שמונה קבצים ג קנא-ר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים ג · קנא-ר · >>

קנא[עריכה]

הקישור הפרטי לעניני קרקעות ועניני כבישה, מקלקל הוא את היחש האידיאלי שיש בזה, ופוגם את קדושתו. ע"כ לא יהיה לכהנים ולויים חלק בארץ ובביזה, ומשוח מלחמה מלא אש קודש.

קנב[עריכה]

תקוה ורצון, זהו יסוד החיים הרוחניים שמתגלים באדם. וכפי מדת צדקו של האדם הם מצטיירים באופן היותר טוב ונעים, והם עצמם הנועם והטוב, ומהותיותם מתחדשת מתוכיותם בכל עת.

קנג[עריכה]

הננו נתבעים לאחד ולהתאים את מחשבותינו.יסורים אנו מרגישים מהעדר ההתאחדות, אבל מכאובים יותר נוראים מאי ההתאמה. וכל מה שאנו מתעלים אל הסכמת החפץ להתאים ולאחד את כל אברינו הרוחניים, כן מתגברים אצלנו הכחות העליונים, שהם באמת מאחדים ומתאימים את כל ישותנו.

קנד[עריכה]

יותר מכל עם ולשון אין אנחנו יכולים לסבול את הסתירה, ואת אי האחדות הנפשית. סגולת עולמים היא בנו, השלום והאיחוד, בצורתם האידיאלית. ולכן כל פיזורנו הוא רק עראי, והננו עתידים להתאחד, ולהיות גוי אחד בארץ.

קנה[עריכה]

המציאות הגשמית כולה היא רק נקודה קטנה, שעליה חלים השפעות של חזיונות גדולים לאין תכלית. והאדם, כשהוא משועבד אל הגשמיות, חושב הוא שהוא בא לאמתת המציאות, ובאמת הוא בא אל המיעוט היותר קטן, שמונע ממנו את האור של כל החזיונות. ודוגמת המציאות הגשמית יש בכל ענין של מצי אות, שיש לגבי נקודתו עולמות גדולים של חזיונות, שלגבי המשיג בקטנותו המציאות היא העקר, ומתוך זה מצטמצם הכל ומתחשך, ולגבי הגדלות - החזיונות הם העקר. והוא עולה ומתגדל ע"י שחרורו זה, שהוא מתעלה מהקוטן המצומצם אל הגודל המתרחב, ומתוך כך הוא בא להבחין מה הוא המציאות האמיתית, והנקודה המצומצמת בעצמה הרי היא מתעלה, ונשמתה ממלאה את ההקפים כולם.

קנו[עריכה]

אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם, הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז, כל חי רוחני עליון ותחתון מתעדן, ומתמלא הגיון של שירה וחדות נועמים, הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו האלהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.

קנז[עריכה]

כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

קנח[עריכה]

עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולא חיורא, גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה . זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בהצד העיוני יש לדון הרבה, למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה להיות גנוזה גם בהסתה והדחה, וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים. וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלם, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא. ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם,וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב. ועל ישרי לב, גבורי כח, העוסקים בעבודת הקודש, באמת ובתמים, לזכך את כל המחשבות, הפועלות בחיים ובמציאותם, מהשמרים שלהן, ולהעמידן על התוכן היותר צח וברור. ואז דוקא ממחשבות המעורבות ברשעה וטומאה יוצא אור גדול, שמחדש כח של חיים, העולה על גבי השמות הרגילים בעולם, ומתאים אל התכנים העצמיים, שהם יותר מבוררים ויותר חזקים במציאות, יותר מאמצים את הרוח, ויותר משפרים את החיים, ומרעננים אותם.

קנט[עריכה]

הרצון הארצי החזק שאצל בעלי החיים, שאין להם הופעה שכלית גדולה, גם הוא מתחלש קצת מרעננותו ואומץ היש שלו בדחיקת פעלו, על ידי אותו הקורטוב האידיאלי הרצוני הנכנס בתוכו, והוא יונק את אומצו הגמור מתוך חיבורו עם עולם הצומח, שאין בו אפילו אותה ההפרעה המועטת של גילוי החיים. והצומח, עם כל זרמתו הבריאה, הבלתי מפוקפקת, מסובל הוא מנדידה וטפול ציורי מוגבל, והוא מתרפא מחולשתו על ידי התבססות חיבורו עם העולם הדוממי, שבו נפש בעלת קביעות ואומץ עמידה תדירית. ופסגת החיים עולה היא באדם, ונחלשת הרבה על ידי החופש אשר לרצון, ומשיגה את אמוצה על ידי בסיסה וחבורה בעולם החי, המגושם. והשדרות האנושיות לפי התפלגותן הולך משפט זה וחורז בהן, הצד האידיאלי עומד להתמוטט מחולשה שבעדינות, ומשיג את תקומתו על ידי הביסוס שמתבסס הוא בהצד הממשי שבהויה וככה נעשים כל ברואי עולם חטיבה אחת, ואומות ומפלגות, ובעלי דעות ואופיים שונים, בונים יחד עולם מלא, שהוא מלא עז והדר יחדו.

קס[עריכה]

כשהנטיה הרוחנית מתגברת מתוך הדוחק, מפני שהעולם החמרי הרוס הוא ומטושטש, אף על פי שאנו מוצאים בה הרבה קדושה ופאר אידיאלי, מכל מקום הרי היא לקויה בחולשה גדולה, ומוכרחת לבא אחרי כן תקופה של נטיה לעולם החמרי, לשכללו ולסדרו בכל מכונותיו. ובעוד שהנשמה הכללית והפרטית עוסקת בתיקון עולם חמרי זה, הרי היא מתקצפת על הליקויים שבעולם הרוחני, הנראים מתוך הליקויים שבעולם החמרי, שגרמו את התפשטותו. ומכל מקום הולכת השפעת התיקון ומשכללת את העולם החמרי, ומיד כשהוא משתכלל, חוזרת הנטיה הרוחנית לפעם ברב כח, ומתחברים שני העולמים בהרמוניה אחת, והשמים והארץ מתאחדים, במילוי והשלמה.

קסא[עריכה]

בעלי הרוחניות הגדולים, ממוזג הוא כ"כ צדם הרוחני עם צדם הגשמי, עד שבהתמעטות ההשפעה הרוחנית אצלם משתוממים, וגופם מתחלש. והם חיים מזיו השכינה ומאור העליון של הנשמה, שרק באור ד' יביטו וינהרו. והם הם הצדיקים, שהם קרובים לתשובה מאהבה.

קסב[עריכה]

כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להויות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, מחשבותיו מתקדשות בקדושת הרבים, ומוסרו מתעלה להיות צדיק לרבים, ואור נשמתו מתחילה להאיר בקדושת אורו של משיח. וכפי מה שהחשק להיטיב מתגבר בו על עניני החיים המוגבלים ותוכניהם, כן יותר ויותר הולך רוחו ומתעלה, ואופקים רחבים עליונים רוחניים, שאין להם קץ ותכלית להשלמתם, בעולמים עליונים, בגנזי מרומים, באוצרות של מעלה, מתרחבים לפניו ומתגלים לרוחו, ובהם הוא רודה, להשכיל ולהיטיב, להרבות אור אושר וקודש. והרי הוא עומד בקשר תדירי עם ההמון הגדול של צבא מרום, קדושי עליון, מעריצי קדוש יעקב, מן העולם עד העולם.

קסג[עריכה]

הצמאון האלהי והתענוג הממוזג בו.ביחד עם הצער של חולת האהבה האלהית, בשעה שהוא מתפרץ בשטפו בנשמותיהם של צדיקים, הרי הוא ממלאם גודל אין חקר. והם מתנשאים בהרחבת דעת ואור חסד גדול להשפיע מאורותיהם המצוחצחים על כל עדת ישראל, להשביע נפשות שוקקות, ולסלוח לכל חטא עון ופשע ברחמים גדולים ובאהבה רבה. וכעת רצון כזאת אשרי מי שפוגש אז את קדושי עליון הללו, בהיותם עסוקים במרום קדושת אור חסד אלהים,וכל המקבל פניהם כמקבל פני שכינה ממש. אשרי העם יודעי תרועה, ד' באור פניך יהלכון, בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו.

קסד[עריכה]

באוצר הדמיון מונח כל האמת וכל הגודל, שמתברר קמעא על ידי כמה צנורות, מקטינים ומזככים, של השכל. הננו קרואים להופיע באור הדמיון שלנו, בכל הוד חייו, בכל יקר תפארת גדולת קדושתו, על הככר העולמי, אשר כל באי עולם אלינו יביטו וינהרו. השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו, העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית, באיתניות עצמיות הויתה. הבו גודל לעז החיים של דמיוננו העליון, המתנשא מעל כל המצרים וההגבלות היבשות אשר לתנאי המציאות. העניה והיבשה. בגבורת הדמיון, הרטוב ומלא לשד חיים, הננו מתנשאים גבוה גבוה, והוא מתאחד בשכל העליון, אשר שם שכל לא יאות לו מפני גדלו וחוסן הארתו. שמרו את הסגולה הנעלמת. את התושיה האלמותית, את הברק האלהי, המזהיר ומתנוצץ מסוף העולם ועד סופו, האוצר בדרכי חיים, שפי ד' דבר להורותם לנו, בארחות אמונה וחינוך גבוהים מעל שמים, שהם מתנשאים בשיאם גבוה מעל גבוה, ויורדים בעז ענותם לרשת ארץ, להדריך רבבות עם, להחיות מתים, לעודד ענוים. לפאר ולהדר כל הולכי קדורנית. שובו אתיו, שובו וחיו. היו לעם. היו גוי קדוש ועם עליון, כאשר נוסדתם מראש מקדם, בררו לעצמכם את עומק גודל הויתכם. התנשאו לתעצומות עזכם. אל תפחדו מגערת אדם, אל תבהלו מחלומות של פתאים, דגלו בדגל עליון על כל, אשר בו ידגל עם בחיר אל אלהי עולם.

קסה[עריכה]

לפעמים עולים ע"י מחשבות גבוהות למקום עליון כ"כ - עד שאין בו שום תפיסה של חיים רוחניים, מפני שאינו הולם כלל אל הדוגמא של האדם, ושל כל נברא בכלל - ומסתכנים מצד דקות האויר מחניקה רוחנית. עד ששבים ויורדים אל המקום שאוירא דא"י המחכים שרוי שם, ואז שב רוח האדם אליו, והולך וחי בתורת ד' תמימה משיבת נפש.

קסו[עריכה]

המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלהי. וכדאי הדבר, שיטעה האדם בכמה טעיות בדרך מהלכו, ובלבד שיבסס את חזון עולמו ומוסר חייו על פי אותו העומק של המוסר האלהי, משימעט בכשלונות ויחיה חיים רוחניים רפויים, על ידי השפעה שטחית של המוסר החלוני.

קסז[עריכה]

על ידי ההרגל בקדושת המעשה, קדושת המחשבה, וקדושת הדבקות האלהית בהרגשה וחשק פנימי, בשקידת התורה והחכמה האלהית המקובלת, מתחדש, באדם חוש מיוחד שבו הוא מבחין בין הטעם של הגיון שנובע מקדושה, ובין הגיון של חול. ויבין אז הטעם המיוחד של שמחה של מצוה, שהוא מעודן באין ערוך מכל מין שמחה שבעולם, והטעם המיוחד של נועם ההשכלה שיוצא מכל ענין של תורה וקדושה בהרגשתה, לעומת הנועם של חול, הרוחני, היוצא מכל הרגשת עידון רוחני שבחיי החול המדעיים. וכל אשר יתיחד האדם יותר בטהרת לבבו, בגבורת קודש, וישים לבו לאהבת ד' העליונה, לזיקוק המדות, במקור הטוהר האלהי, כה תתגבר בו ההבחנה הברורה,המאזרת את כח הקודש שלו, עד שימצא עז באלהים סלה.

קסח[עריכה]

האדם צריך להרגיל את עצמו, להביט על כל ידיעה רוחנית מעולם הרוחני שמופיעה לפניו, בתאבדעות, כאותה התאבדעות של ידיעות מארץ מרחקים נפלאה. ואז יוכל להרגיש את נועם התורה, ואת הרעננות שהיא מכניסה אל הנשמה בכל הופעותיה, ויחוש את הוד הספרות והשירה הפרוש על כל דבר גדול ודבר קטן מהגיונותיה של תורה במדה גדולה כזו, שיוכל לחבבם על כל העולם, על הקרובים ועל הרחוקים. ולעולם יצייר בעצמו, שזה הרעיון המבוטא או המוצג ברוח לפניו, הוא תוכן חי מלא כח יצירה, שבו ספונים כחות רבים לחולל גם הם חדשות ונצורות.

קסט[עריכה]

חידוש הנשמה והתעלותה, בא ע"י הלימוד העליון, וההגיון האלהי בעומק הרזים העליונים. אבל הקביעות של טוהר המדות, בא ע"י המצות המעשיות ולימודי ההלכה השייכים להם, ובמדת החול - מידיעת העולם החמרי ופרטיו, הליכות דרך ארץ וישובו של עולם.

קע[עריכה]

לפעמים, מתוך החשק הגדול שיש לצדיק לשלמות העליונה, ולאשתאבא בגופא דמלכא בשלימות אמיתית, כשמבלבלים אותו, נכנס הוא בכעס גדול על העולם, ויצאו דברים מפיו כרוגזה וקפדנות על יחידים או על רבים. אבל אין הדברים יוצאים כלל מן הלב, והם בכלל פצעי אוהב, כי לב הצדיק מלא אהבה רבה לכל הברואים, בין לצדיקים בין לרשעים, בין לישראל בין לאוה"ע, ואפילו לכל בעה"ח בכלל ובפרט, ואת הכל הוא מכריע לכף זכות. ומי שיודע בעצמו, שעיקר תכונתו היא תכונת החסד ההטבה והאהבה, אע"פ שלפעמים, מתוך איזה צער ומרירות, יבטא בשפתיו איזה דברי כעס וקפדנות - אע"פ שצריך הוא לישב את דעתו, ולשוב בתשובה על כל דיבור ורעיון שהוא שלא כשורה, ושאינו ע"פ השלימות האמיתית של המדות הטובות - מ"מ לא יפול לבו ע"ז כלל, וע"ז נאמר אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה, וע"פ רוב, הפסקות כאלה מוסיפות אחרי עברן אורה יותר בהירה בנשמה, והופעת אהבה יותר אדירה וחודרת, ותביעה פנימית להתפלל על הדור, על כל צרכיו, וביחוד על הרשעים שיחזרו בתשובה, כדי שיהיה העולם מתוקן ע"פ האידיאל האלהי, שזהו עטרת החפצים כולם, שלב מלא דעה ויושר אנושי בהיר באמת משתוקק לזה תמיד, ותאות צדיקים אך טוב.

קעא[עריכה]

כשהאהבה הלאומית מתגברת, מתלהבת היא על תורת ישראל, לאהבה אותה בין בלמוד בין במעשה. והחשק המתפתח מביא לידי אהבה מפעלת את הבליטה של הפרטים ופרטי הפרטים, בין בתלמוד בין בקיום המעשי. וצריך כל צדיק להגביר בעצמו ובעולם את אש האהבה הלאומית בישראל, ולהגבירה בכל מיני השפעות שבעולם, ובטוח יהיה שסוף כל סוף תבא אהבה כללית זו לבשול פריה הגמור עד כדי הולדת תולדותיה, שהם המעשים, המדות והדעות של כל התורה כולה בכל מלואה וטובה ; וכל מה שאנו רואים שישנם אנשים מתאמרים באהבת ישראל, ולבם רחק מהתורה, מלמודה וקיומה, הוא מפני שעדיין אהבתם בוסרית היא, וכרמינו סמדר.

קעב[עריכה]

ההשתקעות החומרנית מביאה לבסוף לידי שפיכת דמים. אע"פ שבתחילה אינה אלא מבצרת את החיים, ומקנאה נגד הרשלנות, ומסדרת ישובו של עולם, אבל בסוף יורדות הן המדות ומתחשכות, עד שהחיה שבאדם חוזרת וניעורה, וזוהמת הנחש שנתגלמה בקין הורג אחיו, מתחילה לקשקש, וטומאת הרצח מתגלה. לכן ראוי לכל טהורי לב לעמד על המשמר, ובעת תגבורתה של הנטיה החמרנית, לעשות לד' בהתעלות האצילות של השאיפות הקדושות, שהחסד והאהבה, נועם ד' ויקרת האדם, מבוססים בהן.

קעג[עריכה]

יש בדמיון מעלות כאלה, שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר של העולם המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון. וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה. על כן קטנה היא מאד האישיות העכשוית לגבי האישיות הקדומה, ביחוד אצל הגדולים, שנתבגר הדמיון שלהם, ורכש לו את המניות הדרושות מהשכל המעשי. ובצדק הננו מכריזים גם כעת, אחרי ההתפתחות הגדולה של ההשכלות המודרניות, אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים.

קעד[עריכה]

החזון בא מרוב ענין. האותיות המחשביות הולכות ומתגלמות, באות הן מעולם רחוק, מעולם מלא מחשבה, הכרה, אורה ובירור, מעולם שמרוב ידיעה הוא לנו מלא תעלומה. באות האותיות ומתקרבות לנו, משתפלות אלינו דרגה אחר דרגה, עד אשר נקשיב בקול המחשבה, והנה תבות נוצרות, משפטים נולדים, עולם מלא דבורים מצטיר במחשבתנו. והעולם ההוא שירד מאצילותו לבריאתו, חודר הוא אל יצירתו, דוחף הוא על כלי המבטא, והם עושים פקודתם, דובבות השפתים,והנה קול מדבר, פלא הוא ויהי לפלא.

קעה[עריכה]

בהתגלותן של האותיות, הרי הן מרוכזות במרכזי המחשבה, לוקחות אתן את כל אוצר החיים שבמחשבה הרחבה, המתפשטת ברב אורה, בזוהר עליון, שאין בו הגיון מבורר ואות חטוב. על כן מלא כח הוא האות, פועל נוראות הוא, כשהוא הולך בשבילו, כשהוא מתחבר במקורו, כשמשתפכים בו כל שפעות החיים שבאוצר המחשבה, אשר לעולמי עד. אלה הם פלאי השמות, אדירי החיים, מכריעי הכחות, זיקי היש, שהאין העליון מבזקם ברב חילו. ואין לפרש עלום שמך.

קעו[עריכה]

כשרוח החופש מתאזרח בעולם, החיים מתעדנים, והכל מלא רצון. אז מתעורר בחזקה הרגש הטהור של הכרת טובה, ומביא להופעה אלהית אצילית, קשורה בשמחת החיים ומילואם. כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, אלא מתוך התמצית של כל הקרבנות הבטלים, הרי הוא מתמר ועולה ברב כח.

קעז[עריכה]

על הגוף, בתור מרכז חיים מצומצם ומוגבל, פועלת היא נשמת החיים הרחבה והמתפשטת במעופה למרחקים עולמיים. אידיאליים הם מאד טהרת הגוף, חסנו, בריאותו, חילוץ עצמותיו, ערות חייו, אור וחום רגשותיו. העולמים כולם הנם הגוף של הנשמה האלהית, אצילות השכינה מלכות שמים, העשירה המתפשטת. בעולמנו מרגישים את רכוזה על פי מדותינו. על כל יציר נברא היא מתפשטת, על כללות היצירה היא מתרכזת, מאירה היא באור חייה, מגלה היא את עשרה וכבודה, בעולם החי היא מתגלה בצביונה המיוחד, באנושיות כולה ברב חוסן ובליטה הדורה, בעזוז קודש הרי היא מתגלה בכנסת-ישראל זאת היא מנוחתה, טרקלינה הכלול בהדר תפארתו. מי שחודר בנשמה הישראלית, מסתכל באופיה המצוין והמיוחד, בהודה ההיסטורי, בגורלה, בנצח קיומה, והופעת חייה, במחשבות הגיונותיה, בשאיפותיה, תקותיה, חלומותיה ויעודיה, בטחונה ואמתה, הרי הוא מוצא כמה נאה הוא המרכז אשר לבחירה האלהית, אשר לאצילות השכינה. מתוך דיוקן של מטה עולה הוא ומסתכל בדיוקן של מעלה, ונותן כבוד ופאר למלכות, מלכות כל עולמים, אשר על ישראל הדרתו, והגויה הלאומית וכל מכשיריה, ארצה שפתה, רוחה, מוסרה, מנהגיה, נטיותיה ונשמה שלה, תורתה, נבואתה, אמונתה וכל הפלגים הרבים, יבלי מים נאמנים, מים עליונים ומים תחתונים, יחד מתרוממים גלי גלים, מתנשאים בהוד עדים, מתחבבים ומתאהבים חבת ידידות שאין על עפר משלה, והאהבה הלוהטת מתהוה לקנאת עם מחוללת גבורים אזורי עז, רוח מלא אש לוהט, ומתמזגת הגבורה הלוהטת עם השכל והיושר, וספרות גדולה מלאה עצה שירה ויושר מתיצרת, תית גוי על ארץ ירושתו לעולמים, ושופרו של משיח מתחיל לתקע.

קעח[עריכה]

בתוך גן החכמה, ההכרה העליונה והבהירה, ההרגשה היפה והעדינה, התורה והמוסר נטוע הוא עושה פריו למכביר ולחדשיו יבכר.

קעט[עריכה]

השירה היפה אינה מבקשת לה מגמות, אלא יוצאת היא מרוח אלהים שבנשמת המשורר. וכן הוא בכל יצירה, שהתעלותה ממגמתיות היא עילויה. וכן הוא בתלמוד תורה, בידיעתה ובחידושה, ובחידוש המעשי של כל מצוה ועבודה, שכל מה שהעושה מתרחק ממגמתיות, הרי הוא מתקרב לאצילות עליונה, לצרור החיים העצמיים. עשה דברים לשם פעלן ודבר בם לשמן. אז באה נשמה עליונה מעלמא דחירו ושורה על האדם, וממלאתו בינה פנימית. ונשמת שדי תבינם. הדוחק שרוח הזמן דוחק את החיים הרוחניים המוסכמים, הוא בא משאיפה פנימית של רוח ד', המתנשא ממעל לכל שיעבוד מגמתי, ושואף לחירות, ולשחרור מכל מגמתיות. בצורתו הקטנה הרי הוא נראה במעטפת הקליפה של כפירה, חוצפא, רשעות ופריצות, ובפנימיותו גנוז בו היסוד העליון של החכמה המוחלטת, של שירת העולם האלהית, המתעלה מכל תכליתיות, הששה בגוונים שלה.

קפ[עריכה]

נכנס באוזן צדיקים לפעמים קול קורא: קומו צדיקים, עסקו בתורה לחזק את כחה של כנסת ישראל, להוסיף אור בנשמתה הכללית כדי שתתחבר עם דודה - מלך עולמים, מלך הכבוד, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - בנועם עליון וחבת ידידות, בגדולה וגבורה, בתפארת, קדושה ומלכות. והצדיקים מוצאים בלבבם אומץ עליון, מרגישים בקרבם רוח גבורה, נאזרים בימין ד' רוממה, מקימים הם את סוכת דוד הנופלת, מרימים אותה להיות עטרת תפארת בראש המלך הקדוש. ד' צבאות שמו.

קפא[עריכה]

כשבעל ההסתכלות הרוחנית מרגיש בעצמו, שאין לבו הולך ללימודי הלכה בדיקדוקי הפרטים שלהם, צריך הוא להתעלות עוד בהסתכלותו הרוחנית במדה יותר בהירה ועליונה, עד שימשיך מרוממות האצילות של החכמה העליונה את הכח המחדש את כל הפרטים, שהם מסתעפים מתוך הכללים היותר מופשטים ועליונים. ואז ברוב חשק, ישוב לאהבת הפרטים בנועם גדול ואהבה רבה, והאותיות של גופי תורה יתנוצצו לו בכל מילוי נשמתם, וירגיש את מתקם ואת הכלליות הגדולה המתפשטת בהם בשפעת חיים, כנשמה המתפשטת באור חייה על כל הגוף כולו.

קפב[עריכה]

לפעמים הצדיקים משתברים במעמד הגוף אפילו במזגים המוסריים, כדי שיזריחו את אור הנשמה הרבה.

קפג[עריכה]

כל חטא מדאיב הוא את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה, ומתרפא הוא רק ע"י תשובה, שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידיאליות אשר להוית המציאות, ובזה חוזרת ההשויה הכללית וההתאמה לההויה להופיע בתוכו, ושב ורפא לו. אמנם יסוד הצער איננו מעצם החטא בלבדו כ"א מיסודו של החטא ומתוכן מהלך הנפש, שנעשה הפוך מסדר הישות, הזורחת באור הישר האלהי בכל המצוי המאורגן באחדות וכוון מעולה. ומפני זה אותם אשר נפשם רעה מיסודה, ושורש החטאים כולם מונח בדעותיהם, בשאיפתם ותכונת לבבם, הנם רעי-העין אשר העולם כולו נראה להם בצבע כ"כ שחור עד אין תכלית. הם הם המתרעמים על העולם ועל החיים, בעלי עציבו דטחול, אשר לעגם מכל ההויה הוא שחוק הכסיל, אשר לא ידע להבין כי טוב ד' לכל.

קפד[עריכה]

בתחלתה של הופעת יראת אלהים על האדם הכללי והפרטי, מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה, הספוגה במהותו החמרנית, ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, והרי ההופעה האלהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם של החיים החברותיים. אבל רוח האדם האמיץ, המכיר על פי נקודתו הפנימית, כי ההרגשה הזאת של יראת אלהים היא הכל, כל החיים וכל הטוב, לא יעזב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד היופי המקסים, ונגד תסיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של יראת אלהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא יכילו כח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק ביראת אלהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה ויטהרנה, יעלנה על פסגת המדע המבורר, ויעטרנה בזיו המוסר הבריא, ישבצנה בהדר חיי העולם ותרבותו, וימלאנה במתק האהבה, רוחב הדעת, והנועם אשר לעדן העליון, ויחדש בה ובגללה את העולם ואת החיים בצורה חדשה, מלאה הוד ותפארת גדולה וגבורה, ואבן מאסו הבונים היה תהיה לראש פנה.

קפה[עריכה]

אדם אובד הוא הכופר. חייו אינם חיים, כיון שאין אידיאל במציאות הכללית לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידיאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. וחיים בלא אידיאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל-כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן באידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוב רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההנהגות החיצוניות, על-פי אותו העיון המתאים אל החשך האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים, ויסכים הסכמות לסמן בהן חייו בסימנים של זיקוק אלהי. וקל-וחומר שישמח מאד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.

קפו[עריכה]

מי שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו לא נזדככו כפי ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות גדולה מאד, ואם גופו חזק צריך הוא להשתמש בתעניות וסיגופים, בתור הדרכה של מעבר. אבל אם גופו הוא חלש, צריך הוא להרחיב את דעתו ברוממות הקדושה, ולהשליך על ד' את יהבו, ואת כל טיפולו המוסרי המעשי, אחרי שבשמחה וטוב לבב ירצה ללכת גם במעשה ובמדות בדרך ישרה, ויוכל להניח את רוחו הגדול לשוטט במרחבים עליונים, לשיר שירי נועם, מלאים גבורה נפלאה, גם במקום שלכאורה אין ידו מגעת שם. כי אין קץ ותכלית לאור החסד האלהי, הפרוש על משיגי האמת, שהם הם מבקשיו ודורשיו. כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי.

קפז[עריכה]

מי שחושב בעניני האלהות בטהרתם איננו יכול לשנוא ולבזות שום יצירה ושום כשרון שבעולם, כאשר בכל מתגלה הפועל האלהי ברומו ותעצומותיו, אלא שלפעמים הוא מרגיש את הזריזות הנמצאת באיזה סעיף, שנתגלם בו ביותר הצד ההעדרי, דהיינו מה שמנתק אותו מהאור והחיים הכלליים של מקור הכל. ונמצא שהשנאה והבוז היא לא באה על מה שיש באמת בתנועה ובתרבות איזה שתהיה, אלא על מה שלא יש בה, דהיינו על מה שלא השלימה את חק הבנתה והשלמת חייה עד כדי התקשרותה ברגש ובמדע עם המהלך העליון והחודר של התוכן היסודי של המחשבה הרוממה, של האלהות המוחלטה, בגאון עמדתה.

קפח[עריכה]

יש שהאדם מרגיש את הצער הגדול על מיעוט התורה שלו, שבא מצד ביטול תורה וצמצום הדעת המאפיל על אורה הרוחני של תורה, עד שיוכל לצייר את מצרי גיהנם שאוחזים את כל מי שריפה ידיו מן התורה. ומתוך החלחלה הגדולה שבציור זה תתמרק נפשו מסיגיה, ובהחילו להתאמץ בשקידתה של תורה, המעשית והרוחנית, ירגיש את כל הטוהר הראוי לו לקבל מנועמה של תורה, וישוב אליו אור שכלו ועומק הרגשתו, שלות נפשו וברק דמיונו, מצורפים עם כל המדות החמודות. שהם מכלל ברכת ד' אשר עם אורה של תורה.

קפט[עריכה]

המסתכלים העליונים, אזורי חסד אל תמיד, מכירים את הכיעור שברע בעומק יותר גדול מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם. ומתוך שהם יודעים, שהרע מצד עצמו הוא דבר שאי אפשר כלל שיתקיים בעולם, אינם מתיראים לעמוד נגדו בגדולה נפשית פנימית, ודולים הם מעומק תוכיותו את כל הנקודות הטובות שנמצאות בקרבו. ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם. כי בכל מקום מוצאים הם נקודת הטוב, שמעריכים את ערכה יותר מכל חפצים, והיא בזוהר גדלה מחפה היא על כל הכיעור שברע, עד שאינו נראה כלל לעיניהם, להרשים איזה רושם של קוצר רוח ומיעוט אהבה. על כן גדולי נפש הם הצדיקים, אבות החסד שבעולם, ואין קץ לאהבתם אל כל היצור. ודוקא מתוך האהבה האלהית הגדולה שבלבבם הם דורכים את כל מהלכי המשפט ויודעים הם לבצר את מעמד העולם, להביא לידי גילוי את נקודות הטוב שלו על ידי עמל גופם ורוחם, והם הם הנם עבדי ד', הדומים למלאכי מרום, רודפי חסד וצדקה, שלום ומשפט בכל לבבם ובכל נפשם. והם הם מעמידי העולם על בסיס הצדק והמוסר, להפנות אליו את הפנים המאירים של מעלה בכל עצמת עידוניהם.

קצ[עריכה]

כמה קשה המצב, להכריע את כחות הנפש בין הרצונות השונים, ביחוד בין הרצון הרוחני הפונה אל הציורים העליונים המתנשאים מעל כל רעיון, מכל חפץ מוגבל, ובין הרצון הרוחני העוסק במוסר, בתורה, במדות, בהלכה והגדה, ובכל דבר קצוב ומדוד.

קצא[עריכה]

כשאדם רוצה להיות דוקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה.על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה.

קצב[עריכה]

המסתכל האמיתי, מוכרח הוא שההסתכלות המלמדת מוסר, יראת שמים ומדות טובות, היא מוכרחה להיות קודמת לכל שאיפה רוחנית.

קצג[עריכה]

חטא עצום הוא, למי שהוא בר דעת, ויכול לברר את יחוסו לכל עניני הרוח היסודיים לאור נשמתו, לדעת ד', ליסוד האמונה ולכל ענפיה ופרטיה, בשכל צלול וברור - שיהיה עוזב את מתת אלהים זאת, ויהיה מניח את עצמו לצלול בים עכור של דמיונות, שהמציאות תמיד מטפחת על פניהם. לזאת, חובה גמורה היא לכל ת"ח לברר את דיעותיו האמוניות בשכל בהיר, שלזה דרושה ידיעה מתרחבת בתורה לכל ענפיה, ולדעת רחבה בעולם ובחיים.

קצד[עריכה]

על פי הדמיון החצוני, הכוזב, ידמה לאדם, שחופש הדעות והדבקות האלהית הם דברים סותרים זה את זה, אבל בהיות האדם מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות, יבא לידי ברור, שרק בחופש דעות גמור יבא לידי הדבקות האלהית השכלית המזוקקה. ומתוך הדבקות החפשית הזאת תתרומם הכרתו עד שתעלה עמה את כל רצונו. ועצמיות הוייתו, מדותיו ושאיפותיו. והחשק והתענוג האלהי יגלה עליו בעוזו, וברכתו תהיה ברכה, וקללתו קללה, ותפלתו תעשה פירות, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

קצה[עריכה]

בתחילה מוצאים את התוכן של התורה כולה, בכל הרחבתה, בהנפש הפרטית, בתיקוניה ובקלקוליה, בעליותיה וירידותיה, ואח"כ מוצאים את הנפש הפרטית שהיא משורגת עם הכלל כולו, ואח"כ מוצאים את התוכן של הכלל בעולם כולו, וההויה נמצאת תלויה בהשלמת המוסר והתורה של כל יחיד. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב אבותינו.

קצו[עריכה]

לגעור צריכים גם בקטנות האמונה של עצמו, במיעוט הכרת הסגולה הנשמתית שלו, כדי לשוב אל הגודל הראוי.

קצז[עריכה]

אצל גדולי העולם המדות גדולות הן, חזקות הן מאד, וכשהן מתפרצות נראות הן כפראיות. אבל עיקר מהותן הוא רוב האיתניות, וכפי הגודל שלהן כך עולה הזיקוק שלהן. ואותן המדות, שהן אופי הרצון, מוארות הן באור החיים, והשכל העליון מאיר בהן, ואינן טעונות לחיצה והתכווצות, כי אם הרחבה והעלאה.

קצח[עריכה]

כשנפגשים עם מצבים של קטנות, מוצאים הגדולים את המדות שלהן חריפות יותר מדאי, יכולים הם להביט אל רוחם פנימה ולמצא את כל הליקויים שבו, אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענוה, שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם, שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם. רק אלה צלולי הדעה, נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים, רק יבאו לידי מסקנא, שאמנם גדולים הם לקוייהם, אבל ההרגשה בהליקויים בעצמה גדלות היא, והגדלות הזאת, כבר נותנת היא ערובה שלא ישפלו אלה אשר הכרת צדם השפל היא צרתם הקבועה, והם יתעלו עד לידי הכרה עמוקה שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולים הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים, ולשימוש של גדולה הם נועדים.

קצט[עריכה]

שבילים אחרים, שבילים מיוחדים, יש לו לעולם המעשי, לגמרי משונים מאלה שהם להעולם הרוחני. ומתוך כך, האדם שנשמתו בעקרה רוחנית היא בשאיפותיה, קשה לו למצא את הנתיבות שבעולם המעשי, והוא צריך להתאמץ למצא את מעמדו העצמי בעולמו הרוחני. ואל יקנא לבו בעשירים המעשיים, אפילו בחכמים וצדיקים שבהם, גם עליהם נאמר ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם. ואע"פ שריחוק גדול מפסיק בין האדם הנאצל ובין הפעולות הממשיות, אל יחת, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתיך. מרומי האידיאלים, כשהם זורחים בבהירותם בעולם, הרי הם מבסמים את העולם כולו. אפילו כשהם זורחים בנשמה אחת, הרי הם ממלאים את העולם כולו אורה.

ר[עריכה]

התשובה מאהבה, שצדיקים גדולים מתלהבים לה בכל עת, היא גדולה מן הכל, מתעלה היא מכל תפקיד של עבודה, ושל קדושה מעשית. בנשמות רבות מבוע של חיים גדולים קדושים ואציליים, מתגבר על ידי השעשוע הגדול האלהי, שמשחק בנפשם הגדולה, שכל העולם כולו הוא הדום לרגליהם. וחיי הקודש הללו פועלים גם על גויים רבים, לרומם ערכם.