שמונה קבצים א תתנא-תתקג

<< · שמונה קבצים א · תתנא-תתקג

תתנא

התפילה היא עושה מהפכה ממש בעולם הפנימי לטובה, ולעומתה מתגדלת המהפכה לטובה בעולם החיצוני כולו, ביחוד באותן הקוים ששני העולמות מתחברים הם זה בזה. ונמשלה תפילתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה, אף תפילתן של צדיקים מהפכות מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

תתנב

העולם כולו מתבכר בחג השבועות. מה שצדיקים מרגישים בתוכיות לבבם בשבועות, אין כל העולם כולו כדאי לו. כל העולם שמח, כל העולם גדול הוא, כל הארץ היא של ד' בגילוי עליון. וישראל מתעלים להיות סגולה מכל העמים, ונשמתם של ישראל נראות בבהירותן הצחצחה, והאהבה והחיבה היתירה לכל נשמה ונשמה מישראל, לכל אחד בפני עצמו, מתגדלת לאין קץ, ממש כל אחד מישראל הוא מתגלה בתפארת עליונה, בהדר קודש כאבן חן שאין לו ערך וקצב, סגולה נפלאה. אי אפשר לעולם לסבול את האור של שיר השירים בשבועות, מוכרחים להסתיר את גודל היקר ברות. השמחה והתענוג מתאחדים בהרכבה ממוזגת, מאוחדת ומורכבת ברב שלום ונועם עליון. רוח הקודש מתגלה בכל לב, העולמים הרוחניים מתמלאים זיו ונהרה. הכל שש והכל רועד, ארץ יראה ושקטה, כנסת ישראל מתעלה, הרוחניות הישראלית של כל הדורות, ושל כל העולמים, עולה למרומיה, שואבת את האור ממקורו, פיה מלא נעימות, היא שואפת אל תוכה את כל התענוגים של הבשמים שבעדנים, גני העדנים מפיחים ריחם הטוב, מה נעים, מה ערב, כל הנשמה תהלליה. הרצון מתעלה, השכל מתרחב, מתפשט ומתמלא אורים אורים גדולים. טוב ונעים, נחמד ואהוב, יום שמחת גילנו, יום מתן תורתנו, יום הבכורים, יום החמישים.

תתנג

תפלת ערבית רשות בפני עצמה היא. ההשגה הכללית כמו שהיא בתוכיות רוח האדם היא מלאה בכל תכניה, אינה צריכה להיות חושבת שיהיו לה סתירות מצד מה שממעל לה ומצד מה שמתחתיתה. כי האדם בהיותו יודע, שאי אפשר שהאני הפנימי לא יהיה ספוג מהכל העליון וממקור הכל, הרי הוא מתעלה מרוחו פנימה, ויודע איך להוקיר את כל ההתרחבות הרוחנית שבפנימיות אור הוייתו, הוא ידע אז איך להתרחב ולהתרומם, איך להגביר את אור הטוב עד כדי העליונות של הפיכת כל חושך לאור גדול, לאור ד' וטובו.

תתנד

צריך לחפש בחדרי הנשמה, למצא בה הכל, למצא בה כל העולם וכל התורה, באות היחידי של התורה שכל נשמה מישראל אינה ריקה ממנו. כל התורה כולה כלולה, רק צריך למלא ולחזור ולמלא את האור של האות, עד שיחולל אורות של אותיות באין סוף ותכלית.

תתנה

האור החי הנובע מהקדושה העליונה, מחולל שמחה וגבורה בכל מקום שהוא בוקע ומתפרץ לגלות שם את כחו. האור הפנימי שהנשמה מפכה מתוכיותה, צריך תמיד להתפגש באור המקיף שחודר מן התורה, מאור עליון הכללי המופיע בעולם. בכל יום ויום צריכים לעסוק באיכות החיבור היפה של האורות הללו. כל הקולתור העולמי, הוא תולדה מחיבור אור עליון זה ומצד החיצון שלו.

תתנו

הלומד את הקבלה צריך להסיר מלבו את הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה האלהית, שמא הוא מגשם, אין אלו אלא הבלי תעתועים. הכל יודעים, שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר באור האלהי העליון את העולם, והוא מוצא לו דרכיו. בהסתכלות בחיי החיים בהישות הגדולה האלהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר מבפעולות הגשמיות. הפעולות הגשמיות אפשר לטעות בהן, אפשר ליחשן לכח דינמי שאין בו אור וחיים, וממילא אינן יכולות להחיות את הנשמה מצד עצמן במדען, אבל הפעולות הרוחניות יוצאות הן בהכרח מיד של מציאות מלאה שלמות עליונה. ודוקא ידיעה שלמה עליונה זו בעושר פרטיה היא מגלה את נצחון האחדות העליונה, ומקורותיה העליונים, המאירים בצחצחות כל כך נשגבה, עד שהמבטא של האחדות גם כן הוא פחות וקטן לה, ואומרת היא, לפני אחד מה אתה סופר. וכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות עליונה, לתור את היצירות שיצר רוח אלהים בעולם, להתעסק בהמחשבות של קדושי עליון, שחפץ דעת ד' היה יסוד חייהם, כה יגבר הרוח, וכה תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק. והיחידים הללו ישפיעו מרוחם עז ואומץ עליון על כל הגוי כולו, ועל כל העולם כולו, ברחמים כלולים מחסד וגבורה.

תתנז

כשעוסק בתורה, בדברים פשוטים, יראה איך ירד האור העליון בצורה נפלאה, עד שנתישב כ"כ יפה בעולם המעשה, וירחיב לבבו על היקר הגדול הזה ועז החיים הללו, הנובעים ממקור קודש הקדשים המלאים ע"י השביל המקודש של אור ישראל בכל העולם כולו, וידע ברור שהאור הזה, המצומצם כ"כ בתיבות ובאותיות, במנהגים, במעשים, בדינים, בפלפולים, ובסברות פוגש הוא את האור העליון המרומם מכל אלה, ומתרחץ בו, ומשתעשעים הם יחד, ואור חי העולמים מתמלא זיו ועונג גדול מהפגישה התמידית הזאת, שבאה מכח העוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

תתנח

כשיתרומם האדם ברעיונו, ויחשוב שיתנהג בדרכים עליונים במעשה, וכבר מרגיש בו שלוה פנימית, ידע כי לא זאת היא המרגע, ועוד יטושטשו האורות הללו הזורחים כעת בתקפם, כדי שיבאו אורות יותר אדירים ויותר בהירים מהם להופיע בו ובעולם כולו על ידו.

תתנט

יודעים הם ישרי לב, וצדיקים עליונים, שהם הם הנם צינורות שפע החיים ליקום כולו, מרגישים הם את גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליהם, ועל ידם בעולם, והרגשתם זאת מלבשתם ענוה ויראה, ומביאתם להתעלות תמיד בזוהר השכל, וביקר התכונות. כל נפילה, היא מכשרת עליה כפולה.

תתס

ההתגלות על דבר גודל ערכו של האדם, על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו, ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא חטיבה מיוחד לישראל. רחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו. הכל חושבים, שהאדם ביחש למציאות הוא רק פסיבי, מושפע אבל לא משפיע. אבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת. ודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של עצמיות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה. כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו ככה ערכו באמת גדול הוא, וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות מקבלות על-ידי ההויה המרכזית שלו ככה תגדל עצמותה של ההשפעה זו. מובן הדבר שידיעה כזאת אי-אפשר לה שתהיה רק ידיעה גרידא. מהות החיים, הרצון, וההתמשכות הנשמתית, צריכים להתקשר בקישור אורגני בידיעה זו. וקישור זה צריך שיתהוה על-פי סגולה היסתורית ארוכה, וזה הוא אחד מהדרכים שכנסת ישראל היא מצויינת בהם. ההתגברות הנשמתית עד כדי ההפעלה על ההויה, אל הפועל יצאה בישראל ביחוד. המוסר הישראלי הוא לא רק מוסר אינדווידואלי, ולא גם רק משפחתי ולאומי, ולא גם רק אנושי כללי, אף-על-פי שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלהי, תורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה. גדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועזם עדי עד.

תתסא

בכל יצירה שבעולם, אפילו יצירה אנושית פשוטה, מתגלים המון מחשבות ורגשות, הרבה יותר מהגלוי. יש למלא אוצר של הרחבת דעת ורגש גם מכל מאמר פשוט, גם משיחות המוניות, כשם שאין שום בריה בעולם שלא יהיו צפונים בה כוחות נסתרים. אבל כל זה כלא נחשב, לגבי כל מה שיש לגלות בכל יצירה שנתגלתה ע"י רוח הקודש, ואופני הגילוי הנם נערכים בכל מדת הקודש לפי ערכה, תורה, נ"ך, ויתר היצירות של חכמים וסופרים. כ"א ואחד לפי מה ששפע הקודש פעל עליו בין בגלוי בין בסתר, יש לגלות בדבריו מעמקים רבים. אבל מובן הדבר, שאין להעריך כלל את דרכי הגילוי ביצירות אחרות, אפילו באלה שכח הקודש מפעם בהם, לדרכי הגילוי של הספרים שנאמרו ונכתבו ברוח הקודש ממש, שהם עומדים במרכזו של העולם ברוחניות המקורית שבו. ובטבע גמור קשורים הם כל הרעיונות הפרדסיות, כל ההרגשות היותר רחבות ועדינות, כל ההשקפות הגנוזות במעמקי לב, עם האותיות הללו, שגם הם נלקחו מאוצר האורה הכוללת את הכל. ודברי תורה הם רעים זה לזה ודודים זה לזה. בגודל רוח הננו צריכים לגשת אל סדר הלימוד המסור באומה, לדרוש את התורה בפרדס, להרחיב את גבולה, להפריח את גידוליה להגדיל אור וחיים.

תתסב

אין חומר בעולם שאין קרני אורה שופעים ממנו תמיד בלא הפסק, וק"ו שאין הרגשה, ולא רעיון רוחני בעולם, שלא יהיו שופעים ממנו המון רעיונות באין שיעור. וה"ה פעולה ונטיה, מזג ודמיון, הכל נושא פירות ופירי פירות באין שיעור, הכל נובע ממקור החיים, והכל חי והכל מתעלה, ומתאמץ להתרבות ולהתפשט.

תתסג

מקושרים הם זה בזה המדות והדיעות, כחות החיים והפעולות, דרך ארץ וארחות הנימוס, הכרת המציאות וההתפעלות הזכה מיופי של היצירה, עם ההכרה העמוקה בהוד הקודש ופאר ההוד האלהי. ותומת ישרים מאחדת את הכל, ובאור תורה הכל מתברר, והכל מתמזג למזיגה רוחנית חיונית עליונה, המביאה אושר גדול ועליון.

תתסד

העולם מתעלה תמיד, מפני ששורש העולם מתמלא תמיד אור חכמה, וכל מה ששורש הזמן עובר יותר ויותר, החכמה מתרבה, בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ומתוך כך הענפים כולם, שהם האנשים כולם, וסדריהם, ותכונות רוחם הפנימיות, וכן היצורים כולם, מדומם צומח וכל החיים כולם הרי הם מתבסמים ומתעלים, הכל מקשיבים לקול החכמה העליונה, ונועם הבינה שופעת בהם בגניזה גדולה. וצדיקים המסתכלים בשורש העולם, ונטית היראה שבלבבם שהיא ראשית חכמה היא מפני ד', שהוא שרשא ועקרא דכולהו עלמין, הם הם המוסיפים אור חכמה בעולם. ומתוך שהחכמה מאירה, מאירה גם כן ברכת הנחת והעונג, והדר השלום מתפשט בעולם, והוא בכללו מתעטר ומתעלה.

תתסה

העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. אמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה. אבל בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ד' במדע האנושי, ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה. אבל כל זה תהיה גאולת האדם, שהיא רק תכשיר גאולת העולם. אבל גאולת העולם עצמה תתרומם מעל הצורך של עמידה על הקרקע, ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה, והעדן עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, הוא למעלה מכל עבודה ומכל שמירה. וגם אותו העתיד מרשם הוא את זוהר אורו על ההוה, ובתקופות היותר מאירות תהיה רשימתו יותר נכרת, עד התעלות עליונה. שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה, הכל שמח, מתרעע, מרנן, ומלא גילה פנימית, ושבע שמחות, ונחת עדנים, והוד הכל, והדר מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד. והמוסר ההוי קשור בו, אורו וישעו של הקץ היותר מרומם איננו ניתק מהתוכן המוסרי של ההוה, וסוכת עורו של לויתן, הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד. זאת היא הדעה העליונה, הדעה הישראלית, היודעת להוקיר את החיים המוסריים בתפארת נצח הודם, מה שלא ידע כל עם ולשון, ולא תשורם עין כל חכם ערל בשר. ועם כל זה אין העתיד מתעמם אפילו במאומה, ואין גילת הודו מתמעטת, כי אם עוד עולה ומתעלה, צשביל קשרה האמיץ ביקר המוסר, שהוא אמנם לא המוסר האנושי המוגבל בתחומים כל כך צרים, ובנוי על יסודות שהנפש חופשת להשתחרר מהם, כי אם המוסר הנצחי. המוסר האלהי אור החיים הוא מצד עצמו, לא רצועות על קרני שור מועד הוא כי אם עטרת תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ. והתעלות ההויה תעלה עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב ונושאיהם. לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.

תתסו

לכל הצרכים של האדם משתמשים באור המדע, והמדעים המעשיים הולכים ומתפתחים, ונפלאות הם עושים בתקופה זו, וכל האוצר החי הזה, צריך הוא להעלותו למטרתה העליונה של העלאת אור הקודש שבחיים, וצריכים אוצרות המדע כולם להפתח לפני היושבים לפני ד', להיות סחרה ואתננה קודש להם, לאכול ולשבעה, ולמכסה עתיק.

תתסז

מצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל יצרא דע"ז. ומשו"ה לא בטל יהושע אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלמות החיים כולם שיצרא דע"ז יהפך לאור קודש, מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה, וספג לתוכו כל הפזור בשבעים לשון, מתוך שמו יהוסף, בהוספת אות ה' שבו נברא עוה"ז משמו של הקב"ה. והקיבוץ של פזורים הללו, הרי הוא בונה את החיים השלמים בהתחלתם, כדוגמת הטבור שחופפת השליא עליו, ערפל חתולתו, שפת לא ידעתי אשמע ר"ת שלי"א, שמתהפכת לאור מתוך מחשכים, וסת תלמוד עם אלף נוסף, שהכל מאוחד למטרה נשגבה, אלופו של עולם. והתורה אינה כ"א עונג, ולא סבל באמת. ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. הסירתי מסבל שכמו. ואז אין צורך ליצרא דע"ז להגנז, בדודא דאברא. כפיו מדוד תעבורנה.

ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי. בצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם, אבחנך - ר"ת אבר"א. על מי - ר"ת ק"י, הן הן נזהא דתורא. מריבה סלה - מס שבלוחות בנס היו עומדין, לרומם גם ס"מ ממעמקים, ולהחזיר הכל לאל נאדר בקודש. מחלב חטה - יצהר כמין חיטה. ומצור דבש אשביעך - ואין זה דבש של מציאה שבאה בהיסח הדעת, שיש בה חשש פן תשבענו והקאותו, ואין שום יראה רק שלא יהיה בך אל זר. ומתוך שלא שמע עמי לקולי - ואשלחהו בשרירות לבם ילכו במועצותיהם. והעצות הן במדריגה למטה מיסוד הגבורות הממותקות ברב נועמם. לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל שונאיהם אשיב ידי, להיות להם כולם עבדים, נושאי מנחה, עובדים מאהבה. ישתחוו לו כל אלהים. ומשנאי ד' יכחשו לו, ויתנו עדיהם ויצדקו. ובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה, ובטלה מן העולם, ביסוד ביטולה של עטרת מלכם, שהיא על ראש דוד, הנזר והעדות, ויהי עתם לעולם. הזמן בעצמו הוא הנצח, היום כמחר זהו יום אחד, שהוסיף משה מדעתו. זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו.

תתפח

השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו. כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות. השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה, והנה ד' עובר.

תתפט

התוכן העליון של חכמת הרזים, מתוך שהיא מוכרחת להשתלם על-ידי הופעת רוח הדורש העליון והתגלות נשמה בבינה עליונה, שלמעלה מכל חושי הבשר והחכמות המוגבלות, שהן תוצאותיהם, הוא בעצמו מכריח בהכרח פנימי את ההסתגלות הרוחנית להקשבה עליונה של רוח אלהים. ובני הנביאים היו מתרגלים בתכנים העליונים שאין מגיעים לציורם כי אם בהקשבה נצחית פנימית הנובעת מאור חיי הקודש, עד שהציורים בעצמם, הם דורשים את התפקיד של הבנתם, סדורם והפראתם, הם הם שהיו עוזרים להעלות את החיים הרוחניים של העוסקים בהם לידי המדה של הצפיה האלהית. כעת בזמן היותר קרוב לקץ הישועה, קול התור נשמע בארצנו ונצנים נראו בארץ, והתביעה של דרישת אור ד', של דרישת גאולה רוחנית עליונה, של נהירה אל ד' ואל טובו, הולכת היא וגדלה. כעת הזמן מחיב להרבות קנין בתורה הפנימית, בחזיונות הקודש שאין להם מבא של הקשבה כי אם בהתעלותה של הנשמה ורוממות גבורתה באור חייה היותר זכים ועליונים, וחיל אשר נגע ד' בלבם ממחנה אלהים זה, זה יהיה לנו הכח המיסד את יסוד הישועה, הכח הנותן חן ואור-חיים וגאון של גדולה בכל תעופת החיים אשר לתחית האומה בארץ-ישראל. ספר הזוהר הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך, מסלה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי.

תתע

כשמלמדים את האדם תורת ההכנעה לפני האלהים, ואין מלמדים אותו את הגדולה האלהית, הרי מקלקלים בזה את נפשו, שמלמדים אותו לחיות חיי עבדות והשפלה. הכרח הוא ללמד תחילה את הגודל האלהי במדה כזאת, שיולד בנפש ציור נאמן, שהיחש של הכנעה שנולד בלב האדם כלפי האלהות, הוא באמת התכונה של הגדלות העליונה. שהרי אם יהיו כל העולמים כולם, וכל גדולתם הכמותית והאיכותית, אישיות אחת גדולה, היתה אז הגדלות העליונה שלהם, במה שהיו יכולים לצייר שיש להם יחש של קטנות וערך של כניעה כלפי הגודל האלהי.

תתעא

יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו.

תתעב

גופו של אדם שהוא כ"כ חמרי ושפל, מתאים הוא עם תורת הפשט, בתורה ובעולם, ונשמתו שהיא כ"כ אצילית רוחנית, שואפת לגדולות מופלאות, היא מסוד אלה עלי אהלו. מלאכי עליון, שרפים ואופנים הנם מכוונים מול הרמז והדרוש, כשהם כלולים בכחות החיים של האדם, וישראל נעשים להם חברים, הכל שלם. וכשההתפרדות מתגברת, אומרים לך רד כי שחת עמך, וקוץ ודרדר תצמיח האדמה, חסרת הכח האמיץ הריאלי. והאצילות העליונה, אור חיי ההויה כולה, כאשר הפשט שואף ליסודו העליון, אור הרז, מתרחבים הזרועות שלו בתכונת הדרוש והרמז, והם עולים למעלה ראש בנשיאת כפים. שאו ידיכם קודש.

תתעג

אי אפשר לעבודה בלא הכנה קדומה. בתחילה עוברים המחשבות הנותנות להעבודה תכונה חיצונה, וכשעומדים למשל בתפילה, בעוד שהתוכנים החיצונים משוטטים בתוכיות הרעיון, הרי מחזקים בזה את הכחות הללו ואת המקורים שלהם, שכולם סורי הגפן נכריה. ע"כ מוכרחת כל עבודה וכל תפילה להיות מוכנת בתוכן מחודש של רעיון פנימי, המגלה מאור האלהי תוכיות חדשה, המעוררת בטובה ברק חדש של האור העליון. וגילוי הרצון והבהקת השכל הבאה בעבודה המיועדה, אז באה בצורה שמחזקת את הטוב המוחלט והופעת אורו בעולם, ע"י אור הנפש של פרק הזמן שהענין עומד בו.

תתעד

כל בהירות באה מתוך אמונה, ואמונה מורכבת בהתחלתה מתוך מזג של יראה ואהבה, והנשמה בפנימיותה מרגשת היא שאמונה, יראה ואהבה, ביסודם הנם פונים רק אל הענין האלהי, וכל מה שישנם מדות הללו כלפי ענינים זולתיים אינם כ"א ע"י איזה האראה של הניצוץ האלהי, המגיע שמה.

תתעה

עוה"ז נברא בה"א: הכרח, איסור. אלה הם שני ראשי התוכנים של החיוב הגמור והשלילה הגמורה, וביניהם הוא החמר, שהם תלתא דרגין: חובה, מצוה, רשות.

תתעו

כל רמז יש לו תוכן, ושורש. כי אור המחשבה מלא בכל, וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת איזה רכוש. ומכל מקום צריך להבחין את תוכן הענין שמודיע הרמז. ורמ"ז עצמו ראשי תיבות ראה מה זה.

תתעז

כל דבר יש לו צד נשגב וצד שפל, וקוים רבים בין שני הצירים הללו, וכ"א תופס כדי כל דבר במקום הראוי לו.

תתעח

האמונה האלהית, היא הקרקע שכל טוב החיים ממנה פורה. כשם שתורת הקרקע מעשרת את הבעלים, שחשב העולם כולו שהם עומדים במדריגה היותר ירודה בחיי הכלכלה - האכרים, כן תורת האמונה תאשר אושר גדול ומפותח את כל ההמון כולו הקשור בקשר תום האמונה, ע"י מה שיראו להם את העושר הגדול שבאוצריה. ומה שהיה מוכן לעשירי הרוח בכל דור ודור, יהיה מוכן ומבורר לכל נפש אחרי שכבר עברו תקופות המכשירות בקניניהם הרוחניים את המדע האמוני שיצא לאור, בכל הדר בירורו.

תתעט

המוסר האנושי הולך הוא וטוב בפנימיותו, ולעומתו הולכת היא ההתפתחות המדעית ומופיעה בצורות חדשות המקילות את עול החיים. אם היו ההתגלויות הללו באות לעולם, בעת שהמוסר היה פחות מאותה המדרגה שאנו עומדים בו עכשיו, היה מקלקל את סדר החיים, עוצם העושר ומיעוט העמל. אמנם גם כעת, ביסום המוסר הוא מונח רק בתוכיותו, בסתר המדריגה, על כן רבות הן המניעות שאינן נותנות לאדם בכללו ליהנות מעולמו, וממילא אינו נהנה הנאה מרובה ואמיתית גם מההמצאות הרבות שמחדש אותן רוחו המעשי, ההולך ומתרחב. ורצויה היא עבודת הקודש של החכמים הרוחניים, מורי הדת, האמת והיושר העליון, מאורי האור האלהי בעולם, שהם מסגלים את האדם לחיים כאלה, שיהיה ראוי על ידם לקבל את כל הברכות הצפונות לו, מהעושר הגדול של המדע המעשי. שאין גדלו ועשרו נערך כראוי, כ"א כשיחובר לו עושר עקרי של ברכת הרוח, שמקורה היא ברכת יוצר העולמים כולם ושפעת אורו.

תתפ

בכל חכמה שהאדם עוסק ימצא קוצר רוח יחד עם עונג. העונג יבא לו מהרחבת ידיעותיו, מהתפשטות אור החיים הרוחניים בנשמתו, וקוצר הרוח יבא לו מהצמצום, שכל חכמה מצמצמת עצמה באופקיה המיוחדים לה. ביחוד יסבול בעל הנשמה העשירה, רבת השירה והתפארת, מהצמצום של החכמות, העסוקות בנושאים חיצוניים ומקריים. ביותר יגדל הכאב בעת אשר בעלי מקצועות, שלא טעמו כלל את טעם המכאוב של תוספות הדעת, והם שבעים ושמחים בחלקם, גדולים וגבוהים בעיני עצמם, מרוב שלמות שאין עמו חסרון בעיניהם, והם מושיטים לנו גרגרים יבשים של דברים כאלה, שבאמת הנם ביסודם מלאים רעננות, וחזות הכל. מושיטים לנו, למשל, הרצאות היסטוריות על פי מעשים ועובדות חיצוניות, וקורעים הם בחזקת היד את המקצוע, שהם מסוגלים לו, מכל הארג הגדול של ההויה הגדולה בהדר גאונה. מוכרחים אנו להתגבר על שוממות רוחנו, וללמוד מהמחפשים הללו את אשר יעלו במצודתם. אבל מוכרחים אנו אחר כך לחדש את פני הדברים במקוריותם, החיה והכוללת. בין אם אנו חפצים בשכלול הרוח של הכלל, בין אם אנו חפצים רק בשלמות עצמנו, סוף כל סוף לא נוכל לשאת בקרות רוח את עניות הדעת ואת חסרון החיים ודלדול התפארת הרוחני, שבעלי המקצועות מביאים עלינו ברב עשרם, ובהמון ידיעותיהם וחריצות הבקרת שלהם, הערוכה ברוח מסויים שמאלי או ימיני.

תתפא

הדבקות האלהית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד שכל ארחות החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל היחש להסביבה ולההיסתוריה הלאמית והגזעית, ולכל תורת המוסר והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם מתיחסים אליה בקשר אורגני - מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות, שהיא מדלדלת את האדם את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה הגדול. אבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רוחני ומעשי גדול, אז היא, רק היא עטרת החיים, רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל המדעים וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים. על ידה יזדככו הנפשות בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים ויראת המחלות, היסורים, העוני והמות, לא יוכלו להפריע את אורם המזהיר כל. באספקלריא של מקור החיים הכל נשקף, והכל מנוצח מעצמת גבורי כח, אשר אור החיים ממלאים את כל הגות רוחם ואת כל קרביהם. שמחת הנצח מעטרת אותם בכל עת, והוד הקודש מפאר את ערכם, ומזיו חייהם אור יקרות מופיע על כל העולם, על כל דורם, על כל אשר יחוש להיות נהנה מזיום. והתורה, שהדבקות האלהית היא מגמתה, בצורה של הרמת החיים כולם אליה, בצורה של התקיימותם של כל השכלולים המעשיים והחברותיים והכשרתם למגמתם העליונה, היא תורת החיים לכל העולם, שעתידה להיות המעין העולמי לאוצר רוח האדם.

תתפב

האורה האלהית היא הולכת וגדלה, פורה היא, מתגדלת ומתאדרת, מוספת את אורה וזיו חייה באין הפסק, כל זמן שהיא משומרת מעכירותה של עבודה זרה. וכל הזוהמא שעבודה זרה גורמת, בא מפני ההפסק של הגידול והעילוי שמונח בתוכנה. אל אחר איסתרס ולא עביד פירין. המעין החי אינו מתקלקל, אין רקב עולה בו, מפכים הם תמיד מימיו. חדשים לבקרים רבה אמונתך. אבל הבורות הנחצבים, לבד מה שמימיהם מי מערה סרוחים הם, ובמשך זמן קצר סרחונם נעשה מורגש עד כדי מחנק, לא יוכלו גם להחזיק את מימיהם. החיים עושים בקיעים בכלים המלאכותיים הללו, השקר מתגלה והכיעור מתבלט. בורות נשברים אשר לא יכילו המים.

תתפג

כל השמות שבעולם הם צרים לנו, כשאנו באים לדבר על הנשגב האלהי מתוך מעמקי נשמתינו. מבטאים אנו את השמות, ואנו יודעים, שהננו מזעזעים את אורם הפנימי בתור גורם דגורם של הביטוי הגופני והנפשי, ומתוך הצער הרוחני הזה הנשמה מתרחבת. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

תתפד

אפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה לא תרצה. אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון, שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם. ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד, עשיר ומלא ערך, ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו, כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם.

תתפה

האישיות העולמית הכללית בעלת מוסר היא, בעלת רצון ובחירה, והרע העולמי הוא תולדה מירידתה המוסרית, כשם שהרע האישי הוא תולדה מהירידה המוסרית של היחיד, והרע החברותי מהירידה המוסרית של החברה. אין לנו כל רשות לקטע את הצורה המתגלה לפנינו בחיים היחידיים והצבוריים, לומר שאין להם שרשים במרחבי החיים כולם. אי אפשר לתאר לנו חוק הויתי שאיננו מתפשט באופקים כלליים, היותר מתפשטים. הירידה הכללית בודאי יותר נשגבה, ויותר מלאת חיים היא מזו המצומצמת הפרטית. קטרוג הלבנה, חטא הארץ, הנם סבות קודמות לחטא האדם, והאדם הוא ענף שכחו גדול גם על שרשו. הולכים הדברים וחוזרים, ויתקן האדם את חטאו, והארץ תענה לעומתו, את חטאה תתקן גם היא. הלבנה תצא מקטרוגה, ותתמלא פגימתה, ולא יהא בה שום מיעוט, כל ההפרעות שבפמליא של מעלה יסודרו, באופן שהטוב רק הוא ינצח. ומבט חודר פנימי, בשלמות האושר הרצוני שבגנזי נשמתו של אדם, כשהוא מתאחד עם האפשרות של ההכרה העליונה, המודה בהטוב האלהי, בעוצם היכולת ובאדירות החפץ, להיטיב להאיר ולהחיות, הוא נותן לנו את ערובתו לטובה. ובאה הנבואה ושפעת רוח הקודש וממלאה את מה שהשכל אינו משלים, ומקור השמחה העדינה מתברך ברכת שלום ואמת.

תתפו

הגאוה היא פוגמת את כל תוכן הקודש. האדם יש לו איזה ציור השערי בגודל האלהי שאע"פ שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה האלהית, ועל אותו הציור חלה אח"כ הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי, וכאשר הוא מתגאה ומיחס רוממות ושלמות לעצמו, עולה ציורו ההשערי בגדולת עצמו למעלה מהציור האלהי ונשאר עומד בגאוה נוראה, שאין לו ערך. ושכינה מיללת עליו וממילא סר האור, החופף, שעל גבי שכינתו, ונשאר ממש תוהו ובוהו ונעשה עבודה זרה גמורה, עד שמצוה לגדעו כאשרה. וכל התוכן המחשבי הזה ישים האדם אל לבו, וידבק בענוה, שהיא האמת הגמורה, שאי אפשר לו לאדם כלל להתגאות, ולא לשום נברא, ונאצל, אפשר להתגאות, במרום האמת, רק לגאה על כל גאים הגאוה יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל. והיא היא הענוה המוחלטת. ואם הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול יפתח על זה שערים. ד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי.

תתפז

דבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתקונו של עולם, וזאת היא אהבת המלאכה, שכל-כך שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית. ומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה. כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן. אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים את תפקידם יפה. אבל המחשבה של גדולי הדעת מתאחדת גם עם הנטיה ההמונית וקל וחומר עם נטית אהבת המלאכה והעבודה הממשית, שהיא כבר נטיה של שאר רוח, ורוח אלהים חופף עליה. וכשישנם צדיקים בדור, שאור ד' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו, והגות לב פנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם. וצד המארה שיש במלאכה שהיא באה מצד קנאת איש מרעהו, ומצד שנאת הבריות היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד, הרי היא הולכת ומתפכחת, ויוצאה היא מכלל ארור ובאה לכלל ברוך. לפעמים יש כח בצדיקים לתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפגמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, גדול הנהנה מידיע כפיו יותר מירא שמים. וכשם שיש כח להמשיך את הקדושה והאור האלהי הפנימי בכל המלאכות ולהוציאן מכלל אתלתיא, כן יש כח להמציא אור קודש בכל הלשונותובכל החכמות שבעולם, והצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות, באופן שמכל מקום יופיע כבוד ד' ומכל מקום יפוצו קרני אורה של תורה, ותפילתם של צדיקים והארת רצונם עושה רושם נמרץ עד אין קץ ותכלית. ביחוד צריכים להפנות לזה את התפילה בעת שרואים שהנטיה גדולה לשפות ומדעים, ואי-אפשר להלחם עם כל הפונים אליהם, והזמן ואותותיו מראים את ההכר, אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה בחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים, לשום סוד ד' בלמודיו, ולמודי ד' הם כל מה שבעולם, וביחוד כל מה שיש בו משום תקוני העולם, ומעוררים הם את הקדש שבכל לשון בכחו של יוסף, שכלל הכל באות ה' שבו נברא עולם הזה שנתוסף על שמו ובכחו של הדבור שבסיני שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה. ד' אלהים יתן אומר המבשרות צבא רב שנחלק כל דבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שמצא ערך הטוב האמתי שבכל לשון, הכח האצילי בהוד קודש, ואז הולכת השפה ומתבררת, ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ד'. וכל המלאכות יאירו באור החיים על-ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה, וכל מה שתגדל השפעת לשון הקדש בעולם, וכל מה שיעלה כח התורה והתפלה הטהורה, המאמצת להרחיב את אור האצילות האלהית בעולם, לבררה ולהודיע לבני אדם הדר כבודה בכל דרכי הודעה ובכל דרכי ברור והסברה, כן יוסיף האור להגלות על כל שפה ולשון ועל כל חכמה ומדע, וקל וחומר שיחול אור ד' על כל הדברים שבטעם, ביופי ובשירה, בהליכות דרך ארץ ובארחות הנמוס, ואפילו בקשוטים והדורים ואפני ההנהגות והנמוסים היותר מודרנים, כמובן המובחרים והעדינים שבהם, ובכולם יחל אור ד' לפעם. והרעיון המקשר את הכל אל הטוב והיושר, אל העדן ואצילות הרוח, אל אהבת העבודה בהדר הבטחון האלהי, והאהבה העליונה המשפיעה אור וחיים בכל נשמה יגלה הויראה בכל הענפים הרחוקים הללו, וחיי עולם וחיי שעה יתקשרו בחוברת אמיצה, יקבלו דין מן דין, ויאירו כל הפרטים כולם באור הכלל, וכל ההופעות המעשיות והשכליות שבעולם מאורה העליון של אור תורה אשר האיר אב המון גוים איתן האזרחי, שהאיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו, והנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו.ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו, ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים.

תתפח

המדע הפנימי, וביותר הפנימי שבפנימיות, שהוא מדע הקודש, המחיה את אור החיים, אינו תלוי בשום מדע אחר, כי הוא נהר עליון אשר מעדן יוצא, מכיפיה מיבריך. ומה שמחברים את התורה והחכמה אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כי אם לחבר חיבורים והופעות חדשות. ויצירה זו של התחברות אור רוח הקודש, פנימיות התורה, עם החכמה של ההכרה האנושית, במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים. ומירכתי שאול תוציא אורים גדולים, להאיר באור חדש, באור צדיקים, לכל יושבי תבל.

תתפט

צריכים ליסר את עצמו לאהבת הבריות, וביחוד לאהבת המעולים שבבני אדם, החכמים, הגיבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים. צריכים להכיר את אור הטוב שבמצויינים שבבני אדם, שעל ידם אור ד' מתפשט בעולם, בין כשהם מכירים את ערך משלחתם בין כשאין הם מכירים אותו.

תתצ

צריכים תמיד למצא את הצד המכובד שבכל ענין. אז יגלה אור העולם כולו בכבודו העליון, ויחל להתקיים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.

תתצא

אורו של משיח כשזורח בלב, הוא מלמד לכבד את הבריות כולם. והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד.

תתצב

כשרואים התגברות שטפי אורות מלמטה למעלה, אז צריכים לשאוב משם של מ"ב, וכשרואים נחלים יורדים מלמעלה למטה, אז מתקרבים לאור שם של ע"ב. וקידה שבקטורת כוללת בהא שלה את שתי ההופעות יחד. וזאת היתה גבורתו של כה"ג להראות קידה, ולוי אחוי קידה ואיטלע משום הטחת דברים כלפי מעלה. אבל הוה גברא רבה אריכא, ששאב מקור מחשבותיו מאורך ימים, ואורך אפים, וקידה על אפים, וחפץ בתפארת ישראל גם בגלות, ודריש כלילא שרי. ואוהבי ד' יזהירו כצאת השמש בגבורתו. ותזרח לו השמש להרפא מצלעתו. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם.

תתצג

כל זמן שעוסקים בתורה ובחכמה, בגמילות חסדים ובישובו של עולם. באהבת הבריות ובדרך ארץ, אין להתפחד מכל התפרצות של דמיונות. וכל ההופעה היותר כבירה של עושר הדמיון תתהפך לאור גדול, של זהב שבא, ויחי ויתן לו מזהב שבא, ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו. ושטף האורות מלמטה למעלה יוציא אור חיים, שלא בעמל וביגיעה, כמדותיו של הקב"ה. שברא את הכל ברוח פיו, מה אנא במילולא דילי עבדית שמים וארץ אוף הכי את, ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה.

תתצד

יותר יש להתירא מפני השפלות ממפני הרוממות. ובצדקתך ירומו.

תתצה

הצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה, כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה האלהית, וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים, ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם, מעונג של כל נעימה ושירה, מכל מיני טעמים וריחי נחוחים של בשמים, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. וכל הידיעות, וכל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, כל התורה וכל החכמה, כל החריצות, וכל היושר והצדק, כל גבורה וכל אור חיים, הכל ממולא אצלם בהדבקות האלהית, השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הויתם עדנת עדן עולמים. אומללים הם מרגישים את עצמם, כשעוברת שעה קלה שאין העדן האלהי ממלא את כל מלא חייהם. ואחרי שעה כזאת הרי הם מתעלים בעילוי של צניעות ונשיקות קודש לאור חי העולמים, בשפלות רוח, בשכל טהור, בקדושת עם, ובאמונת אומן. ונחלי עדן עליונים זורמים ושוטפים דרך נשמתם, וכל הברכות אצורות בה, חיים ונחת, שלום וריעות, דשן ורעננות לכל העולם כולו, לכל המעשים ולכל הבריות. כל התורה והמוסר כולו, כל החכמה והדרך ארץ כולו, כל ההויה היא הדרכה לבא למדה עליונה זו, ולצד העליון שבה.

תתצו

העדן של ההכרה השכלית, יש לו צורה אחרת, והעדן של ההרגשה הנפשית גם כן צורה אחרת. הראשון גדול הוא באיכותו, ואינו כל כך עמוק בפילוש החיים, והשני איננו כל כך בעל איכות גדולה, אבל עמוק וחודר. וכשהנשמה מתעלה, מתרכבים שני העדנים יחד, ואין קץ ושיעור לעשרם ולרוייתם המלאה, לעדנות אצילותם. ולאורם הבהיר והמזוקק.

תתצז

בתחילת עשיית המצוה, בא חשק גדול מיסוד החכמה של ההכרה המלאה באור חיים על שמחת המצוה, ואח"כ האור הזה הולך ומתאים עם אברי הגוף המעשיים. באה הכונה ההלכותית שיש בה כח וחיים, אבל מוכרח הדבר להתגדר בגדרי ציור מעשי - והתרחבות הנשמה מתמעטת ע"י מה שעבר אור הרוחניות דרך צינורי התכונות המדותיות. כיון שקיים אדם את המצוה, ואור האלהי שבה התחבר עם חיי גופו וכל כחותיו, הרי הוא מתעלה, והאהבה העליונה מתאמצת בקרבו בלא גבול. ברכת בני מערבא כד סלקי תפילייהו, עולה ברום מעלה, וחשק אור אהבה עליונה זו הבאה אחר המעשה, אין ערוך ליקרתה. זאת היא משנה שמחה טוב לבב מרוב כל, והמצוה היא באמת כל, וטוב הלבב הבא ממילוי התשובה הרוחנית העליונה מבסם הוא את החיים כולם.

תתצח

עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג השומרים אותו שלא יהפך לנגע.

תתצט

כשמדברים בענינים הכוללים את כל ההויה, על ידי דוגמאות פרטיות מגרעינים רוחניים או גשמיים שאנו תופסים, הדבר דומה לבדיקת חכמי הקרקעות על ידי משקל קטן, חבלי אדמה גדולים.

תתק

לפעמים מוצאים את אור התורה דוקא במקום רחוק. כשאירע הדבר שהמחשבות נתכווצו ונצטמצמו, הצמצום הולך ומתגבר עד שחלקים רבים ויסודיים מן התורה הם מוּצאים ממנה, והננו צריכים לדרוש אותם במקום רחוק. בדרך כלל, אין המחיצה בין התורה והחכמה גדורה כראוי. הרינו צריכים לדעת כמעט את כל המדעים כדי לברר יפה את התורה, ומתי הוצאו אלה מן התורה, אין לנו בירור. עסק הרפואה כלול הוא בתורה, שהרי באגדות הש"ס הכניסו אותו, והעסק דחיי דברייתא היה העיקר שהזקיק את רב"ר הונא, שיצוה לבריה למיזל לקמיה דרח, עוד יותר מהטעם של חידוד שמעתיה. במשלי הננו מוצאים את השבח של החכמה. בדרך כלל יוכל היות, שקלקולים מוסריים של חכמים אחדים גרמו להגדלת הרעיון של ההבדל שבין התורה והחכמה. בכלל, מביאים כל המדעים לההכרה האלהית ולאהבת אלהים, א"כ הם כלולים בציווי של שמע ואהבת, שע"ז סובב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך. אם יש צורך לדעת את המעשה אשר יעשה, מה שאין החכמה מספקת ע"ז, מספיק הבדל זה גם ליתר המקצועות שבתורה שאינם מעשיים. ופשוט הוא, שחובה היא הקדמת ידיעת המעשה, וגם הרגילות ברוח התורה שבא ע"י כל מה שעוסקים בה, היא מעלה את האדם לידי שלמות מעשית. וסגולה זו, יש ג"כ בכל חכמה בפנים ידועים, וכל חכמה באמת אור ד' היא, וההגדה הברורה המבדלת בין התורה להחכמה הכללית, היא שאלה גדולה.

תתקא

צריך האדם להרגיל את עצמו, שמקצע אחד לא יסתור אצלו את המקצע השני, כי כל ענף מהענפי הרוחניים יש לו תפקיד בפני עצמו. ביחוד צריכה אזהרה זו להיות נשמרת, ביחש להעבודות המעשיות והעבודות העיוניות והלימודים שלהם. כשעוסקים בלימודים הרוחניים הגבוהים, אין האדם מסוגל אז לא למעשים ממשיים ולא לההגיון שלהם, אבל עליו לדעת, שיש מקצע מעשי בעולם, והוא עשיר מאד ורב הענפים. וצריך האדם להשתדל, שיהיה רוחו מוכן להיות סופג אל תוכו גם את הצד המעשי עם כל פרטיו. ולהיפוך, בעת שהוא קשור עם העבודות המעשיות ולימודיהם, צריך לשום אל לבו שיש עולם רוחני עליון, שאי אפשר כלל שלא להתבסם מבשדמיו. ובין אלה הנטיות השונות של הרוחניות והמעשיות, יכין לו האדם מעמד רוח ממוזג, עשיר בהרכבתו, שיהיה מוכן להתעסק בתורה ובמעשה במלא המובנים שלהם.

תתקב

התכלית האחרונה של כל ההויה כולה הוא גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת. ואז יהיה העילוי של כל ההויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו, כדוגמא של אספקלריא, שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה, ואין קץ לאושר גדול זה. ומשום כך צריכה היא ההויה להפרד בתחלה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כלו, והכל מלא אור ד' וכבודו.

תתקג

בינה הוא האידיאל העליון איך שהעולם צריך להיות, בתכלית הטוב, הנועם והאושר, לא כמו שהוא עם גבוליו ומצריו, וזעירותו, כי אם ברעיון הדרור, המוחלט מכל מועקה שבעולם, עולם מלא, עולם עליון. וממעל לבינה היא החכמה, מה שעולם זה עומד להכיר ממה שיותר עליון ממנו. ומה שהוא יותר עליון מכל אידיאל עולמי בהכרה, ואידיאל עולמי מלא בעתיד, הם תמיד מקושרים זה אל זה. וחיי כל העולמים וקיומם באים על ידי הצפיה הנסתרה שיש אל הכל להאושר העליוני הלזה, שהוא נותן בלא הרף את דחיפת ההויה מכלליות כלליותה עד פרטיות פרטיותה, ומהאצילות היותר טהורה ומאירה, עד החמריות היותר טמאה וחשוכה, הכל עומד להתעלות, להאיר, ולהתאחד. ורעיון אחדותי זה, כללי ועליון, ממלא לבם של צדיקים גדולה ושמחה, ומחזק ומחיה את רוחם לעבודה שלמה תמידית, ונותן להם כח רוחני, של שלום וכבוד, להשלים עם כל נטיות החיים ולהעלותם, לדעת איך לכבד את הבריות כולם, ולהסתכל מתוך מעמדם איך הכל עושה רצון קונו. ומתוך עליוניותה של מחשבה זו יודעים הם לברר מכל דבור ומכל תנועה, מכל ידיעה ומכל מאורע דברי אלהים חיים. ואור תורה וחכמת אלהים מאירה את כל הוייתם מכל העברים, ובקרבם יכבדו את אלהי הכבוד, והדר כבודו מלא עולם, וסובב עולם, ומעולם עד עולם אתה אל, וחסד אל כל היום.