לדלג לתוכן

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף מג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ומשלם ליה דמי כיסי:    כלומר לפי שמשביח כשות רעה כזו ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר שאם כן דמי כלו הוא משלם. אלא שהוא היה נמכר יותר לדברים אחרים או שהיו בוררין אותו ומנפין ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר אבל עכשו שהטילו עם קוציו לא השביח אלא קצת ואינו משלם אלא לפי מה שהשביח וכן נראה מפירושי רש"י. הרשב"א.

בכסי מעוכים:    מענין הכוסס את החטה. הראב"ד.

מתניתין: וחנוני כבעל הבית:    אף על פי שצריכים לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר שום דבר אף על פי כן דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרים לא ישתמש בהן. ורבי יהודה פליג ואמר דדינו כדין השלחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא אם כן לוה מאחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא בההיא הנאה וכו':    הוי עלייהו שומר שכר מכאן נראה באותם בני אדם שהן מוכרים כסות ויש להן דבר קצוב שיש לו פשוט מן הליטרא אם נגנבו המלבושים תחת ידו חייבים לשלם אף על גב דעדיין אין להם כלום מכל מקום כיון דלכי ימכרו יהיה להם שכר אם כן מהשתא הוי עלייהו שומר שכר. תלמיד הר"פ.

ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי:    פירוש הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה. ואף על גב דאקשינן בפרק הזהב נתנה לאסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אף על פי שבתורת הוצאה יהבינהו ליה. שאני התם דכיון דעל מנת לקנות בם פירות נתנם אם לא קנה אינו רוצה שיוציאנה הילכך לא מעל.

ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבה ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי הא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפילו הכי אמרת דמעל. לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקוע ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אלא אם כן כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפילו מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי. ואפשר שאם חזר בעל הבית ואמר לשלחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזא איסור שעל מנת להוציאם נתנם לו ומלוה נינהו. ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה והוא הדין לאונסין כמלוה גמורה לדעתיה דרבה. הרמב"ן. ועיין בתוספות פרק ואלו מציאות.

אמר רבא האי מאן דגזל וכו':    מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה וכו'. דכיון דכי איתיה הדרא בעינה ושויא ליה ארבעה זוזי מעיקרא גזל מיניה חד זוזא והשתא קא גזיל תלתא זוזי יתירי הילכך כשעת הגזלה קרינא ביה. הראב"ד.

הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא משום דהשהא לא עביד ליה ולא מידי:    אני תמה כיון דאמרינן דכי איתא הדרא למרה בעינה ורחמנא חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מחייב באונסין דהשתא וכדאמרינן נמי בעלמא נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה והילכך כי אייקר ודאי ברשותא דמריה אייקר ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כהאי גוונא מי לא משלם ארבעה. ויש לומר דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותא דמאריה היא למכירה וקל וחומר להקדש. אבל גזלה כיון ומשעת משיכה מחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים להקדש, לא מחייבינן ליה באונסין אלא דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, וההיא שעתא חייל עלה חיוב. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איתבר ממילא וכו':    ואם תאמר, וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין, למה אינו משלם כשעת האונס, דשואל כשעת האונס הוא משלם, כדמוכח בשמעתין לקמן. ויש לומר, דשואל לא קנייה כלל, ולא אפקיה מרשות בעלים, כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה, הילכך חיובו על שעת האונס. אבל גזלן, משעת גזלה אפקה מרשות בעלים למכירה והקדש, וכיון שכן, על ההיא שעתא בעינן לחיוביה כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא. והא פשיטא, ולא אתא רבא לאשמועינן אלא דינה דתברה או שתיה, וכדמוכח לקמן. עד כאן.

ואי בחסר, מי איכא למאן דאמר, והתנן כל הגזלנים וכו':    הכי איתא בכלהו נוסתי. ואיכא דמחיק ליה, ואמר, דמתניתין לאו ביוקרא וזולא וכו'. כמו שכתוב בתוספות, וראיה לדבר, דגרסינן במרובה, אמר רב קרן כעין שגנב וכו', וכמו שכתוב בתוספות גם כן. וזה אינו, דלעולם מתניתין בין ביוקרא וזולא וכו', וכמו שתירצו בתוספות. ומגיהי ספרים הגיהו שם במרובה במיעוט הנוסחאות, פירוש קרן כעין שגנב, מאי טעמא דרב, וזו עבירה גמורה, ולייטי עלה רבנן כל מאן דמגיה ספרי מדעתא דנפשיה, יהא ויהא. הרמב"ן.

ויש ספרים דגרסי הכא, מי איכא מאן דאמר כל הגזלנים לאו כשעת הגזלה משלמין. ולפי אותה הגירסא מצינו למימר דממילתיה דרב פריך, אבל מתניתין איירי בשינוי. ומיהו בפרק כל שעה מוכח דמתניתין לענין יוקרא וזולא איירי וכו' הרא"ש.

והא תנן כל הגזלנים וכו':    לא מצי לאוקמי ביתר ובדאתבר ממילא, דאם כן היה בא להקל על הוזלו, ואם כן הוה ליה למימר אין משלמין אלא כשעת הגזלה. ולכך פירשו תוספות דפשטא דמתניתין איירי ביוקרא וזולא, דאי לענין שינוי היינו להקל עליו והוה ליה למימר כדפירשתי. גליון.

לימא רבא דאמר כבית שמאי:    פירוש, כבית שמאי דוקא ולא כבית הלל, דאלו כבית שמאי, בלאו הא דהכא אשכחן לבית שמאי דסבירי להו דשליחות יד אינה צריכה חסרון, ואפילו הגבהה אינו צריך, אלא בדבור בעלמא, כדתנן החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין. ומאי דאפליגו בעלמא אמוראי אם צריכה חסרון, אליבא דבית הלל הוא דאפליגו. הריטב"א.


לימא רבא דאמר כבית שמאי וכו':    איכא למידק, דדילמא מתניתין בדאתבר ממילא. ויש לומר, דפשיטא לן דלא פליגי בית שמאי אאתבר ממילא, דהא ליכא לחיוביה אלא אשעת גזלה, לרבא לאו הא אתא לאשמועינן, דפשיטא היא דלא משלם אלא זוזא וליכא מאן דפליג, אלא תברא קא משמע לן, סלקא דעתך אמינא כיון דאוקמה רחמנא לגזלה ברשות גזלן לענין אונסים, לענין מיקנא נמי קיימא ברשותיה, קא משמע לן, ואהא טרינן ושקלינן בגמרא, אבל איתבר ממילא פשיטא להו בגמרא, ולא מחזקינן לשום תנא דפליג עלה. הרמב"ן.

ביתר כולי עלמא לא פליגי וכו':    אין להקשות דנימא איפכא, דפליגי ביתר, וסברי בית שמאי צריכה חסרון, ולכך ילקה ביתר דברשות בעלים אייקר. ובית הלל סברי אין צריכה חסרון וברשות דידיה אייקר, ורבה כבית הלל, והא דאמרינן לעיל תברה או שתיה משלם ארבעה, היינו משום דבאיסורא אתא לידיה, והכא במתניתין בהיתרא אתא לידיה ויש לומר, על כרחך בית שמאי סברי אין צריכה חסרון, דהא אמרי החושב לשלוח יד בפקדון חייב.

אבל קשה, בסמוך כי קאמר ובשואל שלא מדעת פליגי, לימא דפליגי ביתר וסברי בית הלל דגזלן הוי וברשותיה אייקר ומשום דבהיתרא אתא לידיה, ומשלם כדמעיקרא, לכן יש לומר, דכי הוי גזלן, לא שנא מחמת שליחות יד ולא שנא מחמת שאלה, אז לא שייך לחלק בינו לגזלן גמור, אף על גב דבהיתרא אתא לידיה, ולא אהני הך סברא אלא כדמצינן למימר דלא הוי גזלן כמו הכא דאמרינן לבית הלל צריכה חסרון ולא הוי גזלן כיון דבהיתרא אתא לידיה. גליון.

על מה שהקשו בתוספות, בדבור המתחיל: בית שמאי סברי וכו'. , ואם תאמר, אם כן תרי בבי וכו' יש לומר דחישב דלקמן היינו דבור כמו שכתבו בתוספות הלכך ואי מסיפא הוה אמינא דבור עדיף מנטלה על מנת לשלוח בה יד כל זמן שלא חסר אף על פי שמחשב לחסר ואי מהך דהכא בדבור לא מחייבנא הלכך צריכי תרווייהו. הרא"ש.

וזה לשון תלמיד הר"פ: ויש לומר דתרווייהו צריכי שפיר דאי מהא דהשולח דוקא התם משום שעשה מעשה שנטלה על מנת לשלוח בה יד אבל בדבור בעלמא לא מיחייב קמשמע לן ההיא דהחושב. ואי תנא ההיא דהחושב ולא תנא השולח הוה אמינא דוקא היכא דאיכא דבור אבל היכא דליכא דבור אלא נטלה על מנת לשלוח בה יד הוה אמינא דכי ליכא חסרון לא מחייב כיון דליכא דבור קמשמע לן הך דהשולח דמחייב ולכך אצטריכו תרווייהו. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: כי פליגי בחסר בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון. ואם תאמר הא מילתא שמעינן לה מפלוגתא דהחושב לשלוח יד בפקדון דמחייבי בית שמאי אלמא לא בעי חסרון דאפילו חושב מחייביה. ויש לומר דההוא חושב היינו דבור דהא נפקא לן להו לקמן מעל כל דבר פשע הלכך אי מהתם מחייבנא הכא כשנטלה על מנת לשלוח יד כל כמה שלא חסר אף על פי שמחשב בלבו לחסר כיון שלא דיבר ולא חיסר.

ואי מהך דהכא בדיבור בעלמא לא הוה מחייבנא משום הכי צריכי תרווייהו ואין לתמוה על האי דקרי ליה לדבור במחשבה דכהאי גוונא אשכחן במחשבת פגול דאף על גב דקרי ליה מחשבה וגמרינן לה בזבחים מלא יחשב אפילו הכי בעינן דיבור כדמוכח בסוף פרק ב' דזבחים דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול ומשני אי דאפקיה בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה ולשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד ואם היה הדבר תלוי במחשבה מה שייך לחלק בין מחשב בלשון אכילה למחשב בלשון הקטרה. ועוד מדקאמר אי דאפקיה משמע דאיירי בדבור.

ועוד ראיה מדאיתא במנחות דקאמר אי הכי שלמים נמי לשם שלמא בעלמא ואם היה הדבור תלוי במחשבה נישייליה אם חישב לשם שלמים או לשם שלמא אבל אם הדבר תלוי בדיבור ניחא. וכן בפרק ב' דמנחות השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו מהו חברו כבש משמע או לחם משמע משמע שבהדיא הוציא בפיו חברו שאם בלבו חשב זה הוא יודע אם חישב כבש או לחם. והכי נמי אשכחן בפרק תמיד נשחט כגון שגמר בלבו למולים ולערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה לשחיטה בערלים ואם לא היה צריך דבור מה לי הוציא בפיו מה לי לא הוציא כיון דאין צריך דיבור. ומחשבת פגול במחשבה שלא לשמן או לשם בעליו או לערלים דכולהו חד גוונא נינהו.

ועוד אמרינן בהניזקין כהנים שפגלו מזידין חייבים ומייתי לה על חזקיה דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ואי במחשבה בעלמא היכי מחייב והא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם אפילו לחזקיה אף על גב דאסח דעתיה דלא חשיב כהיזק שאינו ניכר דעלמא הואיל דליכא אלא במחשבה בעלמא. אבל ודאי צריך דיבור ובדיבור חשיב היזק גמור כיון דנפסל על ידי דיבורו. ומהא דאמרינן התם בהניזקין גבי כהן גדול ביום הכיפורים ודילמא דשמעניה דפגיל אין ראיה דאיכא למימר דדוקא ודילמא הא דמהימן כגון דשמעניה אבל קרבן שלו יכול לפגל אפילו לא שמעניה. ואין לדקדק מהא דלא מייתי שם ראיה מפגול דכל השנה דדילמא הא דנאמנין בכל מקום בפגולם במחשבה היינו בקרבן שלהם אבל בשל חברו לא היה נאמן אלא היכא דשמעניה.

וכל הנך ראיות שהבאתי יש לדחות קצת שחישב לשון זה בלבד שתאכלהו האש למחר ובלשון לאכול מחברו. אי נמי בכל הנך מיירי שמוציא בפיו ולכך יש לילך אחר הלשון אף על פי שגם במחשבה בלבד הוי פגול. וההיא דלמולים ולערלים לא שחישב בלבו מתחלה שניהם אלא שחישב שיאמר כך וההיא דפגלו במקדש כיון שמתכוין בפירוש למפלו ולפוגלו חשיב היזק לא בדיבורייהו. בהכניסה לרבקה שתדוש ולא תינק ודוקא בתינק ותדוש פטור מדיני אדם אבל בתדוש לחודיה חייב בדיני אדם וכל זה דומה דוחק.

וגם בפירוש הקונטרס בריש מנחות על הא דקאמר מחשבה דמינכרא פסל רחמנא דהיינו דבור והתם נמי משמע הכי דקרי חרבה לשם בלילה מחשבה דמינכרא שניכר שהוא משקר ואם לא היה מדבר במאי מינכרא כיון דאינו מחשב. ודוחק לומר כיון דאם היה מוציא בפיו היה ניכר קרי ליה מחשבה דמינכרא. ויש לתמוה מהא דאמרינן בפרק ב' דזבחים גמרא כיצד קירב המתיר אמר רבי יוחנן מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה תלמוד לומר לא יחשב וכיון דכתיב בקרא לא יחשב דמשמע מחשבה מהיכא תיתי לך להצריך דיבור. ועוד דרישא דפריך התם רב אשי לרב מארי לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו אמר ליה רבי יהודה היא וכו' ומאי קושיא הא כי האי גוונא חשיב מעשה לרבי יוחנן כיון דאיכא דבור ובדבוריה מתעביד מעשה כדאשכחן בפרק קמא דתמורה דאמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עושה מעשה.

וכן חסמה בקול חשוב מעשה וטעמא משום דדיבוריה מתעביד מעשה אבל אם אין צריך דבור אלא מחשבה בלב ניחא. (וביתיר אי במחשבה בלא דיבור היכי לקיימי דע) שחישב (ממאי) במחשבה לבדה מיפסיל בלא דיבור ניחא כיון שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שעל ידי כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע על ידי דיבור אלא על ידי המחשבה.

ומיהו ברוב ספרים בזבחים גרסינן רבי ינאי ומצי למימר דאף על פי שיכול לתרץ דהתם בדיבוריה מתעביד מעשה רוצה להעמיד רבי ינאי אף כריש לקיש דפטר חסמה בקול. והרב רבי חיים היה אומר דלא חשיב בדבורו מתעביד מעשה מה שנפסל במחשבתו דמתחלה כמו כן לא היה ראוי להקריבו לאכול עדיין עד שיקרבו מתירין אף על פי שמתחלה היה עומד ליקרב בבשר גמור ועתה נפסל על ידו ואף על גב דמחשבה דשליחות יד הוי כדבור כדפירשנו מחשבה דקדשים נמי איכא למימר דבדיבור. וגם כן איתא בריש מנחות מחשבה דתרומה מיהא שניטלת במחשבה הוי בלא דיבור כדמוכח בפרק שבועות שתים תנין ולא כמו שמשמע פירוש הקונטרס דפרק בתרא דבכורות דבעי למימר דתרומה נמי בדבורא. עד כאן.

אלא הא דאמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון וכו':    הקשה ר"מ לימא דכולי עלמא אינה צריכה חסרון ופליגי בשלח בו יד ואהדרה בלא דעת בעלים בית שמאי סברי צריך דעת בעלים הלכך לאו חזרה היא וילקה בחסר ויתר. ובית הלל סברי אין צריך דעת בעלים והויא חזרה ואי איתבר בפשיעתו משלם כשעת הוצאתו מן העולם. ותירץ דעל כרחך לא מיתוקמא הכא דומיא דסיפא דקתני החושב לשלוח יד וכו' דקאמרי בית הלל אינו חייב עד שישלח בו יד הא שלח בו יד חייב באונסיה ואי אהדרה אף שלא לדעת בעלים פטור אמאי חייב כי שלח יד בה אלא על כרחך בדלא אהדרה ורישא נמי בדלא אהדרה דומיא דסיפא.

ולמאי דפרישנא דהחושב לשלוח יד מיירי בדיבור הקשה ר"מ אמאי לא קאמר דכולי עלמא אינה צריכה חסרון ובית הלל בעי תרתי דיבור ושליחות יד וברישא פליגי בשליחות יד בלא דבור דבית שמאי מחייבי ובית הלל פטרי כיון דליכא דבור ובסיפא פליגי היכא דדיבר לשלוח יד ולא שלח דבית שמאי מחייבי ובית הלל פטרי עד שישלח בו יד. ותירץ דאי בית הלל בעו תרתי אם כן לקמן בברייתא דקאמרי בית הלל אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע אין לי אלא הוא וכו' אימא אצטריך לגופה דבעי נמי דבור עם שליחות יד. הרא"ש.

שואל שלא מדעת גזלן הוי:    אף על פי שלא חשב ליטול ממנה כלום כי אם להשתמש בה בלבד גזלן הוי. פירוש שולח יד בפקדון הוי דהיינו גזלן ואינו צריך חסרון וכשהוזלה ברשותו הוזלה ומשלם כשעת הגזלה ביוקר. הראב"ד.

אלא הא דאמר רבה שואל שלא מדעת גזלן הוי:    הא דרבה בפרק הספינה וכו' ורבה גרסינן כי הוא חבר לרבי זירא. הראב"ד.

אלא בשבח גזלה קמיפלגי:    כלומר בשבח שהשביח לאחר גזלה כגון שנטענה או שנתעברה אצלו בין שגזזה וילדה קודם העמדה בדין בין בעודן עליה דבית שמאי סברי דנגזל הוי משום דקנסינן ליה לגזלן ובית הלל סברי לעולם דגזלן הוי דאינו משלם אלא כשעת הוצאתה מבית בעלים והכי אוקי רב פפא פלוגתייהו דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק הגוזל קמא וקיימא לן כוותיה דהא תניא התם כוותיה. ורבי עקיבא סבר גזזה וילדה קודם העמדה בדין דגזלן הוי אבל שבח שעל גבה בשעת העמדה בדין דנגזל הוי משום דכתיב ביום אשמתו כלומר משלם כעת שהיה ביום אשמתו והרב רבינו זרחיהו הלוי פירש בהפך דלרבי עקיבא משלם גיזותיה וולדותיה דקודם העמדה בדין לפי שלא קנאה למיקם ברשותיה אלא משעת העמדה בדין ואילך אבל גיזות וולדות דלאחר העמדה כלומר שנטענה או שנתעברה אצלו אחר העמדה בדין הרי הן של גזלן דמההיא שעתא קמה לה ברשותיה והיינו דאמרינן מודה רבי עקיבא בשיש בה עדים כלומר שאם יש עדים בשעת גזילה עדים מוקמי לה ברשותיה דיום אשמתו קרינן ביה משום דלא על פיו הוא מתחייב אלא עדים מחייבי ליה. והרי"ף פירש מודה רבי עקיבא כשיש בה עדים שראו אותה בשעת גזלה דלא היתה טעונה ומעוברת שאף על פי שיש בה עכשו בשעת העמדה בדין שאינו משלם גזות וולדות שהיו עליה בשעת העמדה בדין ואסיקנא דליתא דבי דינא הוא דמחייבי לאשמה. הרשב"א.

וזה לשון גליון: ובית הלל סברי דגזלן הוי וכו':    היינו הפירוש אם הוקירו לאחר שנעשה שינוי שגזזה או ילדה והוקרו הגזות והוולדות אבל לא קודם כדפירשו תוספות בתר הכי דאפילו לבית הלל לא קני אלא על ידי שינוי. והא דקאמרי ביה הלל כשעת הוצאה יש לומר דהשינוי קרוי הוצאה מבית בעלים כיון דעל ידי שינוי קני להו ועל ידי שינוי מוציאו מרשות בעלים. גליון.

וזה לשון הראב"ד: אלא הכא בשבח גזלה קמיפלגי:    כגון גזות וולדות. ומאי כשעת הוצאה הוצאה מבית בעלים. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. ובית הלל סברי לה כרבי יהודה דשבח גזלה בין שגזזה בין שעליה דגזלן הוי וזהו כשעת הוצאה מבית בעלים שלא היה עליה שבח והיינו כרבי יהודה דאמר גזלה חוזרת בעיניה כלומר כמו שגזלה והכי איתא בפרק הגוזל. וכן אם כחשה משלם כדמעיקרא בכחשה דלא הדר דקנייה בשינוי. ובית שמאי סברי שבח גזלה דנגזל הוי כרבי מאיר ואם כחשה משלם כדמעיקרא דקנייה בשינוי ובשבח גזלה קנסא הוא דקא קניס שלא יהא חוטא נשכר כרבי מאיר. דייקא נמי דקתני בחסר ויתר ולא קתני ביוקר וזול ולאביי דאמר בפרק הגוזל דבית שמאי סברי שינוי במקומו עומד הא בחסר וביתר לא מוקים ליה בשבח ובכחש אלא ביוקר וזול ודלא כרבא דאם כן אמאי לקי בחסר. עד כאן.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו שבח גזלה דגזלן הוי כגון שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו וגזזה דגזלה חוזרת בעינה ואף על פי שתבעו בדין בעוד שהיתה טעונה וקדם וגזזה אינו מחזיר לו הגיזה כיון דאיכא סהדי דגזוזה הות בעידן גזלה. ואי ליכא סהדי דגזוזה הות וקטעין נגזל דטעונה הות אי משתכחה טעונה בשעת תביעה שקיל לה נגזל ולגיזתה ובשבועה בגזרה כעין דאורייתא ואליבא דרבי עקיבא היא. ונראה לומר דבהא לא פליגי בית הלל עליה כיון דליכא סהדי אי טעונה הוה או גזוזה וצריך עיון.

ואי תפסה נגזל מיניה דגזלן כמות שהיא טעונה אף על גב דנטענה גביה דגזלן נראה לומר דזכה בה נגזל ובולדה וגיזתה וצריך עיון. מיהו הר"מ ז"ל כתב אם עדיין לא גזזה גזלן שמין לו ונוטל השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה. עד כאן דברי הר"מ מיהו הכא דאיהו הוא דשקלה מיניה ואיהו לא הוה בעי לאהדורי ניהליה ואנסה נגזל מיניה ניחא למימר דאין בזה מפני תקנת השבין וראוי לומר דזכה נגזל בשבחה דלאו מחמת הוצאה. וצריך עיון. עד כאן.

כתוב בספר המאור אלא הכא בשבח גזלה קמיפלגי. פירוש וביתר קמיפלגי ובשבח גזלה שלא על גבי גזלה כגון טעונה וגזזה וכו' עד רבי יוחנן אמר חלוק היה רבי עקיבא וכו' עד לקנות שבחיה עד שעת תביעה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם באמת וברור פירוש הרב ז"ל הוא האמת כי העדים עומדים בשעת העמדה בדין ואי אפשר לומר שהעמדה בדין תעשה אותו גזלן לקנות שבחיה ואי לא זכה בהן תחלה איך יזכה בהן עתה והלא הם מחייבין אותו להחזיר הגזלה לבעלים והתורה אמרה יתננו לו ביום אשמתו. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וכד מעיינת בההיא ברייתא וכו'. עד והכי אוקים בדוכתה. וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אביהם כל מה שכתב בזה אי אפשר כי לרבי מאיר אפילו נטענה אצלו וגזזה הכל לנגזל ומשום קנסא לרבי יהודה אליבא דרב פפא גזלה חוזרת בעינה כשעת גזלה ואם נטענה אצלו בין גזזה בין לא גזזה כל השבח לגזלן ואם גזלה טעונה וגזזה משלם דמי רחל העומדת ליגזז והשאר לגזלן. עד כאן.

רבי עקיבא וכו':    כתוב בתוספות דרבי עקיבא פליג איוקרא וזולא וכו'. פירוש והשתא לא קשיא מאי קסבר רבי עקיבא כמו שהקשו בתחלה. דיש לומר כיון שאין הגזלה בעין אלא ממונא בעי לשלומי או ישלם כבשעת החיוב דהיינו שעת תביעה אבל לעיל בגזות וולדות שהם בעין לכך מקשי תוספות במאי קני להו. גליון.

כתוב בגליון תוספות וליכא למימר דפליגי ביתר. דבית שמאי סברי כשעת התביעה ובית הלל כשעת הוצאה ורבי עקיבא קאמר אף בחסר כשעת תביעה. דאם כן לא איירי פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הלל דאינהו פליגי ביתר. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון ואין להקשות הא סוף סוף לא איירי בפלוגתייהו דאינהו פליגי בשינוי ואיהו איירי ביוקרא וזולא. דיש לומר מכל מקום נופל לשונו בטוב אפלוגתא דבית שמאי אומרים ילקה בחסר ויתר בכל ענין בין ביוקרא וזול בין בשינוי ובית הלל אומרים לא ילקה בחסר דהיינו גזות ולא ביתר דהיינו ולדות. ואמר רבי עקיבא בין חסר בין יתר דיוקרא וזולא בשעת תביעה אז איירי כלן בחסר ויתר. אך שהפירוש קצת משתנה בין בית הלל לרבי עקיבא. אבל הא לא מסתבר למימר דבית הלל איירי דוקא ביתר ורבי עקיבא בחסר. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: רבי עקיבא אומר משעת תביעה. פירש הקונטרס משבח דהוי בשעת תביעה משלם אבל משבח דלאחר תביעה לא משלם. ולא נראה דמאי קסבר רבי עקיבא אי קסבר שינוי קונה וכו'. ועוד קשה דפירוש דחסר רצה לומר רחל שהיתה טעונה גיזה וגזזה וזה לא נראה דהא חסר ויתר לא הוו מדוגמא אחת. ויש לומר דלעולם הוי פלוגתייהו ביוקרא וזולא והכי קאמר אף בשבח גזלה קמיפלגי וחסר מיירי לענין זולא ובתברה או בשתיה דבשבח גזלה לא מצית משכחת לה חסר אבל יתר מיירי בכל ענין בין ביתר דיוקרא בין ביתר דשבח גזלה כגון רחל טעונה גיזה וגזזה או פרה מעוברת וילדה אידי ואידי יתר הוא דבית שמאי סברי שבח גזלה דנגזל הוי בין יתר דשבח גזלה דהא סברי שינוי אינו קונה ובית הלל סברי דגזלן הוי פירוש ביוקרא וזולא מודינא לך אבל בשבח גזלה פליגנא עליך דסבירא לי דשינוי קונה רבי עקיבא אומר משעת תביעה פירוש בשבח גזלה סבירא ליה כבית הלל דשינוי קונה אבל לענין יוקרא וזולא פליג עליה דסבירא ליה לענין יוקרא וזולא לא אזלינן בתר שליחות יד ולא בתר שתיה ושבירה אלא בתר תביעה משלם דהאי שעתא הוי חיוב. והאי דקאמר דייקא נמי הכי קאמר דייקא נמי דמיירי לענין שבח גזלה מדקתני חסר ויתר ולא קתני יוקרא וזולא דמשמע חסר לי חסרון ויתר משמע כל יתרון ולא קשה מחסר דאגב יתר נקטיה דמדנקט לשון שבח ליתר נקט נמי לשון זה לחסר. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ורבי עקיבא אזיל בתר שעת תביעה ואם גזזה וילדה קודם העמדה בדין קנאן בשינוי. אבל שבח דעל גבי גזלה בשעת העמדה בדין הוי דנגזל אפילו גזזה וילדה אחר כך דכתיב ביום אשמתו דמשמע שישלם כעין שהוא ביום אשמתו. וקשה דאי סבירא ליה שינוי קונה אמאי ישלם השבח שהוא עליה בשעת תביעה הא קנאו בשינוי ולא עדיף שעת תביעה משעת שגזלה מביתו טעונה וגזזה דקנאה בשינוי וקרא דביום אשמתו אתא למימר דכמו שהיא מושבחת בשעת תביעה יתננה הנגזל אם לא שנה אותה הגזלן.

ואם תאמר להא לא אצטריך קרא אלא לאשמועינן דאפילו שינה אותה הגזלן אם כן נילף מהכא דשינוי אינו קונה ואפילו גזלה וילדה קודם תביעה נמי. ועוד דקאמר ומודה רבי עקיבא וכו' ועוד דבשבח שמשעת שליחות ידו עד שעת השינוי לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא לתרווייהו דנגזל הוי והיכא שייך למימר מודה רבי עקיבא היכא דאיכא עדים בשעת שליחות יד שישלם באותה שעה ומשמע דמודה להו לבית שמאי ולבית הלל הא אינהו מחייבי טפי דמחייבי לשלם השבח הבא משעת שליחות יד עד שעת השינוי.

ונראה לפרש דרבי עקיבא לא קאי אגיזות וולדות דפליגי בהו בית שמאי ובית הלל אלא בית שמאי תרי מילי קאמרי ופשטא דמתניתין איירי ביוקרא וזולא אלא דדייקינן מלישנא דנקט חסר ויתר דפליגי בגזות וולדות ואהא לא פליג רבי עקיבא אלא ביוקרא וזולא דמודו בית שמאי ובית הלל במילתיה דרבא דלעיל וכו' עד כאן.

ועל כן נראה דרבי עקיבא לא מהדר אגיזות וולדות דאפליגי בית שמאי ובית הלל אלא בית שמאי תרי מילי אמרי והכי פירושו במילתייהו ילקה בחסר ויתר היכא דבשעת שליחות יד שויא חבית ארבעה ובשעת שתייה שויא זוזא משלם ארבעה כשעת גזילה ובהא בית הלל נמי מודו דילקה בחסר ואי בשעת שליחות יד שויא זוזא ובשעת שתיה ארבעה ילקה ביתר ומשלם ארבעה כדאמר רבא בשמעתין והא נמי מודו בית הלל לבית שמאי ומדנקט בית שמאי לישנא דחסר ויתר ולא נקט לישנא דיוקרא וזולא דייקינן דאיירי עד היכא דניתוסף הדבר יותר אמר שליחות יד שכל אותו המותר שניתוסף ונעשה יתר ממה שהיה בתחלה יהיה של נגזל אפילו יבא אותו השבח אחר שינוי והיינו שבח דגיזות וולדות ואהא לחודא פליגי בית הלל ואמרי בשעת הוצאה מרשות בעלים שיצתה מרשות בעלים קנאה נפקד דהיינו שינוי שאחר שליחות יד.

והשתא. בין לבית שמאי בין לבית הלל אם בשעת שליחות יד שויא זוזא ובשעת תביעה שויא ארבעה ובתר הכי אתבר ממילא לא משלם אלא זוזא אי נמי אם הוזלה אתר שעת תביעה ועמדה על זוז אתד אפילו שתייה אתר כך לא ישלם אלא זוזא דיוקר דשעת תביעה לא מהני מידי לשלומי. ורבי עקיבא סבר דיוקרא דשעת תביעה מהניא להו לחיובי ארבעה ואי הוו עדים בשעת שליחות יד בהא פליגי אמוראי אליבא דרבי עקיבא אי מהני יוקר בשעת תביעה.

ועוד יש לומר דאפילו כי ליתא בשעת תביעה בעין ואם היתה בעין היתה שוה יותר מבשעת שליחות יד ובשעת שתיה גם בזו יחייב רבי עקיבא לשלם כמו שהיתה שוה בשעת התביעה אם היתה בעין. ואין להקשות היכי משמע ממלתייהו מאי שנא דלא אזלי בתר שעת תביעה לענין יוקרא וזולא. דיש לומר דכיון דקתני סתם ילקה בחסר ויתר משמע דאזלי בתר יוקרא וזולא דמעיקרא שהיה בשעת שליחות יד אם הוזל בתר שתייה ובתר יוקרא דלבסוף אם הוקר בשעת שתייה דכיון דלא מפרשי בית שמאי שעת תביעה מסברא אין לילך אלא אחר שליחות יד ושעת שתייה ולא לשון תביעה. לשון מורי. תוספות שאנץ.

וזה לשון הראב"ד: רבי עקיבא אומר כשעת התביעה פירוש בבית דין. ובחסר לא פליג דכדמעיקרא משלם דקניה בשינוי וכי פליג ביתר דקסבר שבח שעל גבי גזלה בשעת תביעה אפילו גזזה אחר מכאן דנגזל הוי ואם כבר גזולה דגזלן הוי. ואני תמה למה לא אמר בשעת העמדה בדין כמו שאמרו בכל מקום.

ונראה לי כי שעת העמדה בדין האמורה בכל מקום הוא שעת גמר דין והכא משעת תביעה מדכתיב ביום אשמתו ולא כתב באשמתו שמע מינה להרחיב לו את הזמן. הא דאמרינן ומודה רבי עקיבא וכו' פירוש אם יש עדים בשליחות יד אותו שבח שעליה באותה שעה זכה בו הנגזל כאלו הוא עליה בשעת העמדה בדין דביום אשמתו קרינא ביה ואמר רחמנא יתננו לו באותו היום. ואם אין עליה שבח באותו יום ואחר כך היה עליה הכל של גזלן. ע"כ.

ומודה רבי עקיבא במקום שיש עדים:    פירש רש"י מודה רבי עקיבא במקום שיש עדים שגזלה ממנו שמשלם כשעת הגזלה דמאי טעמא דרבי עקיבא דאמר כשעת התביעה דאמר קרא ביום אשמתו בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו וכיון שיש עדים שגזל אותה שעה שגזלה הוא אשם לו וזה הפירוש עולה כדברי הרז"ה שפירש דיום אשמתו אתי לאוקמיה ברשותו ומשלם כשעת הגזלה. אבל לפי הפירוש שפירשנו במשנתנו בדברי רבי עקיבא יש לפרש כאן מודה רבי עקיבא לבית שמאי דילקה בחסר וביתר במקום שיש עדים שגזל דההיא שעתא הוי יום אשמתו ומיום אשמתו חייבו הכתוב לגזלן ואוקמיה ברשותא דנגזל וכלהו גזות וולדות דלבתר הכי דנגזל נינהו. הריטב"א.

לאפוקי מדרבי ישמעאל וכו':    קשה דרבי יוחנן אית ליה בשלהי בבא קמא שלא לדעת אפילו מנין לא צריך והיינו כרבי ישמעאל דלא בעי דעת בעלים. וכי תימא דהכא מיירי בגונב ברשותה ורבי ישמעאל לטעמיה דלא כלתה שמירתו ואיכא דעת בעלים ורבי עקיבא סבר כלתה שמירתו וליכא חזרה אלא בגונב מרשות בעלים בהא קאמר רבי יוחנן אפילו מנין לא צריך. הא ליתא חדא דאם כן לא הוה ליה למימר לאפוקי מרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים דהא רבי ישמעאל נמי דעת בעלים בעי אלא דסבר לא כלתה שמירתו ואיכא דעת בעלים ועוד רבי יוחנן דמפרש מתניתין דהתם לדעת מנין פוטר שלא מדעת אפילו מנין לא צריך אמאן תרמייה לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא.

אלא ודאי הא דפליג התם בין גונב מרשותו ובין גונב מרשות הבעלים היינו אליבא דרב חסדא וכן גורס רש"י התם אלא אמר רב זביד משמיה דרבא הכא בשומר שגנבה מרשותו עסקינן ודכולי עלמא כרב חסדא אבל רבי יוחנן על כרחך מוקי פלוגתייהו בגונבו מרשות בעלים ומתניתין דהתם מוקי כרבי ישמעאל וכדקאמר התם ובטלה שלא מדעת ובפלוגתא דרבי יוחנן ורב חסדא קמיפלגי.

ור"מ תירץ דרבי יוחנן דקאמר התם לאו משום דסבירא ליה הכי אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר לעיל גבי המפקיד חבית רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא וכולה נזיקין חדא מסכת היא הילכך לא בעי לאוקמה מתניתין דהגוזל כרבי עקיבא דאם כן משוינן לר' הדרנא תרי זימני ובפרק המפקיד גבי חבית סתם לן כרבי ישמעאל ברישא והדר סתם לן בסיפא כרבי עקיבא הילכך דחיק לאוקמי לסתמא דהתם כרבי ישמעאל ובפרקין נמי ברישא סתם לן כרבי ישמעאל והדר סתם לן כרבי עקיבא דלא משוינן ליה לר' הדרנא אלא חדא זימנא ומשום הכי קאמר הלכה כרבי עקיבא דסתמא בתראה עדיף. הרא"ש.

מתניתין: החושב לשלוח יד וכו':    באומר הוא דכתיב דבר פשע ולא במחשבת הלב אלא כאדם שאומר אשלח יד בפקדון זה ולא עשה כן שדעתו לעשות ולא עשה ולפיכך נקרא חושב. וליכא למגמר מינה דשליחות יד אינה צריכה חסרון. דמתניתין בשחשב לחסר ולא חסר ובית שמאי משוו מחשבה כמעשה אבל שליחות יד בלא חסרון שלא חשב לחסר ולא חסר לעולם אימא לך פטור. ור"ש פירש בשאמר או שחשב ואף על גב דכתיב דבר מחשבה ודיבור שוין הן כל זמן שלא עשה מעשה. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: הא דתנן החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין לאו למימרא וחייב במחשבה גרידתא דהא בגמרא נפקא להו לבית שמאי מדכתיב על כל דבר פשע אלמא דבור בעינן מיהת. והא דקרי לה מחשבה משום דלא צריך לומר כן בפני עדים אלא אפילו בינו לבינו ושמעו עדים מעצמן מאחרי הכותל או שהודה בדבר. ודמיא. למאי דאמרינן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ולאו דוקא בלבו אלא שלא השמיע לאזניו וכדפרישנא בדוכתא. ומקצת רבותינו בעלי התוספות סוברים דמחשבה האמורה לענין פיגול קדשים כך היא כזו דצריכה דיבור וכדכתיבנא בפרק הניזקין. ויש אומרים דלבית שמאי צריך שיאמר כן בפני עדים ואין זה נכון. עד כאן.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: מה שהקשה בתוספות רבינו שמשון אם מחשבה דפיגול היינו דיבור מנא ליה כיון דמלא יחשב מפיק לה. אומר הר"י בשם מורי ה"ר אהרן מרעגנשבורג ומשום דבספרי דריש מלא תזבח וכו' כל דבר רע ומחשב בקדשים לוקה מדאפקיה קרא בלשון דבור משמע דבעינן דבור. עד כאן.