שמונה קבצים ג רא-רנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים ג · רא-רנ · >>

רא[עריכה]

כשאדם, בין יחיד בין צבור, חושב בדבר האמונה, מצייר לו את הדרכים שעל ידם תודע האמונה ע"פ כשרונו וציורו. כשהוא עומד במצב נמוך, שדמיונו מלא חזיונות בדים, מצטייר לו אופן הבירור ג"כ ע"פ מדה זו. ויוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין, והדרכים, שהמאמין מצייר שעל ידו יודעו, חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה, ואין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה.

רב[עריכה]

קטנות האמונה, וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלהית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלהית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש, ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו. וביחוד הדבר נוגע לישראל. קרבת האלהים הלאומית צריכה אמונה גדולה של גאות לאומית. והענוה האלהית, הבאה מתוך הגדולה ומתחברת עמה, היא מופיעה על האופי הנשמתי של כנסת ישראל, ואמונתה בקרבתה אל אל עולם קונה שמים וארץ, אשר אין חקר לגדולתו, משתרשת בתוך מעמקי נשמתה, והיא מתקדשת ומתעלה, משתחררת, ומתכינה עצמה לגאולה שלמה.

רג[עריכה]

כל המצות כולן הן ציורי האמונה, באות הן מתוך עומק האמונה, ומתוך מה שהאמונה האלהית בעליונותה המופלגה מחייבת במהלכי החיים. כל מצוה וסעיפיה בהעשותם מציירים הם בחיים הנפשיים והעולמיים את הראוי להצטייר מצד עומק האמת של אמונת אלהים. וכל העברה, כשלון ורפיון, אשר למצוה, הרי היא מציירת בחיים ובעולם את ההיפוך הגמור ממה שהאמונה האלהית ברום אמתתה מחייבת. בין שיהיה כח אותה השלשלת ידוע, או בלתי ידוע לעושה, הפעולה היא נפעלת, והעוז האלהי מתגדל בעבודה התורית שבאה מהסתעפות האמונה, ונופל ונימק בביטול העבודה ועזיבתה.

רד[עריכה]

גדולי העולם, יכול שכלם המעשי להיות מרומם ומפותח מאד, ועם זה יהיו שגיבי אמונה וגדולי דעה רוחנית, בעלי דמיון כבירים ומוארים, ומרגישי אצילות עליונה בשכל מבורר וצלול. אבל הבינונים אי אפשר שיחול עליהם זוהר אור האמונה בעליוניות טהרתו, כ"א כשיפלו מרוממות המעלה המביאה אל הפיתוח של השכל המעשי, ומקוצר רוח ועבודה קשה לא ימצא בהם כשרון בהיר לשכליות מעשית, ואז יוכל רוחם להיות משוטט במרומים של האצילות וזוהר השכל הרוחני, הדורש את אלהים בצפונות קודש.

רה[עריכה]

אין להגדיר את מהותה של כנסת-ישראל בגבולים מיוחדים, ובתוארים מוגבלים. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, ביפעת תענוגיו והתשוקה להאלהות בהתלהבות נפש אמיתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה, בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, כלתה נפשי לאל חיי, מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלהית מתדבקת על-ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.

רו[עריכה]

אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כ"א מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בד', הרי הוא מתעלה, ואין ראוי להיות מתעלה, כ"א מה שכבר העילוי מושרש בו. רק מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, מהצמח המיוחד, יקרב קרבן לד'. רק האספקלריא המאירה באורה הצלול, יודעת היא במה השורש המבורר כבר נמצא, עד שהוא ראוי להתעלות ע"י האיבוד, בשביל השאיפה האלהית.

רז[עריכה]

כשמזכיר האדם את עצמו על הקב"ה, הרי הוא צמא לכל דרכי היושר והטוב, והצדק האידיאלי הולך ומתגבר בו כמעין המתגבר ועולה, וממילא בחיים החברותיים מתעלה הצדק והמוסר בהדר נעלה. אמנם יקרת הערך אשר להצדק היא תכונת תשוקתו הגדולה ושלהבת אישו האידיאלי, שהוא מתגבר ומתאדר רק לפי הערך שהוא הולך ומתקרב למעינו המקורי, לאור האלהי שממנו הוא שואף זורח. על כן רק מאור אלהים יזרח הצדק, מאור אלהי עולם יפואר היופי וההוד, ממקור החיים הכל יחיה, במשפט ובצדקה. גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו.

רח[עריכה]

ברק אחר ברק תבריק נשמתי, שלהבת אחר שלהבת תשלהב נשמתי. העולם כולו יראה ויתמה, יתבונן ויתפלא, יתעורר כמשינה לתמהון מאורי. ואור חדש על ציון יאיר, ורחוקים יבאו ויאמרו אמת. מציון מכלל יופי אלהים יופיע.

רט[עריכה]

הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, מוכרחת היא להתפשט, אי אפשר לה להתכוץ על כל שנים עשר מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם, בכל עליותיהם וירידותיהם, בכל ההרים שעלו שמה ובכל העמקים שירדו שמה, בכל מרומי קרת שהם עומדים שמה בראש מורם, בכל החורים אשר התחבאו שמה מעוצר בוז וקלון, עמל ויגון, בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, את כולם תחיה ותעודד, את כולם תשיב למקום בית חיינו מי כאלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם.

רי[עריכה]

מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים. וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלהי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר.

ריא[עריכה]

כשהנשמה מתקשרת באורה העליון של תורה, נעשים כל הפרטים הקטנים חביבים חבת נשמה, וחשק התורה מתפשט על כל אות ואות מדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל הרחבותיהם והסתעפיותיהם.

ריב[עריכה]

לפעמים מזדהר זוהר התפילה בנשמה, עד שמרגישים איך שהיא מופיעה ממקור החיים הכלליים העליונים, ואיך שהיא משלמת את כל מה שחסר בעולם. ואז מכיר האדם את קדושתו העליונה של כח הדיבור בכלל ואת הזרמים הגדולים של שפעי החיים כולם, ומתוכם יבוא להכיר את העושר הגדול אשר לחיי הרוח, את עז גבורתם ועומק גודל מציאותם, ויפתחו לו שערי יראת הרוממות.

ריג[עריכה]

העולם הבא וכל חמודותיו, אורו ושפעו, שכלו ותפארתו, גבורתו וחסדו, אור חייו והדר יפעתו, כולו עומד בכליל יפיו וטובו. ומה שהוא בכחה של הנשמה להתאחד באור מתוק זה, בפאר קדושתו, הרי הוא דבר של מציאות, שעושר הויה גדול יש בה. ומתוך קדושתם של צדיקים, שעולם הבא והארתו האלהית היא תשוקת חייהם, מאיר אור עולם הבא בכל העולם כולו, וחסד של נועם ד' נעשה פרוש על הכל. ושמחת המצות, שהן הן הצנורות, שטל הקודש של נועם עליון ויפעת אלהים חיים מתהלך בהן בחן זרמיו החביבים, באהבה בתענוגים, מתגדלת בגדולה רעננה, ההולכת ומתגברת מחיל אל חיל. מגן עדן מקבלים את הטיפין העליונים, המלאים טל של חיים קדושים וטהורים, מסולקים מכל שיקוע חמרי, מכל פחד שוא, מכל רפיון נשמתי, הגבורה והקדושה והתפארת, במסגרת גדולת הדעת.

ריד[עריכה]

כל מה שהאדם מתגבר ועולה בקדושה ובתשובה מתאחדים אצלו כל הפירודים, והוא מתחיל להרגיש, איך כל הענינים מתקשרים זה בזה, והכל נשרש בשורש הרוחני העליון. והתביעה הגדולה שנשמתו העליונה תובעת ממנו, שיהיה חי בעולם של אחדות ושל הרמוניה והתאמה, מתחלת היא להתמלאות. והתשוקה להיות קבוע בחצרות ד' באהלה של תורה, בשנון הלכות ודקדוקי מצוות, מתעוררת ברב נועם, בחן ושכל טוב, וברוח חסד מלא נדיבות ויושר לבב, מיסוד האהבה העליונה, המלאה דעת ויראת ד'.

רטו[עריכה]

כל חושי הנשמה תובעים ממנו את תפקידם ואת הרחבת פעולותיהם בחזקה. ובהתרחבותם הרוחנית, קשורים הם כמה תפקידים של העולם הגדול ושל המון כחות לאין תכלית, מעשיים ושכליים. החוש האלהי המזוקק, הוא יותר מן הכל, פועל על הכל, ודופק בחזקה בכל כחות החיים, לשחרר אותו מאזיקיו, כדי שיוכל לחוש ולהרגיש את הנועם האלהי, להתענג בהצחצחות העליונות כפי טבעו ומדתו. בתוכו גנוזים הם שאר הכחות הרוחניים: הצדקה והמשרים. החוש הלאומי הדופק בחזקה ותובע ממנו בנין האומה והתעלותה, תשוקה מלאה אש קודש להשתתף בשכלולה ובהתפארותה, החוש השכלי התובע ממנו את התרחבות השכל, החוש היפה התובע ממנו התגדלות הציור ביפיו וטובו בכח המדמה ובארחות החיים. החוש החברותי תובע ממנו להיות מלא נימוס יושר אנושי ודרך ארץ, והתפקידים הגופניים בכלל תובעים ממנו את פיתוח בריאותם ושחרורם במדה הנאותה לחיי הטבע הגופניים, ולחיי השכל והיושר, ולתפקידי הקודש כולם. הצמאון האלהי ההרגשי תובע ממנו את התפילה השלמה, את ההסתכלות המסתורית בכל אש יקוד אהבתה ודבקותה העליונה ועל כולם החוש האמוני מדריך אותנו לקבל באהבה וחשק עושי תורה מורשה ומסורת אבות, להתחבר לאמוני ארץ יראי ד' וחושבי שמו, ולהעלות את כל התביעות העיליות והתחתיות לעילוי של קודש עליון, שאינו נמדד בשום שכל ורגש, כ"א בשאיבה פנימית בעומק הקודש המרומם אשר להאמונה. אלהי אבי וארוממנהו.

רטז[עריכה]

את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.

ריז[עריכה]

הצמאון העמוק והלוהט, כשהוא מתחבר אל השכל החוקר והדורש, המצייר והמשכלל, משפיע הוא בו כח חיים רעננים ועליונים, מאזר הוא את כח החכמה באוזר גבורה, והגבורה משתלהבת בלהבות אור מלאי גוונים וצבעים נפלאים כעין החשמל וכמראה הבזק. כמראה אש בית לה, וגבות מלאות עינים, וגובה להם ויראה להם. נחמדו ויפו, פאר קדושים, אשרי עין רואה כל אלה. ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.

ריח[עריכה]

כשהאדם קרוב ברוחו ורעיונותיו אל התורה, מאירות עליו ההארות העליונות, ומדותיו וכל תכונותיו מתרוממות ומתעלות. מתמלאות זיו של חיים עליונים, וצנורות אורים של לשד חיים קדושים משפיעים עליו את שפעת זיום, ורגשי קרבת אלהים עדינה מפעמים אותו. ועל זאת יתפלל כל חסיד ויזהר בכל דרכיו ומעשיו, דבוריו ותנועותיו, שלא תצא מתחת ידו שום תקלה, ולא יגרום שום חטא ועון, להעשות מחיצה בינו ובין האור העליון השופע את החיים האמתיים, שהם הם הדרכים המפולשים לאושר העליון, אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ריט[עריכה]

הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה, קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו, ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין. וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש, בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש.

רכ[עריכה]

יראת ד' היא החכמה היותר עמוקה, מיוסדת על השקפת העולם היותר פנימית, והיא נותנת את היסוד העמקני לכל מדע וכל תורה, בין בקודש בין בחול. והחול עצמו כשהוא דורש את העמקנות היסודית הרי הוא מוכרח לבא למסקנא זו, שכל זמן שאין יראת ד' מבססת את המדע הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח החיצון של המושגים, שבאמת אינם בכלל חכמה. הן יראת ד' היא חכמה, שכן בלשון יונית קורין לאחת הינא.

רכא[עריכה]

יראת ד' היא החכמה היותר עמוקה, מיוסדת על השקפת העולם היותר פנימית, והיא נותנת את היסוד העמקני לכל מדע, וכל תורה, בין בקודש בין בחול. והחול עצמו, כשהוא דורש את העמקנות היסודית, הרי הוא מוכרח לבוא למסקנה זו, שכל זמן שאין יראת ד' מבססת את המדע, הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח החיצון של המושגים, שבאמת אינם בכלל חכמה, הן יראת ד' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הינא. מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית, העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הופכיים מאיימת היא מאד. והנורא, זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה, והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואוהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל, הדר חכמה יראה. שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.

רכב[עריכה]

מי יודע את עומק צערי, מי יוכל לשערו, הנני כלוא במצרים רבים, בגבולים שונים, ורוחי שואף למרחבים נשאים. צמאה נפשי לאלהים. אור האצילות הוא חיי רוחי. אמונת אלהים גדולה בלא שום מעצור טבעי, הגיוני, נמוסי, מוסרי, הוא משוש חיי. כל מה שהוא מוגדר, הרי הוא חולין לגבי הקודש העליון, אשר אותו אנכי מבקש. חולת אהבה אני. מה קשה לי הלימוד, מה קשה עלי ההסתגלות אל הפרטים. הימים אני אוהב, השיטות השמימיות - להם אני מתגעגע. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך.

רכג[עריכה]

הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא זרחה לנו לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של הטבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש, ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. ורוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

רכד[עריכה]

יתפתח הישוב בארץ-ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים: הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ד' אלהי ישראל בעולם, ואין צריך לומר בקרבה פנימה. המורך ודלדול הכח, השורר עכשיו, מונע הוא את גאון האומה מלהופיע בעולם, מעכב הוא את המהלך החי של המצות המעשיות וקשר האמונה האלהית אשר בתוכן מלהופיע בכל הדרו. אבל יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים והחיים הישראליים, מתוך הכרח פנימי ומתוך הכרה חופשית גם יחד, יעשו באותו הצביון הראוי להם, - והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה, בלא שום נפילה חמרנית, כי אם תשובה פנימית נובעת מעומק האמת שבאור החיים של הנשמה. אין להצטער כלל מזרמי הרוח הלאומי הטבעי ההולך וסואן. גם הקלקולים שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבא לכלל בנין ותקון.

רכה[עריכה]

אופיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת-ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. ורק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, ושם העיר מיום ד' שמה. מצב הגאולה זהו יסוד החזון של הרזים, שכנסת-ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא בריך הוא וכל חייליו יבואו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיחדות המרוכזות בכנסת-ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו ייתי ואזכה דאיתיב בטוא דכופתא דחמריה.

רכו[עריכה]

החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון. הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עליתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום. רק המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט.

רכז[עריכה]

ההשכלה החפשית באמת, המשוחררת מכל כבלי הדמיון הכוזב שטמטום הלב גורם לו, מערכת היא תמיד את הערך הכללי ביחשי הפרט. האדם הפרטי אבר הוא מהכלל כולו, ובערך יותר מתרחב - מההויה כולה. בתיקונו המוסרי של אדם יחידי, לא הוא לבדו מתעלה, כ"א המציאות כולה מתעלה עמו. לחשוב פחות מזה אי אפשר. רק טמטום הלב הוא יוכל לגרום, שערך חשבונו של עולם כזה לא יוחש מפני גודל בהירות האמת שבו, שהוא מטשטש את העינים החלשות.

רכח[עריכה]

כמה דקדוק הפרטים ההלכותיים והפלפול מעכירים לפעמים את רוחי השואף לגדולות ולכללות. ומ"מ צריך אני להתגבר ולהכשיר את עצמי הכשרה הגונה, שאהיה ראוי ג"כ לבירור הלכה, ולפעמים גם לפלפולים רגילים, כי סוף כל סוף לא ישנה אדם ממנהג המקום, וממדת ד"א היא שלא להיות ער בין הישנים ולא ישן בין הערים. וכשמקבלים איזה הגבלה מצד מדת ד"א, באה ההרחבה הרוחנית אל הנפש מצד הרעיון הגדול האצור בכלל מדת דרך ארץ, המתקן את התרבות הכללית של הבריות.

רכט[עריכה]

מטבעי אני נתבע לעשות כל הדברים לשם פעלם ולדבר בם לשמן. וכל מיני הפניות, ופגמי המחשבות והרצונות, הנם אצלי רק צדדים חיצוניים, שאם אתחזק באמונה גדולה בסגולת אור נשמתי, המאוחדת עם ענוה טהורה, אז אנצח את הכל, ואור ד' יאיר עלי בבהירות והרחבה, ואוכל לדבר דברי אמת בלא שום פחד ובלא שום משוא פנים בעולם.

רל[עריכה]

כשמזדמן הדבר, ומתוך החשק להיות מאחז בדרגה עליונה אידיאלית ברצונו ובציור הכרתו, המדרגות הרגילות משתמטות ממנו, ונעשה שבור והרוס מאין תורה, מאין מוסר, מאין שלוה, מאין שמחה, מאין מעשים טובים, והוא בכ"ז עוסק בתפילה, מבקש מיוצרו כל צרכיו הגשמיים והרוחניים, צרכי עצמו וצרכי אחרים, מתפתח ע"י זה חוש האמונה בגדלו, וההכרה האלהית, שהיא אור העולם והחיים הולכת ומתגברת בקרבו, וסוף סוף יבא לאותה המדה העליונה של - ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

רלא[עריכה]

ת"ח מארין דרזין, הקב"ה נותן להם כח גדול בנפש הבהמית שלהם, כדי שיצטרכו דוקא אותה האש העליונה של רזי תורה כדי לזככה, וממילא כחה אחר הזיכוך הוא חזק הרבה יותר, כמו שבעולם בכלל ישנם בהמות חזקות הרבה מהאדם. ומזה בא ההכרח לת"ח, שאור ד' הרזי קרוב ללבבם, שלא יעזבו את דרכם להסתפק בפשטין דאורייתא, כי להם עומד הדבר בסכנה נפשית, שלא תזוכך נפשם הבהמית ע"י אותו האור הפושר לעומת עזותה של נפש הבהמית אשר להם.

רלב[עריכה]

בעלי הפנימיות, מתוך עומק יסוד התורה הם יונקים. מחדשים הם את הארותיהם מתוך עצמיות הארתה של נשמת התורה, וקשה להם מאד לפרט את הענפים מתוך ההתגלמות החיצוניות שלהם, שהם באים ממדרשי המילים, בלא שאיבה של תוכן חיים כלליים. רק כשהם דולים מבארות העמוקים, מתברכים על ידם הענפים מאליהם.

רלג[עריכה]

קשה לי מאד לעסוק בעניני הלכה לבד, וכן בעניני אגדה לבד, בעניני נגלה לבד ובעניני נסתר לבד. כמו כן קשה לי לנטות ברעיון בדרך אמונה פשוטה לבד, או בדרך מחקר והגיון לבד, וכן בתכונת ההתבודדות לבד, ובתכונת הרעות והחברותיות לבד כי כל הזרמים שולטים בי, האמונה והחקירה, הלאומיות והמוסר, ההלכה וההגדה, הנגלה והנסתר, הבקורת והשירה את הכל אני מוכרח לספוג, ומתוך האחדות של המרומים העליונים, אני הולך וצועד לדבקה בד' באמת, ולהעלות את אור קודש של כנסת ישראל, ברעיון ובמעשה, למקור חייה. הנני חולם חלומות של גדולי גדולות, לשחקים אני מרקיע. מעצור אין לרוח דמיוני, ולשאיפתי הקבועה באושר ובטוב, בטוהר ובקודש, אני משתוקק תמיד להתדבק. הטבעיות הטהורה של היצור, של האומה, של האיש, של השעה, של הנצח, ומה שמקיף אותה, ומה שממלא את כל תוכן חייה, היא משוש חיי. כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי. גדול ד' ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר. אבא בגבורות ד' אשמיע כל תהילתו. אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד.

רלד[עריכה]

נחלים גדולים משתפכים בלבבי. מעינות גדולים רחבי ידים נפתחים לפני. התורה, המצות ואורותיהם, הולכים ומזריחים עלי את זוהר קויהם. אשרי חלקי, כי אמונה גדולה, אמונת אל חי העולמים, אל אלהי ישראל, אלהי עולם ד', היא חלקי וחבל נחלתי, גורלי וכוסי, ישעי וחפצי. הכל מצטייר לפני בשיטה שלמה ומבהקת. שפתי קצרה ועיפה מגלות על ידה גם קצה קצתה מרעננות אור החיים הרוחניים, הממלאים את כל קרבי. כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך. ואני אשיר עוזך, ארנן לבוקר חסדיך.

רלה[עריכה]

מלא שמחה אני, מלא גדולה, מלא שפלות, מלא מרירות, מלא נועם, מלא עונג, מלא אהבה, מלא קנאה, מלא זעם, מלא חסד, מלא טוב לכל. אשרי אדם שומע לי. אשרי נותן לי את הערך הפנימי הראוי לי לפי חמדת סגולתי. הוא ירומם אף ינשא, ישוגב מכל עוני, יתקדש ויטהר, וד' אלהים עמו.

רלו[עריכה]

אמתת מהותי מתגלה ברגעי גדלותי. עצם צביוני מתבלט רק בעת עמידת נשמתי במלא שיעור קומתה. גאותי גאות ד' היא. מתגאה אני באלוהי עולם, גדל העצה ורב העליליה, אשר לגדולתו אין חקר, גאות שחקים מאזרת אותי גדולה. שפלתי עדי ארץ. עני ונכה רוח אני. סובל אני בקרבי את מכאובי העולם וכל ענותיו, ודלות דליו המדוכדכים, אסירי העוני המיואשים מכל תוחלת, המלאים ארסי מרורים במעמקי לבם הפצוע. חבר אני למרי נפש, מצטער אני בצער נשמתם. הם עומדים להושע תשועת עולמים. אור ד' עליהם יופיע, ובשמו תרום קרנם.

רלז[עריכה]

הנני צריך לשחרר את ספרותי מכבליה. מפני מה איני יכול לכתוב את עומק רעיונותי בדרך ישרה, בלא סיבוך, בלא הרכבה יתירה, כ"א דברים כמשמעם, להגלימם כפי סדר יצירתם? זהו סוד מסותר, נעו מעגלותיה של אורח החיים, וטלטל הקב"ה שביליה של תורה. מניעות גדולות עומדות נגד כל התגלות רוחנית עליונה, שלא תופיע בכל הרחבתה. אין העולם כדאי לאורה יתירה. אבל אנו חייבים ללחום עם המניעות. עומק החסד ינצח את הכל, ערפלי המחשכים יסורו, ינוסו הצללים, וכבוד ד' ואורו יופיע. כהניך ילבשו צדק וחסידיך רנן ירננו. עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר. אודך בעמים אלהים, אזמרך בלאומים. כי גדול עד שמים חסדיך, ואמונתך עד שחקים. על כן אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלוהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. בשרתי צדק בקהל רב, שפתי לא אכלא, ד' אתה ידעת.

רלח[עריכה]

כל הצדקות וכל הרשעות, כל האמתיות וכל השקרים, כל הטובות וכל הרעות, מצטרפות הכל לאגודה אחת, גדולה ונפלאה, שהטוב העליון של היצירה זורח על גבי כולם. אשרי אדם מעמיק בעומק הקפת הכללות, הוא ימצא נועם בכל מר, טוהר בכל טומאה, אמת בכל שקר, צדק בכל רשע, ויכוף את כל רע וכל רשע, כל שקר וכל כיעור, להיות מתהפך לאופי האמת והצדק, האור והטוב. על הפרטים של כללים גדולים הללו כל תורת המוסר העליונה מיוסדת היא. והצורך שי התגלות האלהות בדרכי החיים הוא בא בעיקרו מפני הסתר המפליא שהטובה המסולאה גנוזה בתוכו, אשר רק ברצון ד' וומתגלה תוכל דרך אורה זו להגלות, ולהסתמן בכל מפעל בחיים, נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.

רלט[עריכה]

שבים אנו אל מושגי הטבע גם במובן הרוחני, וזוהי תפארתנו. הרוחניות, המוסר, השקיקה האלהית, כשהיא מוכרחת בתור חטיבה טבעית, הרי היא מארגנת את האדם העולם והחיים במערכה של אושר עליון נשגב אידיאלי, והעולם הולך ומתתקן במלכות שדי. מי זה לא ישתוקק לזה, שיהיה הטוב והצדק טבע קנוי בכל נפש, ומי זה לא ישאף, שהוד החיים העליונים בהוד רוחניותם ושיגוב מציאותם יהיו מאוגדים בעוצם הטבעיות שלנו. מי לא ידע שנצחון הטוב והחיים על הרע והמות הוא מאוחז בהקביעות של הטוב והחיים בתוכיות הטבע המסודרת האיתנה. ובתוך המושג של הטבע מבינים אנו כבר, מה היא העבודה האלהית, מה היא חובתה של תורה בקיומה ותלמודה, עד כמה העולם צריך מזון ופרנסה רוחנית, כדי להתקיים באופיו, כדי שהאידיאליות תעמד בו בראש.

רמ[עריכה]

אנחנו נקח מן הטבע את העז שלה, את איתניותה, את הסדר המדויק שלה, את התמדתה ושקידתה, את מתינותה, ואת העמדה הבטוחה המתגלה בחזיונותיה לגבי עצמה. אבל נשתחרר מעורונה, מפראותה, מהכרחותה העבדותית, משלילת כונתה, וחסרון אידיאליותה, והננו אז הולכים קוממיות, צועדים על במתי ארץ, נוחלים נחלה בלי מצרים, לובשים עז והדר, ושוחקים ליום אחרון.

רמא[עריכה]

לשוב אל התורה המעשית כולה בחיבוב כל פרטיה ולימודיה ואפילו פלפוליה, אפשר יחד עם התרבות העליונה, ע"י הופעה גדולה רוחנית שירתית, שמוצאת פלגים יבלי מים חיים רוחניים, ציוריים, אידיאליים, גם בכל המקומות היבשים של החוקים ודקדוקי פלפוליהם. השירה מתפשטת על הכל, והרעיון הציורי, שמעבר מזה הרי הוא כחלום של הזיה, הוא מעבר השני המיטב שביצירות הרוח היותר נשגבים.

רמב[עריכה]

אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולם מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מ"מ מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.

רמג[עריכה]

מתירא הוא האדם האלילי מפני האמונה הגדולה באלהים, מפני גודל האיכות הנשמתית שבפליאתה והדר גאונה. חושב הוא שיבולע כולו ויכחד באש הגדולה הזאת של גאות אין סוף, ובורח הוא בנקיקי סלעים, של תאוות חומריות, של בילויי זמנים בהוללות, ושל כל עסקי החיים הצריכים ושאינם צריכים, כדי להסתר מהאור הגדול של השיגוב האלהי המעור את עיניו. אבל לא יועיל בכל מנוסתו. האור המלא כל חודר הוא וחודר, ממלא הוא קרב וכליות, ודורש הוא דוקא את ההסתגלות אליו, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. ותוכני החיים של הכלל ושל הפרט, שע"פ ההסתגלות להחיים הספוגים מהאורה של המחשבה, העזוזיות, הבטחה והעמדה, הרעננות והתפארת, שבתוכן העליון של הוד אלהים עליון, הם ממלאים את כל הככר הרוחני אשר לישראל, ומפטמים בריח בשמיהם גם את כל המרחביים הגשמיים שלהם. כל הנותר בציון והנשאר בירושלם קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים.

רמד[עריכה]

יצירתי זורמת כמעיני מים, מכה גלים היא, תוססת תמיד, מזלת פלגים יבלי מים, גאון נשמתי בקרבי תמיד חי ופועל. השקפתי המלאה אור קודש, מתרחבת היא והולכת. הנני קרוא לאומץ ולגבורה, ולחזק ולאמץ לב כל נחשלים. תפילתי ממקור נשמתי היא הולכת, גדולה היא ומלאה גאות ד'.

רמה[עריכה]

נקודה קטנה, שממנה נמשך קו דק מאד, הוא מבדיל בין רצון עדין וקדוש, ובין גס ועכור. הציור השכלי, המרופד בהרגשה מוסרית, שיש בו ג"כ מניות של התלהבות אשר לגבורה, הוא מעדן את הרצון. לפעמים מתחיל רצון שפל, עכור וגס, להתהוות, והוא עולה ע"י מה שמתקשר בו הציור השכלי המוסרי, עד שמתהפך הוא בעצמו לרצון קדוש ועדין, והרי הניצוצות עולות מתהומא תתאה לרום מעלה. ולפעמים רצון עדין מתחיל בגילוייו, ומתעכר הוא בדרך הילוכו מדי פגשו ברצון גס ומכוער, שהוא סוחף אותו אחריו, והרי הוא הולך ונפגם, עד שיורד לדיוטא התחתונה, והרי הניצוצות הקדושים יורדים, נופלים אל הקליפה, ומעומק שאול הם משועים ודורשים את תיקונם.

רמו[עריכה]

מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון איננו יכול לינק ממקור תחתון. המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו עסוקים בעיון וסדר חיים המתאים למדתם, הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק, וממקום הקרוב והקטן לא ינתן להם מזון רוחני.

רמז[עריכה]

החושב העומד על עמדתו העצמית, מחויב הוא לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזאת אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול של חיים מדעיים ומוסריים. כל הדברים הכלליים, שהם משוטטים בעולם הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת בפני עצמה, ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות והמעשיות של הכלל כולו.

רמח[עריכה]

האנשים הרוחניים מוכרחים להיות שומרים תמיד על הלך נפשם הפנימית, רגש של טובה כשמתלהב אצלם יש לו עסק עם צורך נפשי קבוע, שהוא בא אליהם מעולם מסודר, מלא חיים ורזי טוהר. לפעמים צריכה הנטיה להיות נשקלת בפלס השכל, ולפעמים מתגברת היא על כל משקל. יש מין הכרה פנימית, שמבררת לאדם בירור גמור, שנשמתו במלא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאה אמת, יותר מכל שכל מדוד ושקול.

רמט[עריכה]

כשאין האדם יכול להכנס בעולם של שום מדע, של שום מוסר מוקצב, של שום תוכן כתוב, ולבו עלז בקרבו עליזה רוחנית, ואהבה אצילית ממלאה את כל קרביו, הרי אור הקודש שממעל לכל תורה וכל שם אלהי מתפשט בקרבו, והרי הוא הולך ומתעלה על במתי ארץ, נוחל נחלת יעקב בלי מצרים, וקדושה קבועה מעטרתו, שהיא נותנת את לשד חייה, המתגלה בעת הירידה והתיקונים המוגבלים, שחיי החברה וחיי הטבע הגופני גורמים לתביעתם. ואז זה החפשי, המלא חירות, מתמלא רוח ד' של עבד נאמן, שכליל תפארת בראשו.

רנ[עריכה]

עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. אע"פ שזהו יפיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. אבל בעל הנשמה, המפוארת בהדר קדשה, הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד. והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים. והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.