שמונה קבצים קובץ ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים · קובץ ד · >>



א[עריכה]

הנסתר ינצח את העולם בחפשיותו אשר לא תדע גבול של מועקה, ודוקא הוא יודע דוקא בדיוק נמרץ את הגבול של כבוד ושל חכמה ויושר לבב. רק הסגול אל הצפיה הנסתרת מודיע אל האנושיות את ערכה ואת ערך התבל. הרציונליות מתפתחת רק מפני שמעבר לסף ההכרה שלה עושה הנסתר את פעולתו המדעית והמוסרית. מזויפת היא ההנחה ההמונית, שהנסתר מעכר את המדע הבהיר ואת הבקורת המדויקת. דוקא על-ידי הנסתר, ובעזוז שירתו ועומק הגיונו, יוסד על יסוד איתן אותו המעמד ההולך ומתחדש והבקורת המנתחת וחודרת. מצרופם של שני אלה השפעים בעשרם הגדול, הנסתר והבקורת, יבנה יסוד האיתן אשר לאור האלהי העליון, העומד למעלה מכל הגה והכרה. דופק רוח גדול זה על דלתותנו, והולך ומנשב הוא במחננו, ויוצר הוא בחביונו אורו של משיח, לכל ערכיו, מובניו והופעותיו, והוא יתן כח חדש, וחדוש נשמה לישראל, לשוב להצמיח קרן ישועה ולהנטע עוד על אדמת הקודש כימי עולם, ברוחב דעת ובתכונה חפשית מקורית הראויה להיות מוכרת מכל אפסי תבל לכבוד ולתפארת, לגאול רצוצי גליות עשוקי משפט, ולפדות נשמות נעשקות וקודרות מיסורי מחשכיהם ולחדש עוד את זיו האדם הקדמוני בטוהר טבעו, עם כל תוספת הברכה של התרבות החדשה וטובה.

ב[עריכה]

ישנם דיעות כאלה, שע"פ טבען הן משובבות דעתו של אדם, מאבדות את הרגש של האחריות המוסרית, מקלקלות את ההתחברות הציבורית, ממעטות כבוד הכלל וכיוצא באלה החסרנות. והן כשלעצמן יכולות להיות גם דיעות של אמת, ומ"מ יש להן כל חומר של דעות שקריות, מפני הנזק הכרוך בעקבן. בדיעות כאלה, יסוד החיסרון הוא דבק בצורה הדיבורית שלהן ולא בעצמן, ומתוך כך אין שום אפשרות להתיר ללמדן ברבים ולהוציאן בניב שפתים. בעומק המחשבה יכולות הן להיות מוסברות, וכ"ז שהן במחשבה, לא יסבבו שום היזק, כ"א תיקון לפי אותה המדה של האמת הנמצאת בהן.

ג[עריכה]

הסתירה שבין הנסתר והנגלה באה תמיד מחסרון ההשלמה של שני היסודות. הנגלה המצומצם בגבוליו, שאינו הומה אחרי מקורו ושרשו, יחש איזה שנאה אל הנסתר, שאינו חפץ לדעת צמצום וגבול. מעוט ההכשר אל הנסתר, בקפיצה לתוכו רק משום חולשה של תאבון פנימי המצורפת עם רשלנות ובטלנות, הוא גורם שתטושטש הצורה של הנסתר, שרק שלילת הממשיות, רק רפיון החיים וחוסר הכשרון לתפוס את העולם החי, את מעשיו, תנועותיו, עלילותיו וזרמיו המקסימים, מלאי ההוד והגבורה, הוא הגורם לשיקוע בעומק הנסתר למרות חסרון ההכנה. אבל לא זה וזה יתכן, לא בצד אחד של המטבע העולמית והתורנית יתבססו החיים. הנסתר גרעינו מוכן, אבל אל הפועל יצא בהצלחה רק אחרי ההכשר המלא של הנגלה. מילוי הכרס בלחם בשר ויין מוכרח להיות קודם לטיול בפרדס, ומילוי כרס זה במובנו המלא כולל בקרבו גם כן את מדע העולם והחיים ואת ההסתגלות המוסרית המדתית, את גבורת הרצון ואת הכרת ערך האדם, ואת כל הטוב הנאה והמסודר שבמציאות הבא מתוך חנוך טוב והגון לכל צדדיו, המצטרף אל כל המתעורר לחיים ולרעננות מכל צד ופנים, באדם ובאומה בספרות ובחיים, בחול ובקודש ובקודש הקדשים. תביעת הנסתר, שהיא מתמלאת בבא עתה, היא תביעה איתנה, שהיא מביאה את המלה הגואלת, שהיא משחררת את האמרה הישראלית הגדולה ממאסר אלמותה, היא מחדשת החיים האיתנים, היא מעוררת את רוח הגבורה שבקודש המוחלט, שהוא הרבה יותר פשוט ויותר טבעי מכל חול ורגיל, ועם זה עומד הוא בשגובו ובתפארתו.

ד[עריכה]

חמדת התורה משתלהבת בהכרה פנימית, מתחיל האדם לחוש את הארג הגדול של כל אות ונקודה, שכל רעיון ותוכן, שכל ידיעה וסברה, של כל ניד רוחני, של כל זעזוע, שכלי והרגשי, מקרוב וכללי, עד רחוק ופרטי, מדברים אציליים ומוסרים על-פי הפרצופיות הגלויה שלהם, עד דברים מעשיים חמריים חובי, נראים כמטילי אימה ומכריחים, ועם זה מסובכים ומלאי ענין והטרחה שכלית גדולה, - כולם יחד מוכרים הם בהכרת קודש עליונה, שתמימות האמונה שבחבת התורה היא מוצאה את רוממות אמתה וגדולת שירתה, לדברים חיים וקיימים, ששטפי חיים עזיזים, מלאי חמדה ששון ויפעה, עוברים בהם וממלאים אותם, ומתק אין קץ מורגש בחיך ההוגה, וחכך כין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.

ה[עריכה]

מפעמת היא החיבה, ומתחדשת היא, גלי גלים הומים, המון כנורות ונבלים, מנעימים נועם שיח סודם, מעומק נשמת האומה, מרוממות נשמת האדם המרכזה בקרבה, מרוחב נשמת כל היקום, כל היש שבנקודת ציון הפנימית, מקור התענוג, מושלל כל תוכן ותואר מוגדר, משם, מן הכל, הומה ובוער המון גלגלי חיים רועשים ממתיקים סוד שיח קודש. התורה מתגלה בהדר יפעתה, נשמת האומה החיה והמקורית, הרעננה והעשירה, הנשמה רוממת הרוח, רוויית העדן, הנה היא מוצגה לפנינו בשלל צבעי יפעת כליל חמדתה, ערגה לה נפשי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי. מתגלה היא התורה בכליל הודה אל הדור הרענן מלא חיים עלומים, והצפיה הולכת היא ומפעמת על דלתי נשמתו הגאיונה, עוד לא הסירה מעליה את צניף סתרה. מעולפת היא בת שמים חמודה זו, אבל קרני הודה כבר חודרים מבעד הצעיף, ממלאים הם את חיינו נוגה ואור חיים, מזלת היא כבר טללי חיים אל תוכיות הנשמות המקיצות לתחיה, תורת-ארץ-ישראל הולכת ונעורה, יחד עם תחית הבנין, העבודה הפרודוקטיבית וההכרה העצמית.

ו[עריכה]

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה,העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו.

ז[עריכה]

מתחילים אנחנו לקלוט את רשמי הקודש מעט מעט, נקודה אחר נקודה מתנוצצת עלינו, כמטר וכרביבים יורדים הם עלינו, הופעות שחקים אלו, בהתקבצם, יעשו כולם אבוקת אור גדולה אחת, ייסדו בנשמתנו את מרכזם, ומסלולם יחדור את כל עצמיות הויתנו. והננו הולכים ומתכשרים אל הסיגול של הנשמתיות הכללית, שבכל האורות הנקודיים היא ממלאה את התפשטות חייה.

ח[עריכה]

לא תוכל להכחיש עצמת מעלתה ואורה, הנשמה המאירה תמיד, המלאה תמיד שלהבת אש קודש, וצמאון אלהי עליון, הספוגה כולה תמיד בנחלי עדנים של קודש קדשים, השרויה תמיד בתוך ספירה של שירת זמרת נגינת נועם קודש. הצמאה ומתענגת יחד. ענוגה עדינה זו, יודעת היא את ערכה, שומרת ומגינה היא בגאון ענוה על כבודה ויקרת תפארתה. וכללות הכרת ערך זו, כשם שהיא מתבלטת באותם היחידים, סגולת הדורות, בדיחי דמלכא עילאה, כך היא מתבלטת תמיד בנשמתה הכללית של כנסת ישראל, המלאה תמיד גיל קודש, ושבעת תענוג ידידות אהבה. צרור המר דודי לי בין שדי ילין, אני לדודי ועלי תשוקתו.

ט[עריכה]

הרבה יותר עשיר ועז ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית הם כל אחד ואחד מניצוצי החיים שאנו מביטים עליהם ממרחקים מגבוה. אוצר החיים שבבעלי חיים כולם מקטנם ועד גדלם, גם אוצר החיים הסגור החתום והנעלם המוגלם בכח בצמחים ובדוממים, אין אנו יכולים לסמן את עזוזם הפנימי, הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף. גם אנו אין אנו יכולים להעריך את עושר פנימיותנו, סתום וחתום הוא בעדנו גם עולמנו אנו הפנימי, הוא עולמנו במציאות, בקישור בחפץ סמוי, ועולם שאינו עולמנו, בהכרה בידיעה בחדירה. הכל מלא עושר וגודל, והכל שואף להתעלות, להזדכך ולהתרומם. הכל אומר שירה, משבח מגדל מרומם ומנשא, והכל בונה עובד משכלל ומעלה, שואף להתאחד ולהתארגן. החיים כלילי יופי וחכמה, אדירי גבורה והופעה, מתחילים לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון, כי אם ממחשכים, אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ודעתנו המשוטטת באחדות כל היצור מוצאה צת גאון האדם בכל פנה, במרומי שחקים ובמעמקי אדמה, ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם.

י[עריכה]

היראה העליונה, הבאה מתוך ההסתכלות בענינים אלהיים נשגבים, שהם למעלה מערכו של המשיג, מצד דרגת הקדושה הגופנית והנפשית שלו, היא בעצמה ממרקת ביסוריה, והמסתכל מסתגל ע"י מירוק זה לאותו המצב העליון, שהחזיון הנשגב מעמיד אותו עליו. ומרירות היסורים הרוחניים הללו, עצבונם ופחדם, מתהפכת לחטיבה של עידון נפלא, מלא עסיס מתוק, אין די. ומזה באים גבורי כח לאותו המעמד העליון של אהבת היסורים הללו, שמכירים הם את האוצר הטוב ואושר החיים האמיתיים הגנוז בהם. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו.

יא[עריכה]

יש חסרון בתכונתה של התשובה הנמוכה, שהיא מחלשת את רצונו של האדם, ופוגמת בזה את אישיותו. וחסרון זה מתמלא הוא, כאשר באה מחשבת התשובה לגמר בשולה, שהרי היא מתאחדת אז עם התשובה העליונה, שכל עיקר כונתה היא לא בהחלשת הרצון ובשבירת האופי האישי של האדם כ"א דוקא באמוץ רצונו והגברת הערך של אישיותו, ומתוך כך הזדונות מתהפכות לזכיות, ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה - עליהם הוא יחיה.

יב[עריכה]

כשעוסקים בהשגות אלהיות מזדוג כח הדמיון לאדם, והוא יכול לצמצם את שכלו עד כדי הטעאה שהוא משיג איזה דבר, ואז ההתגדרות בצורות המפורטות של התוכנים שהוא עוסק בהם, מזייפים את כל הנושא העליון שבידיעות הנשגבות ההן. וכיון שהאדם יוצא מהתלמוד הרזי אל התלמוד המעשי, סר הדמיון המטעה מעליו, ושכלו מתבסס על גבוליו הנכונים, ואז מזדככים כל המושגים הרזים ומתחברים בהוד האמת שלהם עם התוכנים המעשיים, ועולם בעולם נפגש, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו. והוד עולמים מתגלה בדרך צדיקים, סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם, לנוצרי בריתו ולשומרי פיקודיו לעשותם.

יג[עריכה]

שונים הם הגוונים שהצמאון האלהי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד הצמאון שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם את הנשמה. דגן שמים - סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים, ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש ויין וקונדיטין. אשרי החיך הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה. טעמו וראו כי טוב ד'. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

יד[עריכה]

כמה מטמטמות הן העבירות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד, הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו אור השכל המבוסס, המתאחד בעומק ההויה הנשמתית עם כל כחות החיים, הארוג בחוברת עם כל הסדור המוסרי הרוחני הממשי של כל מה שהוא מסביב, ממטה וממעל זה האור נכהה. ואור זה - הוא רז החיים בעצמם, אומץ תפיסת החיים שהנשמה מוצאה בו את דם הנפש שלה. ורק בטהרה ובתשובה ישוב ויגלה האור והחיים. ולכן התשובה היא יסוד התרבות האנושית המחופשת כ"כ.

טו[עריכה]

מי זה יוכל לספר ולתאר את התבערה הגדולה של הצמאון הגדול, אשר לצדיקים, לאלהים, הדבקות האלהית הנתבעת מעומק לב נפש רוח ונשמה, כשהיא מנועה מאיזה כח, כשחלק אחד מחלקי החיים, המכוננים את החיים כולם, אינו עומד ישר נגד האורה הנעימה הנחשקת הזאת, מה עצום הוא הכאב, מה נורא הוא המחץ החודר. ולעומת זה התענוג, שאין לו דוגמא וערך, שאין לו משל ותיאור מהשביעה של עונג אלהים אל חי, מי יוכל לסמנה, מי הוא אדון השירה אשר יעצר כח לגלות קצת מחמדת רשפיה. וכשמחברים יחד אלה שני הניגודים, הצער העמוק הבוער מאש הצמאון עם העונג האיום, אשר לא יחקר. ממילוי החשק הנערץ בעז קדשו מקרני אורות של זיקי אהבת אלהים, של מציאת אור ד' בעומק רגש, בתוכן דעה, מה עצמה סערה רוממה ונשגבה זו, שגליה כי כל נפלאים הם במעמקי הנשמה, מי יוכל לתן דוגמא לעומק חיים זה של נחלי צער המשתפכים לתוך נהרי עדנים, מתבוללים בהם, מתרכבים על ידם, מתעמקים כל חד על ידי משנהו בעומק נשמת הנשמה. והנשמה רווית עדן, עמוקת חיים, עטורת גבורה שואבת מכל פלג ונחל, מתאמצת מתגדלת ומתרחבת, וששון גיל ואושר אין קץ, גדולת מלכיות מלכי מלכים, רוחב רחבי שחקים חשה בקרבה. ואין מדה לגדולה, אין קצב לתפארת, ועומק האמונה עמוק מתהום, ויאורי הדעת גלי בדולח מפכים, והולכת הסערה ונשקטת בהמון נצחון עדנת עולמים, מה יפיתו ומה נעמת אהבה בתענוגים.

טז[עריכה]

הסדר של שילובי המחשבות, כמו שהם במבט הבהיר של המחשבה העליונה, החפשית והרחבה, שונה הוא לגמרי ממה שהוא בהמחשבה הנמוכה, אע"פ שהיא משתלשלת ויורדת מתולדות תולדותיה של העליונה הנשגבה. וכשמתבגר הדור והיחיד, וכח פועל מהמחשבה הבהירה מתחיל להזריח עליה, הרי באה דחיפה גדולה, המכריחה לסדר את כל השילובים של המחשבות במערכה התחתונה, ותנועה זו מסבבת יסורין גדולים בראשיתה, והם הם חבלי משיח הרוחניים.

יז[עריכה]

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד', לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו. ורוח אמונים,יקר מחרוץ, ירומם עם, וישראל יעמוד על רגליו. יחל לחוש את סגולתו מימי קדם, ידע כי לא שקר עשה עט, לא שקר לבש גאות. גם בעת אשר המון לאומים, לבזה נפש למתעב גוי שמוהו, סגולות עולמים לו. שואף הוא אל חסנו מעולם, וחסנו חוסן אל הוא, חוסן כל חכמה כל תום ויושר. ואם המורשה, בלבושיה הרבים, לא גלתה הוד יפיה, תבא רוח הנבואה, ובראשית דרכה תברר את אשר עם לבבה, בשפה ברורה, וברור השפה יכה גלים, עז יתן לנדכאים. וסגולת אל העליונה אשר לישראל, ידע ברוח אלהים אשר עליו,אשר רק בארצו עליו תגלה, ומרחוק יזכר את אשר שכח, יזכר כי לו ארץ רבת ערך, רחבת ידים בעדו, וגאון עולם נגד כל העמים. וישא רגליו יעקב, ומשפחות משפחות, אחד אל אחד יקובצו, וארץ שוממה תבנה, ורוח ה' אשר עליו תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה.

יח[עריכה]

הכל במדה, אם הרוחניות תתגבר בשטפה ותרצה את הכל לשטוף, והחומר והחיים כלא יהיה נחשב ונשטף, לא תעמד הרוחניות ההיא בעמדה, לא משאות נפש תשא בחיקה, כ"א הזיות ודמיונות כוזבים. אמנם אם לפי מנת הרוח תתעורר גם הגויה אל חגה, אם יקר בעיני הוגה הדיעות, חודר במסתרי אל, החיים והטבע, ועל יסוד הטוהר של האומץ הרוחני ייסד את טירת חייו הממשים, אז ינבעו בכל עז, ותורת ד' בפיו תהיה אמת.

יט[עריכה]

סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר. אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה. ההתעוררות שבאה מצד הצרות והרדיפות של האומות אינה כ"א התעוררות מקרית, של צרוף. היא ראויה להלהיב על ידה כחות נחשלים, אבל יסוד החיים מוכרח לבא מצד עצמיותה של התביעה הצורתית של האומה, וזה יתגדל ויתאמץ כל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם. לזאת סובב סובב הולך הרוח, עוקר הוא הרים, פורץ הוא פרצות, מסבב הוא חבלים וצירים, אבל מגמתם היא פרצת דרך בפני האורה העליונה הנובעת מנשמתה העזיזה של כנסת ישראל, סתרי תורתה, קבלתה, מורשת אבות, ואדירות נשמה, באופי המיוחד לה, בהשקפת עולמה ורוממות מוסרה, ההולך ומתרחב עד אין קץ, ההולך ומתעטר בכל תרבות עליונה והולך ומתעלה לגבהי שמים, מצין את סגולת עם סגולה, עם יודעי אלהיו, ונותן שלטון לקדישי עליונין.

כ[עריכה]

וכשהאורה מתגברת בנשמה בראשי האומה, בבחירי הבנים, בגדולי הכשרון, הולך הזרם ומשפיע, החיים הגדולים מתחילים שוטפים, מתגלים בחוגים הרוחניים והחמריים, בספרות, בחברה, בתולדה ובמזג, בנעימות הנפשות והרחבת הלבב. זוהר עליון זה פורש זיו עננו והוד כבודו, ושם ד' הגדול הולך ומתראה עוד על עמו. הסגולה הגנוזה מתבצבצת ועולה נגד כל שטניה וכופריה, וראו כל עמי הארץ כי שפ ד' נקרא עליך, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'.

כא[עריכה]

אל מעין הנבואה הננו נקראים, צחיי צמא אנחנו, אבל מעין גנים מקור מים חיים לפנינו הוא. החפצים הטובים שכל הסולת האנושית מתפארת בהם, ושוקקה אליהם, תמיד בכל דור ודור ובכל עת, מתחדשת בהמון חידושיה, במעשה ובהכרה, בשאיפה ובנטיה, כולם הנם גם חפצינו, אבל עוד עליון מכל הוא מה שאנו חפצים, ומה שאנו מגשמים בחיים, מה שלא יגרע כחו גם אם תקופות עוברות ואין מבין. סתר עז קדוש שוכן בנו, נשמה חיה מיוחדה שרויה בקרבנו, מרוחו-של-משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו, הננו מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם, על יסודנו אנו, על יסוד אבן פינתנו, על יסוד איתן רשום זה, שהננו יודעים שאין לו דוגמא ומשל, גם אם אין אנו יכולים לפרש את תכנו גם להגות רוחנו הפנימי. התעלומה אינה ממיטה אסון של ספקנות על הודאיות הנמצאה בגדולת חייה.

כב[עריכה]

כשאנחנו עוסקים בתורה, הננו חשים שאנו מתקשרים עם עולמנו, יונקים אנו מאותו טל החיים, שהוא טבעי לנשמתנו, והננו הולכים ומתחזקים חיזוק רוחני, הגורר אחריו חיזוקים שונים בערכים רבים, וכל מה שקשור בנו הרי הוא מתחזק עמנו חיזוק פנימי ויסודי. כל העסקים הרוחניים שהם חוץ מעסקי תורה, הרי אנו מתרחבים ומתגדלים גם על ידם, אבל לא אותו הגידול המיוחד, שהוא כ"כ מתאים לנו כגדלה של תורה, שהיא חיינו. בגדולתה של האומה, נובע מקרב רוחה אותו המעין הכללי, שהאנושיות דורשת מהאדם, והחכמה והתורה מתקשרים, והאדם מרגיש חיים פנימיים בכל דבר חכמה, בין בקודש בין בחול.

כג[עריכה]

יראת העונש עלולה לעורר את האידיאלים הגנוזים של הקודש והטוב, וללבותם יותר כשהם עמומים. על מה שאין שום הכשר אידיאלי לא יקלט שום רושם גם מיראת העונש היותר חריפה. ולפי שתעודתה של יראה נמוכה זו היא רק תעודת הצתת אליתא,לעורר את המהות העצמית של האידיאליות העליונה, שביסוד יראת הכבוד והרוממות, על כן כשהיא משמשת לתפקידה, היא מוצאה את ערכה. אבל כשהזיקים האידיאליים נכבים, אז כל עצמה של יראה זו אינה כ"א מפלצת, ועליה נאמר לא תיראו את אלהי האמורי, וי ליה למאן דדחיל מרצועה בישא, בהיותה נטולה מיסוד עץ החיים, של תפארת הצחצחות המוסריות העליונה, בהוד קדשה. ממוצא דבר אנו למדים, שבכל התוכן של יראת העונש נמצא את הצדדים המקודשים רק כפי ערכן של הנקודות המתיחסות להזיקוק האידיאלי שהוא מעורר את כח האהבה העדינה, ויראת ההוד המפוארה. ויתר החלקים נחשבים כפסולת, שהם נפלטים חוצה, ע"י הכח השולל השכלי, שהוא כדמות כח הדוחה הטבעי.

כד[עריכה]

כל חטא מחשיך את האור השכלי, מפני שההגיון הקישורי נמשך בכל המצוי מכל עובדא, מכל יש. וכשם שהמשפטים השכליים בציור השכל קשורים הם זה בזה, עד שאנו יכולים ללכת במסילה של תולדותיהם ותולדות תולדותיהם - עד הדיוק הסופי שבאמת אין לו סוף, כי אם הוא הולך ונמשך, הולך ומוליד תולדות ופירות ופירי פירות - כן הוא בכל עובדא ותוכן בעצמיותה של המציאות. וכשם שכל מצוה ומעשה טוב הוא תולדה של שכל טוב, של חכמה וישרנות, כל אחת לפי מדתה, כך היא העבירה וכל עובדא רעה - תולדתה ההגיונית של משפט רע, של סכלות ורשעה. ועל פי זה הולכים הדברים ומתהוים, האמרה התדירה של הקדושה, של הצדק והטוב, הולכת ונאמרת מתוך עובדא שלה, והאמרה הרשעה הולכת ונאמרת ג"כ היא מתוך העובדא שלה. וחלק החיים הנתפס בתוך העובדא המרשיעה, הולך ופורט פרטיות תולדתיות ומשפטים שלמים, השקפות והרגשות, לפי אותו הקישור האפל של הרשעה, אשר אין קץ לכל התלאה. תחלת פיהו סכלות, ואחריתו הוללות רעה, חוטא ילכד בה וטוב ימלט ממנה.

כה[עריכה]

כשם שאי-אפשר ליין בלא שמרים, כך אי-אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים. כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ובשקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך זמן גם בחוסר שמרים לפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו : נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא-דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על-ידם, וסוף המהלך הוא : שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב והמזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסילתו, במפלאות תמים דעים. מי יתן טהור מטמא לא אחד.

כו[עריכה]

השלהבת הגדולה, של צמאון הדעת, של שקיקת היושר, מרעשת כח החיים של טהורי הרוח, דוחפת היא אותם לעבודה גדולה מטרדת ובלתי פוסקת, לא ידעו שלוה ומנוחה, ישגו תמיד באהבה וחשק עליוניות, ובלבבם תמיד מצרים הם, מרעידים, ומלאים בטחון ועז, תקוה רבה, וחרדה אצילית, עין טובה, וחדירה עמוקה, הרגשת פגמים ומיפוי כל פשע. ולבת האהבה והחסד עולה ברום גליה, ואשה אש קודש ברב עז יוקדת. במי התורה החכמה והדעת, במי התפלה התשובה והדבקות, המשרים, החסד והצדקה, שהחפץ הטוב שקוע בהם בחמדתו הכבירה, מכבים את קצת שלהבת אש הצמאון היוקדה, ורוח נכון ושוקט מתחיל להתגלות, ושב והיה יבער, ולכח חיים אדיר ונשא.

כז[עריכה]

כשבאים לידי הכרה של המגמה האצילית של העסק בתהילת ד', הנשמה מתגדלת, האורה העליונה שלה מתאדרת ומבהקת בזיו תפארתה, בכל היכלי החיים כולם. האוטם הרוחני, שאינו מניח לאותה ההופעה של התהילה האלהית להתפשט, אע"פ שדברים רוחניים אחרים יתפשטו, גורם הוא, שרק הנפש בעלת תנועות החיים וההרגשות הטבעיות, והרוח המתעורר והמצייר את הדימויים והתכונות הנפשיות והעולמיות, הם יתגדלו, ורק לאורם הכהה יואר בטרקלין של החיים. אבל אור זה - אע"פ שכולל הוא הרבה מן המדע ומן השירה, מן הסדר החברותי ומבנין העולם, מן הבקורת ומן ההשקפות השכליות המעשיות, וחלק מן הציורים של השכליות הרוחניות - חושך ואפלה הוא לגבי אורה של הנשמה, שהיא באה מההופעה של הכרת התהילה האלהית, שהחיים היסודיים העצמיים, בטהרת מבועם ממקור החיים, מתעלים על ידם, שהיא מתעלה לפי רום זיכוך העולם וטהרתו. כל הנשמה תהלל יה הללו יה. ודוד ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה. יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ד' הללויה, ומאושרה היא הנפש הטבעית, כשהיא עולה עד הראש האצילי, ואותה ההכרה של הנשמה העליונה באה אצלה לכלל אוצר הנטיות הטבעיות שלה. כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח.

כח[עריכה]

כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החמרי וכחותיו, ילמוד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החקים הכלליים השולטים בעולם, שהוא בעצמו ג"כ חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהיא חלק ממנו. והם יותר שולטים בתוכו כולו. וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו,בכל רגשותיו ומחשבותיו, שכל הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב. ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.

כט[עריכה]

הנשמה היוצרת, שרויה היא במקור אור התורה. אסור לעכב את מרוצתה המלא שמחה וחדות קודש, מפני שום טינא ועיכוב בעולם. אין כל העולם כולו כדאי נגד רגע אחד של יצירה עליונה ממקור הקודש. זרם חיים נשאים זה, המשתפך בנשמה אחת, מביא הוא לכל העולם כולו.

ל[עריכה]

לפעמים ההופעה השכלית הגדולה, מתוך שהיא מתרחבת הרבה, ומקפת הרבה יותר, הרבה מכדי היכולת של הבשר לשאת את אורה, מתחלש הרצון ועז החיים על ידה, וההגשמה של המאויים העליונים מתעכבת מלצאת אל הפועל, דוקא מפני הגודל האידיאלי שבהם. ובשביל כך צריכה ההדרכה האלהית לחדור דרך השביל של האמונה, שהיא רצה את ארחה אל ההגשמה האידיאלית, בעוד לא חדר עדיין אורה של ההופעה העליונה, שהיא יכולה להחליש את עז החיים הבשריים בגדולת כח הזוהר שלה. וכשקובעת היא כבר את עזה במגמה האחרונה של ההגשמה האידיאלית היותר עליונה, אז כל מה שיופיע על הבשר מהרוממות האצילית, אינו כ"א מוסיף לו אומץ, וזהו הרז שמלאכי השרת משתמשים בו להקדים נעשה לנשמע.

לא[עריכה]

חלוקת העבודה, דבר מוכרח הוא בין השמימיים והארציים. בעלי הכשרון השמימי, משתרע העולם הרוחני לפניהם בכל הודו והדרו, בתפארת שכלולו ומילואו, ומתוך הבהקה גדולה זו, מסתתר הזיו הארצי מהם, ואוחז האוצר הגדול של ההוד שבחומר, הזיו שבתפארת הכח, הפאר שבחיים המסודרים, מתעלם מהם והוא חוזר ומתגלה אליהם בכליל יפיו, ע"י אור החוזר של אותו הנוגה המאיר בבעלי הכשרון הארציים, אשר לעומתם נעלם מהם אותו הזיו הפלאי, השמימי, וגן עדניו בעדם חתום הוא. וגם הם נזרחים מקוי אור רבים שהיחש הזה של ההשפעה העולה מהם אל השמימיים, וזיקי אור עדנים של ההתנוצצות האורה השמימית בשלל צבעיה, ובתענוגיה מרווי ענוגי קודש, מאירים גם להם את מחשכי ארץ.

לב[עריכה]

כשהצער הרוחני, ממעמד החיים הרוחניים של עצמו, שהוא כאב התשובה, ושל העולם כולו, גדול עד מאד, עד כדי סתימתם של המקורות אשר לרעיונות, לדבורים, לתפלה ולצעקה, להרגשה ושירה, מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים ממקור הדומיה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים.

לג[עריכה]

כשהכרה הרוחנית מתחדשת וזיק אלהי חדש מתחיל מאיר בנשמה, מקבל העולם החיצוני כולו צורה חדשה. דומה הוא כיוצא מיד היוצר השלם, בתור עולם חדש מלא חן, וכל פגמי העולם הישן עוברים ונמחקים. וצורה חדשה זו אינה רק הופעה סוביקטיבית, כ"א לפי גודל האמת שבה, ככה היא באמת פועלת ומיפה את העולם.

לד[עריכה]

הציור הרוחני מכה גלים, פועל בעצמו ועל עצמו. כשמתחברים הכחות, ונזנקה היא האצילות הרוחנית מלאת הציורים, המזרמת תמיד את חדושיה, כמעין שאינו פוסק, אל האורגן הבשרי, פועלת היא על מרכז החיים, וראשית התפצלות העורקים המבטאים, והחזון הפנימי הולך ופורץ, עד שבא ניב שפה. והמעין הוא בתחלה מלא, אוצר המחשבה נדחק מהמון ציוריו, ותאות ההבעה דוחקת, ומרוב עושר נברא הניב, ונפש חיה היא רוח ממללא. העופות המסוגלים ללימוד מבטאים אין בהם אותה הסגולה היוצרת, לא התרוממו אל המעין המלולי, שעומד ברום עולם, רק כלי קבול קטן יש בהם, המכשיר את אורגניהם למבטאים, הבאים מהשפעת האדם החיצונה עליהם. אבל הדבריות בעצמה סגולתה, לא במבטא נמצא אותה, כי אם במציאות הציורית, ההולכת ופוריה גם טרם שבאה היכולת המבטאית, כלומר קודם שכבש הרוח הפנימי את הבשר המגולם, ושיעבד אותו לציוריו האידיאיים.

לה[עריכה]

זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצוני, מסביבה שלנו, והן יוצרות בנו ציורים, דוגמאת גרעינים באים מבחוץ נקלטים בשדה ומצמיחים. וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד מבפנים, ממעין נשמתנו, היוצר יצירות, מצייר ציורים, בונה עולמות. אלה הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה, משתתפים הם בחוקיהם, ומתנגדים הם בתכונותיהם. החכוך התדירי של כחות איתנים הללו בתוכיותנו, יוצר בקרבנו את צור היצירה המלולית, ושפעת כח הולך ודופק על אורגני המבטא, וצמחים משותפים, מחבורם של שני הזרמים, הפנימי והחצוני, הולכים ונצמחים, ודבורינו הולכים ושוטפים. הציור הרוחני מכה גלים, פועל בעצמו ועל עצמו. מהאותיות העצמיות שלו, שהם מקורי החיים שבכל היש. הדבור מתנוצץ הוא מהחפץ , שהוא אור חיים מלא, החפץ מקושי עם הציור והשכל, והם כולם אורות חיים מאירים, לוקחי לב בחמדתם, שואפים להשתלם בהכרה של התרוממות אל כבוד אל חי, שאין קץ לחמדת נועמו. מה טובו ויפו נועמי עדניהם של חסידי העולם, כרותי ברית אלהים, ההולכים תמיד בדרכיו וצמצים לאורו, המחיה את הכל.

לו[עריכה]

השיווי והשינוי, הם שני הטפוסים הכוללים את היש כולו. בכל מקום שאנו מוצאים צד שינוי, אנו מוצאים ג"כ שיווי בכל ההופעות שבמציאות. ואנו בטוחים למצא את האמת בערך השיווי בצורה החיובית, ואת השינוי בצורה השלילית.

לז[עריכה]

יש שמתוך הדפיקה התדירית של השפעת הרעיונות, מההארה העליונה שממעל להשכל המדוד, המוגדר בגבולי ההגיון, שבאה מצד התגלותה של הנשמה לגדולי המחשבה הנגשים אל ד', אין פנאי לשקול כל דבר בשיקול הדעת הרגיל. ומלחמה פנימית מתגברת, ודוגמת המלחמה המורגלת אצל רוב בני אדם בין היצה"ט והיצה"ר, היא אצל אדירי כח אלה בין הדעה המסומנה במצריה ובין ההופעה הגדולה, שהיא כצפור דרור לא תדע כל מאסר של גבולים. וגם במדה זו, אע"פ שהיא רוממה מאד, גדול כח של דרך ארץ, שלא יתפרץ האדם בכל ערך שהוא, ממדת הדעת הרגילה, אע"פ שנשתחרר כבר מכבליה, מ"מ עת ומשפט ידע לב חכם.

לח[עריכה]

האנושיות כולה נתבגרה כבר ע"י מהלך התרבות והמדע, עד שבפנימיות נפשה כבר מגולמת בכח היא התביעה של העמדתה של כנסת ישראל על מכונה, שהיא עטרת תפארתה של האנושיות כולה, וכל אותן המסיבות ההולכות ומתגלגלות להשיב את רגל ישראל על אדמתו, שהיא הכנה להצמיח קרן ישועה וסילול מסילה של גאולה שלמה, כולן באות מתנועות החיים שבנשמת האדם בכללה, הפועלת את פעולותיה בחיי החברה, כמו בחיי היחיד, גם בבלי דעתם של בעליה. והפעולות הללו, שהן נעשות בדחיפה סמויה, הן היותר נפלאות והיותר מדוייקות, שלא תדמה להן כל פעולה שכלית מצומצמת בתוקף דיוקה. כי השטף של הכח האלהי הנוהג בחסדו כל דור, שאינו מתעכר מדי עברו דרך הצינור של השכל האנושי ושמריו, ניכר הוא יותר בפעולות הללו, שהיחיד והחברה בהן נפעלים ולא פועלים. והם הם הגורמים הגדולים תמיד ביצירתה של התולדה האנושית, שהיא יצירה אלהית מדוייקה כבריאת היקום כולו, העולם ומלואו.

לט[עריכה]

כשיוצאים מעולם הקודש אל החול, או להיפך, בלא הדרגה, מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף וחושיו כשהם יוצאים מן ההיפוך אל ההיפוך, מאפלה לאורה, מחמה לצינה, צער ולפעמים גם נזק. שתי הגנות ישנן נגד היזק זה, או לסדר את היציאה בהדרגה מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שבאים אל התוכן של חול, זאת היא מדת כל אדם. אבל עוד מדרגה יותר עליונה נמצאת, והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש. זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמדה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב, ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד'.

מ[עריכה]

מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במדה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע"פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה.

מא[עריכה]

סדר ההטבעה הרוחנית: מישרים את הלב ברצון טוב וישר, ואח"כ מציירים בשכל כל עומק תלמוד האפשרי לכל אחד כפי תכונתו וכשרונו. ומתוך ההתפשטות השכלית המתגברת והולכת לפי בירור הידיעה, הולך הרצון ומתעלה, והאדם מתקדש בקדושתה של תורה.

מב[עריכה]

ההתפעלות הנפשית הרגשנית, הבאה בעת שלומדים את הענינים האלהיים, אע"פ שהיא טובה ומקודשת, מ"מ היא מעכבת את הבירור השכלי של אור התורה בהפלגתה. ולכן צריך כל הצמא לדבר ד' ולאור קדשו באמת, להשתדל לקרר במי התורה, את האש המשתלהבת מרוב התרגשות החמדה המתעוררת מתוך ההגיון האלהי. ואהבה מסותרת זו פעמים, שהיא עולה הרבה על כל אהבה גלויה, המתפשטת בכחות הנפש הגלויים. וירויח בזה את הדעה הצלולה השוטפת מישרים, ויחד כבודו בקהל יודעי ד' וחושבי שמו באמת. ויחד עם ההגיון הצלול, והתרחבות הדעה העליונה, יעלו כל כחות הנפש המתעוררת במעלה העליונה, ושמחה מלאה תענוגים של שלוה וגבורה תמלא את הנשמה. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים, וישישו בשמחה.

מג[עריכה]

ההגיון הרזי הוא החופש הישראלי, כלומר, הנשמה הישראלית. בהיותה בתור נשמה יחידה. יונקת מטל החיים של כנסת ישראל, חושבת ומציירת על פי טבעה, ועל פי כל אותם הגורמים. שגרמו לה לחשוב על דבר כל אותם המאורעות הגדולים, המיוחדים לישראל ותולדתו, על פי אותו היחש האלהי, העליון, המובלט, אשר הופע באומה נפלאה זו. כשהחופש עולה עד למרום פסגתו, כשאין הנשמה סובלת משום מוטה ועול של כל דעה מוסכמת, שיוצאת שלא ממקור ישראל, אז הרעיונות, ההולכים ונוצרים על פי קדושה טהורה זו. הם הם רזי תורה. בין כשהם נאמרים באותה השפה ואותו הסגנון, שבעלי הרזים רגילים להשתמש בה, בין כשהם נאמרים בסגנון אחר, ובצורה ספרותית אחרת, זה השפע של רוח הקודש הולך וזורם מרוח ישראל בהם.וכנסת ישראל היא בעצמה קבלה למשה מסיני.

מד[עריכה]

ההופעה האלהית והשכל האנושי מתחברים ביחד, לתמם את החזון הגדול של עילוי העולם, של ההשתכללות הצורתית של הכלל ושל הפרט. אמנם שונים הם המזגים של היצירות. בזמן שההופעה האלהית מתגברת על השכל האנושי הטבעי, נוצרים ערכים שאיפתיים, גדולי ערך, מלאים אור וזכות נפלאה, אבל עם זה רחוקים מהעולם המעשי התרבותי, החברותי והמוסרי-דרגאי. וכשההשכלה הטבעית מתגברת לפי הערך, נוצרים יצירות וערכים כאלה, שהאידיאליות שבהם מעטה היא לפי ההערכה, אבל הדיוק והמגמה המעשית, המוסרית, התרבותית, אשר ליסודי החברה האנושית, חזקים בהם. ותמיד עולים ויורדים המשקלים הללו של שני הכחות, דעת עליון ודעת תחתון, זה לעומת זה, כדי לשכלל יחד את רוח האדם ואת חזון העולם, בצורה היותר תמימה מכל צדדיה.

מה[עריכה]

כל ניצוץ אורה המקרב את האדם להסתכלות של אמת יותר טהורה היורד אל תוך נשמתו, משנה הוא את כל העולם כולו בעדו. ובכל פינות שהאדם פונה אחרי שהניצוץ המאיר החדש חדר אל תוכו, מוצא הוא בהן חדשות ונצורות שלא היו בעדו בתחילה, בעוד שבמקום התפשטות הארתו של הניצוץ החדש ההוא שלטה אפלה.

מו[עריכה]

ההשגה האלהית, היא תלויה במעשים תליה עצמית. ארחות החיים הם הרשימות היותר חזקות של תוארי הידיעה, והמסקנא המוסרית המתגלמת היא בעצמה הידיעה היותר עליונה. אמנם ישנם חסידי עולם הצמאים צמאון אלהי עליון, שכל חייהם הוא רק עריגה גדולה לאור האלהי, שאין סיפוק בכל מעשה פרטי שיכיל את המון גליהם, והם, עיקר עבודתם היא התורה העליונה והדבקות הרעיונית של קישור כל העולמות כולם לאור אין סוף ברוך הוא, ברוב חשק ונעימת קודש.

מז[עריכה]

הצער הגדול, שמרגיש כל צדיק בעצמו על מעוט הדבקות האלהית, שהוא חש בעצמו, שאינו שובר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואק לו מנוחה ככל עונג ונחת שבעולם, זהו ממש צער השכינה, שתוכן החיים של כל העולמים כולם הומה אל השלמות האלהית העליונה, שתתגלה בהם. וההתגלות הזאת, בהרחבתה ותענוגיה, מותנה היא שצריכה לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב וההדור התלוי בו. ע"כ משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר, ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחיביא כמאן דרדיף בתר חייא, כי באמת הוא חיינו וחיי כל העולמים.

מח[עריכה]

התשובה הנובעת מאור סתרי תורה, המתעוררת מתוך הגיון פנימי, המתפתח ממעין החי במעמקי הנשמה, הכולל כל יושר וכל הגיון, כל מוסר וכל חק ומצוה, גדולה ונשגבה היא באין ערוך מכל תשובה פרטית, היוצאת מתוך חשבונות הנפש הקטנים הפרטיים, שאין בהם אלא מקומם, שעתם ופרטם, ולא חזיין לחפאה על כל עובדין. ים התשובה הגדול בהמון גליו, הוא רק אותו השטף, הבא מתוך בינת הלב של חירות עולם, ההולכת ומאירה מתוך חרכי רזי עולם, אשר בסודות התורה וחכמת הרזים וכל ההופעה הרוחנית וכל אוצר השירה וההגיון אשר במאור התורה. אל אורה זו מיחל ישראל, ובאור גדול זה יראה אור גאולה, ופדות עולמים, שובו אלי ואשובה אליכם.

מט[עריכה]

האידיאל הכללי של האומה האלהית, של כנסת ישראל, כולל הוא אותה, עם כל דעותיה, עם כל רגשותיה, עם כל סגנוני דיבוריה, עם כל תקותיה, עם כל ארחות חייה ומדותיה המצויינות. האמת הגדולה אשר ליעקב, הולכת היא ומקפת את הכל. וכל המעשים כולם, כל המצות, פרטיהם ופרטי פרטיהם, אינם כ"א גילויים מוכרחים, לגלות בהם את אומץ החיים הגדול של אור האמונה האלהית העליונה, שנוהמת בנשמתה הגדולה כהמות ים לגליו כשאון מים כבירים, כקול שדי בדברו, קול המולה כקול מחנה. וכולהו פיקודין כולהון אינון שייפין ואברין, לאחזאה בהון רזא דמהימנותא וסוד המוסר העליון, המקיף את כל העולם האנושי בגילויו ואת כל העולמים במצפונו. תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

נ[עריכה]

כל האמונות כולן, הן מפרנסות את הנשמות של החיים בהן, והמקושרים בהן במעמקי לב. אמנם הסיגול הזה של המזון הרוחני, דומה הוא ממש להסיגול של המזון הגשמי. מתפרנסים השרצים והרמשים ממזונותיהם המעופשים, וטועמים בהם טעם יפה, לפי שהם לפי מזגם וסיגולם. מתענג הוא החתול על העכבר שטורף, כי הוא מיוחד לו. מתענגים העופות על התולעים שברפש, מתענג החזיר על מזונו המיוחד, הגמל על קוציו ודרדריו, ומתענג האדם על לחמו הנקי, על עסיס רמונו, על יין רקחו ועל ראשית שמניו. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך.

נא[עריכה]

רפיון רצון, הבא מתוך השקוע התדירי בתשובה, אע"פ שהוא חולשה גופנית ונפשית, שהיא צריכה רפואה מ"מ יש בה ג"כ הרבה מן העדינות והאצילות, המזככת את הרוח, ועל כל פשעיה תכסה אהבה.

נב[עריכה]

מתוך רוח ה' הכללי, רוח הנבואה העליונה של אספקלריא המאירה, המוציאה אל הפועל את תורת החיים הנצחית, יוצא הרוח המפרש החבוי במעמקי נשמת האומה ומתגלה בבחירי בניה, שבסקירתו החודרת מונחת כל עשרה הגדול של תורה שבע"פ וכל המונה, כל כח חידושה ויסוד הסתעפותיה, הסתגלותה אל החיים, וכח חוסן שלה לשלוט על החיים ולנצח את הכיעור והשפל שבהם. ואמונת אמון לרוח אלהים זה, חק טבעי הוא בנשמת היחידים כל ההמון כולו מדור לדור. והחיים המתאימים לתורת המעשה, הם הם המסכימים ברוחם הפנימי עם תורת העיון היותר רוממה, המתנשאת למרומי עולם, השואפת לתיקוני עולמים, וחובקת נצחי נצחים בגדלה המבלטת את פעלה בכל גילויי החיים, ומצנעת את אורות סודותיה בסתרי צפונות, בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם.

נג[עריכה]

אל יתירא אדם, כשרואה אור האהבה העדינה העליונה מתרחבת בו בשכל טוב ובנעימה קדושה, מכל דבר חוצץ, מכל חטא ועון, מכל מניעה בעולם. אור העונג המתפשט אור שבת הוא, שגם הגיהנם שובת בו, וחייביא דביה נייחין, וקל וחומר שאין לו להעלות על דעתו הגאיונה בגאות קודש את אותה היראה הרעה, דרצועה בישא. או כל פחדים שבעולם. מרפי רוח. ידוע ידע האדם, שבאותן השעות, שהעונג העליון של רוחב הדעת הרוחני שורה בו, הוא מתעלה בעילוי עליון. ששנים רבות של עבודה פשוטה ותמימה, גם אם תהיה נקיה מתערובות של פניות גסות לא יוכלו ליתן לו את ערכן. וכשם שהוא בעצמו מתעלה, כך כל התלוי בו, וכל העולם כולו מתעלה עמו, אשרי דורשי ד' המתענגים על נועמו.

נד[עריכה]

ישנם צדיקים גדולים כאלה, שאכילתם היא כולה אידיאלית אצילית, כהקרבת קרבנות ממש, אלא שעוד לא נקבעה בלבם האמונה בעצמם, ומתוך כך הם ממהרים באכילתם וחפצים להפטר ממנה - מתוך תשוקתם הגדולה להיות שרויים באור הקדושה המופשטת של התורה והחכמה האלהית העליונה. ומתוך שמהירות זו היא נגד טבע הגוף, וגם נגד טבע נשמתם - שבאמת מזדככת היא יותר ע"י אכילתם הקדושה - ימצאו בעצמם עיכובים רבים וגדולים נגד מהירות זו. עד שתחדור אל לבם הבטחה הפנימית, וידעו שהוד האצילות שבחייהם, מוסיף הוא הוד על הודו בעסק הטבעי של האכילה, המוסיפה להם חיל לעבודת הרוח הגדולה, ומאמיצה באמוצם את היסוד של נטיית הקודש בעולם כולו, עד שהם מוסיפים ברכה בעולם, באכלם לפני ד' על שולחנן, שהוא מכפר על הכלל כולו, כשם שהמזבח מכפר.

נה[עריכה]

ידע אינש בנפשיה, כשהגעגועים האלהיים תופשים אותו תמיד בלבו, הרי נשמתו מתגלה בקרבו. וכשרון גאולה זה, יהיה יודע להוקירו ולהעריכו, לשמרו בכבוד וחבה, ולפתח אותו, בגבורה, בחכמה, במוסר ובשכל טוב.

נו[עריכה]

שורש יצרא דע"ז בקדושה, הוא החשק הגדול של קרבת אלהים. וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמים את האור האלהי מן האדם, אז אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דע"ז. ואין גאולה אמיתית מיצרא דע"ז, כ"א בגדולתה של תורה, שמגמתה העליונה היא ההופעה הנשמתית של האורה הפנימית, המודיעה ברעיון וברגש, ברצון ובנטיה פסיכית, את הדעה האלהית בכל הוד התענוגים, שאפשר לו לאדם שיספוג אותם אל תוכו. וכל מי שהוא פורש מן התורה, הרי הוא הולך ונדבק בע"ז. וגם בזמנינו, שכשלון החיים, ביחד עם השיקוע העמוק בחומריות השטחית, גרם שיצרא דע"ז היה יכול להכבש. והועילה השתדלותם של אנשי כנה"ג לצמצם את העולם ברוחניותו, כדי שלא ידחה הרבה לעומק הרשעה ע"י תשוקת עז הבוערת באש זרה שלה. מ"מ אותו הטמטום הנפשי שיצרא דע"ז עושה, הולך הוא ומתפשט מביטולה של תורה, והעולם עומד ומחכה לגאולה ע"י הגדלתה של תורה, שתנצח את יצרא דע"ז בכל מילואו, ולא יצטרך עוד להיות כבוש בדודא דאברא, שלא ישמע קולו, אלא יחלוף כליל מאור המתגלה, הדוחה ושולל את החושך.

נז[עריכה]

מרכז העולם הוא ברצון החפשי, שיתעלה, ויהיה, עם כל חופשו שהוא כשרון עצמי עדין, עזיז ומתמיד בפעולתו לטובה קבועה ההולכת ומתעלה. ותוכן זה הוא דמות האדם, שנשמתו הכוללת שולחת את קויה בכל מקום ואופן שיש לו כלי המתאים עם אורה. והתפשטותה של נשמת אדם עליון זה הוא מלא כל עולמים, שבכולם ימצא אדם מוגבל רשום בקוים מיוחדים של אור מרכזי זה.

נח[עריכה]

תנועה אמיתית של חיים רוחניים, ממולאה היא מכל התנועות כולן שקדמו לה, ומלא עולם והקיפי דורות היא מלואה. נתנו לנו דחיפות שונות: התורה הנגלית והנסתרת, הפילוסופיא, ההשכלה המאוחרה, האגדה, הפלפול, חבת ציון, תחיית האומה והספרות, תנועת הפועלים, החסידות, הנטיה הקוסמופוליטית של המתקנים שבאשכנז, התעוררות המוסר, חיזוק התורה, הנטיה הסגפנית והקנאית, הבקורת והאמנות, דלדולי הכח המתבטאים ע"י יאושים והסתות שונות. כל חזיון יחידי מאלה אינינו עולם מלא, ויש מהם שהוא בגדר מחלה ורע מוחלט. אבל בהיותם מתאחדים ומתארגנים יחד כל אלה החזיונות ומקורותיהם וסיבותיהם, כל נטיה קובעת לה את מקומה לפי ערכה, אז מתיצבים כולם במערכה, והאוכל והפסולת כל אחד קובע את תפקידו, עד שאפילו הזדונים ודמיוני ההבל, גם הם משמשים תפקיד בתור איזה כח גורם, וכשאין לו תקנה כ"א כליון, הרי כליונו מביא חיים, יותר הרבה מאילו לא היה מעולם.

נט[עריכה]

החכמה העליונה השרויה בישראל, חכמת אלהים, שהגויה המקבלת אורה היא האומה כולה לכל דורותיה, העוברים ההוים והעתידים, יש לה השקפת עולמה הבהירה, דעותיה הקבועות, מדותיה, תכונותיה, רגשותיה, חזיונותיה, אמונותיה, תקותיה ואדירות חפצה ושאיפתה, שכולם הם מצויים ממשיים, פועלים ועושים תפקידם, מעבדים את הטבע הישראלי, קשורים קשר אמיץ בכל התכנים ההיסתוריים של האומה ובכל המהלכים הפרטיים והכלליים של החיים. מרכזה היא חכמה זו בחכמת אלהים הגדולה אשר לעולם הגדול, אשר לצבאי צבאות כולם, ותנאי השלמתה והשפעותיה הרעננות הם הם חקי החיים אשר לתורת ישראל, שבה היא מתבלטת. התשובה אל הטבע הישראלי, ההולכת ומפעמת בהתעוררות התחיה הלאומית ותקותיה, אך היא תביא את התשובה השלמה, האחוזה בחכמת ישראל המצומצמת וקשורה גם יחד בחכמת אלהים חיים העליונה, שורש העליון אשר לתורה בכל מלואיה, שבכתב ושבע"פ, של החק הכתוב והמסור ושל כל תכונה יקרה, כל מדה הגונה וכל רעיון נאה, וכל יצירה טובה וחיה, היוצאת ממקור ישראל ונובעת מצלם אלהים אשר נתן באדם, ומנשמת חיים אשר נפח באפיו מרוחו העליון, ומאן דנפח מתוכיה נפח. ע"כ מי הוא זה אשר יוכל לתאר כמה גדול הוא אוצר החיים, תיקון העולם, הצלת הנשמות, כל האושר הגדול וכל הדר התשובה, הגנוז בתחית האומה, ההולכת ומתגלמת בארץ ישראל.

ס[עריכה]

המגמה הקולטורית של המדע כולה, אינינו אותו החזון המתגלה לאדם בדיוקו המדעי ביחושו לעולם ומלואו, כ"א בצדדים השימושיים לבד. אבל בכל הענינים התיאוריים, יסוד המגמה היא ההתקרבות אל הגודל, אל האמת ואל הנשגב. והתקרבות זו עושה היא את פעולתה דוקא ע"י הצעדים האטיים שהעולם הולך וצועד, והעולם בגדלו הולך ומתגדל, הולך ומתאדר בההכרה האנושית. ואותו החזון האידיאלי הבלתי גלום במסקנות, שכל דור ודור חותם אותן על מנת לחזור ולפקפק בהן או לחתום הפוכן בדור יבא, כ"א האידיאליות הפנימית המנשאת את האופי האנושי אל מרומיו. רק זה הוא הריוח הנקי מכל עבודת הרוח - וריוח זה לעולם לא יפסד, גם כשהמסקנות המדעיות יקבלו צורה אחרת לגמרי - הנשמה הכללית של הגודל שבהכרה, והארת הרוח, שבהתרחבותה היא מזדהרת והולכת ע"י כל הצורות השונות, שההכרות הגדולות מסגננות אותן בעבודת הרוח התדירה אשר לאדם.

סא[עריכה]

הרבה מאד צריכה היא האנושיות להתפתח, עד שתכיר את הערך הגדול של הכונה, והרצון, של האידיאליות הגנוזה, שבמעמקי הנשמה, שהיא מתקשטת תמיד בשלל צבעים חדשים, שהם מראים קצת מחסנה ותפארת גדלה. כל המעשים המוסריים הגדולים בעולם, בפרטים ובכללים, אינם כי אם הופעות קטנות, נצוצות זעירות, מהאבוקה הגדולה של הכונה השלמה. הכונה היא הכל. תחית הכונה היא תחית העולם. התפלה בכונה, היחוד האלהי בכונה, המצוה והחובה בכונה, הרשות וההרחבה של החיים בכונה. והכונה בעצמה, הציור השכלי והמוסרי, הודו והדרו, פארו וקדושתו, עליתו הבלתי פוסקת, המרומים האלהיים שלו. והכונה בהתבלטה באותיות, בשמות, שכל אות ונקודה שבהם הוא תהום והמון ימים, ופלגים, יאורים גדולים רחבי ידים, של חיים, חפץ, שאיפה, והשכלה, כח וגבורה, אצילות ותפארת. והכונה בהתאחזה בגופות קדושים, אנשים טהורים. אידיאליים, שהיושר והטוב, המעשי והמוסרי, הוא כל משוש חייהם. הכונה החיה והרעננה, כמה נהרה היא מופיעה בעולם. והרזיות העליונה באה ומקשרת את הנשמה המכונת עם מקורי החיים, הרעיוניים, עם שורש שרשם. ואור אין סוף, אור אלהים חיים, הולך ומשתפך, מתפלש בכל הגה ופועל. הכונה היא הרת המעשה. והכונה העליונה, הכונה מלאת החיים האלהיים, כל מחשבה של שלום, ושל מלחמת צדק ויושר, כל נצוח של חכמה, של סדר טוב ונחמד, כלול בתוכה. כל תיקון עולם כלול בה.

סב[עריכה]

כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי חולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה. ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה, אשר לא יהיה אור יקרות וקפאון, והיה לעת ערב יהיה אור. לפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שיעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו בלישנא שאיניש ולא בלישנא דקודשא בריך הוא ועל זה נאמר, גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי.

סג[עריכה]

הישרות הגדולה של השכל המצוחצח - המתעדן מעדנתו הפנימית של הרגש הטהור, המתעלה בשרשו ממעל לשורש השכל המנתח - המורגשה לישרי לב, היא מקור המעין של חפץ ההשתאבות באור אין סוף בכל חמדת קודש עליון. זאת היא ההתנשאות העליונה, מכון כל שירי קודש, מקור כל תפילה, הודאה, הלל וזמרה. כל הדר קודש על ידו מתעלה, כל חוקי ההוד והתפארת אשר בקודש ובקודשים עמו הוא מתאחד. ואנשי קודש, אנשי אלהים, מרוממי שם ד', כהני ד' המקודשים אשר במלא עולם, הם הם חסידי עליונים, אשר הוד שירה עליונה זו מתגלה עליהם בכל יום תמיד. דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

סד[עריכה]

הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כחה הגדול והעדין של הספרות, - הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. ילך האור ויפרוץ, התביעה האיתנה תתבע את שלה, התובעים הם נשמות רבות צמאות, נשמות מרגישות, מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון של טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית. כל הלבשה שירית, עקוב הלב מכל ואנוש הוא. רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה. אז תצא היצירה בטהרתה, רוח ד' תחול עליה ונשמת הגוי כולו, תגבל בה אחרי אשר חכמת סופרים תסרח, יאמר לישראל עוד : ואני זאת בריתי אותם אמר ד' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך, אמר ד' מעתה ועד עולם.

סה[עריכה]

יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כ"א ע"י תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, ותל עתים לתורה להמון הרחב. ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כ"א כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא, הסלוד ממנו, ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עבירה ועון. ובהתגברות כח החיים שבאומה, בהקיפו את כל צדדיו, תפסק התסיסה המעכירה את הדעת, והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק ג"כ בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדת לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם.

סו[עריכה]

השנויים התדירים, שחכמת הסוד אומרת על דבר התסיסה התדירה והמופלגה רבת השלמות שבעולמות הרוחניים, הם הם המבארים לנו את התמונה של התנועה הבלתי פוסקת, רבת העליליה, שבעולם החמרי, בכל פנות שאנו פונים, עד שגם הדומם, הנראה כמו נח ושוקט, איננו באמת כי אם מלא תנועות בלתי ספורות, בכל רגע, בכל חלק היותר קטן מחלקיו, ההולך ומתנענע, בין הזרמים אשר לכח המושך וכח הדוחה, הפועלים תמיד את פעולותיהם, רצוא ושוב, בלא הרף. וההתקשרות העצמית שבין המציאות השכלית הרוחנית העצמית, ובין ההתגלמות החמרית, זהו דבר מוסבר מאד, שכל בעל דעה מקפת וחודרת ילך תמיד לאורה.

סז[עריכה]

המעיינים הרוחניים אינם ע"פ טבעם אנשים ציבוריים, ודומים הם באופי הציבורי שלהם להפראים הקדמונים, שחוש החברותי היה רחוק מלבם. ודוקא בשביל שאין מחשבתם טרודה בהעסקים הציבוריים ונתוחיהם, הם עסוקים בעומק בהישוב הפנימי של רוח האדם, שהוא הרבה למעלה בערך מכל הסדרים הציבוריים. ומתוך השלמות הפנימית אשר ליחידים, משתפרת ממילא נחלת הציבור כולו. ותמיד תתברך האנושות ע"פ הערך שיתנו לה אלה הפראים העליונים הבודדים, אשר בגדלם מתנשאים מעל כל הערכים החברותיים. ויש להם בחיים אותו הערך העצמי העליון, שהנשמה המאירה מסדרת על ידו את הישוב האמיתי, לאור באור החיים.

סח[עריכה]

מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה , שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח. ועל זה יש באלהות הכשרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלהית העצמית שבהויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא ולהשתכלל. וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות, הולך הוא ומתקרב אל האורה האלהית היותר בהירה, ובא אל החזון היותר עליון, שאין לדון על ידו את ההויה כולה מצד יחוסה החלקי. כלומר על דבר היחס שיש בין חלק אחד ממנו לחברו, כי לא בזה ימצאו הערכים האמתיים שלה כי אם עיקר דינה הפנימי הוא בדבר יחוסה הכללי של כולה וכל חלקיה אל השלמות האלהית, שהוא הוא הדבר היותר נכבד והיותר ראוי ליסד עליו את היסוד של ההויה כולה. וההכרה העליונה מעבדת את חוש האהבה השכלית העליונה, עד שבא האדם לידי הכרה, שאם היה האידיאל של הבריאה פחות משיגוב עליון זה של השלמות הנוראה הזאת, שהוא אתרא דיראה עילאה, לא היה לכל האידיאליות שום ערך, שום שיגוב של קודש לא היה להם, כי אם דברים של חול, פרדים יבשים, והתפעלות בהמית. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ד' אלהיו, עשה שמים וארץ את הים וכל אשר בם, השמר אמת לעולם. זהו הכלל העליון, שכל ההסתעפויות המוסריות המדויקות יוצאות ממנו, כענפים מעץ רב דרומיה מטי עד שמי שמיא, וחזותיה לסוף ארעא. וכשם שהחשכה גדולה היא זו ההכרה שאינה יודעת רז עליון זה, של המגמה התכליתית, של השלמות האלהית ההולכת ומתעלה, על ידי היצירה כולה, לאין סוף ותכלית, כן יותר מזה אפלה מנודח היא הדעה החושבת, שאין כאן כי אם זאת השלמות של ההתעלות, ולא שלמות מוחלטה, שאין שייך עמה ומצדה שום הוספה והתעלות, מפני שהכל כבר מעולה, הכל שלם וגמור. וזאת היא האפלה. השרויה בשטתם של הפלוסופים המעפילים המודרנים, (ברגסון). ויבאו ימים ויגלה אור ד' בכל הוד מילואו, ויכירו הכל, שדוקא אז יש מקום בינה להשלמות המתברכת, שהקדש צריך לה, כשיש שלמות עליונה ועשירה. והקדש צריך ברכה, ואין צריך צדקה. והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד, הוא ושמו דוקא.

סט[עריכה]

התשובה מוכרחת היא להשכלה האלהית. אמוץ הרצון והארתו ואמוץ השכל אחוזים הם זה בזה. הפעולות מרבות אור על השרשים העליונים שמהם הן נובעות, ורגשי הנפש המיוסדים משרשי הקדושה העליונה מגלים הם במציאותם עצמה את השרשים הללו. לכן מי שמוכן לדבקות אלהית תדירית אי אפשר לו במהלך פחות מזה, ומוכנות בקרבו כבר סבות מכריחות, גשמיות ורוחניות, המעודדות אותו לשוב אל הדבקות האלהית השלמה. אמנם אי אפשר לבא אליה כ"א אחרי הענוה המוחלטה, הבאה מתוך גדולת נפש ושמחה גדולה באור ד', שהיא נוצרת בלב אחרי הידיעה הציורית, שהרעיון של הדבקות האלהית בכל צורותיו הוא האושר היותר גדול בחיים. וכל מה שיתמלא הודו וכל מה שיפואר כפאר של דעת ושל גדל רוח, של מעשים ושל סדרי חיים קבועים, של התפשטות אורה צבורית ושל גדלות נשמה וטהרתה, ככה יגדל אושר החיים, וממילא תחדר אז השמחה הנשמתית, והדבקות בעצמה תבא למעלתה העליונה, עד שגאות ד' תגלה בנשמה, וממילא אין קץ לענות הצדק שתופיע עמה, כי איך יתגאה האדם בעמדו לפני מקור כל השלמות, אור אין סוף העליון המרומם על כל ברכה ותהלה.

ע[עריכה]

אפילו מי שיש בו נטיה לטהרה במדה גדולה, והצמאון האלהי הוא מתכונותיו הנפשיות, מ"מ צריך הוא לקדושת הפה, בין בחיוב בין בשלילה: בחיוב, להרבות דבוריו בתורה ובתפילה בניב שפתים, שהיא הרפואה האמיתית. ושב ורפא לו. קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו, ובשלילה - להזהר מכל דבור אסור. והחיוב גדול הוא הרבה יותר על בעל המעלה, מפני שהאורה הנשמתית שבקרבו מבארת לו את הערך של הדבור, את ערך החיוב של דבורי הקודש המעולים, ואת ערך השלילה של דבורים שאינם כהוגן. ואע"פ שמחשבתו גם היא ביותר תובעת את תפקידה, וצריכה הדומיה הרבה פעמים לתפוס מקום גדול, מ"מ בד"ת אל ישים עצמו כאלם, כ"א יקיים צדק תדברו. ועם כל ההתכנסות לתוך הדבור, שמתחבר בזה עם כל האנשים אשר אין להם מחשבה עצמית, לא יגיס דעתו, כ"א משרים תשפטו בני אדם. אני בריה וחברי בריה.

עא[עריכה]

הצדיקים האמיתיים, קדישי עליונין, הם בעצמיותם מתנשאים מעל כל עמל ויגיעה. אע"פ שהיו חפצים בכל עמל ויגיעה, בכל יסורין ובכל צער, בכל מסירות נפש, ובכל עבודה מפרכת שבעולם, רק כדי לעשות רצון אלהים חיים ומלך עולם, יוצר נשמתם, מלך ישראל וגואלו, אדון כל הבריות אלוה כל הנפשות. אבל למרות רצונם מלאים הם מנוחה ונחת, ושפע תענוגים זורם תמיד בנשמת קדשם. וחודר הרוח, מלא דשן וחלב זה, ברויית עדניו, בתוך רוחם, נפשם וגויתם, וכל קרבם, עצמותם ובשרם. ומתוך עונג כבוד עליון זה מתענגים הם ביראה ואהבה עליונה בעבודתם, ובכל נשימות רוח אפם, וכל חייהם ותנועותיהם, שהם כולם עבודה עליונה אלהית, באין הפסק וביטול כלל. ושפע המעין השכלי וההרגשי הולך ומשתפך בהם מכל הצדדים. כל מה שיקשיבו, יאזינו, יחישו וירגישו, כולו אומר כבוד, כולו אומר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כולו אומר שלום וברכה לכל חי, לכל בשר. יהללוהו שמים וארץ, וכל רומש בם. וחירות היצירה וברכותיה מתרחבות במוחם ולבם. בכל רגע עולמות חדשים באים ומתילדים, נוצרים ומתהוים, והעולמים שכבר נבראו מתעלים והולכים, בצורה חדשה, עליונה. קדושה, עדינה ומפוארה, הם מתחדשים, בכל הגה ודבור שפעת ציורים חדשים וחידושי חדושים, כגלים, כהמון משברים הם מתנשאים. ואין עיף ואין כושל, אין עמל ואין יגיעה, כי אם נחת וחדוה. ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי. ואם לא יאמינו בעצמם צדיקים אלו, קדושי עליון אלו, ולא יקשיבו לקול השופר של הדרור העליון, הקורא אליהם, ישטפו אותם מים רבים ועד נפש יבאו, ביון מצולה יטבעו, עד אשר יכירו גדלם ותפארתם, זיום וקדושתם. ואז תחת הדחיקה אל העמל והעצב, אשר בו אך יחללו שם אלהיהם, השורה עליהם, בעז וחדוה אשר במקומו, יתעלו אל החירות והתענוג. וידעו לאחד כל סעיפי שרעפיהם, כל תנועותיהם, שלהם ושל כל המתאחזים בחוגם, כל הבא במגע וכל המתיצב נכחם בחזיון, ביחודא שלים, באור המבהיק, החי והעדין, המתנוצץ מזיו שדי, שכבודו מלא עולם, והודו והדרו על כל חסידיו.

עב[עריכה]

דבר שאי אפשר הוא, להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל עת שהליאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל היא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה, באים לידי הכרה שאין בה שום עמל ויגיעה, והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ובלא לאו שכלליה ובלא תששותא, ובאתא קלילא דלית ביה מששותא.

עג[עריכה]

הופעת היצירה הפיוטית מבהקת על כל חזיונות העולם, ומתוך כך גם כל דבר תורה מעשית ודין ודברים שבו, מתעטרים בעטרת תפארת של זהרי חמה.

עד[עריכה]

אושר העולם הוא השמחה העדינה - תולדתה של העדן האציל, הבא מההארה של זיו הרעיונות של עומק האמונה, הרפודה באהבה האלהית והדבקות הגדולה והרחבה, שזיו שדי פרוש עליה. ואור נחמד זה, הולך ובא ע"י ההתרגלות של חיים רוחניים ומעשיים מתאימים יחדו. וחיי יחיד וחיי צבור מתאימים כולם שבשורש שרשם, ועומק יסודם, מונח התוכן העליון האלהי, כולל כל חמדת המוסר וכל אור החיים, כל טוהר וכל תפארת, כל גבורה וכל חסד. אם יגלה לעולם עומק מחמדים זה, ירוצו הכל לכל מצוה קלה כבחמורה, כדי ליהנות מאורה, להתקשר בזיו עדניה. אמנם להיטה זו תפגום את האידיאליות הטהורה, וטובה גדולה היא לעולם ההחשכה המביאה לסינון הרצון, ע"י אותו העז של הכונה לשם שמים, בלתי לד' לבדו, שכל יקר אך בו נמצא. כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

עה[עריכה]

אין שום אדם יכול להבין את עומק הנשמה של האצילים הגדולים, אנשי השמים, שחיי הרוח הוא כל תוכן חייהם. סוברים העולם שהם אריסטוקרטים, אוהבי עצמם, או בטלנים ועצלים, בשעה שכל העולם כולו נהנה אך מאורם. ואין אוהבי עבודה ואוהבי אדם ומשתתפים בחייהם של כל השפלים במעמד כמותם. ומתוך שהם יודעים את ערכם, ואת ערך חייהם לעולם, הם מכירים את האחריות הגדולה שיש עליהם בשמירת מהותם, כשרונם וכבודם, עד שבאמת כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, והם הם יסודי העולם הרוחניים, עד שאם היה נפסק לרגע הרצון האידיאלי שלהם, המתנשא למרום הקודש העליון, היה העולם כולו הולך ושוקע בהבוץ המגואל של הזוהמא שבחיים ורשעתם המנוולת.

עו[עריכה]

לפני התגלותה של הארת רוח הקודש הודאית, מתחילה הופעת הציורים האפשריים, שהענינים הרוחניים מתגלים בהם בצורה בולטת, כעין התגלותם של הדברים הגשמיים בחלום, על ידי כח המדמה. והדמיון, מרוה בלשד השכל והאידיאליות, הגבורה, והצניעות הפנימית, פועל את פעולתו. רואים את נשמת הדברים. העולם בכללו, כל אדם וכל חי, כל צומח וכל דומם, כל כוכב וכל רקיע, כל נהר וכל ים, כל חזיון וכל תנועה, הכל מתאר בהדר הפנימיות הרוחנית שבהם. רואים איך הנשמות פורחות. מרגישים בפגישת כל אדם את תוכן הנשמה, החיה והפועלת, הרחבה והמקיפה, העשירה והמבולטת במרבית ענפיה, הרבהיותר ממה שמרגישים בפגישה הגופנית של החומר, הנופל ברשת החושים. החושים, הפרצוף, התנועות, הדבורים אינם כי אם פתחים וסדקים, שהאורה הגדולה של מציאותה השלמה הגדולה של הנשמה מתגלה יותר בהתפרצות שטפית על ידם. והדברים הולכים ומתחורים לפי רוב המעשה ולפי רוב התלמוד. לפי רוב זיכוך הרעיון, לפי רוב חופש הרוח, ולפי רוב הדבקות העליונה האלהית, ההולכת ועולה, הולכת מדרגת הבירורים עד העלאת העולמות, ומהעלאת עולמות עד העמדת כל העולמים על מכונם, בשטח כל קומת הנשמה, בתור מרכבה לצור עולמים. האבות הם הם המרכבה.

עז[עריכה]

יבא האדם לידי הכרה עמוקה במהות רצונו, בעומק החיים שלו, בדרך שיגובו וקדושתו, ובנוראותה של הסכנה האורבת לו, כשיטה מהמליה. והרצון, במלא המובן, איננו הרצון המפורט, על איזה דבר מעשה וענין מיוחד, אלא הרצון הכללי, הסכמת החיים, הנובעת מעצם מהות החיים, הצומת, ששם מתקשר הכל, כל החזיונות, הרעיונות, החפצים והדמיונות. וכח זה זורם והולך הוא, שוטף ומתרומם, מכה גלים ומשלח פלגים בלא הרף, וכשכח זה זקוק הוא, בהיר ומלא יושר, כל מה ששופע וזורם הכל ישר וטוב הוא, המאויים הגלויים והנסתרים הכל נכבד ומרומם ערך. וכשהוא מעוכר, כל מה שהוא מחולל משפעיו, הכל הוא רשע ועול, הכל נמאס ומעוות. ערך החיים האידיאליים הם מותנים הרבה יותר מהשפעים התדיריים הללו, ממה שהם מותנים מערכי המעשים, שהם רק ל רקים מתגלים. הלב המלא אור קודש, שלום, יושר ומוסר, בטהרה פנימית בעומק תמותו, הוא אוצר של חיים, שכשהוא לעצמו אין ערוך לסגולתו, לא יערכנהו כל הון עתק. ועילוי הרצון, זיקוקו, הקבעתו בקביעות עליונה מאירה, שיהיה ערך החיים העליון קבוע תדיר בו, דורש הוא חיים רצוניים, מלאים אורה אלהית. זאת היא מגמתה של עבודת התפלה, יסוד העבודה הלבית, מי יוכל להגיע עד מרום ערכה. התפלה היא מסכמת את החיים כולם, בכל כללותם, בכל עומק עצמות טבעיותם, אל הסכום המרומם, של אוצר הטוהר העליון, הצמאון האלהי המובע על ידה, הגעגועים ההומים לזוהר הצחצחות הנשמתיות, החפיצה הפנימית להתעלות, להשאב בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים, בסקירת עוזם וכבודם, בהבחנת הערצתם הבלי גבולית, בהתנפלות פנימית, לעומת כל קוצר יד, המונע את ההתגשמות של קדושת החיים והמוסר המואר על ידי האבוקה האלהית בתכלית שלמותם, העליזה הפנימית החודרת, על האור האלהי השלם, המעיך המלא עדני עד ותענוגים עזיזים טהורים נשגבים וקדושים באין קץ, התפשטות החשק, במיזוג הגבורה העליונה, להעדין את כל היקום, למלא חסד אורה ושמחה את כל היש, לרומם את כל השפל, להקים את כל הכושל. חיי הטוב, היושר והטוהר למעלה מכל מדה, מופעים על ידי הצינורות, מרווי האורה של הנוכחיות האלהית, באים לשכלולם על ידי התפלה ההגונה, והיא היא ממטרותיה העליונות, העלאת הרצון, האישי והעולמי הכרוך עמו, לאחדות השלמה, לקודש ד', קדוש ישראל.

עח[עריכה]

המות בא בעקב החטא, לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אתרי תאותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אין אנו מתחילים את התולדה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה יסוד המציאות מתחיל באדם בהויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי תכונת עצם נשמתו. והמשמה במילוי החיים מוארה היא חוצה לגויתו ופנימה, היצירה הגופנית המרתקת את מאורה של הנשמה אל הגוף, והיא פועלת בו את פעולתה. לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלהית, עבודת גן עדן לעבדה ולשמרה, לא חדלה, והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנשאה הכללית, של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להפסק. מדוע זה לא תתקשר הנשמה בגויה להחיותה תמיד, מדוע לא תמצא את כל מרחביה, בהיותה מנצחת על עבודתה החיה במרכזה הנשא, הגויה וכליה. רק מפני שכרע הרצון תחת המחשך של השעבוד השפל של העבדות הבהמית הגופנית, ורפש זה נטבע בו האדם עד אין מנוס. לא שאיפה רוממה ונצחית של יצירת חיים נשאים פועל בהעלאת נר החיים ביצירות גופיות, אלא כח אחר מעורב, יצר סוכן, והתעוררות שפלה סמויה, על כן אין הקישור אמיץ, והמחשכים רבו. כפי ערכו של הזיכוך הרעיוני, תעלה יקרת הנשמה המופעת, ושלטונה על הגוף יגדל, אבל לנצח את המות לא תוכל, עטיו ש ל נחש מפעפע ומחלחל, עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן יופעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם. לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ד' דבר.

עט[עריכה]

כל מה שההסתכלות הרוחנית נעשית יותר טבעית לאדם, נעשות כל הבריות יותר חביבות ונכבדות בעיניו. כי הרוחניות החיה שבכל בריה, יקרה ונשגבה היא למאד, וכפי בהירות הסכיה הרוחנית, מתנוצצת התכונה העצמית והמהותית של כל בריה נגד עיניו, ואין כל גוף מוגלם יכול לעלות בכבודו, גם כשיהיה מלא חמדה חיצונית עד אותה המדרגה החמודה, שניצוץ קטן רוחני שבצעיר שבבריות מגיע אליו. ואהבת החיים ואהבת הטבע, אהבת האדם ואהבת החברה, האומה, המשפחה, העצמותית האידיאלית של עצמו, הולכות ומתפשטות, מתאחדות בזיו חיי החיים ומושפעות ממקורו. וכל מבט, כל שרעף, כל הגה וכל תנועה, המושפעת ממלא חיים של עצמיות חשובה ועליונה של בעל הסתכלות אצילית זו, מלאים הם חיים, ברכה, אושר וכבוד. וזהו רז היקר הסגולי, שמיחס העולם הגדול לאנשי קודש, שהם הם האוהבים והמכבדים הגדולים של הבריות, שכשהם באות להכרה זו, מקיימים הכל בהם. כי מכבדי אכבד, ואני אוהבי אהב.

פ[עריכה]

כשם שאי אפשר להכיר את העולם הגשמי לנוגה הברק המבריק ומתעלם, ואפילו יהיו ברקים רבים, אבל סוף כל סוף הסירוגין שלהם עושה את הארתם לבלתי מספיקה, זולת אם יתרבו כל כך עד כדי התמדת האורה, עד כדי ביטול החושך המפסיק בהאור הבוזק תדיר, כן הוא בהארה הרוחנית, אין להכיר את העולם העליון, את אור הקדושה, המוסריות הטהורה, שלטון היושר, שפעת הנשגב, כי אם על ידי הופעה מתמדת. הנבואה אור של סירוגין הוא, רק נבואתה של תורה, נבואתו של משה רבנו, זו היא אור זולף בלתי פוסק, ולאורו נסע ונלך. אור השכל הטבעי גם הוא, כעין אור של מעלה, אינו פוסק, רק אינו מגיע לבהירות ההבלטה של הערכים המושגים ביצירות הרוחניות בלי הופעה שמימית, ואינו יכול לשמש תפקיד הנהלת חיים מקיפים לדורות עולמים. רק בחבורם של שני האורות הקבועים, שוטפי אורה התדירים,וביניהם האורות המבריקים של נבואה ורוח הקודש, התפרצות שירה, קדושת השם במסירות נפש, עליזה עליונה, ונועם מתלהב, יחד כולם מסגננים את החיים בעילוים, ותורת עם משתכללת. ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה.

פא[עריכה]

אם מתוך עוצם השאיפה והציור הרוחני היותר נקדש, מסתבך האדם בחיים החברותיים באיזה שביל צר, אם באה הקנאה, התאוה והכבוד, ודוחקת את הרחבתה של הנשמה, ומעשים ודבורים יוצאים מעורבים מזרמי טוב ורע - אל יבהל ואל יסוג אחור, יחזיק ברוממותו, ישאף עוד למעלה. וכמה שיש מהפסלנות בנטיות הגנוזות שלו ילכו הלוך והתמעט, והתמצית החיה, השלהבית, של נצח הקודש, של תפארת גודל הנשמה שיש שם, זה יזוכך ויגיע לערכו.

פב[עריכה]

הנשמות הגדולות חיים הם במעינם דוקא. חכמי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוץ עצמותיהם הרוחניים, רק בשטף החידוש, ההולך וזורם לעיני רוחם. מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד. לא פחות ודאי ממה שגוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף, מזלפת היא הנשמה. בעלת ההכרה והחפץ, הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים החיים. והזרם הולך ושוטף, הולך ומצייר. לא יכילו גליונות לבאר את החזון של איזה זמן של הזרמת הנשמה, גם של קטן שבאנשים. וכה הולכת היא העשירות ומתגדלת עד שבאה בגאוני המחשבה, בגדולי הציור, למדרגה נפלאה כזו, שרבו המתפלאים על ההארות היוצאות אל הגלוי מפרי ציוריהם. אף על פי שהחלק המתגלה מוכרח להיות הזיבורית שבעצמות היצירה, אבל עצם היצירה בחביונה, פלאות מעשיה, מהירות השטיפה אשר לזרמי השכל, אינה נותנת לנו אפשרות של תפיסה בעצמותם הפנימית ובמהותם ופרטיהם של הזרמים השוטפים הללו. הכשרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו. וחידור זה כל מה שידע כמה קלה היא עבודתו, כמה הוא פוגם את הרום האצילי בעמל ויגיעת נפש, כמה הוא צריך להקשיב את התביעה של עדן המנוחה הפנימית, כמדה זו יגדל התוכן הגאוני שביצירה, וזיקי קודש יתחילו את התנוצצותם על כל החיים והסתעפותם הרוחנית. בכל רגע, דקה מן הדקה, הננו יוצרים, מדעתנו ושלא מדעתנו. המון יצירות לאין תכלית, שאם רק נתלמד להרגישן, להביאן אל התחום של הכרתנו המובלטת, להתרגל להכניסן בתוך מסגרת של ביטויים נאותים להן. אז יגלה הודן והדרן, ופעלן יראה על פני החיים כולם. והאמתיות הנצחיות יפכו ממעין חיים, ממקור הנשמה, שאינה יודעת שוא ודבר כזב. מאבוקת האמת גזורה היא, וכל מה שיזרום מאורה רק אמת וצדק לעד הוא.

פג[עריכה]

אור אלהי עליון מתהלך בתנועת הפועלים הכללית, וגם הישראלית הפרטית. ההערצה של יגיעת הכפים היא יסוד תקון העולם, והתחלת העמדתו של רוח האדם על מכונו, מציאת הזיק העליון ההולך ומאיר בקרב סאון החיים. אם יש כמה דרכי עילוי במציאות הסדרנות של האדם, בהעמדת השלטון ותכסיסי החברה, שהם נתמכים על רעיונות עליונים, שצריכים חלק רשום מבני אדם להקדיש כשרונם להציורים האציליים ולמודיהם. אבל עמדת החיים עצמם, טהרה של הנשמה, סיפוק חושה הפנימי שכולו יושר וצדק - זה ימצא ביגיע כפים, בעמל היצירה הגופנית, ובהבאת פרותיה ליהנות בהם בני אדם, כל אחד לפי מעלות רוחו וכחותיו העצמיים. ודרך מעבר זה של קדושת העבודה החמרית, יעלה האדם אל מרום האושר אשר למנוחה העליונה. גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, וזה וזה יחד מכשירים הם את אהבת השמים בכל הרחבתה ועדיניותה הרוממה.

פד[עריכה]

קנאת סופרים תרבה חכמה. בלא קנאת סופרים, כל אחד יוצר רק מנטיתו הפנימית, והוגה ולומד רק במה שמטהו רוחו. ברכה גדולה יש בזה, עומק ההוד יוצא הוא דוקא בעמל כשרון שבא מתוך דחיפה פנימית. אבל עושר רוח בא יבא מתוך הרכבות המתילדות מריבוי מקצועות, מידיעות ומסות שונות, ורק מקנאת סופרים יבא האדם לעסוק במקצעות שאין לו כח מושך פנימי אליהם, ומתוך כך תרבה החכמה. אמנם ריבוי זה כמותי הוא, אבל ברכה יש בו גם להאיכות. עד אשר תבוכר הדעה, והעולם ישתכלל מההופעה היחידית של כל כשרון, המתאחדת באחדות הכללית, ואז לא יהיה החזון שכל עמל וכל כשרון המעשה הוא רק קנאת איש מרעהו.

פה[עריכה]

הנשמה החפשית דוקא היא היוצרת. הרוח, המופע הופעה קשורית עם אותו הגרעין הגופני, שאור החיים מתגלה בו, עושה הוא בלא הרף את פעולתו, פעולת הגידול, והמתיחה. מתמתח הוא הגוף, מתרקע הוא, על פי אותה התכונה והצביון. שהצורה האידיאלית שברוח טובעת את חותמה עליו. ומה שנעשה בכל צמח, וכל חי, נעשה בכל עולמים, בפרטיהם ובכלליהם. נושאים אנו עין. ומביטים ברום עולם. בגאון גלי ים החיים. הקוראים לעולמי עד, אתיו והיו. וחכמת אלהים חיים, וגבורתו, מקסמת אותנו בהמון פליאותיה. ונפשנו כלה אל הדר יפיה. וחשים אנו. שכולנו אנו בכל מהותנו, בכל הכרתנו וחפצנו, בכל עומק חיותנו, הננו כולנו שפועי מקור החיים, המתמיד בחסדו וגבורתו. ואם מגדולתה של הנשמה, יש אשר מדוה הגוף ירבה, כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. לא נקוץ באור הדעת, כי אם נרבה את שלהבתו. יודעים אנו, שאלה היסורים חבלי יצירה הם. הגויה ורוחה, כל כליה וכחותיה, מתאמצים הם להתארך עד כדי גדולתה ש ל הנשמה, להתנשא עד רום שאיפותיה, לעשות רצונם כרצונה. למען יתאים הכל. ואור החיים בכל שלל שלמותו יאיר ויובלט, ברב נוגה והוד. רגע באפו. אלה מכאובי הגוף, ויסורי הרוח, כלא המה, מוסיפים הם עוד נועם, וידידות מסירתית, אל האור העליון, אל הזיו האלהי, יוצר כל, אשר כל מדה משתברת מפני המון משא גדלו, אבל שבר אל שבר יחדו ידובקו, ועולמים משוכללים בהדר יצירתם יופעו. וקרא זה אל זה ואמר קדוש, מקלות מים רבים אדירים משברי ים. אדיר במרום ד'. ואם כבדי פה אנו, אם דלל מאד אוצר ביטויינו. לעומת העושר הגדול. של עונג הטוב. של מקור כל קדושת השמות כולם, מתענגים אנו על ד', על ד' ודאי, הלא יפרוץ הרוח את מסילתו. אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם. ולבב נמהרים יבין לדעת, ולשון עלגים תמהר לדבי צחות. והצפיה העתידה, שהיא כל כך מושכלת ובטוחה, כל כך מאומנה וחיה, תחיינו בקרני תפארת אורותיה, גם טרם הגלותה בכל הדרה. כי אם שם אדיר ד' לנו, מקום נהרים יארים רחבי ידים, בל תלך בו אני שיט, וצי אדיר לא יעברנו.

פו[עריכה]

שוכחים הם המתחכמים את החכמה היותר פשוטה - ועם זה גם יותר עליונה וכללית - שמה שאי אפשר מבלעדו לחיות, שהוא אידיאל עליון, צריך להמצא אצל כל יחיד ואצל כל ציבור, וממילא אצל כל העולם ואצל כל עולמים. והאידיאל היותר כללי, צריך הוא שהוא יהיה המעין המשקה, שממנו ישטפו הנחלים הפרטיים של כל האידיאלים, שסוף כל סוף יגלה עליהם מהודו הכללי. ואם קטני קומה אנחנו, אם גמדתנו הרוחנית לא תוכל להתרומם עד כדי שאיפה ענקית זו, זהו רק מצד מעשנו ושכלנו הפרטיים, אבל בנים אנו לעם גדול, לעם חכם ונבון וגוי קדוש, אשר נוקר מראש צורים של נושאי האידאליות העליונה בכל עזוז הוייתם. ואחר גדלנו הטבעי, לא נהיה עוד גמדים טבעיים וזקוקים אנו להיות פונים למעלה.

פז[עריכה]

היחש האמיתי הפנימי אל היסוד של המציאות במקורו, משיב לנשמה את צביונה. וזה מצוי באמונה האלהית, ומתבלטת היא בטהרתה היותר מחוורת, כשנשמת היחיד מזדקקת מאיר עליה אור גנוז של אמונה טהורה פנימית, שהיא סמויה מן העין. ורק בעליה יודע את אשרה, בציבור כבר מתגלה תוכן האושר, בסדרים והנהגות, ובאומה בצביון אמונה רשמי כללי, אומללים הם האנשים, שמהות החיים שלהם ריקן הוא מאורה המחיה של האמונה הטהורה, אפילו אם יושר וצדק, כבוד הבריות, גמילות חסדים, וכמה מדות טובות, וכשרון ודעת יהיה בגורלם, כל אלה אפלים הם, נטולי אור החיים, כל זמן שאין בהיקת אור האמונה האלהית, העליונה המתנשא מכל ערך הגה ורעיון, חלה עליה, אומלל הוא העם שאין לו אמונה אלהית, אומללות הם נשמות יחידיו, אע"פ שהוא נראה חי פועל מסדר וכובש, מנצח ועושה חיל ודוגל בדגל נאה בפוליטיקא העולמית. כל אלה לא יאשרוהו, ולא ימלאו את המקום הפנימי, של קודש הקדשים הריק בחייו העצמיים. מפני מיעוט אור החיים הפנימיים שבנשמה, אפשר לטעות בשבילי האמונה. פני הלוט על הגויים והרסן המתעה בלחיי העמים, מעת האליליות העתיקה, עד עת חיה שלא נתבהר עדיין מושג האמונה, וגרעינה הטהור עודנו מונח בגלי אפר, מכוסה קליפות כאלה שאין בהם כדי להחיות נשמות הכל בא מפני מיעוט הסיגול שלהם לתביעת האמונה, מפני מיעוט היקיצה לתחייה של נשמתם הפנימית. העם החי במילואו חיים רעננים הוא רק ישראל, היחיד בין העמים אשר תחת כל השמים הוא העם הדבק בכל עומק נשמתו באלקי חיים, בתביעה טבעית עמוקה, מתהום הויתו. וכשרון חיים זה, שהוא כוח החיים המתמיד יותר, הוא ההולך עמו בדרך הנוראה של גלויותיו השונות, הנוראות, הוא הנותן לו כח לישא ולסבול, ולצאת בנזר נצחון מכל אשר מררוהו ורבו. נשמת האומה ונשמות היחידים מהות אחת להם, בעם נפלא זה, עם כרות ברית אלהי אמת, וזאת בריתו לעד קיימת. לא בשום הסכמה בעולם יסודה, כ"א בטבע נשמתה העצמית של האומה כולה, זה כחה לאלהיה, ה' עולם, אלהי אמת בכל מקום שאור האמת של אמונת אלהים אמת מופיע, מתפשט אור ישראל שמה' מאיר ומתודע. דגל האמת האלהית כי יתרומם בתוך לב מבקש אלהים, דורש חיים של אמת פנימית, דגלם של ישראל הוא לא בגבורת הסוס ולא בשוקי האיש לא בחיל ולא בכח, ולא בעושר ולא בתפארת מנצחים יחיה יחיד ועם, כי אם ביסוד מקור חיי אמת המצוי רק באמונה האלהית, הברורה והטבעית מעומק טבע הנשמה.

פח[עריכה]

נשמת האדם בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם. רק למראה עינים, כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו, העין החודרת רואה לבת חיים גדולה, מאחזת באדם הכללי, לכל פלגיו, שבתוכם חילופי מדרגות רבות, במדת האור והחום המתגלה, וכל בריאה גלמית מוכשרת היא רק לחלק קטן מאור זה המאיר בו. והכל עורג וחותר לשוב אל האורה העליונה במילואה, להאחד עם נשמת האדם, להיות מואר באורה. והיא מתעלה בעפיפות רוחנית, מדושנה חיים ועונג, למקורה, לאוצר החיים, ששם עז וחדוה, שלמות מוחלטה. נצח והוד. כשאורה הפנימי של הנשמה מתגלה בכבודו, הכל שמח, הכל מרגיש, שהמכון, שאוצר החיים והאושר שלהם מתגלה בו, הוא אתם, והכל שמח ומתעלה עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך. הדמיון תופס את יסוד אחדות עליונה זו בתחלה, והשכל מבררו ,בסוף, ובאה המציאות הממשית ומראה את חילה במקום שאור החיים הפנימיים הבהיק במלא אורו, בנסים, אשר נעשו לצדיקים, אנשי מופת בדור דור, שהאמונה המזוקקה יודעת לשמור את הרשימות החיות של האמת הגדולה, המתעלה מכל חכמת לב האדם וכל כשרונותיו בארחות החיים.

פט[עריכה]

בנשמתו היסודית של נח נתגלו כל יצורי העולם, כל החיים כולם, הם באו אליו אל התיבה במשיכה טבעית פנימית, כהמשכת הענף לשרשו. שקיקותו הפנימית העליונה להתהלך את האלהים התאימה עם נטיותיו לישוב העולם כולו, איש צדיק ואיש האדמה יחד בחוברת. כינוסם של שני כשרונות הללו ביחד הוא דבר מפליא, שבדורות יותר טובים היה מבהיק הרבה יותר. אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד, שהאבות השליכו מעליהם את משאה, וכל משא החיים של המון יצורים, הכלול בנשמתם הגדולה והכללית, נתהפך לתוכן גדול ומאיר של נשמת אדם גדולה, הקוראה בשם ד' אל עולם, ומסוללת נתיב לדורות, ללכת בדרך ד' לעשות צדקה ומשפט.

צ[עריכה]

הגופניות המגושמה דורשת את תביעותיה, באיזה מדה, גם במקום שיש התעלות עליונה לקודש וטוהר, וגם הרשעה בעצמה יש לה תפקיד בעולם, ולא נתנה להדחות. זאת הסקירה הכללית אינה מניחה למחות נקודה אחת מאותיות היצירה כולם, ואם נדחה איזה כח יהיה גם הירוד, הרס וקטיגוריא אנו עושים. באו השעירים לפיוס מדת הדין בקרבנות, והשעיר לעזאזל בתור חלק אדם רשע.

צא[עריכה]

הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל הסקירה העליונה פולסת את הכל במשקלה. ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם, מוכרח שורש מציאות זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית, אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה. אל ארץ גזירה משולח הוא השעיר הנושא את העונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם. הישוב צריך להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והקודש והטהר הם יהיו מכריעיו ומרוממי קרניו.

צב[עריכה]

התפילה היא אחת האמצעיים היותר תרבותיים להשיג את המבוקשים, בין המבוקשים הרוחניים בין הגשמיים, בין הכלליים בין הפרטיים. ושלמותה של התפילה היא דוקא כשעוסק עמה בכל דרכי הפעולות של השגות המבוקשים, שאז מתאחדת התפילה עם האמצעיים כולם, ומופיעה עליהם את כח החיים והפעולה המצלחת. התפילה המנסיכה רוח של עצלות, אינה תפילה שלמה, וסימן הוא שלא נקלטה יפה בעומק נפשו, התועלת הגדולה והמסודרה של התפילה - מפני הרבה קירות ברזל של קושיות ושאלות המנקפות את הלב החלש והקטן על עיקר יסוד התפילה וערכה, שאז אע"פ שמתגבר נגד הרהוריו ומסכים באמונה להאמין בתפילה, הרי הוא אצלו רק בתור סגולה, שאמונת פעולתה רפויה היא, ולא בתור פעולה מסודרת מחוקי העולם. ולזה יתנשא האדם בבינה פנימית, ובאחדו את כל עמל וכל כשרון להשיג מבוקשו - את הכשרון הגדול של התפילה, שבאמת כל הכשרונות הישראליים תלויים הם בה.

צג[עריכה]

היושר שבלב וההכרה השכלית הישרה, בהם חזות הכל אצור. כל המוסר וכל המדע בא רק לגלות את האוצרות הגדולים הספונים בהם. כל הופעה מוסרית ושכלית שבעולם הולכת היא ומפלסת דרכים רבים עד שבאה אל תכלית שלמותה, ואז היא מתגלה בלבוש הפשטות של המוסר הישר שבלב, ושל שכל הפשוט שבהכרה. וכשאלה שני הכללים הגדולים מאירים במלא אורם, הם כשני מלכים שמשתמשים בכתר אחד, בלא שום קטיגוריא, כ"א באהבה ותפארת עז ידידות.

צד[עריכה]

העולמות העליונים קוראים לצדיקים להיות תמיד אתם. הנם מרגישים את עצמם, גדולי רוח אלה, לאזרחים גמורים בעולמים הגדולים והטובים ההם, העומדים בתנאים הרבה יותר טובים בערך המציאות הכללי, מעולם המוחש שלנו המלא טעיות וכיעורים, משטמות ומבוכות. אין צריכים לברוח מעולם זה כדי למצא עולמות עליונים וטובים ממנו. העולמות העליונים הנם עומדים עמנו, חיים הם כולם ומתכנסים בנשמתנו, חקי המקום הבל לפניהם, מציאותם גדולה הרבה מכל הערך של מקום. הנה מקום אתי.

צה[עריכה]

הרצון הטוב, החפשי מכל מועקה, רוח אלהים הוא המרחף בכל ההויה, מתגלה הוא בלבם של צדיקים וישרים בכל הודו, לפי הערך שהם מקבלים אותו, פוע ל הוא את פעולת ובלי הרף, בונה הוא את העולמות במגמתו, מחריב אותם במשפטו, חוזר ובונה אותם בצורה יותר מזהירה, מלאה התאמה וצדק מוחלט. ונשמתנו אנו כולה ספוגה מאור ישר דנא, כולה מתענגת היא על טובו, המסורת הקדושה קוראה אותנו להתקשר כולנו, בכל הויתנו, בכל ארחות חיינו, באור חיים עליונים הללו, שהם חיים מן העולם עד העולם. הננו קרואים להתרומם מעל מעגל קסמים הצר של חשבונות פעוטים. ועם זה כל חשבון קטן נמצא ומתמצה, מצרפים אנו את הצירופים, מחברים אנו את נתוקי החיים אל היריעה הגדול ה של החיים, אל האור כשלמה, שיוצר החיים לובש אותה מראש מקדם, עטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה.

צו[עריכה]

הצדיקים הגדולים מוכרחים להיות קדושים, מוכרחים להיות דבקים עם האור הגדול המרוה והמענג, המקדש והמטהר, שכל העולמים כולם שואבים מזיוו. הם מוכרחים לדעת את ערכם הגדול, שהוא נעוץ בעומק הגדולה הנשמתית שלהם, שהוא יסוד העולמים, קיומו והופעת הנשמות, השכליות והרצוניות, היותר טובה כבירה ועשירה. מתענים הם קדושי עליון הללו בעינויים אין שיעור בכל עת שיורדים מגדלם, אע"פ שרק אז יהנו מהם בני אדם, וגם הם ימצאו לפעמים אז בקרבם את ערכם הבינוני שהוא לפעמים יותר רצוי להם מהערך העליון, שאין לו דוגמא בחיים הסביביים. אבל כל אלו המנוחות שוא ותוהו הן. מנוחת עולמים של צדיקי עולם היא דוקא נועם העליון של כבוד אל יוצר כל, וההתהלכות עם השכינה האלהית בכל העולמים, בטיול חפשי, נאדר בקודש, מתעלה מכל גון, מרומם מכל הגבלה, השערה וחזיון, ומשום כך מלא תענוגים עדינים, ריחי בשמים, המון כינורות ונבלים, שיח סוד שירת שנאנים ורוממות הגיונים של אראלי קודש, מלאי אהבה יראה וגובה, מעוטרים בכל הדר שכל, בכל עז מעשי, בכל עצה ישרה, בכל אורח חיים סלולה, בכל תפארת ענוה, בכל אהבה לכל יצור, בכל רחשי כבוד לכל בריה, בכל משאת נפש, להשלמת כל כשרון, לברך את כל, לעלה ולרומם, לשבח ולהדר תהילת קודש קדשים.

צז[עריכה]

כשמשתחררים מכל דמיון מהבל, הנותן אסוריו על השכל החפשי, משערים נאמנה את אחדות החיים, ואת פעולתו של הכח המרכזי של החיים, פעולת הרצון, שהוא היסוד המניע את כל גלגלי החיים, והאוצר הגדול של הרצון, הספון בנשמת האדם, כמה מכריע הוא, וכמה אחוז הוא עם הערך הכללי של החיים. כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של אדם, כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים, האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא. צריכים רק שלא להיות נבעת מגודל אור האמונה, ההולך ונשפע על ידי חשבונו של עולם ברור זה. אז מתברר החשבון והולך, והבסיס המוסרי של החיים הפרטיים, החברתיים, הכלכליים והדתיים, הזמניים והעולמיים, הולך ומתחזק, מסתעף יפה לענפיו, ומתאחד באחדות מתאימה עם שרשו. הרצון והבעתו, הגלותו על ידי מעשים, על ידי ביטויים, על ידי רגשות, על ידי ציורים ואמונות, כמה אדיריות יש בו, כמה כח ספוג בו, כמה יופי כלול בו, וכמה אמת הוא אוצר, ההולך ומתברר, כפי המדה שכל האמצעיים, המעשיים והמוסריים, הצריכים להגשמתו, הם מזדווגים עמו, גבורה, אמונה, תפלה, הכרה והרגשה, סילול מסלה לחיים מתאימים אל האידיאלים היותר מזהירים, שמסתייע על ידי כל אוצרות מחמדים גנוזי הרוח של האדם בגדלו, כשהכל מתחבר ביחד, הולכת היא גבורת האמת קוממיות, מתאדרת היא ומתגדלת, מעטרת את החיים, ומכבשת אותם, מסדרת את עבודתם, ומכוונת את שאיפתם ברוח ובהתגלמות. ברכו ד' מלאכיו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, רז שמלאכי השרת משתמשים בו הוא נעשה ונשמע, והקדמת נעשה לנשמע, מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו, אמר הקב"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. משוחרר הוא השכל המעשי, המתאחד עם בינת הלב המקורית, החפשית והרחבה, מכל כבל של שכל עיוני, שהדמיון ההולי מתעלל בו כחפצו, וסוף מעשה במחשבה תחלה.

צח[עריכה]

עיקר תורה לשמה הוא כאשר משים האדם אל לבו, שהחיות הכללית של כלל ישראל, וסוד קיום האומה וצביונה, היא התורה. זאת היא העדות הנאמנה המקפת את ההיסתוריה שלנו כלה. וכשמשימים אל לב, עד כמה מצומצם הוא כח החיים היסודי הזה, מפני המון דרישות הזמן והמניעות הרבות המשכיחות תורה מישראל, אז הלא כל יחיד המחיה את עצמו באור החיים של התורה, לא את עצמו הוא מחיה, כ"א בתוך הכלל כולו, שהוא אחד מאבריו, הוא זורק זריקה של שיקוי חיים. והחיים הכלליים של ישראל מתרבים ומתעלים, ומחיי ישראל לחיים הכלליים של העולם כולו ושל שמחת ד' במעשיו, הלא הוא רק צעד אחד. והשמחה האידיאלית הזאת שמחת כל עולמים היא, וראויה היא להיות שמחתו האידיאלית של היוצר השמח ביצוריו. והרי העוסק בתורה לשמה משמח את המקום, משמח את הבריות, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו. חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי.

צט[עריכה]

והולכים אנו מחיל אל חיל, ומסתגלים אנו לאור אין סוף, מתרגלים אנו בזיו ההוד, וגודל ושיגוב מלאה נשמתנו, ומשתברים אנו בכל הוייתנו מרוב עזוז הפועם בנו, ומתעדנים אנו בנועמי אהבה ממתיקת ידידות החודרת בנו, ומיראה לגילה הננו מתגלגלים. ונפשנו מאושרה אושר אין קץ. חשים אנו מבועי חיים הולכים ונובעים מעוצם הוייתנו, להרבות בנו שפעת חיי עולם. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור.

ק[עריכה]

מה מעודד ומשמח הוא הרעיון, שהבירורים שנעשו ע"י כל תורה תפילה מצוה וקדושה, הולכים הם ומתעלים. כל מה שבא ומתוסף עליהם מכל ההמון הרב של כל קודש - שהולך ונעשה אחרון אחרון, הולך ומוסיף אור על הכל, על כל העבר - הבירורים החדשים, דומים לשדרות התחתונות שבבנין, שבאורח פלא נבנה הוא מלמטה, ודוחק למעלה את כל הבנוי מכבר. עילוי זה מוסיף שמחה כפולה ומכופלת לאין קץ על כל ערך החיים. אפילו אם קלוש הוא הרושם של העבר בשעתו, יודעים אנו שהוא הולך ומתחזק. אפילו אם נוגהותיו יהיו כהים בזמנו, בטוחים אנו שהוא הולך ואור. כמה גדולה היא מדה הטובה שאין לה עבר כלל, שכל עברה מוכן הוא ועומד לפניה באותו העושר המשביע של הוה ועתיד, וכמה מכריע הוא לטובה רעיון גדול זה את ההיסתוריה כולה, את כל המאורעות הגדולים עם הקטנים שלה. יודעים אנו שכל הכעור והמזיק הולך הוא ונמחה, וכל היפה והמועיל הולך ומתעלה. גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני.

קא[עריכה]

הולכת היא חדת הדעת ונפתרת לעינינו. אין אנו יוצרים כל חדש, אין אנו ממציאים מאין ליש. אִלו מתכנסים כל באי עולם לברא אפילו יתוש אחד, אינם יכולים לזרוק בו נשמה. ועוד יותר פשוט הוא, שאילו מתכנסים כל באי עולם לברא מאפס אפילו גרגר חול אחד אינם יכולים. ואיך נוכל לומר שחק השולל הזה לא יהיה נוהג ביצירה היותר עליונה, ביצירה הרוחנית. אבל פשוט הדבר שכל החושים דין אחד להם, והחושים הרוחניים כמו הגשמיים אינם אלא תופסים מה שיש, ולא יוצרים מה שאינו. אנו יכולים להפנות את מבט עינינו לאיזה צד מיוחד, שנפגש בו מה שנמצא באותו העבר, וכן יכולים אנו להפנות את מבטנו הרוחני לאותו עבר ששם ישנם ציורים רוחניים מיוחדים, וזהו כל עמל הרוח שלנו בשכלו, בדמיונו, בציוריו לכל המקצועות - הפניית העין למקום מיוחד. יגיעת התבונה אינה כ"א שקידה על דלתות שיפתחו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

קב[עריכה]

האדם הפרא חשב, שכל מה שהוא יכול ללעוס ולבלוע הוא מזין, עד שלמדו הניסיון לחלק בין העשבים והשרשים המזיקים והמועילים, המזינים והבלתי מזינים, המוטעמים והבלתי מוטעמים. וכל מה שהוא נוהג בערכים החומריים נוהג גם ברוחניים, אלא שהשתלמות זו באה באיחור זמן. וחושב לו הפרא הרוחני, שכל הנקרא ונכתב יזון את נשמתו, עד שהוא בא לפלא בין קודש לחול, בין הדברים הנותנים חיי עולם, ובין הדברים המפריעים את המהלך של החיים האמיתיים.

קג[עריכה]

אפילו כשימצא אדם את עצמו טבוע עמוק מאד ברפש החיים, ידע שההתבודדות הפנימית תמציא לו בחזרה את עצמיותו אשר אבד, ואור נשמתו ישוב אליו. וגם אם מניעות נשמתיות ופתולוגיות ימנעוהו, אל ישים אל לב. ולפעמים יש, שבמקום של רפואה רוחנית שהוא דורש, צריך הוא רק רפואה גופנית, ולא יעיב בדעתו את אור צהלת נשמתו בכל מניעה שבעולם, מאחר שיודע הוא בעצמו, שחשק של טהרה עליונה קבוע בו עמוק. ולא באדם הפרטי דין זה נוהג, כ"א גם בדור כולו. הדור ג"כ לפעמים מתיאש הוא מעליוניותו, חושב הוא שמוכרח לשקע בביצה של החמריות המשכחת כל טוב, מתיאש הוא מאורו העליון, חושב הוא עד רפואות רוחניות, ומשער שרחוקות ממנו. ולפעמים בפתע פתאום, מתעורר הוא לדרישות חומריות גדולות ומתנפל עליהן בצמאון, ויש שרפואה רוחנית אדירה דוקא בהן היא גנוזה. אבל לא פה ישאר הדור, לא החמריות ומשאלותיה יהיו מעמדי רגליו המוחלטים, כי אם ע"י הרפואה שמצמח הארץ, מחיי הטבע, שוב ישוב אל מאור הנשמה, אל חיי עולמים, ושב ורפא לו, וישוב אל אלהים עליון פודו וגואלו, וגאולה תהיה לו.

קד[עריכה]

לעולם ידון אדם את עצמו וידע, שהוא צריך להוציא אל הפועל את האמת ואת היושר שלו, את אותה האמת ואותו היושר שהוא חש בפנימיות רוחו, ואז מובטח לו שילך באורחא דמהימנותא.

קה[עריכה]

המרחב הגדול של האמת ממעל, מכוון הוא אל הצדק מתחת, וכל חלק מחלקי האמת יש לו חלק מיוחד מחלקי הצדק, שהוא מחיה אותה ומשפיע עליה. זהו אמנם רק כפי החזיון של האספקלריא המלוכלכת, אבל באספקלריא המצוחצחת, הצדק והאמת תאומים הם שלא יתפרדו כלל.

קו[עריכה]

לפעמים מגודל התביעה המוסרית מתרכזת יראה יתירה שאינה מניחה למלא שום חובה, וצריך האדם עצה איך להמלט מיראה זו העודפת, עד שיוכל למצא בקרבו את כחותיו וכשרונתיו מוכנים להשלמת חובות אלהים ואדם. וכשם שהדבר נוהג באדם יחידי, כך הציבור כולו יש לו מיני השפעות של אימה יתירה, שמונעות אותו מהשלמת תפקידו, וההשגחה העליונה מכינה סיבות רבות הגורמות למעט את מדת היראה העודפת, כדי שתצא תכונת יראת אלהים הציבורית במדתה הנכונה, הראויה לשכלל את העולם ואת החיים היחידיים והציבוריים. ומשום כך עוסק הקב"ה בפרשת פלגש בגבעה, שבאה ללמדשלא יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. בכל ביתי נאמן הוא. וכששבר את הלוחות הסכימה דעתו לדעת המקום.

קז[עריכה]

לפעמים אנו מוצאים ברגש הרבה אמת יותר מבשכל. ותפילה הגונה תהיה לפעמים אוצר מלא של תורה, שהמון לימודים לא ידמו לה.

קח[עריכה]

כשם שהשפעת החיים בהתחלתם באה מאב ואם, כך כבוד אב ואם, המרבה את קישורם הנפשי במקורו אל יוצאי חלציהם מצד ערכם הנשמתי, מרבה את החיים. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ופשיטא שאורך ימים זה משמש לעולם שכולו טוב וכולו ארוך.

קט[עריכה]

הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצדקות המופלגה הרוחנית, היא כשרון גאוני, מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה מובן שיש מקום לרצון החפשי לפתח את הכשרון הזה, וגם לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט. הצדיקים הגדולים, גאוני המוסר וגאוני הקדושה הם דרושים לעולם הרבה יותר מהדרישה של כל בעלי החכמות היפות והעליונות, כתכונה ופילוסופיא שירה ועוד. יש תכונה מיוחדת לכנסת ישראל, לגדל בתוכה צדיקים איתני עולם. הצדקות במרומי חסידותה תוכל לצאת אל הפועל בשכלולה רק על פי ההכרה של האחדות האלהית וטהרתה, ודעה עליונה זו יסוד חיי האומה היא, על כן היא מוכשרה, לגידול כשרון זה. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

קי[עריכה]

השכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו. הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו. גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של קרבת אלהים במדה ידועה. וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב, מתפשט ומתעמק ביותר, כן מראה הוא בבליטה יותר גדולה את השואתו עם השכל היוצר,יסוד ההתעסקות הסודית שבספר יצירה היא בנויה על מכון זה של התעלותו של שכל האדם אל הסגולה האלהית, כפי אותה המדה שיש באפשרות זאת. ואי בעו צדיקי ברו עלמא, ועתידים צדיקים שיחיו מתים, ויבראו עולמות, ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים, בשורש נשמתם, הוא ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו את המצוי, ומגלם אותו במעשיו, באמנות לכל פרטיה, מסתגלים לו כל העמים אשר תחת כל השמים, אבל סגולה אלוהית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל, שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליוניות כזאת, שכל הבדל סוגי לא ידמה לו. והולכים אנו דרך ארוכה מאד, דרך מעלות ומורדות, גליות וגאולות, עד שנבא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו בהגמרה בכללנו ובפרטנו, אלהים אתם ובני עליון כלכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה.

קיא[עריכה]

מקשיבים את קול שיח הקודש ממרומים. קולטים את הרשמים, המתגלים, המתנוצצים כברקים. ממרומי הנשמה ושרשיה. צולל פעמון הטליפון, והקול נשמע. איש בער לא ידע שאיש בעל חפץ והכרה מדבר שם. יחשוב שזהו דיבור מיכני, בלא נשמת חיים ואוצר רגשות וחפצים. רק היודע את סוד השיח יכיר מיד כי רעהו מדבר אליו. כל חזון אשר יגלה קול קורא הוא ממרומים, מקור הדעת, מאוצר החיים אשר בנשמת חי העולמים, מתגלה הוא כל איש כפי טהרת עלייתו. כפי זיכוך עצמיותו. כל מה שהעונות מבדילים, בין האדם ליוצרו. יוצר כל, מוסרים הם, הקול הולך הוא ממקור האחדות העליונה ביותר התגלות אמת. כשיצוריו של האדם כולם, הגשמיים עם הרוחניים. מוכנים מטוהרים, וחשק הקודש של הרוממות האלהית בהדר כבודה, עטויה מעטה המוסר השלם בכל מהלכי החיים כולם, הולך ופורץ לו את דרכו. במדה זו סרים הם הקירות החוצצים, ואור ישר וקול ישר מגיע, ספוג אוצר חיים והכמת אמת. אזן שמעת ועין ראה ד' עשה גם שניהם.

קיב[עריכה]

הסיבוכים שבמחשבות וחלוקי הדעות שאינם מתאחדים, בחיים וברעיון, באים ממקור אחד : מהמחשבה הרישומית, שאיננה מבוררת. צללי המחשבה, העוטפים את אורותיה, הם יותר רחבים יותר אידיאליים, מהאורה המחשבתית, מהצד הברור שלה, אבל הרבה פחות ידועים ומבוררים, ומתוך כך כל זמן שהחושב מתחמם מרחוק לאור נגהם, הרי דעתו מתרחבת, רצונו מתעדן והרגשתו מתאצלת, וחיי שלוה מלאי הוד קודש ובטחון של גודל וענוה מתמזגים בכל רוחו, והצבור המרווה מהשפעות רבות חן וערך כאלה הולך הוא על המסילה של חיי עולם, וברכת השלום, הסבלנות הטהורה, הערות הרוחנית, חפץ החיים ותפארת הטהרה. הולכים הם ומתגדלים. אבל הרבה פעמים יזדמן, שאיזו נטיה זרה מתגנבת בתוך הרוח, ואותה ההקשבה הרחוקה, שהאדם מקשיב את צליל הקול האידיאלי מתוך אלה המרחקים הנשגבים של צללי האורות הרחבים והאידיאליים, אינה דיה לו, הוא חפץ להזין מהם את אזניו בשמיעה סואנת, את עיניו בראיה מובלטת, את דמיונו בצבעים, את שכלו והרגשתו במושגים מוצקים תפושים בחזקה. אז יהפך לו הטוב העליון לרועץ, מאותו הצמצום שבאור הבהיר המצומצם, שנכנס במדעו ובהכרותיו, יקח גדרים וצבתים, שהם מתהפכים לגדרים לוחצים ולצבתים מעיקים על הצללים הגדולים, נגוהות האור הרחוקים והרחבים, ומתוך אותו הלחץ יולד חום עשני של אש זרה מלאה ממרורות, חמה גדולה וסוערת, קנאה כעסנית לאין גבול, לאין נחת ואין שלום, ובמקומה של האמונה הגדולה, הבטחון השלו, הצפיה המעונגה. יכנס רוח עועים של חפץ שררה ושלטון, מלא אכזריות ומחוסר בושה, צניעות ויושר, ותגרות תדיריות יתלקחו, ומלחמות דמים יולדו, ורצח ותועבה יזחלו כנחשים ממחבואים, וכל הוד לדוה יהפך, וכטומאת הנדה יטמא כל המתימר בשם קודש, וחושך יכסה ארץ וערפל לאומים. ומתוך מעוף צרה זו, מתרוממת לה המשפחה הגאיונה בגאות קודש, המשפחה שהפדות והפאר היא מנת גורלה מאז, המשפחה שנחלתה עמוקה וגדולה היא עד שהיא בעצמה לא גמרה עדיין את כל ההסתגלות הדרושה לגדולת נשמתה, המשפחה אהטר יצאה מבית עבדים ממצרים ומצפה לאור שעה ולאור העולם, לחרות הנשמה וחרות הגוף, ושבה היא אל מקורה, שבה אל הארץ, שהיא כולה מרגשת בה את סגולת חייה, מסתגלת היא להקשבה עדינה, לצלילים עליונים, באים וטסים מעולמים גבוהים ונאצלים, אשר כל חד וחד מקבל מהם כפום שיעורא דיליה נודע בשערים בעלה, ומכל השיעורים יחד יגלה הוד השלום וזיו האמת, יסוד העונג ומילוי החיים, המלאים עבודה וחפץ אידיאלי טהור קבוע, בלא נדידה, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב. והולכת היא העדינות וסובבת היא את כל שדרה, את כל כח עובד, יורדת היא עד כדי דעת נפש הבהמה כראוי לגוי צדיק, והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר יעשה ברחת ובמזרה.

קיג[עריכה]

ישנם הגיוני תעלומות כאלה, שהידיעות הממוצעות, של דעת העולם והחיים. מעמעמות את אורן. ואי אפשר שיעלה בידי החושב העליון תוכן שלם מסקירות בהירות הללו, רק אם ישכח וימחה מרשמיו הרוחניים העולם המעשי והרוחני המוגבל. וכל ציציו ופרחיו, כל הקישיו, תוכניו ואידיאליו. ורק אז יכשר לעלות אל מרומי הדעות העליונות שבעולם התעלומה. אמנם כשיעלה למרומים הללו, בכל שיא גבהם, ימצא חסין ומלא עושר, עד אשר יוכל לרדת אח"כ מלא עצמה, לנהל צאן אדם, עדר ד', בעולמים המוגבלים, על פי כחו של כל אחד ואחד. עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. וכנביאים, חוזים עליונים, כחכמים, הוגי דעות עיליות, כמשוררים. מקשיבי שיח חיי העולמים, כל חד וחד לפי מרומו, יש שהם נתפשים בזמן של בין השמשות, שרשמי העולמים המוגבלים חלפו מהם. ונמחקו מספרם הנשמתי. ועד העולם העליון שבמרומי הקודש עדיין לא הגיעו. שעות כאלה הן היותר מרורות לאלה בעלי הנשמה העליונה. אז הם נואקים ומשועים בעטף רוחם, אז כל העולם כולו ויסוריו אינו כדאי למדת עומק יסוריהם. ואחרי חבלים וצירים נוראים, ממעמקים ממצולות. מתוך שועת נשמה, אל ד' ויאר להם. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא, ובשם ד' אקרא. אנא ד' מלטה נפשי, חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם, שמר פתאים ד', דלתי ולי יהושיע, שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי, כי חלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה את רגלי מדחי, אתהלך לפני ד' בארצות החיים.

קיד[עריכה]

ישנה הרגשת עונג של נועם עליון, הבאה בתור קבלת שפעת הארות מלאות שובע אדיר עליון. וישנה למעלה ממנה הרגשה כזאת המלאה עדן עליון, הבאה בתור השפעה שהנשמה העליונה מאירה עולמים ומלואיהם.

קטו[עריכה]

הספרות הנפרזה מצמצמת היא את המחשבה. חושב הסופר שכל מה שלא יוכל לכתוב אינו דבר חשוב שבכשרון, והוא מסיח ממנו את דעתו ואת נקודת רצונו, וחושב הקורא שחוג רעיונותיו צריכים להיות מוגבל עם מה שיש בספר. ולא ידעו שניהם, שהטוב והמעולה שבמחשבות, האורה המחיה אותן הוא אותו התוכן האצילי הטס באויר הרעיון, שאינו נתפס ולא יוכל להכתב מעולם, ולא יכנס בגבולה של הספרות. טעות יסודי זה קשה יהיה לעקרו מלב האדם, כל זמן שיחשוב את הספרות לקנין מוכרח לחייו הרוחניים. מתוך נקודת החיים העליונה מצויה מחאה גדולה על הספרות, וכימי קדם יבין האדם לשיחו המקורי - ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה - וישאר רק הספר האחד שהוא אור החיים בעצמו - אנא נפשי כתבית יהבית. כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים.

קטז[עריכה]

עד עת קץ לא יעמוד שום עם ולשון על רז מופלא זה, של ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים כולם, בין נשמת האדם לגוית האדם. וההבדל הזה הוא חודר מההיקף הכללי אל הפרטים כולם, ואל פרטי פרטיהם, אל האישים היחידים, אל הגדולים ואל הקטנים, אל גורל חייהם הכלליים, ואל כל תנועה מתנועותיהם, עד לחלקים היותר קלים ודקים. אין קוטן בגודל. נשמת ישראל נשמה יוצרת היא, לא רק מציירת, נשמה אלהית, אשר אור אלהים חי בקרבה, אלהים אתם ובני עליון כולכם, בנים אתם לד' אלהיכם. נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו, ולא נקרא צבאות כי אם על שם ישראל, שהם צבאות ד'. אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם מצות ותורות, דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, קללתם קללה וברכתם ברכה. וכי יגלה אור ד', ומהר ציון אור חדש יאיר על אפסי ארץ, יבינו כל הגויים, כי לא יתכן להדמות לבני אל חי, בסגולתם העצמית. אבל אושר גדול יהיה אז לאנושיות עד כמה שתוכל לחקות את אור עולם זה, את מעין חיים זה, עד כמה שתוכל להטיל אל תוכה מנטפי נהרי פלגיו. ונלוו גוים רבים אל ד', והיו לי לעם, וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך, ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם, הס כל בשר מפני ד' כי נעור ממעון קדשו. ד' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ.

קיז[עריכה]

הנשמות כולן מאורגנות הן זה בזה, פועלות זה על זה כאברי המכונה, וכחלקי הגוף היחידי, וככוחות הנפש הפרטית. יש שאומץ רצון, שמובלט במקום מיוחד בתור רשעה, משפיע על כחות הרכים יותר מדאי בנשמות אחרות, שהיו לקויים במדה נפרזה של צדקות מדלדלת. ולא רק ביחידים הדבר נוהג כ"א גם בסיעות, עמים, דורות ותקופות, מינים ועולמות. וכל מה שרז האחדות המסודרה האוצרת בקרבה כל עושר וכל אומץ מתבלטת יותר, הולך אור החכמה המלובש בחסד ומתברר יותר. כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ואין אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.

קיח[עריכה]

מבינים אנו את שכלול המציאות בכללותה במדה זו, שכל נקודה ממנה תצא אל הפועל בכל מדת ההשלמה שלה - באין פנות למה שמדות ההשלמות של הנקודות האחרות ושל הכלל כולו, הן מכחישות את ההשלמה הנקודתית - ומ"מ תגיע המעלה המושלמת למדה זו, שדוקא עצמיות בדודה זו תשכלל גם את הכללות, ומתוך כך צריכה קליפה להיות קדומה לפרי, נקודות - לעיגולים וקוים של יושר. ולא נירא בהמיר ארץ, במות הרים בלב ימים, בהתנשאות ריבי עמים וברעש מלחמות אדירים. תסיסות נקודתיות הללו שהרשעה מפעפעת אותן, עולות הן בלא שום כונה מצדן ונגד כונתן, אל מרומיה של המטרה העליונה. הכל יכול וכוללם יחד. ומשפט זה נוהג במלא העולמים, בצבאות מרומים, בתקופות התולדות האנושיות ובחליפות החיים הגשמיים והרוחניים, וכל ערכי המוסר אשר לאדם הפרטי בכל הליכות חייו. גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולו אחד בהם. ומהלך החיים של הצדיקים המקיימים את העולם הוא תמיד להגביר את השאיפה של הכללות, שלא תתפרד ולא תשתשטש מתגרת ידיהן של השאיפות הנקודתיות. ומתוך שעיניהם ולבן של צדיקים פונה תמיד למעלה למעלה, שואבות גם הנקודות הפרטיות את אשרן הפנימי ממקור החיים השלמים ע"י רצונם הטוב. ועד עת קץ עושה היא הרשעה את תעצומתה, מגברת את הפרודים, מעצמת את הנקודיות במקום התחרות של הכולל וההשלמה המקפת, מגדלת את החיצון על הפנים, את הלבוש על התוכיות. ובתפארת עולם אשר לאור תורה הכל כלול, המדות הנקודתיות עד כמה שהן עולות לחשבון שיבורן והעמדת ערכן, והמדה המקפת העולה על כל בכל רכוש, הקרוב והרחוק. הכל מתוקן לסעודה.

קיט[עריכה]

ישנן נסתרות עצמיות, ונסתרות מקריות, העצמיות הם התוכנים המחשבתיים העליונים, שהם עולים בעזוזם הרוחני על כל אוצר של חיים, של כל שפה והגיון, תגבורת החיים הרוחניים עזיזה בהם. והניבים מלאים הם עז, ואש קודש מתלקחת בהם. והם הם אוצרות החיים המוסריים לדורי דורות, שכל הוגה שואב מהם לפי כחו. והם אינם פוסקים מלהשפיע משפעת חייהם. וכל אשר יוסיפו עובדים רבים לעבד אותם, ימלאו מפרק לפרק זיו חדש, ולשד חיים חדשים. אמנם הנסתרות המקריות הן באו מצד דלדול הכח הרוחני של השפה, שלא מצא די אונים איך לבטא מחשבות, שיש בהן תפיסה ביטויית. והן, אף על פי שגם בהן אוצר זיו רוחני גנוז, אין להן אותו הכח הנצחי של הראשונים. ומדרגות הללו מתחלפות הן בערכי הקודש, ומבדילות בין קודש לקודש.

קכ[עריכה]

הזיקוק של היצירה הרוחנית אל המעשה, כשם שכשהוא פסוק לגמרי, הוא מאבד את הכח הפנימי של היצירה - וכל הלמד שלא על מנת לעשות נח לו שלא נברא - כן כשהוא קשור יותר מדאי, הוא מדלדל את הכח הרוחני של היצירה, שלא די שהוא פוחת את צורתה הנשגבה ומצמצם את מאויה, אלא שאפילו להתוכן המעשי בעצמו הוא מזיק שלא יבא למטרתו הרצויה. המעין היצירתי צריך הוא להתגבר על כל גדותיו, לא החיים המעשיים - אפילו המוסריים והרוחניים שבהם - מספיקים לו להתפשטות נחליו השוטפים, אלא גם כל היצור כולו, בכל רחבו, נכנס הוא בחוגו. והוא מתנשא להתפשט ממנו והלאה, ועל אל אלים ידבר נפלאות. הנקודה המעשית המונחת בעומק יראת אלהים בראשית גילויה, היא בעצמה תעלה על ראש פסגת הגודל היצירתי, והיא תגיע בחילה לתן לכל החזיון התיאורי כח יצירה מעשית, שהיא היא הצורה היותר עליונה של האידיאליות היצירתית. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

קכא[עריכה]

נקודת הישות העולמית הכללית, ונקודת היש הנשמתית של האדם העולמי, אחת היא ההבדל שבין הכרת העולם בתור חזיון ריק, צללי צבעים וצלילי קולות מתעים, ובין הכרתו בעומק המלוי והישות ההויתית, תלוי בגודל העליה העצמותית של הנשמה, שהיא בעליתה עולה וכל העולמים עולים עמה, מעומק התהו והאפסיות לרום הבנין והישות המוחלטה. אור הדעת, הפועל, היוצר והמחיה, כשהוא נשאב במהות, כבר יש לו עמדה עצמותית. היצירה אינה חזיון שוא, כי אם פעולה ומציאות מוחלטה חזון העולם בתור פעולה יצירתית, שהאדם אחוז בו כולו, הרי הוא נותן לו את ערכי הגודל והשיגוב כולם, לו ולעולמים כולם. וכשנעמיק בדבר, נמצא, שכל משאת נפש חיצונה כל חכמי הגוים וכל מלכותם, כל מה שהוא עומד בהכרתו ועומק חשקת עצמיותו מחוץ לההספגה של העוצם, האור המלא כל, המרומם מכל, מקור אור עליון, אשר תחתית הדרגתו היא ההבטאה של אור אין סוף, הוא הכל באמת חזון שוא, ומקסם כזב, שאין פדות לאדם ממנו כי אם בריחה מוחלטת מכל משא של ישות כוזבה, כדי לבוא להמנוחה הנכספת של האפסיות האמיתית. והמנוס אל הישות האמיתית, אל החיים במנוחת האמת שלהם, אינו כי אם בעומק עליונות זו, שאמונת ישראל, רוחו, נשמתו, שאיפתו, מדעו, וכל תקותו, וכל תקות עולמים בו נתונה. כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו. ואך בך אל ואין עוד. ואין מבלעדי מושיע ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה. להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא.

קכב[עריכה]

בקטנות הדעת מונח ארס פנימי, שנדמה על ידו, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא דחיה מישות אל אפסיות. ואף על פי שההודאה החיצונה מנגדת לזה מצד קבלת האמונה, שמסעדת את כל כושל, גם הנשפל בקטנות, בכל זאת בעצמיותה של ההכרה חסר זה היסוד המאיר, המזהיר את נשמת האדם בתוכיותה, שעל ידו הנשמה טבועה כולה .בהכרתה העליונה, שכל הנתקה מן החול אל הקודש היא בריחה מחורבן ואפסיות אל הישוב המילוי והישות הכבירה והאיתנה, אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם ההומיה, מלאת המנוחה והעז. מתוך הכרת הגודל הזה בהוד תיאוריו הנצחיים שאינם פוסקים, מתגדלת התפלה בתכונתה, ומוצאה היא את מטרתה בביטויה, וגילוי חייה. התמלאות המאויים נעשה לה דבר נטפל. כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. נקודת הישות, העולמית הכללית, ונקודת היש הנשמתית של האדם העולמי, אחת היא ההבדל שבין הכרת העולם בתור חזיון ריק, צללי צבעים וצלילי קולות מתעים, ובין הכרתו בעומק המלוי והישות ההויתית, תלוי בגודל העליה העצמותית של הנשמה, שהיא בעליתה עולה וכל העולמים עולים עמה, מעומק התהו והאפסיות לרום הבנין והישות המוחלטה. אור הדעת, הפועל, היוצר והמחיה, כשהוא נשאב במהות, כבר יש לו עמדה עצמותית. היצירה אינה חזיון שוא, כי אם פעולה ומציאות מוחלטה חזון העולם בתור פעולה יצירתית, שהאדם אחוז בו כולו, הרי הוא נותן לו את ערכי הגודל והשיגוב כולם, לו ולעולמים כולם. וכשנעמיק בדבר, נמצא, שכל משאת נפש חיצונה כל חכמי הגוים וכל מלכותם, כל מה שהוא עומד בהכרתו ועומק חשקת עצמיותו מחוץ לההספגה של העוצם, האור המלא כל, המרומם מכל, מקור אור עליון, אשר תחתית הדרגתו היא ההבטאה של אור אין סוף, הוא הכל באמת חזון שוא, ומקסם כזב, שאין פדות לאדם ממנו כי אם בריחה מוחלטת מכל משא של ישות כוזבה, כדי לבוא להמנוחה הנכספת של האפסיות האמיתית. והמנוס אל הישות האמיתית, אל החיים במנוחת האמת שלהם, אינו כי אם בעומק עליונות זו, שאמונת ישראל, רוחו, נשמתו, שאיפתו, מדעו, וכל תקותו, וכל תקות עולמים בו נתונה. כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו. ואך בך אל ואין עוד. ואין מבלעדי מושיע ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה. להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא.

קכג[עריכה]

בהענינים האלהיים, כל ההבנות וכל הציורים, כל ההסברות וכל הדמיונות, עולים לאמת אחת גדולה. וכל מה שירבה הלב לחשוב ולצייר, וכל אשר יעלה על כל לב - מכל הגה ורעיון היותר דל ויותר עלוב, עד רוממות המחשבה שהשכל היותר עליון והיותר מופשט לא יוכל לתופשו מפני רוב זהרו ועמקו - הכל מתאחד בחטיבה של האמת הגדולה הזאת, ותפארת עוזה. המשילוך ברוב חזיונות הנך אחד בכל דמיונות.

קכד[עריכה]

אותה ההסתכלות הרשעה, הפיסימיסתית, הקיצונה, שנתבטאה בפלוסופיא החדשה, על ידי כפרנים כשופינהויר וחבריו, כמו כל צדדי המציאות, יש לה מקום, והכל בכלל אין לך דבר שאין לו מקום. הרשעה והשקר שיש כאן הוא רק העורון השלילי, שגורם להם לא להכיר את אותו הכח העור הפועל כל כך במלא העולם של החושים והדמיונות, הרגשות והשאיפות, וגם המחשבות האנושיות, ובכל היקום המוחש. כהמעמד השמרי של ההויה, המכוננת בכל כך עדינות והארה אין סופית, בכל כך שכלול ושלמות כולית, עד שלא יחסר בה שום עז ועצמה, עד שגם התמהון והרשעה, העורון והרצון החמרני, נתונים הם לכללותה. ובחוג מציאות זאת נראה הדבר כאלו שליטה זו מתפשטת על כל מלא המצוי, אף על פי שבאמת איננה כי אם סעיף קטן אחד מתחתית קרקע המשכן הכללי, של מלא ההויה. מובן הדבר שההשתקעות בעומק הרשעה, השעבוד הפנימי אל הרצון העור, כששולט בעולם, הרי הוא מגביר את כחו של תנין עור זה, והעולם סובל ממנו, מרוב רשע וכסל מבלי הכיל. ועצם המדע המוטעה הזה, כשציוריו מתגברים, הוא בעצמו הנהו הגורם היותר גדול להחשכת העולם, על ידי התפשטותו של הרצון האכזרי והגס הזה, בכל סעיפיו וחיליו, רוחו הטמא נמזג על ידי כן בעצמותה של התרבות האנושית, והוה לה לכח הפועל, בנימוסיה, תיאורי חייה, אומנתה, שיריה, וכל כבודה המדומה. אבל בני החורין שבעולם, צדיקי הדורות, חכמי האמת, המשכילים המזהירים כזהר הרקיע, הם משחררים את עצמם ואת העולם כולו מסבל עול הרשעה של רצון עור פרוע זה. ועומק המסתורין של אמונת אומן קולע הוא את חציו למטרה עליונה זו, והידיעה העליונה מתבהרת עד כדי ההבנה התוכית, שכונניותו של רצון כעור זה בכל מדותיו היא עצה עמוקה, של החכמה והחסד, של העדינות העליונה, הנובעת ממקור החיים חיי כל. בנצחון הרשעה העמוקה, בהגברת החופש הטהור על הכח העז של העבדות הרשעה, העולם וכל מלואו מתעדן ומתעלה, ורצונו של האדם מתעשר בעומק וחוטב אמיץ, שמבטיחהו חיי עולם של שלטון ופעולה עדינית מקורית, למעלה מכל גבולי זמן ומקום. אמנם הרשעה עצמה חמושה היא בכלי זיינה נותנת היא רוח עועים בלב חכמי תוהו, שופכת בוז על נדיבים, ומציגה גדודים, המגבירים את חילה, תלמידיו של בלעם הרשע, שהשתקע בעומק הרצון הגס, בכל מלא כח חייו, בכל שעור הקומה של השכלתו חכמתו שאיפתו וברק חזיונותיו. וספיחי הספיחים של תלמידי תלמידיו הם הם אלה, המפריאים את רוחו, בעלי עין רעה ונפש גבוהה ורוח רחבה, והם הם שמוכרחים להיות נוחלים גיהנם ויורדים לבאר שחת, ולהיות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, תלמידיו של אברהם אבינו, בעלי העין הטובה, הנפש השפלה והרוח הנמוכה, האוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא, ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ד' צבאות. יסוד הרצון העור טז אין ההשקפה השופנהוירית על דבר הרצון רחוקה מצד עצמה, כל רעתה היא רק מה שתחת להבינה בתור אחד מחזיונות המציאות, יבין בעל השיטה עצמה אותה בתור כל המציאות וסבתה. וזאת היא עקשות, היוצאת מהוכחה של לא ראינו שאינה ראיה, במקום שכל פקוחי העינים הרוחניים הנם רואים. לא רק רצון עור וחרש, אלא מלא עצה ותבונה.

קכה[עריכה]

הנשמה תמיד פועלת היא, מתפרצת לכל הצדדים בתוספות ענפים, שהם מתפשטים ומסתעפים בכל מקום של הספירות הרוחניות, שהם מוצאים את היכולת להתפשט שמה. וכשהאפשרות של ההתפשטות למרומי השיגוב, לאוצרות החיים העשירים העליונים של הזוהר של אין סוף, ניתן לה ע"י פתיחת המעין של האמונה בעומק גדלה, עושה היא הסתעפות פארותיה במקום החיים והאור, במקום השלמות המוחלטה והאושר האין סופי. ואם איזה מחיצה מבדלת מושמה בין אותו הנעלם המוחלט בעומק טובו, ובין התוכן העצמי של הנשמה, אם איזה תוכן של יאוש, של ריחוק, של הסרת דעה וחשק לב פנימי, חודר עמוק בעצמיות החיים כלפי האור המקורי של הופעת אין סוף העליון, אז ההסתעפות הנשמתית לוקחת לה צדדים אחרים, שהם יורדים לעמק הירידה או ההתפשטות הצדדית - שהם אינם מגיעים לידי אותו המבוקש האידיאלי המוחלט, שטוב העולם בתוכיותו ועצמותו גנוז בו - ומתמלא ע"י תכונה זו העולם הפנימי ביצירות שאין להם אור נצח, ואינם יכולים להחיות את התמות העמוקה החודרת בכל רוח. ומתוך שנשמת החיים יודעת היא בפנימיותה את תפקידה, חותרת היא בלא הרף לבא לאותו התוכן, שעל ידו יסולל לפניה שביל חפשי לאור החיים המוחלטים, ומבקשת היא באין הרף מכל הצדדים את האור המוחלט, את האמת הגמורה, את האושר העליון, ממקור הנצח אשר תמצאנו באחרית הימים. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור.

קכו[עריכה]

מתגלה בחזון, איך יראת ד' היא הראשית והאחרית של תמצית כל המחשבות והנטיות של האדם ושל כל העולמים. בנקודתה התוכית צבור הוא כל הרכוש הרוחני של הכל וכל תנועה נפשית ועולמית, רוחנית וחמרית, שהמניע שלה היא יראת ד', היא תנועה תמציתית שאוצר חיי כל גנוז בתוכה.

קכז[עריכה]

ההופעה שבאה לאדם, לחוש על ידה את היצירה, לא כדבר שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהוה, מתעלה, מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת השמש למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש, למקום שאין כל ישן, שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ הוה בו, כיום שנבראו בו. ועל ידי אספקלריא בהירה זו מביטים בכל העולמות, ובהתולדה הכללית והאנושית, בגורל החיים של כל יצור, ובכל המאורעות של כל הזמנים. ויום שכולו שבת, שבו מאירה מנוחת העולמים, הוא יום שהחידוש השופע תדיר היא תכונת יצירתו, שאינו צריך גמר ותכלית. כי חמדת ימים הוא, כליל תפארת, מקור כל הברכות.

קכח[עריכה]

בעת שהכלל או הפרט, או שניהם יחדו, סובלים מחלישות הרצון, מוכרחים הם להגדיל את אבוקת הדעת. אור הדעת בהתרבותו ירומם אליו בכח מושך מיוחד את כל נקודות הרצון הפזורות והנשפלות, ויחד עם התיאור הנשמתי של הדעת המתרחב, יבא רצון איתן, שאחר התרכזותו בעליוניות הציור של הדעת, ישלח את קויו בגבורה שאננה על כל הצלם האלהי אשר לאדם ולאומה, על כל שיעור הקומה.

קכט[עריכה]

אותה נקודת הקודש של יראת שמים עצמה, שכשהיא מתעמקת בעצמיותה בצורה של קטנות, היא שוללת מקרבה כל מה שחוץ לה, והיא שקוקה להתרכז רק בתוכנה העמוק, עד אשר גם תורה וחכמה, וק"ו מעשה ודרך ארץ, זיקוק של חיי חברה ומנהגי עולם, וע"א כמה וכמה עושר וכבוד, שלטון וגבורה, ומכל שכן תוכנים חיצוניים של פועל ושל כח, של ציור ושל שכל. כל אלה הם מוכרחים להיות מוסרים בצפיתה כדי שלא להפריע את עצמת העומק שלה בעצמותה, והשתרשותה במבוע הפנימי של חייה. והתגברותה העצמית, כיון שהיא באה מכלל קטנות לכלל גדלות, מאחר שכבר ינקה מעומק מקורה ולשד חייה חזק בתוכה, אז היא מתרחבת ומתגדלת על כל, ומוצאה היא את עצמה, מתפשטת וסובבת, מתגדלת ומתאדרת על כל ועם כל. וכל התורה וכל החכמה, כל העז וכל הגבורה, כל השלטון וכל התענוג, כל הקודש וכל החול, כל הפנים וכל החיצון, הכל יונק ממנה, הכל מתדבר תחתה והכל זקוק להשפעתה. ונמצא, שהכל נודע לה והכל מוכר מאתה. יראת ד' היא אוצרו ומבקשי ד' יבינו כל.

קל[עריכה]

צריך להבחין את פרטי הצמאון של דעת ד'. יש שמתגבר הצמאון של ההשכלה האלהית המקורית, הנובעת מעצמותה של הנשמה, מתוקף השגתה ומעצם טהרתה, ויש שמתגבר הצמאון של הרגש בטהרת הלב ובמשאות הנפש, ויש שמתגבר הצמאון של הדמיון והציור, ויש שמתגבר הצמאון של הלימוד לפי התכונה המבוטאה בספרים, באותיות ובתיבות. ויש שכל הצמאונות הללו ביחד מתגברים ועולים בלולים במערכי הלב, מתמזגים על פי צירופים שונים, והרמוניה שלמה של נגינת קודש מתהוה מהם. ודוקא באותו התוכן של התגבורת העשירה של כל הצמאונות כולם, יוכל האדם לפנות אל המון התלמוד בחקר כל חק ומשפט, ואל המעשה המדויק על פי פרטי צביוניו. ובההתגברות היותר חודרת של הצמאונות הקדושים הללו ממקור הטוהר שלהם, יוכל להתעסק במלא חופש אלהי עליון בכל מעשה של רשות, בכל עסק, בכל מחשבה, בכל חכמה, בכל רגש, בכל מפעל ומשטר, גם בחיי החול הגמורים, והכל ימלא על ידו הוד קודש.

קלא[עריכה]

הצדקות האמתית של צדיק יסוד עולם, שנושא את קדושת העולם וקדושת החיים תמיד בנשמתו, היא מעין שאינו פוסק. מתפרצת היא ועולה בשלהבת אש קודש מבעד חגוי הגויה, מרווה היא כלבת אש נורא את הוד הנשמה. היא גדולה מכל הדרכה, מכל מערכת מחשבה, מכל חפץ פרטי, מכל בחירה מצומצמת, והיא צדקת ד', צדקתן של ישראל, שאינה פוסקת משטיפת שטפי פלגיה להחיות עולמי עד. וההרגשה הזאת, הצדקות העליונה, מרגישה היא, ובכח חסדה הגדול היא מצדקת את העולם כולו. ואפילו כשהבריות חייבות הרי היא מצדדתן לכף זכות, ומאירה היא על ידי בהירות מדעה את אור החסד ואת אור החיים בעולם, ומעוררת היא אור גאולה וישועה, אור אהבה ושלום בעולם, והיא מתגדלת ומתרוממת מעל כל המעשים.

קלב[עריכה]

צריך להתבונן על ערכה של המחשבה, היצירה הרוחנית שהיא כ"כ נעזבת מן העולם. נדחקים תמיד גם אנשי הסגולה לשקידות גשמיות, שאמנם טובות הנה בתור דבר המכשיר את האפשרות של יצירה של המחשבה, אבל מה עלוב הדבר אם היצירה המחשבתית הרחבה, שהיא עקר פריה של הנשמה, שוקעת ומתמזמזת בתוך העסקנות של השקידה הגשמית. זה מביא באמת אסון רוחני לעולם, שכל הסערות השליליות הנן באמת מכוונות להעיר את הכחות היותר טובים שבעולם, להנצל מבלבול זה של הפסדת היצירה הפנימית, הבאה ע"י ההשתמרות החיצונית כשהיא עוברת את גבולה, שאז היא אובדת את מטרתה, ותחת להחיות את הרוח ולהעירו הרי היא ממיתה אותו ומישנתו. הוי אומר לעץ הקיצי עורי לאבן דומם, ההוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו. אבל גם לאידך גיסא מתערפלת היא ונחרבת השקידה הציורית הרוחנית, אם אין לה סעד מהשקידה המעשית החמרית, המוגבלה בגבולותיה. ותמיד צריך האדם להיות עומד על המשמר, אם הגיע לידי כך שמעינו יוכל לפכות המון נחלים של תוכנים רוחניים, שלא ישטף בזרם שאין לו סוף, שלא ישאוהו גלי הרעיונות מהלאה לגבול העולם והחיים. והשמירה הזאת בא תבא על המשך של השקידה החמרית, שהיא יפה מאד כשהיא באה בשיעורה הנכון הדרוש לביסוסה של השקידה האצילית הרוחנית העליונה.

קלג[עריכה]

מהו הדבר הנוטל את טעם החיים מההגיון העליון, מהו הענין המרעיל את הנפשות, שלא יחושו את נועם הקודש, את אור ד', ולא יבססו את כל מעשיהם ושאיפות חייהם על פיו, רק אותו הדמיון המתעה, המראה את הוד האצילות בצורה שוממה, ואת כל המהומה שבחיים בצורה מיושבת ובנויה, מה שהוא השקר היותר מסואב שבעולם. אכן זאת היא עבודתם הקדושה של אנשי לב, לחשוף תמיד בלא הרף את המעין הרוחני, לחוש בלב פנימה ולגלות לאחרים את ההוד ואת ההדר,את העז ואת ההויה האיתנה והמבונה של החיים האציליים, אשר מקור חייהם הוא אור הקדש, המתרפק על האהבה העליונה, אהבת ד', בזיו טהרתה ועצמת אורה. מתוך הכרה זו נגוהות יצאו, והחיים יטהרו, והאומה בכללה תכיר את מטרתה, את רז מלחמותיה בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה. אז תכיר ותדע, כי על קוהנבואה, על משקל רוח הקודש, ועל בסיס החיים של תורת אל חי, בכל דרכיה ומעשיה, בכל חיי היחיד והצבור שלה, בכל השקפות עולם שלה, אך בהם תמצא אשרה, ועל ידם תעמיד את יסודות תחיתה, וכונניות מוסדי שובה אל ארצה ואל תיקון לאומיותה.