שולחן ערוך יורה דעה שה י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · שה · י · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך אקב"ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח"כ נותן הפדיון לכהן ואם פודה עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור ומברך שהחיינו. (רמב"ם שם ד"ה):

הגה: וי"א דאף הפודה עצמו מברך על פדיון הבכור וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א) ועיין לעיל סי' רס"ה י"א דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן והאב אומר בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור ורא"ש בשם הגאונים). וכן נוהגין במדינות אלו אם האב אצל הבן אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו והוא אומר במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק) ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"א).
ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל) וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם).
ואין האב יכול לפדות על ידי שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ט) בשעה שנותן כו'. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו חמשה סלעים והושיטן לכהן קודם שיוציא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייתן כ"כ ב"י והאחרונים וכן משמע מדברי הטור והרב לקמן שכתבו בהדיא שנותן לו המעות כו':


(י) ומברך שהחיינו כו'. משמע דמברך שהחיינו לעולם ועיין לעיל סי' רס"ה סעיף ו':


(יא) ואין האב יכול לפדות ע"י שליח כו'. זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדברי הר"ן פ' כל שעה דיכול לפדות ע"י שליח וגם בספר מע"מ סוף דף רס"ו תמה ע"ז שהאריך וכתב דיכול לפדות ע"י שליח וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח וכתב דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב ואפי' ב"ד אינם מחויבים מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח. ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים וע"ל ס"ק כ':



באר היטב

(ח) שנותן:    כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו החמש סלעים ומושיטן לכהן קודם שיוצא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייחן כ"כ ב"י והאחרונים ודלא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח המעות לפני הכהן ואח"כ מברך. ט"ז.


(ט) שהחיינו:    משמע דמברך שהחיינו לעולם וע"ל סי' רס"ה ס"ו.


(י) יין:    כתב הט"ז ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין פודין אחר ברכת המוציא.


(יא) שליח:    והש"ך כתב בשם כמה גדולי הפוסקים שפסקו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה ובט"ז כתב ונ"ל דכל זמן שהאב חי יוכל לעשות שליח לפדות משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עכ"ל (ובנה"כ השיג באריכות על דבריו ומסקנתו דאם מת יכולין הב"ד לפדותו וע"ש).







▲ חזור לראש