שמונה קבצים א תשנא-תת

<< · שמונה קבצים א · תשנא-תת · >>

תשנא

ישנם צדיקים כאלה, שהם מרגישים צמאון פנימי להיות מעוטרים בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין שבשעת התפלה. והם צדיקים כאלה, שהדבקות האלהית בהתגלות הנפש היא מדתם הקבועה, ולא רק מזמן לזמן, וכל היום הנם בפנימיות רוחם מתפללים. וצדיקים יסודי עולם וחכמים עליונים כאלה, אף על פי שיזדמנו להם סיבות שלא יוציאו כל כך מן הכח אל הפועל את חפץ לבבם בהתגלות הקדושה והדבקות העליונה, ולפעמים גם חשקם בהנחת תפלין כל היום לא יעלה בידם מכמה מניעות, מכל מקום התשוקה הפנימית שבנשמתם לאור התפילין מאירה הרבה בעולם, ואור החסד מתפשט בעולם על ידם, להרבות מחילה וסליחה, וחנינה גדולה. והם הם אוהבי ישראל באמת, שנפשם צמאה לתשועת ד' ולבנין ארץ ישראל, והם נוטים כלפי חסד לכל, ומלמדים זכות על כל הפושעים, אפילו על הכופרים והמכעיסים היותר גדולים, כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ של הטוב הגנוז בכל נפש, וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות הדוגלים באהבת האומה בכלל, והם נוטים אל הטוב והיושר, שזכיותיהם גדולות. והתוכן של הדבקות האלהית הטבעית, שהיא ערכה של קדושת התפילין, היא היא אהבת ישראל, שהן תפילין דמארי עלמא, שכתוב בם שבחייהו דישראל, מי גוי גדול, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואור התורה מאיר בנפשות הללו בצורה מבהקת, לא לפי מדת ידיעתם כלל, אלא לפי מדת סגולת נפשם הטהורה העליונה.

תשנב

כשם ששכלנו ורצוננו, ככל דבר שבהויה, הוא ניצוץ מן הכל וממקור הכל הוא נובע, ואנו עולים לדין ממנו על האור העליון בדרך דוגמא ובבואה דבבואה, כן אנו דנים על נקודת הרצון, שהיא מחוברת לשכל, והיא תכונת בקשת התכלית, שהוא גם כן ניצוץ מהכל, ונובע ממקורו. שוללים אנו את כל ההגבלות והמגרעות שישנן בבקשת התכלית שלנו, ואנו באים למצא צד האצילות והרוממות שיש בבקשת התכלית, שהיא נותנת צורה הגונה לכל מהלכי המעשים, ואנו אומרים, שהיא נמצאת ביסוד הכל, המרכז העליון, מלכות אן סוף, בדרך השאלה, ראשית כל הצמצומים כולם, המביאה ליסוד הכל, והיא באמת הכל, כל הראשית, וכל האחרית, כל ההויה, וכל המבוקש מההויה.

תשנג

בריאות הגוף הוא בכלל תיקון העשיה, לעומת יפנה המוקדם לתפילה. כשעובר זמן רב, ומפני קלקולי טעמים אין אדם שם לבו לתיקון הגופים והם מתדלדלים, נעשה פגם גדול בצורך התפילה ובאפשרותה בעולם, ונוצר כח מתנגד לעצמות התפילה והמחשבות והרגשות המתיחסות לה. עד שהמשקל ישוב, וערכי הגוף יוכרו בחשיבותם, והבריאות תשוב למכונה בכללות האומה או העולם, ואז חוזר הצורך הרוחני והמעשי של התפילה להולד, ביחד עם צורך של רינה ותהילה, דוגמת ההלל הנאמר דוקא על כרס מלאה. ובאים מזה לעבודה הרוחנית העליונה של התפילה, הקודמת לכל ענין גופני, השוללת את ההשלכה אחרי הגו את הקודש העליון הנושא עליו את שם ד' ואות יחודו, המבוטא ב - ואותי השלכת אחרי גיוך.

תשנד

כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה. וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלהי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה עם דרכי חייה ברעיון הקודש, כל אלה ארחות דרך ארץ הם, שמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזהר ובהירות מבהקת.

תשנה.

בכל זמן, בכל יום, שעה ורגע, יכולים להבחין את חלקי ההרכבות, שהכח הנשמתי שלנו עושה, עד שהוא מתרומם אל הרעיון האלהי הקדוש בטהרתו. והם הם השמות הרבים, והשונים, בהסתעפות רזי עולם, ואוצרות החיים שלהם, שהעבודה התמימה והמאירה בונה עליהם תמיד את מגדליה. רמי הערך, הבנוים לתלפיות. כי צדיק ד' צדקות אהב. יש"ר יחזו פנימו, יום, שעה, רגע. והארה זו, של יחוד השמות תמיד, מביאה ברכת השלום, מפני שמבטלת את הריב בשרשו, והחלקים כולם מתאחדים, באיחוד מקורי. וסופי תיבות גימט' רי"ב. והשלום. המכליל את כל המחשבות הפזורות לרעיון נשגב ועשיר אחד, נורא בהודו ומלא חיים עזיזים בתכנו, הוא שומר את התורה מכל שכחה, נגד הרי"ב. המפרר את כל דבר לחלקים, ומשכח. ואחדות הרשעה הוא שורש הריב. חסד לאומים חטאת, עכברי רשיעי דקריין לחבריהון ואכלין, וגייצי גלימי.

תשנו

השמות הם היחוסים, שכל יש מתייחס על פיהם לאור אין סוף. והם הם המקיימים את הכל, וקוראים את הכל להויה. קרא אני אליהם יעמדו יחדו. ויש שכל כך קלוש ואפל הוא היחש, על פי ירידותיו, עד שהתוצאות, היוצאות ממנו לגבי המצוי ההוא, הן נוטות להרס ואפלולית. והם הם שמות הטומאה, שבאים על ידי כמה תמורות אין קץ. וסוף הכל לחזור לאורה, ולקיים בהם, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

תשנז

הצדיקים חכמי האמת, מתביישים במחשבותיהם לצייר איזה תוכן בהענינים האלהיים. והבושה הזאת בעצמה מזככת את דעתם וממשכת עליהם חוט של חסד, עד שהם באים למעמד של אור הלל לד'. והללתם את שם ד' אלהיכם, אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם.

תשנח

חובה לשא ולתן בחכמת האמת, היא החכמה האלהית העליונה, לדקדק באותיותיה. בפתגמיה, בציוריה ומליצותיה. האור של האושר העליון הולך וזורח לפי רוב העמל בדברים, שרזי עולם של הגדולה האלהית גנוזים בהם. ובהתרוממות הנשמה היחידה על ידם, מתרומם כל העולם עמה, והמון נשמות רבות מתעלות. ואין קץ לגודל הטוב המסובב על ידי הארה פנימית עליונה. של נשמה אחת כללית.

תשנט

כל ניצוצות החיים הפזורים בכל ענין - וביותר בכל מאכל אשר יאכל העלול לבא ליד הצדיק העליון, המשכיל בשם ד' וקשור במחשבתו הטובה בטוב המוחלט - הנם שמחים, ורינה וגילה מתעוררת בקרבם. והאוזן הפתוחה שומעת את רנתם, והעין הפקוחה תוכל ג"כ לחזות את אור שמחתם וצהלתם. ואף אם לפעמים לא יעלה ביד הצדיק לאכל הכל בקדושה גלויה, סופו להשיב, ע"י תשובתו מאהבה, את הכל מנפילתם.

תשס

השינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פועלת על צדדי החיים שבאדם שתי פעולות הפכיות. הצד העליון הרוחני יוכל להתעלות ביותר. חפשי נעשה הדמיון ממסגר החושים, ואם הוא תמיד מקושר בשכל ובחפץ עליון וקדוש, יוכל לצייר ולדמות, לחזות ולהכיר מה שאין ביכלתו בזמן הערות. אבל כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת. משני המקומות מתדבקות דוגמאות. אורות צחות, בנשמה העליונה, מזיו שלמעלה. ומחשכים וצחצוחי זוהמה, וקליפות מעביבות, בנפש החיים, מהרפש החשוך שהיתה שרויה בו, בהיותה בוססת בטיט של החיים הגופניים לבדם. והרינו פונים בכל בקר לשתי העבודות, לטהר את נפש החיים, ולקשר את האורות הנוספים בנשמת האדם העליונה, ולחבר עוד הפעם את שתי הקצוות בהרמוניה הנאותה.

תשסא

אותם ניצוצות הזוהמא, שבירידתה של נפש החיה נדבקו בה, אע"פ שהננו משתדלים לגרשם ולרחקם בכל האמצעיים שבידינו, מ"מ ראוי לחשוב שהמגע עם חטיבה קשורה לאור עליון - כנפשו של האדם הנברא בצלם - לא תשאר בלא פעולה. וניצוצות הללו יציאתם הרבה יותר עשירה מביאתם, וקמעה כבר נתעלו. הם מוכנים כבר להזדכך, ומה שנדחה היום, יוכל למחר ולאחר זמן, להיות מתעלה ומקבל צורה מאירה, הראויה להתקשר בקשר הקודש של הנצח וההוד העולמי, המתפארים בכלילת תפארת בכתר דעת עליון, ההולך ומתנשא, הולך ואור עד נכון היום.

תשסב

הדמיון שיסודו בקדושה, השקפת עולם שלו הוא קודש ותורה שלמה, חותם השכל הטהור יהיה תמיד טבוע עליו, והוא הולך ומתעלה, עד ששב ליסודו העליון, מקור החכמה העליונה, בזוהר טהרתה.

תשסג

הקרבנות, הננו משיגים אותם לא רק עבודות חיצוניות סימבוליות, אלא תיקונים, פעולות שהעולם מתבסס על ידם. אמנם התוכן הסימבולי הוא תוארם, לבושם וגופם, וברור הדבר שיחס גדול יש להצורך הסימבולי עם הצורך הפנימי. וכשיבאו ימים והצורך הפנימי יחדל, בביטול הקורבנות, יפסק ג"כ הכח הסימבולי לגמרי מפעולתו, ותחתיו יברא תוכן יותר עשיר לנושא הסימבוליות, שתתקשר עם העבודה היותר עליונה, שתכיל בקרבה את כל העובדא הפועלת המתקנת של הקרבנות כולם, בצורה יותר עליונה. זאת היא המנחה הערבה שלעתיד, אשר תערב לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

תשסד

התפילה המתוקנה בערך שוה לתוכן הפנימי של הקרבנות, היא מתדמה לה ג"כ בסימבוליותה ובעובדא הפועלת שלה. שניהם יחד עושים את התפילה לחטיבה חיה פועלת בעולם, והם מטביעים בה את החותם האצילי הישראלי, הספוג כולו מאור הידיעה האלהית, בצורה טהורה מלאה אור חיים אידיאליים, הפונים לעומת הנצח, המתעלה וסופג בקרבו את העולמיות בצורה מעולה עליונה, הפועל זיכוך וצחצוח על כל ערכי העולם האדם והחיים, וכל ההויה כולה. ישראל עוד ישוב להתפלל ולרנן רנת קודש בשמחת עולם, בשמחת צדיקים הששים בגילת אל עליון וכל יצורים כולם.

תשסה

לפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה.

תשסו

הענינים הרוחניים הפנימיים שקודש האמונה נוסד עליהם, הנם רוממים באמת מכל לשון, וכל ההרצאות הדיבוריות אינן נותנות כ"א צל קלוש מתוכנן. ולפעמים נמצאות נשמות כאלה, שהן קולטות את צל הגוונים שע"פ הדיבורים בצורה הפוכה לגמרי ממהותם, ואז כפירתם היא אמונה ממש, כחותם המתהפך.

תשסז

לפעמים יקלקלו את האדם ספרים שנכתבו ע"י קטני אמנה שאין בנשמתם אותה הגבורה הקדושה של לבת אש קודש העליונה, וספרים שכופרים מוחלטים, ספוגים רוח גבורה טמאה של כפירה, כתבו אותם, יתקנו אותו ויעוררו בו את נשמתו הפנימית הנרדמת, וימצא את עצמו מלא חיים ועז, בכל שפעת גבורה עליונה, ואמונת אומן אדירה באור אלהים חיים.

תשסח

כשמסתכלים בעמקי הכפירה, רואים איך בתוך מצולותיה טבועים נשמות קדושות מלאות אור אלהי עליון בפנימיותם, והן צועקות בקול איום מעורר רחמים רבים - הושיעו! הצילו! והקמים לימין אביונים אלו להושיעם ולמלטם משחיתותם, הם הם עובדי ד' הנבחרים, גבורי כח אשר להם שם במלא עולמים, שכל מלאכי עליון ממעל מוכנים לחפצם, וכל כחות הרשעה והטומאה מתחת יראים מפניהם יראת הכבוד ברתת גדול מאד, כרחב"ד ואביי וחביריהם.

תשסט

דרכו של רב המנונא סבא להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחוכמתא. כדי להכיר האור מתוך החושך, צריך שתהיה תכונת השטותא, בעמקה היותר חודר. בחושך היותר שחור, יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך. אמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת במעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא להם טיול ועונג, המשמח את המקום, לויתן זה יצרת לשחק בו.

תשע

בחוש רואין איך כל חטא מחשיך את עיני השכל, ונוטל את הזוהר העדין של ההרגשה הטהורה. אבל צדיקים גמורים יודעים איך לשוב תמיד מאהבה, ואע"פ שהם מרגישים בעצמם את הכובד של כל פרטי חטאת האדם במרירות גדולה, מ"מ הם מלאים עז ושמחה פנימית בטוב ד', ועונג גדולת חסד עליון המלא כל.

תשעא

החושך של הדיעות גורם, שנקודה אחת מאירה באור האמת גוררת אחריה כמה קוים חשכים, שהם נעשים יסודות לשקר ולרשעות. וכל מה שהאורה מתגדלת והרצון מתרחב לצפיות עליונות, ככה מתנתקים הקוים העקומים הנמשכים לדרכי חושך מחיבורם אל הנקודה המאירה, ואור אמת נצחית מופיע בנשמה בכל גודל ותוקף.

תשעב

צריך לגאול את האמונה ואת היראה מקטנותם וחולשתם, הבא להם מתוך חסרון הדעת, ופחיתות התכונות והמזגים הרעים.

תשעג

אפשר להרגיש איך הדיבור היוצא מפיו מחולל גדולות, וכי הוא בא ממרומים, ושב גם כן למכוני עולמים.

תשעד

תכונת נפשה של כנסת-ישראל היא נבדלת בעקרה מתכונת הנפש של כל עם ולשון. בכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקבוציים מיוסדת היא על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בלב האדם לבצר את מעמד חייו הגשמיים, והרוח העליון המחיה ומאיר את הנקודה הזאת הוא רוח הסדר והיופי, שהוא חפץ העונג של החושים, על-פי משאלות לב האדם, וכשהם באיזה קיבוץ על-פי סגנון אחד, עושה השווי הזה את התוכן הלאומי. אמנם בישראל מונחת התכונה האלהית במעמקי טבע נשמת האומה. הצמאון לדעת והרגשה אלהית, בתכלית עליונותה וטהרתה, היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה, והעידונים הנובעים משלמות ציור זה בכל רחבי החיים ועמקיהם הן המגמות האסתתיות. הדעה הפנימית, המכרת שבמילוי תשוקה עליונה זו הכל מתמלא, שאין שום דבר מכל מגמות החיים ועדוני החיים סדרי החיים ותכניהם, שלא יהיה כלול בתוך נקודת עולמי עולמים זאת, הכרה זו היא ענין מיוחד לישראל מונח בטבע האומה, מתגלה בהכרה פנימית אפילו להמוני המונים, והולכת ומתחוורת ומתבררת לסגולי הסגולות בכל דור ודור. הענין האלהי, בתוך כל ערך החיים בעומק טבע הנשמה, בהתאמה ללשד המחיה את ההסתוריה הלאומית, המתגלה בכשרון של יצירת הנבואה בבחירי בניה, המביאה למדרגת עם עולם, שכל האנושיות תכיר את סגולת נשמתה, הוא העצם הישראלי שתאריו מתגלים בכל התנועות השונות, ורוחו של משיח הולך ופועל את השלמת צביון זה עד עת קץ השלמה.

תשעה

השכל הישראלי, מצד מקור מחצבו הרוחני האלהי, הוא שכל אלהי, ורצונו רצון אלהי הוא. הגעגועים והאהבה של האומה כולה נוראים ועמוקים לאין קץ דוקא לשלמות האלהית העליונה. מובלטת אהבה זו בשיר השירים בהדר צבעיה, שאין העולם כדאי להם. מתגלה אור תכני זה בצדיקים עליונים של הדורות, שרצונם הוא יסוד העולם ודבריהם דברי אלהים חיים ודבר אחד מדבריהם לא ישוב ריקם. כי דבר ד' אלהי עולם בפיהם תמיד. רק החכמה העליונה וכל חירותה, עם כל הרגשת עידוניה, ההולכת ועולה על כל הספירות של ההכרות האלוהיות, המתנשאות בכל הוד פארן עדי עד, היא היא הנותנת חיים לישראל. ובחגוי התורה כולה, בכללותה ובפרטיה, כשהיא מצטרפת עם הארת הדעה של יסודה ונשמתה, הכל הולך ומאיר, הולך ומתגל, הולך וגואל, הולך ומשתכלל, מביא ישועת עולמים לכל נוצר ומאיר עולמי עד מכבודו העליון הרוכב שמי שמי קדם ומחיה אפסי ארץ, מצמיח כל מיני ישועות, ומעודד כל ענוי ארץ, מאזר ישראל גבורת עולמים ומשיבם קוממיות לארצם, לחדש אותם כבראשונה. אור אחד נשמה אחת, נשמת כל היקום, זרוע ד' הולך ומתגלה, הולך וקורא את ישראל לחיים, לשוב לבנות ולהבנות. בנשמתם העליונה של צדיקים יסודי עולם, שאור רזי אל מחיה אותם, רוח תחית המתים שרוי, ממקור חייו המפכים, הנקלטים מכל תמציות אוצרות החיים שבכל עולמים, הולכים פלגים, שריגים דקים ושונים, להכניס אור חיים, רוח תקוה ונטית אחדות, התעודדות תשובה והתעודדות גדולה בכל השדרות, ובאור עליון הזרוע לצדיק יופיע משיח, לרומם קרן לעם עולם.

תשעו

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על-פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. נדחים הם האורים הקלושים, שרגא בטיהרא, החוצפא מגרשת אותם - ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש. הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו ! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים. מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבוא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים, ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת. רק חסדי אבות ישארו וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

תשעז

כל הספרות החלונית שנתעוררה בתקופה האחרונה, שיש בה הרבה משום חכמת סופרים תסרח, והרבה ניצוצי אורה ורשמי גאולה, הכל בא מהצינור של שיחתן של עבדי אבות. ושיחה זו היקרה כ"כ, השתפלה מאד בפי עבד, שאמנם יצא מכלל ארור לכלל ברוך, אבל מקורו שלא היה ברוך פעל איזה רושם, וטינא היה בתוך הלב. אלי כתיב. מתוך גרעין המר, שבתוך המתיקות הגדולה שבשיחה עליונה זו, נצמח כל הסרחון שבחכמת סופרים שבעקבא דמשיחא. אמנם גם סרחון זה יהפך לזבל המפרה ומעדן, מדשן ומרוה את השדה אשר ברכו ד'. והטוב ינצח בעקרו, ותהפך השיחה החיה שבפי ישראל וכל זרע יעקב, לשיחת קודש נותנת אור חיים, המתעלה בגדלה מעל התורה בערכה ההוי, וממנה יצמח אור תורתו של משיח, שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כנגדה, ובעוה"ז תורה נתתי לכם, לע"ל חיים אני נותן לכם. במקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי. כטל חרמון היורד על הררי ציון, כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם. וכל זה יגלה ויראה ע"י התגלות רזי תורה עליונים ועליוני עליונים בשפע גדול, והשפעת הקודש על כל החול לקדשו. ושפעת כל החכמה וכל השירה וכל אוצר החיים, הנוי והנצח, הגבורה והתפארת, יגלה ויראה מטל שמים העליונים בחופש מוחלט עליון, המתעורר מהארת היובל הנשמתי הקורא דרור לארץ וכל יושביה - ויובל היא קודש תהיה לכם - בלא פעולה ועבודה, בלא קנין רכוש ושיעבוד, בלא עול נוגש ובלא דאגה ופחד, כ"א בבטחה עליונה בעונג עדין ובחדוה מוחלטת, בגיאות ד'. מן השדה תאכלו את תבואתה.

תשעח

דרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשויה, שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה. וזה נוהג בדברים שהשויתם היא השויה מעשית ושכלית, כהליכה בדרך ד', במדות טובות, וכל מצות התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון צורה ליוצרה, ונוהג גם כן בתוכן של דמיון, שכח המדמה מסדר את הענין על פי תכונתו בגדריו. וכל מה שיתקדש האדם והעם יותר, וכחו המדמה יהיה יותר מטוהר, ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשויה הדמיונית, ומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצות. ומתפצלים מזה ארחות צדיקים של קדושי עליונים לכל אחד ואחד לפי מעלת נשמתו, ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם. ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש, הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו, כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק, העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית והשכלית שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה. ופה הוא הצורך הגדול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון ובין יופי ליופי. ואורח צדיקים כאור נוגה, פלגותא דשערי, שורה בזוהר עליון זה.

תשעט

העליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט, היא עטרת תפארת, שאינה הולמת כי אם לפי אותו הערך שהשכלולים המעשיים והשכליים כבר מיוסדים. אי אפשר לצייר תכונה שלמה של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת, רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו, והשכלולים המוקדמים הולכים הם ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה. אבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר, ושכלול הדמיון בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו, עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן של תביעת החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה, שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות, שנאמר ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו.

תשפ

ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד', ההויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועליתה היא כללית כמו פרטית עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט. מובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עליתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'.

תשפא

תהילת ד' נתבעת ממנו מצד עצמה, מצד השבעת הנשמה בזיו הציור העליון מכל עליון, מצד עצם החיים. זאת היא נטייתם של ישראל, וקדוש יושב תהילותיה לזכך את התהילה מכל סיגיה, מכל מחשכים וחולשות, מכל חונף והרגל של טפשות, מכל תאוה פחותה ועכורה, להעמידה באותו החוג, שהתביעה הפנימית של גודל הקודש, של צחצחות אור הנשמה בכל חופשה ועצמה, תובע אותה. זאת היא כל התורה כולה מראש ועד סוף, ואם עוקצין חסר, קורין ע"ז שלא יוכל למלל גבורות ד', מפני שצריך לספר כל תהילתו. והכללות זאת היא התביעה היותר חזקה, שכל היסורים הרוחניים שבעולם באים כדי להוציאה מן הכח אל הפועל. וכל הרחבות הדיעות וכל שכלולי החיים עוזרים לבא למטרה עליונה זו, להרבות בעולם את האושר של ההכללה, שהכל יהיה מוסקר בכליות, בשלמות. ועם זה בכל דיוק והתפרטות, הגודל והקוטן, בכל מילוי מילוייהם. תפילה מתחלת מהפרטיות החסרה, וצריכה השלמה מאוצר ההויה בכל עושר רום כלליותה, ביסוד יסוד שפעת מקורה. עולה היא תמיד עד ראש התהילה, ששם היא מוצאה את גודל קומתה, את עמדתה הגדלותית. ומדי יום ביומו יחדש הרוח מעשיו, בתעלומה בכל חי, ובגילוי בכל אדם, ובאורה רבה - בשרידים, גבורי אל, עם יודעי ד' ודורשיו, המשתעשעים בזיו אור אלהי עולם וחמודות תשוקת קודש - המישרת, מקדשת ומטהרת להם את כל ארחות החיים, ומבהקת אור נשמתם תמיד.

תשפב

בפרק המעביר את רעיון המתפלל בין פסוקי דזימרא לברכות קריאת שמע, הוא פועל הפגישה האדירה של שני עולמות, עולם היצירה האמנותית השירית, ההרגשית של הדמיון העשיר, החי וקים המקבל את שפעו מכל רשמי העולמים המוחשים ותכני חייהם, ועולם המחשבה והרוחניות העליונה, הנברא בדבר ד' ברוחו ובמאמרו המחשבי, שהוא מתנשא ומתרומם, מתקדש ומתעלה מכל גבול, ושירי זמרה ורוממות מחשבה מתאחדים במלא עולמים, ומשביעים צחצחות ודישון עונג את העובד המתהלך בארצות החיים הפנימיים ברומו ותם דרכו, באור נשמתו ומדות רוחו ונפשו, אור חי העולמים מופיע בזיוו וכולו אומר כבוד. והנשמה מתלהבת ומתמלאה מנוחה גבורה עז וחיים שקט ושירה עליונה מלאה דעה וחכמה, עצה וגבורה, הוד ותפארת. ובכל לב חפצה היא להביע את רגשי גילתה והכרת תודתה, ברב זיו וחסד פנימי מקורי לברך את ד' המבורך. וההשפעה הנשמתית של חיי השעה מציגה בגודל רוח וידיעה מתעלה ממעל לכל קץ קצב ומדה עולמית וזמנית, ומברכת ברכת עולמים, למקור חי העולמים, ברוך ד' המבורך לעולם ועד.

תשפג

צריכים להמתיק ע"י סידור רגשות עדינים ורעיונות מזהירים ונעימים, את התוכן המתילד בנפש מקבלת עול מלכות שמים, מהמחשבה עד האמונה האלהית וכל הארחות הרוחניים והמעשיים המסתעפים ממנה, עד שיהיה דבר ד' מתוק וערב לנפש. ומיתוק זה תלוי בגדולי הדורות, ברעיונם הפנימי, בסידור חייהם ובפעלם הספרותי.

תשפד

העבודה התורית, המעשית והשכלית, מפני שהיא נובעת מהחכמה האלהית העליונה, שהחכמה והחיים הם מאוחדים בה בכל מילוי השלמתם ועינוגיהם בעדונים העליונים, שהם מקורי ההשכלה המקפת כל והחודרת בכל, שחיי הרצון של הטוב הגמור, המוחלט והמרומם, מורידים בעומק הנשמה והעולמים כולם אור חיים כזה, שהוא בכל ניצוציו מלא בכל. וההזרחה של אור שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, גנוזה היא באוצר החיים של אור התורה, ומתנוצצת כברקים בנשמותיהם של טהורי הדעה, קדושי המחשבה וגבורי הרוח, שהעליונות של ההסתכלות הזכה האלהית מפלגיה של תורה היא חיי רוחם ומשוש תקותם. והם הם יוצרים ובוראים תמיד ישועות ליחיד ולציבור, ורוחו של משיח ד', שהיא רוח זיו העולם, חי החיים, הולך ומפעם בקרבם. וע"י מגעם הרוחני והמעשי בכל אשר סביבותם, ובעולם כולו בגללם, בכל שדרה ושדרה לפי קירובה וריחוקה מהם, כמדת אור השמש על הכוכבים שבשיטתה, שהוא מתחלף לפי הריחוק והקירוב.

תשפה

העולם הרוחני בגדולתו, הוא מתמלא לבדו. אינו צריך להקדמות ולימודים, הכנות ותוארים, מצד עצמו. כל התלמוד והמוסר המכשיר את היחיד ואת הכלל לחיי עולם, באמת אינו כ"א פועל שלילי להסיר את הרשעה והבערות, כדי שיוכל האור העליון להתפשט בכל גבורתו ורוחב התפשטותו.

תשפו

מובלעים הם בתוך הגוף וכחותיו הגשמיים והמוגבלים, ניצוצי אורה עליונים ונשגבים מעצם השמים לטוהר, והם הם המתבלטים בכל אתערותא דלתתא, ונותנים אומץ עליון להאורה הרוחנית השמימית הרחבה.

תשפז

מצד חיוב המציאות האלהית אין בריאה כלל, ואין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מפני שהמשכת החפץ גורמת שימצא. על כן אין שום צד חיוב כלל בכל דבר שבהויה, וכל הנמנע הוא רק ביחש, אבל בעצם הכל אפשר. והסיבוב שמחיוב המציאות לאפשרות אין בו הדרגה, והוא מעין זריקה, כשלג שתחת כסא הכבוד שזרקו ואמר ליה הוה ארץ. וכיון שבאמת אין עוד מלבדו, אם כן הכל הוא מחויב, כי כל האפשרי אינו באמת מצוי, והמחויב הוא ההפך מהציור הניסי. ובעומק טוב זה גנוז שורש השרשים של הרע, הכופר בנסים, באפשרות, וטוען הכל חיוב וטבע, כופר בחידוש ואומר קדמות, מפני שרוח פנימי גבוה מעל גבוה מתנוצץ בו. ובכל זמן של עליה גדולה, קודמת ירידה כזו, הגורמת לשאוב ממבוע העליון מכל עליון, שממנו הכל נטהר, וחוזרים אחר כך הדברים למקומם בכל הדר קדשם. ויחש המציאות בחלקיו הולך ומובן בשליטה העליונה המטרתית, המתעלה מכל עילוי, ומתנשא לכל לראש, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.

תשפח

ההכרח הוא מצד העליוניות המוחלטה, האמת כשהיא לעצמה, והרצון מצד היחש של תואר הויה, ומצד ערכי ההויה זה אל זה חוזר ההכרח, ומצד יחושם למקור ההויה מופיע הרצון. הנשמות הנן מהתוכיות, והרצון שולט בהן, ויש בהן רז הבחירה. וההויה כולה, ורוחניותה בכלל, כמלאכים, וכהנה, הנם מסובבים ביחש לערכי ההויה זה אל זה, והם מוצקי ההכרח. עילוי כל ההכרח התחתון לבא לידי התכלית האחרון של ההכרח העליון, לאשתאבא בגופא דמלכא, הוא על ידי השתתפות הנשמות ברצונם. שהצנור הוא, ביחוד נשמות ישראל, שיסוד הרצון האלהי וחופש הבחירה מונח בהכרתם ונטית לבם התכונית.

תשפט

אנו עולים בערך הרצון הגבה למעלה, עד שאנו אומרים, סבת חיוב המציאות הוא טוב הרצון המוחלט, צדיק ד, לעולם, יסוד עולמי עד. ודרך הרצון הכל מתעלה, ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עונות, אין הבדלה. והכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו.

תשצ

מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, שרשיו, גזעו, ענפיו, עליו ציציו ופריו, הנם המעשים, והתורות, הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים לכל ההויה כולה, לכל הנשמות, ולכל המעשים. נקודת הצדקות שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכשהנקודה משתלמת בלב יחידי סגולה, עד שהיא מתרחבת על כל המאויים, ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש, זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד' לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע. והקב"ה קרא ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך אלהי ישראל. כל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו. הלימורים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו.

תשצא

בכל יום המחשבה שטה מראשית צמיחתה, ומתפשטת והולכת עד כל קצה גבוליה, עד שחוזרת למקום מוצאה. מתחלת מחסד עליון, מהכרת אור החיים של ההויה, מאורו על העולמים, מהזרחתו על נשמת האדם, על עז חלק טובו, על ארץ חייו, על כשרונותיו, על אפשרות התעלותו. והרוחניות שבו הולכת ומשתלהבת מרוב אור כללי, באה לפרט בתיבות, בתפילה, במטבעות קבועות, את חפציה הנעלים, משבחת, מפארת, מרננת, מתפללת מתחננת, מתרוממת ומשתפלת, מתגברת ומתדכאת. חותרת היא במעמקי שכל, בעמקי תורה, לדעת את החיים ואת הטוב לפרטיהם. משפעת היא עידון ואצילות גם על החומריות הגסה שבגויה. ממלאה היא זיו ונהורא גם את הסביבה שהיא שרויה שמה באמצעיים מוחשיים של דיבור, הוראה והדרכה, ויותר מכל באמצעיים סגוליים של השפעת כח משיכתה הרוחנית. הנשמה העליונה צריכה לחידוש חיים ע"י המון פרטים שבאים לידה, צריכה לחינוך מדותי, להתגברות, לעמידה עצמית, וצריכה ע"ז עצות והדרכות. לוקחת היא אותם מאוצרות הנסיון, מסתייעת היא בסיוע החברה, ובאה לידי השלמתם ע"י הופעתה של האורה האלהית ממקור הנצח, המלמד לה את ערכה ואת ערך כל הקשבותיה, את תכנם של הרגעים, שהם הופעות נצחיות, ואת ארכם של נקודות הניצוציות שבחייה, שהם קוים תקיפים. עולמי עד, החיים הפנימיים, מתאדרים לפי גודל ההכרה, לפי חופשו הפנימי ולפי עזוז שליטתו על עולם החיים והמעשה. כל דיבור הוא אוצר אורה, כל פעולה ותנועה היא נטיעת עץ חיים נושא ענף ופרי לברכה. גאון ד' מופיע בכל מהלך, וענות צדק בכל רפרוף עין. כל הנשמה תהלל יה הללויה.

תשצב

לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א', שיטה, ב', ריהטא, ג', גירסא, ד', לימוד, ה', עיון. שיטה, היא שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון. לפי אומץ השכל, ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש, והיא מקפלת בקרבה עניינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים. ריהטא, היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על העניינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה עניינים יעברו דרך הפה והמחשבה, ולפעמים מדלגים איזה תיבות ועניינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות. גירסא, היא כבר מוגבלת, לדעת את הפשוט, בלא עיון ובירור, מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית. הלימוד, הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה, והעיון כבר מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית. יש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים. ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית והמעשית.

תשצג

סדר הגאולה ותחית האומה בארץ-ישראל צריך ללכת על-פי סדרי הנבואה של וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, - זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד. שלמות הצורה מוכרחת להברא. הנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתיצר בכל הגונים החזקים הצריכים למדה זו, והאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים, ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם, גם הם יצאו אל הפועל בכל מלואיהם. דוקא טפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כח זורח עליה. החיים האציליים העליונים, כשהם מלאים בכל יפעת גבורתם, הנם ממסד עד הטפחות שלהם נעלים מחיי ההמון, שעיקר מעינו הוא תקון המעמד הכלכלי, ואפילו החכם והסופר שבו סוף סוף המוני הוא, ארצי ומעשי, בכל מעינו לחיי הזמן והעולם, והקפה רוחנית, עולמית, לא תוצר ברוחו ; אבל הטפוס השלם של גבורי האצילות מאציל על גבורי הגשמיות את הוד קדשם, על-ידי קרני זוהר המופיעים מהם. הגלות לא היתה יכולה להוטציא אל הפועל טפוסים שלמים. לא המון גבור, כי הלא מקול עלה נידף מוכרח הוא להיות נרעד, ולא חכמים קדושים ברום עזם, כיון שנסתלקה הנבואה וסר רוח הקודש, גם שרידי הקדושה שנשארו - צפונים נצוצי גבורתם בקרבם פנימה כגחלים עוממות. כעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוחלה, הטפוס של זרע בהמה הולך ונוצר לעינינו, אבל לא יוכל לבא לשלמות גבורתו וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית ומגמת חבורו להעמיד גוי איתן, כי אם על-ידי זרע אדם, שהם קרואים להוצר על-ידי גדולת עז קודש, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ד' לאותות ולמופתים בישראל.

תשצד

אנו משערים כללות הרצון והצמיחה, שפרטי ההמשכות הרצוניות נמשכים ממנו. הפרטים, כיון שהם מתבארים, צריכים הם לינק מתהום יותר עמוק מההקפה של כללות הרצון, והוא הדין בשכל, כלליותו, וההמשכות השכליות הפרטיות. בין המשכה להמשכה, של כל פרט, אנו מכירים איזה הפסק ממולא בשכל וברצון הכללי. אלה הם תיקוני הקודש, מההופעות העליונות, שבדרכי הסוד אנו מדמים את השכל והמשכותיו, הגלגלתא ושערותיה, והרצון להחלק התחתון של הראש, והמשכותיו הפרטיות הן הן תיקוני דיקנא. ובביכור העולם להגלות האידיאל הרצוני האלהי, העליון, בכל הדרו, בהמשכות פרטיו כולם, מראש עד סוף, דא היא עידנא דבעי קוב"ה לאוקרא לדיקניה. אשרי המחכה ויגיע. מובן הדבר, שמפני הרוממות וההבדלה שאין קץ לה שבמושגים האלהיים הללו מכל מה שכל נוצר ונברא יוכל לדמות ולשער, אין השמות הללו של רצון ושכל כוללים ומספיקים לבאר גם שמץ מהאור הגדול הזה. והננו מוכנים בכל עת רצון של הארת הנשמה להוסיף תוארים רבים, המשלימים את הגדרים להבנתנו להוסיף עליה אורה והשלמה בעומק האמונה. חדשים לבקרים רבה אמונתך. ונאמר, שההבדל הוא בין המחשבה המגמתית העליונה, ובין ההופעות היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה, ובין תולדותיה של המחשבה המתבודדת, הפונות למעלה, דוגמת שערות הראש, שרק בהתרבותן להדחף החוצה יפנו למטה, כלומר ברוב האורה המגמתית המתגלה, ההויה מצטיירת בצורותיה השונות, ושפעי חיים עשירים ומרובים הולכים ונמשכים, כעין שערות המתארכות מרום הראש, וההופעות, המסגלות ההויה, הולכות ישר למטה בטבען, שערות הזקן.

תשצה

התעמקות השכל בגדולת החכמה וההנהגה האלהית, צריכה להיות שלמה בעומק משפטה ורוממות גדולת צדקה. וצריך מצד זה, חוץ מהתועלת המוסרית הנמשכת, כל חכם לב להעמיק בעומק הדין, שהוא כולל כל הלימודים של יראת העונש בכל גווניהם וציוריהם, כפי מה שיוכל השכל והכח המדמה המבורר להסביר, ועל יסוד עומק זה דוקא מבוסס הוא יפה אור החסד. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ד'. ואין גבורת האדם ואזירת חילו הרוחני והגופני נשלם, כ"א אחר שכבר עברו לפניו כל ארחות הגבורה האלהית בכל התפשטותיה, כפי מה שיוכל שאת. ואז ידע כמה גדול הוא החסד העליון. והעז הנעים האלהי, הממתק את כל אלה הממרורים, עד שהכל נהפך לטוב גמור ולמשנה שמחה.

תשצו

מיסודי העבודה לעדן רצונו של האדם, לקדשו ולאמצו. ויסוד הרמת כל ההויה כולה לערכה העליון, מרוכסת היא בערך העילוי שנשמת האדם מתעלה. ואיחוד נשמת אדם בכל מקום שהיא נמצאת, בכל עולם ודרגה, זהו יסוד מושכל, כי אין חציצה ברוחניות מצד עצמה. כל העצות האלהיות בדבר עבודת ד' ורזי תורה, בערכי חוקים, הכל בנוי על יסוד התעלות זו, שהיא תמיד צריכה להתבסס על היסוד הגלוי, ודא קדמה לתורה. והמדות הישרות והתיקון המדיני מוכרח להיות מוקדם במוסר לפני הערכים הרזיים. הקרבנות וכל מכשיריהם, הם המרכזות הרזיות היותר עליונה, שנותנת חיים ועילוי לעולם כולו, וכיון שהמעשים מתקלקלים והמוסר האנושי מתמוטט, אין להם ערך. ולא אריח בריח נחחכם. אמנם חוזר העולם לעלות, עד אשר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

תשצז

כשיודעים מאלהים, אע"פ שאין יודעים מכלום, יודעים מן הכל. וכשיודעים מן הכל ואין יודעים מאלהים, אין יודעים מכלום.

תשצח

חירות המחשבה באמת היא אור העולם, אבל צריכין להבדיל בינה ובין חורבן המחשבה שהוא חושך העולם, שרק חוט השערה מבדיל בין שני ההפכים הללו בתארם החיצון, ותהומות אין קץ מבדיל את מהותם הפנימית.

תשצט

יש להתירא ביראה עילאה, שלא להתירא מיראה תתאה במקום שהיא מעיקה את התרחבותה של היראה עילאה, שהיא כל יסוד החיים והטוב האמת והאור.

תת

ניצוצות החיים שבאכילה, הנם עלולים להשפל ולרום. התפלה, התגלות הרצון המקורי להטוב המוחלט ברום קדשו, כשהיא מתיחשת אל המזון, הרי היא מרימה את ערך הניצוצות ההם כולם, ובהתאחדות החיים שלהם עם אוצר חיי האוכל עולה היא האבוקה הקדושה בשלהבת מאירה ומחממת חום קודש, לכל קושט וכל טוב, לאור באור החיים, ולהצרר בצרור החיים את ד' אל עולם, ולהמשיך משפע אור טובו חיי נועם וקודש לכל ערכי החיים כולם, בכל חליפותיהם הזמניים והנצחיים.