ט"ז על יורה דעה שה

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שני זהובים רייני"ש כו'. בפרישה הביא בשם רש"ל וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף ט' מאות ועשרים שעורים ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה בהם ה' לו"ט וקווינ"ט. מה"ר מנחם מ"ץ. עוד שמעתי שיש בחידושי מהר"ם מריזבור"ק שיעור פדיון חמשה לו"ט ורביעית לו"ט עכ"ל. ובכתבי מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שני זהובים רייני"ש כו' וקרובים דבריהם להיות שוים שהם חמשה אוקיאות כסף צרוף כמו שכתבו הגאונים עכ"ל. ומ"ש רמ"א שהם שני זהובים פולניש היינו לפי זמנו שהיו זהובי' פולניש כמו רייני"ש אבל לא עכשיו וזה פשוט וכל הרוצה לעשות על צד המובחר יתן שוה משקל ה' לו"ט וקווינ"ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין שלפי מה ששקלנו במשקל קיסר השעורים סך הנ"ל הוא מכוון לשיעור ה' לו"ט וקווינ"ט וקצת אפי' יותר ואלו בלו"ט של פולין יהיה שיעור גדול כי זקוק של מדינות קיסר שהיא ט"ז לו"ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן שי"א לו"ט וקווינ"ט של קיסר הם זקוק במדינות פולין:

סעיף ג

ושטרות. פי' שלא יתן לכהן שט"ח שיש לו על אחר וזה אתמעט מקרא בגמרא:

סעיף ד

חייב ליתנם לו. דמן התורה פדוי במה שמחייב עצמו בשטר לכהן בשביל הפדיון אלא דחכמים אמרו שלא יהא פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות שיתן לכהן שט"ח על האחרים:

וע"ל סי' רס"ד. כן צ"ל דגבי מילה כתב ג"כ דינים אלו:

סעיף ה

נתן לו כלי כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם עד בנו פדוי והש"ע הוסיף וכתב והוא שישוה כו' לתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם הביאם ב"י מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף ח') דתניא עגל זה לפדיון בני עד להתייקר בו אם לאו עכ"ל וכתב ב"י דנראה לו דסבר הרמב"ם דכל השוה ה' סלעים לשום אדם אע"פ שלכהן הזה אינו שוה ה' סלעים יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא כו' היינו לומר דאי לשום אדם אין שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים והכי פירושו לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אע"פ שלכל אדם אינו שוה כל כך יכול רב כהנא לומר לדידיה שוה ה' סלעים אבל כ"ע כלומר מלתא דלכ"ע אינו שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וזה שכתב הרמב"ם כל שאינו שוה בשוק כלומר אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בה' עכ"ל וזהו שכתב כאן דאין שוה ה' סלעים לשום אדם ותמהתי על פה קדוש דמאור עינינו יאמר כן וכ"ש לקבוע הלכה כן דלפי פירושו קשה למה ליה לתלמודא לומר דהכהן קבלה עלויה הא אפי' בשותק סגי כיון דעל כל פנים שוה לשום אדם ואין לומר דהגמ' מוכיח דצריכה אמירה כן מדאמר רב כהנא לדידי שוה ה' סלעים הא ע"כ רב כהנא לא על עצמו אמר כן לפי פירושו של הב"י דהא אין צריכין שיהא שוה לו ה' סלעים אלא אפי' אם אין שוה לו רק לאחרים סגי אלא ע"כ דה"ק לפי פירושו לדידי וכיוצא בו דהיינו גברא רבא שוה ה' סלעים א"כ כל שידוע לנו שהוא שוה לשאר אדם בחוץ אין צריכין אמירה כלל ושום קבלה ואין ראיה מדרב כהנא שהוא לא בא אלא לגלות שדבר זה הוא לשאר אדם כמוהו ומלבד הלחץ הגדול זו הדחק שלפי פירושו במ"ש בגמ' אבל כ"ע דהיינו אבל אם לכ"ע אינו שוה כו' זו דרך דרש ודחוקה היא מדרך הפשוטי הסלולה לכל ומי הכניסו לרמב"ם לפרש כן הפשט ולזוז מן הפשוטי שיהיה שוה לו דוקא והיותר קשה לפי פירושו תירץ דברי הרמב"ם דהיינו במה שכתב הרמב"ם שאינו שוה בשוק נתכוין אבל שלא בשוק שוה לשום אדם ומה נעשה בדברי רבינו הטור שלא כתב כן אלא כתב ואם נתן לו חפץ בה' סלעים והכהן קבלו בכך בנו פדוי אפי' אינו שוה כל כך עכ"ל משמע לשום אדם אינו שוה כ"כ. ומו"ח ז"ל פי' דברי הרמב"ם וטור דסבירא להו דכשהאב אומר הילך חפץ זה כו' וע"ש ודרכו יותר דחוקה מדרך הבית יוסף דא"כ לא היה כל משא ומתן הגמ' בזה לצורך כלל אלא דעל מה שהקשה המקשן אם אינו שוה ה' סלעים אמאי בנו פדוי כשאומר עגל זה בחמשה סלעים היה לו לומר דמש"ה פדוי כיון שאמר האב בהדיא חמשה סלעים ולרב כהנא לא דמי שהוא היה צריך לומר לדידי שוה לי כיון שהאב לא אמר כלום משא"כ אם האב אומר בפירוש ותו דלפי דבריו יש חילוק בין הך דעגל בחמשה סלעים ובין דרב כהנא ואנו רואין שהגמ' מייתי עלה ההיא דרב כהנא גם החילוק שבין סודר לשאר חפצים שכתב לא ניתן להכתב לפענ"ד. ונלע"ד דהרמב"ם וטור הוקשה להם על מ"ש בגמ' וכגון שקבלה הכהן היה לו לומר וחזי ליה לדידיה חמשה סלעים דהא עיקר התירוץ הוא מחמת זה כדמסיק מזה דרב כהנא וכיון שרוצה התרצן לנקוט ההיתר היה לו לנקוט כמות שהוא אלא ע"כ דה"ק שקבלה הכהן בה' סלעים אע"פ שלא שוה כן מ"מ אמר שהוא מקבלו בה' סלעים ומייתי ראיה מדרב כהנא שאמר לדידי חזי ה' סלעים וזה גרע מאומר שמקבלו אפי' אינו שוה כיון שאומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו על כן צריך שיהיה ודאי שוה כן לדידיה כדאמר רב אשי והא דמייתי ראיה מדרב כהנא כי היכי דהתם אע"פ שאינו שוה ה' סלעים מ"מ פדוי כיון ששוה לו כן ה"נ בקבלו בפירוש אע"פ שאינו שוה דמועיל כן נ"ל בדעתם:

סעיף ח

אבל לא יתן הוא לכהן על מנת כו'. פי' שלא יהיה בדעתו כן ואינו אומרו בפירוש דכל שאומרו בפירוש מבואר בסיפא דמהני אבל כאן אמר שלא יהיה במחשבתו כן דאם יחשוב כן והכהן חושב שלא להחזיר נמצא אין הדעות שוות בשעת נתינה ואין כאן פדיון אם יחזיר לו אח"כ וכשלא יחזיר לו הוי פדוי אח"כ בשעה שמעכב לעצמו דאז הדעות שוות בין הנותן והכהן משא"כ כשמחזיר לו אין פדיון לא בשעת נתינה ולא אח"כ אבל אם היה גם הכהן חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ והוה כאומר בפירוש על מנת שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזה סך קטן ובזה נתבארו ג"כ דברי רמ"א בסעיף זה שכתב ודעת הכהן היתה כו' ובפרישה כתוב וז"ל דעת המחבר היא דאם נראה מה נותן כו' עד על דעת כן פדוי עכ"ל ודבריו תמוהים מאד לעיני הרואה במה שתלה הדבר היאך חושב הכהן להחזיר אם בדרך על מנת או בדרך אחר ובאמת אין חילוק כלל בזה אלא בכל גווני שדעת שניהם שוה הוי פדוי אבל אם האב חושב שיחזיר והכהן חושב שלא יחזיר כלל לא הוי פדוי אם יחזיר וכמ"ש בסמוך:

חמשה סלעים ותחזירם לי כו'. דבלשון זה משמע שיש כאן חזרה דמתחלה אומר הא לך חמשה סלעים משמע מתנה גמורה לעולם ואח"כ אומר ותחזירם לי נמצא שחוזר מדבריו הראשונים ומבטלם וכהאי גוונא מצינו בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) בפירוש רש"י במתני' באומר מהיום ולאחר מיתה משא"כ באומר ע"מ שתחזיר אין כאן חזרה אלא מפרש דבריו דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי נמצא דהמתנה מעכשיו אינה חלה אלא בתנאי זה מה שאין כן באומר ותחזירהו לא הוה מעכשיו וביטל האחרון את הראשון דאמרי' תפוס לשון אחרון כדאיתא סוף פ' השואל כנ"ל טעם דבר זה ובפרישה כתב הטעם דאם אמר ליה ותחזיר משמע מיד תחזיר ולא הוה מתנה משא"כ כשנותנו על מנת דהוה כא"ל שיהיו קנוים לך מעכשיו אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל ואין דבריו מובנים לי דלמה נאמר שכשאומר ותחזירם דהכוונה שתיכף יחזיר יותר מאומר על מנת איפכא מסתברא וכמו שכתבתי הדבר ברור:

סעיף י

על פדיון. הטעם שברכה זו בעל לפי שאינה דומה לאותן מצות שהן בלמ"ד שהרי אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל ואז אי אפשר לעשותו אלא ע"י עצמו. ב"י בשם ריב"ש:

ובהדי שנותן לו המעות מברך כו'. פי' ולא אחר כך דבעינן ברכה עובר לעשיית המצוה ולא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח לפני הכהן המעות ואח"כ מברך:

ואם יין בעיר כו'. ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין עושין אחר ברכת המוציא:

ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. וגם ב"ד אין פודין אותו בלא האב זו מדברי שאלה שנשאל ריב"ש סי' קל"א דהיינו שהשואל שאלו וזה לשונו למה כתב הרמב"ם בנוסח פדיון הבן על פדיון כו' כיון דמצות פדיון עיקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא פדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן עכ"ל ובתשובה שהשיב ריב"ש על זה לא הוזכר שום דבר מזה רק שהשיב לו תירוץ אחר על נוסח על ולא לפדות בלמ"ד ולמד רמ"א מזה דכיון דלא סתר הריב"ש דבר זה ש"מ דניחא ליה בכך ובאמת הוא תמוה דהא מצינו בפ' השואל ובנדרים (דף ע"ב) מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן והנה כבר התעורר על זה בספר א' נדפס מחדש ושמו צדה לדרך וכתוב בו בפרשת בא איך שהוא ז"ל תמה על זה שאוסר כאן ע"י שליח מכח קושיא זאת ומתוך כך נחית לפסוק שם הלכה למעשה בכור שמת אביו קודם ל' יום דיש כח ביד אבי אביו או ביד הב"ד לפדותו והאריך שם בראיות וכתב לבסוף שהעידו שכן פסק מהר"ר ליב מפראג ז"ל והנה כי נכון הדבר לכל מורה לחפש בדעתו בגמ' ופוסקים אחר עיקרא דמלתא ע"כ אמרתי בזה אשר לא אשא פני איש והנלע"ד אחר העיון אזכיר בזה דמה שפסק שיכול האב לפדות ע"י שליח יפה כתב שכ"כ הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן עכ"ל הביאו בספר הנ"ל וכתב עוד בשם רש"ל בשם ספר מעיל צדק וז"ל אם האב אינו בעיר נראה דגם אדם אחר יכול לפדות הבכור דשלוחו של אדם כמותו וגם יכול לזכות ע"י אחר לכהן דזכין לאדם שלא בפניו וכתב רש"ל עצמו על זה דנראה לו שכל זמן שהאב בעיר אין אדם אחר יכול לפדות בלא ידיעת האב כו' ע"ש ועל זה אשית ידי בעזרת הש"י בסוף ותחלה אומר מה שפסק שב"ד יכולים לפדות הבכור כשמת אביו ולזכות להכהן הממון של הפדיון לא נ"ל ומה שהביא הספר הנ"ל ראיה משם נ"ל איפכא דהיינו מסוגיא דנדרים פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו (פי' הר"ן דזכין לו לאדם שלא בפניו מסתמא הוה כשלוחו) או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה הלכך צריך להודיעו ולא איפשטא ופסק בי"ד וכן הרמב"ם דתרומתו תרומה וא"צ להודיעו ומזה הביא ראיה בעל הספר הנ"ל דה"נ גבי פדיון הבן יכול אחר לזכות ממונו דזכות הוא לקטן ולא נראה כלל אלא אדרבה מוכח להיפך דהרי התוס' פ"ק דכתובות (דף י"א) בפשט דגר קטן מטבילין אותו דיש שליחות לקטן בשיש קצת חובו ע"ש כתבו מדנקטו חובה קצת ולא נקטו סתם חובה משמע דכוונתם דכיון שלא מצינו שליחות לקטן רק בהך מלת' דמטבילין את גר קטן על כן דוקא בהך גווני דאיתא גבי גר שאין שום חוב בעולם אבל אם יש אפי' קצת חוב דלגבי גדול לא חשבינן ליה כיון דיש יותר צד לזכות מ"מ גבי קטן לא אמרי' דיכול לעשות שליח אלא בזכות גמור בלי שום קצת חוב מזה מבואר דמה שכתב בנדרים דתורם משלו על של חבירו דמהני לא מיירי מקטן דהא מסקי התוס' כל שיש צד חובה לא הוי שליחות לקטן כלל וזה קאי אתורם משל הקטן על פירות הקטן ונקטו משום שמא הקטן רוצה להעדיף דהיינו שיהיה חפץ ליתן טפי ממה שנותן אותו אחר משל הקטן בשבילו שהמצוה חביבה עליו טפי ומש"ה אין במעשה האחר כלום ממילא כשעושה הא' תרומה משלו על הקטן דיש ג"כ קצת חוב זה לקטן שהרי לקח ממנו המצוה דאלו היה ממתין עד שיגדיל היה מקיים המצוה בגופו ובממונו אלא פשוט דלא מהני באמת תורם משלו על של חבירו אלא בגדול ואז לא איכפת לן בהאי מלתא שלוקח ממנו זכות המצוה דאינו אלא חוב קצת אבל בקטן שאפי' חוב קצת פוסל כמו שכתבו התוס' לא הוי שלוחו מכח זכין שלא בפניו דקטן אפי' בפניו הוה כמו שלא בפניו א"כ הוא הדין ממש בהך פדיון בכור יש לומר כך דלא הוה זה האחר הפודה אותו כמו שלוחו כיון שבזה יש חובה קצת והרב בעל הספר הנ"ל ראה דברי תוס' ולא היה אלא כמציץ מן החרכים ולא דקדק יפה ללמוד מה לנדון דידן שיש בו קצת חובה שזכרנו והוא מפרש או דלמא כו' אע"ג דלגבי גדול אזלינן בתר צד הראשון וזכות יחשב לו מ"מ לא יפטור מלקרוא צד חובה קצת ועוד כתוב בספר הנ"ל הרבה ראיות מהגמ' מפ"ק דקידושין והמעיין שם בגמ' יראה שיש להוכיח להיפך וע"ש ועל כן נ"ל דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו ודברי השואל בתשובת ריב"ש אינם הלכה ולאו מפיו אנו חיים והריב"ש לא חש להשיב עליהם וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו וכמו שכתבתי בתורם משלו על של חבירו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עיין שם:

סעיף יג

מעכשיו אין בנו פדוי. דמתנה בעלמא היא דהא בתוך ל' לא שייך פדייה. כך כתב רש"י:

ואם אמר ליה לאחר ל' יום כו'. א"ל א"כ אמאי כתב בסעיף י"א דימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת"ה סי' קס"ט דא"א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ורש"ל בתשובה סי' י"ז כתב דבאמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגין העולם כדברי ת"ה וכמו שכתב כאן בפרט שבמהרי"ל כתב שבמרדכי גדול נמצא כך:

ואע"פ שאין המעות כו'. ואם לא אמר כלום לא מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש"ל בתשובה דלעיל דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא"י בפסקיו סי' רל"ד משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום ותלוי בפלוגתא דרב ושמואל כמ"ש כאן רמ"א על הש"ע דהיינו דרב ושמואל פליגי בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ט) באומר לאחר ל' יום והמעות אינם בעין ביד הכהן דרב ס"ל בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה שהמקדש אשה לאחר ל' יום היא מקודשת ושמואל ס"ל אינו פדוי דשאני אשה דאי בעי מקדש אותה עכשיו ואיתא בקצת גמרות דהלכתא כשמואל והרא"ש לא גרס לה ופסק כרב דהוה פדוי וזהו דעת הטור ותימה רבה על הב"י שכתב דהטור פוסק כשמואל דאיפסקא הלכתא כוותיה וכמדומה שלא עיין אז בגמרא ויותר תימא על מו"ח ז"ל שכתב ג"כ כב"י ולא דק בדבר זה:

וטוב להחמיר כו'. נ"ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל והוא הדין אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' מחמת שהיה סבור שפודין ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדה בלא ברכה אח"כ דלפי דעת מהרא"י שזכרתי גם בהא פליגי רב ושמואל:

סעיף טז

אין הכהן גובה כו'. דלא אמרי' מלוה הכתובה בתורה כמו שטר דמי אלא כמלוה על פה שאינו גובה מן הלקוחות:

סעיף יט

כבר זכה האב כו'. דהוה כאלו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהם את בנו ועכבם לעצמו שהרי הוא כהן אותו הזכות עצמו יורש הבן:

סעיף כא

שאין זה פטר רחם. לאפוקי מר' יוסי שאמר גם בזה פטר רחם בישראל עד שיפטו' רחם ישראל ולא חשבינן לההיא פטירה הראשונה לכלום קמ"ל דלא:

סעיף כב

וכן המפלת כמין בהמה כו' שחצי פרצוף כו'. הב"י לא כתב מראה מקום לזה והוא בפרק המפלת (נדה דף כ"ג):

סעיף כד

מפני שקדמו אחר. אע"ג דאותו אחר לא פטר רחם מ"מ כיון שזה הנולד אחריו לא הוה בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא לא הוי נמי בכור לכהן דבכור לדבר א' דהיינו לרחם ולא לולדות לא הוה בכור הכי אמרינן בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ז:)

סעיף כו

אפי' חלקו כבר הנכסים. ולא אמרי' דהאי מדחי ליה והאי מדחי ליה והיינו כר' יהודה בלישנא קמא בגמ' והטור חולק על זה וס"ל כלישנא בתרא דאפי' לר' יהודה אמרי' דכל א' מדחה את הכהן על חבירו ועי' בסעיף ל' מ"ש בזה:

סעיף כז

ילדו זכר ונקבה. פי' במחבא ילדו ונתערבו וכן בשני זכרים ונקבה ע"כ נותן ה' סלעים לכהן דממ"נ חד הוא בכור אם הראשונה ילדה שני זכרים הראשון בכור ואם הראשונה ילדה זכר ונקבה נמצא החברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאה ראשונה:

סעיף כט

האבות פטורים. דכל חד וחד אומר לכהן הנקבה שלי והבן חייב לפדות עצמו דמ"מ בכור הוא:

סעיף ל

ילדו שתי נקבות כו'. קאי אסעיף כ"ט בשתי נשים של שני אנשים ושניהם לא בכרו וקשה לי למה כתב כאן בשני זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד יוכל לומר נקבה יצאה קודם ממני לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוה א' ודאי בכור דהרי שניהם לא בכרו ואפ"ה פטורים הבנים לפדות עצמם דכל חד יבריח וידחה על חבירו לומר כי הוא הבכור ובאמת כתב הטור כן בזה דפטורים ונראה דסעיף זה הוא לשון הרמב"ם ואיהו לטעמיה אזיל דס"ל בסעיף כ"ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא והטור לטעמיה דפוסק גם שם לדחות על חבירו אלא דקשה לי הא ברייתא ערוכה היא כאן דפטור דאמרי' רב הונא תני ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום ותנא דידן כיון דשני אנשים הוא דמשכחת לה ובאיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש"י והיינו בשתי נשים של ב' אנשים ותנא דידן דלא תנא פטור זה אלא בב' נקבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים משום דהך פטור דב' זכרים לא משכחת אלא בשני אנשים אבל באיש א' ושתי נשים לא משכחת לה דשם כיון דאיכא חד בכור יהיב האב חייב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה הרי בהדיא דמדינא פטורים בשתי נשים של שני אנשים אפי' בשני זכרים ונקבה אחת ולמה לא פסקו הרמב"ם והש"ע ואם תרצה לומר דהך סוגיא אתיא כלישנא בתרא דלעיל דסבר ליה דמצי למימר כל חד לדחות על חבירו ואיהו פסיק כלישנא קמא כ"ש יש תפיסה על הרמב"ם כיון דסתמא דתלמודא וברייתא דר"ה ס"ל כלישנא בתרא היה לו לפסוק כן:

סעיף לא

או שני זכרים ונקבה אין לכהן כלום. הטור הביא דעת הרמב"ם שכתב בזה דאם ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן כיון שאינו נפטר אלא בשני ספיקות כו' וכתב הטור ואיני מבין דבריו כו' והב"י הקשה עוד מאי שנא משתיהן נשיו ואחת בכרה כו' דפטור מספק ונ"ל לתרץ שני הקושיות בדרך אחד דבשני אנשים אמרי' לכל א' מהם בפני עצמו הרי לפניך ג' ילדים שני זכרים ואחת נקבה ואזלינן בתר רובא ואנו אומרים לך ודאי זכר הולדת הלכך אותו שלא בכרה אשתו הוה ג"כ כודאי הוליד זכר רק שבאת לומר שמא הולדתי גם נקבה על זה אנו אומרים אפי' לדבריך אין לך פטור ודאי דשמא יצאה הנקבה אחרונה משא"כ לחיוב אין כאן מטעם ס"ס דהזכר הוה כמו ודאי לפי זה ובזה לק"מ קושיות הב"י ג"כ דבשתיהן של איש אחד אין לומר לו ודאי הולדת זכר מטעם רוב דהרי זה הוליד בודאי מאחת תאומים ומאחת ולד אח' כך לנו לומר שנולדו לו תאומים מאותה שבכרה ואותה שלא בכרה ילדה נקבה כמו איפכא ואין כאן רוב גבי איש הזה כן נ"ל ליישב דעת הרמב"ם מחמת קושיות דלעיל והוא נכון מאד אבל עדיין קשה מהא ברייתא דרב הונא דאמרה אפי' בשני זכרים ונקבה אחת פטורין ובכ"מ בשם הר"י קרקוס כתב דהרמב"ם יש לו גירסא אחרת בגמ' ולדידיה קאי הך דרב הונא ארישא דמתני' דהיינו בשתי נשים של איש א' והוא תמוה מאד דהא קודם ההיא דרב הונא מפרש תלמודא התם סיפא דמתני' שתי נשים של שני אנשים והיאך יפרש התלמוד סיפא קודם לרישא. ונ"ל דהרמב"ם מפרש דהך ברייתא דרב הונא ס"ל כר"מ דאמר כל אחד מצי מדחה על חבירו והיינו כלישנא קמא דלעיל מיניה ואנן לא קי"ל אלא כר' יהודה דלא מצי מדחה ע"כ כנ"ל: