שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד א[עריכה]

ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע שאינה ברשותו ואין משכונו בידו, ואחר כך ישבע זה על כפירתו, שהרי אין למלוה על הלוה כלום עד שיתן לו משכונו או שישבע לו עליו, ואם כן היכי הדר ומפיק ליה. שאפילו תימא שהוא אינו נשבע אלא שאינו יודע שהיא ברשותה מכל מקום הוה סלקא דעתך דכסיפא ליה למימר אחר כך מצאתיה. ופריק אביי, דלעולם חיישינן שמא יאמר אחר שבועה מצאתיה, ולא כסיפא ליה מילתא. הריטב"א ז"ל.

שיש עדים שנשרפה בפשיעה, ואין כאן שבועה שאינה ברשותה ומשום סיפא איצטריכא לפרושי שנשרפה בפשיעה. הראב"ד.

ואם איתא לדרב הונא, מיגו דמשתבע וכו':    ואם תאמר, ולישני ליה שיש עדים שנגנבה, דהשתא אינו צריך שבועה שאינה ברשותו, יש לומר, דקאי אשינוייא דאביי ורב אשי. תלמיד הר"פ ז"ל.

תהא במאמינו האמין בו שאינו ברשותו, מיהו רישא, אף על גב דהאמינו, לא רמינן שבועה עילויה, שמא ישבע זה ויוציא זה את הפקדון. הראב"ד ז"ל.

וכתב הריטב"א ז"ל, וזה לשונו: תהא במאמינו. פירוש, שהוא מאמינו שאינו ברשותו ואין עליו שבועה. ואם תאמר, כיון דרישא במאמינו סיפא נמי במאמינו, ולמה ליה לרב אשי לתרוצי לעיל זה נשבע וזה נשבע, דהא ליכא שבועה גבי מלוה. ויש לומר, בתר דעבד רב אשי תירוצו דלעיל סברה להא דרב כהנא. אי נמי, דרישא דסיפא דוקא תהא במאמינו ולא סיפא דרישא, וכי תימא מאי פסקת, יש לומר, דרישא דסיפא כיון דליכא שבועה גבי לוה, מאמינו למלוה, אבל סיפא דרישא שהמלוה מביא ללוה לידי שבועה ואינו מאמינו בשוויה אף הוא אינו רוצה להאמינו, מדה כנגד מדה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאוקימנא רישא וסיפא במאמינו, לפי פירושו של רש"י ז"ל איכא למימר, דרישא דסיפא דוקא במאמינו, אבל סיפא דרישא לאו במאמינו, דהא רב אשי בעצמו הוא דאוקמה בששניהם נשבעין ומי נשבע תחילה קאמר, ואיהו הוא דאוקי רישא דסיפא משמיה דרב הונא במאמינו, ואלו לרב אשי סיפא דרישא נמי במאמינו, מלוה אמאי נשבע. ואם תאמר, ואף על גב דהאמינו אנן לא שבקינן ליה משום שלא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו, אי אפשר דהא איהו גרם פסול זה לנפשיה.

ואם תאמר, מאי פסקה רישא דסיפא במאמינו וסיפא דרישא לאו במאמינו. איכא למימר, סתמא דמילתא הכין הוא, רישא דקא תבע מלוה ללוה לא מהימן ליה, דהא אתחזק שקרן, סיפא דלוה קא תבע ליה למלוה מהימן ליה, סבר, האי דכפר משום דלא קים ליה בגויה. ומיהו לא נהירא לי האי טעמא, דמה לי תבע מלוה מה לי תבע לוה, או ליתלי לוה לעולם במלוה דלא קים ליה, או ליתלי בכפירה. אבל לדידי משמע טעמא, משום דאורחא דמילתא הכין, דבשלמא רישא דסיפא דליכא שבועה גבי לוה, אפשר דמהימן ליה למלוה, אבל בסיפא דרישא דמלוה משבע ליה, היכי מהימן ליה לוה למלוה ופטר ליה משבועה, כיון דאיהו נשבע ניחא ליה נמי דלישתבע מלוה. אבל לדברי רבינו חננאל ז"ל אתי שפיר, דכולה שפיר קא מיירי במאמינו ואפילו הכי ברישא נשבע מלוה, משום דלא בנאמנותו של לוה תליא מילתא, דאנן הוא דלא שבקינן ליה ללוה לאשתבועי עד דמשתבע מלוה משום חשש שבועה לבטלה. ואף לדברי הריא"ף ז"ל שפירש, שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל, כי מאמינו נמי, אנן לא מהימנין ליה, עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: איכא למימר, דרישא דסיפא דליכא שבועה גבי לוה כלל, אפשר דמהימן לוה למלוה, אבל בסיפא דרישא דלוה משתבע, מסתמא לאו במאמינו עסקינן, דכיון דמשבע ליה מלוה ללוה, אף הלוה אינו רוצה להאמינו למלוה כדי לפוטרו משבועה המוטלת עליו. ומיהו במאמינו לפירוש רש"י אינו נשבע מלוה. אבל לפירוש רבינו חננאל והריא"ף ז"ל, אפילו במאמינו זה נשבע וזה נשבע, עד כאן.

כתוב בתוספות, ואף על פי שמפסיד במה שמאמינו שבועה שהיה יכול לגלגל, אינו חושש. פירוש, אינו חושש על אותה שבועה כל כך שבשביל זה ישביענו שבועה, שיודע בו שאינו משקר, וישביענו חנם, אבל אותה שבועה לבדה משביעו מפני שסבור דלא קים ליה. גליון.

כל לא ידענא פשיעותא היא:    מכאן יש ללמוד, שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו וכו'. וכהב הריא"ף בתשובה, דאפילו אמר משכנתים אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואלמלא שהרב אמרה לא הייתי אומר כן, אלא אפילו באומר לוה עליו סתם, אינו צריך שילוה עליו. בעדים, דהא ודאי הימניה לכל אדם בעולם שילוה ממנו, שהרי יכול לומר נאנס, וכיון דהימניה בנאנס שאינו צריך להעיז, כל שכן בלא היו דברים מעולם שהוא צריך להעיז. וכי תימא אי אמר נאנס שבועה בעי, בלא היו דברים מעולם נמי תיקון רבנן היסת. ולא משמע דבשבועה דאורייתא הימניה בשבועה דרבנן לא הימניה, שחומר שבועה אחד הוא.

ולעיל כי אצטרכינן לטעמא דאת הימנתיה, דלא אמרת ליה בסהדי הב לי, התם היינו טעמא משום דאי יהיב ליה בסהדי לא סמיך עילויה כלל, אבל הכא דסוף סוף סמיך עילויה, כל שכן דיכול למימר את הימנתיה, ולפיכך אינו מתחוור להוציא ממון בדין זה. אלא שאם הרב אמרה צריכים אנו לקבל דבריו. אבל אני מסופק אי רבנא ז"ל חתים עלה. הר"ן ז"ל.

אמר הכותב, אף על פי שאיני נושא את נפשי להכניס ראשי בין הרי ישראל, מכל מקום כדי להזכיר לעצמי אכתוב בזה מה שנראה לעניות דעתי. וזה, שאם באנו להצריך עדים לסרסור, לא הועלנו דבר, דאכתי נאמן המקבל המשכון בהחזרתי ואם כן, כדי שיוכל בעל המשכון לפדותו בכל עת שירצה, אינו מספיק אלא באל תחזירהו לי אלא בפני פלוני ופלוני. ואם תאמר מן הסתם לא אטרחיה לסרסור כולי האי, כיון שנכנסנו בזה, רצה לומר לדון בו סתמא, נמצא דינו של הריא"ף דין אמת בעיר חדשה שאין לה מנהג, אבל בעיר שכבר נוהגים להרצות משכונות ליד הסוחרים בסתם ולא הורגלו למשכן בעדים, מסתמא על דעת כך נתנו, ולא הוי פושע כשנתן המשכון בלא עדים מהאי טעמא דכתיבנא, ולא מטעם דהר"ן.

ותמהני עליו בזה התשובה שהשיב על הריא"ף, שלא נכנס בדרך זה הישר, וטענה דנאנסו אינה עולה יפה, דלא שכיח, והויא מילתא דעבידא לאיגלויי, ולפיכך ליכא למימר דהואיל והימניה בנאנסו הימניה בלא היו דברים מעולם, לא מסתפי דילמא יהא נתפס בכופר, ובנאנסו מסתפי. אלא קושטא דמילתא, דבאתרא דאית להו מנהגא כהאי, הוה ליה כאלו התנו כן בפירוש וכל תנאי שבממון קיים. ולא משכחת ליה לדיניה דהריא"ף אלא בעיר חדשה שאין להם מנהג, ודלא כהר"ן שלא חלק. ה"ר שמואל די וידש.

והריטב"א כתב, וזה לשונו: כל לא ידענא פשיעותא היא. פירוש, אמרינן כל, לרבות אפילו היכא דאמר יודע אני שהנחתים במקום המשתמר אלא שאיני זכור מקומם, דאפילו הכי חשיב פשיעותא, כי היה לו להניחו במקום שיוכל ליתנו לו כשיתבענו ממנה ומכאן דין רבינו בסרסור שנתנו לו חפץ למשכן, ואחר כך אמר איני יודע היכן משכנתיו, שהוא חייב, ואפילו היה סרסור בחנם, וכל שכן אם היה בשכר, עד כאן.

כתב הרמ"ך, וזה לשונו: אמר לו מנה יש לי אצלך, והלה טוען הפקדתני מעות ואיני יודע כמה היו הוה ליה מודה אההוא מקצת, ואשארא הוה ליה ספק, ואינו יכול לישבע ומשלם, דכל כהאי גוונא פושע הוא, דהוה ליה למידע כמה אפקידו גביה, עד כאן.

אמר רב נחמן, הדרי כיפי למרייהו והדרה וכו':    מטעמא דמפרש לקמן, דשומא בטעות הוה, ואם כן דהדרא אפדנא למרה הדרא נמי פירא. מה שאין כן בשומר דעלמא דאיהו גופא הדרא משום ועשית וגו', אבל פירי לא הדרי, דאם כן אין כאן הישר והטוב, דזימנין דהוו פירי כשיעור החוב או יותר. ותדע, דמלוה זכייה גמורה זכה בקרקע הנשום, וכי הדרא למרה צריך הוא למכתב שטר מתנה, כדאיתא בפרק קמא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך, וזה לשונו: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והוא הדין לכלי כסף וזהב שאין מעלין חלודה. ואי אטמנינהו בקרקע ולא ידע היכא, אם רצה המפקיד כופהו לאלתר להחזירו לו, דפושע הוא, ואין קובעים לו זמן לפקדון. ואי שלם דמי דההוא פקדונא ובתר הכי אשכחיה, אף על גב דאייקר מהדר ליה למריה ושקיל מיניה דמי דיהיב ליה, כיון דאטרח בי דינא עליה למכפייה. והיכא דזל ההוא פקדונא בשעתא דאשכחיה, נראה לומר דלא שקיל ליה מפקיד מיניה, דהא קנייה נפקד משעתא דשלים ליה דמי, עד כאן.

ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבו וכו'. עד התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא:    כך הגירסא בכל הספרים. והקשו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הגוזל, תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושלם וכו', רבא אמר למי שהפקדון אצלו, אלמא לרבא אף על גב דאטרחיה לבי דינא מקנה ליה כפילא. ותירצו, דהתם לא אטרחיה לבי דינא אלא לענין שבועה בלחוד, מה שאין כן בזו דאטרחיה בתשלומים.

ויש גורסים כאן, הכא אטרחיה לבי דינא תרי זימני. ואין צורך, כי הדבר פשוט כמו שתירצו בתוספות ותמיה לן מילתא טובא, היכי סלקא דעתיה דרבא לדמויי האי שהיה סרבן מתחלה ועד סוף לדין משנתנו דקתני שילם ולא רצה לישבע, דהתם היה נפטר גמור בשבועתו ולא רצה לישבע, וזה היה רוצה לישבע ולהפטר וחייבוהו בית דין. ויש לומר, דרבא לטעמיה, דאמרינן התם בפרק הגוזל גבי מימרא דלעיל, דרישא דמתניתין דהכא דייקא כאביי, דקתני שילם ולא רצה לישבע, הא נשבע אינו קונה. וסיפא דייק כרבא, דקתני נשבע ולא רצה לשלם, הא רצה לשלם אחר שנשבע קונה כפל, ואי משום רישא, הכי קאמר, שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו, והיינו דקאמר רבא הכא שילם ולא רצה לישבע, דאף על גב דאטרחיה לבי דינא לשבועה ונשבע לו, כיון ששילם בסוף קונה כפל, והיה סבור דהכא נמי אף על גב דאטרחיה לבי דינא לשבועה קני כפילא, ולבסוף אמר דלא דמי, דהתם לא אטרחיה בתשלומין והכא אטרחיה בתשלומין, כן נראה לי. הרשב"א.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: ואמרי לה שילם ולא רצה לישבע. רבא חשיב ליוקרא כשבח דמעלמא, כדפרישית לעיל. אי נמי, סבירא ליה כהך לישנא דסמוך לגנבתה, ולא מחלקינן בין שבחא דממילא לשבחא דמעלמא, אלא סמוך לגנבתה קני לה לגמרי, עד כאן.

לימא קסבר רב נחמן שומא הדרא וכו':    איכא למידק, דהא אפילו לכשתמצא לומר דהדרא, על כרחך של בעל הקרקע לא הדרא, דליפוי כחו אמרו, והכא לא נייח ליה למריה אפדנא כי הדרא.

ואיכא דמתרץ, דמכל שכן קא דייק, דכיון דהכא הדרא כל שכן דבעלמא הדרא, אבל אי בעלמא הדרא, אפשר הוה למימר דהכא לא תהדר, כיון דלא ניחא למרה אפדנא. ואיכא מאן דמתרץ, דהכא כיון דלא מקני ליה רווח משום דאטרחיה בבי דינא, ניחא לה למריה אפדנא דתהדר ליה אפדניה, ומשום דסבירא ליה לרב נחמן בעלמא דשומא הדרא, קאמר נמי הכא דאי ניחא ליה למריה אפדנא הדרא ליה אפדנא. ומיהו, אי לא ניחא ליה דתהדר ליה, מהדר איהו יוקרא דכיפי ויהיב ליה למריה כיפי, ואפדנא כדקיימא בידא דמרי כיפי כדשמו ליה מעיקרא, ואלו הוה סבירא ליה דשומא לא הדרא, הכא נמי הוה ליה לרב נחמן למימר אפדנא בידא דמרי כיפי ליקום, ומהדר ליה לאידך יוקרא דכיפי. הרשב"א.

וזה לשון הרא"ש: תימה, דהא לא דמיא שומא דמעלמא דהדרא לטובתו משום הישר והטוב, אבל כאן לרעתו הוא, דברצונו היה מעכב הכיפין, ולא תחזור לו האפדנא, ואם כן על כרחך טעמא אחרינא איכא ולא מטעם ושומא הדר, ואפשר דסבירא ליה דשומא לא הדרא. ויש לומר, דאי סלקא דעתך דשומא לא הדרא, תשאר האפדנא ביד המפקיד כשאר שומר דעלמא, כי בתורת פרעון ניתנה לו, ואפילו הכי יחזיר לו הנפקד השבח, משום דלא אקני ליה שבח משום דאטרחיה לבי דינא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדרא. פירוש, דהשתא לא סלקא דעתין דאיכא שומא בטעות, והא דאמר רב נחמן הדרא אפדנא למריה היינו משום דבעלמא שומא הדרא.

ויש מקשים, היכי סלקא דעתין לומר כן, דהא כי הדרא שומא היינו ברצון הלוה, ואלו הכא אפילו בעל כרחו אמר רב נחמן דהדרא כיפי למרייהו וכו'. ומתרצי לקיים ליה ולרב נחמן, דכיון דהדר יוקרא דכיפי למריה, דניחא ליה דליהדרו ליה כיפי לגמרי לבעלים, וליהדרי ליה אפדנא דידיה מטעמא דשומא הדרא לעולם, הא אלו רצה ודאי יעמוד בכיפי ויתן יוקרא לבעלים ואפדנא כדקיימא קיימא, ועוד הקשה אי מדין שומא דהדרא הוא דאמר רב נחמן דהדרא אפדנא, אם כן זכה מריה דכיפי דאפדנא זכייה גמורה, וזכה השומר בגוף הכיפי, אלא דאית ליה לאהדורי יוקרא למריה, ובמה זכה השומר באותם כיפי, דהא כיון דאטרחיה לבי דינא לא אקני ליה כלום בשעת גנבה, ובשעת תשלומין נמי לא מקנה להו, שהרי כבר נאבדו או נגנבו ואין דעתו שיוכל להקנותם, וכיון דשומר לא קני להו לכיפי, דינא הוא דכי אשכחינהו דהדרי כיפי למרייהו, וכיון דכיפי הדרי ליה לא סגיא דלא מהדר ליה אפדניה, שהרי החזיר לו פקדונו.

ורבינו תירץ, דמאן דקרי לה סבר, דהא דאמרינן דמשום דאטרחיה לבי דינא לא מקני ליה, דוקא כפילא ויוקרא, אבל גופא דגנבה אקנויי מקני ליה סמוך לגנבה, אף אם נגנבו, או בעיון תשלומים אם נאבדו, דכל היכא דאיתנהו ברשותיה איתנהג הילכך זכה שומר בכיפי וזכו בעלים באפדנא, ולא אמר רב נחמן דהדרא אפדנא אלא משום דשומא בעלמא הדרא. ולבסוף אמרינן, דלאו משום שומא הדרא, אלא דשאני הכא דשומא בטעות הוה, משום דלא היו כיפי, ולא זכה השומר אפילו בגופן של כיפי, דכיון דאטרחיה לבי דינא לא אקני ליה מידי בכיפי, וכיון דלא זכה בכיפי כלל והדרי למרייהו, לא סגיא דלא תיהדר ארעא למרה.

ולא גרסינן דהא הוו כיפי גביה מעיקרא, שאפילו לא נמצאו הנזמים ברשותו של שומר כלל, אלא שנגנבו ממנו או נאבדו ונמצאו ברשות הרבים, הדרי כיפי למרייהו והדרא ארעא למריה, מטעמא דכתיבנא, והרמב"ן והרמב"ם לא גרסי ליה. אבל רש"י ורבינו חננאל גרסי ליה, וסבירי להו דדוקא שנמצאו ברשותו, הא אלו היה אמת שלא היו ברשותו, שומא גמורה היתה, ואינו נכון לפי מה שכתבנו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הוה. נראה לי, שאף על פי שאבדו הכיפי ועכשיו נמצאו הויא שומא בטעות, דאיהו לא הוה מחוייב ולא מידי, כיון דהשתא הדר ליה ממונא בעיניה, ולא דמי לשומא דעלמא, דאלו התם ודאי חייב הוא לפורעו ממונה וכבר פרעו אבל הכא אלו היה מחזיר לו פקדונו אינו חייב לו כלום, ועכשיו הרי הוא מחזירו לו, ואיגליא מילתא דלא הוה ליה גביה, דפקדון כל היכא דאיתיה ממונו דבעלים הוא, ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי נחתינן לנכסיה. ולפי דברי, אפילו היכא דאיתזל אפדנא ממאי דשיימוה ליה ולא בעי נפקד דתהדר ליה, הדרא ליה בעל כרחו והדרי כיפי כולהו למרייהון דכיון דדינא הוא דהדרי כיפי, לא אמרינן השתא למארי כיפי שיוציא ממונו ויקח אפדנא משלו, שלא על מנת כן לקחה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: בכל הספרים גרסינן דאי הוו כיפי מעיקרא. ולפי גירסא זו דוקא בשנמצאו ברשותו של נפקד הוא דהויא שומא בטעות, אבל אלו נאבדו ואחר כך נמצאו לאו שומא בטעות היא, אלא כדין נשומה, כיון דבשעה שהיה לו להחזיר הכיפי נאבדו ממנו, ונפקא מינה, לדידן דקיימא לן דשומא הדרא לעולם, דאי הוו כיפי ברשותיה, אף על פי שקדם הלה וזבנה או אורתה או יהבה במתנה, אפילו הכי הדרא, דשומא בטעות הוא. אבל אי לא הוו ברשותיה, אלו נאבדו אף על גב דאשתכחו לבסוף, שומא מעליא הוא, ואי זבנה או יהבה במתנה לא הדרא, וכן נראה מדברי רש"י. ואף רבינו חננאל ז"ל כתב שלא אבדו וקיימא לן, פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה. אבל הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כתבו, דהוא הדין לנאבד וכיון וכו'.

הלכתא שומא הדרא לעולם:    הוציא בה המלוה הוצאות, נוטל כל מה שהוציא. ונראה לומר, אפילו הוצאה יתירה על השבח. וכל שכן דלא מהדר ליה פירי, דהשתא הוא דזבין לה מיניה. הרמ"ך.

וכתבו רבוותא, דאי קנו מיניה דלוה דלא לסלקיה למלוה, תו לא הדרא, דאפילו בדינא דבר מצרא אי קנו מיניה מהני דלא לסלקיה, וכל שכן הכא דאיכא למימר דמגופה של קרקע קנו מידו, וכאלו מכרו לו מעכשיו באותם דמים, וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א.

ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה וכו':    פירוש, בבית דין, דאי מנפשיה, אפשר דהכא נמי פליגי רב אחא ורבינא כבההיא דלקמן, דכולהו חד טעמא אית להו. עד כאן. שטה.

ולעניות דעתי, טובא איכא בינייהו דההיא דלקמן מתחלה איהו שמה מדעתיה, ולהכי איכא מאן דאמר לקמן דלא הדרא. אבל הכא דמעיקרא שמוה בית דין לבעל חוב ראשון, אף על גב דאיהו שמה מדעתיה לעיל חוב שני, אפילו הכי איכא טעמא דלא עדיפת מגברא וכו' ואיהו נמי כיון דידע דבעל חוב ראשון מהדר לה, אדעתא דהכי נחית לה. והיינו לישנא דגמרא ואזל איהו שמה, דמדעתיה שמה, ואף על גב דהוה ליה למימר ואגבייה, כדלקמן. כן נראה לי מפירוש רש"י לקמן גבי אגבייה, וזה לשונו: לעיל מיהדר גבי שומא, כלומר, אם לא שמרה בית דין למלוה על כרחו של לוה, וקם לוה מעצמו וכו' ומזה נראה שנשמר למימר, דאי שמוה בית דין תחלה ואחר כך שמה איהו מעצמו, הוי בכלל ההיא דלעיל דאמרינן ליה לא עדיפת וכו' ד"ת.

זבנה או אורתה ויהבה במתנה קני, אדעתא דארעא נחית:    איכא מאן דמקשה, כיון דאמרינן זבנה אורתה לא הדרה, אלמא מצי לבטולי מצות ועשית הישר והטוב על ידי מכירה, מעתה דינא דבר מצרא שהוא משום ועשית הישר והטוב אם קים הלוקח ומכרה לאחר בטל. ולא היא, הא לא דמיא אלא לרישא דאמרינן פשיטא שמו ליה לדידיה ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה, פירוש, בית דין שמוה לבעל חוב של ראשון, אמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה, דכיון דאיהו אהדר את נמי מהדרת למרה קמא, והכא נמי הכי אמרינן ליה ללוקח בתרא. ועוד הרי בר מצרא עומד כנגדו, ומאי אולמיה דהאי מהאי, זה עובר על המצוה וזה עובר, אבל התם הלוקח לא עבר ולא כלום, וכיון דאדעתא דארעא נחית, לא ניהדר למרה קמא. הראב"ד.

ואיכא מאן דאמר, דלענין דינא דבר מצרא נמי אם קדם לוקח וזבנה או אורתה לא מסלקינן להו ולאו מילתא היא, דהתם לא עדיפי מגברא דאתי מחמתיה, ואיהו נמי אדעתא דארעא נחית, ואפילו הכי מסתלק, אבל הכא איהו לאו אדעתא דארעא נחית, ואינהו נחתי. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וכן כתב הריטב"א, דדוקא בהא, אבל לגבי דינא דבר מצרא, אף על גב דזבנה לוקח או אורתה לא עשה כלום, דהא לוקח כשלוחא דבר מצרא הוא, עד כאן. והיכא דשמו ארעא לקטן, לא הדרא עד דגדיל וידע לאקנויי. הריטב"א.

שמו לה לאשה ואינסיבה:    פירש רש"י וכו'. ויש מפרשים, שמו לאשה ואינסיבה ולא מתה, ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעלה הדמים, אין הבעל מחזיר הקרקע, דכלוקח שויוהו רבנן מעתה. ואלו שויוהו יורש, השתא מיהא לאו יורש הוא, דהא לא מיתת איתתא, ומהדר. אי נמי, שמו מינה דאשה ואינסיבה, ורצה הבעל או היא להחזיר המעות לא מהדרינן להו, לבעל לא מהדרינן משום דכלוקח שויוהו, לאשה נמי לא מהדרינן דהא משבינן לה כאלו זבינה נכסיה, ואלו מהדרינן לאו לדידה הוה מהדרינן אלא ללוקח. אבל אי לאו דרבי יוסי בר חנינא, הוי מהדר לה, דאכתי ארעא דידה היא, דבעל לא לוקח הוי ולא יורש הוי אכתי כל זמן שהיא חיה. ומיהו, אם מת הוא בחייה ואחר כך רצתה היא להחזיר דמים, מחזירין לה, וכן אם החזירו לה דמים מחמת קרקע ששמו לה, הרשב"א.

ולפי פירוש זה לא למדנו מכאן שהשומא תחזור ליורש, אבל הדין דין אמת. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה, הר"ן.

והר"י בר ראובן אלברגלוני כתב, כך אנו מקובלים מרבותינו, שמו מינה דאשה ומתה. ואף על פי שיש לנו להשיב על הפירוש, שאין בתלמוד ומתה, ויש על השואל לשאול, אם הוא כמו שנראה לכאורה דאם נשאת אין מחזירין לבעל ואף על פי שהאשה בחיים, ומי איכא מידי דקודם שנשאת היה מחזיר את שלה, ועכשיו שנשאת ונזדמנו לה מעות מחמת בעלה לא יהא כח בידה לפדות. ויש שמתרצים, עד כאן לא אמרינן אלא לדידיה הוא דלא מהדרינן, כגון שרוצה לפדותה לעצמו ולא שיהא לה כלום, אבל אם היא רוצה לפדות, לא שנא נשאת ולא שנא לא נשאת פודה והדבר תלוי. אלו דברי הרב הזה ואין לשון האחרון כלום. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: שמו לה לאשה ואינסיבה. הלשון מוכיח דבשעת שומא אשה זו פנויה היתה, אלא דאינסיבה בתר כן. ופירש רש"י, דהשתא בשעת החזרה כבר מתה ונשאר הבעל, ואמרינן דבעל לא מהדר ולא מהדרינן ליה. ויש מסייעים דברי רבינו, דאי בחיי האשה, היכי אמרינן דבעל לוקח הוי, דהא בחייה אינו יורש ואינו לוקח, שהרי בידו למסור המעות לאשה ויחזרו לה, ואם כן השתא נמי ליהדרו לבעל.

ולא נהירא, דאם כן הוה ליה למימר ואינסיבה ומתה, והא דאמרת שאין הבעל לוקח בחיי אשתו, זה אינו דאם כן האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה למה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא ודאי משום דשויוהו רבנן לבעל כלוקח משעת הנישואין, וכאלו הוא לוקח ראשון שמוציא מיד לוקח שני אלא ודאי מימרא כפשטה, אפילו בחיי אשתו לא מהדרו ולא מהדרינן ליה, ואפילו לאשה נמי לא מהדרינן, דכיון דבעל לוקח הוי, כשם שאין מחזירין ללוה ולא למוכר שלו לאחר שמכר זכותו לאחרים, כך אין מחזירין הכא לא לאשה ולא לבעל.

וזה לשון שטה: שמו לה ואינסיבה וכו'. לפי פירוש רש"י אפשר דבחיי האשה מהדרו ומהדרינן לה למהוי בדין נכסי מלוג ושוב אפילו מתה לא הדרי לשומתן הראשונה. ולא כן נראה מלשון הגמרא. לכך נראה לי דלעולם כיון שיד הבעל באמצע מעכשיו כעין לוקח בין מתה בין לא מתה ואפילו מת הוא נסתלקו מכל וכל כיון דלא הוי דינא כלל אלא משום ועשית הישר והטוב במעט טעם מפסקן ושוב לא יעורר עד כאן. ומיהו הא דאמרינן דכי שמו לה לאשה ואינסיבה דבעל לא מהדר משום דלוקח הוי לאו דוקא דאפילו הוי יורש הא אמרינן דהכין אורתה מלוה תו לא הדרא. ולא הוצרכו לומר בכאן דבעל לוקח הוי אלא משום סיפא דשמו מינה דאשה דאלו הוי בעל יורש הוה מהדרינן ליה בין בחיי האשה ובין לאחר מיתה והשתא דהוי לוקח לא מהדרינן ליה. ואגב אורחין שמעינן מהכא דכי היכי דשומא הדרא ללוה הדרא נמי ליורשין. עד כאן.


דף לה עמוד ב[עריכה]

מכי מטא אדרכתא לידיה:    פירוש אדרכתא דחליטה דאלו באדרכתא קמייתא לא זכי בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכא לא שומא ולא שום זכייה. ופירוש רש"י בזה אינו נכון

רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא:    והא דאמרינן בפרק הנושא אמר ליה רבא אחוי לי אדרכתך. לאו משום דאית ליה פירי משעת אדרכתא דאי לא כתיבא אדרכתא כדחזי לית ליה פירי כלל ואפילו מכי שלמו ימי אכרזתא. ויש למדין מכאן דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וכן כתב הריא"ף. ואינה ראיה דהא פליג רבא נמי דאף על גב דמטא שטר חליטה לידיה לא זכי משום דאין דעת בית דין להקנות לו פירות עד דשלמו יומי אכרזתא. ותדע דהכא מעשה בית דין הוא ולא שייך ביה טעמא דעדיו בחותמיו זכין לו שאין השטר זוכה לו ואינו אלא לראיה בעלמא דלישנא בעלמא נקיט אביי דמכי חתמו בית דין שטר חליטה שעשו לו זכו לו הפירות ומיהו איברא דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לה כדאיתא בפרק קמא וכדכתיבנא התם. הריטב"א.

מתניתין: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר אם היה שם בשעה שמתה דאף על גב דשואל מעיד על הדבר אין עד אחד פוטר משבועה כדכתיבנא בפרק קמא. הריטב"א.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הקשה ה"ר משה פול"ר אמאי ישבע הלא השואל מסייעו ושמא איירי כגון ששואל קרוב למשאיל. ותירץ מורי ה"ר משה כגון שיש עסק שבועה ביניהם. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בתחלת המסכתא.

והיכא דלא הוה שוכר בשעה שמתה אי איכא עדים יביא עדים ויפטר. והשואל כשר לעדות זו דהא אינו נוגע בעדות. ואם אין שם עדים אומר רבינו הרמב"ן נשבע השוכר שאינו יודע אם מתה כדרכה או אם נגנבה ויפטר דהוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שהוא פטור. אבל הראב"ד סובר דאי ליכא עדים ואינו יכול לישבע חייב לשלם דהוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב. ולקמן בפרק השואל יתברר זה בסייעתא דשמיא הריטב"א.

והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ.

מוכח בפרק השואל בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר. ולענין שמירה בבעלים אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה השוכר שם פטור אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל. ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא. הא פריכא בגמרא במתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך. אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה וטעמא דאין רצוני וכו' ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם. אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא ומיהו שומר חנם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר פרה והשאילה השוכר ומתה כדרכה משלם השואל לבעל הפרה ולא לשוכר שאינו בדין שיהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד. מיהו אי ליכא לאשתלומי מיניה דשואל שהוא עני השוכר נמי פטור. והוא דאיכא סהדי דכדרכה מתה בלא פשיעה ואי פשע בה השוכר חייב אף על גב דלא מצי אשתלומי מיניה דשואל שהוא עני. וצריך עיון היכא והוה שואל איניש מהימנא למשכיר ורגיל איהו דמושיל ליה אי מצי שוכר אמר אי אנא לא אושילתיה ניהליה את הוית מושל לה ניהליה והילכך אי ליכא בידיה דשואל ממאי לשלם דינא הוא דליפטר שוכר מהאי דינא.

ואי אתני בהדיה מעיקרא דליהוי איהו רשאי להשאיל לאחרים הכל לפי תנאו. והיכא דמתה כדרכה בפני השוכר ביד השואל משלם השואל לשוכר ונשבע השוכר ופטור מלשלם, עד כאן.

גמרא: מכדי שוכר במאי קני ליה להאי פרה בשבועה:    פירוש אליבא ורבנן הוא דפרכינן דאלו לרבי יוסי לא קני לה כלל והשואל שומר דבעלים הוא לגמרי וכדמוכח בפרק השואל. והא דאמרינן דקני לה בשבועה משום דבמתניתין קתני ישבע השוכר והוא הדין דאי איכא עדים דקני ליה בקבלת עדים למאי דסלקא דעתין השתא.

לימא ליה דל אנת ודל שבועתך:    פירוש דאף על גב דאמרינן בפרק השואל דלרבנן אין לבעלים על השואל כלום ולא הוי שומר דידיה כלל. התם הוא המסקנא דהכא דקיימא לן דלרבנן משעת מיתה קנייה שומר ולאו דוקא משעת מיתה אלא משעת משיכה נמי זכה ולפי שהוא נפטר במיתתה ונתחייב לשואל נקטיה משעת מיתה ולאפוקי ממאי דסלקא דעתין דלא קני ליה עד שעת שבועה. כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו.

אבל בתוספות פירשו דאף על גב דשואל לא הוי שומר דבעלים לענין שמירה בבעלים וכיוצא בו מכל מקום יכול הוא לומר לו מכדי פרתי גבך הות ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסים ונכון הוא. הריטב"א.

ולימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך:    פירוש דקסלקא דעתין שאין השוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר וכיון שכן כל היכא דלא מזדקיק ליה משכיר אינו זוכה בה. והוא הדין נמי דאפילו אית ליה לשוכר עדים דמצי אמר ליה משכיר דל אנת ועדים דילך. ומסקינן דהשוכר אף על פי שלא נפטר מן המשכיר משעת מיתה קנייה. וכתבו בתוספות דאי מתה באפי משכיר גופיה דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים בכי הא מודה רבי יוסי לרבנן וכו'. ולפי דבריהם הא דשקלו וטרו רבי זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר הלכתא היא ואפילו אליבא דרבי יוסי טרו בה דהא מכי מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוה. ובאמת כי לכאורה כן נראה מדשקלו וטרו בה כולי האי כל הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כרבי יוסי.

אלא מיהו לא מחוור לי כלל דהא דחאה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני לה והא משעת מיתה קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ומדאמר מי סברת משמע ודאי דבין לרבי יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית דאי לא הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה וכיון שכן ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג וטעמא כדכתיבנא לעיל דסבירא ליה דלית ליה לרבי יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי ושואל נכנס תחתיו דשוכר ודרבי זירא אליבא דרבנן איתמר. ואף רי"ף לא הביא כלל ההוא ופעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אלמא סבירא ליה דאליבא דרבנן בלחוד הוא דאתמרא. אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוסי אפילו ידעו בעלים שמתה אין אומרים שיעשה זה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה במתניתין כיצד הלה עושה וכו' משום דסבירא ליה שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכירות. הרשב"א והר"ן.

אגרה מיניה למאה יומי:    אומרים בתוספות דמשום הכי פוחת והולך ימי שאלה מימי שכירות שאלו היה שאלה בימי שכירות לגמרי והוי כאלו אומר לו הריני מחזירך פרתך ואיני חפץ בה. אבל שכירות שניה לא היה צריך לפחות אותה מן השאלה אלא לפי שהתחיל להיות פוחת סיים כן כל השיטה. ואין צורך לכך אלא נקטה הכי להרבות בפרות שיהיו לשוכר על הבעלים תביעות מן השאלות ותביעות מן השכירות שנתחייב להעמיד לו חמור לכל ימי השכירות וכדמוכח בסוף שמעתא וזה ברור. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: פעמים שהבעלים משלמים וכו'. אגרה למאה יומי חזרו בעלים ושיילוה מיניה תשעים יומי. פירוש בו ביום וקבלה ממנו בשאלה ונשתמש בה עשרה ימים חזר השוכר ושכרה לתמנין יומי וקבלה בתורת שכירות חזרו בעלים בו ביום ושיילוה מיניה לשבעין יומי וקבלוה מיניה בשאלה ומתה בידון נמצאו בה לבעלים שתי שאלות ולא החזירוה כי קבלת השכירות אינה חוזרת השאלה והנה שיש על הבעלים לשלם שתי פרות לשוכר ועוד פרה אחת להשלים לו עשרים יום של שכירות. עד כאן.

מכדי חדא פרה הואי וכו':    פירוש שאף על פי שנתחייב לו פעמים הרבה באחריות אונסיה של פרה אין כל החיובים אלא לשלם דמי פרה אחת וכשם שאלו היתה בעינה הוה הדרא היא לחודה ומפטר השתא נמי הדרי דמיה ומפטר מכל חיובי שאלה וכסבריה דמר בר רב אשי דבסמוך אלא דרב אחא לא איירי השתא בפרה בשכירות דבהא לא פליג רבי זירא כלל ומר בר רב אשי דהוה מסקנא דשמעתא בירר כל הדברים דמהדר ליה שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות. וכן פירוש רש"י. הריטב"א.

ובגליון תוספות כתוב מכדי חדא פרה הואי עיילה ואפקה וכו'. פירש רש"י ודי באחת תחת שתי שאלות ותהא שלו ואחת להשלים תשעים יום של שכירות והיינו כמר בר רב אשי. ולישנא דחדא פרה הואי לא משמע הכי. ויש לומר דפריך שיחזיר פרה אחת כאלו היתה הראשונה ויעשו בה כל ימי השאלות והשכירות ולבסוף תחזור למשכיר. עד כאן.

והך סברא דרבי זירא היתה נראית נכונה דמה לי אם נעשו מעשים אלו בין שניהם מה לי אם נעשו על ידי ארבעה או חמשה בני אדם זה אחר זה דהא ודאי השואלים משלמים לשוכרים כל אחד פרה אחת שהרי פרות הרבה על מיתת פרה אחת. ולרב אחא מדפתי אפשר דקסבר דכיון שבין שניהם היה זה והוא מעמיד לו פרה במקומה שנעשה ממנה עכשיו מה שהיינו עושים מהמתה אם לא מתה ואולי תחזור לבעלים והיינו דאהדר ליה מי איתא לפרה בעינה ומר בר רב אשי סבר שאין חיוב שתי מעשים ושתי שמירות לאדם אחד על פרה אחת דוק ותשכח. ולא כן פירוש רש"י שיטה. שום שכירות אחת היא כדי נסבה בלי נפקותא ואגב שום שאלה אחת היא. שיטה.

דשכירות עביד בה יומי שכירותא:    פירוש ומיירי בשהשכיר לו חמור סתם או כשיש בדמיה ליקח או להשכיר דאי לא הא קיימא לן שהמשכיר חמור זה ומת אזל ליה ופטור המשכיר כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א.