שמונה קבצים ג רנא-ש

<< · שמונה קבצים ג · רנא-ש · >>

רנא

התפילות הפסולות, שלא בכונה או בכונה פסולה, הרי הן פוגמות את כסא הכבוד שאוצר הנשמות שמה אחוז. הרעיון והרגש האלהי בטהרתו, מוסיף הוא זיקוק אל העולם, המוסר מתרחב, הטהרה הרעיונית מתאדרת, והרצון להתרומם לטוב עליון, מתגדל. אבל התפילות הפסולות מחוקקות בתוך ציורי הקודש ציורים מטושטשים, והמחשבה של קודש ואמונה נפגמת. פועלת היא על החיים ההיפוך ממה שהאורה האלהית צריכה לפעול, ומאבדת את הנועם של האורה אשר לקדושה, ושם שמים מתחלל. וע"יהאחיזה הרוחנית שהנשמות אחוזות אלו באלו, והאריגה הרוחנית בכללותה, שהיא כים אור גדול שגליו דוחים ומביאים זה את זה לידי פעולה וזעזוע, היא מתבלבלת, והחיים האציליים הולכים ונכשלים, ויסוד התפילה העומד ברומו של עולם הולך ומזדלזל, ובני אדם צועקין ואינם נענים. עד אשר יופיע אור גדול שישים את המחשכים לנגוהות, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה.

רנב

השורש הרוחני החזק, המלא רעננות של חיים ומציאות, הוא שולח ממנו ענפים וענפי ענפים לאין תכלית. ולפעמים כשהנשמה עיפה מריבוי הענפים, הרי היא מוכרחת להאחז בשורש במקורו, וכחה מתחדש. והיא שבה אח"כ להתעלס עם הענפים כולם בפנים חדשות, ומפריחה עוד הרבה ענפים וציצים ופרחים, מה שמקדם לא היתה היכולת מגיעה להוציאם לאור העולם. וזהו היסוד, שהרזיות העליונות מחזקת את יסוד הויות דאביי ורבא, והאידיאליות המוסרית את העולם הטכני והחברותי.

רנג

לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם כן המדות הרעות, ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים, כשיש איזה טינא בלב ביחוד עליהם. אף על פי שלכאורה התביעה הלבית דורשת הרחבה זו, ולפעמים יש מקום לצדד גם כן שאין בביזוי ההוא משום לשון הרע והתכבדות בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב את אופיו הפנימי, שהוא בעיקרו קודש, בכל זאת הזהירות מזה היא יפה, והרי זה בכלל אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך. כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת, ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד, והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב, מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה, ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים, וזהירות בכבוד הבריות.

רנד

באים אורות הקודש, על ידי לימוד התורה, על ידי הגיון חכמה, על ידי קיום המצות, על ידי הדרכות המוסר והמדות הטובות, כל אחד מסוג מיוחד, מגוון מיוחד, והם מתרכבים בתוך הנשמה העסוקה בהם, מרוממים הם את ערכה,מוסיפים לה חיים עצמיים מקוריים. והוספה זו ספוגה היא מכל היש הרוחני, שהיש הגשמי והמעשי כלול כבר בתוכו, כלול הוא מכל המצוי, ומשביע ומרוה את הנשמה ומטעימה מכל, והיא באיתניותה חוזרת היא ומשפיעה ממקור חילה הפנימי אל הכל. והאורות הרוחניים בעצמם, שמהם באו תוספות החיים הללו אליה, חוזרים ומאירים באור יקר, באור נהדר ונערב, מלא נגוהות, מלא תעצומה, וברכת שדי מתגדלת ועולה כפורחת. אשרי האיש הגורם ברכת עולמים זאת בכל מעשיו ודרכיו, זהו איתן העולם.

רנה

הצד היותר חלוש מן האורה העליונה של ההופעות האלהיות, מתגלה ע"י העולם הסביבי בתוכנו. הולכים אנו מחיל אל חיל, מאור כהה לאור בהיר ממנו, והליכתנו איטית היא ברובה, אלא שלפעמים נהיה מתוקפים בהופעה של דליגה פתאומית, ואור גדול של רצון אדיר ושל הכרה בולטת ישפך עלינו בפתע, והננו מוצאים עצמנו אז מלאים גודל ואושר.

רנו

הולכת היא שפעתה של הנשמה העליונה - תמציתה המזהירה של הישות המושכלת מלאת החיל והחוסן - ומתגברת בחיים, בחיי הרוח ובחיי הנפש והבשר, ושפעה זו אורה ויפעה לה, חן ותפארת בקרבה, אור פנים ולשד חיים שקויית שמחה ועדנה היא מלאה. כשהדיבור הרע פרץ גבוליו, כשכח הזוהמא הבשרית והצד העכור שבחיי הרוח שלח את ארסו והרחיב את ענפיו, אין השפעתה של הנשמה העליונה מתגלה, ושמירת החן והתמימות של הדר החיים מסתלקת, ותכונות של חשכת פנים, של כיעורים, אפילו גופניים, באה ומתגלה. אלה הם תולדות הנגעים המאלמים את הנשמה ומונעים ממנה את כח השפעתה. ובהגיע תור הכח המשפיע בהגלותו, וחפץ הדיבור של הקודש פועם בלב, מהלכי החיים מחייבים אותו העולם הרוס הוא ושבור, הולכי דרכי תוהו מתרבים, וגופים מתדלדלים ונשמות נאבדות, דורות מתרסקים בלחץ החיים המזוהמים והעולם נחשך, והנשמה דופקת על הלבבות המסוגלים - שפכו רוח, דברו צדק. ואיזה כח חוזר ממפלי הגויה, משאון חיי השוק בא וטופח על הפה, סוגר את הצינור המלולי, והרוח ההולך להחיות נעצר. נפגמת הנשמה בכח חוזר זה, והיא מאספת אליה את אורותיה, ומתחתית מתחיל לשרור חושך ואפלה מנודח, וזיו החיים מסתלק, וההוד נהפך לדוה וכל פנים לירקון. וזוהי ג"כ סבת הנגעים, כשהעולם כולו הגשמי והרוחני, עומד באמתת משקלו, כשהבנין בכללותו מתרועע, אין סימני חיים הללו מתגלים בכל תוקפם, ומ"מ לא יעלמו כליל מפקוחי העינים, אשר עדנת הבשר, העשויה למרות תנאי הנשמה המנצחת על פסגת החיים, לא תחוץ בעד הבטתם החודרת.

רנז

אש קודש היוקדת בלבבי, תשוקתי הבוערת באין הפסק בפנימיותה לאל חי, צריכה להיות מוכרת ממני לכשרון גדול ואדיר, והנני מחויב לכבד הארה קדושה זו, המופיעה תמיד עלי והולכת ומתגברת לעתים, הכל לפי רוב המעשה והתלמוד, ולפי רוב העמקת המחשבה, שחרור הדעת ובריאות הגוף, ושמחת הלב התלוי בכל אלה.

רנח

רואה אני נשמות בגדולתן ובקטנותן, איך הן עומדות במלא צביונן, מלאי אור, בהוד ויפעת עולמים, ואיך הן קטנות, כהות וחשכות, נוגות וחלושות, ואיך הן נגאלות משחת ע"י הארת חסד עליונה של כח גדול ואדיר, המתעורר ע"י תפילת ישרים, הממלא כל העולם טל חיים וברכה. ואם אני מדבר דברים עליונים ופחד עובר על כל עצמותי, לא אבהל, כי אדע כי ד' לי, מה יעשה בשר לי.

רנט

לא לחנם נטע בי אלוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב, ולא לחנם הביאני לארץ ישראל, ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי אע"פ שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה מאד, יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה עדיני הרוח והמרגישים רחשי הנשמה, כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה פפולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד', ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל.

רס

כשהנשמה משערת עד כמה איש ישראל מוכרח הוא קודם כל לדעת את תורת ישראל. ועד כמה כל החיים הרוחניים מוכרחים להיות מבוססים על יסודות מעשיים בחיי הציבור ובחיי היחיד, מתעוררת תשוקה גדולה ללמוד התורה המעשי, המורה את דרכי החיים, והתשוקה הרוחנית נלחמת היא על עמדתה, ואינה מניחה את התשוקה המעשית שתמשל היא ממשלה בלתי מוגבלת בסדרי הלמוד וארחות החיים והמחשבה. ומתוך ההתנגשות, של אלה שתי התשוקות הבוערות, יצא אור מבהיק, כולל בקרבו עושר ספון, קלוע משני הכחות יחדיו, הרוחני והמעשי. ומשניהם יבנו נשמות שוממות, ויתכונן עם עולם, ההולך לחדש את נעוריו, על ארץ מטעתו.

רסא

אין צדיקים עליונים יכולים לצמצם עצמם במבט מיוחד, מפני שהם רואים חסד ד' ואורו על כל פרוש, בכל מקום זרוע. מן הכל הם מעלים נצוצות קודש, אורות קדושים מלאים זיו של מעלה, כל שיחם קודש, כל תנועתם כח ד' היא, כל שרעפי לבם וזעזועי נפשם מלאים כבוד אל מלך הכבוד, אשר בשמו יגילון כל היום ובצדקתו ירומו.

רסב

הצד החיצון שבאמונה מתגלה בצורה נעלמה, ומ"מ אור ד' שוכן בה. מקומות נלעגים למראה עיני אדם ישנם בכל הטבע והמציאות, אבל אין הלעג בא כ"א מקוצר ראות, וממיעוט ההשגה של השיגוב שיש בכל דבר קטן וגדול יחד.

רסג

לא פחות ממה שהאמונה האלהית מתלבשת בתוארים רוויי דמיון פראי - מצד המציאות הממשית היורדת ונגלמת כשהיא באה להכרתינו - הרי היא מתלבשת ג"כ בתארים של מדות כאלה, שהמוסר החפשי מוצא בהם פגמים. והפגמים הללו בעצמם, הם מעלים אותנו לחשוב גבוה גבוה, ממעל לכל שדרה מוסרית מוגבלת, כמו שתוארי המציאותהמגושמת מרימים אותנו ממעל לכל שלילה והגדרה.

רסד

האידיאליות היסודית שבחיי הרוח, מתבטאת ע"י קנאת אל קנא נגד עובדי ע"ז, שתראה כלפי בר, כצרות עין של איזה מלך אנכיי, כשמשתפים במלכותו איזה מסיג גבול. אבל המדע העליון, בשפעת רוח הקודש יזכך את המושג, ויעמידנו על מרום הטוהר, של המציאות הממשית של האושר, אשר במחשבה הברורה עד האמת האלהית.

רסה

הנצחון על הרשעה שבעולם יהיה רק ע"י כח התורה, שמתעוררת ע"י תנוקות של בית רבן, כשהיא מושלת בתקופת הילדות, רק היא לבדה בנשמתן, שהיא אך היא הנה הטוב הגמור, המכריע את כל הרע לטוב.

רסו

האמונה האלהית וכל סגולותיה, צריכה היא להשתחרר מכל כבליה, להתפשט מכל קליפותיה, ולעמד חיה בזריחת אור קרניה, המאירים את כל העולמים מזיו הדרם.

רסז

מי יוכל לעצור את אור האהבה האלהית העליונה ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי קדש, ישרי לבב, כרוח צח מלא נעם בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמית ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון. וחשק עדני עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמדות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת, וכל אשר לו רק מגע רחוק לאור זיו נשמות קדש של גבורי אל אלו, הרי זה מתעלה. כלהתורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים, על כל מרחביהם. וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי קדשים אלה הם כל מדות טובות וישרות, פרטיות וכלליות, אישיות וחברותיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים.

רסח

השכל הבריא המקורי בטבעו הוא מורכב בהרכבה מזגית, מיסודות השכל והרגש. השכל ההכרי שבו נותן לו את היסוד המזין, והרגש המפותך בקרבו נותן לו את היסוד המענג. וכל העוסק בתורה לשמה מתברך באחדותם הגמורה ותמימותם השלמה של השכל והרגש, בצורה כזאת שכל אחד מרחיב את גבול חברו, והנם רעין דלא מתפרשין.

רסט

האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה. ערך הדיבור, המיוחד לישראל, שברכתם ברכה וקללתם קללה, הוא מכונן על יסוד גילוי חדש דנא, אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, מכל עם ולשון, בהגלות סגולת התחיה הישראלית בארץ ישראל בכליל תפארתה.

רע

גבורה רוחנית היא, להבדיל את העולם המיוחד ביחוד הרוחני במהלך הדיעות וההרגשות, מכל מה שהוא נראה כסותר אותו בעולם הכללי. אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.

רעא

מתוך שהתורה נובעת היא לכל פרטיה ממקור הרוחני העשיר והאיתן של כל העולמים כולם, הלומד אותה לשמה, מתאגד ומתתמם עם כל החי והטהור היש בכל מלא עולמים, וחיי עולם, חיי קודש נצחיים, הולכים ונמשכים עליו, ומברכתו הכל מתברך, ומעילויו הכל מתעלה, והרי הוא הולך ומשתחרר מהכבלים של ההשתעבדות הגבוליים של השכל האנושי, ושל הלקותות המוסריות שהן נובעות מצמצומיו, ונעשה צדיק וחסיד ישר ונאמן.

רעב

אי אפשר לספרות ישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מדותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי בעצמו מלא אורה והשלמות הפנימית מורגשת בתוכו, יחד עם הדאגה להשלים את החסר ולהמלא ענוה ממוזגת בגבורה ושלות רוח עם התעוררות שכלית ורגשית חזקה להיטיב ולהשכיל את עצמו, וחפץ נשגב לעמוד ברום הטהרה והקדושה האצילית, כ"ז שאינו עומד במעמד כזה לא יוכל להקרא סופר באמת. רק הראשונים היו נקראים סופרים, מפני שהיו סופרים אותיות שבתורה, וספירת האותיות שבתורה העלתם למדרגה עליונה של טוהר רוח וגבורת נשמה, עד ששם סופרים היה נאה להם. ואם את הספרות הישראלית אנו חפצים להחיות צריכים אנו ללכת בדרך הקודש הזאת, לבא מן הקדושה אל הספרות, והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה - והלכו גאולים.

רעג

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנחנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורנה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשי, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על שרירים חזקים. בגבורת הבשר תאיר הנשמה הנחלשת, תחיית המתים בגויות.

רעד

כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים, בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את העולם כולו ברוחניותו. ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה. ומובן בזה, שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי האלהות בעולם, לטהרת המדות, לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם. ביחש לחבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו, ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלהים, כבירי כח שרים עם אלהים ועם אנשים ויכולים להם.

רעה

ואפשר הדבר להרגיש את תנועות הנשמה, שבתהום תעלומתה, את קשורה אל אותם העולמות הנשגבים, שמהם היא יונקת את סוד חייה. את זיוה והדרה. וכל מה שהאדם מתקדש יותר, כל מה שמתרחק מן החטא. והוא נוטה אל הקדושה ואל האצילות, הנשמה יותר מתגלה עליו, ואורה שופע בכל קרביו, והוא נתבע מכל עצמיותו להתיחד יותר ויותר במקור חייו. הגויה, וכל נטיותיה, הולכת היא ומתקדשת, נוטה היא אל היסוד הנשמתי. חושיה מתחדדים, ועם זה מתעלים, מתקדשים, ומתעדנים. הריח, ההקשבה, הראיה, הכל מתעלה, הכל מתבהר. הנשמה שואבת אורה ממקורי מרומיה,ומהמאור המקורי הזה היא משפעת אל הנפש החיה, אל כחות הגוף הרוחניים והגשמיים. הגבורה מתגדלת, הבטחון, אומץ הלב, ושקט הרוח, הולך הוא ומתפשט. והתשוקה לגדולות, של תום ויושר, של חיים ואור, של דעת ויפעה, הולכת ומתגדלת. והאדם הולך ומנצח את החיים נצחון אחר נצחון. הקנאה, התאוה. הכבוד וההון, היקרים כל כך אצל רוב בני האדם. נעשים בעיניו בזויים וזלים. ורוחו שוקק אל הטוהר, אל הטוב המוחלט, אל האמת המזהרת, אל הנצח בכל מלא הודו, אל אור ד', אל אלהי עולם.

רעו

כל מה שהנשמה מבהיקה ביותר, ע"י קדושת המעשה וטהרת הדעת והמדות, נרשמים ביותר רשמי המעשים והמדות בקרבה, והציורים העדינים, היפים והנשגבים של עשות הטוב והישר, של התורה והמצוה, עושים עליה פתוחים נאים ונעלים מאד, המשביחים את ערכה לאין קץ. וציוריה המפותחים חיים הם בקרבה חיים שהולכים ושוטפים, הולכים ומתגדלים, הולכים ומתנשאים לגבהי שחקים, חיים מעסיקי עולמים ובוניהם, חיים שהקודש הוא יסוד הוייתם, שהקליטה הסודית מעולפת ספירי המוסר הכללי, היא הולכת ופועלת בהם פעולה תדירה בלתי פוסקת.

רעז

כמו דור שלם, כן אדם יחידי ימצא עצמו לפעמים לואה ליאות גופנית, וממנה בא הוא לליאות רוחנית. ואם רוחני הוא בטבעו ומעמדו, יחשוב למלאות את החסרון הרוחני שלו ע"י הוספה רוחנית, והרי הוא אז כמוסיף תבן על המדורה. והליאות הרוחנית וכל מעקשיה הנגררים עמה, לא תעבור כ"א ע"י מנוחה גופנית הגונה, הגוררת אחריה תוספת כח גופני. שרק אחרי ההוספה ההגונה הגופנית, יחל כח הרוחני להתנוצץ במלא אורו, ועשר ידות ימצא במעמקי הגוף והבשר החי, אור וחיים, מוסר וקדושה, מצומדים עם גבורה, ענוה ושמחה וחדות חיים רעננה, וטוהר לב מלאה אהבה, והכרת ערך המצוה והחובה בבליטה שלמה תקיף את כל כחות החיים כולם, הגשמיים והרוחניים, ושלוה וסדר, וצפיה ישרה, ונועם עליון בבטחון פנימי, תתנוצץ בכל קרב וכליות, ולבי ובשרי ירננו אל אל חי.

רעח

מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות ועינויי הגופות. האדם אינו מוצא מנח ללבבו. חפץ הוא בתיקונו של עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר שלו. ונפשו בוכה במסתרים. מי ינוד לו, מי ינחמו? המציאות קשה מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט בקליפתו, ומנח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין האושר וההרמוניה של כל היש. אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים על נפש עיפה באה שמועה טובה, ממקור חי העולמים.

רעט

מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני.

רפ

צמאתי צמאתי לאלהי כאיל על אפיקים. הוי מי ימלל כאבי, מי יהיה כינור לשירי יגוני, מי ישמיע קול מרירותי, צער ביטויי הרחב מרחבי כל ימים. צמאתי לאמת, לא להשגת האמת, הרי אני רוכב על שחקיו, הריני כולי בתוך האמת מובלע. הרי אני כולי מוכאב מצער הביטוי, איך זה אבטא את האמת הגדולה המלא את כל לבבי? מי יגלה לרבים, לעולמים, לברואים, למלא כל, לגוי ואדם יחד, את הזיקים מלאי אוצרות אור וחום, שהם אצורים בנשמתי פנימה. רואה אני אותם שלהבות עולות, בוקעות שמי שמי שמים, ומי יחוש, מי ימלל עזם, ואני איני גבור אל כאחד הגבורים אשר מלא עולמים מצאו בתוכם פנימה, ידע העולם את עשרם או לא ידע, הכל להם אחת - אלה עדרי הצאן ההולכים על שתי רגלים, מה יועילו אם ידעו מגובה איש ומה יזיקו בלא ידעם? הנני קשור עם העולם. החיים, האנשים, הנם חברי, חלקים רבים מנשמתי עמם משולבת, ובמה זה אוכל להאירם מאורי, כל אשר אדבר אינו אלא מכסה את זהרי, מעיב את אורי. גדול צערי וגדל מכאובי. הוי אלי, עזרה היה בצרתי, המצא לי מערכי לשון, תנה לי שפה וניבי שפתים, אספר במקהלות, אמתי - אמתך אלוהי.

רפא

מבקשות הן המחשבות, הרגשות וכל תוכני הנפש הפנימיים, מקום של התפשטות רחבה ומסודרת כפי הצורך של הדרכת נועמן, והן עורגות לאלהי חייהם וצור ישען. מוצאות בעצמן גילתן ושמחת עוזן, כשהמחשבה הברה בדעת אלהים מסוקלת לפניהן מכל מכשול, אז הן מוצאות עצמן בגן עדנן. והמכשולים הם ארחות החיים. דרכי המדות, המעשים, השקפות העולם, הזיקוק אל הכלל, אל המוסר, אל היופי, אל כל הנשגב והעדין בחיים הפנימיים והחיצוניים, ותביעה זו של חירות עליונה כשהיא מתגברת, עריגה אלהית מוכרחת הדורשת בכל כח את תפקידה, היא היא המכרעת את כל החיים שלפניה ושל אחריה שילכו במסלולה.

רפב

כפי הטהרה הגופנית, במזג ומדות, שקיטת התאוה, וזיכוך החומר, ולפי האורה השכלית, הבאה מרוב תורה ודעת. מהרבה שימוש של חכמים, ומהרבה דעת העולם והחיים, כן יגדל כח הציור והדמיון בפעולתו, וכן תהיינה פעולותיו רצויות, שקולות וקרובות לערכים מתאימים, עד שיהיה קרוב אל השכל בבהירותו, ויהיה עולה עליו בעומק ההרגשה, ובחידור החיים שלו.

רפג

הדבר הנעלם מן האדם, הוא מה שלא יוכל למצא נתיב באפלתו. הרי מחזות הללו תוהו ובוהו הם לגביו, גם אם בעצמם הוד ויפעה מלאו. ותוהו זה ברית כרותה לו, שיהיה נשכח מן הלב. אלה הם הדורות אשר קומטו בלא עת, ונהר יוצק יסודם.

רפד

המשיגים הגדולים, שאין מעלתם פוסקת מלהיות צומחת תמיד בצמיחות חדשות, אינם מוצאים בעצמם מרגע, תלמידי חכמים אין להם מנוחה. וטרם שיעמדו על התוכן של העדר מנוחה זו, הרי הם מצטערים עליה, והם מלאים יגון פנימי, ואי חפץ מורגש תמיד בקרבם, המונע אותם משמחת לב. אבל כאשר יתבררו להם יותר תוכני המהות העליונה שלהם. ידעו להבדיל בין חסרון המנוחה שלהם, שבא מתוך גדולה נשמתית, הבלתי פוסקת, מתוך ריכוש של קניני רוח כבירים חדשים בכל עת ורגע, ובין העדר מנוחה הבא מתוך מהומה של רשעות ושל בערות. ואז ידעו לשמח בחלקם. ולהחזיק במעוזם, ולעמוד תמיד על עמדם בעבודת הרוח התדירה, המחדשת להם בכל עת את ידידות נועמיה.

רפה

לפתח את הספרות בתוכני אמת וקודש מקוריים, צריכים בעלי המחשבה שהגיונותיהם נובעים ממקור הקודש להרגיל עצמם בפירוט מחשבות. כי השטף הגדול שאור הקודש שוטף על הנשמה, גורם שהדברים שיסודם באצילות עליונה באים סתומים, והדרישות הספרותיות אינן מתפרטות, ומתוך כך העולם נשאר עומד ותוהה מבלי דעת מה הוא התוכן שכל הוגי דעת קודש הללו מרצים לפניו. וכל ההשפעה נשארת לפי זה, רק על יסוד ההרגשה הפנימית, השרויה בתמותה אצל ההמון כולו, ועל יסוד המעוף השמימי של יחידי סגולה, אבל נעלם דבר מכל הקהל עד שיפורטו הדברים, טיף אחר טפה.

רפו

הוגי דיעות צריכים להרגיל עצמם להוציא מן הכח אל הפועל, בין בדיבור בין בכתיבה, מחשבות פשוטות. ולפעמים דוקא על ידן יבוטאו החידושים היותר נשגבים.

רפז

כמה פעמים מזדמן בעולם, שהדרכים שהאמת נודעת על ידם, הם עצמם אינם מתאימים להאמת, ודוקא הם הנם מובילים אל האמת. והרוצה להגביר את האמת בהדרכים מאבד הוא את האמת העצמית בעצמה, והיא נשארת רחוק ממנו, ונמצא שאמת כזאת המאבדת את האמת, הרי היא השקר היותר מוחלט. ומ"מ הדרך המוביל את האיש היחידי ואת הציבור הכללי לידי תיקונו, הוא שיבא למדריגה כזאת, שיוכל לעמוד על האמת המטרתית ע"י דרכים שהם כולם אמת כשהם לעצמן, ולא יחסר בהם קורטוב מן האור ומן החום של האמת המוחלטת.

רפח

ההשגה המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי, מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע, בין טמא לטהור, ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה, ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש, ואין שטן ואין פגע רע, אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא, שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו, כשם שהננו חייבים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש, והכרת כבודו ותפארתו. ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם עצבות קודרת בכל עת, כדוגמא של עצבון שעל חטא, הבא ממוסר כליות, מפני שחירות מחשבתם וקדושתה העליונה הרי היא באמת חוטאת, מצד הערכים המעשיים. והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה', על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון לא רק את מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה, אלא גם את מצב הדרך המוגבל, שהוא התוכן המיוחד למעבר החיים העליונים, אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה, ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידעו במה יכשלו. וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה, האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי, והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול, והאור התחתון, המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד', ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות ישרים חוזר להאיר, והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה.

רפט

אין צער בעולם שידמה לצער השקיקה אל הטוב המוחלט, אל הצמאון הנורא, המענה את הנשמה, להיות מוצא את עצמו מאושר באושר רוחני, מלוי בתוכיותו זוהר של יושר, של תמימות, של צדק, ושל הדבקות האלהית, המחוברת עם טהרה מכל חטא ועון. לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

רצ

כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית, לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה, חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי. לא מפני הנאת העונג שבו, כ"א מצד שכך צריך להיות, מצד שאך זהו המעמד של המציאות, משום שזה הוא תוכן החיים. והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית, בקול גדול אור אלהים הבו לי, תענוג אל חי ושעשועו, גודל יפעת בקרת היכל מלך עולם, אל אלהי אבי, אשר בכל לבי הנני נתון לאהבתו. אשר פחדו ירוממני. ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא על כל השפלות, הקטנות והגבולים, שחיי הטבע, הגויה, הסביבה, וההסכמה מגבילים אותה, לוחצים אותה בצבתים, משימים אותה כולה בסד. והנה שטף חיובים בא, לימודים ודקדוקים לאין תכלית, סיבוכי רעיונות, והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות, באה וסובבת את נשמתי הצחה, החפשית, הקלה ככרוב, הטהורה כעצם השמים, השוטפת כים של אור. ואני עוד לא באתי לזאת המדרגה, לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם. והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה, לרוממות עליונה, להופעת דעה ונהרה ולהזלת טל של חיים, גם בתוך אלה הצנורות הצרים, אשר מהם אינק ואשבע. אתענג בנועם ד'. אכיר טוהר הרצון האידיאלי, רום חביון עז עליון, הממלא כל אות וקוץ, כל הויה ופלפול, ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואשיחה בחוקיך.

רצא

כשאני מתאוה להגיד מילה, הרי כבר ירדה הרוחניות העליונה מראשית חביון עוזה, עד שבאה לדפוק בנימי רצוני, התגלם ההמון הרב של שרשי נשמות, ראשי ראשים של תעלומות, ויהיו לאותיות דופקים בצד התחתון של נשמתי, אותו הצד הקרוב לתוכן הגויה ומקושר בריכוזה, והנני נאלץ לדבר. מדבר אני מתוך אוצר החיים שלי והדברים שוטפים, פרים הרעיונות, מתפזרים הצלצולים, וקול בקול יפגש, הזרם העולה מתחתית הריכוז הגוייתי, מתאחד עם הזרם העולה ממרום שורש שרשי הנשמה, ואורות זרועים ממלאים אור עולם כל ככר הוייתי.

רצב

כל מדה טובה יש לה חסרונות הבאים עמה, וזו היא העבודה השלמה להוציא לאור עולם את המדות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן.

רצג

רכות הלב, היא מדה טובה כשהיא לעצמה, וכשהיא באה במדה ושיעור מוגבל, מעדנת היא את רוח האדם. אבל כמה רעה מסבבת מדה זו, כשעוברת את גבולה האמיתי. הלב הרך ביותר מהמדה, אין לו רצון קבוע, ואינו יכול לשלוט בדעתו, לעמוד בפרץ ולשפט משפט אמת, מפני רכות דעתו. יראת שמים ויראת חטא, כשהם בציורם מתמידים על רוח האדם בצביונם האירופי, הם גורמים את הרכרוך הלבבי שיתפשט יותר מדאי. וצריכין עצה ותחבולה איך להקים דור עובד מחומש בפרחי התחיה.

רצד

כל מה שלומדים בקדושה, מתעדן על ידו הרצון והשכל ביחד, והאורה האלהית באה ממקור העצמי של הנשמה, וממלאה את כל הוייתה, והחיים הרוחניים מתפשטים על כל קצות המהות, כדרך שמתפשט הדם במרוצתו לכל קצות הגוף. אבל כל לימוד חילוני, מכל מדע בעולם, אינו מחיה כי אם אותו החלק המיוחד שהוא מכוון אליו. וזהו יסוד ההבדל שבין קודש לחול מצד הכמותיות, לבד מההבדל, היותר נשגב באין ערוך, שמצד האיכותיות.

רצה

הליאות שמרגישים לפעמים ע"י שטף המדע, בא מצד שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני, לעכל יפה את ההופעה, בתבונה שכלית מנתחת, ובהתקבלות רצונית, מדותית, ומטשטשים בזה את גבולי האורים. כי הפסקות נתנו גם בתורה. לתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, וקוח להדיוט הלמד מן ההדיוט. והוא הדין לכל לימוד תבוני, הבא מהתגלות הנשמה בהופעותיה. ההפסקה מכשירה את החיים, את המזג, המדות, החפץ והיחש הסביבתי, להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבהופעה העליונה.

רצו

מתוך שהדור של עקבתא דמשיחא, שהוא דור התחיה, יש לו כשרון גדול להוציא הרבה כח חיים, רצון וסדר ממקורו, הרי הוא טרוד הרבה בהוצאת האורים מעצמיותו, ואינו יכול לפנות לכל האור המנוחל אשר הורישוהו אבות שבדורות שעברו. עד אשר ירומם את עצמו במעלה כל כך נשגבה, שההוצאה מן המקור עצמו תבא לו בלא טורח, רק כמעין המתגבר מעצמיות הטבעית שלו, ואז יהיה משוחרר מכבלי העצמיות הפרטית שלו, ויפתח לבבו לקראת הקבלה של כל האורות הזורמים אליו מכל הדורות שעברו.

רצז

הרוחניות הבאה מתמצית של ידיעות ורגשות שבאו בצורה מיוחדה, ונתעכלו עיכול רוחני, והן פושטות צורתן ולובשות צורה חדשה, היא מתאחדת הרבה יותר באיחוד גמור עם היסוד הנשמתי, ומעלה את האדם לצורתו העליונה, מאילו היו הדברים באים לכתחלה בצורתם הגמורה. ומתוך כך השבילים הרוחניים הנם כל כך מסובכים. הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך, מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם, שנדרש על הסיבוך האורגני, של כלי העיכול הגופניים. שהם מכוונים גם כן להעיכול הנפשי, במזון הרוחני, המחיה איש ועם.

רצח

הזכרון והשכחה נבראו שניהם באדם, להכריע את הצביון היחידי ע"פ המשקל הראוי לקיבוץ רישומיו, באופן שיקבצו יחד כל הרשמים הטובים, הנותנים בקיומם לאדם ערך עליון וקיים, וימחו אותם הרשמים המטשטשים ומעכבים בעד השלמות ההולכה ומתעלה, ובמחייתם ישאירו את התמצית הברורה שלהם, שתצורף אל החסון והטהור שברשמים הנשארים בנחלת הזכרון. התולדה נשארת ברוח האדם בזכרון הכלל, נכתבת ע"י נבואה עליונה ונבואה מודרגת, ע"י רוח הקודש וע"ירוח החול של ההכרה החיפושית אשר לאדם, והמון רשמים נמחקים ואינם באים כלל לידי שום הכרה, והמחיקה הזאת היא מאשרת את החיים כמו הכתיבה. ולפעמים יש, אשר מהעולם הנשכח יעלו רשמים שלא לפי ההכשרה הציבורית או האישית, ויגרמו בהופעתם טשטושי רוח, עד אשר תבא רוח טהרה ואורה עליונה, להוציא אורות גם מתוך האופל של ארץ נשיה.

רצט

מכלל הנשכחים הם תוהו ובוהו ודורות אשר קומטו, אשר רק ע"י אורה עליונה היוצאת מתוך עמקי מאפליה, ימצא בהם סידור עליון ומקור חיים לזיו של נועם עליון, ההולך ומתגלה בעולם בנוי ומשוכלל, מסודר באור תורה ובאורו של שמו של משיח, הממולא בביסום ריח גן עדן, בפאר כסא כבוד מרום מראשון.

ש

מה אנו מכירים בזכות אבות: אותו רוח חיים הטוב הספוג באבות - שהם זכו אליו ע"י הסתגלות גדולה של רצון חפשי למוסר ולהוד קודש בפועל ובגבורה - הולך הוא ושורה בבנים גם בלא עמל ויגיעה כ"א בתור ירושה. אבל עם זה הם צריכים לפתחו ולשכללו, וק"ו שהם מוזהרים על רוח זה שלא לטשטשו ולנוולו, שלא להתנכר אליו בארחות החיים ובסדר הרעיון והמחשבה. וכפי אותה ההכרה היפה של היחש האצילי, של הממשיות המצויה אשר לרוח האבות הטובים והגדולים, באמתת חיינו, ככה נמלא רוח גבורה וחיים, ישנים חדשים יחדשו עלינו את כחם, להפרות את חיינו ולמלא אותם בכל יופי, בכל עידון, בכל טוהר וגבורה, ובכל קדושה ותפארת.