, אל כל קרב וכליות. אל כל יחיד ביחידיותו, אל כל קיבוץ בקיבוצו, ואל כל לאום בלאומיותו. והנשמות המרכזיות שקויי לשד החיים של הקול ההרמוני, בקרבם אש קודש יוקדת לצמאון השלום, והם הם מלאכי השלום בעולם.

קכא[עריכה]

שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה ע"י מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה אע"פ שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין. ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה . ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך, על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו ד' הוא האלהים הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. באחרית הימים תתבוננו בה בינה.

קכב[עריכה]

אם רואה אדם פחד תדירי חל עליו, ידע שהוא צריך להעלות יראה זו למדרגה, למדתה, לאותה המדה, של יראת ד' התדירית, שרק היא היא הראויה להיות מכשרת אותו לרזי תורה, סוד ד' ליראיו לאינון דדחלי מקמי קוב"ה תדיר. והיראה התדירית צפונה בתוכה האורה המחיה את הדבקות של האהבה התדירית, שהיא היא הופעת הנועם העליון, שהיא תשוקת הנשמה הפנימית של כל יראי ד' וחושבי שמו, המתענגים על טובו, הרואים עולמם בחייהם שאחריתם לחיי העולם הבא, אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, וייראו ישבי קצות מאותותיך, מוצאי בקר וערב תרנין.

קכג[עריכה]

לפעמים נוח יותר לבוא מהסתכלות כללית אל הפרטית, מהרחוק אל הקרוב, שלא כמדה החפושית הרגילה, שמתחלת מן הקרוב לבוא על ידו אל הרחוק, ומן הפרטיות לבוא על ידה אל הכללות. אמנם המדה היא מדה סדורה, אין כאן דליגה באמת, מפני שלעומת זוהר הנשמה, הכלליות היא הקרובה לה, והתמונה הנראית רחוקה היא ממהותה. וההכרה הסדורית, שחש החוש הפנימי העליון בתוכנים האציליים, היא ההכרה המיוחדת, המתאימה למנוחת הרוח במעמד אשרו. אמנם תביעת קודש זאת אינה גומרת את ענינה בהארת השכל לבדו, היא תובעת הרמה כללית של החיים. זאת היא תביעת הקדושה התדירית, המקשרת הכל בחטיבה אחת, בהירות השכל, עדינות הרצון, טוהר המוסר וזיקוק המדות. סוד ד' ליראיו, ובריתו להודיעם.

קכד[עריכה]

מי הקשיב סוד שיח רעש מלחמת העולם, הטוב והרע בהאבקם על משטר העולמיות, אשר בצורה זעירא ונקודתית מתגלה כעין צביון זה בנפשו של אדם, במלחמת חייו החיצוניים והפנימיים. רב קשב אנו קושבים. המלחמה מעוררת גבורה. שפעת החיים העולמיים אל הטוב מתגברים על ידי הניגוד העצום של כל התוכן של הרשעה, הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה.

קכה[עריכה]

הבטחון מתחלק לשרשו וענפיו. וסדר הבנין הוא, בתחילה באה הארה גדולה בשורש הבטחון, בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים, ולפי אותה הבהירות של הידיעה האלהית העליונה, וחשק הלב הפנימי בהתמלאותם של האידיאלים האלהיים במלא כל היש והבירור הגמור, שכן הוא, ושהכל הולך לחפץ הטוב העליון, באה שמחת הנשמה הפנימית, וכל דאגה עצבית מתגרשת, וחדות ד' מתמלאת בכל מהותו של אדם, ובחיל גדול הרי הוא חפץ להמשיך אור חדוה זו על כל נשמה ועל כל בריה, והחפץ הטוב אינו שב ריקם, ושמחה עדינה מתפשטת בכל היש על ידי חילם של צדיקים הבוטחים בד' באמת. משורש הבטחון באים ענפי הבטחון, שבהם כבר מוצאה לה התפילה מקום, התגלות רצון לאושר, לטוב, המושג בכללות ובפרטיות, להגברת הטוב, העונג והשמחה, האורה והקדושה, החיים והעדינות, בכל היקום. ולפי אותה המדה שענפי הבטחון יונקים משורשה, ככה הם מסתעפים, עושים פירות ומתגלמים גם בחיים לכל הרחבותיהם. רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

קכו[עריכה]

יש שקשה לאדם לעסוק הרבה בפרטים ובענינים מעשיים, בהלכות ודינים, מפני שאיפות הגודל שלו לדברים עליונים, רבים בכללות, בהשגות מופשטות. ויש שבאה המניעה מפני פגמי הנשמה, ומחיצת העוונות המבדילים. ויש שמצטרפים שני הענינים יחד, שחוצצים העונות, ומכל מקום גם שאיפת הגודל גם כן גורמת, וצריך לכל פרט מפרטי המניעות לעסוק בעצה מיוחדת. ולפעמים צריכים להרכיב עצה ממוזגת מתכונות שונות, ולפעמים גם הפכיות. ולפעמים צריכים לקבל את המעמד הבלתי רצוי של הכבדות, בשלוה, מפני הטוב הנמצא בו, ולתקן את צדדיו הרעים, עד שתבוא השאיפה לקדושות עליונות, מעוטרת בעטרת קודש שלמה, הראויה לדורשי ד' הצמאים לאורו. ובהתקן המעמד הנפשי, והטהרה העליונה חוזרת כראוי, אז מסתדרים הדברים על כנם, וחזקת התורה תשוב למעמדה, לכל מדרגה ומדרגה כפי ערכה.

קכז[עריכה]

נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם, ומתוכו הוא נשפע לכל מה שנוגע לעולם כולו. ודוגמתה האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם. אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם. מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה. וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה, ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההגיוני. ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו, חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחני ומעשי, עטור בעטרת הנבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון, שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל. גדולת הרז העליון שמלאכי השרת משתמשים בו, בהקדמת נעשה לנשמע, הידיעה הברורה במעלתן של ישראל, שלא רק סוקרי עולם הם כי אם בוניו ומקיימיו, וזאת תורֶה התורה בלימודיה בדבר ד', לדעת מה יעשה ישראל.

קכח[עריכה]

בכל השדרות מתגלה הצביון של הדחיפה הסמויה של הפרטים, שבתוכם גנוז אוצר חיים בלתי נודע ומשוער, והם הולכים ונדחפים, ומתקשרים למגמה, שבהקבץ השעור הראוי והתכונה הראויה, הצירוף והסידור הנכון, מתגלה לפי הערך אותו האור הנודע, אור החכמה הבינה והדעת, והיסוד המגמתי העליון, בגדולת צביונו. כן הולכים החיים, האיש, הקבוצים, המחשבות, המעשים, הקבוץ העיוני עד בנין השטות היותר משוכללות, וקבוצן של השטות לשטות כוללות, שכל שטה היותר מקפת נחשבת בהאורגניסמוס הכללי של הרוח כמבטא אחד בתוך ענין מלא. הקדמת נעשה לנשמע הוא היסוד היצירתי, השורר בעולם המוחשי והאידיאלי. הבנין בהתגלמו מתקבץ הוא מהפרטים, ובקוצם של הפרטים משתכלל הכלל. והעדות על המחשבה שלמעלה מכל מחשבה, על הכונניות המטרתית שלמעלה מכל מטרה, היא הולכת ומתבלטת. ובמוסר החיים של האדם, אותו הרצון הכמוס דוחפו תדיר, ובידו לשא עין להחפץ המגמתי העומד ממעל לו, נזר אלהיו אשר על ראשו. וכפי הרוממות של העלאת עצמיותו אל העולם המגמתי העליון, זכירת הצור ביה ד' צור עולמים, ככה ימצא מין את מינו וניעור. והניצוצות של החיים, שהם פזורים בחגוי הנטיות הקטעיות, באים ומאירים בצורה תאורית, חקוקת פנים עשירים ומשוכללים, ונעשים חייו של אדם עליונים. והעם נעשה עם קדוש, הרואה את המחשבה העליונה שיש בבנין עולם ביצירתו התולדתית. וכל רעיון וכל חפץ אישי הרי זה מתעלה, וחוזרת ההתעלות האישית, ומוסיפה אורה גדולה בהאופי הכללי, שנעשה יותר בהיר ויותר מזהיר. והרצונות הסמויים נעשים מלאי דעה, בהירי מציאות, ואותו החשך שבדרך רשעים הולך ונגרש, ונסו הצללים. ואותו דרך הטוב, אותו הדר הנועם, המוסר היותר עליון, הנשאב מהמקור האלהי היותר טהור, הולך ומפכה את מעיניו, ובני אדם שואבים בששון ממעיני הישועה, וישועת ד' ממהרת לחבוש לכל שבורי לב.

קכט[עריכה]

יש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים, עם סדרי המעשים והנהגות המדות, איננו נכר כל כך בפעולתו לעצמו, אבל הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה, המסדרת את הקדש בארח החיים. כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו הרי הוא נעשה כסא ובסיס עליון של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים. אמנם יש רוח סער, שאינו מתקשר עם הרוח הממוזג, פורץ הוא גדרים ואינו מחכה לסדור העולמי שיבוסס, לסדרי החיים ותיאוריהם שיתאחדו במזג הקדש והטוב, ומגבוה ידאה עד עמקי תחתית בלא סדור. לא יוכל להתערב עם חיי בני אדם המסודרים, מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות ועוד מדות רעות כאלה, לצורך שעה, לעת מלחמה יש שרוח זה נחוץ הוא, אבל אם ירצה להקבע לסדר חיים קבועים לא ירצה. פירות מסודרים וקבועים להיות ראוים למחית דור דורים לא יתן. יתגדר באגדה עליונה, בחכמות נסתרות, בהגיונות עליונים, במחזות גדולים, בפלאים ובמופתים, בתפלה של מסירות נפש, בסגולות של קשור נשמות ובפליאי פליאות של נהורים ושל מחשכים, אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, מימי השלוח ההולכים לאט, זה יחסר לו. בישראל יגלה רק בצורה של סעד לעת רעה, לבצור חיל בעת זעם לעת קרב ומלחמה, והיא באה לתקונה השלם כשהיא מתחזקת ומשתרשת ביהדות העתיקה תורת הפרושים, לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, עם כל עמקיה והרריה, עם כל חילה, עזה ותקפה, שהיא כוללת את הכל, את המעלה ואת המטה, עלית ותחתית כרוכים בה. הבא ברשותה ובכח עצמתה אל העליות העליונות, אל הפרדסים הגנוזים, הרי הוא הולך במגדל עז ד' מלא בטחה, וכל ההמון הגדול הנמשך ע"פ תורת אם יוכל לבא לאור חיים נאמנים, מסוגלים לתחיה שלמה, בלא פרץ ובלא יוצאת, ומפנימיות רוחו יחזה חזות הכל ובשובה ונחת יושע.

קל[עריכה]

המחשבות העליונות מוצצות ממרחקים, מתוארות הן בצורה גלומה, בלי ידיעה, באפס תיאור. התשוקה הפנימית היא רק אליהן. ומתוך הדבקות באוצרן מתברכות הן כל המחשבות המתוארות, שעל ידן החכמה והמדע יוצאים לעולם, בכל נהרי נחליהם היותר מתרחבים. וכשאדם מרגיש בעצמו עניות דעת, ומיעוט הפריה רוחנית, מיד ירוץ אל המעין הכמוס, יחסה בצל שדי, ישתה לצמאו מהבארות העמוקים של גדולי חכמי לב. יגרוס אע"ג דלא ידע מאי קאמרי, ומריח המים העליונים יפריח, וכחו הרוחני ישוב אליו. ויראה בנסיון, כאשר ישוב, אחרי עמלו במה שנשא דעו למרחק, אל החלקה הקרובה, ששם ההגיון הממודד שולט, המצב השכלי בכל סרעפותיו הרגילות, יראה, והנה ברכת ד' שבה אליו, והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כי מקור הברכה הוא במקום התעלומה, בסוד סתר רזי הרזים. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

קלא[עריכה]

מתוך שאין אדם יכול להקיף שום תיאור בשלמותו, ועם זה נפשו עורגת להיות משלים ציוריו, על כן מקולע הוא תמיד בין השאיפה ומניעת היכולת. אמנם בהיותו משתמש בשני הזרמים הללו כשורה, הרי הם משלימים אותו באמת בהשלמה שאינה פוסקת, בגידול תדירי, שהוא האושר היותר גדול. אבל כל זה עומד הוא בשכלולו, כשהוא שומר יפה את אופיו, את תוכיות רצונו, אז הוא חפץ רק להיות מוסיף והולך בעצמיותו, ומרוצה הוא אז בהתוספת התדירית יותר מבכל טוב, ונפשו מתמלאת תמיד הודאה עדינה פנימית ליוצר כל, שברא את יצוריו וכל עולמיו בצורה עדינה כזאת שהם עומדים במצב של התעלות תדירית. אבל אם הוא מקלקל את רצונו, ואיננו פונה אל עצמיותו אלא אל ההתראות וההתהדרות החיצונית, אז אין לו חפץ כלל בהגידול התדירי, זה אינו דבר ניכר לאחרים, כי אם יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. רוצה הוא בצביונות כאלה שיהיה יכול להתהדר ולהתיפות בהם מחוץ לעצמיותו, וזה הוא מוצא רק במושגים שלמים, שלמים בתכלית, שאין בהם חסרון הראוי לקבל תוספת. הוא אינו שם לב למה שאם ימלא חפצו זה, ילגום מן החיים בפעם אחת ואחר כן יהיה משומם, אבל הלא להתהדר פעם אחת יוכל. על כן רק ענוים יירשו ארץ, ויתענגו על רב שלום.

קלב[עריכה]

הכחות נאצרים הם באוצר האומה מדור לדור, אמנם מתחלפים הם לפעמים מצורה לצורה. תפילות האבות נעשות כח פועל ברורים, בעל אידיאלים ברורים, בנשמת הבנים בבוא עתם. וצריכה התפילה להתחדש אחר כך על גבי האידיאלים הברורים וכחות החיים החמושים, ובזה גונזים אוצרות חיים אדירים לבנים בדורות הבאים. כשהתפילה אינה פוסקת, היא מחיה את האידיאלים תמיד, ומעדנת את כח החיים שבחיים הפועלים. וכשם שהיא מפארתם ביחש העתיד, ככה היא ממשיכה אליהם את כל העילוי של העבר. במובן התפילה מונח כל האורך, הרוחב, העומק והגובה שלה, כל ערכיה, כל הגורמים בחיים, ברעיון, בדעה ובהגיון, בעבודת רוח ובעבודת כפים, להגלימה ולהחיותה, להמשיכה ולמשוך ממנה את נחלי החיים לכל עם נברא, לכל דור נולד, ולכל יצור חי בהווה. כל הנשמה תהלל יה הללויה.

קלג[עריכה]

כח מדמה מרומה הוא, שיחשוב האדם שיתקרב לעבודת שמים, לאהבה, ליראה, לדבקות, ולכל יחוסי האלהות, לאין סוף. מצד אין סוף אין מועיל כלל כל התרגשות הנפש, כל המילים הפיוטיות, אין האדם מתרומם בזה. אלא את האור העליון, שהוא ראוי להיות למחיה, הרי הוא מאבד ממנו. טעות היא ביד החושבים את הלימודים של האצילות, המדות והספירות, לדברים מליציים או יתירים, שאין מקבלים אותם כי אם בדיעבד, כאשר כבר נאמרו. כל יסוד האמת העליונה, כל אורן של ישראל, קשור הוא בהארה עליונה זו, של הכרה החודרת הזאת, המהפכת חשוכא לנהורא, ועושה מיצרא דעבודה זרה עצמו מטעמים לקודש העליון, הם הם לימודי האצילות והצמצומים, שהם עומדים תמיד ברב עוזם. ואם אלפי רבבות פעמים יאמר כל נברא ונוצר כי מכוין הוא אל אין סוף, הרי הוא סוף כל סוף מכוין אל אור מתלבש באיזו מדה והגבלה מצומצמה, ובזה הרי הוא מבונה, והעולמים מבונים עמו. מיעוט הצביון של האצילות על ידי התרחבות השגרת לשון אין סוף, אינו עילוי כי אם ירידה, כהות דעת בהכרת הקודש בשרשו ועזוזו, וריחוק עצום מאור אין סוף. והקירוב ללימודי האצילות, הוא הוא הקירוב לאין סוף באמת. ונמצא שהתורה היא יסוד כל קרבת אלהים באמת, והיא תמיד עולה על התפילה. ומה שיציל משרך עבודה זרה, הוא המדע שהכל אור אין סוף, הכל חיי אלהי אמת, בעומק האמת, בגודל האמת שלמעלה מכל הגיון, מכל מחשבה וסתר חביון. ומה שתפיס ברעותא דליבא, אף על פי שאין התפיסה הזאת תפיסה של חיוב ציורית, אבל יש בה צמאון שלילי, שאיננו חפץ כי אם את עומק כל, ומקור מקורי כל שלמעלה מכל. ותשוקת עולמים מלאת כבוד והדרת קודש זאת, מעולפת היא באהבה ויראה, ההולכת ומתגדלת לאין חקר, מתפארת בפאר חכמה ודעת קדושים, בונה בנין עולם בצדק משפט ומישרים, משכללת כל נועם וכל חירות, מוסיפה תקוה לכל, ומנהרת את הטוב והחסד על כל. היא היא ממלאה את הדחיפה המעשית על כל הליכות החיים, ובאה למטה בתוך חגוי הנפש, ומעטרת את האדם בכל אור חכמת אמת, בכל בינת קודש, בכל פאר גבורה, בכל מדה טובה ומאושרה. והעולם שואף הוא בכל תנועותיו, בכל שלומיו ובכל מלחמותיו, לבוא לידי זיו עליון זה, לידי עונג תעלומה זה, לידי עידון קודש קדשים זה. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.

קלד[עריכה]

אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות. הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם.

קלה[עריכה]

הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר היחש שבין האדם ליוצרו. היחושים מתחילים, לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה והשמחה, העליצות הפנימית, האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית לכל הבריות, החפץ בטוב ובשלמות, והעז והבטחון הנפשי הפנימי. חודרים היחושים ובאים לתוך מעמקי הנפש, מטהרים ומצחצחים את המדות, חודרים ובוקעים הם בשרשי המזג הגופני, מעדנים אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם. עולים הם היחושים עד מרומי השכל, עד הסתעפותה של המחשבה ההגיונית, עד לכח המשער העליון ומאירים אותו באורו, מתנוצצים ושבים כדמות ברקים, חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם. הכל מתמזג על ידי כחם של היחושים האלהיים, שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה מאוחדה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים, מלכות וממשלה וחיקור דין. המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים, שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים, ימי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים בהמון רבה, מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום דן. העולם כולו מתאחד עם הנשמה, העולמות כולם מתאחדים בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד, הארץ וכל אשר בה, השמים וכל צבאם, היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה, אשר כבר פלסה לה מסילתה בתוך ערפלי כל העולמים, בקעה את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר, ומשפעתה מניקה היא לכל חיים, חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה, ברכת שמים מעל, ברכת תהום רבצת תחת, ברכת שדים ורחם, ברכת אביך גברו על ברכת הורי, תהיינה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו.

קלו[עריכה]

בישראל יש ששירת הקודש של העליזה העליונה משתכפת מתוך הנחל של התורה הלימודית והמעשית, ההולכת ממטה למעלה, משערות וקוצי השערות של גופי הלכות עד שבאה עד המרומים הכלליים, וזיו נהרה של עולמיות, פלגים יבלי מים, מהם משתפכים. ויש שהיא באה מהמעין הכללי העומד הכן בנשמת האדם, פוגשת היא בדרכה את המון הסדרים הערוכים בתורה ובתלמוד, מתמזגת עמהם, ומתוך חיבורם עולמי עד נבראים, מתיצרים ונעשים, ומזיו האצילות הם שבעים, נהנים ומתעדנים. ויש שבא הרוח מהמקור העליון, הכולל כל מעינות תהומות וכל מימי שמים, כל מבועות התורה והמעשה, התלמוד והשכל, וכל העולמים ומלואם, וכל חופש ודרור עליון, בחוברת. לפי רוב שפעתה הכל מתאדר, תורה מתגברת, ורוח מרומים מתאמץ, ורוח הקודש מקשקשת, הומה ברעש, סואנת בקול, מזמרת משכיל בגילת ורנן.

קלז[עריכה]

האנשים הטבעיים לוקחים הכרת אלהים מהיש המוגלם, ומתואר שם אלהים, מוכן לפניהם, מובן בכליותיהם. יותר למעלה אינם שטים. אלהים יוצר וצר צורה, בראשית ברא אלהים, לא דבר הכתוב מראש מקדם, לא דבר על דבר החומר ויסודותיו, על דבר יצירתו וחידושו. הטבע, בגוית האדם ובחומר העולמים, פועל את פעולתו הסידורית על פי התוים אשר מותוים הם מיסוד החומר. אין הגברה בלתי תחומית במציאות, אין שירה עליונה מוזרחת. אמנם בא מיד אחר כך שם מלא על עולם מלא, המנוחה באה, השבת בא, קודש נתפשט בעולם. נתבסם העולם, הוכר הקודש ביסודו. אלהים לא רק יצר את העולם כי אם ברכו וקדשו, קדש את השבת, הכתיב מנוחה לעצמו ולעולמו. הקדושה באה מיסוד שם מלא, מיסוד החוקים החקוקים בשם אלהים ממקורם. עדות יש כאן על הויה שלמה, על שם המפורש, על חידוש הכל מנדבה של קדושה, על חירות שלמה בלא תיווי של הכרח על פי תנאי החומר. הכל, מראשית, כוננו ידי יוצר כל באומר. והחומר ביסודו חפשי הוא ביחש היצירה, מיסודו אין תחומים להמאויים האידיאליים, הקודש מנצח מאז עדי עד.

קלח[עריכה]

יזוקק העולם ויואר, יתעלה ויונהר, יתודע ויתגלה, אחרי הסרת סיגיו וצירוף בדיליו, שכל מה שהוא שואף ושוקק אליו, כל מה שהוא מתגבר ומתאמץ להגיע לו, בכל הצדדים ובכל הדרכים, הכל דבר ד' הוא, הכל מנהרי נחלי עדני קדש העליון יוצא. יוחל הדבר בכנסת ישראל, המוגבלה בגבול נחלת ישראל, זאת האומה היחידה בעולם, אשר ד' הוא נחלתה מאז מעולם, ויורחב הדבר ויבורר על כל העולם וכל העולמים, שכל מה ששאפו ושואפים אליו, הכל עם אל פועלים, הכל פונה למגמה הרוממה הרצויה האידיאלית אשר בצל שדי תתלונן, הכל משכלל את העצה העמוקה אשר שועשעה על כפים מראש מקדם, ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם. לא כימים הראשונים שהציץ שביב אור ויעלם, לא העולם אל יוצרו ישוב, במחשבה כי רוחק ממנו; העולם כולו ימלא כבוד והכבוד יהיה מחוטב וגלוי, מלך עולמים יחזיק בידי מלכות שמים להקימה, עצות קדומים יופיעו בכל גוני אורותיהם, יגלו בשלל צבעיהם ופלגי חכמתם, בנעם שיחם ובשיא חוסן יקרתם, על כל מפעלי רוח העולמים, רוח כל היצורים ונשמת כל אדם וכל חי, כל לאום וכל ממלכה וכל מחנה וכל מערכה, בהגלות יקר מלך עולמים על עולמו, בהראות יפעת צור ישראל וגואלו על שורש נשמת עמו ובית תפלתו. תקום סוכת דוד הנופלת, אך באמת לא תקום, רק יראה לעין כל שמעולם לא נפלה, אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה לנצח נצחים, אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח וגם חבליו בל ינתקו, כי שם אדיר לנו ד' אדוננו מקום יאורים פלגים רחבי ידים, בל תלך בו אני שיט וצי בל יעברנהו, כי ד' שופטנו ד' מחוקקנו ד' מלכנו הוא יושיענו. זאת היא הקימה הצפויה לכנסת ישראל, שהעולם ומלואו עסוק בהכנתה, מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל.

קלט[עריכה]

בתוך כל הדברים שנקראו יקרים נחשבת גם כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית. שהיא מחזקת את אור כל החכמה. אותו הציור, שלעד לא יוכל להזקק בלבו של אדם, שלעולם ימצא המדע, שצריך לציירו יותר מבורר, יותר מעודן, הוא הנושא של כל הזיקוקים, והרדיפות השכליות המוסריות, וכל התנועות הטובות של החיים הכלליים והפרטיים. אותם אשר לא יתחשבו עם היקרות של נקודת הסכלות, במקום מציאותה ההכרחית, נוטלים הם את חייהם ואת חיי אחרים מן העולם, ובעמלם לא ישאו מאומה, עד אשר ישובו ויוכחו, הם וכל המושפעים מהם, כי יקרה מכל חכמה וכבוד היא אותה הסכלות מעט, ובמיעוטה, ובביסוסה בערכה והגבלתה, תבסס כל מכון של חכמה, של דעת קדושים בינה, של חיי נועם, שלוה ושלום רב. ונקודה זו של סכלות המעט היקרה היא הנושאת עליה ברוחו של אדם וכח חייו את הדחיפה הטבעית לכל המפעלים והתנועות בעז ואמץ, שעל תכונת החומר הגס והחזק שלה, באים ההשכלה, רבת החשבון, ואור הקדושה העדינה, ומפתחים ומשכללים את הערך הנשמתי, את החיים הרוחניים, ואת כל סדרי המפעל. נקודה זו בעולם היא נושאת את האומץ העולמי, את הדחיפה החבויה, לבנות ולהרוס, לעקור ולנטוע, לנוע ולמזג. והופעת הדעה העולמית, השכל והבינה, החשבון והשירה, שופעים הם מהזיו העליון ומעדנים וממתקים את כל זרמי מי הפרצים הפורצים ממנה. זורם הוא הכח החי, הגס והמגושם, החזק והפרוץ, מתיז את נחיליו בכל כח סואן, בדחיפה נוראה, הרת רעמים, ועליו שופע רוח חיים, מעוטר בשפרירי הוד, עדינות, כבוד, מוסר וחן. ועז והדר נפגשים, וחיים אדירים ואמיצים מתיצרים, ועולמים מלאי און, מלאי יפעה, מלאי חיים ולשד, מלאי קדושה ברכה תהלה ותפארת מתחוללים. והכל מתאחד ביקר עליון, ביקר כל היקרים. ומתוך החשך אור גדול זורח, מסכלות מעט אוצרות חיים של תבונה, של השכלה בהירה, מלאה שפעת עדנים. והאדם מקבל את מדתו הממוזגה. יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם, בטח בד' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה.

קמ[עריכה]

אם נפשך תובעת ממך תמיד את הגנוז ואת החבוי, את הנעלם והנסתר, הנשגב, אל תצטער אם יעלם ממך לפעמים איחוד החבוי והגלוי. חסד עשה הקב"ה עם עולמו הרוחני עוד יותר ויותר מעם עולמו הגשמי, כלומר התגלות החסדים, ושפעת הטוב, נראה בהופעה בעולם הרוחני הרבה יותר עוד ממה שהוא נראה בעולם הגשמי. ואתה למד מדת קל וחומר. בעולם הגשמי אף על פי שהכל אחוז בחוברת, הדומם, הצומח, החי, והאדם, השמים והארץ, הכחות והתנועות, הצרכים והסיפוקים, המינים והאישים, התקופות והדורות, מ"מ למרות האיחוד הגדול הזה, כל בריה ובריה מוצאה לה את המוכרח לה, ואת תפקידיה, בחוגה הקרוב, נותן לבהמה לחמה, לבני ערב אשר יקראו. וההתכנסות החוגית הזאת אינה מונעת כלל את אותה העצה הגדולה, של הקבעתה של השלשלת הגדולה שביצירה לכל מגמותיה. ולולא זה החסד של הביצור במקום הפיזור, של הצמצום במקום ההתרחבות. לא היתה תקומה לכל בריה, וכל יצור לא היה מוצא את צרכיו, ולא היה בא לשכלולו מעולם, ואותו העולם הגדול בכללותו, והרב והעשיר באישיותיו המרובבות, לא היה בא לכלל השלמה. ואם הדבר נוהג כן בעולם המצומצם החמרי, על אחת כמה וכמה שמדה זו נוהגת למכביר בעולם הרוחני, זה העולם הגדול, שכולו מחשבה אחת, הופעה אחת, אדירה. עשירה ואיומה, מלאה חיי עולם, זיו קודש ותפארה, שאישיו כ"כ כבירים ומרובים הם, שפלגיו כ"כ מתגברים ומתפצלים, שסוגיו ומיניו מתברכים, שוטפים ונובעים, ופרטיו וניצוציו, אורותיו וכליו, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, מבורך באוצרות חיים, שמגלי השפעותיהם יוצא המון רב של שובע להחיות עם רב. של ברואים ויצורים אין חקר, עאכו"כ שיש בו אותה הברכה הגדולה של השקטת כל יצור וכל עולם במכונו, למרות הקישור הגדול, החבוי בכללות כללותו. ושפך האשדות של החבוי והגלוי הם כ"כ חטיביים, כ"כ מתפצלים, וכ"כ מותנים לתנאים שונים, עד שלפעמים רבות מתגלה הקו המפריד והמבדיל ביניהם בדמות סתירה, שההגיון המדוד מתחלש ומתבעת ממנו. וההכרה החודרת, מעולפת ספירי הבטחון העליון, מעודדת את הנשמה בשביעה רוממה, חשופת אור ורווית ענג קדש. ואם הלב יהמה, והנשמה כמהה לחשוק צפונות, נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, והרוח יוצא וסוקר, וההתנוצצות הגלויה לפניו מברקת, ולפעמים אינה נקלטת בהתאמה עם כל אותן פלגי המסתרים, אל ירע לבך, אל תקל בעיניך עבודת קדשך. עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך, אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום, לשמר מזוזת פתחי. כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'. וסוף הכבוד הגדול לבא, השערים יפתחו. ומלך הכבוד בא יבא, יבא מלך גבור ועזוז. יבא גבור מלחמה, יבא מלך צבאות עליונים ותחתונים, יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגויה והנשמה, יתקשרו האורות והכלים. ומתיקות נעימה. עונג פנימי חסין ומאד נעלה. יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה. וכח וגבורה של מעלה תופיע עליך בעדי עדיי נהורותיה. תכיר כחך וגבורת גאונך, תדע ענותך ודלותך, דלות כל יצור, כל עולם וכל יש מצד עצמו, שבו יגלה הוד נאוה תהלה, הוד מלך גאות לבש, רם ומתנשא שוכן שחקים. וחיי עולם וחיי עולמי עולמים, וחיי שעה וחיי רגעי רגעים, שכל ברק ברקים יתפוצץ לשמשות רבבות. ומהם עולמים יונהרו, אוצרות זיו, שפעות חיים. שמהם נשמות יוברקו, אליך יאתיו. וחוסן ישועות תלבש, אזור פאר תתאזר, ובשמחת נועם עליון ימוזג רוחך, ושלטון וממלכה פנימית וחצונית יהיה גורלך. וברחמים רבים על כל היצור ימולא רוחך, ותעז במדות מלך עולמים, טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

קמא[עריכה]

סתר חבוי ונעלם על הגורל מתפשט, על גורל היחיד והציבור, על גורל כל בריה וכל עולם, על גורל המון בריות לאין תכלית והמון עולמים לאין מספר. המזל העליון, אשר בני חיי ומזוני יוצאים, בו תלויים, אוחד הוא כל קנין עם נושאו. לא לתוהו יוצרו, לא לשוא, ולא במקרים הרוסים מתיחסים הם זה לזה. וגורל האדם וקניניו, הלאום ורכושו, יחש נשמה עם שפעת כחותיה, ניצוציה, אותיותיה, הזורמים ומסתדרים, הבולטים ונוצצים, העושים ספרים וספרי ספרים, האורים והתומים, מתגאה ומתנשאה היא ממעל להשטחיות הסימבולית, אורת האורים, רזי סתר כל חי, דבר אל אלים. ברומו של גוי קדוש הכל עולה, העולמים מותאמים, הנשמות ועולמיהם, הקנינים ויחוסיהם שומרים תפקידם ויחוסיהם, ערכי כינורות נאים מטיבי שיר, מנעימי נגן, מבצרי גבורה, מכוננה בהמון תעלומות אראלים, העבודה העליונה והממשית, ריח ניחוח האישים והנסכים, הקרבנות והמנחות, הקטורת והלבונה, המערכות למיניהם, החטאת והעולה, הבקר והצאן, תורים ובני יונה. רז לרז יביע, אור עולם באוצר חיים. ומותאמים באים התכנים עם המוסר הגלוי, שאיננו כי אם לבוש לבושו ומעטה מעטהו, צל צלו, של סתר חביון עליון. מתקרבים החיים לשרשם, מתקרב האדם ליוצרו, מתקרבות המדות הפועלות בעולם, משתטף שפע רוח הקודש ויורד על פי מדותיו, מתגברת שפעת הברכה, מתאדרים החיים והשלום, מתאחים הקרעים, מתחסמים הכלים השבורים, בעילוי הכחות החיוניים, המחשביים והמעשיים, למרומם העליון. נושאי כלים המה, הנבואה התדירית, ההדרכה החינוכית, המשטר הקיבוצי, הישרנות האנושית, חוש ההערכה, זבידת המסורת הפרטית. והמלך העליון בתפארת עזו על כל מתנשא. טוב וישר ד', על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו. כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. ד' בהשמים חסדך, אמונתך עד שחקים. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ד'.

קמב[עריכה]

לפי הבירור החי שהמגמה מתבררת בחיים, הולכים הם המעשים והמחשבות המסתעפות בעצמם ביפים ובגבורתם. הבירור המחשבתי הוא אחד מהבירורים היותר עקריים להמגמה התכליתית של החיים. אבל אותו המושג, שאנו קוראים מחשבה, איננו כולל עדיין את כל מניות החיים לכל עמקם. אותה המחשבה היסודית, שהיא באמת ראשית הכל, היא מחשבת החיים בעצמה, המחשבה שהיא יסוד החיים וכל המפעל, וכל המגמה והנטיה של החיים, המחשבה העליונה והמקורית שבנשמה, שממנה החיים נשאבים, ושעל פיה החיים מסתגננים. זאת המחשבה לבירורה לשמירתה ונקיונה צריכה היא לכל אותן העצות העליונות, שכל התורה כולה עסוקה בהן, ושבשביל כך המצות נקראות לבעלי הרזין תריג עטין דמלכא קדישא. המחשבה, שהתורה, שרוח הקודש מדבר עליה, היא אותה המחשבה היסודית, שאמנם כל מיני מחשבות ורעיונות הם קויה וניצוציה, צלליה והסתעפותיה, סופגים הם ממנה את לשד חייהם כל אחד ואחד לפי מדתו, ערכו וכחו. לפי אותה המדה של טהרתה ונקיונה של זאת המחשבה היסודית, גבורת החיים מתגלה, סוד אריכות החיים בה הוא גנוז, יראת ד' תוסיף ימים. בה חבוי סוד היראה הטהורה, יראת ד' טהורה עומדת לעד. כפי רוב הטוהר של נקודת שוהם זאת, של אור אש שמים זאת, טהרת החיים ועז החיים מתרומם, כל מה שהוא מסתעף מבחוץ מכחה הוא בא. היא אינה צריכה סיוע ואימוץ מהערות והתעוררות, ממפעלים ותנועות, כדי יאמץ את כחה, כי מקור גבורה היא. אמנם המפעלים כולם, לפי רוב דרגותיהם, התנועות החיצוניות כולן, התפקידים הבאים מפועל ורגש, מסידור הגיוני ומכל מבוע ומעין רוחני שהוא, הכל הוא להכין המון רב של כלים לשטף מי שפעתה. מעינה של גבורת נשמה זו לעולם מפכה הוא, מים חיים ונוזלים מן לבנון. ולפי רוב הכלים המוגשים יש אשר תשטוף ברכה בתוספת מרובה, תלך למרחקים, תרד במורד, נטישותיה שלחו עברו ים. כמשפט הנשמה ביחש להכרתה העצמית, כן הוא המשפט ביחש להכרת עמדתה אל הכלל, אל האומה, אל העולם, אל העולמים, אל היש, אל ההויות, אל כל אשר ממעל וכל אשר מתחת. לפי רוב עוצם הטוהר של הנקודה המחשבתית רבו הנטישות, רבי המעש, עצומי החיים. אמנם לפי אותה המדה שאין העצמה המחשבותית בנקיונה, צריכה היא בירור ואימוץ חיצוני, באים המעשים המסודרים, המחשבות העשויות והמסומנות, הציורים הדוגמתיים, הרננות והזמרים, וכל הפעולות המסייעות ופועלות את חשיפת החיים, מעוררות ונותנות אומץ, פותחות את צינורות הנביעות הפנימיות, ואור החיים וגודל הטוהר הולך ורב. מובן הדבר, שבאופן זה השמירה נחוצה על כל שעל, האורב יושב בחדר, והסימנים צריכים להיות תמיד נגד העינים, אל תט ימין ושמאל, הסר רגלך מרע. חסד עליון עשה אל למושעות לעולמו, באור תורת ד' תמימה, הנובעת ממקור קדומים, ממקור הנשמתי של המחשבה העליונה, ממקור הגבורה של בריאת כל עולמים, מצות ד' ברה מאירת עינים. המניות של עזוז החיים אשר להמחשבה העליונה נזרקות הן במזלפת המצות האלהיות בתוך הדם הרוחני של הנשמה לעומק תמצית ראש פסגת מקור כחותיה, ומתנת חיים נכונים ממרום באים, ולעומתה תתנשא נקודת המחשבה הפנימית, וממאסרה תצא, תקום לתחיה בעז חפש ודרור, והקודש העליון, אשר במצוה, החיה חיי חי העולמים, יתן לה עצמת חיים. והכל לפי רוב המעשה, ולפי טוהר הכונה, לפי הדבקות הרצונית שבנקודת המצוה ומחוללה. אבל הברות המחשבה העליונה, התגלותה של הנשמה בנקודת גבהה, בשוהם פנימיותה, מקבלת היא אל תוכה את הברכה לפי הכנתה באומה כולה, בחיים המסתעפים, ההומים ופועמים לחיי ציבור וסדריו. האיתניות המיוחדה תלויה היא ביחוד, בנצחה והודה, בערך התבררות סוד המחשבה העליונה שבאומה, בהתיחדותה עם שרשה, שהיא מחשבת רז עולם אשר בצל שדי, מגמת החיים ויפעתם, מהותם ופרים, ציצם ופרחם. היקיצה לתחיה ולגאולה תלויה היא בהתעלותה של הנקודה הנשמתית הכללית, המברכות ביותר בשרידים אשר ד' קורא.

קמג[עריכה]

ההתרוממות אל ההכרה האלהית, באה מתוך חביון הלב ומתוך סקירת העולם, מתגברת היא בפרטיה בבירור ידיעת המציאות לכל עשרו בהמון פרטיו. הדרך המפולשה, שהנשמה מתגברת בחילה הרוחני על-ידי רבות רכושה בהשכלת המציאות, זהו התפקיד של ההשכלה העולמית לכל צדדיה, במחקרה ובהשערותיה הפילוסופיות, מתבטח הוא יותר ויותר על-פי היסוד הישראלי, מחידוש העולם מיסודו ושרשו, מאפס המוחלט, השוללת כל חומר וכל כח, רק הכל מעשה אלהים המה. וכיון שהכל בא מסוד הידיעה האלהית מדבר ד', הכל מוביל אליו. שנאת ההשכלה מצד הנטיה האמונית, באה מארס המינות, המחלקת את הרשויות, או על כל פנים הזונה אחרי קדמות חומר, וממילא מנתקת היא את העולם החומרי מיסוד קדושתו, ואין לה בסיס ומשכן לההשכלה העולמית, בתכונה המקדשת ומאזרת את האדם חיל בגבורה אלהית. באה חכמת שלמה, ומסדרת בשפה ברורה, בשבח החכמה, עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, ומתיחדים חוקי היצירה וחוקי החומר והכח בדבר ד', ואין הפרש בעצמיות הפנימית של התורה והחכמה, של ההכרה הפנימית אשר ברוח האדם, ובין הנסקר מכל מלא עולם. והחקים והמשפטים אשר הם דבר ד', והם קיימים לעד ולעולמים, אינם זזים מכל חלום וחזיון רוח. הם ארוגים בארג ידיעה מנצחת זו, חסנם של ישראל, כי אין עוד מלבדו, מחולל כל. הם בעצמם מובילים את רוח העם להיות עם חכם ונבון, גוי אשר אלהים קרובים אליו בכל קראנו עליו, ועם יודע את העולם ואת החיים, ומתמם בכחו הגדול את החזיונות החיצוניים והפנימיים של המציאות הגדולה, הרוחנית והגשמית, באחדות נפלאה ומתאימה. אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. המינות כשהיא נזקקת לרוח אמונה, מוכרחת היא להיות בונה אותו בעיקרו על יסוד הסכלות הרחבה, המתפשטת בשדרות ההמוניות, ומפני קרני אור השכלה בהירה מוכרחת היא להתירא. אין לה מקום שאיבה של רוח אמונים מכל העולם אשר נתנכר אצלה מיוצרו, ובזה כבר מונח יסוד לכל און וחטאת. וההגזמה של ההתאמצות לברח מן העולם, אינה כי-אם מוסיפה כח לרשעה להתפשט בעולם שהחליטתה לגורלה. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו.

קמד[עריכה]

ההשכלה העליונה, על דבר המציאות הרוחנית, על דבר השכלים הגדולים, על דבר כל ההויה הנשמתית במלא עולם, כשהיא משתכללת, מראה היא את הגודל והאומץ, את היופי והפאר, את הבנין ואת החיטוב של העולמות העליונים ועיצום כבודם, עד שהאדם וכל כחותיו וקרביו מתקשר בזיום. ועם זה כשמתגברת ההבנה האורגנית בגדלה, העושה את כל היש לשיעור קומה רבתי, מתברר מיד היחש הגדול שיש לכל העולם ופרטיו, מאורעותיו ומקריו, הליכותיו וכל ערכיו להעולמות העליונים הקימים ונשאים. וחלקת העמידה במקום הקודש אשר לסוד ד' מתגברת, והיא נושאת ברוח האמיץ את כל תוכני החיים, עד שהתנועות החברותיות והאישיות כולן מתבררות, שהנן קשורות בקשר אמיץ עם התנועות רבות החיים, גדולות האור והזיו העליון, של חביוני העז אשר בספירות העליונות. ויבש וכמוש נראה העולם המוגבל והמצומצם שלנו, כל זמן שלא יפתחו לו השערים העליונים, כל זמן שלא יזילו עליו הצנורות החיים, הרוממים בעז נצחם, את שטף לשד חיותם, וסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם.

קמה[עריכה]

יש שתוקפת איזה יראה בעת יצירת המחשבות. עולה רעיון על הלב, מכיר הוא החושב, את הצורך הגמור של התפשטות ענפיו לרוחב, ושרשיו לעומק, את הכרח הידורו והתפתחותו, הסתעפותו והתילדותו, בכל עומק חידושו ובירורו. במצוי כל החשבונות השייכים לו ולהמון המחשבות הסובבות אותו. וממצרות אותו. ויראה של תוהו תוקפתו, והוא נשאר עם המחשבה הגולמית כמו שהיא, או שעל ידי דוחקה של יראה זו הוא מבקש לו רק שביל אחד בעלטה זו, ואין המחשבה פורצת את כל החומות של מאסרה, רק מרחק אחד היא מתפשטת בכבדות, והוא נענה ונדכא מלחץ המחשבה הצרה. והיצירה לקויה, והעולם הנזקק להיוצרים המחשבתיים שרוי באופל, ברעב וצמאון. אמנם יחש יש בודאי ליראה זו. שהיא חרדה של חלישות, אל המצב המוסרי, שהוא צריך להתתקן על ידי תשובה פנימית, היכולה להעשות מיד בטוהר רצון ורעיון. יש לפעמים שהדבר מתיחש גם כן למצב החומר והחלישות הגופנית. ויש שמעמד העולם הכללי, או היחסים היותר קרובים לו מהם, הם הם הגורמים את עוצר רחם הרוחני הזה. ועל כולם מתגברים, לפי ערך, על ידי הרבות אור הדעת, על ידי הכרת סבת העכוב. סוף כל סוף צריך האדם לגאול את חלקי נשמתו מגלויותיהם, לפדות את אסירי מחשבותיו ממאסריהם, לאמר לאסורים צאו, לאשר בחשך הגלו. וכשאדם רוצה לגאול את אותו ההמון הרב של היצורים הרוחניים, הם הם המחשבות והציורים הרבים, שהם בריות חיות וקימות, המבקשות פדיונן בכל עז ומרץ, באה לו הופעה פנימית מאורו של משיח, הגנוז בנשמתו, והוא מחולל גאולה, ומהוה אור חדש בעולמו. והולך האור ומתפשט, חודר ומתעמק, מתרחב ומתענף, עד באו אל שורש מקוריותו. ורגשי גאולה ואומץ מתחילים להיות מתחוללים בלבבות רבות, תנועות של תחיה כללית, של שיבת בנים לגבולם, של תיקון העולם. ושל קוממות הריסותיו. מתיצרים ומתרבים, הולכים הם ומתלבשים בצורות שונות. יורדים הם לים החיים, מתקשרים בגויות. יוצרים תכונות וערכים, מזגים וטבעים הנאותים להם. ומאשמנים קם עם לגאולה, וטל אורות, טל תורה. טל של תחיה. מתחיל את פעולתו. רסיסים מתחית המתים העולמית הגדולה באים ומתגלים. יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ רפאים תפיל. והיראה החלושה סרה. והגבורה העליונה לוקחת את מקומה. אל תיראי כי לא תבושי. ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. כי בעליך עשיך ד' צבאות שמו, וגאלך קדש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. כי ימין ושמאל תפרצי, וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי, נאם ד'.

קמו[עריכה]

כל מה שעובר על אדם יחידי ועל נפשו, מאורעותיו מיום התחלת יצירתו עד הגמרו בשכלולו, עליותיו והדרגותיו, חליפותיו ותמורותיו, הכל בגודל עבר ועובר על היצירה הגדולה, על כל עולמים, ומה שעבר ועובר על כל עולמים עובר על כל אדם. אמנם ישנם ענינים כאלה שהתפיסה הכללית מקדמת בהם, ומתוך ההזרחה של היצירה העולמית, מתוך מעשה בראשית, באים להכרת הנפשיות הפרטית, וישנם דברים כאלה שהתפיסה הפרטית מקדמת לבא, ומהם מתפיש אור הידיעה על חכמת עולמים. וישנם הרבה פרקים שהנחלים נפגשים זה בזה, וממלאים זה את זה, משלימים ומבררים זה את זה.

קמז[עריכה]

העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא, הדינים הקשים והגבורות שלטו לפני התגלות החסדים, העיגולים קדמו ליושר. ובעולם הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצאת ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחבת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא, ריח ניחח לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאוה גסה ועמוקה הושרשה. ומתוך הזבלים הסרוחים הללו, צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו, ויהי לנטיעה משמחת אלהים ואנשים, לגפן פורחת נאדרה בקודש, בטוהר ועילוי, בזיו חכמה ובערץ קודש קדשים, מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים. לפעמים יש אשר ריח הזוהמא הקדמוניה לא פג לגמרי, ויתחולל יצרא דעבודה זרה, השור הנגח והחמור הגס, הכלב הנובח עז הנפש, אשר לא ידע שבעה, נזדווגו בחושך כפול ועלטה ארורה. נצח ישראל את המחבל התוהי, גרש את החושך באורו הגדול. מרוח הזוהמא הקדמוניה יצאה האמונה בצורתה הפראית, ותהי למשול עמים. זאת הצואה הרותחת, שחוצפת ליעוג על דברי חכמים, נתחברה לה, היתה למאכל תאוה לנפשות דדמיין למעייהו הרוחניים, למעייהו דבני-נשא, וכן ירעה עגל. עד יפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה.

קמח[עריכה]

את הטבעיות הריליגיוזית הננו דורשים, לפעמים רוח פנימי מתמלא בקרבנו, וצמאי אלהים הננו בכל עומק נשמתנו. הצמאון הזה איננו פוסק מאתנו, ולא מכל המין האנושי, גם לא מכל החי ומכל היצור. לפעמים אנו פוגשים אותו בגלוי, הוא מלטף אותנו בהמון חבתו, לפעמים הוא מסעיר את נפשנו ברעש וסער, לפעמים מרוממנו מעל לשחקים, ולפעמים יושיבנו עד דכא, ובכל עת הוא חי בקרבנו, ביודעים ובלא יודעים. אנו מסתכלים על הטבעיות הצמאונית הנשגבה והקדושה הזאת, הסבה הקרובה הנפשית להתגלות כח האמונה, חוש האמונה, וההפעמות האמונית, שכשהיא מתמלאת בכל סגולותיה, בכל עצמתה וחילה, יצא מזה כלי התפארה של יראת ד' הטהורה, הנהדרה והמפוארה. לפעמים יש שנפגמה הסגולה הטבעית, מקלקול חיים, מרעתה של הנהגה, מגסות רוח, מזדון ורשע, ממעשים רעים ומתכונות רעות, רפיון וקלקול היסוד. האופי הטבעי האמוני בראשית מהותיותו, בהגלמת טבעו, מרעיש העולם, מקעקע את הביצור הנפשי באדם, מהמם את החיים החברותיים. ודוגמתו ביצירה החיה, הצומחת והדוממת, הארצית והקוסמית, קוראת לזועות, להריסות, למלחמות, למהפכות, למחלות, לרקבונות. והתשובה הטבעית באה ודופקת בפתחים, שב העולם אל שרשו, שב העם עד המכהו, מתכנעים לבבות גאים, חדלים רשעים מרשעם, נכנעו ולא אשחיתם. ובפנימיות הנפש המרגשת של האדם אורה וחשכה נפגשים, צולל הוא ושוקע, עולה הוא ומעופף, מגדיל מעשיו ומשנה ערכיו, שופך את לבבו, ונפשו משתוחחת והומיה. בתוך הטבעיות הרליגיוזית יש תערובת גדולה של טוב ורע, של אורות וצללים. נקראים אנו לקחת את השורש הטבעי מעומק יסודו, להעלותו ולהרימו תרומה לד', לזככו מסיגיו, לעדנו ולפנקו, לקחת את העז שלו, את הרעננות והחוזק, לפחת עליו נשמת חיים עליונה, לחברה במדות העליונות והעדינות, לתממה עם חזיונות העליונים, לקשרה בשורש קדש הקדשים, למתק את דיניה, להפריש ממנה את הסטרא אחרא, את הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, ליחדה עם דודה ברוח קדושה וטהרה.

קמט[עריכה]

המינות מתאמצת לקרוע את העולם, לפרוק עול המעשה, עבודה-זרה ותרנית היא. הביאו לבוקר זבחכם לשלשת ימים מעשרותיכם וקטר מחמץ תודה. חשבה בגאות זדונה, לספוג מן הקודש רק אורח הרעיון והרגש, וזהו הכל רק לתועלתה ולאהבת עצמה. אין לה שום הכרה בכבוד שמים ובתוכן של עבודה אלהית, אבל מתאוה היא לאותה המנוחה והשלוה שהבטחון והאמונה נותנים, אבל לסייג את החיים במעשה אינה חפצה. אחוזה היא יותר מדאי בהגסות הגופנית, ואינה יכולה לותר עליה. על-כן שתה בשמים פיה ולשונה תהלך בארץ, לחפות דברים אשר לא כן על ד' אלהיהם, ובתוך אותה הרכות וההכנעה, שמראה מבחוץ על-ידי פישוט טלפים, טמונים הם המון חרופים וגדופים ושנאת ישראל, זה גוי קדוש, נושאי האמת האלהית העליונה, אשר נתגלתה פנים בפנים במעמד אשר לא היה כן לכל גוי. ממקור משחת זה הולכת ונמשכת איבת הנחש הקדמוני לאדם וזרעו, בהפקרם של המעשים. המחשבה והרגש מוכרחים הם להטמע בעומק הרשעה, ומה שיראה איזה יפיפות, איננה כי-אם כסף סיגים מצופה על חרש, שפתים דולקים ולב רע. הסליחה והתשובה שלה נעשות בסיס לדבר האסור ולזוהמת החיים. אין בה אותה הטהרה וההגדרה של מניעת אחטא ואשוב, אחטא ויום הכפורים מכפר, שבאופן זה באה התשובה להעלות את החיים בטהרת אמת, להחיות את העולם, ולבנותו בתואר מעלה, לעשות את הטוב ואת הישר בכל אומץ, ולסור ממוקשי רע בכל עז ותעצומות מלחמה. והתשובה בעומק אמונת סליחתה, היא סוללת את דרך האורה, ומגשמת את המטרה של טהרת החיים בפועל. לא כן הוא באותה באר צרה נכריה, הסליחה היא לה מטרה, בשביל הסרת העול הנשאר עדיין בעומק הרוח מאין יכולת לאטום את הלב לגמרי, כדי להנצל ממוסר הכליות ומכאוביו, והמטרה היא להוסיף חטא על פשע. זהו ארס טמון בעומק של קליפה קשה זו, שהרבתה מאוד להסתירו, ולזייף את קלף אילן זה בתור תכלת הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד. ועתיד הוא עשו הרשע להתלבש בטלית, ולבא לשבת אצל יעקב בגן-עדן והקב"ה אומר לו: גם אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך אמר ד', וישראל עושה חיל. וידו נטויה במלחמת מגן פנימית מול איש צר ואויב, עד אשר יראו גוים כי הם זרע ברך ד', וברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אותו.

קנ[עריכה]

חושי החיים צריכים להיות בשלמותם, ההרגשות האסתתיות צריכות להיות מפותחות באדם, ומקושרות יפה אל הטבעיות הנפשית, ועל כולם יהיה השכל השליט העליון, והחודר בכל פרטיהם של כל הכחות המפותחים. ועל גבי השכל וכל ממשלתו, מתרוממת ברוממות גדולה ממשלת הקודש של אור תורת ד', בעומק האמונה ודעת ד'.

קנא[עריכה]

כשהאדם הוא בגדלותו, והשגתו מופעת היא באורה, אז רוחו מתפשט ומתרחב, אמנם אין אותה ההתרחבות בכלל גאוה שהיא מתועבת, אלא מכלל גודל נפש ורוממות רוח בדרכי ד'. אבל כשנופל ממדרגתו, ואז חושיו הרוחניים הם מוגבלים ומצומצמים, אם אותו רוחב הרוח שבעת הגודל ישאר בקרבו, יהפך לגאוה כעורה. על כן אז כעת הקטנות צריך שישפיל את עצמו ויקטין את עסקיו, ואז יתקיים בו ואת עם עני תושיע, ומאשפות ירים אביון, ולב נשכר ונדכה אלהים לא תבזה.

קנב[עריכה]

הולכים הם השבילים הרוחניים במערכות מיוחדות, עולם עולם בפני עצמו. העומד בעולם אחד, בשביל מיוחד, יוכל עולם שאינו שכלו, שביל מיוחד לאחר, להיות נדמה לתוהו ובוהו, לחורבה ואפלה, אף על פי שלגבי מי שהוא עולמו הרי הוא מלא בנין ונגוהות. שמירה צריך כל אחד להיות מוגדר בעולמו, ואם יהין להציץ בעולם שאינו שלו, ידע להיות נשמר ברוחו, רק להציץ, ולא להשתרש ולהשתקע שם, כי יוכל להיות מעקר עצמו מעולמו, והעולם הזר לא יקלטנו, לרגע הרי הוא מתקבל בתוכו בתור אורח, ואם יקבע בתוכו את דירתו ימצא עצמו יושב אל עקרבים, במעוף צרה ואפלה מנודח. ולמה תשגה בני בזרה, תחבק חיק נכריה. כי נוכח עיני ד' דרכי איש, וכל מעגלותיו מפלס. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.

קנג[עריכה]

אל יפול לב אדם בקרבו אם אינו יכול להשתקע בשום מקצוע מיוחד, ואפילו אם אינו יכול להעמיק ולהרחיב בענין אחד, בשיטה אחת, או בלימוד אחד, כי לפעמים יש שתכונתו המיוחדה היא דוקא לקרב רחוקים, לאחד ולכנס אותיות נפזרים, לסכם רעיונות קדושים ונאצלים המפוזרים במרחבים שונים, וידע שזאת היא תעודת עבודתו, וישמח בחלקו.

קנד[עריכה]

חיבור החכמה והאמונה צריך להיות לא רק באיש, כי-אם בעצמיותה של התכונה. לא די שהאדם המשיג הכרות תשובות יתאמץ גם-כן בציורה של אמונת הקודש, כי יוכל להיות שתוכני אמונתו יבאו לא בהתאמה למדרגת השכלתו, כי-אם שתהיה איזה פנה בנפשו ריקנית מהשכלה, ומפני חולשתה הרוחנית תקנן באותה פנה אמונה המונית. אבל צריך אדם לדעת, כי לפי מדרגת הכרתו מוכרחת היא נקודת אמונתו להתעלות. על כן צריך הוא שיעסוק בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו, כדי שתתמזג נקודת אמונתו בעצמיותה של נקודת השכלתו והשגתו העצמית, ובכלל ידיעת קונו כלולים כל ערכי האמונה, הגדולים עם הקטנים. ולא באדם פרטי בלבד הדברים אמורים, כי-אם באומה כולה בכללה ובעולם כולו, בכללות האנושיות. רוח האדם הולך הוא וסובב, מתאר ועולה במסלוליו, ומגמתו הפנימית היא לאחד בהתמזגות פנימית את שתי הנקודות העליונות, שהצורה העצמית של האדם מתעצמת בהן, נקודת ההשכלה ונקודת האמונה. וכל העליות והירידות, וכל התגרות והמלחמות, הגשמיות והרוחניות, כל השיטות והמפלגות, כל התנועות והתעוררות הרוח והמפעלים שבעולם, הכל הולך הוא אל מרום המטרה העליונה הזאת. ובהכרה רזית פנימית, הננו קרואים להקשיב את הוד קול ה' של ההתאחדות הנפלאה של שתי נקודות עולמים אלו במלא היש, ותהומא עילאה אמר לתהומא תתאה אבע מימך, תהום אל תהום קורא, קול שני רעים אני שומע.

קנה[עריכה]

היצירה הישראלית מיוחדה היא. הנשמה הלאומית בכללה, ונשמתו הפרטית של כל יחיד, אופי מיוחד יש לה. הדעה העליונה של האחדות האלהית, היא הקובעת את חותמה המעשי בחיים ובמציאות הישראלית. האורגניסמוס, הקישור העצמי שיש להגוף עם הנשמה, הוא מיוחד בישראל יותר מבכל עם ולשון. כל תנועה היא קשורה במעמקי החיים הנשמתיים, כמו שבהשקפת העולם הישראלית חיי העולם והעולם מאוגדים. ההשגחה האלהית נוקבת ויורדת עד עמקי עמקים, והיצירה מתחלת מראשית הויית החומר, ועולה עד רוממות הצורה היותר עליונה, וחוזרת בשפעה מראשית רום הצורה האצילית עד עמקי כל חומר. אין סתר ואין צלמות החוצץ בעד האור העליון. השגת אמת עליונה זו, חיה היא בישראל במציאות, והיא נחלת העתיד של העולם כולו.

קנו[עריכה]

אופן השליבה, איך שהרוח משלב בפנימיותו את הגיונותיו וציוריו זה בזה, זה מזה וזה מזה, זהו דבר נעלם מן העין. בכל בנין שכלי, אפילו היותר גלוי והגיוני, יש בו צירופים כאלה שאנו בולעים אותם מבלי הרגשה, ואין אנו יודעים בעצמנו איך נתחברו הענינים זה בזה. לפעמים יש שהחקירה מתעוררת על אילו בדקים, ועל פי רוב הבקורת וההסתעפות ההגיונית באה למלא את הפגימות שבין מחשבה למחשבה בסדרי הבנין המחשבתי, אבל אחרי כל החקירות, הננו דולגים ופוסחים מדריגות הרבה בפסיעות השכליות. ובאמת אין אנו מניחים שום מקום פנוי, רוחנו כבר התפשט בכל המילוי, הוא כבר חיבר לו את בניניו עם כל חלקיו. בנשמה כללית הדבר הוא עוד יותר נפלא, הרחוקות הן יותר נעלמות, יותר נפלאות ויותר מלאות חיים של תעלומה והוד פנימי. בכנסת ישראל רפוד אוצר גדול של רזי עולם בארג המחשבתי שלה. סדרה הפנימי משולב בהגיון מחוטב ונפלא, בוקע ועולה למרומי שחקים, יורד וחודר לעמקי תהומות, מתפשט ומתפלש בכל מחבואי החיים, מנתח נתוחים מעשיים, דקדוקים חלקיים, בפלס מדוייק ונפלא, משער השערות עליונות וחזיונות אציליות בתפארת רעננה רוויה קודש קדשים, נושא דעה על העבר ועל העתיד בגבורת נשמה מלואת אמת, בוחן וסוקר חיי עולם וחיי שעה, מתכן את הרוח, את החיים ואת המפעל, במתכונת נפלאה, מעריך ערכי עולמו וערכי עולמים אשר מסביב, אשר ממעל ואשר מתחת, בהערכה מיוחדה, נפלאה ורבת אונים, מקשיב לסוד שיח כל רז קודש, הוגה הגות עולמים בצביון מיוחד, אשר אין לו דוגמא ומשל בכל האדם ובכל העמים. והכל הולך ומפכה מכח הכנתו הנשמתית פנימה, מאריגתו הפנימית עם כל המסכת אשר אשר מסכה החכמה העליונה באוצר התורה שבכתב ושבעל פה, באוצר הנבואה ורוח הקודש, באוצר הכשרון, החיים והתקוה, באוצר המרץ וההסתגלות המיוחדה להמון [...].

קנז[עריכה]

לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה. באדם זורחת היא האורה של עולם הבא לפי טהרתו, קדושתו וגבורתו הרוחנית, בהופעת קודש, בשכל, ברגש, בציור, בדמיון, בטבע, במזג הגופניות. וכפי אותו הערך, שהשליטה על ארחות החיים כולם ועל עצם החיים וכחותיהם באה מכח ההתכוונות אל חיי עולם הבא, כה הם מאירים יותר, כה הם עדינים יותר, יותר מלאים גבורה ותפארת, יותר מיוסדים ביסוד חיים קבועים, אהל בל יצעד בל יסע יתדותיו ינצח, וכל חבליו בל ינתקו. כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם, מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה, בממלכה ובמשטריה, בעולם היופי והגבורה, באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם, הקטנים עם הגדולים. החותם העליון של חיים עליונים ממלא את כל חלל העולם, וזיו השכינה פורח בכל, והטבע וחוקיו, הליכות שמים וארץ ומשטריהם, החיים והמות הנראים בעולם, התקוות והתלאות, הכל מואר באור חיי עד, באור חיים, שכוס התענוגים העדינים, המרוממים כל נשמה, ומצחצחים כל רוח ונפש, ממלאים הם את כל מהותם. והאישים היחידים, שמעלים הם את חייהם למדה זו, מתברכת מדת האמונה אצלם, מתעטרת בעטרה של הכרה עליונה. העולם ומלואו, הזמנים ושטפיהם מתיצבים ברוחם במערכה בהירה, מלואת כבוד, גודל נצח והוד, וזיו אור עליון, הממלא את כל השמות, את כל האותיות, את כל ההגיונות, כל המחשבות, כל משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם, שוטף עליהם תמיד, בעוזו ועטרת חינו. והם מלאים אהבה לכל היקום, לכל הבריות, שקועים באור החסד העליון, האומר לעולם חסד יבנה, ודעת ד' במשפט ובצדקה ממלאה את כל אחד מהם.

קנח[עריכה]

כח החיים המרחף על פני תורה שבעל פה, צריך הוא ספרות מיוחדה לבאר אותו. אמנם ראשית שמחתה של תורה היא המלתא דבדיחותא דאמרי רבנן עד לא פתחי בשמעתא, נובע הוא מיסוד מלא כח זה. ההכרה המלאה שהפוריות של תורה שבעל פה, הסתעפותן הגדולה של ההוייות התלמודיות, באות הן מכח חיים מלא האצור בגוי איתן, שיסוד החיים הכבירים מענין אותו מעומק נפשו, ומדריך אותו לחיים מלאים מפעלים ומתכונות רבות, אותה התזה הגדולה של כח החיים, המפלגת מתוכה נחילים גדולים וקטנים, לא למעט חיים באה, כי אם לרבות. ובהרבותה את כח החיים בהשתרגות ענפיו, היא גם כן משפרתו, מקדשתו ומעלתו, משמחתו בצביונו, ומקימה אותו, באחריות בטוחה, למשמרת לדור אחרון, בנים יולדו.

קנט[עריכה]

ההתקרבות שהאדם מקרב את עצמו אל ד' בציורו וברעיונו, בכל האופנים שיהיה הרעיון מצטייר, הוא יקר ונפלא מכל הון, אלא כל מה שיהיו מעשיו יותר משובחים וחכמתו יותר גדולה וידיעתו את התורה יותר רחבה, ככה יערך יקרתו של הרעיון הדבקותי. אבל מכלל ערכו המרומם לא ירד לעולם, אפילו אם יהיה מצבו המוסרי של האדם נמוך, ומעמדו השכלי והתורתי בשפל המדרגה, בכל זאת הגעגוע הפנימי אל הדבקות האלהית מרומם אותו משפלותו, ואם גם לא יופיע כל האור החיוני שיש במחשבה או בציור האלהי בזמנו, יופיע לזמן אחר היותר מוכשר, ובכל אופן ישתל הרעיון בתוכן הנשמה, וקונה בזה חיי עולם, וזוכה לו ולדורותיו. ואם נשאו לבו לחשוב מחשבות כלליות, כפי רוחב המחשבה יפלש הרעיון האלהי בתוכו נתיבות, ואם ירצה להעלות במחשבתו את כל דורו, אפילו אם יהיה שפל שבאנשים, בכ"ז פועל הוא במחשבתו, כיון שמיחד אותה לכונה אלהית, את כל אשר יחשוב לבבו לטובה. וכן מתרחב ומתעלה הרעיון עד שאפילו אם יחשוק להעלות את כל הדורות ואת כל העולמים, כיון שמחשבתו רצויה ונטייתו היא פנימית, ומשוקה מחשק אלהי באמת, לא תשוב תשוקתו אחור, כי דבר ד' היא.

קס[עריכה]

מכח החיים המורגש אשר בתורה שבעל פה, המתפלש בסעיפיו בכל אותו התוכן העשיר אשר יום ליום יביע בכל התהלוכות ההלכיות והאגדיות, מכל אותן היובלים הרבים המשתפכים זה לזה, בין המפכים ישר מתוך הבנתה של תורה המבטאית, בין הבאים מהשפעתה של הנשמה הישראלית מצד תולדתה גידולה וחינוכה, בין הבאים מהכרת העולם והחיים, בין מסעיפי ההשכלות הנשאבות שנקלטו מבחוץ ובאו לפנים ונתמזגו יפה, מכל המית החיים הללו, יתרומם הרוח עד הכרת החיים העליונים, תפארת החיים, נועם החיים וזיום, אותו המעין הנצחי המפכה בתורה שבכתב, אשר ממקורו כל הנחלים, והוא נובע ויורד ממקור המקורות, אשר בשורש שרשם של נשמתן של ישראל, שמתגלה בהתגלות אלהית עליונה בכל מסיבי הקורות, בכל התולדה הנפלאה של ישראל, ובכל תנועות החיים אשר להאומה, החיצוניים והפנימיים, מחיבורם של שני המאורות הללו, מהתאמתה של תורה שבכתב עם תורה שבעל פה במקור חייהם, באה ההכרה העזיזה להבחנת רוח החיים העזיז והעשיר המרחף על פני האומה כולה, המאיר בנשמות היחידיות של בני ישראל, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והמופע ביותר בנשמתה הפועלת של האומה כולה, המגלה את פעולותיה מאז מעולם בכל דור ודור לפי אופיו. גודל ימלא אז הלב, אהבה בלתי מצרים הרוח, גאון עולמים תתמלא הנשמה, למראה זוהר חיים אדירים הללו, תביא את המחשבה על דבר האיחוד שיש בין נשמת האדם הכללי עם נשמת אומה נפלאה זו, ואת המקום העליון שהיא מוצאה באופיו הכללי, וחוקות שמים וארץ, חוקות הטבע וחוקות עולמים, מתאחדים בחוברת, והכל בא בריכוז עליון לספר מעוזם ומבטחם של ישראל, ושמתיך לגאון עולם, משוש דור ודור.

קסא[עריכה]

הגודל הפשטני בא מתוך גדולה פנימית, שהערכים היותר כוללים, מקיפים, גבוהים ונאצלים, הם קרובים מאד אל החיים, מפני גדולתם של החיים.

קסב[עריכה]

ההשכלה הנקיה, עם הבריאות הגופנית והנפשית ביחד, כשהן מתחברות על ידי חינוך הגון במדות טובות, מגלות הן לנו את האור האלהי בישותו, בעשרו וישובו, עד שכל הרמה נשמתית שבאה בקרבנו אל העולם העליון, כל געגוע וחשק פנימי לדבקות האלהית, מציירת בקרבנו עולם מלא של ישוב, של עושר ושל בנין, ונשמתנו בקרבנו נעשית יותר עשירה בצבעים, בבנינים, והכשרה לכל עבודה רוחנית וגשמית נעשה יותר אדיר. וכמשמעלה זו מתחברת אל הכלל, אל האומה, אז נועם ד' שורה עליה, ומעשי ידיהם מתברכים, גבורה פנימית מתגברת בקרבם, והם מוכנים לגאולה ולישועה, שיש בה ישועת הנפשות וישועת הגופים, זכירת ברית אבות וזכירת הארץ יחד.

קסג[עריכה]

דוקא באמונה אלהית פשוטה, שאין בתוכה שום הגבלה ושום התחכמות אנושית, מתגלה האור העליון, והזיו הפנימי של החיים היותר שלמים. התהלך לפני והיה תמים. כל המדות הטובות מתכנסות דוקא בנקודה עליונה זו, וכל המדות הרעות בורחות ממנה. והיא, דוקא היא, ברוב פשטותה כוללת בקרבה את כל הנשגבות שבעולם, את כל האמת ואת כל השירה, את כל הגבורה ואת כל התפארת. וכשהעולם מתוקן נעשית נקודת אמונה עליונה בריאה וטבעית זו, המושלת בגאות עולם, ובני אדם מביטים וננהרים, מתמלאים חיי גודל ועז ואהבת הבריות, ורוח הסבלנות היותר עליונה, מדת הרחמים היותר נאדרים, וחפץ החסד והטוב היותר מלא, הזריזות היותר מחוטבה, והאימוץ האישי היותר ברור, מתלכדים באותו עז הרוח שהוא תולדתה הנאמנה של האמונה הטבעית הפשוטה והברה. וכל המחשבות היותר מופשטות מתכנסות אליה במנוחה וסידור מתוקן ומשוכלל, כי אין מחסור ליראיו.

קסד[עריכה]

ראשית המחשבה של מציאות עולמים צריכה להיות בגבורה, במדת הדין. אין שום רעיון מושכל להמציא ברואים והמון עולמים שאחר כך יצטרכו לחסד. החסד אינו אידיאל כי אם לאחר ההתהוות, לאחר שכבר המציאות מופעה ועומדת, לאחר שכח החיים דוחק את היש להיות יש, ולעמדתו הוא צריך לחסד, שאף על פי שאינו כדאי והגון לכך, מאוצר מתנת חנם מחונן אותו אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד. אבל להמצא לכתחילה הוא דבר מאושר רק כשהוא ממלא תפקיד כל כך נחמד, כל כך יפה ומאושר, עד שהוא ראוי להיות על פי הדין, על פי עומק הדין, על פי הדקדוק היותר מכוון שבדין, למציאותו ולכל שפעת טובתו. לזאת עולם חסד יבנה, אחר שאשיותו הונחו בגבורה. ותורה, שהיא ראשית מחשבת יצירת כל עולמים, מפי הגבורה נתנה. וסוף כל סוף יתאשר העולם, עד שיעמד בגבורה, ואבירי לב הרחוקים מצדקה, גבורים, נחמדים, שכל טוב, כל הדר תפארת, נשקף בהם בעומק נשמתם, יהיו כל היצורים. אז ידעו את אור טובו וחסדו הכמוס של אל גבורה, המושל בגבורתו עולם, וישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה. והכרזה דתית שהיא נתוקה לגמרי ממדת הגבורה, ומתגדרת רק ברוך החסד מתחילה ועד סוף, בשקר יסודה, ולא תעמוד, כי עד ארגיעה לשון שקר, ומרוחקת היא מתפארת עולמים, ומזיו העליון המלא תעצומות ועז לאלהים. אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים. ותורת אמת, אשר נתנה מפי הגבורה, בעומק הליכותיה, בתכונת בנין עולמים, מראש מקדם ועד סוף ותכלית הכל. וכנסת ישראל, שושנה העליונה, יתבא היא על עלין תקיפין, והיא נאצלת מגבורה שלמעלה, שעומק חסד עולמי עולמים, חסדי דוד הנאמנים, החסדים המהוים את הגבורות היותר אידיאליות, היא המנצחת בכל מלחמות ההויה. עורי עורי לבשי עוז זרוע ד', הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין.

קסה[עריכה]

לפעמים נפסקת היא הופעתו הרוחנית של האדם על ידי מה שהוא חפץ בהשגה נמשכת כנחל, שאין לה הפסק. ואינו שם אל לבו, שאין טבע השגתנו את המחשבות העליונות והצורות הרוחניות כי אם בהשגה מופסקת, שהיא הולכת בצורה של ברקים. וכל ההבדלים שבין השגה להשגה תלויה היא באיכות הברקים, ובקרבתם זה לזה, עד שאפילו הצורה הנמשכת בציור אינה גם כי אם המשכה של ברקים תכופים, שאין הפסקתם מורגשת. וזה נוהג בכל השגותיהם של בני אדם, אפילו העליונה שבעליונות. ואין החשק התדירי של הופעה דבוקה נמצאת בנו, כי אם מצד הצפיה של העתיד הגדול של עולם הבא, שאז נאמר ירויון מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם. וכל אלה המאורעות. של התשוקות העליונות ומדותיהן וההברקות והפסקותיהן, נוהגים הם בכל מין הופעה והשגה, יצירה וחדוש, לפי ערכה, מן הבריאה היותר עליונה, והנבואה היותר בהירה, עד היצור הקטן, והחידוש היותר רגיל. אף על פי שהם רחוקים זה מזה יותר ממרחק שמים וארץ. ויותר ממרחק מזרח ממערב, מכל מקום החלוקים שביניהם יש להם דוגמא, שמהקטן נוכל ללמד על הגדול. והשעור המועט מודד את המרובה.

קסו[עריכה]

מתרומם הוא האדם כשעוסק בדברים נשגבים, מזיו הנשגב מתאצל על העוסק בהם ציור פנימי, שמזהיר את העצמיות הנפשית של ההוגה והמצייר, עד שהשיגוב מתעצם בתוכיותו. וזה נוהג בכל נשגב גלוי, בכל יופי נעלה, בכל הוד מוסרי גדול, בכל חכמה וסדר מפואר. ובדברים האלהיים, בתורה ובמצוות, האור הנשגב בהם אצור וגנוז, חבוי וטמון, בצורה של חיים אדירים, שרק קוים וניצוצות יוצאים מהם ללב העוסק בגלוי, וזיום המתגלה תלוי הוא באופיו האיכותי, לפי מדת רוחו וטהרתו של כל אחד. אבל ההשתגבות הנשמתית אינה קשורה בהמדה הגלויה שבשיגוב האלהי שבמצוה ותורה, אלא העצמיות משתגבת בפנימיות מהותה לפי אותה המדה הנאצלת, שהנשגב העצמי שורה באורו בנושא הקדוש ההוא של אור התורה והמצוה. על כן אין קץ ותכלית לאושר הנשגב של עוסקי תורה ומצות, ואין גבול לנעימות ששון הקודש, השרויה ברוח הפנימי של כל המתחבר לקודש. ורז זה של שמחת המצות והעבודה האלהית הוא המנשא את נשמת העולם לתעודתה, ישמחו השמים ותגל הארץ.

קסז[עריכה]

החלישות והעיפות הנן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרטי. החלישות גורמת שימשיך האדם אל הבשר את האימוץ הנפשי שלו בכונה כדי להחזיק את עמדתו, ובזה הוא מוריד את הזרמים הנפשיים ממקום מעלתם וטהרתם, והודם ובהירותם נפגמים. האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, ועל ידי חיים מוסריים במעשה, על ידי אור תורה ונר מצוה, הנם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים על ידי זה את כחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. חשבון הנפש נעשה צלול מבלי מועקה, והענוה הטהורה, שפלות הרוח ודכאות הנפש הנקיה והבהירה, בוא תבוא בחשבון צלול ונועם פנימי, וענות חן מרטיבה תמיד את הנפש. ענוה ובושת פנים ממחקות את הסאה של מרץ הכחות, כשהם חפצים לצאת חוץ מגדרם, וצוררים אותם בצרור חיים עדינים פנימיים, ומוסיפים בהם אומץ להוסיף לקח וחיים טהורים. על ידי החולשה הבשרית, צריך האדם לאגור אל קרבו ציורים מאמצים, והציורים המאמצים המלאכותיים והחולניים מעוררים גסות הרוח, גאוה עכורה, ועזות מצח מדולדלת. כל הוד וכל יופי מוכלל ומרומם, נשכח, והצבעים הבהירים, הנוחים והנעימים, של הבטחון והאומץ הפנימי, המחובר עם הענוה הטהורה ובושת הפנים והצניעות הנאוה, משתכחים. וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה. אומה חלושה ודלולה מוכרחת היא להתאמץ באימוץ מלאכותי, שמעורר בקרבה מדות מזוייפות, וגאוה בלתי נורמלית. חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שאזרם בגבורה פנימית, ביחד עם החולשה והרפיון הדכאותי של הגלות. בכל זאת צריכים הם מדוי הגלות, והמדוים הקדומים בכלל, רפואה על ידי תוספת גבורה. והגבורה צריכה להיות בכל המדרגות, גם באוצר החומריות, ועל גבי בסיס תחתיתי זה, יפרח כל קודש וכל נשגב, כל הוד וכל גודל.

קסח[עריכה]

יצירת העמים כיצירת הבריות בעלי החיים. הכחות הגשמיים והרוחניים יש להם זה לזה ערך. הבריות הנמוכות גופם חלש הרבה, וכשאנו מגיעים להיונקים עומד האדם באמצע, לא יקבל את העוצם של האריה, ולא את התפשטות הגויה של הראם ושל הפיל. כך מדודה היא תכונה הנפשית והגופנית זו לעומת זו בגודל העמים וחזקתם. גורלם של ישראל, מפני היתרון האלהי שבהם, הארת רוח של קודש דגולה ומצויינה, היא מציירת את האומה במדה זו, כי אתם המעט מכל העמים. מקוים אנו לחוזק, אומץ וגודל, זהו כבר עליית היצירה, שהאומץ הגופני יתברך ממעין הרוח. אבל בעולם מדוד, שכחות הגופניים הלאומיים, כהכחות האישיים הפרטיים, צריכים זיקוק לגופניות וחומריות במדה מיוחדה, וההטבעה הגופנית דורשת היא תפקיד גדול ושיקוע נפשי, הננו שמחים בגורלנו שצמצמה ההשגחה האלהית את עצמתנו הגופנית, והננו עומדים במערכת העמים כתפארת אדם בין חיתו יער.

קסט[עריכה]

בעולם של הטבע מונחים הרבה צחצוחי טומאה. העולמות ירדו על ידי הקטרוגים והפגמים שקדמו, שתיקונים העתידים הם המוכנים להעלותם. ההתקשרות העצומה עם הטבע, גורמת שישקיע האדם ועם את רוחו במעמקיו, ושואב הוא מזוהמתו אל תוכו, ביחד עם שפעת יפיו ועצמתו. בזהירות גדולה הננו מתנהגים עם קישורנו אל הטבע, כדי להנצל מאותן השחיתויות המונחות במעמקיה. התורה היא רטיה מגינה, סם של חיים, שרק בהיותה היא המקיפה וממלאה את נשמתנו, באופן הפרטי והכללי שלנו, הננו יכולים להתקשר גם אל הטבע בלא נזק. גם שירת הטבע מוכרחת היא להיות סופגת אל תוכה חלקים מזוהמתו, ואם אנו נזקקים אליה, כמו שאנו נזקקים לכל חיי הטבע, אבל עם הזהירות מהארס הטמון בקרבה, הננו תדיר מתחשבים, מה שהוא למעלה מן הטבע ונקי מכל סיגיו הוא רק התורה, וכל המפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו. הנבואה ורוח הקודש יש להם קישור מצד צורתם החיצונה אל הטבע. צד הטבע שלהם הוא קשור בקודש הצורתי העליון, בטהרתה של תורה. אמנם מי שמתקשר רק אל הצד הטבעי שלהם, ומנתק אותו ממקור קדשו, הרי זה מזדהם בזוהם של הטבע, כשאינו מתעלה על ידי העליה של תורה, אשר לא תמצא בארץ החיים. ומתוך כך באה טומאת הידים לכתבי הקודש.

קע[עריכה]

בכל מה שיש איזה צד הגבלה יש לחלק בו בין רצון והכרח. כל רצון חפשי סופו לטוב, וכל הכרח סופו לרע, עד שיחזירנו הרצון לטוב. בכל מצוי, כיון שיש בו צד הגבלה יש בו צד הכרח, וזהו צד הרע שבו. השתלמותו תלויה היא בחפשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות. הטבע המעשי הוא מלא הכרח, וכמדתו הוא מלא רע. הצד הטוב שיש בו הוא מה שבעלי הרצון יכולים להטביע ברצון עליו צורה מיוחדה, ובעומק החבוי האמוני צדיקים שולטים ברצונם החפשי על חוקי הבריאה. ועומק עמקי הטוב, הממתיק את כל הרע, הוא מפני שאין ההכרח הכרח גמור, אלא הוא רצון עליון חפשי, שמתגלם בחיצוניותו לצורה מוכרחת, ונמצא שפנימיות הכל הוא טוב, והרע הוא רק חיצוני. ממוצא דבר למדנו, שאין כל השפעה שהטבע בחיצוניותו משפיע שלא יהיה ספוג מן הרע של ההכרח שבו, ואפילו היופי והשירה שבטבע גם כן היא געולה מן הרע המוכרח שבו. אבל הכל נגאל ממאסרו המוכרח על ידי אור הפנימיות המופיע, אור הרצון, שזהו הזורח בתורה, שמתיחש האדם והעולם אל רצון ד', יוצר כל ברצונו. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לשם מי שאמר והיה העולם.

קעא[עריכה]

משפעת קדושת התורה נמשכים החיים לישראל. חיי האומה וחיי היחידים, וחיי העולמים בכללם, לא מפנים אחד של תורה לבד הם נמשכים, כי אם מכל דרכיה, מכל אורחותיה ונתיבותיה, מכל האצור והכלול ברוחה. כשנמשכים אחרי הפנים החיצוניים של תורה, אף על פי שמוצאים בהם עז ואיתנות, יופי וסידור, אם הפנים הללו נטולים הם מכל עשרה של תורה, משפעת חיי האלהות שלה, אין החיים מתפלשים על ידם בזה. ולפעמים נהפכים לסם מות אותן השפעים ההולכים על ידי התיאור החיצוני, אף על פי שנראים נאים והדורים. גבורי כח מקפלים כל הפנים ביחד, וכל פנים מתרחבים לכל תוצאותיהם, והם שואבים את החיים מכל, ואפילו כשהם עסוקים באותו הצד השטחי החיצוני, הם נושאים עיניהם למרחוק, למקור החיים, שמשם כל הארחות מתפלשים.

קעב[עריכה]

כל רמז, כל דרש, כל סוד וכל הגיון, כל פשט וכל הרצאה תורתית, הוא משוקה מטל חיים של הכל. מעלה יתירה יש בהרצאתה המעשית של תורה, כשבאה ללמד את המעשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהחיים העצמיים שהם בעומק מהותה של תורה נמשכים עמה במורגש, והם מרעננים את כל הפנים ההגיוניים והתיאוריים.

קעג[עריכה]

כשאין מגלים על ידי תשובה מאהבה, על ידי עומק אמונה, על ידי תורה ותפילה, על ידי מצוות ומעשים טובים, על ידי רזי תורה היותר פנימיים, את האור שלמעלה מן הטבע, הנפש מתאחזת ברתוקי הטבע, ומשתפלת גם כן בשפלותו של הטבע, עד שהדעות מתנמכות, משאת הנפש מתקטנת, וכשהיא משתרשת הרבה באחיזה של הטבע, הרי היא מרוחקה ממעופה העליון, מתעודת החיים העליונה, שהיא כל מגמת הויתה.

קעד[עריכה]

כהבדל שבין מים עכורים ודלוחים, שאינם ראויים רק לשתיית בהמה, לבין אותו העידון של אויר זך וצח, מחיה נשמות ומשיב נפשות, מים קרים נוזלים, צלולים ומתוקים, מבאר מים חיים, למחיה לאדם, לאצילים, שרים, בני חורים, ובני מלכים מגודלים בתפנוקים, כן הוא ההבדל שבין ההשפעה הנפשית ההולכת מכל אשר יהגה לב האדם מהעולם והאדם, מהאלהים וכל מרומים, מחובות המעשה והרעיון, מהרגשות וכל ציורים פנימיים וחיצוניים, מעשתונות הכלל והפרט, מכל רוח שירה וזמרה, מכל יופי ותפארה, אשר ברוח האדם יסודו, ואשר בטבע העולמי המוגבל מונח שרשו, ואשר מוכרח הוא בטומאת הבשר להטמא, ובזוהמת הדם להזדהם, לאותו הרוח המפכה ממקור האלהי העליון, משאיבת רוח הקודש הזכה, מברכת אל עליון העליונה. חלק כל העמים הוא אלילים, מעשי ידי אדם, ומחשבות יצורי אדם, מוסרים ונטיות אשר לב בשר מתרומם או משתפל הגה אותם, שאיפות אשר העולם הטבעי ושרשיו הנם מוסדותיהם ומגמתם. גם את הציורים האלהיים, גם את החובות המוסריות היותר עליונות, גם את הפאר היותר מתנשא, הכל נדלח הוא בדליחה המוגבלה אשר לאדם שבעפר יסודו, וריח נבלת עבודה זרה מן הכל נודף. לא כאלה חלק יעקב, אשר גם ריח בגדיו הוא כריח שדה אשר ברכו ד'. ההבדל המחצבי של הנשמות, אין הבדל כהבדלו, והבדל ממין זה הוא מחלק בין תכונת החיים שבארץ ישראל לבין אותם שבחוץ לארץ, לכל פרטיהם בקודש. כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וכל רוחו הוא אנושי ומוגבל, וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה.

קעה[עריכה]

הפלוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה, ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי. סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר. ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם. יתרה ממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף. היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל. ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. ואפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, דכל נהורין מתחשכאן קמיה. ומתוך היתרון הרזי הזה של התאחדותם של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה, רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית. ע"כ רק הסוד הוא נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה. האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם. ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלהי, שרק זוהר הנבואה, ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון, ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח. רק סוד שיח עליון הוא מחלק את השדרות, מה יחשב לראשית, ומה יחשב לאחרית, איזה מערכה לא תכנס האחדות, מפני שפלותה, ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר.

קעו[עריכה]

הסתרים העליונים, מתוך גדלם, מרוב הופעת אורם, מהרסים את כל הסדרים הקבועים בתכונת השכל הטבעי, הפשוט. אמנם באמת מחדשים הם את כחו בכח כללותם. אבל החידוש הזה, שהוא חידוש החיים הרוחניים בצורתם העליונה, יבא רק אחרי השיקוע העמוק ביאורי הדעת. אבל לפני זה פוגש הבלבול וערבוב הסדר את האדם, והשנאה מצד התכונה הטבעית, החדורה עמוק באדם בצורתו הרוחנית הקבועה בו בטבע, באה לכל הדרישה החבויה. אמנם בתוכיותה של שנאה זו אהבה רבה גנוזה היא, אהבה עליונה. וההכרה מתגברת. כל אשר יזדכך האדם בחרותו הרוחנית, שאם כל מדע והרת עולם ושל כל הכרה תתרחב לפניו בעוצם יסודה. כל אשר שפעת הרזים ישביעוהו, אז תבא חכמה בלבו ודעת לנפשו ינעם. והנורמליות של השכל הישר, ופשטות ההרגשה האיסטטית. וכל צורה בהירה טבעית של כל יופי ונשגב בבריאות טבעיותה, תשוב להזריח לו בזוהר עליון. בהרחבה אשר לא היתה יכולה להיות גם משוערת לפני החדירה אל עומק הרזים. אשר בסוד ישרים. ורישומי השנאה הקדומה, אשר הושרשה לפני הופעת האור במעמקי הנשמה, יבאו לשימושם היותר מכוון, שהוא שמירת הגבול בין שני העולמים הללו, באופן שכל אחד קיים הוא תמיד בצביונו, ובאין צורך של שום הפרעה ושום ביטול מתכונותיו, הוא מופיע במלא זוהר חייו, משפיע ומקבל שפעת עולמים. מתלבש ומתקשר בחברו. וצרת השנאה והקנאה הרוחנית הפנימית סרה לגמרי, ותחתיה באה הגבלה בריאה, והכרה מחוטבת, שבהתאחדותם יחד של שני העולמים, הגלוי והנסתר, במלא צביונם, בעירוב פעולותיהם בתכונה בנינית ומסודרת, יבנה ויתכונן עולם מלא, בכל הדר גאונו. החק ומקורו, ומה שלמעלה ומה שלמטה ממנו, הטבע הגשמי והרוחני עם כל שרשיו, החיים ביסודם, מעומק מאפליהם עד למעלה מכל זהרי אורם, יחד מתכנסים לחטיבה אחת. ונחלי השיגוב והרוממות שוטפים בגדלם. וישועות מתחדשות, צדקות נצמחות, ועם נברא קם להלל יה.

קעז[עריכה]

כל תכונה המתגלה בחיים, מוכרת היא בעצמיותה, מהותה, בהגמרה. תוכן הרוחות שבקיבוצים, בשליטת הנפשיות האנושית המתגלה, בערך הגודל והעומק אשר לאמונה, מתגלה ההויה הפנימית אשר למתדבקים בה. ראשית הצמח הישראלי במילואו בתור אומה, יצא בעז, בחומר דין ואדירות גבורה, לא תחיה כל נשמה. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידיאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם, עליית החיים, הגדלת המציאות לכל פרטיה וענפיה, הרמת האדם למרומי השלום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, העלאת החי למרומי השקט והשלוה הקבועה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. המינות יצאה בראשיתה בהכרזת החסד והאהבה, בשאלת איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח, איך משלמים טוב לרעים, ואיך מברכים את המקלל. וסופה, חרב ודם, אכזריות ורצח, מלחמות דמים שאינן פוסקות, ומשטמה עמוקה בין עם לעם, בין שבט לשבט ובין איש לאיש. והיינו דאמור רבנן בשיח סוד קודש, סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. המגמות המעשיות והרוחניות מתגלות הן לא בצעדים הראשונים, כי אם באופי הקבוע, שהוא הולך ומתגלה כל מה ששטף התולדה הולך ונמשך. הנני נוטה אליה כנהר שלום. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך.

קעח[עריכה]

את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן את שרש הכל, אנו שוקקים לרומם, לחבר במקור אור החיים, יסוד חי העולמים. ומתשוקה קבועה חקוקה ומבולטה במעמקי נשמתנו, בטבע תולדתנו, בכל מסבות החיים ההולכות ומשתלשלות עלינו, על הכלל ועל הפרט, אנו לוקחים כל רעיון וכל חפץ, כל רגש של תקוה וכל עומק של חיים, כל גבורה וכל הוד. את הזוהר האלהי של כל העולמים אנו שואפים למלא ולרומם, לעדן ולשגב, את האידיאות האלהיות הנפולות מפני מצר הישות המוגבלה אנו שואפים לשחרר, ואנו ממשיכים להן ולמקור כנסיתן חיים עליונים ממקור החירות, על ידי התרחבות הופעת זליפת זרמי נשמתנו, המתפצלים בכלים שונים, ממעמקי האמונה עד שטחיות המעשה, מחלקת התום והיושר עד רוכסי הבקרת והנתוח המדעי, מיסוד תשוקת החיים וההויות עד קסם כל פאר כל תקוה וכל רעננות, מעמקי מחשכים של כל קדרות רוח, של כל נפילת מעמקים, עד נשיאת ראש למעלה ורכיבת עבים וערבות, בכל מתלבשת תשוקת עולמי עד, תאות גבעות עולם שלנו, נצח ישראל עדי עד. ומתפלש הרוח הגדול, ממר מרחבי עולמים לא יכילוהו, בכל לבבות, בכל נתיבות חיים. וזקנים ונערים, בחורים גם בתולות, הוגי דעות ושופטי ארץ, אכרים ושרי קודש, וכל כחות החיים הספונים, אשר כל בוני עולם בעתיד מהם יצאו, כולו אומר כבוד עז וחיים, כולו מוגש ומוקטר, לשם אל עולם, לרומם שם אלהי ישראל, להעלות שטפי חיי העולמים אל באר מקור מי חייהם. וממעל ומתחת ברכות ישטפו, זרע השלום יתן פריו, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל.

קעט[עריכה]

אם המומים אנו מגודל רעיון, אל יבהל לבנו. אם שטפי הנגוהות מטשטשים את מאור עינינו, וצבעים קודרים, וחוטי שלהביות באין בירור, מרחפים לפנינו, נדע שזהו תחילת ריקומי אורות ברורים, סימני קוים לחים חטובים, איתנים ומפורשים. ואנו נוסיף לצעוד הלאה בעז וענוה, נעלה אל הר ד', נבוא אל מקום קדשו, נחזה בנועמו ונבקר בהיכלו. עז שירתנו יתרומם, סוד שיח קודש ילחש לנו רזי עולם, וסידור חיים איתנים, מלאי שגיות קודש קדשים בעצמת נהרם, בוא יבואו לנו.

קפ[עריכה]

מראש מקדמי תבל, מראש צורים, מאבות העולם, מורשה הולכת לעבודת אלהים חפשית, להתגלות לב בקודש, להחתים חותם קודש על פי הגות לבב, בכל עובדא, בכל צורת חיים, בכל תיאור זמן ובכל חליפות המאורעות. ההתגלות הרשותית, עבודת הנדבה, היא מתנשאת בשטף משוחרר, מרימה את עצמת הנשמה וכל כחותיה, עומדת היא בשיא גבהה בעולם החופש שלה, כל זמן שלא באה לכלל שכלול ובנין, לביצור עם, וסדר תכנית גוי מסודר, פועל ונפעל בתכנית היסתורית קבועה. התכנית העולמית המסודרה, גבוהה היא בערך פיתוחה, בצורתה הפנימית, עם כל צמצומה, מהזוהר השירתי של ההופעה הרשותית, עם כל רוחב התפשטותה. יש אמנם עת תלכד הצורה העליונה במצודת הגבלותיה עד כדי דכדוך רוחה. אז מאיר אור אבות, ברית אבות לבנים תזכור, והשלהבת הרשותית של עבודת נדבה פורצת את הגבולות, ממזגת את הרוח, ומזהרת את המפעלים, מלשדת את יובש הדקדוקים, ומעירה את אש החיים שבהם. יש אשר יבוא הלהב כנחל פרצים, ופרצים מבחוץ ופרצים מבפנים זה בזה יפגשו. יש אשר הצורות שהחיים תלויים בהם יתטשטשו, מעזות הרגשות אשר יעורר הרוח בשברו מסגרותיו, ואחרי בקעו את יסוד סגורו, יופיע אורו מסביב, ויתגלם בכלים מכלים שונים, ישוב ויבנה חרבות, ובנין חדש מלא ישן בכליל הדרו יקום. מלך פורץ גדר לעשות לו דרך, גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן. יגדל לפעמים מדת הפרץ עד כדי יציאת חוץ, עד כדי נפילת אבדון, אבל גם שאול ואבדון נגד ד', ומוריד שאול ויעל, זו עדת קורח, שעתידה לעלות. ועתידין לעלות כל אשר נפלו מיתרון חשק, והם הם רוב הנופלים המעפילים, אשר בחטאם מתו, וסוף סוף על כולם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ובסדר החיים, אותו הדילוג אשר בא למשבר במועדים קדומים, יבוא לתפקידו בזמנים מאוחרים בצורה יותר מוגבלה ויותר מתוקנה, ואם גם במהדורה תנינא עדיין לא נתבסם התוכן, עוד בה שלישיה, ודבר צוה לאלף דור, והנטיעה תחזור אחרי עקירתה ותנטע, ונבנו בתוך עמי, וישבעו חי ד' במשפט ובצדקה. ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ד', וגם מהם אקח לכהנים ללויים אמר ד'.

קפא[עריכה]

הענוה שתוכנה מתואר בחובת הלבבות בשער הכניעה, שקראה הכניעה, ביחודה ובירורה, כניעת האדם לאלהים, היא מקושרת עם החכמה, ההשגה וזירוז החיים והמפעלים, בהירות הדעת וזיקוק התכונות והמדות. כמה עלולה היא כניעה זו להתחלף באותה השפלות המגונה הבהמית, אם כל עזבון וכל התרשלות ובטלה. רק באותה המדה שהרוממות האלהית מתגדלת בציורו הקבוע של האדם, וכמה שהיא מתבדלת אצלו מכל שיגוב ורוממות שאפשר להמצא בכל גבול נוצר, ככה מתבדלת הכניעה הזאת מכל כניעה ושפלות, והיא מתעטרת באצילות ועדינות הנפש, ומאזרת את בעליה את אותה גבורת החיים, שהגדולים שבגדולי האנושיות, אנשי המופת העליונים, מצוינים בהם.

קפב[עריכה]

התפילה רוממה היא, מתארת את הציור היותר נעלה בנפש, וממשיכה את שפעתו בפועל לפי אותה המדה שהיא קשורה אל התורה, המתוה את ארחות החיים בפועל. לא יכון רוח האמון, ההתכוונות התפילתית, בתור חטיבה מיוחדה בפני עצמה, רק כפי ערך החיבור שלה עם החיים. ולזאת שלמותה של התפילה היא רכוסה עם התלמוד המעשי שבתורה. המינות היא המפרידה את התפילה מן התורה המעשית, וכנסת ישראל נלחמת בה. יש אמנם עליית תפילה כשהיא קשורה במקוריותה, שכל התורה כלולה בה. זה יתגלה לעתיד, כשתהיה התורה קבועה בטבע האדם, כתובה על לוח הלב. אז יחזור אור התפילה להגלות, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.

קפג[עריכה]

יש עצבון שבא מעושר רוחני, הא כיצד? מתגברות עלי ההופעות, חזיונות מחזיונות באים לנגד עיני הרוחניות. מביט אני בספרים. ובספרים היותר קדושים, והיותר נשגבים, ומעינותיהם חיים ומפכים, מנביעים הם בכחם המקורי ברוחנו פנימה מעינות רבים. ועל כל חזיון נולד המיון פנימי, מהיכן כל זה בא? ראשית החזון וודאותו מהיכן הוא נמשך? והנשמה מצטערת בעצבונה על שמחת עשרה, והעצבון הזה מעדן את הרוח, מחדד את השכל, ומרטיב את הלשד של החיים הרוחניים. וידיעות מקוריות, ומקוריות של מקוריות, והקשבות, רבות ערך, גדולות ורחבות, נולדות, והן באות עם תעודות ודאיותן, והן מעלות את הנשמה למקום עליון. ובמקום העליון באה השאלה עוד הפעם מחדש. על הודאיות החדשות, העשירות היותר עליונה, שבתחלה מופעת היא בכליל הודה, ביפעת שמחתה, ואחר כך באה השאלה, בן מי זה העלם, אם ראוי לבא בקהל? והרעיון המחקרי חוזר ונעור. מבקש לו נתיבות, ומבקש ומוצא. והודאיות החדשה משתרשת עמוק עמוק בנשמה. באה לכח של פעולה, דחיפה חזקה להשפיע. ולהחטיב את החיים של חוג רחב. באה ומפעמת, עד העליה החדשה, שעל ידה הכל נשכח. כל העושר העבר גז וחלף, וציורים מעולם יותר עליון באים, מאויר דכי, טהור ורענן, מאורות זורחים, בצורה שלא פוללה מעולם. ועל דבר העבר אין זכרון, ההוה והעתיד מלבב ומנעים, היצירה הולכת ומתרבה, והודאיות עולה למרום קצה. והנה רוח חקר בא ומכניס עצבון חדש, כדי להוליד שמחה עליונה, וגילוי עולם מתוקן. אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו.

קפד[עריכה]

הכמות והאיכות הם דברים סותרים זה את זה במובנם, ובכל זאת צריכים הם זה לזה. הופעת הכמות צריכה היא להיות מתפשטת, לא מפני עצמה, כי אם כדי להראות את היסוד האיכותי, שהוא המהות העצמית. ואז באה בינת החיים בעומקה להורות, שהכמות אינה דבר בפני עצמו, כי אם מהופעת האיכות הרי הוא מתנוצץ, וההבנה חוזרת ומזרחת על הברכה של קליטת האיכות. הכשרון האמוני האלהי הוא הכשרון היותר עצמותי, היותר נצחי, והיותר אופיי, הכולל את כל כשרון הבינה, וכל כשרונות החיים כולם. הנטיה האלילית באה מתוך קוטן, מתוך ההשתעבדות הכמותית, ועל כן היא מתפוצצת לרסיסים, דוגמת התולעים של הגויה המתה, הבאים משברי החיים של העבר. הכמותיות הגסה, כל מה שהיא מתעמקת, היא נוטלת יותר את זיו האיכות, וסוף כל סוף שהמושג האלהי בעצמותו מתהפך לרועץ ולמקור כל רע. לזאת בא האור האלהי, סגולת אמונת האחדות, שהוא הגודל האיכותי של כשרון הפנימי העליון שבחיים, ומבסס את כל העולם בזה שספג אליו בגדלו את כל כשרון פנימי, את כל חמדה וכל אושר, ויתיצב להיות נס ביד עם אחד קדוש לד', כדי להפך על ידו אל כל העמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד', ולהעמיד בו את הצביון של האדם בעולם על ידי מציאות צורתו העליונה, שהכל מרוכז בה, ומתברך על ידה. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ונמצא שהאיווי לאלהות הרבה הוא צדה החיצוני של חוש האמונה בשרשו, וכשהוא משתמר ומתעלה בטהרתו, הרי הוא כולל ביחודו את כל הטוב שיש בהצד הכמותי של חוש החושים הרוחניים כולם, וכשהוא מתפרד מאיכותו, הרי הוא נהפך לזעוה, לקללה ולניוול, עד כדי מארת עולמים. אמנם, היסוד המפתח את החוש הכמותי של האמוניות בפירודו, הוא שיקוע גשמי, והתמכרות בזויה להיסוד החומרי, שאין עמו כל דהוא מן היופי. העוים שאיוו לאלהות הרבה, כל הרואה אותם אוחזתו עוית, ואית להו שיתסרי דרי שיני לכל חד מינייהו. קברות התאוה [...].

קפה[עריכה]

הניסים משלימים הם את ההכרה האלהית. הכרה אלהית מוגבלת בטבע לא תתן את פריה, ואין בה כלל אותן הסגולות שההכרה האלהית העליונה משלמת את הנשמה. הצביון השלם של האמונה, העומק הטוהר שלה, הוא הנותן בנו את ההכרה של החופש האלהי, של היכולת המלאה באין מעצור, וזאת היכולת היא כוללת את האידיאליות המלאה, השלמה ומכוללה מכל חמדה, מכל נצח והוד, מכל נשגב ומפואר, וזיו האצילות זורחת היא מזה על נשמתנו, על נשמת האדם בכללו, לפתחה, להעלותה אל מרומיה, והחיים מתעדנים ומתברכים, מתצחצחים, מתמלאים עז ומזדרזים זירוז אידיאלי, שיש בו שיגוב וגבורה רוחנית, המשגבת בשיגוב מלא עדן וטוהר גם את הגבישות הגשמית. האחדות העליונה, מבארת היא את ההשגחה, את הגורל, על-פי הצדק, את מניות החיים והאושר על-פי רוב המעשה וטהרת הרגשות, זיכוך המדות ועדינות הדעות בהירות האמונות ולטישת הרוחניות בעזה וחטיביותה. השליטה המוחלטה האלהית, קשורה היא בהגיון היצירה המוחלטה. היכולת הבלתי תנאית ממציאה הכל, על-פי היסוד החפצי. אין שום דבר בלתי אידיאלי שיחוץ בעד הזוהר המטוהר וההקשבה הזאת. כפי גודל האמת והזוהר שבה, גדולה היא פעולתה על הרום והעזוז האידיאלי הבלתי מוגבל, ותורת המוסר וזריחת היופי שעל ידה מתנוצץ בצבעים נצחיים, המתעלים לכל לראש. האמונה והחיים, החפץ הנלהב והאמיץ, להיות מוכלל בכל טוהר וקודש, להיות שואף התדמות של השלמה מוחלטה בציור וברעיון בלא שום מועקה של רשע, היא תולדותיה של השלמות אשר להשקפת העולם, הבאה מתוך הזוהר של היצירה המוחלטה, והיכולת הבלתי גבולית שישראל הוא עד עליה, והוא מבטא את גדלה ברוחו תמיד, והוא נותן בזה נשמה נצחית לכל הנשגב, גם אשר רוח האדם עתיד לבא אליו.

קפו[עריכה]

הצמצום של הכח היוצר המתגלה בעולם, הוא מביא את ההשתוממות הראשונה, שכשהיא מיתקנת היא מביאה את הרגש של היופי לשלמותו, ויוצא מזה כל המעיין האסתתי בכליל הדרו. השקר וההבל, המרחק את האדם משורש היצירה, מהראיה האלהית שממעל לכל צמצום, המסירה את כל השתוממות וכל פלא, הם הם המביאים את החן והיופי לתוצאות פעולתו, ומציאות הסכלות מעט של צמצום זה, שההגבלה החושית אסורה בהם, היא המביאה את ההכרה של היופי, שאמנם הכרה זו יש בה חולשה וכעירות הרבה באמת, אבל הוא נעשה כלי לקבל על ידה את היופי העליון שמפכה מהרוממות שממעל לכל הצמצומים. לפיכך סגלו להם האליליים את היופי הגשמי בפעולות וסידורים, ועל ידי ההוד העליון הפנימי של האמת העליונה, שופע עושר היופי אל יסוד האמת, חיל גויים תאכלו ובכבודם תתימרו, ויפיפותו של יפת חוזר למשכנו באהלי שם, ובית המקדש הוא נויו המקורי של העולם. היופי השירי, העזוז הציורי, ושפעת החיים הנאים והמחוטבים, שבהרצאת המליצה והסיפור שבתנ"ך, מתחלש הוא מהרגשה לפי גודל התעצמות האמת של המקוריות האלהית שלו, והוא מתגלה בצבעים בהירים ומבולטים בשדרות המרוחקים מהקשבתו האלהית.אמנם שאיבת החיים והוד גבורת הנצח, דוקא ממקורו האלהי הוא נשאב. אבל ההתרחקות של המשקיפים החיצוניים מעוררת את הטיב של היופי ורעננות החיים שבמבטאים והמליצות, בסידור הדיבורים ובאופי הציורים, וחוזרת השפעה זו באורה הפנימי, אחרי הסרת בדיליה והטהרותה מטומאת מגע הידים המגושמות, ומופיעה בהדר הקודש של הפנימיות. ואנו מתפלאים מההופעה האלהית שזורחת בעולם המוגבל על ידי כל נפלאותיה, ומתמלאים אנו עזוז הרגשה חיה טבעית מתוך יפיה והדרה של תורה, באחדות והתאמה עם שיא קדשה וחקר כבודה האלהי, שממנו תוצאות חיים.

קפז[עריכה]

כשם שתנאי הבריאות החומרית מחייבים את האיש ואת המין לקחת את המזון הראוי לו, לשאוף את האויר הנאות לו, להמשכת חייו, ולברר את הטוב ואת היפה שבהם להטבת מצב החיים, ולדקדק בנקיונם לפי המזג והתכונה המיוחדה שלו, כן הדבר נוהג במזונות המחיים את הנשמה. המעשים והציורים, המחשבות והרגשות, מהלך הנפשיות והסתעפות הרעיונות, כל גורמי החיים הרוחניים, הנם מוקצבים לאיש איש, לאומה אומה, קיבוץ קיבוץ, על פי תכונתו. הערך אשר לתפקידם של החיים הרוחניים, להשלטתם על ערכי החיים כולם, לחוזק תביעתם ולהרחבת מקומם, זהו דבר מתחלף בין אנשים ועמים. בישראל גדול הוא מאד הערך הזה, לפי ערך, ומחוטב הוא לפרטיו. הכשרת התנאים של האויר הרוחני, מהלך המחשבה ורשמי החיים, צביונם ותבניתם, נוגעת עד מעמקי הקיום, והתביעה הנשמתית בעומק תהום, יותר ויותר מבכל העמים, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך. על כן הדירה הרוחנית בכל פרטיה באויר החיים הישראליים, הוא דבר קבוע, מוכרח ונחוץ, אויר ארץ ישראל הוא היותר מותנה ונחוץ, ובהכרח הגלות, משלמת היא השקיקה הקבועה של ארץ ישראל חלק מהקביעות עצמה, והיא מתמלאת בכל מקום ביותר באור תורה ונר מצוה, אחדות החיים וסגנון המחשבה, הציור, הרעיון והדמיון. האויר הרוחני בישראל הוא מפורט גם כן לפי ההתנתחות הפרטית של הקיבוצים, שהיא מעין שבטים ודגלים. יש גם בזה תנאי מסורת, מנהגים ונוסחאות, סדרי חיים והשקפות עולם, השלטת השפעה של חכמים וסופרים מיוחדים, והכל עולה על פי הבירור היותר נאות לחיזוק הרוח הישראלי בפנים ובחוץ, אל תטוש תורת אמך. וארחות התועים, הזונים אחרי הנכריות, באין בירור וחשבון פנימי, מתבררים ברקבון וסליקת רוח, וזרע צדיקים נמלט ונבנה בתוך עם ד', וחרבות מחים גרם יאכלו.

קפח[עריכה]

שפעת המחשבות, כשהולכות מלמעלה ממקור עליון. היא גורמת את המהלך להופיע המון דבורים והנהגות, הדרכות וציורים, בצורה הממלאה אושר את כל המוכשרים לקבל לפי תכונתם ואפשריותם. זוהי הצורה היותר ברוכה, מעין דוגמא של מעלה, שבהשפעות הרוחניות. המדה העליונה מתמלאת, שפעת הטוב מתנשא. העושר העליון מתגדל. בתפנוקי מלכין יושבים, מזיו ההופעה יוצרים, וכל המתקרב מתקדש, וכל דבור מלא קודש, מלא חיי עולמים, וכל הגה ברוך הוא ממקורו. וכל תנועה וכל ניד, כל נעימה וכל דקדוק נאצל ממקור עליון. הרוח העליון המלא עולם, המצומצם בגדלו, והדר תפארה, גם הוא בעילויו העליון, בשאיפתו האין סופית, בהויתו המושלמה, הוא המרים את כל שורש היצור. רוח העולם ברוח עליון מתאחד, משפעת הברכה הכל מתמלא, הנשמות של כל בריות ושל כל עולמים מתמלאות נחת, עמים מתברכים, חכמים וסופרים מתעטרים במחשבות שלום וברכה. כל רוח מלא תקוה נעימה. הבטחון האלהי, שלומו ואשרו זיו תענוגיו וגאון קדשו ממלא את הכל, ובריקת הזוהר על כל מהלכי החיים הולך למישרים, ישוב העולם מתפאר בכל עמקיו ורומיו, התשוקה הנחמדה להתרומם מעל כל זמנים, להדבק בערך הנצח והודו, ממלאה את הכל, ומתנשאת לכל לראש. שרי קודש שרים, מזמרי זמירות מנעימים, טללי שמים מתברכים, לשד חיי ארץ מתנעם, צמח האדמה עולה לברכה, פרי הארץ לגאון ולתפארת, אהבת החיים מתעדנת, ודור נולד בא בזיו תפארה, בקודש ובושם טוהר, ממומש בכל כשרון ומהודר באוצר גבורה, מעדנת עולם הבא, ומראש הררי קדמי עולם, ממקור שעשועי אל עליון ביסוד החכמה והתבונה הרת עולמים, וארחות המוסר, הכל יונק ומתברך. מי יוכל לפאר את יוקר שעות עליונות הללו, שהן באות ושוטפות באורן. אור תורה הוא מחולל אותן. אשרי העם שככה לו.

קפט[עריכה]

כל הקולטורה הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה. וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרירי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סלוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם. אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו, ומתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל הוכרח כח המדמה להתמוגג, מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקדש העליון, שעתיד לבא ע"י מלכא משיחא. על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח ד' העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח ד' רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'.

קצ[עריכה]

כח המדמה זה עצמו, ששפעת רוח הדעת, רוח הקודש שהוצרכה להיות מוקדמת לבא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקים עד אלף דור בלא אור תורה, שהיא אוצר כל הדעת, הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת, מכל מקום יסודו היסודי נשאר בישראל, והקורטוב הפנימי שלו הוא באמת יסוד כל היופי, ומתגלה על ידי חזיון הנבואה, שאור הקודש מתלבש בתוכו, וביד הנביאים אדמה ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של האספקלריא שאינה מצוחצחת, ומפני זה קרובים אומות העולם לקלוט קצת מן הארת הנבואה ורחוקות הן מן אור התורה. אבל ליסוד בסוסה הגשמי של האומה, ההתקשרות הארצית עם ארץ ישראל והתרתקות האומה אל עצמותה וצמצום כחה שלא יתפזר, כל זמן שאין העולם ראוי לאגד הכל בשכל העליון, מוכרחת היא חכמה תתאה למלא את המקום, אשר המדמה הוא מלבישה הרבה והיא מבצרת מדת הדין בעולם, על ידי ההתקשרות אל הקנינים הזמניים בחיי כל יחיד וההתענינות העמוקה של הכלל לחיי הרכוש והמשטר הממשלתי מצד עצמם. כשלא הגיע עדיין הזמן של כל הטהר להופיע אל המרומים המגמתיים, נשלחו מאת יהושע שנים אנשים מרגלים חרש לרגל את הארץ ובאו לבית אשה זונה ושמה רחב. והכל נקשר בקדש ובטוב העליון, אבל מדת הדין מתעוררת ויראת העונש האמתית נצרכת לפי ערך השלטת כח המדמה והתעמקותו. אבל בעצמיות החפץ האומתי לא נשלם אז עדיין הפרצוף הדמיוני, לאחיזת הדעת בהתגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד השני, וזה הושלם בימי שלמה: אז תבאנה שתים נשים זונות לפני משפט מלך ישראל היושב על כסא ד'. אמנם על ידי ההתערבות של הנשים הנכריות עם חולשת הכח לעכל דברים זרים, יצאה הרשעה שגרמה ליסוד כרך גדול של רומי, וסינוני היסודות הוצרכו להאריך עדן ועדנים, עד שנתגרש כח המדמה משליטה רחבה בגבול ישראל, ויצרא דעבודה זרה נעצר בדודא דאברא ונכיס יצרא, ולעומת זה אין עוד נביא אתנו ולהבת אהבת האומה והארץ איננה מורגשת באותו הטעם העמוק של ימי הטובה. והדברים מקושרים עם צער העולם כולו, עד שבאחרית הימים עקבות כח המדמה מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת. מתראה הדבר בשמריו, אבל עומד הוא להזדכך. הקטן יהיה לאלף. האלף לך שלמה.

קצא[עריכה]

צללי הספקות מתפשטים לפי אותה המדה שהאורה האלהית אינה תפוסה בפנימיות מהות החיים, וכפי ההתעמקות העצמית שלה ככה היא מזהרת, ושוללת כל ספק, ונעשה הלב אמיץ, מלא כח ד'. על כן הכלכלה הרוחנית בסדר החיים, ובאופני הרגשות, והתנועות המעוררות אותן, כשהיא עשויה על פי תוכן הקודש של האורה האלהית, היא בעצמה מאירה את אור האמונה העליונה, שכל צללי הספקות נסים ממנה. עד שיפוח היום ונסו הצללים.

קצב[עריכה]

הנשמה ברוחניותה אינה חפצה להתקשר עם הגוף ולהאחז בו, רק שמכריח אותה דבר ד', כל התיאור והבנין העולמי עם כל חוקותיו, להתכנס בגבול כזה שהוא נגד תכונתה הרוחנית. אמנם יש נשמות רשעיות, שההגבלה והשיקוע החומרי הוא תשוקתם הפנימית, והן מתפרצות להכנס בגויות. והאופי ניכר בחיים. אלה אשר על כרחן נתקשרו אל הגויה, הנן אידיאליות, ותשוקתן התדירית היא לשאיפות הרוחניות והחירות של העולמים העליונים, והם עדת הצדיקים, חכמי עולם, שכל העולם מאיר בזהרם. ואלה אשר מעומק תשוקתן נאחזו בגויות, כל מחשבותיהן הנן מחשבות חומריות, והמצויינים שבבעלי הכשרון שבהם, הם הם הנם המיסדים את השיטות האפלות של השיקוע החמרני בעולם. אמנם יש גם בהם חלק פנימי, שהוא ד' עליון המחיה אותם, אשר רק עזבוהו בהתפרצם לרדת, ובאור התשובה, הקודמת לעולם, שבים גם אלה אל חלקם. ולפעמים יש שכחם גדול מאד, והחלק הנעזב מהם בראשית התפרצם אל הלידה הגשמית הוא אדיר ונשגב, עד שכשהם זוכים בו, מכריעים הם את כל העולם כולו דוקא אחרי שברונו ונפילתו במעמקים היותר ירודים, הוא אור של משיח, דאתי מפרץ, ימין ושמאל תפרוצי, ואת ד' תעריצי, על יד איש בן פרצי, ונשמחה ונגילה. ומתוך אהבת החומר, באה שלהבת אש האהבה העליונה, לאשתאבא בגופא דמלכא. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.

קצג[עריכה]

הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטות לכל דקדקותה. יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע החורבן הרשעה והשיקוע השפל גם להם יש דרישה, וככללות הכל מצטרף ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות. ההתגלות של הנגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפעל וברעיון, המכה כ"כ גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור כל טומאה וכל חטאת. ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, וע"פ עצת אל עליון העליונה הכל מתפרנס. התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה, ומלאה היא זעם, לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכלל, ובזה ככר היא אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם הוא. רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך הכל של כל היש, ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות ע"פ שיעורם, ולגבל כראוי את גבול ערכם. בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריא, והאופי האמוני והמוסרי מתעלה להוד החירות העליונה, המביא כל יפעת קודש.

קצד[עריכה]

צריכים לעורר את תחית ישראל בכל הכחות המכונסים באומה, בכל תורתה, בכל אמונתה, בכל מדותיה, בכל טובה, בכל עשרה, בכל כחה, בכל הגיונותיה, בכל שירתה, בכל עצמה, בכל חום חייה, בכל שכלה והשכלתה, בכל מרצה ונצחון כשרונותיה. את כל האורות כולם שבקרבה צריכים להוציא מחביון הגניזה לאור החיים. החוש הרוחני רואה אבוקת ישראל עולה, מארץ ישראל פורח הכל. אוצר גרעיני הנשמות של כל ישראל שמה הוא מציון מכלל יופי. כל יחיד ויחיד שבישראל יש לו גרעינו בארץ ישראל, שהוא עצור בפנימיות רוחו בעוצם תשוקה ואהבה, אם היא גלויה או מסותרת זהו רק חלוק דרגאי, אבל הקישור הנשמתי ישנו, ושלהבת אש הקודש צריכה להתלהב מכל הכחות, מהכחות הפנימיים והחצוניים, מאותם העומדים בצביונם ולא פנו חוצה ומאותם אשר מעומק הגלות או מסיבות אחרות, קדומות או מאוחרות, נתטשטש צביונם. ההכרזה הכללית תקח עמה את הכל, וביסוד החיים הכלליים אשר לישראל עמק התשובה גנוז. הכרת הצדק הפנימי של האומה, המכירה את אמתה העליונה ואת ההשתרגות של כל חמדה וכל אושר עולמי לשם כל התשוקות היותר נצחיות והיותר נאדרות, לאגד כל הטוב וכל הנחמד, כל היושר וכל הצדק שבכל פנה, לקשר את כל טוב ונשגב, את כל הדור ומקודש המלא בכל, והכל יתרומם ברוממותם, ועם גדל תבערת להב הקדש לרוממות ולשגוב, כל תוכן וכל מבוקש ישר משמש לעזרה; הטבת מצב החיים בכל תיאור ובכל אופן, הוספת עז גופני ועזוז מוסרי, אמץ פנימי וגדולה של עדינות, הרחבת התורה ומלוי החכמה, הגברת הרוחניות והופעת הפועל, הבלטת צורת החיים והגברת האחוה הכללית, חשק השלום הכללי וחפץ האושר העולמי, חלוץ עצמות והברקת העיון, התיצבות לפני מלכים והתערבות בין הבריות מכל השדרות, התבודדות עליונה בהתקשרות פנימית למגמת החיים והעולם, למטרת ההויה ברזי רזיה, והריצות של תקונים והתעודדות רוח, הכל ביחד מוכרח להיות מוקף, והכל דורש את תפקידו וקורא בקול גדול, עורי עורי ציון.

קצה[עריכה]

צריך לזקק את מדת החסד, שלא תהיה טבועה רק ברוך הלב, כי אם על פי מדה מושכלה. הידיעה האצילית במעלת הנשמה החושבת, ההוגה דעה, המציירת ציורי קודש, שהיא מגמת היצירה האנושית, למען יתחזק כל בעל רוח במעוזו, ולא ישטוף בשטפי ההמוניות, היא מדה מוכרחת להעמיד את התוכן המאיר של העולם, אי אפשר לרומם את העולם ולהיטיב לכל ההמון כולו, כי אם בידיעה פנימית בהיתרון של הנפשות העדינות, בעלות החכמה התורה והמוסר. וצריכים בשביל כך לפעמים להעמיק בעומק הרע של ההמוניות, מצד הגס שבה, אבל ההסתכלות הזאת עיקרה לא לקרר את האהבה הכללית היא באה, אלא לזירוז הכח הרוחני, הכח העובד והמעלה את העולם, שמציאותו היא קודש קדשים, ופעולתו קודש היא להשפיע חיים ברכה וטובה בעולם כולו. כשאוהבים את האומה בכללותה, בכל כחותיה, כשאוהבים את כלל האדם עם כל חילוקי קיבוציו, כשאוהבים את כל היצור עם כל מדרגותיו, צריכים תמיד להזהר מלהסחף באותו הזרם של השפלות, המצוי בהכללות. שכל תעודותיהם של הכחות הגבוהים, התעוררות המדע המוסר היושר והשירה היא להעלות את הכל, לסמן יפה את מגמת החיים ואת עדינותם וקדשם. על כן צריך מושב החסד להיות מבוסס בגבורה פנימית. וזעף עצמי על הכשלון הרוחני של העולם, וממילא קל וחומר על של עצמו, צריך להיות עצור בתוכיות הלב ופועל על מערכי הלב, ואז יוצאים הדיבורים והמבטאים, ודוגמתם הפעולות והיחוסים, וכל הערכים העולמיים והיחידותיים, במילואם וטובם במדתם ההגונה. וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גבורי כח, אוהבי טוב ושונאי רע. והם הם המוכיחים הגדולים והמליצים העצומים, המדברים באהבה מסותרת. ולפעמים בוקע זיו הידידות מבין החרכים לכל, לכל הפרטים, לכל ההמון, לכל העם, וכל היצור.

קצו[עריכה]

הבנת ההתקשרות שבין התרבות העולמית ובין התורה, היא עצמה ההכרה של היחס הנפשי שבין ישראל לעמים. כשמכירים את הצלם הכללי, צלם אלהים, שבו עשה ד' את האדם בכללותו באופיו, והחטיבה המיוחדה של בנים למקום שנקראו בו ישראל, בעומקו משכילים אל הקישור שביניהם בצורה כללית ופרטית, מבינים אז, שהתוכיות היותר תמציתית של צלם אלהים היתה בלועה תמיד בכללות האנושית, זרחה בסגולות העליונות של אנשי האצילות, של המשכילים האלהיים, בעלי המוסר, הנקיים והגבורים. כאשר בא התור להצבת גבולות עמים, וזרח אור ישראל בעולם, נתרוממה האומה המיוחדה להיות אומה מובדלת מצד אחד, ואומה כללית מצד שני, כלומר תמצית של המין האנושי, הפועלת עליו בלי הרף בעיבוד צורתו הרוחנית. כשאנו מסתכלים אל הצורה העולמית כמו שהיא, בהתפרשותו של הכח הישראלי ממנה, נעשה העולם כתבואה שניטל ממנה חלבה, ונשאר החומר היותר גס, ומזין את החומריות הבהמית הגסה. בצירופם של ישראל, העולם כולו הוא מעולה. מי שמחבר את העולם הכללי עם העולם הישראלי, אחרי שמערב יחד את החשבון של התערבות הופעת ישראל בעולם, ירויח מבלילה זו, ויוכל לבוא עד לידי החטיביות העליונה הישראלית בפני עצמה. אבל מי שנוטל את העולם כמו שהוא אחרי ציור ההבדלתי, אחרי ההרמה הישראלית ממנו, ומערב אחר כך את התוכן הישראלי ומחברו עמו, הרי הוא פוגם את האצילות העולמית, ומחבר מינים שאינם נקלטים זה בזה, ענבי הגפן בענבי הסנה. בהדיעות הפנימיות, התופסות את החיים בפנימיותם, ההכרה הזאת היא יותר נכבדה. עומדת היא הצורה הכללית עם הצורה הישראלית כשני פרצופים שאינם מתערבים זה עם זה, והחיצון יוכל להיות לפעמים לבוש ושומר אל הפנימי. אבל במהלך העליון, באופי של אדם הראשון, הרי הכל מתעלה, ואז באה הופעה כללית, תוצאת יום שכולו שבת.

קצז[עריכה]

בכלל כל שקר שאין מקצת אמת בתחילתו אינו מתקבל, כלולים כל הרצאות והבנות חיצוניות, שעל פי שטחן וסידורן הנן העתקות אמיתיות לאלו מאורעות והשתלשלות מציאיות. אבל אין האמת התוכית מתגלה על פי זה הסדר החיצוני, כי אם על פי הרצאה חודרת, היודעת להסביר את סידור הדברים על פי אותו המובן של עומק האמת הגדולה והכללית העומדת לעד. וכלולים בזה כל הלימודים העליונים המגיעים למוסר ולאמונה, לקדושה ואצילות ורוממות מוחלטה, הקשורים בהבנת העולם וסידור ערכיו, בהגלמת המאורעות ויחושי הזמנים. שהסדר הפנימי של מהלך הרוח הוא האמת הגבוהה, המדברת ברוח ד', ואותו החיטוט האנושי מוצא לפעמים גרגרי אמת חיצוניים, והם מקצת אמת, אבל הם נעשים צירופים לשקר מוחלט של תוצאות ההשקפות הפנימיות שעל פיהם. ומכל מקום כבוא עת חפץ, מתגלה פנימיות האמת בבירורה, עד שיכולה להופיע גם מתוך הסידורים כמו שהתגלו בצורתם השטחית, והרוחניות מתעלה עד כדי הקשבה עליונה של כלליות האמת עם פרטיה וארחותיה, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. ואמרו דורשי רשומות שהשין של שקר הוא מאתוון קדישין, שיסודם התוכן האמיתי, והקוף והריש הם מאתוון דסטרא אחרא, העושה רקות וקרירות, קר רק. וסוף כל סוף שיבורר זיוף השקר, ומבחן האמת ומילואה, בכל הגיונותיה, בכל משליה וחידותיה, בכל הרצאותיה ותיאוריה, יגלה ויראה לעין כל, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.

קצח[עריכה]

יש שמעמיד את התרבות החילונית עם תוכן הקודש במערכה מסודרה, כדמות בנין שתחתיתו חול ועליונו קודש. זה לא יזיק הרבה, אבל רחוק הוא מהמעלה המופיעה את אור החיים במילואו. ויש שמחבר הכל חיבור אורגני, וכבר יש בזה זיוף, שעושה את הקודש חול ומורידו, או את החול קודש, והוא דבר שאינו, וממילא משתפל ערך הקודש על ידו. יש אמנם מי שמבין שכל הדוגמאות שבחול צריכים להיות בקודש, ובנין הקודש הוא מחוטב אצלו מראשית עד אחרית ביסודותיו, והחול עומד הוא מבחוץ לשימוש של משלים והסברות, דוגמאות והארות. זהו החלק המצליח. וישנם מורכבים מכל אלה הדרכים ביחד, ולפי קירובם אל הבירור [...].

קצט[עריכה]

החלישות הרוחנית שמצויה בין יראי ד' ושומרי תורה ומצוה, מיעוט העז הנפשי ועיפות הרוח, בא מרפיון ידים מן התורה, וביחוד מהתורה דלעילא, מגדולת המחשבה ובירורי הדעות. כל מה שמעולטים התכנים הראשיים, גורמי המחשבה והמעשה הרצוי, יותר במעטה ערפל, כן מוסיפה היא החולשה הנפשית להתפשט, אצל אותם שהם צריכים כבר לפרנסה רוחנית שכלית על כל מהלך חייהם ושטף רצונם. כשרואים אנשים רחוקי תורה, ומוזרים בחינוכם מדת משה וישראל, והם פועלים טובות כלליות או פרטיות, נפגמת המחשבה עוד יותר, והשאלה של שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו נעשית יותר מובלטת, ומענה יותר את הרוח. אבל אז צריכים לשום אל לב מה היה גורל כל הכלל כולו, אם לא רופד באותו המעוז היוצא ממקור הקודש, מיסוד קדושת התורה והאמונה בכל הופעתה, ומה ירוד וריק היה הכל, אם ההתפרצות הדתית, עזיבת התורה והמצוות ושכחתם, היו מתפשטות, ועד כמה לא היה מקום לכל פעולה של נדיבות, ביחוד ישראלית מיוחדה. אם כן הנושא כולו, שנותן מקום לכל מפעל טוב בישראל, הרי הוא מתפרנס מכחם של שומרי אמונים, שיסוד החיים שלהם הם תלמידי חכמים שוקדי תורה העמלים בה ושומריה. וכל פרטי פרטים וכל ההסתעפות, הכל עולה בחשבון, ואם רבו הצבעים, ושונו מאד החליפות של המקצועות, כל עובד פועל בחלקו. על כן ידע כל לב נאמן, כי יש שכר לפעולתו, וגם אם אחרים, עוזבי תורה, מגדילים מעשים מוחשיים, ודאי טוב פעלו, ואשרי חלקם של גומלי חסדים, בכל זאת המקום הנועד לבעלי תורה וחושבי מחשבה, לעולם לא יוקח מהם, והאימוץ המחדש את הכח לפעולה פנימית ועבודה רוחנית, אין לו להעזב בכל עת ובכל מצב. אמנם הדעה צריכה להתרחב עד כדי הסקירה העשירה על כל מפעלות ד' אשר יעשה בעולמו, מבין כל המערכות, על ידי כל חילופי הדיעות והכחות, על ידי כל האישים השונים וסוגי דעותיהם. ישנן אמנם רטיות כאלה של צדקות וחסדים גדולים שהן נותנות כח גם לדלים מאור החיים הפנימיים, אבל לא על ידי זה יגרע הכח המצריך את האימוץ של הקודש בכל פנימיותו.

ר[עריכה]

היופי שאין עמו חכמה, הוא יסוד השכחה. וכל מציאות החידוש התדירי והרעננות שביופי ובשירה, היא תלויה ביסוד השכחה שבה, שהיא משום כך מתחדשת בכל עת בחבתה. וכך הוא ביסוד היופי העולמי, שנאזר מגבורה וצמצומים, אילת השחר. וכל יסוד תחייתו הוא מאור הדעת, שיסודו הוא הזכרון. הרשמים כולם מתאחדים ומתבסמים יחד, באין ציור של שכחה, אין שכחה לפני כסא כבודך. השפלת האדם בעומק נפשיותו בתוך הטבעיות, תוכל לפתח בו חוש היופי, אבל זהו היופי המגושם, שיסודו הוא השכחה מצד עצמו, ואיננו יונק מיסוד הזכרון כלל, והוא בא לבור שאון, טיט היון, לבורות נשברים אשר לא יכילו המים, שמוכרח הכל להיות נהפך לרועץ, לרעל ומרורת פתנים. השלום עצמו, כשבא מתוך הכרתו החיצונית, הוא רק הכרה של יופי שאין בה אלא שטחיות לבד, ועלולה היא דוקא מפני הטוב העצור בה להטעות את כל הבריות לכווץ של שאיפה, ונעשה בזה קציצה מוכרתת בעומק גידול הנשמות. ההרמה אל הרזים האין סופיים, נוטלת לפעמים את חיצוניות הקישור של היופי מן האדם, שחורות כעורב, אבל הם מבססים את אוצר החיים כולו, יסוד הזכרון, שכל הדעת וכל התפארת האידיאלית, שכל נוי, יופי וסדר, כל אמת ושלום נובע ממנו. אויר מגדל משכח, תשוקת השלום השטחית עלולה היא לצמצם את רוח האדם, לגשמו, ולעצור לגמרי את פתוחו. הפצת האדם, פילוגי, חילוקי לשונותיו, דיעותיו, ארצותיו, מזגיו, ואופייו, היא מעמיקה את החפץ לטפס לעליה. והעליה ארוכה היא, ונעשית בכמה מהדורות. בתולדות האדם הנפלאות, מחשבות מגדליות מתחדשות בכמה תקופות, ומהם יוצאים ניפוצים חדשים. אבל סוף כל סוף אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, והרושם של הטוב הרפוי, השטחי, עולה ופורח, ומתוך אחדות קלושה, שאין בה כי אם קשר של רשעים, יוצא אור האחוה הרוממה, ומתוך שפה בלולה, אור של שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד'. ורושם אויר המגדל המשכח מתהפך לאושר, על ידי בלילת הלשונות במחשבות חדשות ורחבות, בייל לישני ודריש להו, באר היטב בשבעים לשון, והשכחה בעצמה חוזרת לפעלה בשכחת תלמודא בבלאה על ידי שאיבת אוירא דארץ ישראל בעוצם טהרתו. כי בושת עלומיך תשכחי.

רא[עריכה]

היצירה הגדולה הרוחנית של האדם, גם היא צריכה לחקות את המציאות, שהיא מכון ההתגלות של הגדלות לעיני הרוח. עומק הטוב ועומק הרע שניהם צריכים להגלות בכל בהירותם, ואת אשר יאהב ד' יוכיח, ולפעמים יסורים של אהבה באים כדי לגלות את סוד עומק הרע, למען יוכל להשכיל ממנו את עומק הטוב. ועומק הטוב הבא בבירורו מצד ידיעת עומק הרע, בידיעה שיש עמה חיים וקישור מציאותי, היא ידיעה מלאה חוסן, שאין ערוך לאוצר הדרת תפארתה. והיוצרים הגדולים שבאדם הם הם הסובלים הגדולים, אלופינו מסובלים, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ולפי אותו הערך של ההכרה אשר להמטרה העליונה של היסורין, הרי הם מתמתקים, ובא זמנם לעבור, ולבוא תקופת נועם ואור חסד תחתיהם.

רב[עריכה]

פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ השדים היה, מפני שהיה כבר. שפעת הקדש, שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל ברורי הקדש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבתם בכחה המושך אליה. כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סמן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם באתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו. הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפיה לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים.

רג[עריכה]

הציור של קדמות העולם, או קדמות החומר לבד, הרי הוא בא מהשלטתו של כח המדמה, הלוקח את החלטותיו מן הרשמים הבאים אליו מבחוץ. וכשם שהוא מושל על ההבחנה, ומעור את השכל החפשי ברום טהרתו, כן הוא מושל גם כן על הרצון ועל הגויה, ומוריד את התכונה העצמית של האדם ושל העולם לעמקי השחתה. כל היונק מצינור טמא זה, הרי הוא נדחה, אם מעט ואם הרבה, מנתיב האורה העליונה, וההתפעלות הנפשית וההרגשה הפנימית נעשית העיקר, והענין העליון כמו שהוא נעשה טפל. וחק ומשפט לא ידע לבב עקש כזה, ומזה בא שאפילו הסתעפות יותר רחוקה, וחלק קל וקטן מאוד של עורון זה, מחליש את כח התורה, ואת החטיביות האיתנה של דקדוק המעשים והמצוות, ומפריד לבם של ישראל זה מזה, ומחלק את האומה לפילוגים שקשים להאחד. עד אשר יבוא תור האורה, ושליטת אורו של יעקב, אוצר האמת העליונה, יפוח, וממשלתה של תורה תשוב לכל כבודה, והמדה המכרעת תהיה הדעת העליונה ברום עילויה, שהיא משתמשת בכח המדמה רק להיות לה להיכל וללבוש. והתפילה תהיה משרתת לתורה, וחיי שעה נאחזים ונטפלים לחיי עולם. ויהיו ישראל לפנים ולא לאחור, והיו רק למעלה ולא יהיו למטה. המקרא יהיה העיקר והתרגום טפל לו, שנים מקרא ואחד תרגום. והתרדמה הנסוכה, ופני הלוט אשר על כל העמים, יסיר ד' אל אמת, ויכירו וידעו כל באי עולם כי הוא לבדו אל חי וקיים, יוצר כל, עושה חדשות ונפלאות, יוסד ארץ לבדו ונוטה שמים מי אתו.

רד[עריכה]

הקריאה בשם ד' הכללית, היא באמת אחת מהעבודות המיוחדות לישראל, אבל היא מוכרחת להיות מזדקקת במדות הנאותות, שתפעול בהתפרסמותה אותה ההטבה המוסרית שהיא נועדה לה. והזיקוק הזה בעצמו הוא גם כן עבודה ישראלית מיוחדה. פועל הרבה על מהותו של זיקוק זה, כל יסוד התורה והעבודה המיוחדה לישראל, שעל פי הטהרה הגופנית והנפשית הולך הרעיון האלהי הלוך ואור, וממילא יוארו כל ההגיונות התלויים בו. וכל מה שיוסיף הרעיון המקורי טהרה ועילוי בישראל, הרי הוא מוכשר יותר להיות מטהר ומקדש את כל ענפיו, המתפשטים בכל העולם כולו.

רה[עריכה]

הרזיות המסורתית היא העומדת נגד המינות, מגינה על היהדות מארס הנחש ההולך ומרקיב, שנוטל את כוחו מיסוד הקודש, שתוכנו הוא עקירת היסוד המעשי, והשקיעה של הנפשות בטבעיות ההרגשה האמונית לבדה, באין יחש לקשר סידורי בכל פעולות אדם. ואם אצל בני נח היה הדבר ראוי, כשהוא עוקר את יסוד התוכן הישראלי מערכו, הרי הוא מזיק את כל היחש של ההופעה האלהית המשפעת מישראל על העולם כולו. וסודות התורה מבססים את האופי המעשי במילואו, ובונים בזה מבצר לתקומת האומה בכל צביונה ותקוותיה.

רו[עריכה]

האמונה ביסודה התחתיתי היא בעלת התכונה של היופי, שאין בה יסוד הזכרון, והשכחה השרויה בה מאחוריה, היא מעברת את הרישום של העבר, ראשון ראשון, ומצמיחה מיד צורה חדשה, וצריכה בשביל כך פרנסה תדירית של מעשים, של רגשות, של ציורים ומחשבות. חדשים לבקרים רבה אמנותך. אבל ביסודה הראשי העליון אין כל שכחה לפניה, ממקור החכמה, ממקור הקודש הקיים לעד היא נובעת. וכפי רוב המעשה והזיכוך של האמונה בערכה התחתיתי, באים עליה קוים וזיקים מאירים רבים מיסוד האמונה העליונה, הרחבה והמלאה עושר אין סוף, עד שתתרוה עונג כל-כך, ומשתלמת בצורתה העליונה בכל צדדיה, עד שאין שום שכחה שולטת בה עוד. והתמצית של תוכן השכחה שעבר עליה, פועל עליה רק שהריווי של העונג אשר לחידוש תדירי המתעלה בכל עת נשאר בה, והרי היא בכל יום בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כחדשה, בחבה יתרה. מה ידידות מנוחתך ד' צבאות, נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי.

רז[עריכה]

הצורך המביא בפנימיות הנפש לאמונה ולהתקשרות אלהית, הוא מעמק הנפשיות. וכפי המדה של העדינות שבכל המהות הנפשית, כך מתעלה ומתעדנת התכונה של צורך כל הצרכים הזה, שהוא יסוד כל המבוקש של החיים. אותו הצמאון, כשמתעדן במרומי מילואו, הרי הוא מתקשר עם ההשכלה העליונה, עם יסוד האמונה בשורש שרשה, והוא מלא אור חסד חכמה ודעת, וגבורה עזיזה, גבורה אלהית שמימית נצחית היא ממלאתו. יורד הצמאון הזה בירידת האדם, בירידת הגוי, לשפלותה של איזה תאוה בהמית. רעיית האמונה במעשים טובים ובמדות טובות בתורה וחכמה עליונה, היא בשביל כך מוכרחת, ובהתרוממותה של האמונה כל החיים מתרוממים. סכנה גדולה יש בשביל כך להשפיע אור האמונה במקומות גסים ושפלים, כי-אם בזהירות גדולה. כי אותה הירידה של הצמאון האלהי עד לכדי תכונה של איזה תאוה בהמית, פוגמת את האור האמוני, עד שהפגם מגיע לכל המשתתפים ביסוד האמונה, ועצמות המאור נחשך בהופעתו. אמנם על-ידי מסכים והסתרות, באה האמונה גם לעמק תחתיות, וכל עם וכל יחיד מקבל כראוי לו. מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ.

רח[עריכה]

באות ידיעות מסודרות והופעות מרום השכל והטוהר, ומכל מקום הן מתקבלות במכאוב, מפני הניגודים הרבים שבשכל, מפני חשכת החומר וקדרות המדות. והן מתחדשות בזיון בהמשך הזמן, וכל מה שהן מתחדשות, ואור התשובה מופיע עליהן, הרי הן מתמתקות, ומתקבלות בגופו של אדם, ומתפשטות בכל עצמיות חיותו, וחודרות בכל פינותיה של נשמת חייו. כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם. מזה יצא, שלפעמים אדם משפיע לאחרים, והאחרים, אף על פי שהם קטנים ממנו, יכולים להיות בערכם יותר מזוקקים, והם מקבלים את האור המתוק, שאצלו הוא מעורב בקדרות ומרירות, בצורה של טוהר יותר ממה שהוא מצוייר אצלו. ומזיו המקבלים חוזר תוכן מאיר ומתוקן, ומישר גם כן את העקמומיות החיצוניות שבלב המשפיע ובבשרו, והרי הוא בא ללמד ונמצא למד. ודומה לאם השותה מפיו של היונק את ריבוי החלב שמצה משדיה, וטועמת בהם טעם מתוק ומתוקן, שנשתנה לשבח בפי היונק, על ידי התחברותו עם האויר החפשי, ועם מתק הפה הטהור של היונק, שהוא הבל שאין בו חטא. ובזאת ההבנה יתמלא האדם תמיד ענוה גם לעומת כל תלמידיו ומקבלי השפעתו היותר נשפלים לפניו, ובעצמו גם כן יתרומם ויתקדש. גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו.

רט[עריכה]

בירידת האדם, ירדה עמו הסגולה הפנימית של החיים, החובקת ביוקר מהותה את כל המציאות הגדולה, נקודת יראת אלהים, ובירידתו, הושפלה להיות שווה לטבעו העכור, ושפלות אחר שפלות הושפלה, עד כדי שפלותה של עבודה זרה. ובתוך העבודה זרה היותר גסה, גנוז ניצוץ אלהי, מפני שזאת התשוקה של קרבת אלהות היא מחיה אותה, ועל ידי זה נתמזגה תמיד בטבע הנפשי של האדם, עד שבעלייתו הרי היא עולה עמו, ואנו מרימים תרומה את הנקודה האלהית. גם בהיותנו כבר מוצלים מטנופה של עבודה זרה, הרינו צריכים להעלות את נקודת אחיזתנו מעלה מעלה, ביותר חיים, ביותר בירור, ביותר אומץ, ביותר זיקוק. וכאשר נגמרה הצורה הניקודית, באופן שיכלה כבר להתדבק בהגיונו ונטיית אמונתו של האדם באלהים אמת, הרי היא מתפרשת מטומאת האליליות לגמרי, ועוזבת את הסיגים במצולותיהם. וישראל התעלה לשורש הטוהר והקודש, ומכל מקום, מרום הטהרה, הפעולה המזקקת ומעלה כל, לא תחדל, והכל מתברך ומתרומם ובא למגמתו בברכתן של ישראל.

רי[עריכה]

כשזורח האור המקורי, סוקרים איך המעשים כולם, עם כל סעיפיהם, עם כל טבע המתרחב של כל תולדותיהם, הכל אחוזים בשורש הדעה העליונה, בזיו החיים, במגמת ההויה, בפאר הכבוד המתעטר ברום מעלה. וכל ביאורים מוסריים, חברותיים, ונשגבים מעל כל הגיון וכל שיח שרעפים, הכל מתקשר בחמדה אחת. והלשד המתוסף בעומק הדעה, איננו מטשטש את הצמחים הרבים, ורשימותיהם של כל הגידולים וגידולי הגידולים, אלא הוא מגדלם ומאדרם. ואם ישנו לפעמים מאורע שנקרחות אילו תוצאות רחוקות מפני העליה הרוחנית המקורית, אין חשש, קרח הוא טהור הוא. ולפעמים יש שיתרוה משביעת השפעת הקודש, עד כדי הצמחת שריגים רבים ורחוקים, המתילדים גם כן בכל ענפי מעשים, מידות, הגיונות ומחשבות, והכל עולה בטהרת הקודש, בלא עירבוב של דמיונות מעביבים ומחשיכים. זאת היא קדושת הנזירות, גדל פרע שער ראשו, והוא קדוש יהיה. ולפעמים נפגשות ההופעות הגורמות את הקריחה, קדושת טהרת הלויה, והעבירו תער על כל בשרם, והמביאות את הגידול המסתעף, ובבטישת ניגודן עושות צמחים יפים ורעננים, תלתלים משולבים, ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב, עיניו כיונים על אפיקי מים, רוחצות בחלב יושבות על מלאת, מראהו כלבנון, בחור כארזים, חכו ממתקים וכולו מחמדים, זה דודי וזה רעי בנות ירושלים.

ריא[עריכה]

הדברים הבטלים יונקים את חיותם מרוח חלש ורפה, מרוח מדולדל ומותהה, וכשמדברים אותם מעלים את הרוח העכור והמכוער הזה, ומזהמים בו את הנפש, ואויר העולם מתאפל. על כן בורחים כל המעמיקים בקדושה מכל דבור של בטלה, אפילו ממלה אחת, ובזה הם זוכים לאור הגנוז המלא חיים, וכל דבריהם כגחלי אש, והאהבה הקדושה, אהבת ד' וכל העולמים, אהבת כל היקום וכל היצור ממלאתם רוח חיים, וקנאת הטוב והקודש, קנאת תיקון הכל, פאר הכל ושיגוב הכל, קנאת אור החיים העליונים מרוממת את נשמתם, משלהבת את רוחם בעידוני רשפיה, רשפי אש שלהבתיה.

ריב[עריכה]

ההכרה הסוביקטיבית גם היא יקרה מאד, וחלילה לזלזל בערכה, וביחש להתוכן הדתי שלה, כלול הכל בכלל אל תהי רשע בפני עצמך. כאשר נזדמן הדבר, ומצד התוכן הסוביקטיבי מתמלא האדם מרורות על עצמו, על ערכי מוסרו, ועל השקפותיו, והוא מתקצף על הלחץ שמחשבותיו לוחצות אותו, ידע אז ויכיר, כי לא באו אלה הסערות בכדי לעקור את זה התוכן שהוא כל כך קרוב אליו, שהוא הגשר המעביר אותו מעולמו המצומצם לעולם הרחב והמלא אור וחירות של קדושה, אלא יחזיק במעוזו, ויתמם עם אלהיו, ובארחות החיים הפנימיים יחזיק ויוסיף אומץ, בהסכמות של תשובה קרובה יתחזק להיטיב את היחושים. ואור יותר רענן ויותר מקיף יגלה לפניו, מהעולם המלא חוקים ומשפטים ישרים ותורות אמת, מזיו התורה יקבל מאורו, ומתוכן החכמה העליונה יחצוב לו מחצב של השקפות ונחומים, ועם זה יבחר ויקרב אליו את אותו המוסד הרוחני הפנימי הפועל את פעולתו ברגשותיו הקרובים, וכאור בקר יזרח שמש לפניו, ובוקר חדש, נחומים ותקוות חדשות ממקור הישועה לפניו יצמחו, ובושת עלומיו ישכח, וחרפת אלמנותיו לא יזכר עוד, כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו.

ריג[עריכה]

חוש הריעות נמצא כמוס בלאומים כמו בברואים פרטיים אישיים, וכל העמים יש להם ריעות ביחש לנשמתם הלאומית, כי הם דומים זה לזה בעריגתם הפנימית. מובדלה מכולם היא האומה הישראלית, שאותו הלך הנפש של העמים כלום אי אפשר שיהיה בקרבה בתורת התביעה הפנימית ומקור השביעה של החיים. ומגמת הריעות דוחקת היא, ואינה מוצאה לה בישראל את סיפוקה במלא העולם, על כן הננו פונים למעלה, וישראל חברים הם למלאכי השרת. אותה התביעה הנפשית המרוממה שיש לצבא מעלה, אותה האידיאליות המוחלטה, שממעל לכל זיו ונוגה מוזרח בשאיפה בשרית, היא ממלאה את החלל של העולם הפנימי של מבוקש החיים לישראל. ומתועדים אנו ביחד בקדושת השם, ומתוך סער תדירי של תשוקת עולמים הננו מביעים את השתתפותנו עם חיל המרומים תמיד בכל יום בברכת יוצר, בתיאור סיפורי, ובקדושה המיוחדה, בכל הוד הביטוי הפנימי והעצמי. נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.

ריד[עריכה]

הרליגיוזיות הטבעית בתכונתה הפנימית התחתיתית ,יש בה עירוב של שמרים מזוהמת עבודה זרה, היא פועלת על האדם בדמיונותיה ובנטיותיה פעולה של ערבוביה של חושך ואור בלא הבדלה. מובדלת נעשית היא מן הרע רק בבאה לכלל החקקת חובה ומוסר, וכאשר היא מתרוממת עד למדה מעשית שלטת, כשחוזרת אחר-כך לתוך הנפש להרחיב ממשלתה הפנימית, אז כבר מקבלת היא הצביון הטבעי הטהור שלה של נטיה אמונית קדושה, שהיא רק מרוממת ולא משפלת, מקדשת ולא מטמאה. ורום מעלתה של הזיקוק של אותה התכונה שמחוייבת היא להשתרג על כל הנפשות הפנימיות של האדם וכל היצור, כי הכל עורג והומה למקור כל החיים, הכל אומר שירה, הוא באור ההתגלות האלהית החקוקה ברצון של חקים ומשפטים תורת חיים ומשפטים צדיקים, שכשהטבעיות האמונית מתנשאה אל הרוממות המעשית האלהית, החיובית, מתנערת מכל אבקה ואפרה, ומתהוה חטיבה טהורה וקדושה, ראויה למלכות עולמים, ואחר-כך שבה היא למעמקי כל נפשות, בעריגה עליונה. כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים. אבל כל אותה הרליגיוזיות הפרודה מזיקוק תורתי ממשלתי אלהי, היא טובעת עמוק במצולות הטבע החשוך של ההזיה והרשעה העכורה, מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה, ובקשר התפילה עם החסד של תורת חסד. ברוך אלהים אשר לא הסיר תפילתו וחסדו מאתי. ואותה הנקודה הגולה וסורה במעונות תחתיות, היא העולה למעלה למעלה, בהפרדה מכל סיגיה, חוזרת להתגלות ביקר תפארתה, באור תורה הקודמת לכל עולמים, מתעטרת היא בראשי כל חכמה וכל מוסר, כל יסודי תבל, מגלה היא את הודה והדרה, כאשר היתה מראש מקדם, בטרם הרים הטבעו ועד לא גבעות חוללתי. ואהיה שעשועים יום יום משחקת בתבל ארצו ושעשועי עם בני אדם. אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני. עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה.

רטו[עריכה]

יש שחכמה עליונה, בהופעתה, היא מאירה את כל הפרטים של חכמה אחרת נמוכה ממנה, ואותה ההארה, שהחכמה העליונה מאירה בשבילים הזעירים של החכמה התחתונה, מגלה לגמרי דרכים אחרים, שאינם דומים כלל לאותו המהלך, שהארת השכל באה על ידו מתוך אותו השורש של זאת החכמה עצמה, שהפרטים מסתעפים ממנה. ויש בנידון זה מעלות על גבי מעלות, חכמות מסודרות בסדורים דרגאים אלו על גבי אלו. וההופעות הולכות ממרחקים, כזריחת שמש ע"פ כל האופק של החכמה המונחת למטה מאותה המשפעת. ומתוך השביעה של האור שמקבל השורש מהמעלה העליונה, הפרטים מסתעפים בזוהר גדול ומלא.

רטז[עריכה]

נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים, רק לבנה עזובה ישבור לו שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. מעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. כנסת ישראל אשת חיל היא, נאמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, ובדרך תורה תומכת היא אשוריה, מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח, גם אם יתלבש בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית, אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם וכמה משתנה היא בערכיה, כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו, הנשענת על נטית לבב אנוש אנוש, למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור. אמנם יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות, יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית, הסתמית, הכלולה בנשמת האדם, תזדקק מסיגיה, והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל, וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם, כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. אז יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו, וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. אז תברר לה האמונה את ערכה וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, יבררו הדעות והטוב האלהי הפנימי המקורי, עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו, יהיה לברכה לכל האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. מושגי החיים יתחורו וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח, ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

ריז[עריכה]

ביחש הגדול של כל חלק אל הכל יוכל האדם להרחיב ביחושים של המאורעות הפנימיים והחיצוניים שלו, ושל הכלל, ומן הכלל המצומצם אל הכלל היותר רחב, ומן הכלל הזה אל הכלל הכולל של כל העולמים. כל הרחבה וכל צמצום שמדגיש האדם בפנימיותו, אם מפני הארה או החשכה נפשית, או מצד תוספת או גרעון חיצוני, יכול הוא למצא מיד דוגמאות אל העולם הכללי, ומן העולם הכללי אל התוכן היותר עליון, המקיף ומחיה את העולמים. העליות והירידות הרוחניות הנה הנן דברים של עצמיות החיים, והחיים הוא תוכן כללי, שמחויב הוא להיות מסובב בכל המילוי המציאותי. וכשהאופי האנושי מתעלה, הרי דאגתו נתונה אל המרומים יותר מאל התחתיות, והמרומים על פי המדה של קישורו עמם פותחים לו את שעריהם, והיה האדם לאיש אלהים. ומשלמיו העליונים תמיד יופיע להנהיג כל פרטי אחיו, ההולכים במרוצת החיים החוגיים שלהם, עם כל צמצומם.

ריח[עריכה]

הננו שמים לב אל השכל הכללי, איך הוא המהלך שלו בכלל האדם, לכל דרכיו וסעיפיו, ואנו מוצאים את זרם הקודש שהוא מתגבר בו במרכזו, ואור ישראל הננו פוגשים בעצם תעצומתו. וכאשר באים לידי המעמד של ההרגשה הכללית, וכל נטית לב האדם העליונה המאושרה, הננו גם כן פוגשים את רוח ישראל בעצמיות המרכז. ולפעמים אנו אורגים מסכת מחברת יחד את המרכזים, מרכז השכל, בצורתו הישראלית, עם המרכז ההרגשי, ועל ידי המרכזים מתאחדים אצלנו ביריעה ארוגה זו כל הסביבים. ולפעמים הננו מרחיבים את התוכן, עד שאנו אורגים את כל המילוי יחד, וממילא מתחבר מרכז במרכז, והאור מתכפל.

ריט[עריכה]

בכל מקום שפקרו המינים תשובתם בצדם. כשם שהדבר מתקיים במובן התיבות והאותיות של תורה, כך הוא מתקיים בעצמיותן של הנטיות הנפשיות והשכליות. כל אותן ההרצאות והדרכים המביאים לדרכי מינות הם בעצמם ביסודם מביאים, כשמחפשים את מקורם, לעומק אמונה יותר עליונה ויותר מאירה ומחיה, מאותה ההבנה הפשוטה שהאירה לפני התגלות הפרץ. ההתפתחות היצירתית, שנוטים אליה כל ההולכים אחרי מוסרי השכל המופע מהחושים, גורמת בראשיתה לקצץ את ההמשך של אור האמונה, המלא כח ד'. ובאמת אין ערך לכל התוכן במקום שאין שום חסרון ביסוד ההמצאה העולמית, כי די באלהותי לכל בריה, וכח ד' הבלתי סופי מספיק הוא על הכל, מכל מקום מאחר שצביון כזה מתגלה בשכל, אף על פי שראשית שביליו נעו, ומרחיק בשטחיותו את האור האלהי מן הרעיון, בעומקו הרי הוא המקור היותר נשגב ליסוד ההשגחה. כי דוקא ההתפתחות ההולכת בקישור כל כך נמרץ, ממטה למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסלתה, היא המורה אותנו על ההבטה מרחוק, עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה לכל ההויה. ובזה הגודל האלהי מתפאר, וכל המגמות האמוניות מתאשרות ביותר, ומקום האמונה, הבטחון, והעבודה האלהית מתרחב. מאחר שהכל הולך למגמה הרי עין צופיה על כל, ומאחר שהכל מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו גם כן כדי להעלות מדרגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו. והמעלה הרוחנית המתעלה מעל כל מתראה היא ליותר מרכזית ביסוד ההויה, ונמצאת עליתו של האדם אליה מוכרה, ולא עוד אלא שאחריתיותה של המגמה, והצפיה המוקדמה שלה, מראה דרך להארה של אחרית מראשית, ועצות של דליגה ושל ישור דרך נתבעות. טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. והננו ממילא עולים למעמד המחשבה, שהיצירה העולמית, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת.

רכ[עריכה]

אחדות הרוחנית הכללית מביאה אותנו לידי ההכרה של אחדות הסגולות הפנימיות, במהותן העצמית. וכשאנו מגיעים לנשמת האדם, כבר אנו חושבים בהתגלות על דבר הערך המהותי הכולל את הכל, קטן וגדול. והננו מרוממים את הערך של ההכרה הטבעית, הטבועה עמוק בנשמה, למעלה מכל ההתלמדות. הלימודים משמשים בנו לתריס, שלא תבא ההתלמדות הארעאיית בחידושיה השטחיים ותעות את המשקל הפנימי, וחוץ מזה משמשים הם כגשם נדבות להפריח ולהצמיח את הנצנים הטבעיים שבמעמקי הנשמות. המחשבות היסודיות של כל נשגב, של כל יושר, הכל כבר מוכן, ולב כל אדם הוגה בהן, בין חכם בין הדיוט. ומתוך כך משמשת היא ההשפעה כל כך באדם, והגדולים מדריכים את הקטנים לא הדרכה שמחוץ להם, אלא סידור פנימיותם. ההקדמות אינם כל כך דברים מחויבים למעלות הנשגבות, אלא דברים מקילים, ויש שהם בעצמם שבים להיות רכוש קניני, חוץ משימושם לבסס את הדברים הנשגבים יותר מהם. על פי היסוד האחדותי אנו מכירים, שהערך ההשויתי הוא הרבה יותר נשגב ונצחי מהערך ההבדלתי שבמציאות. ובחיי החברה מתגדל בשביל כך נצחון הרוב המספרי, ובא הרוב האיכותי ומכיר אחר כך את היקר שבתכונה הטבעית, ומתברר המשפט, שהתוכן הישרני שבלב ההמון הוא הוא הנעלה לפעמים מהמושגים היותר מתאצלים שבאו על ידי כל ההתפלספות, ויקר דמם בעיניו. ומתוך ההכרה של יוקר ההשויה מתפוררים כל אותם טיחי התפל, שמבדילים בין עם לעם, עד כדי מלחמה ואיבה מנוחלת, ומתבררים התוכנים הסגוליים שבכל אחד, איך לחיות זה בצד זה, באורח המשלים את הכל, ואיך הכל מקבל זה מזה, ומשפיע זה על זה. והספרות חותרת לבא לעומק ההוקרה של הנשמתיות היותר מוחלטה. שההתלמדות אינו בה כלי שימוש עצמי. והיא הנבואה, ששפעה הולך ישר ממעין החיים האלהיים אל הנשמות בטהרתם, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

רכא[עריכה]

אחדות הרוחניות מאחדת בקרבה אחדות המחשבה והרצון. הרצון מתגלה בתבניתו, רק בשטחו החיצוני הוא אצלנו אופי משונה מהמחשבה והציור השכלי. וההתאחדות הזאת מובילה אותנו לידי האחדות המוחלטה של כל היש, עד שהמציאות הגשמית והרוחנית אינם כי אם ערכים משתנים בלבושיהם. ובאים המחשבה והרצון והמהותיות כולה בחוברת, והתעמקות המחשבה והגדלתה היא בעצמה הגדלת הרצון, והגדלת הרצון היא הגדלת המחשבה, ושניהם הם הגדלת המציאות הממשית, והגדלת המציאות הממשית היא הגדלתם. ונמצא שהתעלות הרצון היא מעשרת את המציאות ומפרה אותה, ככל ההפריות של הפגישות המעשיות. השגת הקנינים והאדרת החיים, הטבת המוסר והאדרת הדעת עומדים בשורה אחת. התפלה באה כאן בתור פעולה מחוללת את המבוקשים, לא רק בתור אחד מהקנינים שהמוסר צריך להם לשכלול יפיו, וההשגה המבוקשת של התפלה היא בעצמה הפעולה האידיאלית של החיים, המאחדת את הרצון עם המחשבה השכלית, ושניהם יחד עם המהותים הממשיים שבעולם החושים. אותם העילויים שבנפש האדם פנימה, וכל מכשיריהם, הנם מתגלים לפנינו על פי האספקלריא המאירה של האחדותיות הגדולה בתור שביבים של המציאות הגדולה בכל תהלוכותיה. וכל הגודל וכל הקוטן הנמדד בערכים הנפשיים, כל התבניות השונות, כל התשוקות וכל משאות הנפש הפרטיות, הנם לנו חזות הכל, כקרני פרוינהופר, למדוד על ידם את השיגובים המוחלטים. כפי ערך מעלתו של האדם ושל הגוי בפנימיותו כן יהיו ערכיו עוברים את גבולי הצמצום ובוקעים ועולים למרומי מרחבי אין סוף, וכן יהיו קביעות דעותיהם לאורים כלליים, ומדותיהם מנצחות להיות באחרית הימים מדות כל אדם וכל יצור. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

רכב[עריכה]

צרה היא בעדנו המסגרת האנושית, כל כך גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו במלא קומתו מלא כל. המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה, על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות מתגשם על פי האמרה היוצאת מאדון כל עולמים. התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים, ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון האומה הפנימי, המותאם לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם העקבות של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה, על מלא כל. אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, לא יקרעו העולמות זה מזה, לא יקרעו הפרטים מעל הכלל, לא יקרעו ולא יפרדו המדות האלהיות אלו מאלו, ולא ינתק הכל מאין סוף, ולא יעורטל אור אין סוף מכל התיקונים הפרטיים, פרטי הפרטים, שהכל משתגב בשיגוב אחד, הכל מבורך מעולם ועד עולם, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה.

רכג[עריכה]

מתוך המעצור של הגלות, שאין רוח ישראל מתפשט בו לפעול פעולתיו בהרחבה, הרי הוא מתעמק יותר ויותר, ומכין הוא בזה כח ואומץ גדול לימי הגאולה הרבים ולפעולותיהם הכלליות הגדולות המזומנים לפניו, למען יהיה כאילן ששרשיו מרובים, שבכל אשר יתרבו סעפותיו לא ינוס ליחו, והכל יתגבר ויעלה מלשד מעינו הנובע ברב עז.

רכד[עריכה]

הטבעיות הרוחנית בעוצם תומתה, היא מונחת עמוק בלב הטבעי בתמותו, וכל מה שהתום יותר משומר, ובלתי מפושט למחקרים ועמל לימודים, הרי הוא מתחטב יותר בעמקות תעצומתו. אבל חסר לו השכלול המסעף, ומתחברים בזה המלומדים עם הטבעיים, מקבלים כח זה מזה. התלמידים משפיעים את העיזוז התמותי הטבעי, ומוסרים להרב, בעת קבלתם ממנו את האור הלימודי, ויחד עם המאור של החכמה חוזר אליהם בחזרה כחם התמותי הטבעי, בתוספת ברכה אשר יצק עליו הרב מרוחו. וכן הדברים הולכים בכל המדרגות של המקבלים והמשפיעים. הדרגה התחתונה ברוכה היא בתעצומות, מפני קימוץ כחותיה בקרבה פנימה, והעליונה מעוטרת היא בהדר, מפני רוב ענפיה ופילוש מאורה. וזה הולך בסדר, עד אשר מופיע האור היסודי שרוח הקודש הוא מקורו, ששם העז וההדר מחוברים ביחד, בשילוב של אותיות מפורטות ומכוללות. ואז מתגלה ממעין אחד, התום התעצומתי, וההכרה המתגברת באורה האידיאלי, כי כפלים לתושיה.

רכה[עריכה]

היחש של השרשים לגבי הענפים, כשהוא צריך להיות נערך לגבי חכמה ומעשים, כן הוא צריך להיות שמור בערכיו בכל דבר שהיחש הזה נמצא בו באמת. פשט ועומק הטבעי של כל מושג צריך להיות משתרש עמוק, לפני התפצלות ענפיו, ואז הולך הכח המצמיח בטבעיותו, והענפים משתרגים יפה, והתנובה מתברכת ממקור האמת. במעשים עצמם, שורש כולם היא יראת ד' הטהורה, זו היא העליה וההעמקה הרוחנית בזיקוק האלהי של האדם בעומק מילואו, שהוא היסוד שכל המעשים נסמכים אליו ויוצאים ממקורו. וצריך שורש שרשים זה להיות מועמק יפה, ומלא לשד חיים, ועל פי ברכתו העמוקה תלך התנובה המאושרה להפריתם של המעשים כולם, וכל המחשבות, וכל הדרישה הרבה, הרחבה והעמוקה, תלויה ומשורגת בהם.

רכו[עריכה]

לעולם יכבד אדם בעצמו את צד התום שבו, זה הצד שאין ההתחכמות השכלית חודרת אליו, והתום הנפשי עושה את פעולתו, כי דוקא שם חודר האור האלהי בלא הגבלה וצמצום של השכל, רק שהוא מתעדן ביותר לפי הערך של אור התורה והחכמה שבו. ובזה יבוא לכבד את התום הטבעי שבעולם בכלל, ואת רגשי ההמון הפשוטים, ויקבל מהם הרבה דברים טובים וישרים. ועל ידי חיבור אחוותי זה, יגרום שהעידון הפנימי שלו יחדור גם כן בין השדרות ההמוניות, וירבה ברכה בעולם.

רכז[עריכה]

היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם. ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך. זוהי מדת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא. וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים.

רכח[עריכה]

בחכמת העולם, עד השפעתו של אריסטו, היתה החזיוניות הפנימית מתגברת יותר מהתכונה המושכלת על-פי הערכים החיצונים, שהעלה אפלטון את התכונה ההיא לצורה משוכללת, אותו הליח של הנבואה שבישראל עדיין היה קיים, וכעין טיבו היתה התיצרותה של בינת האדם החילונית. בנטיית הצדדים היה יצרא דעבודה זרה מתפרנס ממנה, ובקדושה, גדלות הנשמה בפנימיותה, ושיגוב האמונה בתוכן החיים. הפסקת רוח הקודש הנבואית מישראל בססה בצורה החלונית את המעמד של התגברותה של הרציונליות וערכי ההרגשה. נסתם השביל העליון אשר למהלך הרוח. לא יכלה החכמה היונית המאוחרת להתפשט על כל המילוי הרוחני. יסוד קדמות העולם שלה הונח ברפיון גם מצד המשקל ההגיוני, והופעתו של הרמב"ם לברר תוכן חולשה זו, בעת שעל ידו באה השפעה אריסטאית לתוך מחנה ישראל, היא דוקא פלסה את הנתיב לערך האמונה היותר עליון, לשלוט על כל ערכי החיים הפנימיים. אין להביט על הערך הכמותי של המחשבה הזאת, בדבר המסירה של שאלת קדמות העולם וחידושו אל המסורת האמונית, לגבי יתר הרעיונות ההגיוניות שבמדת החכמה היונית האריסטואית נמדדו, העיקר הוא כאן התוכן האיכותי. וזה הבדק שבחילוניותה של ההשפעה היונית, שלא תוכל לגשת אל הקודש העליון, לבסס השקפת עולם שלמה על פיה בישראל, הצילה ותציל את היסוד העליון מלהיות נטמע בין העמים. והסוקרים הפנימיים החדשים, חושבים את נטייתו האפלטונית של הרמב"ם לדבר מיוחד, מתוך אספקלריתו ההגיונית. והאמת היא שלא ההגיון שלו הביא אותו בחיוב לידי כך, אלא שהניח שביל פנוי לזאת ועל-ידי השביל הזה, לא רק הופעתו של אפלטון באה, כי-אם הופעת הקודש של הנבואה ועומק האמונה חדרה אליו בטהרתה, ומתוך שסקירתו הפנימית של אפלטון היא יותר קרובה לאורחא דמהימנותא, נראין הדברים שיש בתוכנו ההגיוני זרם אפלטוני ובאמת רוח ד' דובר בו, ותורת אלהי ישראל בלבבו, לא תמעד אשוריו.

רכט[עריכה]

התפילה היא מרוממת את הרצון, ומעלה אותו למרומי מקורו. משיבה היא את המהותיות התוכית של האדם אל האלהים, ובזה הרצון של העתיד הגדול מתבסס. וכפי עומק ההכשר של יסוד הרצון להתעלות, ככה תהיה פעולתו. אי אפשר לשום תפילה לשוב ריקם, היא תופסת בכל אופן מקום בעולם, כפי אותה המדה האימוצית באימוץ היסודי שבה. ותפילתם של צדיקים דומה ממש כעתר שמהפך את התבואה, ומהפכת מדתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, והעולם והחיים מתכשרים להתפיס ולהאחד בצביון יותר עליון ורצוי מכפי מה שהיה לפני הבעתה של התפילה. כל תפילה מוסיפה תוכן חדש בעולם, מגוונת את החיים בגוון יותר בהיר, וממקור הכח היסודי מוסיפה ביקום חיל חדש. ויש תפילה של תפלות, נובעת מרצון עכור ומושחת, תועבה היא, ותועבה היא פועלת, מזהמת את החיים ומוסיפה תבערה יקודית ביסוד התוסס שביקום. זאת היא תפילה הבאה מתוך הסרת האוזן מן התורה. וכפי מדת הניגוד של התורה שבעומק הנפשיות שבתפילה, ככה גדולה היא תועבתה. והתפילה המתועבת, המנוגדת מהתורה ומנגדת אליה, גם היא פועלת את פעולתה, אבל פעולתה היא פעולה תעובה, וכפי רוב כחה, כן גדול הוא ניגודה אל התורה, וכפי עומק ניגודה, ככה גדול הוא התוכן המתועב שלה, שבאה אחר כך תפילת ישרים, להפך את כל הערוך על ידי תפילת רשעים התפלה, ותסיסת חיים עליונים גדולה פועלת את פעולתה המנצח. קול רינה וישועה באהלי צדיקים, ימין ד' עושה חיל, ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל.

רל[עריכה]

התשובה מורה, שיסוד המעשים כולם הוא התמצית הרוחנית שבהם, אותה ההטבעה שמטביע המעשה ביסוד הנפשי. וכאשר באמת תכני המעשים אינם רק מושגים סמליים בלבד כ"א הם ארוגים ביסוד העולם הממשי, הננו קרואים לומר, שהעולם הממשי כמו שהוא, הוא אמנם עולם מחולק, שכל סדריו מתאימים זה לזה, אבל שרשו הוא היסוד המחשבתי, הכולל ומקיף אותו ונעלה ונשגב ממנו, והתשובה מרוממת את האדם ועולמו לעולמה היא, ששם המציאות כולה עומדת בבהירות התוכן הרוחני שלה, והעולם ההוא בעוצם רוחניותו שולט הוא על עולמנו המעשי המוגבל. וכפי אותה ההטבעה המחוקה בעולם-התשובה העליון ע"י המחשבה - נקבעת היא ההסדרה של העולם המעשי.

רלא[עריכה]

אין המדרגות של הודאיות דומות זו לזו, וכל אחד לפי מעלת רוחו יודע הוא לשער את הערכים הודאיים שבכל תוכן וענין. וסוד האמונה מתפשט מראשית הודאיות המוחלטה, המאירה בכל הענפים, עד שפועלת את פעולתה באותה הודאיות הגנוזה בנהר אולי, כולי האי ואולי. וכל אשר יתרומם יותר האדם והעולם, ימצא, שכל אותם הספקות אין הרפיון שבהם כי אם בצדם החיצוני, אבל בפנימיותם הרי הודאיות הולכת ומתגברת בהם. והיסוד התחתיתי של המעשים בנוי הוא דוקא על פי הרז הפנימי של הערכים, מיסוד החכמה העליונה. אבא יסד ברתא, ונמצא שהם כלולים בהודאיות המוחלטה, ברית עולם. ובשילובם של אלה שני הכחות הנפלאים, הראשית והאחרית, המחשבה האצילית והמעשה המתוה את העולם והחיים, הודאיות חודרת ובוקעת בכל אותן המסלות, האספקלריאות, הממוצעים, וכולם מאירים באור הודאי שמו כן תהלתו.

רלב[עריכה]

אם לא היה המות נוהג בעולם, היו בני אדם מחדשים אותו, בכל תוקף המצאותיהם. הצמאון אליו היה גדול ונשגב הרבה יותר מהצמאון הכהה אל החיים. הגעגועים של התחדשות מצב, בכל רזיו ופליאותיו, היו דוחקים את הלב ואת החפץ, והפזיזות של הריצה אל המות, לכל אחד לעצמו ולאחרים, היתה כל כך מתגברת בתאוה עצומה, עד שכל החיים היו מתקלקלים על ידו, ולא היה מניח מקום לשכלול העולם הראוי. והמעמד המוסרי היה בודאי נפגם עד עומק נורא, אחרי הטינא שכבר הוצברה בלב, וחופש הרצון, וכל האידיאלים הכרוכים בו, לא היה יוצא אל הפועל בשום אופן. אמנם דבר נשגב כזה כסידור החיים הכלליים, אי אפשר להניח בדעתו של אדם הקצרה, ונוסד כולו בידי שמים, חוץ מהפרטים המשפטיים והמלחמתיים, שגם בהם יד הנעלמה העליונה מסדרת את הדחיפות הפנימיות. רק עולם משוכלל מיסודו, שעומק תיקונו מיוסד על פי שכלול החפץ החפשי אשר לאדם, וליצורים חבריו שממעל לו ומתחתיו, הוא ראוי להיות עשוי כדוגמא העליונה, עד אין צורך כלל אל המות באותה הצורה שאנו רואים אותו, עם כל ניווליו ובהלותיו, כי אם למעמד שההתעלות מדרגת חיים לדרגת חיים תלך בכל ההכשרים הטהורים, הקדושים והעליזים, הראויים להיות אידיאלים נבחרים מכל יצור, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. ולשם טהרת רצון ושכלול לב האדם בהכשרה זו, אנו עמלים ומכוונים את דרכינו.

רלג[עריכה]

שמחת המצוות, מהודאיות הפנימית העליונה היא נובעת. כל מה שמתגברת ההכרה הפנימית, מתגדלת היא השמחה הבהירה במצוות ד', אשר עז וחדוה במקומו, והשמחה במעונו. בשכלולה של מדת הודאות, רוח הטומאה מתבער מן הארץ, וארץ ישראל מתפשטת בכל העולם כולו, וגדולת ד' מעל לגבול ישראל מבהיקה בכל עזה ותפארתה המוכללה, אשר כעת רק ברקים אחדים לפעמים מאירים את חשכת העולם להכשירו למדה עליונה זו, האירו ברקיו תבל. ובמלחמה פנימית עצומה נמזגות כל המחשבות רחוקות הצפיון, ונכנסות אל גבול הקודש ומתבסמות. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, כל רב מבבל, למען שמך ד' וסלחת לעוני כי רב הוא, כי אתה ד' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. וענוים יירשו ארץ, ונכללים ביסוד נקודת ציון הפנימית, אשר אין ערוך לתפארת עדן אהבתה בכל תפנוקיה העדינים. כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי. תרב גדולתי ותסוב תנחמני. גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי, אזמרה לך בכינור קדוש ישראל. תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית. ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה. וזרע עבדיו ינחלוה, ואוהבי שמו ישכנו בה.

רלד[עריכה]

ההכרה הרזית מיוסדת היא על הברור הפנימי של הכל יכלת, של אי ההגבלה באפשרות של הגבורה האין סופית. וההכרה הפומבית בנויה היא על הנטיה של צמצום הכח, על פי אותם התנאים שהצמצום המתגלה מבליט אותם. בכל תחום שולטת היא רק ההכרה האחת, בלא הגבלה, אין גבול של יכולת במסתרים, ואין חירות מתגלה בנגלות. אבל ההודעה, שרק היד של המסתרים היא הפועלת את כל הגבולים הגלויים, מאירה את הנוגה, ומאמצת את הנשמה, לדון על דבר חירות בצפונות הגלוי, על דבר שליטה פנימית בלתי מוגבלת, העושה את כל הסדרים המוגבלים. ואותה ההכרה, המודיעה שהמסתר העליון מכוון הוא להוציא גם כן את כל אותו הארג של החוג המצומצם, המוגבל כל כך במצרי גבולות חוקיים חזקים ואיתנים, היא מבררת, ששאיפה כמוסה זו, מניחה רושם של הגבלה חוקית עליונה גם בעולם החרות. והבינה העליונה מינה דינים מתערים, בכל צמצומם, והחלטת גבוליהם. וההשגה המתבהרת משתעשעת תדיר בחלופי הקולות הערכיים, שמולידים אלה המקורות השונים בהשפעותיהם. והחבוי והגלוי יחד נותנים את פרי תנובתם, להעשיר את רוח העולם, רוח האדם ורוח החיים כולם. וחק לשון מכריע, בתוך המשטר העליון מופיע באורו המלא זיו קודש, כחק ברית עולם, אשר בבשר, המאוגד בתוך כל גבולות טבעיותיו. וברית ותורה מתאחדים יחד להוציא את החירות העליונה, מתוך העבדות הירודה. כי לי בני ישראל עבדים. עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד.

רלה[עריכה]

כל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעיין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות, הצפיה האידיאלית היא מגונת את הגונים העליונים החיים, היא מקבעת את חותם ההויה בגורל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים במקום זמירות שרי קודש ונעם שיח סוד המוני מעלה. האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה. היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצורתה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עמק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלהים חיים, ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל בריה מאושר העדן היא לוקחת את רכושה. כשמתגלמת שאיפה, כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא ובאפלה היא שרויה, צריכה היא תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה, אורו של משיח באמונה נעוץ, והאמונה באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת: האמונה לא בסגולה פורחת באויר לבד היא, מביאה אל מרומות מציאיותיה את כל חוסי בה כי אם בהתוית הדרך לכל מערכי הלב, לכל משאות הנפש, לכל מפעלי כפים, על פי עזה וחסנה המרום וקדוש. לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית ונשארים תלוים ברפיון רק בציור האמונה. מדה זו היא של אומות העולם, שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידיאלי ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ורפויה היא. ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, על כל סדרי החיים והחברה ועל כל האישיות היחידה, על כל מזג ותקופה, על כל חפץ ושאיפה. אבל תלויי הרפיון, אשר ממקור ישראל יצאו ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, ניצוץ שיוכל לעלות ולבא, לידי לבת אש קודש: אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם. עיני-החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא. אבל גם צל צלה של אורה צחצחה זו אורי אורים יש בו, והאורה האוירית משוטטת היא, נעה ונדה, מסוכנת היא שלא תפול ממדרגתה שלא תטמע בין בשר המורים ונפשות אשר עמק חפצם הוא דם ורצח ולעיטה של נזיד עדשים. אבל אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל, איתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם; מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אור עליון זה, שהוא כתגא על רישא דספר תורה, שלא נתן מרוב עוזו ופארו לשמוש ומפעל ידים, באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות לבא אל תפקידו המפעלי, והגדל יתעלה על כל קטן, וכל המכשירים בו כלולים. קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכהה בה. רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופיה צפית עולמים. אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד', אני והו הושיעה נא, וכאשר פדית ממצרים גוי ואלהיו כן היא כל ישועה, גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות. העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשכור תנוע, עמים עפים ביד ריק, ישראל עומד בתווך. בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו, ושרי קדש באים ויבואו ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שעות דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, יפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח, לתקון עולם מלא ברעיונות נצחיים מובטחים מראש אמנה הבטחה אלהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, בברית ארץ וברית עם, בברית עולם וברית חיי עולמים. הקו הולך ישר, אחד באחד מוגש עם הצפיה שממעל לכל צפיות, הסרת המות ומארתו בראשית הצעדים, אותו המות המעשי שידי אדם יוצרות אותו באולת ורשעה ואחריה המסלה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, רוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות לנצח. אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל. רק היא קרובה היא. רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. ברכת הענוה תשוב אלינו, גודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את הודו ואת סוכת שלומו. כל המארות, כל הנגודים, לברכות ולעזרים יתהפכו, כל הרוחות אשר בלאומים וכל הנטיות הדתיות, אשר נחשבו לזעוה, אשר אמרו: לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, הן הן עצמן אל מקורן ישובו, יבושו ואחרי כן ינהרו. האחדות הישראלית בכללותה וההתעלות של גרעיני החיים שבה, הרוממות של קשב קול תורה, ההגה העמוק של דורשי רשומות של חכמי חידות, וחכמת החיים של יודעי בינה, הדם הרותח של בני הנעורים רוויי רגש ושירה עליזה ועמק רוח של צופי קדש, דכאות פנימית של שבי פשע וגבורת רעם של שמחי חיים, יצרי כל לב ומערכי רוחות של כל בשר, והכל יאגדו באגד הקו העליון, ששם אור קודש קדשים. ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת תחית עולמים ומחיית המות תסול מסלתה, ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם.

רלו[עריכה]

ההבדל שבין הנבואה להחכמה הוא, שהחכמה היא מסתכלת במציאות הסתכלות צדדית, שטחית או עמוקה, אבל אין ההסתכלות הזאת פועלת במהות המצוי שום פעולה, והנבואה היא הסתכלות של חיים, שהפעולה והיצירה של המציאות, משטריה ופנימיותיה, משורגים יחד עמה. הנביא רואה את המציאות מצד שהוא ועצמיותו הנם מעורים בה בכללותה, והוא מכיר את עמדתו זאת. ועל כן ההתעלות אל הנסים בפועל, אל השלטון במציאות המוגבלה, קשורה היא עם הנבואה בישראל, כשם שנתגלו בהם הנסים נתגלתה בהם הנבואה. ומכל מקום אף על פי שהצנורות הנם בודאי שונים. אותו המוביל את ההסתכלות הנבואית, ואותו המוביל את ההסתכלות החכמתית, בכל זאת יש קשר ביניהם, וסעיפי הנבואה עם סעיפי החכמה מתאחדים ביחד. וכל ההארה התרבותית שבעולם מצדו המתוקן, וכל העומק של המוסר והעבודה שביסוד תורת ישראל, וכל התפשטותו הגדולה בעולם, אורגים יחד את שמלת האור הגדולה, שאחרי כל המסכות הרבות המתגלגלות בעולם, במעלות ובמורדות, בארחות מסובכים כל כך, עתידה היא להיות נטויה על כל העולם כולו, וכל היצורים כלם יביטו וינהרו.

רלז[עריכה]

שפת הרזים היא השפה העליונה, היא המדברת את האמת המוחלטה, בלא שום נסיגה לאחור. ושמירה צריכה היא שפה ברורה זו. מפני הנפילה של אור אמונה. שלא יפול ממעלתו העליונה. ממקום ששם האור היסודי שורה בטבעו, וכל אותו הקישור השפתי קשור בו בעומק האמת, אל המקום הנמוך של עולם המעשה, ששם לא יש כי אם לשון שקר. והשקרים נעשים למין תוכן מתקבל. ומטבע עוברת לאמת. ועל פי אותו השקר המתגנב בלבוש האמת של כזב בני אדם, אם יחשבו אותם המבטאים של השפה העליונה של מקור האמת על פי הערך של המשקולת המזויפה הזאת הרי הם מחריבים את העולם. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, כי יפול הנופל ממנו. למען ייטב לך והארכת ימים. ומקרא נדרש לאחריו.

רלח[עריכה]

המינות היא הנוטלת את זיו העולם, המחשיכה את עיני הבריות בקציצת הנטיעות ממקור השרשים העליונים שלהם. כל הרעות הרשעות והטומאות הנם טמונות בעומק חובה. זוהמת החיים, שפך דמים, שנאת הבריות, התמוטטות יסוד העולם, העכבת התעלותו והתפתחותו, השפלת שיא גבהו הפנימי, גאותו המקודשת שעל ידה הוא מתעלה, השפלה הגבוה והגבוה השפל, הכל כלול ביסוד הרשעה של המינות. כל ההשחתות אינן אלא ענפיה ושריגיה, והיא מתאמצת להתקרב אל צורת הקודש, להתעטף בטלית וחלוקא דרבנן, מתגברת ללשונה להפוך דברי אלהים חיים לדברי נבלה. גרועה היא מעבודה זרה, במה שהיא מתפרצת להפוך את הצורה הקדושה של היהדות למפלצת. היא חפצה תמיד לינוק משפעת התורה, כדי לטשטש צורתה האלהית, לאבד ממנה את ההוד העליון, ולהפכו לדוה מטומאה. יסוד החיים בבהירות העליונה ניכר במערכי ההפריה המעשית באותו משך החיים שנמשך בכל שבילי המפעלים, על-ידי כל קוץ וקוץ שבתורה, שטנה של המינות בהתחלת צמיחתה. רבי עקיבא הוא שדרש על כל קוץ וקוץ תילים של הלכות, הוא שהכיר את ערך של האומה בכללה, וכחה לאלהים בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה ידע כי חלק ד' עמו, ונשא כליו של בן כוזיבא, אולי תצמח ממנו ישועה לישראל, מסר נפשו על נטילת ידים, ויצאת נשמתו באחד. הוא איש הישראלי בעומק יסודי הפנימי, למרות מה שהוא בן גרים בחיצוניותו, והוא הכח המגין נגד נקיבת השם של בן האשה הישראלית, אחת היתה ופרסמה הכתוב, אותה הקוראה שלום לכל, ונוטלת המון דבורים, הומיה וסוררת, שלומית בת דברי, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, עד אשר פורש המשפט, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק.

רלט[עריכה]

בכל מקום שאנו מוצאים, בספרות ובחיים, איזו הורדה או הקטנת ערך של המצוות המעשיות ודקדוקיהן, הכל הוא נובע מתוך באר צרה נכריה של ארס המינות, אשר תרה אחרי עיני אדם הזונות. וזו היא ראשית מעשי שורש ראש ולענה, על פי המסורת, בשיחתו של ראש המינות עם ר' יהושע בן פרחיה, והלא עיניה טרוטות, באכסניא. והתרות אחרי העינים, הרואות רק לפנים ובשטחי הדברים, היא היא המעכבת מלהסתכל באורן של ישראל הפנימי, שעל ידו יראה ויגלה האור הצפון בכל מצוות ד', יסוד הציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וקדושת המעשים בישראל עומדת למשגב עדי עד, ונמשלת כנסת ישראל ליונה, לומר, מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהן. דוקא מצוות בפועל, בעשיית דברים לשם פעלן, נגד פשיטת הטלפים החזירית, האומר ראו שאני טהור במצעדים הטבעיים של הבשר והרוח. ומעת אשר היה השם של קדושת המעשים למילה מנואצת, חדר הארס המחליא של רקבון האומה, שהוא צריך להרפא על ידי אור תורה ונר מצוה. ואותה החולשה הרוחנית, שההינה לבטא ווערקהייליגקייט, על פי אותו ההסכם המנואץ של ההוזים הנכרים, השוגים בדמיונות בעניני הרוח העליונים, והמוטיבים שהם טפוסיים לעומת כל דת בעולם שיצירתה ויסודה היא חזון לב אדם, והדמיון הוא בה הכח היותר פועל, כשהם נלקחים כמו ונכנסים אל הקודש להיות למשפטים ערוכים בקרב ישראל, הרי הם מכים מלפניהם ומאחריהם בעקיצה עקרבית. וצדקה מאוד ההכרה האמונית שידעה להזהר מהוראותיו של מורה נבוכי הזמן, שהארסיות המינית הראשית הזאת ננעצה בראשית מחשבותיו. ולא כאלה חלק יעקב, והייתם קדושים, זו קדושת מצוות, ישלח עזרך מקודש, זו קדושת מעשיך שבך.

רמ[עריכה]

לפעמים עושה היא רוח הקודש פעולתה חרישית בתוך הגוף והנפש, מקשרת היא את כל העמקים החבויים בהם אל כל המרומים שממעל להם. ובזה האדם מתעלה, מתקדש, ומתרומם אל המרומים כולם. חש הוא בפנימיותו את כל פגישה הבאה ממעל, כי כמוה מפנימיותו מעומק הוייתו תהומות זורמים ועולים, האספקלריאות פוגשות זו בזו, ומראות זו בזו את הוד התגלויותיהן. וכל תוכן קדוש ומרום מתערה ומשתרש בעמקי מקורו, כל נטיה טובה, כל מדה טובה, כל עבודה, כל קדושה. כל מצוה וכל יושר, מורגש הוא שפגע בנו מעולם חזק ונערץ, מעולם עתיק וחדש, מעולם רחוק וקרוב זורם הוא, מנשמת אבות, משלשלת דור דורים, ונחמד ואהוב וחביב הוא, מלא חיים וזיו תפארה הוא. הדבור החי נושק אותנו במלא אהבה. ואנו נושקים אותו בחבה מלאה. אני לדודי ודודי לי, על כן אהבתי מצותך מזהב ומפז.

רמא[עריכה]

החזות של הפראמקייט הישראלי, הוא מיוחד בצביונו מכל אותו החזון הכללי הנמצא בעריגתו של האדם לעולם עליון, להתקרבות אלהית. היא בטבעה מתלבשת בכל המעשים, בכל המצוות והתורות, בכל פקודי ד', ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, וכל ענפיהם וענפי ענפיהם. לא רק במובן המעשי שלה כך היא, כי אם גם במובן הציורי. הלב הישראלי שלא נזדייף, הלב שיונק מהטבעיות הישראלית בכל הטוהר והאומץ, בעת ההתגברות של היסוד האצילי בנשמה, והנפש מרחפת על גפי מרומי האושר העליון, הרי היא מתפשטת על חמדת כל המצוות כולן, מובלעת היא אז בחשק נעימת התורה ודרישתה. וההצטיירות השעשועית של המצוות, בריווי פנימי של עידון עליון, של רוך נפש ושל גבורה נאדרה ביחד, של געגועי תנחומים ושל בטחון נמרץ, הכל ארוג ומחובר הוא יחד על שעשוע המצוות והסתעפיותיהן המקדשים ומטהרים, מעלים ומדבקים את האיש הישראלי בכנסת ישראל ובאלהי ישראל. וכל מין פראמקייט שמתפשט בעולם על ידי בני ישראל, ולח חשק נעימת המצוות חסר ממנה, הרי היא מזויפת, ויש בה משום התנכרות וזרות פנימית. בחוקותיך אשתעשע, לא אשכח דברך.

רמב[עריכה]

בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה, להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית. הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה, ובלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ובלב כל ריקנים שבישראל ובלב כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי פנימיות, ובכללות האומה כולה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, כל תשוקת חיי הכלל והפרט, כל תקוה של גאולה, רק ממקור מעין חיים זה הם נובעים, כדי לחיות את החיים הישראליים במלואם בלא מתירה ובלא הגבלה, וזאת היא תשוקת ארץ ישראל אדמת הקודש, ארץ ד', שבה המצות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן. והתשוקה הזאת של הוצאת צביון רוח ד', של נשיאת ראש ברוח ד' בעצם גדולתו, היא פועלת על הלבבות כולם והכל חפצים להתאחד עמו, לטעום נעימת חייו, על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז. האמץ שבלב, המראה לעולם כולו את גבורת האומה בשמירת צביונה, שמה וערכה, אמונתה, ומשאת נפשה, כלול הוא בתשוקת חיי האמת, והחיים של המצות כולן, שיהל עליה אור התורה בכל מלואו וטובו. אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה. זהו רז הגבורה, רוממות החיים אשר לעד לא יתמו. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

רמג[עריכה]

התלמוד המעשי, הראוי שיהיה קדום לפני הלימוד המופשט הרוחני, איננו קדום ממנו רק מפני ההכרח, שהרי החובות המעשיים באים לאדם מיד, ותדירים הם, והם שוים לכל, אלא יותר מזה, שהם המטפיסים את הצורה הרוחנית של התכנים המופשטים, שיצטיירו בצורתם הישראלית האמיתית. ברדת הצורה הרוחנית העליונה לתוך ההצטיירות הנפשית המחוברת עם הרגשות והנטיות הגופניות, מוכרחת היא להיות מצטבעת באיזה צבע מיוחד, שהוא מתגוון לפי אותה התמונה של מערכת החיים הקדומים, לפי המעשים, המדות, הידיעות, שקדמו. אף על פי שהצורה הרוחנית המופשטת היא שולטת עליהם מפני עילויה, ומהפכת את צורתם לצורה יותר עליונה, כפי מדתה, מכל מקום גם הם שולטים קצת עליה, לפחות על פרצופה הסגנוני, שהוא גם כן יש לו ערך מרובה בכללות האורגניסמוס הרוחני. ולשמירת הצורה הישראלית במילואה, צריך שיהיה הנושא המעשי של תהלוכות החיים הישראליים מבוסס יפה בציורו הרוחני, וזה בא על ידי הקליטה של כל התורה המעשית, שקדמה לפני ההתעלות של האדם אל המושגים הרוחניים הגבוהים והעליונים, שאז ישראל סבא מתגלה הוא בצורתו על ידי ישראל זעירא, שמקבל אותו בתכונת תבניתו, והתבונה מצטיירת בצורה של הבינה העליונה, שכל מערכותיה של תורה ממנה יוצאות. כי תבוא חכמה בלבך דעת לנפשך ינעם, מזימה תשמור עליך תבונה תנצרך.

רמד[עריכה]

הניסים, המצוות המעשיות בפועל, קיומם של ישראל בתור אומה, השבת הממלכה וכל הסגולות, חידוש העולם בדבר ד' בלא שום הקדמה של כח ושל חומר זולת זה, עומק המוסר ברוממות הקודש, בחיי היחיד ובחיי העמים, נצחון הקודש והטוב בכל העולמים, הכנסת כל היצורים לתוך המסגרת של כונותינו המטרתיות - כולם הם חרוזים, מרגליות תלויות זו בזו, וכל יופי מזוייף הבא להמעיט את הממשיות מאחת מהנה, הרי הוא מתפאר לשקר בחן. כי באמת רק חולשה פנימית נשמתית היא המכשילה את הכח, עד שלא יוכל עמוד במעמד מלא עז חיים שבמלא הצביון של אמונת אומן.

רמה[עריכה]

איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעפף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום, מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה.

רמו[עריכה]

באמונה ישנם שני ערכים: האמונה המצטיירת והאמונה המושכלת. אותה המצטיירת ומורגשת יש בה חוקים ויסודות עקרים והלכות, אין שייך בה חופש הדעת, כמו שאין שייך חופש כזה בכל דבר חק ומשפט, אלא ששייך בה חקירה ועמידה על היסודות, למשל: הקבלה והמסורת. למעלה ממנה עומדת האמונה המושכלת. בה יש דוקא חירות עליונה, והיא מתגלה רק לישרים הבאים בסוד ד'. וברית כרותה היא, שכשאדם שומר אמונים בכל תום באמונה המצטיירת, כשהוא נאמן הבית וההיכל של קדושת האמונה, יזכה לאור האמונה המושכלת, ששם הוא העולם המלא חירות, ויכיר וידע איך שכל הדברים מתאימים יחד, ואיך כל הדברים הנחקקים באמונה המצטיירת ומתבטאת גם-כן לפעמים, הם הם הינם הדברים עצמם שהם באמונה הרוממה המושכלת, בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם.

רמז[עריכה]

רוך הלב יכול לבוא עד לידי מדה זו, שאי אפשר לנצח כל התקוממות של נטיה רעה, לא מבחוץ ולא מבפנים. וזו היא מארת הגלות, שצריך ללחום נגדה בעוצם המלחמה. צריך לדעת שסוף כל סוף, כמו כל מכאוב, גם הוא מזקק ומצרף את הגוף ואת הנשמה, את העולם ואת החיים. וצריך לשמח על אותו החלק הטוב שמצילים ממנה, ולהשתדל שלא יכחד במלחמה המשיבה את גבורת החיים למקומה.

רמח[עריכה]

כשמרגיש האדם את עצמו קטן ומרוחק, עלוב ומושפל, אז ידע כי ד' עמו, ולא עוד אלא שימצא כי השפלתו זו בעצמה באה מתוך ההזרחה שאור הגדול של השלמות העליונה האלהית מזריח בנשמתו בשרשה, ומתוך שציור הגדלות עובר וזורם בה בברקי אורה, מצטיירת יפה לעומתו קטנותו, שפלותו ואפלותו. ובזה תשוב לאדם הופעת השמחה ורעננות החיים מתוך עוצם הציור של הקוטן והעליבה, ותשאר רק ברכתה, שהיא עדינותה של הענוה האמיתית. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני.

רמט[עריכה]

כשאדם חפץ לתקן מעשיות בפנימיות לבבו, אל יפחד מכל אשר עבר עליו, ולא משום כל מניעה [...] התיקון המעשי [...].

רנ[עריכה]

החק הוא תמיד מבונה על איזה יסוד טבעי, שכדי להתאים עמו את החיים ואת המציאות המיוחדה שבגבול הפועל, עליו ללכת עם החק וארחותיו. המשפט הוא בנוי כבר על יסוד מוסרי, חברותי ברובו, או על כל פנים אישי. והננו מכירים תמיד את העליות של אלה הערכים, שהחק תלוי הוא במשפט, מפני שיסוד האור החי הרי הוא אור החופש של השפעה העליונה ברוח ד', והרי שורש הכל הוא המשפט. המשפט הוא מוצא לחקוק את חוקיו, והחק הוא אחוז כבר באותן השלשלאות של טבעיותו של הטבע כולו, הרוחני והגשמי, לכל ערכיו. האופי השלם של העולם הוא שיהיו כל החקים כולם קשורים ברוח משפט, אז חודר אליהם האור של החירות העליונה. תורה שבכתב היא מקור המשפטים, שורש הרצון החפשי האידיאלי בהתגלותו, ותורה שבעל פה, האחוזה עם כל כשרונותיה של האומה, ובכללותה עם כל התוכן של האדם והעולם בהצטיירותם המובלטה כבר, הרי היא יסוד החק. וכהנשמה המאירה בכליל תפארתה, באדם, באומה ובעולם, הרי החקים חיים, ולשדם הולך ושופע ממקור המשפט. וניכר כח הרעננות הזה בכל הסתעפותו, בכל פלפול וסברא, בכל הלכה והגדה, בכל ספרות ושירה, בכל עצת חיים ומפעלי כפים. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

רנא[עריכה]

מי שיש לו חוש עמוק ביראת שמים, ותמיד משתוקק הוא בפנימיות לבבו להוציא מן הכח אל הפועל את החוש הקדוש הזה, ונפשו בקרבו שוקקת להיות מקושר בדבקות אלהית, לפי הרגשתו והשגתו, והוא רוצה לעלות בתשוקה רוחנית זו תמיד מעלה מעלה, אף על פי שיש לו כמה וכמה מניעות, וכמה מכשולים מעשיים, וכמה וכמה ירידות תדיר בכל יום ובכל עת ובכל שעה, מכל מקום לא יאבד ממנו את התוכן של לידע איניש בנפשו אי צדיק גמור הוא אם לאו. ויש במדה זו של צדיק גמור גם כן כמה וכמה נקודות, ויכול להיות שאף על פי שבכללותו סבוהו דכיות, ומצולות ים, מכל מקום בעמקי נפשו מונחת עוצם המהותיות של הצדקות הגמורה, והיא היא נקודת האורה החיה האלהית, שעל ידה הרי הוא קשור בקשר אמיץ בחיי עולם, ורק היא היא תכונן את עצם מדרגתו במלא מובנה, רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ד'.

רנב[עריכה]

מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר. ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמתית. ויוכל לשער, שלא רק השלמת עצמו והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו, אלא גם הצלת הכלל ושכלול העולם. כי כל נשמה מושלמת משלימה היא תדיר את הצביון הכללי של העולם, והגיוני אמת, כשהם שוטפים והולכים בלא מעצור באחת מפנות החיים, על ידם כל החיים כולם מתברכים. וכפי אותה המדה שהנשמה מתגדלת בפנימיותה ע"י מילוי צביונה, ככה הרי היא נעשית יסוד ושורש המון נשמות רבות, ושפעת חיים ופלגי ברכה מרובים עוברים על ידה. והכל לפי רוב הענוה. ואל יבהל ברעיונו מהשאלה, הכוללת תמיד את כל בעלי הנטיות הפנימיות, שאם ימסר לעסק רגשותיו המקודשות, מתי יעשה לביתו, ולעולם, וליתר חלקי התורה, הנחוצים למעשה, ולהרחבת הפלפול, ולמעשה החסד והעבודה המפעלית. כי רק בהיותו אחוז בשרשו הרענן, באותן אותיות התורה השייכות ביחוד לנשמתו, ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק בהשלמתו, יפתחו לפניו שערים, על כל הסעיפים המצטרכים לו, בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות, וכל העוסק בתורה לשמה דוקא זוכה לדברים הרבה. וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות, שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ ומנוחה לא ימצא, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. על כן תמיד יתאמץ לבו בד' וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו בקרבו. ברוח מיוחד ונטיה קדושה מיוחדת, שדוקא על ידה ימצא את אשר יבקש. ומתוך עומק המנוחה הפנימית ידע שגם העתים של הנדידה, הנפשית והרוחנית, גם הם ערוכים ושמורים הנם מראש מקדם לטובתו ושכלולו, ויש אשר ממרחק יבא לחמו. ולא יקוץ בטורח ועמל. אף כי ברוב הפעמים מבקשי ד' הנם מדושני עונג ומנוחה פנימית, מ"מ ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו בגין יקרא דקודשא בריך הוא.

רנג[עריכה]

ברכת ישראל היסודית היא תוספת הדעת העליונה שבה נטוע שורש הדעה המיוחדה לישראל, המרוממה מכל לשון, והיא הולכת בשטף של נבואה גנוזה וממלאה לשד טללי חיים את כל נשמה שבישראל, ועומק החיים העליונים של האומה דוקא ממקור הדעת העליונה הזאת הם יונקים. קוי הדעת חודרים ממקור האומה הכללי בכל דורותיה ומתפשטים ברז הידיעה ההכרית השרויה בכל אחד ואחד מישראל, שבשבילה חי הוא ודורותיו את החיים הישראליים בכללם ובפרטם, כל חד וחד לפי מעלתו. כל נתיבות העצות והמחשבות להנהגתם של ישראל, בעניני החיים והעולם ובעניני הקדושה והאמונה, בעניני המדע והרוח, בעניני הזמן והתדיריות, משפעת זו הדעה העליונה הם באים. כל חלוקי הדעות והמחשבות השונות פלגים מחולקים וחדרים שונים הם של הדעת העליונה הזאת, אשר אדרין ואכסדראין מתמלאין מינה, ובהתחלקותם הם מימין ומשמאל מתאחדים על ידי שורש הדעת העליון, המתחלק באחדותו לשני הצדדים, חולקין דדעת הם תצט ופלגא מכאן ותצט ופלגא מכאן. והם כולם כלולים בשורש הראשי האלהיי, הממלא באורו הרוחני את כל החדרים בהון יקר ונעים. גדולי וטהורי הדעת מתאמצים לאחוז בשורש הדעת העליון, שהוא באחדותו המקורית בלתי מתחלק הוא ומשקה את הכל בשפעתו המיוחדה, וכל החדרים הפרטיים שמימין ומשמאל הם מסתגלים על ידי זה בסגולותיו, וכל העצות העליונות והתחתונות המתהוות בעולם הנן הולכות ומתברכות בברכת השלום, וכל הנטיה העולמית בכל האנושיות ובכל היצורים הולכת ונוטה אל היושר ואל השלום הבא לרגליו. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם.

רנד[עריכה]

אחת מהצורות של תורה לשמה היא, כשהתוכן של היראה הפנימית, בכל עומק התום שלה, מתעמק, מתגדל ומתרחב כל כך, עד שהוא מבקש בלא הרף את התפשטותו, ולצורך ההסתעפות הגדולה שלו, מבקש הוא כלים רבים במה להכניס את אורותיו המרובים, ההולכים ומתרבים, הולכים ומתאדרים, ולמטרה זו הוא בלא הרף שוקד על דלתי תורה יומם ולילה. יושר המעשים ועומק הדקדוקים, עם כל כבודם וקדושתם, נחשבים בנטיה זו כדברים הבאים מאליהם, וכתוספת ברכה וקדושה. ועל חסידות כזאת נאותה ההבטאה, מתוך שחסידים הן תורתן מתברכת.

רנה[עריכה]

הזהרורית העליונה של הנשמה הוא הנחמד מכל החיים. אף על פי שאין אנו מבינים כלל את השיחות הנובעות בתוכיות הנשמה מאור הזהרורית, אף על פי שאי אפשר לשום כל סדר ומשטר בההגיונות הללו, המבקעים, ויוצאים כאור היוצא מבין החרכים, בכל זאת הנפש מתמלאת שובע ונדיבות רוח פנימית דוקא מאלה הברקים החולפים ועוברים כל כך מהר, עד שאי אפשר כלל לעמוד על אופים. כי בהם מתגלה רז חיים עליונים, שכל העמל השכלי, כל סדרי עבודה. חוקים ומשפטים. דינים והלכות. עמקי הגיון, והדרכות הגיוניות, רק מצל צלם של זיו הברקים הגדולים הללו ישאבו את רוח חייהם.

רנו[עריכה]

החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות הנפש. ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת, וזאת יוצאת אל הפועל על ידי מסירות הנפש שבקדושה, של קבלת מלכות שמים שבאמונה וכל קדושתה. חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים, ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידיאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות, המתבטאות במפעלותיהם ויצירותיהם של טובי החושבים ושל טובי הפועלים והיוצרים שבעולם, כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם, וכולם הם מסתעפים מהאידיאליות הישראלית העליונה, אשר התבטאה בעומק וכל רוחב ועושר, בכל אמת וטוהר, בכל זיו וחדות עולמי עולמים, על ידי רבי עקיבא ברוממות נקודת קדושתו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו. הוד העליון של המות בגניזת אורו, המתנוצץ על ידו, חי בו, והוא יוצר את החיים, ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.

רנז[עריכה]

הערך היותר עצמי וטפוסי, היותר פנימי, מכוון אל הטוהר המהותי של האדם, מתגלה בנקודת אמונתו. גורל האדם הוא באמונתו. לפי אותה הבהירות הפנימית שבנשמתו, ככה היא אמונתו באיכותה הפנימית. כל אדם לפי ערך הטוב העצמי שבו, ככה תהיה אמונתו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. אפילו אותם המאורעות הקדומים שמזדמנים, שעל ידם כל אחד מושפע מיסוד האמונה ותיאורה לפני הולדו, וקל וחומר לפני בגור דעתו, הרי הם הולכים כולם על-פי אותו הגורל העליון, של יסוד הטוב שלו, כל המהות התמציתית של חייו. אותו אור הגנוז העליוני, החי ברום עז קדושתו, אשר לאמונת ישראל, הוא היסוד של האמונה העולמית. בכל תוכן של אמונה יש קורטוב פנימי של אמונת עולמים זו שהיא מחיה אותה, ולפי טוהר הלב הפנימי של כל אדם בכל עולם ובכל אומה, הרי הוא קשור ביסוד אמונתו באותה הנקודה האמונתית הטהורה, שהיא סופגתו לחיי עולם. ונמצא, אמונת אומן העליונה היא מחיה את כל האמונות כולן, היא הולכת וגואלת את עצמה תמיד בכל עת משעבוד הלבושים הצואים שבהם נתלבשה, ובלב עדיני הרוח, טהורים וחסידים וקדושים אמתיים, שבכל אומה ולשון, הרי היא, לפי הערך, כבר גאולה. וישראל עוסק תמיד בפדיונה וגאולתה של נקודת האמונה, שהיא הנקודה הגורלית של כל האדם וכל היצור, כל המעשים, המפעליים והתיאוריים, שהולכים ונעשים בעולם כולו, הכל הם הולכים למטרה, לשחרורה של הנקודה העליונה, שבה ספיגת כל החיים כולם, כל הזיו והזוהר שבעולם, כל השלום והאושר שבעולם, כל החיל והחוסן שבעולם, מכל השעבודים הרבים אשר סבבוה, לתן מנוח וחופש לשושנה העליונה הזאת, חבצלת השרון, מן הקוצים אשר יסבבוה. כל סדרי חיים שמיתקנים בעולם, על-ידי כל תנועה עולמית ועל-ידי כל חליפה, על-ידי כל מערכה ועל-ידי כל הצעה, על-ידי כל מקרה ועל-ידי כל שיטה, הכל הולך הוא אל מקום אחד, לשחרור הגורל העליון של האדם, שהיא חופשת נקודת האמונה, שיסודה גנוז בישראל. ונלוו גויים רבים אל ד' והיו לי לעם וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך.

רנח[עריכה]

כשבא זרם של ציורים מעולם אחר לתוך עולם שאינו שלהם, הם פועלים בתכונתם על הסתעפותה של טבע המחשבה והרעיון העצמי, וכל הדברים היוצאים מתוך עומקו של שיקול הדעת, ויתר ההתגלויות של כחות הנפש, משתנים הם, ומקבלים עירוב של צורה חדשה, בלא אפשרות להכיר עד כמה מגיעה היא יד התערובת הזאת. לפי זה, הזהירות מהתערבות כחות רוחניים מעולם זר, הרי היא זהירות מוכרחת לשמירת צביון העצמי תמיד, וחכמת יון מוכרחת היא להיות גזורה במנין ומאוסרת לבוא בכלל ישראל, כדי להשמר מתולדותיה החרישיים הבאים מתוך העירוב של המון מחשבות ונטיות טהורות ממקור ישראל. אמנם, לפי אותה המדה שהמעשים וסעיפיהם נתונים הם ביחש לנתוחיהם למרכז חזק ומובטח, הרי הסכנה של הצביון הזר פוחתת והולכת. במעמד האיתן של סנהדרין מרכזית, שעיני כל ישראל אליה, מתבטחת היא שלשלת התוצאות מלבה של האומה בטהרתה, ולפי מדת ההתנוונות המרכזית, ככה השמירה יותר נחוצה ומוכרחת היא. אמנם במדה זו שהנתוחים ההלכותיים אינם באים כל כך בחופש ישר ממבטי החיים אל הפרטיות, אלא שהם קשורים כבר בהסכמות מוקדמות וחתימות של דורות, הרי השמירה כבר הוכנה, והחתימה חתימה היא גם כן למעין הפנימי שיהיה נעול, ולא תמשל בו יד זר. אותה המטפיסיקה היונית, שאחרי חתימת התלמוד נתפשטה באיזו הרחבה בישראל על ידי חושבים גדולי עולם, רועי האומה, שלפי מדת היכולת ניקוה מזרותה, לא היתה כל כך יכולה להזיק בתוצאותיה על מרחב החיים המעשיים מפני תערובת טעמה הפנימי, מפני שכבר נתקשרה יפה האומה, בכללות הערך של חייה, עם אותה החתימה הקדושה, שמהותה היא כולה מלאה תוכן טהרה ממקור ישראל. אלמלא בא זרם כזה לפני החתימה, היתה הסכנה סכנה רבה. וערכי החיים כשהם בטהרתם הפנימית בציוריהם המעשיים, מגלימים הם על פיהם גם כן את המחשבות, וכה הולכת היא פעולת החתימה ומשמרת את המסור לה, אמר שומר אתה בוקר.

רנט[עריכה]

אותם המשקיפים על הערכים הדתיים כלפי חוץ, ומכניסים את הערכים הללו בישראל פנימה, הרי הם פוגמים שתי פגימות. האחת, שאין קץ ותכלית לעומק ההבדל שיש בין הקודש העליון, שאין כל העולם כולו כדאי הוא לו, המאיר בישראל, שממנו יסוד לכל העולם כולו, לאותן התכנים שהם באים מאותה התביעה הכהה האמונית שבכל עם ולשון. והחילוק העצמי עדי עד הוא בתקפו. כמו שהיה בימים מקדם, אשר כל העמים התהללו באלילים ממש, וישראל נשא את דגל שם ד' אל עולם, אלהים חיים, אלהי אמת, כן גם בימינו אלו אשר באו ערכים דתיים ממקור ישראל לעמים רבים, הנם עומדים בצביונם רק לפי אותה התכונה הישראלית שבהם, אבל הצורה המיוחדה שקבלו מתוך עצמיות החיים של האומות, שעומק ישותם הוא עדיין אלילי, יש בה מהאלילות כמעולם, ואי אפשר כלל להכניס את הערכים שהתפתחו בעומק חייהם על התוכן הדתי, בישראל, כי ההתפתחות בעצמה כבר באה מתוך אותו שאור שבעיסה המיוחד להם, שהם כולם סורי הגפן נכריה. ועוד, חוץ מאותו ההבדל העמוק, הענינים הזרים אינם ניכרים כלל בעומק צביונם לאותם שחייהם המה חיים אחרים, בעלי תכונות אחרות, על כן אין ההבנה של אותם הבאים להכניס את הזרות בתוך המחנה הישראלית באותן הערכים עצמם הבנה שלמה, ולוקחים הם דברים מסורסים, שגם אם היו נלקחים בשלמותם היו זרים, ומקלקלים את הצורה החטובה בקדושתה המיוחדה של ישראל, ומכניסים אותם בעודם בסירוסם וקלקולם אל תוך המחנה פנימה, שמוסיפים הם רק הוה על הוה ושבר על שבר. יש אמנם בתוך הצרה הזאת מין הגנה בזה עצמו, במה שאי אפשר כלל שיוקחו הענינים בשלמות צורתם מעולם הזר, מפני שאין יד זרה מגעת לעולם שחוץ מחוגו, ועל כן אין המחלה של הזרות עשויה להעשות טבע קבוע בתוך האורגן הרוחני של ישראל, כי אין לו כח ותנאי של קיום מצד עצמו. זאת היא אמנם הגנה כללית, אשר מאת ד' היתה זאת, השומר אמת לעולם, אבל מידי מחלה עוברת לא יצאנו כי אם בהנזר לגמרי מכל דרך זרה, וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב.

רס[עריכה]

יש מרירות טבעית שמרגישים בעת שמתקרבים לקדושה, לתורה ולמצוות וליראת השמים, והיא הסלידה שהצד הרע נסלד ונכאב מאותה התגבורת של הטוב והקדושה, המתגברת בנשמה ובעולם. והמרירות הזאת מתחלקת היא לכמה גוונים, ומיני יסורים שונים, וכולם מתהפכים למתיקות ועונג על ידי ההכרה הפנימית שמכירים כמה נשגב הוא ערך הטוב של הקודש, עד שהרע עם כל תקפו בנפש ובעולם מוכרח הוא להכנע מפניו, וזהו צערו ומרירותו. ויש מרירות שכלית, שהשכל הטבעי מצטער כשמתגלה עליו אור גדול עליון, והוא מתגלה בכל גילוי של עומק רזי תורה, כל חד וחד לפי מדרגתו, שהנשמה האלהית מתענגת ומתדשנת עונג בגילוי האור האלהי, אבל הנפש המשכלת הטבעית מצטמקת ורע לה, בראותה שהיא מתבטלת כנר לפני האבוקה. וגם צער זה בכל מרירותו מתהפך לשמחה ועונג, על ידי העמקת הכרה כי רק סבה של התגלות אושר עליון היא היא הגורמת את ההתמרמרות הזאת. וסוף כל סוף שמסתגל השכל הטבעי גם כן לאותה ההופעה העליונה, והוא מחפש לו דרכים איך לשרת לפניה, לענות גם הוא חלקו בטעמים והסברות שכליות, שאף על פי שאינם גופי תורה, מכל מקום הרי הם פרפראות לחכמה.

רסא[עריכה]

כשהרוח נופל בקטנות ואין האדם מוצא בנפשו נחת רוח, מפני מעוט המעשים הטובים שלו ומפני חשכון עונות ומעוט שקידת התורה, וצריך האדם להתאמץ בסוד המחשבה, וידע כי המבין דבר מתוך דבר - מחשבה דיליה חשיב קמי קוב"ה מכל קרבנין ועולות, א"כ יש למחשבה קדושה וציורים שכליים עליונים כל סגולות הקרבנות וכל סגולות העבודות המעשיות השייכות להן, והוא הדין כל סגולות התורה המעשית שבפה ודבור של גופי תורה המכוונים כנגד הקרבנות ונמשכים מהם, ויתחזק מאד במה שלפעמים יש שמעוט המעשים והלמודים בפועל בא לו רק מפני נטיתו הגדולה לרזא דמחשבה, ויכול להיות שהרבה חלקים מנפילותיו הם באים מפני שלא החשיב כראוי את יסוד מחשבתו. ע"כ יתאמץ יותר בבינה פנימית להבין, כי תקון העולם כולו ורפואת כל הנפשות כולן הכל תלוי ביסוד המחשבה, וירומם את מחשבתו עד כמה דאפשר לו ויתעלה לתשובה מאהבה פנימית, אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון.

רסב[עריכה]

לפעמים יש שאי אפשר להבחין בין ההתרוממות העליונה של הרוח, ובין השיקוע היותר ירוד שלו. ההתרוממות כשהיא אמיתית, כשהיא מיוסדת על האמת, על עומק הטוהר, היא מאוחדת בעצמותה, אינה מפחדת, כי מעוזה בקרבה, ד' עז לה. כשהמצב שוקע, כשהרוח יורד למעמקיו, אז יש שבאה סבת הירדה מפני שכשסרו הצבעים החיצונים המסעדים של דמיון כוזב, של שקר, מתוך הנפש, מפני שהתכנים החיצונים נתדלדלו, הרוח שוקע, הוא מבקש לו מקום מנוחה של אמת בירידה. עלולה היא ירידה כזו להעמיד את הרוח על מרכז של אמת פנימית. ומתוך הנקודה הזאת, שהיא קטנה, ונראית דלולה ומקווצה מאד, יוכר כח החיים העזיזים. האמת המוחלטה הפנימית, תמצית הרוממות, בלא כחל ובלא סרק, תתעורר. אז ישוב הרוח ויבקר את כל רכושו, את כל מקורו, שמחתו וצהלת רוחו, וימצא שהחלקים הבריאים שבהם, הם הם הנם הנקודות שבמצב השיקוע הרוחני נשארות הן בכל מלא צביונן. ואז יכיר הרוח מה הוא התוכן של אשרו, שגם בהיותו שכור משפעת הצבעים החיצונים של עושר, כבוד משפחה, מעמד, וכל אלו החיצוניות, יכיר כעת למפרע שרק הנקודות הגנוזות של אושר האמת, של הגרעינים החיים העומדים לעד, הם הם תמכו את כל יסודות אשרו, גם בימים הטובים, המרוממים גם כן את רוח הדמיון. וחשבון של חיים עשיר ומבורר הולך ושופע עליו, רוממות חדשה, אדירה ובריאה, חוזרת וצומחת. וצמיחה חדשה זו, כשתחזור ותתלוה לאלה המסעדים החיצונים, תהיה כבר מטוהרת מסיגיה, שקרים לא ימצאו בה מעמד, מדות נשחתות לא יאחזו בקרבה. תוכן האמת והשלום במילוי מלואם ילך ויתגבר, תפיסת המקום היותר חזקה של האמת, החשוקה מגודל הנשמה, מזיו חייה בטהרתה, יתרחב ויתגדל, ובוא יבוא הרוח מעומק נקודת השיקוע לנקודת הרום, וימצא שאין הבדל בין רם ושפל. כי רם ד' ושפל יראה.

רסג[עריכה]

ההפריה המעשית, ההסתעפות הצמחונית של הלכות, תילי תילים, עם כל חומר דקדוקיהם ועושר תוצאותיהם, באה דוקא מההופעה האלהית שביסוד החקי. אותו תוכן החי וקיים, שלמעלה מכל רעיון וכל שכל מוגבל, אותה המהות המחיה את החק האלהי, הוא הנותן לו את כחו להתפצל ולהסתעף לסעיפיו, ולשמור את תפקידו בכל המרחקים שהוא הולך ומתענף שמה. כיון שנכנסת בתוך החק ביסודו איזו השקפה שכלית אנושית, כבר אין עמה אותה הברכה הפוריה, ואינה יכולה לשמור בשמירה פנימית את צעדי ההסתעפות. לא לחנם טעמי המצוות בכל אורחות ההסתכלות המחקרית, העיונית, ההרגשית, האומנית, וכל סעיפיהם, מתאחדים בכבדות עם פרטי הלכות, מפני שאינן נשאבות מאותו המקום הגבוה, מאותו זרם החיים שמשם המצוות בעצם טבעיותן נובעות. זהו זולף ונובע ממקור ישראל, מהמחשבה האלהית הקדומה, מיסוד גבורה של מעלה בהוד תפארתה, ומכחה הגדול הכל מסתעף. הלא כה דברי כאש נאם ד', וכפטיש יפוצץ סלע. יראת שמים הטבעית הפנימית הישראלית, הרוויה ממקור האמונה הבריאה, המחוזקה באיתנותה של הגיון התורה, ידיעתה העמוקה והרחבה, שמחתה ואשרה הפנימי, היא היא המכירה בחושה העמוק את האמת הגדולה שבהסתעפות ההלכות, את הנועם הגדול, המלא אור חיים, של דברי אלהים ההולכים ומתפשטים לכמה וכמה פלגים. עשה אזנך כאפרכסת ושמע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרים ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלים ואת דברי המכשירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים, ומזיו החיים המאיר מאור אין סוף עליון אל העומק המעשי והסתעפיותיו. כשעולה כח החיים, יוכל הוא לעבור את כל התחנות הרוחניות, ולהתרומם על ידן רק בכח גבורה פנימית בריאה ומחוזקה. ברעננות זאת יש כח לחשוב מחשבות מופשטות לכל הצדדים, ולמצא כי כל אשר יהגה ויצייר האדם, עוד כפלים לתושייה. כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

רסד[עריכה]

ההשכלה הנשאבת ממקור רוח הקדש היא תמיד מתאימה עם אותה ההפריה המפליאה שבטבעיות הנתוח ההלכותי, שהוא הוא התוכן הממלא את לבן של ישראל הגבורה האיתנה, המושלת על החיים ומתוה להם את ארחם ואת צביונם, יחד עם אותה הטבעיות שבתוך ההשכלה הרזית העליונה הזאת, הנובעת ממקור החופש הישראלי. מההתגלות המוחלטה של נשמת ישראל נובע גם כן המעין החי והמפרה של הגות כבוד אין קץ ואהבה בלתי גבולית לישראל. זאת היא הסקירה החודרת, היודעת לחשוף מצפוני החיים ויודעת להעריך את הערך של היקר הישראלי מצד חטיבותו הפנימית. באותם הפלגים, ששפעות החיים, המעשיים והעיוניים הללו, זורמות ביחד במרוץ עזיז ואדיר, שם רז החיים לישראל גנוז, שם סוד האמונה והבטחה העליונה מונח, ומשם ישראל עושה חיל לנצח כל אויביו ולקום לחיים חדשים בצמיחת קרן ישועה. הגבורה הלאומית, דקדוקי מצות בהשתלהבות של אהבה מקורית, הערצתה של האומה וכבודה, חיוב נצחונה ובטחון רוממותה להיות עליון על כל גויי הארץ במובן של עליוניות אמתית, מוסרית, רוחנית, אידיאלית, הדורה ובריאה, רוויה שובע של שלום, של ברכת החיים ושפעת היצירה והבנין, כל אלה כטל יזלו בהחשפת המבוע של המחשבה הישראלית המורשתית, מסרתה של חכמת ישראל המותאמה למסרתה האמונית הגלויה ביסודי האמונה ותורת המעשה. כל הכשרונות העולמיים אשר נספגו בישראל וכל התעוררות של חיים מסבת כל צרה ומדחיפת כל קו אורה, הכל יתקשר ביחד להוליד כחות חדשים ומחוזקים, העלולים לחדש את זיום, בכל עת, בכל תקיפה ובכל מהלך חיים שיתפרץ בעולם. והרטבת כל אלה הנטיעות, המסתעפות תמיד, בא תבא על ידי אותם למודי ד' העומדים בבית ד', האמונים על רוח האומה בכל צביונה, חכמי חידות ורבי תושיה, היודעים להתרומם בהכללה רבה, על כל ההסתעפות הרוחנית והמעשית האדירה, שתביא עמה ישועת עולמים.

רסה[עריכה]

בתוכיותה של הנפש, נפש כל מין מחולקה במהותה הפרטית, ולא יטעה אותנו הדמיון החיצוני של שיווי החושים, לדון על השיווי הפנימי. הבטחון להכרת החילוף הוא בא מההכרה שהנפש היא אורגנית, כולה עשויה חטיבה אחת. וכיון שכל מין יש לו סגולות מיוחדות, אותו התיאור הכללי הגורם את כל הסגולות השונות, הוא גם כן הגורם את הפעולות השוות, וממילא נכיר שאינן שוות כי אם בתמונתן החיצונה, ולא בציורן הפנימי. אמנם מצד היחש שיש לכללות העולם ליסוד החיים, הננו מכירים שכל צביונם של החיים נובע הוא משפעת חיים אחת, אלא שהצבעים מתחלקים בקרב הברואים לפי ערך של ההכנה המיוחדה שיש לכל אחד בבנין גופו ונפשו. החילוק הנפשי שבין עם לעם גם כן הוא נערך ככה. השיווי החיצוני אינו מחליט כלל שיווי פנימי, וממילא התוכיות שבנשמתה של כל אומה היא משונה מזו של חבירתה. יותר ויותר עמוק הוא השינוי שבין נשמת ישראל, המקבלת שפעת חייה מגורמים עליונים רוחניים אלהיים, מערכיה של תורה וסגולתה של הנבואה, רישום כח האבות, שההופעה של החיים האלהיים נתעצמו בהם בצביון מהותי קבוע, לבין החיים הפנימיים של כל עם ולשון, שהטבע וכחותיו, והרצונות הפשוטים של נטיית נפש החיה של האדם, הם הם היוצרים את אופים. אמנם ההבדל העמוק הוא בהערכים הפנימיים, ומי שחושב שיוכל לערב את מזג נשמתו בנשמה אחרת של עם אחר, הרי הוא טועה, ונוטל את חייו מן העולם. אבל בערך הכללי, ביחש לבנין העולם כולו, הרי כל העמים כולם, וישראל בכללם, שואבים חייהם מיסוד נשמת האדם הכללית, אלה תולדות אדם, שהוא הכלל הגדול בתורה. אמנם דוקא מתוך ההכללה הרחבה יוכר המעמד והעליוניות של ישראל בעולם, והתפקיד הנשמתי שלו בתור פועל תדירי להעלאת נשמת העמים כולם, על ידי הקישורים הרבים, העצמיים והמקריים, שיש בין נשמתו המיוחדה לנשמת כל האדם על פני האדמה, מצד האגודה הכללית, שהיא מתבטלת יותר ויותר על ידי הבירור שמתבררת יפה ההבדלה הגדולה שבין ישראל לעמים.

רסו[עריכה]

האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים, בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה, בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האושיות המעמידות את היצירה וכחותיה ביחושם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון, ונמשכים בפנימיותם ברגשות האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר, ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל, בשיבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והחוסן האמוני בבנין משפחתי בין ד', אל עולם, ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה. וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. והאמון המשפחתי בהבנותו בשכלולו, יסוב ויעבור את כל גבוליו, וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית, היודעת את כבודה, את אשרה וגבורתה, המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במידה ובמשקל של צדק ויושר, אור חיים לכל המון יצורים לאין תכלית, על פי סדר וערך של יחושים נאמנים, ערוכים ברוח שלום ואמת, אמונת עולמים זו תהיה תפארת הכל, עטרת תפארת ביד ד', אשת חיל עטרת בעלה.

רסז[עריכה]

נכתם עון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבא: בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להכחד מן העולם, ותחתיה תקום מלכות עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה, בלאומים אשר לא יהגו ריק ולא ירגזו עוד על ד' ועל משיחו, על אור חיי העולם ועל התום והאמונה אשר לברית עולמים. וישראל יראה בעיניו שלומת רשעים יצעוד על חרבנם של המתהללים באלילים החדשים כאשר צעד על חרבות בבל ואשור העתיקות. אז ידע ויוכח, כי אך בו אל אלהי ישראל מושיע. ותשועת ד' בא תבא. הנדפת הכח של הגוים, שקויי כוס התרעלה, מוכרחת היא לבא. פתח ד' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו. אם עוד תתאמץ אירופא וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם. מצב זה הוא רגעיי ברגעי התולדה. אור התשובה יופיע בהכרח וישליך איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וישוב הכל אל טוב ד'. אז תכחד התרבות ההוית בכל יסודותיה, ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החקים אשר בהבל ועול יסודם וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כליל יחלפו. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. הארג הרוחני והמעשי, אשר בצביונו ההוי לא היה יכול לעצור, עם כל תפארת חכמתו, בעד שפך דמים רבים ובעד חרבנו של עולם בצורה איומה כזאת, הרי הוא מוכיח על עצמו, שהוא פסול מעיקרו, זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב, מראשית יסודו, וכל מהלכו כלו אינו כי אם עצת שקר ונכלי רשעים מסובכים, שהם קשורים עם הנטיות הנפשיות והגופניות אשר נתעצמו בהאדריכליות של בנין הלאומים של זמננו, שכחי ד' בכליותם ונושאים את שמו על שפתם, בפיהם ובלשונם. על כן חרב תחרב כל התרבות ההוית, ועל משואותיה יתכונן בנין העולם באמת ובדעת ד'. והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים.

רסח[עריכה]

כשהזרחה שכלית מופיעה, ובתכונת המוסר האצור בה ישנם גרעינים כאלה, שאינם לפי הערך של כל המהות של המשיג, המואר מאור השכל ההוא, אז יש להענין תכונה ערפלית, מיסתית. אבל בזמן שהרצון המוסרי המפעם בתוך ההשכלה העליונה המוזרחת, הוא שוה כולו אל הרצון העצמי המהותי של העוסק בצעדים העליונים הללו, אז מקבלת ההארה צורה של אספקלריא מאירה, וההשגות נעשות הכרות ברורות, חיות וקימות, עומדות בכל מעמדי החיים, ומתנחלות לדור דורים. ועל פי זה אין לאדם למהר לדון, איזה דבר של הופעות רעיונות נכנס בכלל המסתורין, כי הענין תלוי בהכנתו המוסרית של האדם. וישנם המון לימודים שיראו ערפליים לאיש אחד, כל זמן שההכשרה המוסרית שלו גורמת לכך. ובהתעלותו יהיו מזהירים לפניו כזוהר הרקיע, ויכירם כהכרתו של המשכיל הרגיל את המחשבות הרציונליות, שבתיאורי המדע והמוסר הרגילים.

רסט[עריכה]

בהאמת הגדולה שכל חוקי התורה הם חקות שמים וארץ ממש, שלא ישתנו בשום אופן על ידי שום שינוי רעיוני, ואינם תכנים סימבוליים לעורר רק מחשבה ורעיון, באמתת ערכה הוא יסוד העולם ויסוד האומה הישראלית. ובכח המצייר לבד, מה שהאומה מציירת כן את האופן התיאורי של חקי התורה בפועל, חוץ מהאמת המוחלטה העליונה שבה, היא נוטלת גם כן את המעוז החזק לכל עמדותיה בחיים. והיצור לבדו די הוא לתן נועם ותכונה עזיזה ריאלית לכל אותו המרחב של התפשטות דרישתה של תורה, שמתהפך למזון מבריא ולסם חיים לכל האומה כולה לדורותיה. ומן הציור התיאורי בכח המדמה של האומה, באה היא אלא מרום האמת, ומוצאה היא את יסוד חייה, חיי עולם, בתורת אמת, ביסוד אמת לאמתו. אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

ער[עריכה]

האחדות המיוחדה שבישראל, מקשרת היא את הדורות כולם יחד, ואין מובן של עבר בתולדה הישראלית, כי העבר ההווה והעתיד תמיד כרוכים יחדיו. מאחדת את כל הנפשות היחידיות יחד באגודה נפלאה, שאין דוגמא לה בעולם. מאגדת היא את הרעיונות הפזורים בכל האומה כולם יחד, ומאגדת היא את המעשים והמחשבות יחד, באין שום קיצוץ ופירוד כלל.

רעא[עריכה]

כל היוצא מיסוד חכמי תורה, על פי טהרתה של ידיעת התורה, בהתגלות הכרעית, שכלית, סברית, או כל נטיה מיוסדה ביסוד תורה, הרי היא הופעת אור ד', רוח ד', קול ד', ההולך בכנסת ישראל גם בעת התעלומה של אותו הנדון. אותה המחשבה במחשבות אגדיות, ואותה ההלכה במצוות מעשיות, פעלה בחייה העלומים את פעולתה בגניזה, ובבוא עתה ויצאה אל הפועל, על ידי הבטאה, כתיבה, וכל צד התגלות, הרי נתגלמה, והכרעת החובה שלה הולכת היא ופורצת את נתיבתה. והיא קונה את מקומה בלבבות, ומתאחדת עם חיי האומה, הכל לפי גודל התפיסה שיש במעמדה של נקודה זו בכללות האופי של נשמת האומה ויסוד החיים של כנסת ישראל. אבל זהו דבר מבורר ומושכל, שאין הפרש בין גודל לקוטן, בין חדש לישן, כי אם בערך יחושי, אבל תפיסת המקום במציאות הכללית יש לכל אשר יחובר אל החיים. ואם שמעת דבר מפי קטן שבישראל, יהיה בעיניך כאילו שמעת מפי גדול, ומפי משה, ומפי הגבורה.

רעב[עריכה]

בעת הנפילה היותר עמוקה, מתבונן האדם על רפיון רצונו, וחוזר ונעשה גבור. כי כל רפיון רצונו הלא בא הוא מפני התחלשות כחו נגד גבורתה של הרשעה, ואם כן קרוב הוא למקום שהגבורות נראות שם, ואם כי הם גבורות רעות ודינים קשים, מכל מקום יחטוף מהם את כחם, ויזכר שכל גבורה נאצלה היא בראשיתה מיסוד גבורה שלמעלה, וגם הרפיונות הבאים לרגליהם מכלל ישוב העולם ובנינו הם. ובהתעוררו ללכת בדרכיו של מקום, יזכר גם על המדה העליונה הזאת, של מה הוא גבור אף אתה היה גבור, עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. וממעמקים יעלה להיות מכלל מלאכי ד', גבורי כח, עושי דברו לשמע בקול דברו, המקדימים נעשה לנשמע מרוב העצמיות שהמשמעת האלהית בכל הדרת החמודות שלה מתעצמת ברוחם ועומק טבעיותם. ומתהומות הארץ ישוב לעלות אל צור מעזנו, לחסות בשמו בסתר כנפיו סלה, ויגיע לירושת יראי שמו, כשם שאין המורש בוש לחזור לירושתו אף על פי שעזב אותה כמה שנים, כך אין תלמיד חכם בוש לשוב אל התורה אף על פי שעזב אותה כמה שנים. ויסוד התורה היא יראת ד', ראשית דעת, מקור כל גבורה.

רעג[עריכה]

שלהבת החרטה, הבאה מנפש נדיבה, ע"י אבוקת אור התשובה, אש קודש היא, אש מלאה אור וחום, מלאה חיים. כשהיא חלה על רוח טהור, על נשמה חיה ומוארה באור חן ושכל טוב בדעת קדושים, אז היא מתהפכת לכח אדיר ורענן, לכח פועל, מזקק ומטהר. מוסיף עז ועצמה, ומסקל נתיבות ותוכן רוחות חדשים לכל מהלכי החיים. התנערות חדשה והתעוררות מלאה לשד עלומים היא מביאה עמה. והאדם נעשה בריה חדשה. מזוקקת ומצורפת, ואל על יביט אל מרומי הדעת והבינה, שהיא המביאה לידי תשובה, ומאורו של משיח, משורש כל התורה וכל המצות כולן, כל המעשים וכל המדות בכללותם, יבאו לו קרנים להאיר בהן את מסלותיו האפלות ואת דרכיו השוממים, ויחד עם בניניו בנין עולם יבנה ורבים ילכו לאורו, אשר בראשית הודלק רק למענו, נר לאחד ונר לרבוא רבבות עם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת.

רעד[עריכה]

אם יבקש האדם להפך את הבשר לרוח, לחדש לו טבע שאינו הולמו, לא יעלה בידו מאומה. אותם החסרונות שכשחזותיהם באים כלפי הרוח, הם מעוררים בנו פלצות וזועה, כשהם שרוים בבשר, הרי הם כמלח הממתיק את הכל, וכחמרא על דורדיא. על כן לא יתחכם האדם על יוצרו אשר יצרו בחומר, מלא נטיות חומריות. אף שנראים לו שהם הם עוכריו, הוא יעלה אל מרומי הדעת, מאור החכמה, מיסוד התורה, יקח לו ציורים עדינים, ובמשך הזמן גם נגע הבשר ירפא. ומה שלא יוכל להרפא, מצד המצב השפל של מהות החיים הבשריים, הרי הוא הולך ומתמזג עם כל החסרונות שנראים לעין האדם הקצרה בכללות העולם, שהמעמיק יתבונן שאין ספק שכולם הם הכשרות לעליות רבות וגדולות, המשכללות בסופן את פאר העולמים כולם. והם הם המעמידים את העולם ואת האדם על צביונם, הם הם המעוררים אותה אל הדרישה והרדיפה של חיים חדשים, עשירי הצבעים, והם הם הנותנים דחיפה, מתחתית מעמקיהם, אל המעמדים המזהירים, שלעיני האדם והעולם היה בהם כבר די ספק לעמוד על מקום אחד, לעורר את רוח העליה. ושמים לא זכו בעיניו, ומחיל אל חיל הכל ילך.

רעה[עריכה]

כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כ"א בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו. וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה, והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל. ומה זה יפלא, כי חסידי עליון, ישרי לבב, באמת אין חשך ואין צלמות לפניהם, והם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או רחוק, את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו, ומקרבים אותו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש. ומעתה נדע כי כל כבדות שישנה בקליטה של כל מחשבה, ובהסתעפותה בצורה של שכלול מחשבתי הגון, גם במחשבות הטובות בטובן הגלוי, בין שהן של עצמו, בין שהן של אחרים, הלקוחות מפי השמועה, או מכל מיני הסתכלות שבעולם, הוא מפני שלא נתגלה בהן יסודן המפריא. ויסוד עולם זה הוא תלוי בהתגלות המקור של כללות הפרית המחשבות, יסוד החכמה, עבודת ההגיון בכל כחו המחדש. ולכן זאת היא עבודת העיון הקבועה לכל ישרי לב, להמשיך לכל מחשבה את חוט הגיונה המקורי, קו החיים, אות אמת שלה, ואז תשוב לאות חייה, ותחיה את בעליה.

רעו[עריכה]

בהתקרבות רצונית אל מקור החיים, אל שורש חיי החיים, בהתקרבות של חפץ פנימי בתום לבב להתקרב לד', אצור כל יסוד חכמה וכל תפארת חיים. על כן תיכף כשדופק בלבו של אדם קול הרעיון לקרבה אל ד', הרי קו חיים נמשך עליו ואור חכמה מופיע עליו. וכל מה שיוסיף רצון קדוש עליון זה כח ואומץ רצוני פנימי, הרי הוא מתקרב בכל מהותו אל יסוד המציאות, והקיר המבדיל בין תמימות המחשבה ושלמותה ביסוד היצירה, מלאת כח עליון, המלא עולם, האומר ועושה, ובין פזורי המחשבות, הרעיונות, וצילי החיים שמתהוים בחוג נפשו הפרטית, הוא מתבטל ונהרס. ונמצא שהוא הולך על דרך אורה כזו, שכל הגיוני לבבו, כל מחשבותיו, דבוריו ופעולותיו דבר ד' יביעו. וצמח ד' זה, כמה שיהיה הוא מעט הכמות, כמה שיהיה מוקף בקוצים וברקנים, הסובבים את השושנה העליונה, אין לתאר ואין להעריך בכל ערך ושיעור מוגבל את יקרת ערכו. על כן יקר מכל הון הוא הרעיון האלהי אשר באדם, החפץ להתקרב אל קונו, המתעורר וחי בתוכו. כל התורה וכל החכמה, כל המוסר והמעשה, אינם אלא טל מאת ד' להצמיח וללבלב פרח נחמד זה, שישגה ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה, ויאמר אדם אך פרי לצדיק.

רעז[עריכה]

בימי בית ראשון עמד האופי הישראלי המיוחד מצד טבעיותו בחזקה, הנפשות היו קשורות אל הטבעיות העזיזה של האומה, והטהרה והקדושה היתה צריכה להשפיע בעקרה על הכללות, שלא תסור האומה בכללה מיסוד חייה האמיתיים. והופעת הנבואה באה למטרה זו, בהרחקת עבודה זרה, וההשפעה על חיי המוסר הכלליים. ברוממותם של ערכי הכלל, לא היה מקום לדאג שמא לא יהיו הפרטים קשורים אליו ומקבלים השפעתו. כל פרטי המצוות, הדינים, וההלכות, כולם סעיפי הכלל הם. בהתפשטות רוח החיים של כנסת ישראל, הרי הם מתבטאים בכל מילואיהם. בבית שני, וממנו והלאה, הוחלשה הטבעיות הכללית, כלומר הקישור של פרטי הנפשות אל הכלל, וכל הזירוז של מעשה המצוות כולן, עם כל סעיפיהן הרבים, הם מיוסדים על יסוד זה של הקשרת הפרטים אל הכלל, ובכללם גם כן השפעת החיים של הכלל כולו.

רעח[עריכה]

הקוים המחשבתיים העליונים של שפעת רוח הקודש העליונה של אור התורה, הם הם המתפשטים מראשית אצילותם המזרחת, עד עומק תחתית של כל הסתעפויותיהם, ההלכותיות הפלפוליות, האגדיות הדרושיות, הרזיות הרמזיות. וכל המהלכים השונים שמתגלים על בהיקות אורות, הכל מזיו החיים העליונים של עצת עליון הם נמשכים. וכפי כחו הרוחני של האדם, וכפי טהרת נשמתו, הרי הוא חש ומרגיש הרגשה חיה וקיימת את האור הכללי שבתוך הפרטים, ומתגלה עליו הוד הזיו של עסק התורה לשמה.

רעט[עריכה]

בכל בריה רואים את מסקנת החיים של שטח רחב מאד, של עומק ורום גדול ונעלה, ומתרוממת כל בריה למעלתה האידיאלית, לפי בהירות ההשקפה השרשית הזאת. בכל רעיון בכל התעוררות של חיים רוחנים, שאנו רואים בעולם, מתגלה לעינינו בריה נפלאה שבבריות, שהננו חודרים והולכים, הולכים ומטפסים לעלות אל המקוריות של מהלכי החיים והרשמים העמוקים, הרחבים והרמים, שהם הם הגורמים לאותן המחשבות והנטיות שתצאנה אל הפועל, ושתחזקנה את מעמדן. וכשם שאנו מסתכלים ברעיונות המשוטטים בעולם ותופסים מקום בחיים העומדים מחוץ לנו, ותופסים אנו את יסודם השרשי, שהוא מתגלה לנו בצורה של גדולה, כמו כן אנו באים גם כן להסתכל במהלכי רעיונותינו אנו, בנטיות לבבנו והגיוני נפשנו, ואנו רואים בהם לא רק את עצמם, שהם הם עצמנו, אלא את כל המרחב הגדול, המסובך ומתענף, הגורם את הויתם. ואז אנו באים מתוך ההסתכלות הצרה של עצמנו אל הסתכלות רחבה של מדת העולם, והחיים הפנימיים שלנו מתגלים אצלנו בסבותיהם המקוריות. ובהירות גדולה מופיעה אז במחזות נפשנו, על גוי ועל אדם. על שמים ועל הארץ, ועל כל המון ברואים לאין תכלית.

רפ[עריכה]

בעולם קטן, כל מה שנמצא בו קטן הוא, ומי שיש לו תביעות של גדלות בעומק האמת, לא יוכל להתפייס בכל המתואר מתוך העולם הקטן, אפילו אם תהיה ההתארה מרובה בעושר צבעים, ובריבוי מינים ותכנים שונים, אבל חוט הקטנות מקיף את הכל. קוצר רוח ירגיש הצופה לתכנים גדולים תמיד, בהשתקעותו בתוך המצרים של הקטנות, ואין לו עצה, כשהוא סוף כל סוף נזקק לאותם הענינים, מצד המצב הגשמי והרוחני המעיק עליו, כי אם להסתכל גם כן בשורש המציאות של כל היצירות הקטנות, ואז יראה אותם בגדלם.

רפא[עריכה]

הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו. לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק. מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם. ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת.

רפב[עריכה]

אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. אם התכונה הגופנית מאפילה את העולם, אם היא מזהמת את הטוהר האצילי של החיים, לא יחת ולא יבהל, הוא יעשה את שלו, הנשמה תשוטט בגדלותה כראוי לה, וכריכת הנחש לא תמעט את אומץ הרוח, כי אם עוד תגדלהו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה.

רפג[עריכה]

אותו הטל של תחית המתים הוא עצמו אותו הנושא שמלאכי השרת חיים ומתקימים ממנו, חיים איתנים, חיים שאין עמם מות. ושפע החיים הללו הולך הוא ופועל את פעולתו, עובד הוא את עבודתו התדירית, להביא את העולם לידי מעמדו. ואין לך כל הטבה והארה שבעולם, מקטנה ועד גדולה, מחיצונה עד פנימית, שאינה עשויה דרגה של סולם לאושר החותם העליון, של תחית המתים, של נצחון הטוב המוחלט, לא רק במובן החברותי לבד בצמצומו, כי אם במובן הכללי של כל העולמים, ובמובן הפרטי של כל, בריה, מגדולה ועד קטנה. ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם הנותנים כח לכל מרץ החיים, עקרו ופנימיותו הוא הוא הגנוז בתורה, והתורה בהתגלמותה, גם בהסתעפות ההבטאה היותר חיצונה ומפוצלת, לכל ערכי החיים, והדמיונות המתוארים, היא היא התגלמות עצמית של אותו הטל העליון, שמחיה את המתים. וכל המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו, כי טל אורת טלך.

רפד[עריכה]

התורה מכניסה טבע אלהי בכל המחשבות כולן, והיא פועלת על כל הסכום הרוחני שבעולם כמוס בחלב. וסוף שיוחזר הכל לאורה, כמו שבתחילה היה הכל כלול בה. אור עולם באוצר חיים.