שיחות הר"ן/צח
אמירת תהלים מעלה גדולה, כאלו אמרם דוד המלך בעצמו, כי הוא אמרם ברוח הקדש. והרוח הקדש מנח בתוך התבות, וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו, והוא מסגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה', והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים י"ח, י"ט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כ"א, י"ט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת "ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיהו י"א, א') הנאמר על משיח שהוא דוד, בחינת "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד', כ'). וזה בחינת עתידין צדיקים שיחיו מתים (פסחים דף סח.) על ידי המשענת, בחינת "ואיש משענתו בידו" (זכריה ח', ד'), בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" (מלכים ב ד', ל"א). עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות, וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב). חרף הוא בחינת עבור וקיץ הוא בחינת לדה. ואז דבר עמנו שיחה נפלאה ונשכח הרב ומה שאני זוכר עדין הוא מה שדבר אז מענין הקיץ שהיה אז ממשמש ובא. כי שיחה זו היתה אז בימי ניסן קדם פסח בעת שהיה הברית מילה של בנו שלמה אפרים זכרונו לברכה ביום שלישי למילה. ודבר אז שבחרף כל העשבים וכל הצמחים כלם מתים. כי בטל כחם בחרף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ כלם נתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה; שיחה זו תפלה ותחנה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה המתחילים לחיות ולצמח אז, כלם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו. והאריך אז בשיחה נפלאה בענין זה. ועוד בשאר ענינים: