שמונה קבצים א תתא-תתנ

<< · שמונה קבצים א · תתא-תתנ · >>

תתא

היתרון של ההכרה האלהית שבישראל מההכרה הפילוסופית הכללית שבעולם כולו, נעוץ הוא בתביעה הפנימית של הוספת הגדולה האלהית, ההולכת ונתבעת מהנשמה בכל רגע. עילוי גודל זה הוא תוכן ישראלי מיוחד.

תתב

ישנם צדיקים כאלה שהם תמיד במדריגת שבת, והם מסוגלים לעונג תמידי, להתענג על ד', ואינם מסוגלים מצד עצמת בהירות נשמתם וקדושת גופם - שמתקדש ע"י הופעתה של נשמתם העליונה - לעבודה, והם עובדים רק כדי לטעום טעם מרירות החיים, להשתתף עם העולם כדי להעלותם. וכל תוכן שגיאותיהם הוא תמיד מה שאינם מכירים את מעלתם, ואינם מתרוממים לאותו הגובה של דישון עונג הקדושה העליונה הראויה להם, ע"י קטנות אמנה שיש בהם בעצמם. והם שבים תמיד בתשובה מאהבה. וכל מה שהם יותר עסוקים בתשובה הנם יותר מתענגים, וממשיכים על כל העולם כולו את העונג והנועם הגדול של התשובה, שהיא עושה את העולם כולו לעולם חדש, חביב ורטוב כולו מטל עדנים, משוקה בלשד אהבה ונעימות עליונה. כולו ממתקים וחכו מחמדים.

תתג

אמת גמורה היא, שהצדיקים העליונים, האנשים הרוחניים, שמצד עצמם אין כל עניני עולם הזה תופסים מקום אצלם, מפני שהם משערים יפה את החוסן ואת הזיו העליון, והם מתכוונים לבסמו יותר ויותר ולהמשיכו בעולם כולו, אין דרך עבודתם שוה כלל לדרכי העבודה של כל אדם, השרויים תמיד בגבולי עולם הזה ותשוקותיו ומאסרי הגוף וכל נטיותיו, וכשרואים מהם דברים תמוהים אין להרהר עליהם כלל, כי כל דרכיהם נובעים מקודש עליון מאד.

תתד

הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים. והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הנם שרויים בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטייתיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם.

תתה

עמי הארץ ופושעים יש להם רצון חזק מצד התוקף, הגופני או הרוחני, המוגבל שמושל בהם בנקודה מצומצמת. ומתוך ההתקשרות שיש לבעלי כחות הנמוכים הללו עם הכלל, ומתוך החפץ העדין של טהורי הרוח להיטיב להם ולהשפיע עליהם עדינות והארה, הנם מתקשרים עם הצדיקים והחכמים האמיתים. ובזה הם משפיעים עליהם מחוזק גבורת רצונם, עד שהעדינים שבעולם, שהם הצדיקים וישרי לב - שרוחם מלא טוהר וקדושה, ונכונים הם תמיד לותר את רצונם מפני כל, וביחוד מפני כל אמת וכל טוב שיתגלה להם, שזה גורם חולשה רצונית - נעשים חזקים ואמיצי כח ע"י אותה הנקודה של אימוץ הרצון, שמתבלע בקרבם מצד האיגוד הכללי עם הרשעים והפושעים, או הבורים ועמי הארץ. ונקודה של גבורה זו, היא רק כשאור שבעיסה, שהיא מרכזת את רוח הגבורה העצמי הגנוז במקום הקודש - שהיא גבורה שאין עמה רפיון - שהיא כמוסה בשורש שרשם של נשמותיהם של צדיקים, שגבורת עולמים מופיעה בהם, אבל צריכה להבאת אש מן ההדיוט, להלהיב את הגבורה הקדושה הזאת. וזה בא ע"י הקישור הכללי, ובכללות האדם - באה ע"י הקישור של נפש האדם עם נפש הבהמה החזקה בגבורי בעלי החיים. וכן הולך הקשר ומקיף את הכל עד שאור השלום הגדול מאור האמונה מופיע על חוסן האמונה בזיו קדשו.

תתו

אי אפשר להמנע מלהשתמש בהכרזה למטרות היותר עליונות, לעורר את הטוב ואת החיים בעולם. לגבי ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכשרון שבאומה. ההכרזה של המלה תעורר את הבאורים השונים שלה, וכל צד מצדדיה יאיר באור מיוחד, ועל פי רוב יגלה כל באור איזה חלק מהאמת הגדולה והחיה של אוצר הטוב והקדוש הזה.

תתז

אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בך כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. זאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים.

תתח

ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחלקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על-ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. וזה החסרון תשלים כנסת-ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו את כשרון וכל נטית רוח עליונה. ובמילואה הגמור של כנסת-ישראל יהיה שמור לעולם, ביחוד על-ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא ימצא צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.

תתט

הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק. והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך.

תתי

צריך לתן חופש גמור לנטיה הרוחנית שבנשמה שתתפשט ותתרחב בכל כחותיה. לפי רוב פעולותיה החפשיות יאומץ חילה ותגלה נפלאות הדרת גבורת קדשה על החיים ועל כל המעשים והמחשבות. בחופש הנשמה תעלה עצה את כל כחות החיים המפוזרים והמשתלשלים ממנה, וכולם באגודה אחת יתרוממו למרום הקודש העליון. מדה זו הולכת ומאירה כל מה שאור התורה חודר יותר ומאיר, כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל, כן תתעלה הנשמה בכלל, ונשמת העולם, אור החיים של השכינה האלהית, תזהיר יותר, ותגלה אורה על כל הנפשות ועל כל מעשיהן, וישראל האחוזים בעומק טבע נשמתם באחיזת הקודש העליון, המגמה הרוחנית העליונה של אצילות החיים וההויה, יתרוממו על-ידי התגברותה של האורה הפנימית היוצאת מאור דעת עליון, יתעלו ויפארו, והגבורה האלהית תעודדם בהדר תפארתה, ויתכשרו יותר ויותר לאור גאולה, לאורו של משיח, והדר שלום הכללי וחן האהבה לכללות האומה ולכל פרטיה, לפעולותיה ולהרחבת חייה, ילך ויתפשט בעולם, עד שמההדר הפנימי יפוצו קרנים גם כן של ההוד החיצוני, ויתחיל כל העולם מבחוץ גם כן להכיר את אור תפארת עוזנו, והכבוד הכמוס, המונח במעמקי הנשמה של כל העמים התרבותיים לאורן של ישראל שנעצר על-ידי מעצורים רבים, יפרוץ את כל מעכביו וכנחל פרצים יזרם, לעטר ישראל בתפארה ולאזרו בגבורה.

תתיא

המדע בכללו הוא ההסתגלות של רוח האדם אל המציאות כולו. המדע המעשי מוכן הוא להורות לו דרכים בחייו ע"פ ההסתגלות הזאת. אבל יותר מזה הוא התפקיד של המדע הרוחני, המשלים את רוח האדם, שלא יהיה תלוש מכל העולם הסובב אותו, למען יוכל לינק מכל היש יניקה חיונית רוחנית, שרק אז ימצא הוייתו שלמה. וזהו סוד צמאון הדעת שראש פסגתו הוא הצמאון של דעת אור ד', שהוא יסוד כל היש, ויותר מכל היש באין קץ. ועיקר תביעת הרוח הוא להסתגל אל ההויה האמיתית, אל היש האלהי. וזהו רז העבודה העליונה של ישרי לב, השמחים בדעת ד' ומתענגים על כבוד שמו.

תתיב

הנקודה העליונה שבנפש החיה, היא יודעת את ערכה ברוחה פנימה, וכשהיא עומדת במצב הבריאות שלה, היא מתענגת על ד', ומתוך תביעת העונג העליון נובעת הכרת הדעת, שהיא הולכת ומתפתחת על פי הנסיונות והלימודים. אותה הנקודה העליונה, מהות החופש של הרצון היסודי תלוי בה, ואם הרצון בתוכיותו פונה אל הטוב, עומדת הנקודה על מצבה הנכון, ועונג דעת ד' חי בקרבה. וכאשר יטה הרצון מדרכו בפנימיותו, יסור חוש העונג ויהפך לנגע, וכל מהלך הדעת יתור לו מסלולי חושך, ובל יראה גאות ד'. וע"כ גדולה תשובה שמגעת עד ד', ואפילו כפר בעיקר. שובה ישראל עד ד' אלהיך. שכיון שיטה רצונו אל הטוב, מיד תאיר העליונה שבמהות הנפש באורה הטבעי, וזרם העונג הרוחני יאיר את נתיבות הדעת, ואור ההודאה והאמונה העקרית יאיר, ויזרח גם את המאפלים היותר כבדים ויזרח בחושך אור לישרים.

תתיג

השכלה פשוטה וישרה היא שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מדותיהם, ארחות חייהם, החמריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההויה. ויש הכנה בשכל ובכח ההשערה הרוחנית למצא את השרשים במקורם. וזהו יסוד סוד ד' ליראיו, והדבקות העליונה ברום ערכה.

תתיד

ההויה היא מלאה תמיד תנועה, גשמית ורוחנית, פועלת היא את ערכי חייה מלמעלה למטה בדרך ישרה, מהתוכנים הכלליים העליונים על הפרטיים השפלים, ופועלת גם כן מלמטה למעלה, מהפרטים על הכללים, מהתחתונים על העליונים. דוגמא זו אנו רואים באורגניסמוס החי, וברוח האדם, במעמדו הרוחני כשהוא לעצמו, וגם ביחס המשותף שבין הגוף והרוח.

תתטו

כשהשכחה מתגברת, האותיות המחשביות מתפזרות ואינן חוזרות לקיבוצם הכללי, כ"א ע"י ההארה הרוחנית המחזרת את הזכרון למכונו. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כן הוא נוהג בציבור, באומה בכללה. שינויי הדיעות והשאיפות המרובות, כשהן בכל אחד מאירים הם זא"ז, וכשיש איזה מיעוט אור וקלקול יסודי, השכחה מתגברת וכל אחד אינינו תופס כ"א את חלקו, ומביט בזעף על של חבירו, והריב מתחולל. וזאת היא עבודת הקודש של ת"ח להרבות שלום בעולם, להשיב את הזכרון הכללי על כנו ממקורו הרוחני, לקבץ את כל הפזורים ולאסוף את כל הנדחים, לעשותם חטיבה אחת בעולם, כמו שהם באמת בעיקר יסודם. שורק כולו זרע אמת.

תתטז

כשהעינים מתפקחות רואים בתחלה, איך שמהחכמה העליונה מתפשטת כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, ואחרי כן סוקרים בעין בהירה איך מהתפשטותה של תורה מסתעף כל העולם כולו וכל מעשיו ועלילותיו. מי שהוא בקי בההסתכלות הראשונה עוסק הוא בתורה ובמצות לשמה, ומי שהוא בקי גם בסקירה השניה הוא פועל עם אל תמיד בכל דרכיו ועלילותיו, וכל שיחתו דברי תורה, וכל פעליו מצות וקדושות הם. זה הוא החסיד, הנוטל אורח חייו מיסוד חסד ד' המלא ארץ.

תתיז

לפעמים יש אדם, שאי אפשר לו להיות במנוחה, ומנוחתו האמיתית היא היגיעה.

תתיח

צריך מסך מבדיל בין הארה עליונה להארה תחתונה, כדי שיתראו כל הפרטים שבתחתונה יפה. והמסך צריך שיהיה בעביו, רק לפי הצורך של מיזוג האור, כדי לתן את האפשרות של ראיית הפרטים, שלא יבלעו משטף הזוהר העליון. בין הופעת רוח הקודש, המשוטט בגבהי עליונים, ובין ההשכלה הנדרשת לבינת תורה בדרשה והלכה ובכל שכל מעשי, מוכרח איזה הפסק להיות. ולא יהיה מוצלח הדבר, כשמבקשים לבטל את ההפסקים הרוחניים, כי אז יתטשטשו הפרטים, והאדם הצריך כ"כ להעשיר את עצמו בפרטים מתנוצצים, באור תורה מאוצר החיים השלמים, יהיה משועמם, ומצרי שאול יתגברו עליו. אבל כשעוברים תקופות, שהמסך נעשה ע"ב כ"כ עד שימש חושך, ואין ההארה העליונה חודרת כלל בעולמות התחתונים, אז יש הכרח להקליש את המסך. ולפעמים עושים את הענין ע"פ סדר נכון ומודרג, ויש שאי אפשר לבסס הדבר כסדר, וצריכים להבקיע את הרקיע המבדיל, למען יתגלו האורות העליונים בהדרם. ולאחר ההברקה שבאה ע"י הביקוע, חוזר הכל לאיתנו, והפרטים הנם הולכים ונבלטים, ואורה משוערת המחיה אותם יפה, זורחת עליהם להבהיקם לפי מדתם.

תתיט

כמה פשוטה היא ההשכלה, שאי אפשר שיהיה בעולם דבר לבטלה. וכמה מאיר הוא הרעיון שכל הגה ורעיון, וק"ו דיבור ומעשה, שעושים בדבקות אלהית ברצון ובשכל, שהכל הוא חי ופועל, ופעולתו היא בודאי לטובה, להוסיף חן וחסד וברכה בעולם. ומברכת העולם כולו מתברך בודאי זה הפרט, גורם הברכה.

תתכ

באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רפאך.

תתכא

איני יכול לזוז מהדבקות האלהית ועל כן אני מחויב להשתדל שאראה את האור האלהי ונועמו, בכל מילי דרשות, בכל דבור ובכל מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים, וקל וחומר להרגיש את גילוי האור העליון, דרך צנורות האמת והצדק, בכל התורה כולה, גם בפשטיה, ובהויות ההלכתיות והפלפולים. וזהו הטעם מה שאני נוטה תמיד לצדד את הפלפול באופן ההגיון הרעיוני, שיש בו גם כן רגש הלב. והכל הוא מתוך הנטיה הפנימית, שאני חפץ בכל לב, שהאור האלהי בתענוגו ואורו יהיה מגולה לכל, ושהכל יתעדנו ויתענגו בו. והנני צריך אימוץ תמידי, שלא לזוז ממעלה זו, ולהרבות את אורה, ולסול יפה את מסילתה, ולהכליל את כל דרכי הלימוד וההנהגה כדרך כללי זה, שהוא אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום. ההתאמצות של ההדרכה בחלק התורה העצמי, שהנטיה הנשמתית מסייעה לה, היא הדרך היותר בטוחה של הכיוון לשורש הנשמה, והנהלתה באורח הראוי לה. ואף על פי שהעולם כולו נדמה לו שאין לו שייכות לזה כלל, מכל מקום יש בתוכיות הלב נטיה להאיר אור ד' באותה הנקודה שהרגש עם השכל וכל כח החיים מתחברים בו. אמנם כדי להאיר את האור יפה, כדי שיעשה את פעולתו באמת, צריך לשוב בתשובה גמורה מאהבה, ולפי גודל מעלת התשובה יתגדל כח ההשפעה על העולם כולו. ודרך התשובה צריך להיות בכל, כמעשים, ובמדות, בדיבור ובמחשבה. ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת ושמחה, ובטחון ועומק אמונה.

תתכב

רוח הקודש צריך להיות מחובר יחד עם השכל הטהור של האדם. כששניהם יחד עושים את בניני ההשגה, יצאו הדברים מזורזים יפה ומלובנים כראוי.

תתכג

ההרגשה הפנימית, שיש שייכות לנשמת היחיד עם כל צרור החיים של כל הנשמות כולן, והנשמות של העבר מקושרות עם אותן של ההוה, וכולן עם הנשמות של העתיד, ובכללות כולן הטוב והקודש מאיר מאד ומזהיר כזוהר הרקיע, כל מה שהרגשה זו תתגדל ביותר, וכל מה שתכריע ביותר אליה את המעשים ואת רגשי הנפש כולם, כן יהיה האדם יותר מוכן לשפעה ואצילית.

תתכד

האיש היחידי המשתוקק אל טוב ד', צריך להרגיש בעצמו, איך שנשמת חייו היא תמצית גדולה של הויה עליונה ורוממה - שהיא מקושרת עם כל אותן הסיבות העליונות שהן מסבבות את הוייתה ותיאורה - ובזה יתעלה מעוף מחשבתה וחשיבות רצונה, והטוב העליון מפנימיות חסד עליון יגלה עליה.

תתכה

לעולם צריך שהאדם ירגיש, שכלפי מעלה אין שום כילות - רק חסד ורחמים, אור, נחת, עונג, עדן וטובה, הולכים ושופעים - והאדם יכול לקבל, ירחיב פיו וימלאהו. ובכל דבר טוב, בכל תורה וכל מצוה, יראה בעיניו איך שאין קץ לאוצר החיים והטוב שהוא שואב, וימלא תמיד זוהר ונחת, וישמח בחלקו אם רב ואם מעט, כי אין לשער לגודל הערך של המעט דמעט. והעבודה העליונה של השבחת ההויה כולה, עם כל עשרה וכבודה, המסורה בידו מידי צור עולמים, תשגבהו ישע, וירם תמיד בשם אלהיו.

תתכו

בתמיד היתה כלולה כללות נצוצי החיים של הנפש הבהמית של כל ישראל, והיה מתעלה בכללו ע"י הקרבתו, ועמו היו מתעלים כל נצוצי החיים שירדו בכל עונה מעונת היום ע"י ההליכה השפלה של החיים. ולא עוד אלא שהכחות הירודים וההרגשות והרצונות, המחשבות והמעשים, הנגררים עמהם, היו מתרוממים למעלה למעלה, והיו העונות מתכפרים, ורישומם נמחק, והם מתהפכים לזכיות, ואור ד' מתדבק ומתחבר עם נשמת האומה כולה ע"י עליה זו, קרבני לחמי לאשי. ורשימה גדולה מעליה זו ירגיש כל אחד מישראל, לפי מעלתו, מאמירת פרשת התמיד בכל יום, שהיא עושה בסגולתה מעין פעולתה העליונה של העשיה הגמורה. וכפי אותה המדה, שהמעשה הגמור הוא יותר חזק מהאמירה, היו כחות החיים יותר חזקים, וממילא גם כחות הבהמיות, וירידתם העמוקה יותר חזקה, וממילא היתה העליה יותר אמיצה, וצריכה לכח יותר מרובה. כמובן יש להחיים, המפעמים בכח רב, ערך יותר עליון, באין ערוך ואין דוגמא כמעט, לגבי החיים שהם רק צל חיים לעומת החיים הגמורים כשהם מלאים בחילם, בעת אשר הכבוד עומד במלא קומתו וזיו חייו, ובבית חיינו. אבל חסד עליון אינו עוזב אותנו, וגם בעבדותנו בחר בנו לחלקו, ומעשינו הקטנים עם שיח שפתותינו עושים גדולות ונצורות, שבמלאת החיים בכל צביונם רק אז יגלה ערכם הנשגב.

תתכז

אע"פ שצריך לשוב בתשובה גמורה מכל חטא, וראוי ג"כ לקיים את כל גדרי התשובה עם כל הפרטים היותר מדוייקים, כפי מדת היכולת בכל ההתאמצות והחשבון ההגון - וק"ו בדברים שבין אדם לחבירו מעניני גזל וכיוצא בו, שהתשובה נצרכה ומוכרחת מאד - אע"פ כ כשמרגיש בעצמו עדיין חוסר שלמות בתשובה והשלמתה, אפילו בדברים רבים, וימצא את עצמו מעוכב ממנה, אף שהוא צריך להצטער על חסרון זה ולהתאמץ להשלימו, מ"מ גם כשלא עלתה בידו להשלים את התשובה - אפילו בדברים שבין אדם לחבירו, שבודאי מעכבת היא ההשבה המעשית - אך בכ"ז משום עיכוב שבעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה, ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות האור העליון. ויחשוב תמיד בדעתו, שהוא מטיב לכל העולם כולו, במה שהוא מרבה אור אלהי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות ובכללות הנפשות, ובכללות נפשות ישראל ביחוד, א"כ הוא מאיר ומטיב בזה ג"כ לנעשקיו, ויש בזה ג"כ איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחבירו, אע"פ שאינו מספיק, מ"מ אין לו להתערבב ולהתבטל בשביל החשבונות שאינם כ"כ ברורים, או אינם מוכנים להוציא אל הפועל. וק"ו כשלא תעלה בידו מההפסקה אלא המניעה הרוחנית, ובפועל לא יתקן עדיין יותר משלא היה מתעלה בהעילוי הרוחני, לא ימנע טוב מעצמו ומהכלל, ויקבל באהבה את כל שפעת אור ד', וד' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.

תתכח

הגבהנו את היסוד של נפש הבהמית, שלנו ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד יציאתנו, משיעבוד עם שבשר חמורים בשרם, והננו הולכים ועושים זה תמיד בפרק זה. מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות המקור שהם שואבים ממנו כח החיים שלהם, ונפשנו הבהמית ונפש העולם כולו מתרוממה, לאט לאט מתרוממת, מטהרת מטומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה לקבל אור צורת אדם, יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חיטים. ואנו באים לחוג את חג השבועות, יום אשר עמדנו בקומה הרוחנית הגמורה שלנו, וזיו הקוממיות מתחדש עלינו בכל שבועות. חמושים אנו בכל כח עז החיים של נפש הבהמה והיא בעצמה עלתה, נתעדנה ונזדככה, ועז לה, ויפעה לה, נטהרה וצוחצחה, והיא מוכנת להתחבר בחיבור אמיץ לצורת האדם השלמה, שאור הדעת העליון, האצילות הגמורה, שורה עליו, הדעת העליונה, בשני ערכיה הכלליים, הדעת המעשית והדעת השכלית הרוחנית העיונית. שתיהן בחוברת עולים ברוממותם, בשתי הלחם של חיטים, מאכל אדם, מאכל הנותן דעת. גם התינוק אינו יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן, אבל הדעה המובלטת בבירורה - בחטה היא, שכוללת כב אותיות הדיבור במספרה, ותחת האלמות הבהמית, קול התור של תורה, הדיבור המלא, נשמע בארצנו.

תתכט

רק סמיות עינים גורמת שלא תוחש לעין כל תכונת העבודה האלהית, על פי ההרצאה הרזית, דוקא, שדוקא היא, העליונה והעמוקה שבביאורים, היא הפשוטה שבפשוטות. אי אפשר לומר, שהתוכנים הרוחניים לא יהיה לנו עסק עם מציאותם, כי אם עם הרשמים שהם עושים עלינו, כמו שאי אפשר לאמר זה בהתוכנים החומריים. אותה ההרצאה, המספקת את כל חזיונות ההויה, אין לה שום יסוד, אלא חידושה וספיקה. ואינה יכולה לגרום שום הפסד בתוכן העליון, שהוא המבוקש שלנו. סוף כל סוף הרשמים הם נמצאים, וסדר יש להם בפנימיותנו. והפנימיות הזאת היא כוללת דברים רבים מאד. הנה עולמים לפניך. כשהתוכנים הרוחניים הנם משפיעים בהרחבה, כשהם מסודרים יפה, כשמהלכי החיים והמציאות אינם מנוגדים בינם לבין עצמם, ובינם לכל הספירות שביש ושבאפשר להיות, הכל מסודר, והכל עומד בנחת. המחשבה הכללית והמקורית העליונה סוקרת מגמה כללית, עליונה, ועליונה שבעליונה, וסוקרת גם כן מגמות אין סוף, בפרטים, ובפרטי פרטים, שואפת שהכל יתאים, הכל יסייע זה את זה. הקשבה יש לתחתון מצד העליון. כל מה שההקשבה תתחדד יותר, כל מה שצנורותיה יתפתחו יותר, כן יהיה האושר יותר גדול. כן ישתפך עונג. שלמות, עדינות וברכה בכל. החשק לעליון שבעליונים, הצמאון למילוי עצת קדוש ישראל, העצה הנובעת מהתגלות המחשבה הרוממה שמעל לכל המחשבות. קובע בעולם חותמו. בשכל, ביושר, במוסר, בעבודה ובחיים הוא נחתם. והכל עובדים עבודת אין סוף. ושואבים ממנה חיים.

תתל

כשנשמה גדולה הולכת ומתעלה, הרי היא מטבעת חותם של אצילות, של טוהר, וגדולה עליונה ע"י כל ההויה. זהו יסוד החזיוך של צדיק יסוד עולם. נקודה פנימית היא הנשמה הצלולה והרוממה, כל הנשמות כולז וכל מעשיהן, כל כחות היש וכל גילויי החיים הולכים הם רק לשכלל את הוייתה. העולם מחוסר הוא מגמה, כל זמן שאין נשמה עליונה זורחת בו. וכיון שהיא באה ומאירה באור יקרתה, הרי העולם משתכלל, ושמים וארץ שמחים כשמחת יצירתם.

תתלא

אין שום חשש גאוה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת, וגילוי הנשמה.

תתלב

העונג היותר גדול הוא מה שמתענגים על העונג של ד' מצד עצמו. זה תפיס ברעותא דלבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה. וכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה שאין קץ להעילויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ. ובכל עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליון שבעליונים. זה נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנו הוא נובע. ושיר השירים מיוסד על נקודה זו, המתגלה באהבה בתענוגים. שכל עדוני עולמים הם רק ניצוצים קלים מאור זוהר עדן נחלי תענוגיה. אשרי המחכה לאור עדן זה, עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו.

תתלג

הזמנים אינם דומים זה לזה בהשפעתם על רוח האדם. יש שהאדם מסוגל לקלוט את האור הרוחני שבתורה, ומרגיש אז הופעה גדולה מכל דבר שבתורה, ואינו מסוגל אז להרגיש את הרוחניות שבמהלך השכל וההרגשה הרוחנית הטבעית שלו. ולפעמים מתגברת ההופעה דוקא בצדה הטבעי, ומצד התורה מתעלם אז. וכל אחד צריך ללכת דרך אותה הפתח שנפתחה לפניו באותה שעה. אמנם אם ירצה לעלות מההרגשה הטבעית אל התורה, לא יש בזה צד הפסד כ"כ. אבל בעת אשר הרגשת האורה התורית מתגברת, ואור ההרגשה הטבעית נעלמת, אסור להניח את ההופעה, התורה, לתור אחרי מראה עינים של ההרגשה הטבעית, וע"ז שנינו, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ותמיד יהיה האדם נוטה לפתח בקרבו את ההרגשה של בהיקת אורה של תורה. דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

תתלד

שאיפתי גדולה היא לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי הנביאים בודאי, היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים ג"כ, ומהלך התלמוד הירושלמי הוא בודאי בצורה של איגודם של שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתן האפשרות לאור התורה שיאיר גם במחשכים, והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה.

תתלה

מי שיש לו נשמה, כל מיני האותיות מאירים בו, גדולות, בינוניות וקטנות. על כן הוא מסתכל בסודות התורה והחכמה, עושה מעשים גדולים מאד, ושואף אליהם בכל לבבו ועצם מהותיותו. ומבין ומחודד הוא בכל דרך חכמה ותורה, בגדולה שבמדות הידיעה הלימודית, בחריפות ובבקיאות בחשק גדול, ויודע ג"כ בעסקי העולם וכל הנימוסים המעשיים, ובקי בחכמות הגשמיות וכל ציוריהם. וכל אלה המעלות הנן מקושרות זו עם זו. וגם מי שלא בא עדיין למדה זו, מ"מ צריך לשאוף ולחשוק לבא למדריגה עליונה זו. והתשובה היא סוללת את הנתיבות איך להתעלות בעילוי הממשי. ונשמת שדי תבינם.

תתלו

התחלפות האותיות הנפשיות, הברקים הרעיוניים, הולכים ושבים, מתרוצצים כלפידים. וכל מה שיעסוק האדם יותר בתורה ובמצות ויזכך את מדותיו, ככה יהיה המרוץ של ההתנוצצות יותר מסודר, ומביא לידי ישוב הדעת ותכלית נעלה.

תתלז

המחשבה ע"ד הנצחיות, והשאיפה להיות מרגיש בפנימיות מהותו נטיה אליה, היא מבררת יפה את כל עסקי השעה של האדם.

תתלח

כל המצבים של האדם, נדרשים לו לצורך שכלול עצמו ושכלול העולם כולו. ולא יקוץ אדם בשום מצב שהוא נמצא בו, ויתנהג למלא את חובותיו כפי דרישת מצבו, ואפילו אם ישנם חובות כאלה שאינם לפי רוחו ותכונות נפשו, מ"מ מאחר שהמצב מחייב כך, יעשה הענינים ברצון ובמתינות. ולא יחשוב שאין לעשות דבר, כ"א במה שהתענוג הרוחני ניכר, כי לפעמים הפעולה של הכפיה, טובה מאד

תתלט

גם אם נתאר את הכל ברצון, הננו קרואים לומר, שכל החזיונות שהם חוץ מהרצון הנם כלולים, וכל התוכן של החיים הוא בשביל ההתאמה אל הרצון היותר כללי ויותר נשגב מכל, הרצון שכל נטיותיו הנן עשויות בפועל. וזאת היא באמת אחת מההבנות, שהרצון המוסרי של יסוד הקודש מתגלה על ידן.

תתמ

כל המדע הוא כדי להתאים אותנו אל היש האמיתי, וכיון שיסוד היש הוא רצון הישות, ממילא ההתאמה אל רצון הישות הוא הגובה היותר עליון. ומוכרח הדבר, שכל נטיות חיינו יהיו מכוונות להסתגלות זו. והננו באים לשמח בשמחת תורה ומצוה יותר מרב כל.

תתמא

אמנם הדעה העליונה מוכרחת להתרומם עוד יותר, ובענות צדק תאמר, שתואר הרצון הוא אחד מהתוארים של הגודל, שאנו מבקשים, והוא רק אצילות צמצומית מאור אין סוף. וכתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, לא בחנופה, כי אם בטהרה ובגבורה אנו אומרים אומר מלא זה, כליל חכמת אמת.

תתמב

כשאנו מתרוממים לגובה של מדע, שכוחותינו, אפילו המוסריים, מתראים בו כנכשלים, הננו אח"כ מתחדשים באור חיים חדשים וזיו יותר מאיר, דוגמת המלאכים הנשרפים בנהר דינור וחוזרין ומתחדשין, סוף כל סוף יש עילוי לאין תכלית, והעילוי המחודש בא אחר הריסת העילוי שקדם לו. וזהו עומק טוב העליון, גבורת החסד. מנצפ"ך.

תתמג

כל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות, וכיון שנעשה להיפך ממה שראוי להעשות הרי הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג בסדור גופו באופן המנגד לתנאי החיים שלו. אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אין ההרס פועל. התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלהית, ההולכת וזורמת ומגיעה עד חידור התוכי של החיים, ישראל נזדככו כל-כך עד כדי הרגשה זו של אי-האפשרות של היפוך הסידור העליון המקיף והחודר. האבות הוטבעו כבר בזה במעלת רוחם, ובניהם נזדככו בכור הברזל עד שבאו בתעלומה פנימית לידי מידה זו, והידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת, שבזמן שהיא כבר באה לבגרותה מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על-פיה, ואם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט, וצרת החיים גדולה. וההארה באה. אור ד' נגלה על הר סיני, למשה הראה אוצר טובו וסוד הדר זיוו להורות תורה מורשה קהילת יעקב, לבסם עולם ומלואו. לפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי, הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, על כן אינם מצווים, ואין מהלך הטבע פועל על-ידם ביחס להדרכתם התורית, זהו רז מיוחד לישראל.

תתמד

לפעמים יש שצדיק עליון מוכרח לפול ביאוש, ואינו מוצא לעצמו צד זכות, וכדי להחזיק את מעמדו הרוחני, מוכרח הוא לחשוב, שלפי מדת אצילות נפשו עומד הוא ממעל להמדה המעשית. אע"פ שאין עולה כלל על לבו להשתמש בסברא זו להקל, חלילה, אפילו בקוצו של יו"ד מכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, מ"מ זה הרעיון בעצמו פועל בקרב לבבו של זך הנפש הרהור של גאוה, שבזה בא לו אותו הערך של שמיני שבשמינית הנדרשת לו. ובעולם פועל רעיון זה לעבור על פשע, ולהקל את התשובה מכל הרוצים לשוב באמת בכל לבבם ובכל נפשם.

תתמה

ההשגה האלהית, כשם שהיא רחוקה מכל משיג, אפילו מעליון שבעליונים, כך היא קרובה לכל. ואפילו הדומם יש בו כח זה של השגת אלהות, מפני שאין קץ ותכלית לגדולה ולענוה האין סופית. ואין בהשגה האלהית חלקים, רק כל מה שמשיגים - משיגים את הכל, ואין בה לעולם גמר וסוף, כי אם כל נקודה של כל היא מכינה לנקודה של כל עליונה. כל השגה אלהית, אפילו הגסה והקטנה שבהשגות, היא עולם מלא ויקר מכל החכמות והמדעים, ומכל העושר והכבוד שבכל העולמים כולם.

תתמו

כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דוקא חכם ומלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ד' בעולם.

תתמז

שמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בה, כ"א ע"פ פעלו. וכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג.

תתמח

בנקודת רצון האדם הבחירה מונחת. חפשית היא להטות אל הטוב או אל הרע. כל שבעולם יש בו נטיה כמוסה זו. רוצה האדם ופונה אל הטוב, כל שבעולם - לפי הקישור של כח המושך הרוחני שלו - נמשך אל הטוב, והרי הוא מעלה את הכל ומאיר את הכל. לא רצה, הרי הוא מטה את הכל לצד הרע והחושך, בנטותו את רצונו לזה. הצדיקים מעלים את העולם כולו, מפני שרצונם הוא גדול ואדיר מאד ואין קץ להתפשטותו, מפני שהוא דבק באור האלהות, ונעשה מעין דוגמא של מעלה.

תתמט

שורש האמונה הוא בחכמה. מתוך שיש חכמה כמוסה בנשמה, שהיא מכירה על ידה בגודל האמת האלהית, אלא שאינו יכול להוציא אל הפועל את הפרטים, מתוך כך הוא מתקשר הרבה להאמין בהפרטים שהוא מרגיש בפנימיות לבבו, שהם הם מגלים את האמת הגדולה בכל האופנים שדרכה להגלות - במעשה, דיבור ומחשבה, ברגש, בדמיון, במזג ובנטיות נפשיות, ובמעוף חיים פנימי ועליון מכל הגיון לבב ומכל הקשבה מוגבלת.

תתנ

בעלי החכמה העליונה, מכשירים את העולם להתקשר בקודש של האמונה. הם מעירים בעולם צמאון אל הנשגב והנצח, ובזה הם בונים את יסוד העולם, את השלום החברותי ואת עוצם הטוב, להשלמת הנשמות בחיי עולם.