שמונה קבצים ג שא-שסז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · שמונה קבצים ג · שא-שסז

שא[עריכה]

למה לא נבין את רוח החיים הגדול המלא בכל היש כולו, בכל הבריאה, המוגבלת ובלתי מוגבלת גם יחד. למה לא ננשא את רעיוננו להביט באור הזוהר הגדול הזה, שאין קץ לעושרו, לאורו ותפארתו, ולמה לא נחוש שעם כל גדלו וחילו הרי הוא מכוון לפי המדה של מה שיש בו צד הגבלה, צד חשבת וצד סתירה, אבל המקור הנאדר בקודש, בכליל שלמות תפארתו, הרי הוא באין ערוך מפואר ונשגב מכל האיתניות ואור הקודש של רוח החיים אשר בעולמים כולם. והאידיאליות, העליונה, המשותפת לכליל תפארת הרוח הנובע ממקור אלהים חיים, להוסיף עז ועצמת אור וחיל ברוח החיים אשר ליצור כולו, מתאחדת עם האידיאליות הנשגבה של רוח החיים אשר במלא כל העולמים. וברוח האצילי אשר לחפץ החפשי של מעולה ומפותח שביצורים, כערכו של האדם. בעולמנו, וכל דומיו, שהם יונקים מאותו הזיו והיסוד המציר ומחיה ביקר תפארת, שם מתאחדת האידיאליות הקבוצה. וצדק ושלום נשקו, וחסד ואמת נפגשו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. וממאפלי הסתר בא אור בהיר לשכלולו של עולם ברור, שכולו אומר כבוד.

שב[עריכה]

כמה נחוצה היא גבורת הבשר לקדושי נשמה. כשרוח החיה שואפת לתפקידים רוחניים עליונים, זהו אות שכבר נתעדן הבשר בעצמו, עד שהוא ממולא בכל טוב וקודש, שהם צבורים ומונחים בקרבו כבאוצר בלוס, מכוסה ומוצנע. וכל אשר יאמץ הבשר, וכל אשר יתחזק ויתאדר, יגדל ויחסן גופם של צדיקים קדושי לב וטהורי נשמה, ככה ישאב הרוח העליון ההולך ומופיע עליהם את אור קדשו משמי מעלה, רב חיל, אוצר של דעה, אוצר של תבונה, שארוז ואגוד בבשר העשיר בתוכן, הרבה יותר מכל חכמה רוחנית אשר יעלה על לב אדם לנסחה, מבלעדי המזיגה השמימית של יוצר וצר צורה, אשר מדד ושקל גשם עם רוח. וחמדת גבורה זו, שתתגבר באחרית הימים בלבם של ישראל, ותבא בטהרתה ושיגובה בלבם של צדיקים איתני עולם, היא תכשיר את העולם לספוג אל תוכו את הד קולו של שופר הגאולה, המכין לב לרוחא דמלכא משיחא. ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'. ונקרא שמו אל גבור פלא יועץ אבי עד שר שלום.

שג[עריכה]

מקשיב הוא הגוף את צלצלי הנשמה מעל, חש הוא את שפע התעלומה, איך הוא הולך ונוזל, איך הוא מפיץ קרנים מלאי זיו גדול, איך הוא חודר ויורד עד שבא אל החוש המילולי, איך הדיבור דופק, והוא סופג אל תוכו את התמצית העליונה, איך שהחיים הולכים ונשפכים בתוך כל ניב שפתים. הוא מקשיב וחרד, שומע ומתגבר, יודע הוא שעוד רבות עליו לעבוד, עליו התאמץ ולהתחזק, עליו להרחיב את גבולי האור והקודש, עליו להמלא גודל, אמונה, ענוה, גבורה וחיים, ודבר ד' יודע לו.

שד[עריכה]

השואף לאורה עליונה ולבו הומה תמיד לגדולות ונשגבות, לתור בחכמות עליונות ולהתענג בנועם ד', אל יפול לבו בקרבו כלל אם אינינו מוכשר לעסקי חול, לריעות חברותית, ואפילו אם הלימוד ההלכותי או ההגיוני המסודר קשה עליו, כי כל זה בא מרוב אורה וקדושה של אור המופיע בנשמתו משורש אצילותה. וישמח ויעז ברב ענוה במתת אלהים אשר נתן לו, וילך בענות צדק ע"פ דרכו ומסילתו המיוחדה, שהיא אורח צדיקים אשר רק יחידי סגולה בה ידרכו. ומ"מ ישתף עצמו עם הציבור בכל אשר יוכל, וישים עצמו עבד ועני גם בהיותו חסיד, ולבו גבה ונשא בדרכי ד'. וטוב שפל רוח את ענוים.

שה[עריכה]

רואים אנו שורש התורה כולה, לדעותיה, מעשיה, נטיותיה, השקפותיה, וכל תוצאותיה כולה, בדם הישראלי, חתום בבשר קודש אות ברית קודש. ממעין הבשר מתנשא הרוח המלא נגוהות, הנטיה המוגלמת וההרגשה המתעדנת נפגשות, והן עולות עד מרומי ההשכלה. הנטיה הציבורית אשר לאומה, מטביעה את הצביון של החיים הרוחניים, וכל האופי של המשטר התורי, על הכלל כולו, והאדם הכללי, והעולם, והיחש הרוחני המלא רזים שיש לעולם עם האדם בכלל ועם האופי הישראלי בפרט, כולו ארוג ומשוזר בחיי הכמיסה אשר לתורה. מימינו אש דת למו. הטבע הישראלי יעור משנתו, וכגבור מתרונן מיין יראה את הוד גבורתו. וישראל ישוב בארצו אל אלהיו ואל תורתו, בכל חשק צמאון החיים אשר יתגבר וילך אצלו - אשר היה מעוזק בעזקאים רבים מבלי תת מקום התרחבות בכל משך הגולה הארוך - יצא להתפשט ברב חיל, בכח ענקים ובגאון פנימי מבורר יזריח את ארחות החיים על פני כל התנועה הכוללת אשר לתקומת הלאום על אדמתו.

שו[עריכה]

כבוד אלהים וכבוד האדם, כבוד העולם וההויה כולה, הכל אחד. הננו מנשאים את רוח האדם עד כדי אותה הרוממות, שעל ידה כבר יחוש שיש לו עסק עם כבוד אלהים עליון. רק השפלות המביאה לידי תרדמה, היא מיאשת את האדם מהטפל בכבוד אלהים, אבל גאון הרוח המוכרח להיות מבוטא בכל מרום תפקידו, לא יתן לאדם לנוח, לעמוד בודד, לדלות אידיאלים נשאים מתוך מרבץ פריצי חיות. והגודל האנושי ימלא בכל הדרו, עד שיחוש שיש מעמד לאדם כשהוא מכבד את מלך הכבוד, וכבודו כבוד של אמת הוא, כבוד אלהים הוא. כי מכבדי אכבד.

שז[עריכה]

הרעיון מוכרח להיות ממולא בתמצית של כל ההשקפות כולן, ואז חל רוח הקודש עליו. אם חסר מתמציתו איזה גרעין מכל נטיה שבעולם ומכל מין השקפה, אפילו השפלה שבשפלות, הרי יצירתו פגומה ואין מהותו משוכללת, ושכינתא לא שריא באתר פגימא. השדים נשתכללו בכל צדדי הרוח, אבל חסרים הם אותו הביסום הגופני שהיו ראויים לו, והרי הם בריות פגומות, שבפנימיותן מונחת תשוקה של איבוד והעברה מן העולם בעד עצמם, וממילא זוהי השקפתם ונטיית חפצם גם לגבי אחרים, ועל כן הם הם מזיקי עלמא, שכיוצא בהם הם נשמותיהם של רשעים מוחלטים, שיסוד העונג נעוץ אצלם באיבוד וחבלה, בכליון שוטף וחרוץ.

שח[עריכה]

השירה היא מוכרחת להיות קדושה אלהית מלאה חסד ונועם. שירה כפרנית אינה במציאות. הכפירה בעצמה היא הסריסות הגמורה מכל שירה, ואי האפשרות להסתגל להאמת הגדולה מכל חקר פרוזאי. ותיקון העולם תלוי בשיבת השיר והתחדשו. שירו לד' שיר חדש.

שט[עריכה]

ישנם אנשים, שתחילה מישבים את הנקודה השכלית שבהם, ואח"כ מאורה מאירה ג"כ הנקודה הרצונית שלהם, והעידון והחיל הולך ונמשך אח"כ משתי הנקודות המתאימות על כל שטחי הוייתם, וחודרים בפנימיות מהותם. וישנם כאלה, שראשית התחיה שלהם מתחלת מנקודת הרצון שלהם, ומאורה אור השכל הולך ומאיר, ומתאחדות הנקודות הללו בשלחם קו מזו לזו, וזורם הקו ומשתטח, ומתרומם השטח ומתגבש, והוה לטור רב וממלא כל עלמא.

שי[עריכה]

המינות מבטלת את ישוב העולם ועם זה המצות המעשיות, מפני שנאת הבריות השקוע בתוכה. ושנאה זו מעוררת מדנים, ואור האהבה האלהית מסתלק, ואינו יכול להתפשט בחיים להחיות את כל ארחות החיים בקדושת התורה והמצוה. ושנאה עמוקה זו, שארס נחש בתוכה, מתלבשת בלבוש אהבה וחסד, ובני אדם נצודים ברשתה ומתמלאים איבה וחמת רצח, וסופם לגיהינם. עד יערה רוח ממרום, ומציון מכלל יופי אלהים יופיע, לשפט את הר עשו ולהחזיר המלוכה לבעליה, להכיר את חסד עליון אשר אמר לעולם יבנה. כי לא תוהו בראה לשבת יצרה. ואהבת העולם, החיים והבריות, והמציאות כולה בכל דרגותיה, תמלא רוח ונשמה וחיי עדן, חיי נחת וגיל, חיי שלוה ושמחה, חיי רצון, נדבה ואהבה, מלא עז וכח נערץ יחלו להגלות בעולם ברב הוד ובשפעת תפארת. והחיים העשירים יתפצלו לכל ענפיהם, וימלאו פאר לשא ענף ופרי. ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיא[עריכה]

האדם צריך לעשות חשבון נפשו. אם שואף הוא לאיזה דבר, הלא צריך הדבר להיות באמת נשגב ונעלה, ועצמיותה של השאיפה הבלתי פוסקת מוכיחה היא על שיגובו של הנשאף. ובזה יסיר במנוחה מרוחו את כל סיגי המחשבות הפסולות, כי אך הצדק, היושר, הדעת, האמת, הבריאות והאומץ, העדינות והיופי, וכל אלה בצבעים היותר עשירים ובמנות יותר גדולות וכבירות, והגודל הכמותי והאיכותי, עולה למרום הררי אל. צמאה נפשי לאלהים לאל חי.

שיב[עריכה]

מעולמים רחוקים באות נשמותינו אלינו, מעולמות קימים, ומעולמות נחרבים, העבר כולו זורח עלינו, קטנותו היא מגדלת אותנו. משטף דקיק של חיים הוחל אות החיים, והרי הוא עולה ומתרחב,עולה ומתעלה במסלולו, קונה לו תמיד נכסים חדשים, מוסיפם על הראשונים, מתארגנים הם יחד לחטיבה רבת האון וההוד. ורעידת רוממות עוברת על כל היקום, והכל מתרומם,עלז ומתקדש, מכין אוצר חיים לעולמות עתידים, מחדש אותם ומתחדשבהם, ומתעלה על ידם, מתגדל בגדולה אצילית, הולך ועולה עד שחקי שחקים. קונה לו עמדה של מהלכים בין העומדים, מתעשר בהמון חושים לאין תכלית, בשפעת צבעים אדירים רוחניים לאין קצב, מאיר כאור החמה, כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד.

שיג[עריכה]

הננו נתבעים להעלות את עצמנו, להרבות את גדולתנו, להרחיב את חכמתנו, באור החיים שמתוסף בנו הננו מוסיפים חיים ואור בכל היש, והיש כולו דוחק אותנו להמציא לו עילויו, צינורות שוטפים חפץ רצון וחיים ממלא כל היקום באים עדינו, מתעלים בעילויינו, שבים כגלי ים בשפעת שטפם, כמשברי אור בשיא חוסן מרוצתם. ואנו כולנו בעלי החפץ וההכרה קרואים אנו לפתח את היש כולו, להרחיב את גבול הוייתו, קרואים אנו להאדיר חפצנו, להבהיק הכרתנו, לעזז את יכלתנו. בלי מצרים היא שאיפתנו, ובכל מצר וגבול הננו נותנים ברכות נצחים, עז לנו באלהים סלה את העולמים כולם אנו מנשאים, משגבים ומפארים, ונותנים פאר לאל חי העולמים.

שיד[עריכה]

המחשבות הנובעות מעמק האמונה בטהרתה הפנימית, הם החפשיות באמת, שאין עליהם שום עול של הגבלה, והן הן המתדמות ביותר למקור היצירה האלהית. ואהיה אצלו אמון. והיא מקור כל השמחות והשעשועים האציליים. משחקת לפניו בכל עת, ושעשועי את בני אדם.

שטו[עריכה]

קשה מאוד לסבול את החברה, את הפגישה שלאנשים שרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי, שהאישיות השקועה במהלכים רוחניים אציליים, בשאיפות מוסריות גבוהות, אין לה מגע שמה. ומכל מקום סבל זה דוקא הוא מצחצח את האדם ומעלהו. השפעתו הרוחנית של האדם הנעלה על הסביבה, שבאה דוקא עם הפגישה התדירית, מטהרת את הסביבה, מעלה חן של קודש וחופש על כל מי שבא במגעו. והאצילות הזאת של חן קודש זה חוזרת אחרי כן בצורה יותר איתנה ופועלת על המשפיע עצמו, והרי הוא נעשה חברותי, מלא אצילות וקדושה, שהיא מדה יותר רוממה מהתוכן המקודש העומד בבדידותו, שהיא גורלו הטבעי של האדם, שעסקי הרוח העליונים הם יסוד חייו.

שטז[עריכה]

מגן עדן מקבלים את הטיפין העליונים המלאים טל של חיים קדושים וטהורים מסולקים מכל שיקוע חמרי, מכל פחד שוא, מכל רפיון נשמתי, הגבורה והקדושה והתפארת במסגרת גדולת הדעת.

שיז[עריכה]

כשמגיע האיש היחיד, וכן הדור, לאותו המצב שהופעתו הרוחנית כבר קרואה היא לפעולתה, אז אי אפשר לו להיות משביע את צמאונו ההכרחי בכל תוכן מוגבל, אם לא יהיה אותו התוכן בעצמו מוסר אותו אל תוכן רחב חפשי, שבו ירגיש את השיגוב הגדול שבשורש נטית נשמתו ממקור החיים שלה. ומתוך כך רזי עולם, רזי תורה, סוד ד', הולכים ונתבעים מן הדור. והעקשנות הגורמת למצא בצד הגלוי את כל הסיפוק הרוחני היא מדלדלת את הכח, מפזרת את הרוחות, ומובילה את התשוקה הסוערת למקום אשר תמצא ריקניות ומפח נפש, ובלב נואש תשוב עוד לבקש דרך. ולזאת קרואים הם אמיצי הכח, אלה הלבבות אשר אור ד' הוא כל תוכן חייהם. גם אם נשברו ונוקשו מרוב יאוש, גם אם נתעלפו ממיעוט אמונה בעצמם, גם אם עיפו במלחמתם נגד המון רב, ההולך בבטחה אל הרוח אשר עיניו הפקוחות לפי דעתו ישאוהו, לא יחדלו תת מתקם, לא יחדלו להתעודד, ודגל רזי תורה, וחוסן דעת ואמונה ברורה ופנימית, וישועת עולמים לישראל ולאדם, לגויות ולנשמות, לעולם ולעולמים כולם, לגדולים ולקטנים, לזקנים ולצעירים, בידם. ואם אנו מדברים והאילמות תוקפת אותנו. אם אנו מבטאים והמושגים נטבעים בדומיתנו, מפני שאין בנו כח להדריך את הדבור, לחפש את המילול, לא בשביל כך נבהל ונסוג אחור מחפצנו הקבוע. כבדות הפה לא תעצור כח לעצור את הזרם של החפץ הנשגב, אשר דבר ד' בו יגלה, אשר יאמר דבר לאזר כח לנכשלים, לבשר שלום ליריבי עם. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד', ורפאתיו.

שיח[עריכה]

כשימצא האדם בעצמו איזה קיר מבדיל בינו ובין הקישור העצמי להתורה המעשית בתלמודה וקיומה, צריך הוא לבדוק בעצמו את השורש של חציצה זו מהיכן באה. כי לפעמים יסודה הוא מצד החמריות הפשוטה המתגברת עליו, אע"פ שהיא מתלבשת בלבושים אידיאליים, מ"מ תוכנה הפנימי היא גסות של חמריות מנוולת, ולפעמים באה מצד עליה עליונה נשמתית, שזורח עליה אור העתיד של ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח ועולם הבא, שהוא למעלה מכל חק וגבול ומכל מעשה ותלמוד השייך לו. אמנם בשני האופנים הרי חציצה זו מחלה היא, שצריך האדם להתרפא ממנה, אלא שהבדל גדול במהלך הרפואה. הרפואה נגד החמריות היא נטיה רוחנית והחלשה חמרית, והרפואה נגד התגבורת הרוחנית היא התחזקות חמרית, ועם זה גם הוספה של הארה רוחנית, עד כדי הזיקוק של התוכנים המעשיים שבתורה המעשית, באופן שיתאימו להציחצוח האידיאלי הזורח בנשמה הגבוהה.

שיט[עריכה]

האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה התדירית של אנשים אחרים,המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהירשל נשמתו העליונה. ומתוך כך פעולתו החשובה מתמעטת, ובמקום ההטבה שהיה יכול להיטיב להחברה על ידי התבודדותו והרחקתו ממנה ברוב הזמנים, שגם אז יש שהיחש הרוחני לא יפסק, ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם, ולצייר את עילוים,את אוצר הטוב שבהם, יגרום לה נפילה על ידי נפילתו, מפני ההאפלה שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת, וצריך תלמיד חכם שיעשה עצמו כענק זה לצואר שנראה ואינו נראה.

שכ[עריכה]

יש סיגוף שכלי שהאדם צריך לפעמים להשתמש בו, לשחרר את מושגיו מהשיעבוד שהשכל האנושי - שהסכלות היא בו יתרה על החכמה - משעבד אותם תדיר, וזהו המקור של ההחשכה, שכל עיון מתחשך מצלליו העצמיים. וכשירצה האדם להתגבר על אפילה זו, מתחיל גל של יסורים רוחניים לבא עליו, וכאן הוא מקום הגבורה העליונה, שהאדם מתגבר על יצרו הרוחני ושובר את כל מחיצות הברזל שבינו ובין אביו שבשמים, האמת והשלום העליון ברום מקורם.

שכא[עריכה]

רחבות הלב שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו, כל האנושיות כולה, בכלל החבה המיוחדה המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה. כשההכרה של הקודש המצוין אשר לסגולת ישראל עומדת בצביונו, ומתוך בהירותו מתפשטת החבה והאהבה בעין טובה על כל גוי ואדם יחד, זוהי מדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, ונברכו בך כל משפחות האדמה - ובזרעך. אבל יש שיסוד התרחבותה של חבה זו באה מתוך כחות הרגש והאפלת אור הקדש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא, שצריך להתרחק ממנו כמפני שור המועד, ושאיה יוכת שער, לדידי חזי ליה ומנגח כתורא.

שכב[עריכה]

כשאדם רוצה להשתחרר ממושגיו העצמיים, יש שהוא מטשטש בזה את סגולותיו הרוחניות. כי דוקא ע"פ אותו הצביון, שמיוחד לו ע"פ טבע נשמתו, יכול הוא להוציא מן הכח אל הפועל את כשרונו, ואם ירצה להשתחרר מעצמיותו, אובד הוא את הבסיס שבנין הרוחני שלו בנוי עליו. ונלקים הם בתאות שחרור זה, הרבה מאותם שחפצים להיות אמנים חפשים. ויש שכונתם רצויה אך אין מעשיהם רצויים. וטוב נקלה ועבד לו, ממתכבד וחסר לחם.

שכג[עריכה]

ישנם דברים כאלה, שהשכל לבדו אי אפשר לו לציירם ולקנותם, כי אם דוקא האדם כולו עם כל כחותיו, כל חושיו ורגשותיו. ולקנינים רוחניים כאלה, צריכים דוקא קדושה ואמונה גדולה, ובאים על ידה לדבקות פנימית בד' אחד.

שכד[עריכה]

לפעמים בא הדמיון בתחלה לצייר את ציוריו, בכל תכנית הבנין האצילי ברב הדר, והשכל בא אחר כך ומראה את האמת הגדולה אשר בדמיון, המתאר את גנזכיו. ולפעמים המהלך להפך, השכל בא חוקר ודורש ומעמיד משפטים, הליכות, מסקנות מעשיות ולמודיות, ארחות חיים ודרכי יושר, ובא הדמיון אחר כך להלביש כל האמת ופרטיה הרבים בלבוש נאה, משובץ כל יופי וחן, והוא מכוין אל האמת, כל זמן שתכונתו של הדמיון מתעלה בשאיפתה להתאחד עם המושג השכלי, בלא שום חציצה מפסקת.

שכה[עריכה]

החסד הגמור הוא האידיאל של העתיד. העולם הולך הוא ומתעלה לכך, הולכות הנשמות ומזדככות, הולכים העולמים ומתבסמים, הולכים כל הכחות והנטיות שרוח שפל וחמרי מעורב בהם ומתאצלים, נקבעים בצורה רוחנית טהורה. וכל חדות חיים עתיד להיות מקודש קדש קדשים. העולם ומלואו כרוחני כחמרי, כולו יאוחד בחסד עליון, שהגבורה תתמכהו תמיד. וכל היצור בשורש צביונו, יהיה אחוז משני אלה הכחות: הימין והשמאל, החסד והגבורה, שבהשפעתם ההדיתהכל הוא חסד. עולם חסד יבנה.

שכו[עריכה]

רוח הקודש של הנבואה, ביחוד של האספקלריא המאירה, שהיא נבואת התורה, נבואתו של אדון הנביאים, הוא משונה בצביונו מאותו רוח הקודש של תורה שבעל פה, בין אותו רוח הקודש שיוצר את ההלכות ההולכות ומתחדשות מעצמותה של תורה, בין אותו רוח הקודש הכללי, שעל פיו נאמרו ההלכות שלמשה מסיני, שהן אבני הפנה של תורה שבע"פ. רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכותי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דוקא כשמתיחדים שני הרוחות יחד, והם משפיעים ומושפעים זה מזה. והסגנון הדבורי מוכרח הוא להיות אצל כל אחד על פי נשמתו המיוחדה, ולהתפעל מרוח חברו ג"כ ע"פ המיזוג וההתאחדות הראויה, להוציא כלי למעשהו, כלול בהדר תפארת, בגויה מעשית מחוטבה, מתהלכת עם הבריות. מוארה בנשמה אידיאלית, מרקיעה לשחקים.

שכז[עריכה]

הידיעה האלהית תופסת את מקומה באדם ובעולם, לפי הערך של התרבות החלקים הרוחניים בציור. כל מה שהמוסר מתגדל ומתברר, כל מה שההכרה העולמית, מן הפרטים הרבים עד הכללים העליונים, הולכת ומתגדלת, כל מה שהכשרון לצייר את המושגים הרוחניים והסיגול לחוש בנועמם מתרחב יותר, ככה מתחוורת הידיעה האלהית ומתיצרת בתור אמונה גדולה וכבירה, שמשפעת מתוכה אוצר גדול של דבקות עליונה, של אהבה עזה מלאה אש שלהבתיה, ויראה עדינה רבת הכח, ממולאה אור וחיים גדולים.

שכח[עריכה]

ברוח מתגלים תוכנים עליונים בגילוי הפתעי, בלא סדר סיסתמתי, ובלא התגלות סבתית, ואחר כך באה התבונה ומבררת, מסדרת את ענפי הידיעות למיניהם, חוקרת את הדברים בקישורי סבותיהם. וחכם עדיף מנביא, חותמת היא החכמה את הנבואה, גוליירין מתגרים וגבורים מנצחים.

שכט[עריכה]

מזהירה היא נשמת העולם. מלאה הוד ויפעה היא, מלאה חיים, גנזי נשמות, אוצרות רוח הקודש, מעיני גבורה, גדולה ותפארת. הננו מתנשאים בגאון למרום נשמת העולמים, חי העולמים. מה נהדר המחזה, באו התענגו, באו רוו נחת, התעדנו בעדנים. טעמו וראו כי טוב ד'. למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם.

של[עריכה]

הדבקות הרצונית והמדעית, הדמיונית והמעשית, כשהם מתארגנים ביחד, הם פותחים את צינורות החיים של טללי הרצון אשר לחיים העדינים, חיי האמת, שאין קצה לעושר כבודם ולזיו מתקם, אשר צדיקים הרואים עולמם בחייהם, יודעים ומרגישים קצת ערכם. ומה מאד קרואים אנו להיטיב לעצמנו ולכל העולם, לישר דרך ד', לפנות כל מכשול מאור התענוג העליון, מחיים האמיתים של הדבקות האלהית האמיתית, שהיא רק היא מקור ההצלחה ומגמת החיים וההויה כולה. מה אומללים הם הולכי חשכים, מה עלובים הם אותם שאין להם אלהי אמת במדעם וברצונם, בדמיונם ובמעשיהם, ומה מאושרים הם המתהלכים לפני ד', השמחים באור זיוו, בשמו יגילון כל היום ובצדקתו ירומו. הלב מתכווץ מרוב צער על האפלה האיומה שבני אדם יושבי חושך נתונים בה. היושר הפנימי דוחק את הנשמה להאיר את אבוקת חיי האמת, להרים נס לרבים. ישראל אוצר החיים הוא בעולם. בהוייתו ממוזגת היא הדעת את ד', אלהי אמת, בתחייתו יחיה את העולם, יסיר את המסכה הנסוכה על כל הגויים, יגרש את האפלה של הכפירה, שהיא המות המכוער לעולם כולו, המתהלך כקטב. יקום ישראל על רגליו, יתרומם בגבורה בארץ חמדתו, יביע את אמרת נבואתו ממקור חיי נשמתו, יקיץ לתחיה את גרעיני החיים האלהיים הנרדמים בלב כל אדם וכל חי, וכל הנשמה תהלל יה הללויה.

שלא[עריכה]

הכרת ערכה של התפילה בתוך רגשי הלב הפנימיים, גם זו תפילה גדולה היא. אבל הולכת היא האורה ומתגדלת בעולם ובנשמה, כשהתענוגים המלאים אור חיים של קודש וטוהר הולכים ומתגברים בגליהם ע"י התפילה האמיתית, מלאת דעת ותבונה, מלאת חיים ועונג, מלאת שמחה וגאון תפארת, כלולה בענות צדק ויושר.

שלב[עריכה]

האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואע"פ שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. וירח את ריח בגדיו אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסי משיחא, שהראו את הצפון בלבבם במסירות נפש נפלאה. ומה שנהיה בסוף היה ג"כ בתחילה, אלא שכסה אותו הזוהמא החיצונה, שבאה מהשפעתה המסואבה של הגויים אשר לא ידעו את ד' ובשמו לא קראו, אשר אכל את יעקב ואת נוהו השמו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו.

שלג[עריכה]

כשמשתלהבת האהבה האלהית בתענוגיה, אין להתבהל ולהתפחד, משום חשבון. ומצוה להיות מלא עוז דקדושה, ולהתענג על ד' בכל מלא רוחב לב ונשמה, ולפצח פה בשירי זמרה, בנגינות תפארה, לשאוב מים חיים ממעיני הישועה. בעת רצון עניתיך, וביום ישועה אזרתיך.

שלד[עריכה]

מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ-ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצנור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה. שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל.

שלה[עריכה]

הגוים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר, - ודוקא הפנימיות היותר נשמתית, כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום. ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקשור לכללות האומה וצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אף על פי שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא.

שלו[עריכה]

קודם שיבא העולם החדש, שיהיה לו מגע באותו האור העליון, שיהיה שייך לומר בו פנים של מצות בטלות לעתיד לבא, יתגלו המצות בהוד סגולתם, בכל הודם ונועמם הפנימי, בתפארת החיים הממשיים שבהם, וכל העולם כולו ישתומם למראה גדלם ויפעת כבודם, וכל ישראל יתדבקו באהבתם בכל לב, בעצמיות הטבע האלהי שבהם, ומרוב אהבה וחשק יתקשרו בקדושת כל המצות כולן, ורזיהן בפועל ובמעשה יגלו אליהם מרוב שמחת גילם בעשייתם, ומאוירא דארץ ישראל המחכים יופיע אור קודש כליל חכמה על כל הנשמות בפרטיות ובכלליות, להתענג על יקר תפארת דעת האמת שבחיי נועם וקודש של סגולת המצות, ואם הקדושה תמלא בשפעתה בעולם עד כדי המדה של התעלות קודש המביאה לבטלותן של מצות, יהיה זה דוקא אחרי תקופה ארוכה מלאה אהבה וחשק, מלאה אמונה קדושה ודבקות אצילית אלהית טבעית. ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה, ואז כשתוקף הקודש ימלא, וכל חזיון יגלה, אין לנו שום הבדל באיזה צורה יהיה המעמד המרומם, אם בצורה שהמעשיות תובעת בו את תפקידה, ומניחה מקום לרישומה, כמד אין מצות בטלות לע"ל, או בצורה שהמעשה כולו בכל סגולתו בלוע יהיה בהדרת יפעת תשוקת הרגשת הנועם האלהי העליון בשפעת קדשו, ותמימות חמדתו וזהו כמד מצות בטלות לע"ל. אבל לעולם לא יבא מעמד עליון זה כי אם אחרי שיוקדם לו מעמד של תחיה תורנית מצותית שלמה בכל הוד יפיה, בתשובה מאהבה המקפת את כל האומה כולה, ופועלת ג"כ על כל העולם, עד כדי השפעה על גרים גרורים, ונלוו גויים רבים אל ד' והיו לי לעם וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך, ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש, ובחר עוד בירושלים, הס כל בשר מלפני ד', כי נעור ממקום קדשו.

שלז[עריכה]

אל יחשוב אדם שאפשר לחיות חיים רוחניים בלא אור התורה. כשם שאי אפשר לחיות בלא אור ואויר, בלא מזון ומשתה, עוד יותר ויותר מזה אי אפשר לחיות בלא חיות התורה. ואם רואים אנו בני אדם רחוקים מן התורה וחיים, באמת מדת רוחניותם היא רק לפי אותו הערך שהם קשורים אל התורה, או אל אותם שהם חיים חיי התורה, או שיש בהם בסתר נשמתם איזה אוצר של ירושה מהשפעת חיי התורה. שאבותיהם זכו להם בדורות קדומים. ותלמידי חכמים העומדים בסוד ד' דינם עם רזי תורה כדין כל העם עם כלל התורה, הם מוכרחים לקבל חייהם היסודיים על ידי שפעת סתרי תורה.

שלח[עריכה]

יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה. ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו. ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע.

שלט[עריכה]

כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ד' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו. וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה, בלב יותר טהור, ברגש יותר איתן ונערץ, בחשק יותר פנימי ורציני לאהבת היותד נשגב, היותר מכובד ומרומם, ככה המון נשמות מאוצלות אלינו יופיע, ויזריח בנגהו את חשכתנו. ומשאנו ומתננו עם העולם הרוחני, האוביקטיבי, ילך הלוך והתגדל, והיחושים ילכו ויתחזקו, ההרגל יפעל עלינו לישב דעתנו במנוחה ובצלילות הדעת, וכשרון ההופעה, השריד מגדולת הוד הנבואה, יחל לפעם אותנו, ויביא לנו בכנפיו מרפא. בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם, אם נחזיק בחזקה בעץ החיים של תורת אבות, בנועם מוסרה, במצותיה ופקודיה בכל ארחות החיים, ביחשנו הנאמן לאדם הכללי, למשפחה ולאומה, לחיים ולכל משאלותיהם. ועם זה אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים, שהם מחנקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה, כה יתרוממו החיים. ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

שמ[עריכה]

יצייר בנו רוחנו את יצירותיו. מכירים אנו את המלאך, מלא החיים, היושב על האבנים,יוצר ומחולל את יצוריו, ממרומי מעלה מועף ביעף הוא, מתקרב אלינו, מתגלה בנשמתנו. הנה הוא בא. ואנו ברב שלום וחבה נקדמהו. והוא מכיר את חבתנו, בצורה יותר עדינה, יותר טהורה, יותר חיה ואיתנה, ממה שאנו סגורי החומר מכירים אותה. גמרנו את היצירה, או נפסקה אצלנו באמצע, התעיף עיניך בו ואיננו, עף לו הכרוב, ומרומים עלה, ונפשנו נדהמה. עוסקים אנחנו בתורה וחכמה, במעשים טובים ובמדות טובות, לקשר את מלאכי הקודש שלנו אלינו. לאמץ את כחנו באימוץ גבורת אל חונן, המופיע לנו באורו וישעו. מתחלפים בנו המצבים, גבורה ורפיון נפגשו, אהבה ובחילה מתערבים זה בזה, בטחון ופחד משמשים יחד. אור וחשך בערבוביה. כל זה בא ממיעוט זיקוקנו. נרומם יותר. התשובה תגדל ותתעלה, ברעם גבורתה, הרצון יתעלה בעילוי קדשו. מתרוממים אנו על הבשר וזוהמותיו, מתעלים אנו על השקר והחונף של הסביבה, באמת אל אמת אנו מתדבקים, והאור מתגבר, והחיים מתעלים.

שמא[עריכה]

לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו, אע"פ שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח הוא יושב, וצריך הוא רק שם לקחת את מקומו,אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה, בהיותם שוכנים בתחתיתו. הננו מתדמים לשכלול היצירה. הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות, עם כל מה שאנחנו לוחמים נגדם. עם כל מה שאנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם. ומחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש, בהיותם מוגדרים בגדריהם, ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני, הראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות, הגיונות ושאיפות רוממות, מרהיבי עין בקרני הודם. זהירות פנימית, שוה עם טבע היראה מכל אסון, והזהירות הטבעית ממנו, זהו היסוד הנלוה אל כל אמוצי החיים, והוא הגורם בקורטוב המעורב שלו, דמשתכח כי קורטיתא בכורא, לחבב את החיים כולם, לעשותם רעננים ומאושרים. העוקר את הציור התחתיתי הזה מסרס הוא את החיים, ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה, ורישום המום מוכרח להיות ניכר בכל תנועה טבעית ושכלית. ראשית חכמה יראת ד' ויראת ד' מקור חיים היא למען סור משאול מטה. צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם.

שמב[עריכה]

הצדיקים שהם רחוקים מן החטא, אינם יכולים לצייר את עומק הגנות של החטא כמו הבינונים, שהם קרובים אליו וצריכים הם ממנו שמירה מעולה. אמנם ריחוק זה של החטא אשר לצדיקים, המביא להם מיעוט הכרה ברוח המזוהם של החוטא, גורם להם ג"כ תכונה של נטיה כלפי חסד וחפץ של סליחה, וחפץ זה מועיל לאמץ את לב נואשים ולפתוח שערי תשובה.

שמג[עריכה]

ההכרה הגדולה במגמה האלהית אשר לתורה, ולנבואה ולרוח הקודש בכלל, מביאה את המחשבה לסקירת האחדות שלהם. ונמצא שהנביאים והכתובים כלולים בתורה. והתורה עומדת כלולה ומאוחדת בקדושתה העליונה בקול אלהים חיים, שכל אשר נשמתו חיה מקשיב הוא ושומע את הקול הגדול הזה, ההולך ובוקע בכל התורה כולה. וכנסת ישראל לכל דורותיה מכירה היא את היסוד הגדול הזה של אחדותה של תורה, ומתדבקת היא בו בכל לבה ובכל נפשה, יודעת היא שתורת ד' תמימה, יודעת שתמצית נשמתה המאוחדת נובעת היא מאור המאוחד אשר לתורת אמת זו, שאור ד' אחד מופיע בה בבליטה מחוורת, באש שחורה על גבי אש לבנה, והיא שמה כל מעינה במקור חייה זה. בטוחה היא שהוא לה מגדל עז, יודעת היא שכל התורה כולה היא רק שם אחד של הקבה, שם אחד, הגה אחד, אומר אחד, שאין עוד, שהכל בו כלול.

שמד[עריכה]

היצירה האלהית המתגלה בעולם, כחה מלא עולמים, מופיע על היצורים כולם, ושואף להשלמות היותר עליונה, מתוך כך הרי הוא מבלה את מעשי ידיו, יוצר יצורים ומוציא את צורתם השלמה לפועל, והצורה מתאזרת בגבורה, ומתגברת לצור יצירה יותר נשגבה, יותר מפוארה, יותר עדינה ומושגבת, והיא מוחקת הצורה הבלתי נשלמה, ועושה את דרכה בהופעה של חיים יותר שלמים, של מציאות יותר מתוקנת. בחיים הלאומיים המתגלים בעולם, שהנשמה ההיתורית מתגלה בהם, אור אלהים זה אש אוכלה הוא לעמים כולם שהם חולפים ועוברים, צורתם מתמחקת, כדי לצור יצירה לאומית יותר שלמה. רק בישראל באה התכונה הלאומית למקום מנוחתה. והשכינה נחה בציון, ואש ד' האחוז בה מחיה אותה ומעמידה, הוה לה לאור מאיר ומחמם, ולא שורף ומכלה. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום.

שמה[עריכה]

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמה את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום, כלך יפה רעיתי ומום אין בך.

שמו[עריכה]

בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, והסותר לועו של ישראל כאילו סותר לועו של שכינה, שנאמר מוקש אדם ילע קודש. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל.

שמז[עריכה]

ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.

שמח[עריכה]

אותה השקפת עולם שתהיה גלויה לכל לעתיד לבא, כשיתחדש העולם ויצא מארורו כשישתחרר בחירות שלמה שאין בו שום דופי, היא באמת השקפת העולם הישראלית גם עכשיו. ומתוך שהיא קדומה בזמן, אין העולם מסוגל לה, לפיכך היא מתקיימת רק בכח הגדול של האמונה השלמה, שמתגלה בדבר נשגב, שגם בלא ידיעה ברורה, רק בחוש רוחני סמוי מן העין ודק מאד, מכירים בו הלבבות. וההמון הגדול, שחושו הטבעי הוא בקרבו איתן, מקושר הוא באמונת אומן, וחי בה חיים עצמיים כבירים. ונבוני לב הולכים סחור סחור, וטועמים בכל עת ובכל שעה נטיפות קטנות מאותו המתק הגדול של הנועם העליון אשר לאור עולם שלעתיד. והוא הוא נועם ד' המתבקש בכל שכלול של קדושה, מיסוד תפילתו של משה בשכלול המשכן. ויהי נועם ד' אלהינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו, ומעשי ידינו כוננהו.

שמט[עריכה]

הפנימיות העצמותית של הנשמה, ההוגה, החיה את החיים הרוחניים האמתיים, היא צריכה חירות מוחלטה פנימית. וחירותה, שהיא חייה, באה לה מתוך מחשבתה המקורית, שזהו הזיק הפנימי שלה, המתלבה והולך על ידי הלימוד והעיון, אבל הזיק העצמי הוא יסוד הרעיון והמחשבה. ואם לא יותן לזיק העצמי מקום להופיע באורו, אז כל מה שבא לו מן החוץ לא יועיל. הזיק מוכרח להשתמר בטהרתו, והמחשבה הפנימית, בעומק האמת שלה. בגדלה ושיגובה, מוכרחת היא להתעורר. לא יכבה זיק קודש זה מפני שום תלמוד ושום עיון. היחוד הפנימי של הנשמה בתוכיות עצמה זהו הגודל העליון, של זרע האור האלהי, אור זרוע לצדיק, אשר ממנו יציץ ופרח פרי עץ חיים.

שנ[עריכה]

הידיעה היא דבקות רוחנית וכשם שהאדם צריך להשמר מדיבוק של מחלה, הבאה ע"י כל מגע בעולם, כן צריך להזהר מדיבוקי המחלות הרוחניות, שאפשרות להן לבא ע"י הידיעה הרעה, וצריך להיות עוצם עיניו מראות ברע. רק מיעוט ההכרה בערכה של הידיעה ובסוד ההכרה, תוכל להניא את לב האדם לחפוץ לדעת את הרע. אבל אחרי אשר יעמוד האדם על בירורה של איכות הידיעה, ויכיר שכל מדע הרי הוא מובלע בעצמיותו ביודע, מניח בו את חותמו ונותן לו את מהותו, אז יחדל מחשקו לדעת את הרע, כשם שלא ירצה לאכול את כל דבר שמות בו, אע"פ שמופלא ממנו טעמו, ואע"פ שיכול להיות ריחו מבוסם ומראהו נאה. ומדה זו נוהגת בכל אדם, זולת מה שברוב זהירות, יחידי סגולה רצים באור קדשם דרך האויר של הידיעה אשר לתוכן הרע, בצורת ידיעה כזאת שאין בה משום התדבקות, ועולה בידם אחרי הזהירות, הציור הנדרש להשלמת הדעת בכללותה. וגם בזה צריך רחמים רבים וזכיות גדולים, ורבים נוקשו ונכשלו. וטוב לפני האלהים ימלט ממנה.

שנא[עריכה]

בטבע האדם, הדעת והרצון מחוברים הם. למקום שדעתו של אדם מגיע שם נוטה גם רצונו. כח גדול צריך האדם עד שיעלה בידו להפריד את הדעת מהרצון. וכשההכרח גורם להכיר איזה דבר שיסוד הרע תקיף בו, אז צריך האדם להזדיין באומנות של נתוח זה, שרק בחוש ההכרה ישתמש ולא בשום נטיה וערוב של רצון. ההכרה היא הנגיעה של עץ הדעת, והאכילה היא הרצון, כלומר חיבור הרצון עם ההכרה. א"א לאשה שתוציא אל הפועל הכרה מנותחת, חפשית מרצון, ומתוך הכרה באה היא לידי רצון, והרצון של הרע כיון שנכנס בנפש הרי הוא מפעפע כארס נחש, ואין מנוס ממנו, עד אשר יזוקק העולם. ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומדה זו בגדלה, הרי היא משתרעת גם במדת הכרה ורצון שבעולם הכללי, שהוא אדם גדול באמת.

שנב[עריכה]

את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה. מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאלהים הוא.

שנג[עריכה]

אם אמנם אין שום בר דעת שמח במנוחת לב אם העולם מפליגים בשבחו, אבל את ערכו של כתר שם טוב צריך אדם לדעת. ואם ימצא בקרבו מגרעות ופגמים כאלה, שאינם הולמים עם שמו הטוב, ידע שעצם שמו תלוי הוא בסגולת נשמתו מצד עצמיותה, ומאחר שיש לו חלק טוב של סגולה שמימית, אע"פ שאי אפשר לו שתזוח דעתו על דבר שאינו תלוי בחופש דעתו ורצונו, בכל זאת ידע איך להוקיר את המתנה העליונה, ואיך להגן עליה שלא תתקלקל, איך לפתחה כדי שתצא מכח אל הפועל, לפי העושר הגדול הצפון בתוכה.

שנד[עריכה]

יש בידינו סם חיים בעד כל העולם במובן הלאומי. זה הענין שהוא כלל מוסכם בתולדה שאומה מוכרחת למות, ולעבור מן העולם, שהרי כל העמים העתיקים כמעט ובטלו מן העולם, ואם יש איזה עם קיים מימי קדומים לא עברו עליו סיבות של פיזורים, גם לא נתפתח כראוי להשפיע מחוגו על העולם. אבל להיות עם חי ופועל, ואיתן במדה מוצקה עד כדי לנצח כמה משברים,זה לא נראה בעולם חוץ מישראל, על-ידי שם ד' הקשור בהם וסם המחיים של תורת חיים שבתוכם, וסם חיים זה עתיד לצאת מאתנו על כל העולם, וישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה.

שנה[עריכה]

יש שתי מדות בעבודה זרה: הגרועה היא שמלפפת גם את האיש הפרטי, והשניה שאינה מזוהמת כמותה, היא שמשאירה את האישיות הפרטית להיות זקוקה לאלהי אמת, אבל היא טוענת בעד ע"ז בתור משפט לגויים. ואורו של משיח יאיר בעולם, להודיע כי משפט הגויים יוכל להוסד רק על פי תורת אמת, ודבר ד' אשר יצא מירושלים. והאלילים כליל יחלוף ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.

שנו[עריכה]

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה ניתנת להנפש הברברית להתפשט מכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים. ועל כן יחזיקו עשרה אנשים בכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי.

שנז[עריכה]

התורה מגלה את האותיות של הנשמה, והם נוצצות ומתעלמות כמראה הבזק, והמצות מגלות את מהותה של הנשמה בעצמיותה, שהוא תוכן קבוע. אבל הקביעות של המצוה מתגלה בעת עשייתה בצורה מתפשטת על כללות הקדושה הנשמתית, והתורה היא תנועה תדירית. בהתחברות של קדושת המצות אל הקדושה התורית, הכל מתישב בצורה קבועה ומזהרת המקפת את הכלל כולו, את כל תוכן הקודש.

שנח[עריכה]

ההתעלות שהאדם מתעלה מתלמודו, ממדותיו וממעשיו הטובים, מתגלה היא באיכות השקפת העולם שלו. כל מה שהתוכן התורני והמוסרי מתגבר בו, תופס ציור הרוחני של העולם אצלו מקום יותר מסומן, והחפץ הקבוע שלו מיוסד הוא על חלקו באצילות החיים, החושים הרוחניים מגלים בו את הדרם, וע"פ ההוד שבהם מתישרים ג"כ כל מעשיו הממשיים, והעולם כולו החומרי הולך ומתרשם בקרבו ע"פ תוכן אצילי זה. וכאן מגיע הענין, שאין אדם יכול לדעת כלל את מצב החיים של מי שהוא למעלה ממנו במדרגה, כי עצמיותה של האצילות הענוגה של כהשקפת העולם הרוחנית אי אפשר לצייר, כ"א ע"פ אותה המדה שהאדם כבר קנה לעצמו. אבל מה שהוא למעלה ממנו אפילו כמלא נימא, לא יוכל לצייר. וחשיבות ענין יסודי זה היא עושה, שגם המדה היותר קטנה בעילוי, היא שקולה כנגד מעלות אחרות בכמה וכמה מדות כפולות ומכופלות.

שנט[עריכה]

האור הנשאב ממקור הנשמה יש לו גוון מיוחד. והאור הנשאב מדיבורי התורה והגיונה יש גם לו גוון מיוחד. והאור הנשאב מהידיעה של העולם וכל יצוריו יש לו ג"כ גוון מיוחד. והצד השלם שבאדם הוא כשמתמזגים יפה הגוונים הללו, והאורות השלשה כולם מתאחדים כאחד, ויונקים זה מזה ומשפיעים זה על זה. נהורי טובא איכא בנורא. ומשו"ה מברכים בורא מאורי האש.

שס[עריכה]

מה שהאדם יכול לתקן, טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו לתקן, אל יתעסק בו תדיר, ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם בבהירות שכלית רוממה עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו גול אל ד' מעשיך ויכונו מחשבותיך.

שסא[עריכה]

המחשבות שצומחות בדרך ישרה, בלא עסק שכלי מרוחב, הנם יסודות לכל המדע הבא ומתרחב אחכ. אמנם הטוהר שביסודם, תלוי הוא לפי מעמדו של האדם בכלל דרכי חייו במוסר, ולפי הכנתו השכלית בתורה ובחכמה.

שסב[עריכה]

לפעמים יש, שהאדם שונא חכמות חיצוניות, ושנאתו באה מפני שנאת התורה והחכמה בכלל, אלא שהוא מוכרח לבלום את שנאתו אל התורה מפני יראת העונש - שהרי שמע וקבל כי גדולה היא מצות ת"ת - ושופך את חמתו ושנאתו על כל מה שהוא דבר חול לפי דעתו.

שסג[עריכה]

הננו צריכים להתגבר על העצבות והפחדנות, המתפרצת לבא אלינו דוקא כשאנחנו חפצים להתעלות בעילויים אלהיים בחופש והרחבה. הננו צריכים לברר לנו כי תמיד הננו מוצאים בתורה ובקרבת אלהים בכל האופנים, את החיים המלאים בכל הנגוהות המאירים והמשמחים שבהם. ותמיד נמלא עז וגדולה בכל עת שרעיוננו פונה אל האורה האלהית, בין בבינת הלב, בין בציור הדמיוני בין בחפץ הנטיה הטבעית, כי כל אלה מדות קודש הם, וצינורות של חיים אמיתיים שוטפים בכולם לשד חיים וטללי אורות, יקרים מכל הון וחשובים מכל קנין חמרי ורוחני שבעולם. בשמך יגילון כל היום.

שסד[עריכה]

בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל.

שסה[עריכה]

הנשמה הכללית של כנסת ישראל אינה שורה באיש הפרטי כי אם בארץ-ישראל, ותיכף כשבא אדם לארץ-ישראל מתבטלת נשמתו הפרטית מפני האור הגדול של הנשמה הכללית הנכנסת לתוכו, ותוכן עליון זה פועל את פעולתו בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו. אמנם הבדל גדול יש בזה בין ההתגכלות וההתרחבות של הנשמה הכללית, שכל שיהיה רצונו חזק להכלל בנשמה הכללית כה תאיר בו באור קדשה, וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה, לפי אותה המדה תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים, להרבות לו עצמה וחדוה, גדולה ותפארת.

שסו[עריכה]

ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם. רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו ורק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי עולם בשביל חיי שעה, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו.

שסז[עריכה]

המחשבות של הצדיקים, מרבי השלום בעולם, המדברים טוב על כל בריה הן מבשמות את הנשמות כולן, מפני שהן מתערבות בסגולתן עם כולן. והעירוב השכלי, הוא רק תוצאה מהעירוב הממשי. ואותו המתק והנועם, שיש בנשמותיהם המקודשות של הצדיקים, ישרי לבב, הדורשים טוב לעמם, ולכל היצור כולו, מתמזג עם כל המציאות כולה. והכל מתבסם ומתעלה, והקרוב קרוב אליהם מתבסם יותר מנועמם. וממילא מובן, שעיקר הביסום מקבלים הם נשמותיהם של ישראל. אבל עיקר פעולה זו באה מקדושת ארץ-ישראל, המערבת בכחה את חיי הנשמות בסגולתה האחדותית, חיי נשמות אויר ארצך.