שיחת ביאור:משנה ברכות פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניתוח ספרותי[עריכה]

אני מצרף ניתוח ראשוני שכתבתי לפרק, מוזמנים להוסיף ולהעיר (מוטב שלא בגוף הטקסט):


פרק זה, הראשון בש"ס, מלא במשמעויות חשובות גם ללא עיון ספרותי- המחלוקת, קריאת שמע, יציאת מצרים, גזירות חז"ל, קבלת ההלכה ועוד ועוד. עם זאת, עיון ספרותי מדוקדק יעלה רעיונות חשובים נוספים הטמונים בין שורותיו של הפרק. בפרק זה עסקו רבים רבים ושמעתי מהם רעיונות, אני מתנצל מראש אם לא אזכיר את שמם, מבחינת הקורא מומלץ שלא יזקוף שום דבר לזכותי.

סקירה ראשונית[עריכה]

מסקירה ראשונית נראה שנושא הפרק הוא אופן קריאת שמע, עם דגש על הזמנים של הבוקר ושל הערב (או בשמותיהם השונים לאורך הפרק. ניתן לחלק את הפרק לשלושה חלקים, חלק ראשון עד "כאדם הקורא בתורה" עוסק בזמן ק"ש, חלק שני עד "אינו רשאי לחתום" עוסק באופן קריאת שמע (אולי בהמשך נגלה שלא) וחלק אחרון עוסק בהזכרת יציאת מצרים. יש בפרק שנים וחצי סיפורים, בני רבן גמליאל, רבי טרפון ובן זומא. הפרק מרובה במחלוקת, לחלקן טעם ברור וחלקן טעונות בירור, מצינו ארבע מחלוקות כאשר אחת מהן משולשת ושתים מהן מכילות תיאור היסטורי, בנוסף, במחלוקת בחלק מהמחלוקות מופיע נימוק ובמחלוקת ב"ה וב"ש מופיע אפילו דיון. הנושא של הפרק די אחיד אך הוא מרובה בהערות מנושאים אחרים, כהנים, תרומה, קרבנות, פסח, ציצית, קריאת התורה, ברכות, יציאת מצרים, משיח.

כל זאת ועוד רומז שהפרק יהיה מעניין מאד, אך מקשה על ההחלטה מהיכן להתחיל ללמוד אותו.

הדרך[עריכה]

כיוון שכבר למדתי מעט את הפרק בעבר, אבחר להתחיל את הלימוד ממרכז הפרק, הלא היא מחלוקת ב"ה וב"ש. מחלוקת זו מכילה כמעט את כל המאפיינים היחודיים- מחלוקת, דיון, פסוקים וסיפור. אתבסס על רעיון של בן דודי היקר חובב יחיאלי, הטוען כי סיפור ר' טרפון נועד לבאר את מחלוקת ב"ה וב"ש. ניתן לשים לב לכך שהמלה החוזרת במחלוקת ובסיפור היא המילה "דרך", אך יש לה שתי משמעויות שונות. בדברי ב"ה מדובר על אדם הקורא "כדרכו"- כלומר, בדרך שלו, איך שהוא נמצא. הדרך בדבריהם היא דרך בני אדם, כך גם בדבריהם על זמן הקריאה (על פי נוסח כתה"י) "בשעה שדרך שבני אדם שוכבים ובשעה שדרך שבני אדם עומדים". לעומת זאת, בסיפור ר' טרפון הדרך משמשת שימוש אחר- ר' טרפון נוטה ממנה כדי לקרוא את שמע. ב"ש דורשים מכל אדם להטות את עצמו, ולא לקרוא כדרכו, ולכן ר' טרפון הטה מן הדרך (לא ברור האם הכוונה שהטה מן הדרך או שהטה-נשכב). אנו מתחילים לראות מחלוקת עקרונית בין ב"ה לבין ב"ש, האם קריאת שמע אמורה להיות חלק מהדרך של האדם, או שמא היא נטיה מהדרך שלו לעבר כיוון אחר.

מוטיב זה, של הדרך ושל הנטיה ממנה, נראה כמרכזי מאד והוא מסביר את המשמעות הרעיונית של מחלוקת ב"ה וב"ש. אם נחפש אזכור נוסף של המלה דרך, נמצא שהיא משמשת גם במחלוקת ר"א ור"י בנוגע לסוף זמן ק"ש של שחרית- האם מסיימים בהנץ החמה או בשעה שדרך בני מלכים לעמוד בה. נראה שאנו יכולים להיכנס מכאן להסבר חלק נרחב ממחלוקות זמני ק"ש, האם הם תלויים במעשי בני האדם או בגרמי השמים. עיון מדוקדק יגלה כמה תובנות מעניינות בדרך זו.

זמן ק"ש של ערבית מתחיל על פי התנהגות אנושית, כניסה לאכול תרומה, לעומת זאת זמן ק"ש של שחרית מופיע כנקבע לפי זמני האור ולא לפי התנהגות אנושית .

זמן סיום הקריאה של שחרית נראה כנתון ממש במחלוקת הזאת, האם הוא נקבע לפי זמני היום או לפי התנהגות אנושית. ייתכן שגם בזמני הלילה מתנהלת אותה מחלוקת. ראשית, דעת חכמים נאמרה "כדי להרחיק את האדם מן העבירה", כלומר, בהתאם להתנהגות האדם ולא לזמן מזמני היום. מעבר לכך, ניתן לראות בסיפור בניו של ר"ג (מעשה לסתור) את ההסבר לדבריו. ר"ג אומר שניתן לקרוא עד עלות השחר כיוון שאנשים לא תמיד מסיימים את יומם בתחילת הלילה, לפעמים יש להם משתה או דבר אחר שגורם להם להישאר ערים עד מאוחר, והם לא רוצים לקרוא ק"ש סתם במשתה, אלא בשכבך. לפי זה, ייתכן שר"ג וחכמים מציגים עמדה של קביעת הזמן על פי התנהגות אנושית, בעוד ר"א דורש את הזמן של גרמי השמים, כפי שהוא דורש בשחרית .

אפשר לראות ראיה ספרותית לכך בשימוש במילה 'אדם'. המילה אדם מופיעה בדברי ר"ג "להרחיק את האדם מן העבירה", בדברי ר' יהושע (או ת"ק) "כאדם שהוא קורא בתורה" ובדברי ב"ה "בשעה שדרך בני אדם שוכבים" . מקומות אלו מורים לנו שקריאת שמע היא חלק מההתנהגות של האדם ולא חורגת ממנה.

יום ולילה[עריכה]

מכאן קצרה הדרך לציר הבא, איך נקבעים היום והלילה. כבר דיברנו על המתח שבין התנהגות אנושית לבין השמיימית, אלא שנראה שגם היום והלילה השמיימים אינם מושג כה ברור. המושגים המשמשים בפרקנו לתיאור היום והלילה (לא על פי התנהגות אנושית) הם: שחרית וערבית, ערב ובוקר, יום ולילה. נצטרך עיון מדוקדק כדי להבין את השינויים הללו, אך נראה שבטרם זאת כדאי לעיין בפסוק אותו מביאה המשנה בסופה:

דברים פרק טז[עריכה]

(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:

(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: ס


כבר בהשקפה ראשונה ניתן לראות שהנושא של יום ולילה הוא מרכזי בפרשיה זו וחוזר כמעט מדי פסוק. בעיון יותר מדוקדק נגלה בלבול רב בשאלה מתי היתה יציאת מצרים ומתי יש לציין אותה. על פי פסוק א' יציאת מצרים היתה בלילה, על פי פסוק ג' היא היתה ביום ואילו על פי פסוק ו' היא היתה בערב כבוש השמש.

אם רוצים לתרץ את הסתירה בין הפסוקים, יש כנראה לומר שהמילה "יום" משמשת כאן כ"יממה", שהרי יציאת מצרים התחילה בערב ונמשכה בלילה. אם כך, הגיוני מאד לפרש את הפסוק "כל ימי חייך" כמתייחס גם ללילה. מעניינת יותר דעת חכמים הסוברים שאין מזכירים בלילה, מה הקשר שהם מוצאים לימות המשיח?

בהקשר זה נראה שניתן להפליג לעניינו של פסח, ולראות שהפסח מייצג באמת הלכה מוזרה, הוא נשחט החל מחצות היום של י"ד (למעשה הוא צריך להיות אחרי התמיד אז הוא מאוחר יותר אבל באופן עקרוני מחצות) ונאכל עד לחצות הלילה של ט"ו (כפי שמופיע במשנה ב' בכתבי היד הארץ-ישראליים). מבחינה זו, הפסח משמר את הבלבול ביצירתו יום הלכתי חדש- יום שחציו יום וחציו לילה, כפי שמופיע בזכריה:

זכריה פרק יד[עריכה]

(ז) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיקֹוָק לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר:

מציאות זו של גאולה, גאולת הפסח מחד וגאולה העתידה מאידך, יוצרים מצב בו הגבולות בין היום והלילה מטשטשים. במצב נורמלי הלילה הוא חשוך והיום מאיר, אך בגאולה גם הלילה מאיר- לעת ערב יהיה אור. ייתכן שכך רואים זאת חכמים, כרגע אין מזכירים את יציאת מצרים בלילה, שהרי הוא חשוך ולא ניתן לשים אליה לב, אך בימות המשיח יהיה ניתן להזכיר אותה בכל עת.

ייתכן שמדובר בוורט בלבד, אך נראה שיש כאן רמז לכך שהיום והלילה אינם רק הגדרות של העולם, הם תלויות במציאות של עם ישראל- ושמא חזרנו לנושא הקודם.

בכל מקרה, נראה שיש להבחין בין היום והלילה לבין הערב והבוקר. בעוד שהערב והבוקר הם זמנים מוגדרים, בהם קוראים קריאת שמע, היום והלילה הם ביטוי לתמידות, כל היום וכל הלילה. למעשה, מדובר בשתי הבנות שונות של הציווי "בשכבך ובמקומך", האם מדובר ב'תמיד' או בציון זמן ספציפי- בתחילה ובסוף. לצורך העניין, זכירת יציאת מצרים צריכה להיות בכל עת- מה עם קריאת שמע? אולי זה קשור למחלוקת ר' גמליאל ור' אליעזר במשנה א'?

מה זה ק"ש?[עריכה]

עניין נוסף המופיע בפרק הוא עניינה של ק"ש, לא נרחיב בתחום זה אך נציין מספר נקודות. מדברי ר"ג במשנה א' ניתן לראות שהוא מנסה להקביל בין ק"ש לבין קרבנות, ק"ש היא סוג של הקרבה או של אכילת קרבן, ייתכן שדבר זה נמצא כבר בתחילת המשנה, עם קביעת זמן ק"ש כזמן אכילת התרומה של הכהנים.

כיוון אחר אנו מוצאים במשנה אודות זמן ק"ש של שחרית- כאדם הקורא בתורה. קריאת שמע מוצגת כקריאה בתורה, אולי ממש כקריאה, ואולי כקריאה מיוחדת (לא הפסיד אבל זה לא אותו הדבר. לכאורה ישנה סתירה ברורה בין דברי ר"ג, "להרחיק את האדם מן העבירה", לבין דברי המשנה האומרת שהקורא מכאן ואילך לא הפסיד. אפשר לטעון שיש הבדל בין ק"ש של ערב לשל הבוקר, אך מנגד אפשר לומר שאכן יש קונפליקט בין צדדים שונים בק"ש. מצד אחד יש פן של קרבן, שאי אכילתו בזמן מביאה לידי נותר, ומצד שני יש לימוד תורה הנכון וחשוב לאורך כל היום. ייתכן שאנו מתקשרים כאן שוב לנושא היום והלילה- האם מדובר ב'תמיד' או בזמנים קבועים.

נושא נוסף המופיע בפרק בפירוש הוא הזכרת יציאת מצרים. לא ברור כל כך איך היא מתקשרת לכאן, במיוחד על רקע העובדה שזהו התוכן היחיד של קריאת שמע המפורש בפרקנו, אך נראה שגם מימד כזה קיים בקריאת שמע- ויש לעמוד על מהותו.

תוכן נוסף הנמצא ברמז הוא הברכות. לא לגמרי ברור מה עניינן, האם זה מעיד על כך שזו מצווה (בדומה לאכילת הקרבן), אם כן למה מספר כזה של ברכות. האם זה קשור ל'שבע ביום היללתיך', אם כן מה העניין של זה, ולמה החלוקה הזאת. לכאורה מדובר בברכות בהרכבה חופשית, שניתן להאריך או לקצר בהם, בניגוד לברכות רגילות שאין רשאי להאריך או לקצר- מדוע? הברכות ודאי לא עולות בקנה אחד עם הצגת ק"ש כקריאה בתורה, ואכן זה המתח אותו מוצאת הגמרא אודות משנה זאת.

בהקשר זה יש לציין את חילופי הנוסח בדברי ר"ג לבניו- האם אמר 'חייבים' אתם לקרות או שמא 'מותרים'.

רמזים נוספים[עריכה]

נראה שעמדנו על עיקרי המסרים שבפרק, אך נעיר על כמה רמזים נוספים שעשויים למצוא חן בעיני חלק מהקוראים.

בן- מילים מהשורש 'בן' חוזרות כמה פעמים, ויש יסוד להניח שהן מייצגות את הכנסת הפן האנושי לתוך קריאת שמע, על חשבון המוחלטות השמיימית. בני ר"ג מייצגים את העובדה שאנשים לא תמיד שוכבים לישון בתחילת הלילה, בני המלכים קמים בשלוש שעות, בני האדם אצל בית הלל הם אלו ששוכבים ועומדים וקובעים את זמן ק"ש וראב"ע כבן שבעים שנה כאשר בן זומא מחליט שיזכירו את יצ"מ בלילות כפי שהאנשים חווים.

בהקשר זה, ייתכן וגם המילה אדם משחקת תפקיד דומה. זמן חכמים נקבע כדי להרחיק את האדם מהעבירה, האדם הוא הקורא בתורה אחרי זמן ק"ש ובני האדם אצל ב"ה ממלאים את התפקיד דלעיל (אצל ב"ש אין בכתב היד את המלה 'אדם' ונוספה ע"י המגיה). האדם מייצג את הפן האנושי.

בשולי הדברים נעיר על העדרותו של פועל מהשורש ש.מ.ע, אינני בטוח כי עובדה זו כה משמעותית, אך על רקע הפרק הבא היא עשויה להיות כזאת. בדברי ראב"ע בתוספתא, המקבילים למשנתנו, מופיע "ולא זכיתי שאשמע שתאמר יצ"מ". אם עורך המשנה הסיר פועל זה בכוונה, יש בכך אמירה שתובן יותר על רקע הפרק הבא- קריאת שמע היא קריאה ואיננה שמיעה.

סיכום[עריכה]

מובטחני כי עיון יותר יגלה דברים נוספים במשנה, אך לעת עתה נראה שהוצאנו מסרים יפים וחשובים העולים מהפרק הראשון בש"ס. ראשית דיברנו על השאלה האם ק"ש היא חלק מהחיים או שהיא סטיה מהם והתחברות לעליון, ראינו שמחלוקת זו עשויה להוות מקור לחלק מהמחלוקות אודות זמן ק"ש. בנוסף, דיברנו על היום והלילה הגשמיים והרוחניים, ועל ההבדל בין ערב ובוקר לבין יום ולילה- ייתכן שחילוק זה גם הוא מהווה סיבה לפערים במשנה, האם הכוונה לתמידות או לייצוג שלה בעזרת טקס בבוקר ובערב. הבחנו ביעדים שונים של מצוות ק"ש, נרחיב על כך בעז"ה בלימוד הפרק הבא, מעבר לכך הוספנו רמזים נוספים.

שיבקוץ (שיחה) 12:14, 29 בספטמבר 2013 (IDT)

מדוע המשנה פותחת בקריאת שמע[עריכה]

הטעם המוזכר כאן לסיבת פתיחת המשנה בקריאת שמע הוא משום שהעולם התחיל בערב. כמו שכתוב בספר בראשית א ה "ויהי ערב" . המשנה מקבילה לעולם, פותחת בקריאת שמע בערב. אני מכיר עוד שני טעמים :

  • המצווה הראשונה שבר המצווה מקיים היא מצוות קריאת שמע.
  • רבי יהודה הנשיא רצה לפתוח את המשנה במצווה החשובה ביותר : מצוות מסירות נפש. כך:

"אדם צריך לשאוף להגיע לדרגתו של רבי עקיבא. כמו שרבי עקיבא נשרף על המוקד ונפשו יצאה בקריאת שמע". והמשנה הבאה "מאמתי קוראים...". אבל את המשנה הראשונה הוא לא העז להוסיף כדי שהרומאים ששלטו בארץ, לא יאשימו אותו בניסיון למרד, כמו שרבי עקיבא מרד במרד בר כוכבא.

איך מוסיפים את שני הטעמים הללו להקדמה שלכם למשנה בלי להרוס אותה ? הלל הלפרין (שיחה) 23:31, 7 בינואר 2014 (IST)

הטעמים הללו אינם מסבירים את הקדמת הערב, אלא את פתיחת המסכת בענייני קריאת שמע. לגופו של עניין, הגישה לפיה המצוות מתחייבות רק מגיל 13 היא מאוחרת, ומקורה כנראה באשכנז של המאה ה13. וראה למשל חגיגה א, א.

ספק גדול בעיני אם מצוות מסירות הנפש היא המצווה החשובה ביותר. ר' עקיבא לא יזם את הוצאתו להורג, בניגוד לאנשי אשכנז במסעי הצלב, שעל התאבדותם ועל רציחתם את ילדיהם נמתחה ביקורת רבה. בסוף המסכת לא מדובר על מסירות נפש, אלא על מצוות אהבת ה', שהיא אכן מצווה חשובה. אני משלב את הרעיון הזה במבוא לפירוש. תודה.

Ahituvrs (שיחה) 09:43, 8 בינואר 2014 (IST)