ש"ך על יורה דעה שה

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה שה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ב' זהובים כו'. כתוב בהגהת דרישה דאינו פחות מא' רייכ"ש טאלי"ר וב' שלישי רייכ"ש טאלי"ר כפי שהיה בזמניהם הרייכ"ש טאלי"ר בל"ו גדו' פו' ע"כ והיינו עכשיו ה' זהובי' פולני"ש ובסמ"ע סי' פ"ח כתב וק"ק דשמינית מפעני"ק יחשב ממון לקידושין לדיינים ואפשר לומר שבימיהם היו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היה הפרוטה חשוב כממון ולפ"ז בזמנינו דאין יכולים לקנות בפרוטה כי אם מעט מזער אין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא בפדיון הבן בשני זהובים עכ"ל ותמהני נהי דהל"ל דאין קדושי אשה סגי בפרוטה מ"מ אמאי לא תיסגי פדיון הבן בשני זהובים דהא ממון חשוב הוא מיהו בספר מע"מ דף רס"ח ע"א האריך בזה דבעינן ג' רייכ"ש טאלי"ר וכ' שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר"ט ע"ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם:

סעיף ג

(ב) ושטרות. היינו שטר חוב שיש לו על אחרים שאם נתן אותן ש"ח אין בנו פדוי כיון דאין גופן ממון:

סעיף ד

(ג) ובנו אין פדוי. משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות:

(ד) וע"ל סי' דצ"ד. ט"ס הוא כי לא נזכר שם דבר מזה אלא צ"ל רס"ד כי שם ס"א בהג"ה נתבארו דינים אלו גבי מילה:

סעיף ה

(ה) נתן כו' עד פדוי. הוא לשון הרמב"ם ומ"ש והוא שישוה הוא לשון המחבר ע"פ מה שהביא בב"י דבריו אבל באמת דבריו דחוקים מאד גם מה שתי' הב"ק דחוק מאד גם דברי רבינו ירוחם בזה הם דחוקים אלא צ"ל דדעת המחבר כדעת הלכות גדולות דף קל"ט ע"ב דגריס אמר רבא לעולם דלא שוי ורישא דאמר אבי הבן וסיפא דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדידי שוה ה' סלעים אמר רב אשי ולא אמרן אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי אבל כ"ע לא ש"מ כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה עכ"ל והשתא אתי שפיר הא דקתני בבריית' סתמא עגל זה בה' סלעים לפדיון בני דאלו לדעת הב"י וסייעתו ה"ל לפרושי דמיירי במה שדרכו להתייקר וזה ברור ודוק:

סעיף ח

(ו) אבל לא יתן הוא לכהן על מנת שיחזיר כו'. כלומר שאינו מפרש דבריו שנותן לו ע"מ להחזיר דבכה"ג כיון דשעה א' גמר בלבו שיהא לשם מתנה יצא ידי נתינה וכמ"ש המחבר בסוף הסעיף אלא מיירי שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו על מנת להחזיר בכה"ג לא יצא וכן מחלק המרדכי פ"ק דקדושין בשם ראבי"ה ומביאו ד"מ וכה"ג חלק בתשובת רשב"א סי' קצ"ח וכך היא דעת הרמב"ם פ' י"א מהל' בכורים דין ח' וגם העט"ז נראה שהבין כן ע"כ כתב במקום מ"ש הרב ודעת הכהן היתה מתחלה כו' אע"פ שדעת הכהן כו' וכן נראה מהדרישה שדעת הרב כן אבל אין נ"ל דעת הרב כן אלא נראה שהוא מפרש דעת המחבר דברישא כיון שלא פירש דבריו שנותן ע"מ להחזיר א"כ דעת הכהן היה לקבלם במתנה גמורה ולא ע"מ להחזיר והאב היה דעתו שיחזירם לו הלכך אינו פדוי אבל בסיפא כיון שפירש דבריו ואמר שנותן לו ע"מ להחזיר א"כ כיון שגם דעת הכהן כן יצא וכן פירש הב"ח דעת התוס' והרא"ש כן וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן וכן משמע ממה שנרשם בש"ע אמ"ש הרב ודעת הכהן כו' כן משמע בב"י ובב"י לא נזכר כלום רק הביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל מיהו אינו מוכרח דעת התוספות והרא"ש כן דמ"ש וי"ל דר' חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה ר"ל שהיה עושה כן כדי שיתנו לו הכל במתנה גמורה אבל בדיעבד פדוי בכל ענין וכן הבין ר' ירוחם נתיב א' סוף ח"ג דבריהם ומה דקאמר בש"ס הלכך אין בנך פדוי היינו שר' חנינא א"ל כן כדי שיתנו במתנה גמורה מ"מ דעת הרב נ"ל ברור כדפי' ודעת המחבר נ"ל ברור כדפי' דס"ל כראבי"ה וכתשובת הרשב"א ודוק:

(ז) והחזיר לו כו'. הוא לשון הרמב"ם והוא על פי לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכן משמע מתשובת רשב"א שהבאתי בס"ק שאח"ז וכ"כ הרא"ש ומ"ה מוכח לכאורה שדעת הרא"ש כמ"ש הב"ח ודוק:

(ח) ודוקא שאמר כו'. דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ אבל כשאומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירהו לי וכיוצא בזה שלא בע"מ אין בנו פדוי ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם הכהן כולן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי דגרסינן בבכורות פרק יש בכור רב כהנא הוה רגיל כו' כ"כ בתשובת רשב"א ור"ל כיון דלא גמר בלבו שעה אחת לשם מתנה אין בנו פדוי ועיין בא"א סי' תרנ"ח סעיף ד' וה':

סעיף י

(ט) בשעה שנותן כו'. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו חמשה סלעים והושיטן לכהן קודם שיוציא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייתן כ"כ ב"י והאחרונים וכן משמע מדברי הטור והרב לקמן שכתבו בהדיא שנותן לו המעות כו':

(י) ומברך שהחיינו כו'. משמע דמברך שהחיינו לעולם ועיין לעיל סי' רס"ה סעיף ו':

(יא) ואין האב יכול לפדות ע"י שליח כו'. זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדברי הר"ן פ' כל שעה דיכול לפדות ע"י שליח וגם בספר מע"מ סוף דף רס"ו תמה ע"ז שהאריך וכתב דיכול לפדות ע"י שליח וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח וכתב דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב ואפי' ב"ד אינם מחויבים מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח. ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים וע"ל ס"ק כ':

סעיף יא

(יב) אין פודין אותו בשבת. משום דהוי כמקח וממכר ומטעם זה גם בי"ט אין פודין אותו וכן הוא בתשובת הריב"ש סי' קנ"ז. נראה דפודין נמי בלילה וכן משמע בפ"ק דקדושין דף כ"ט סוף ע"א וברש"י ותוספות שם מיהו נוהגין לפדות ביום מיהו היכא דחל יום ל"א ביום תענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ"ט י"ב תשצ"ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג כדלקמן סוף ס"ק י"ט (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל"א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומי כה"ג וכמו שכתב מהרא"י בת"ה סי' רס"ט גבי חל יום ל"א בשבת דאם יפדוהו בערב שבת שלא יחול הפדיון עד לאחר שלשים דהיאך יעשו עם הסעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר הוא פדוי מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג שאין רואים הפדיון בשעת הסעודה ע"כ מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה שאחר תענית ויש לחלק בהך דמהרא"י) וק"ל:

בתשובת ר' אליה ן' חיים סי' ע"ט על תינוק בכור (שמל) [שחלה] ולא נתרפא עד יום ל"א נראה דאע"ג דמצות פדיון הבן לעשות בעיקר זמנה יש להקדים מצות המילה משום דהמילה היא אות ההכנסת ברית ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל ונותן לכהן ה' סלעים בתוך ל' שיהא פדוי לאחר ל' יום ולענין הברכה לא יברך קודם ל' כדכתב מהרא"י בכתביו סי' ר"ל בדין דהגיע יום ל"א בשבת וז"ל ותו דקורא אני תגר על הברכה דיברך אבי הבן בע"ש דאכתי לאמטא זמן חיובא כו' עכ"ד ולא נהירא דא"כ איך יברך לאחר ל' כיון דמיד בהכנסת יום ל"א ממילא הבן פדוי וכבר נעשה מצותו וכן כתב מהרא"י גופיה בת"ה סי' רס"ט אהך דין דהגיע יום ל"א בשבת דבע"ש לא יברך כיון דאכתי לא מטי זמן חיובא ובשבת אין ראוי לברך דלאו מידי קא עביד השתא וממילא הבן פדוי בכניסת שבת שהוא יום ל"א עכ"ל ואע"ג די"ל דהכא כיון דמצוה עיקר זמנה ראוי לעשות כן מ"מ נ"ל דאין לחלק דכיון דכבר נעשה מצותו א"כ אין לברך אח"כ כמו שהעליתי לעיל סי' י"ט ס"ק ג' דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואם לא בירך קודם לכן לא יברך אח"כ וגם לא מסתבר כן ליתן המעות קודם ל' מכמה טעמים הלכך יש למולו בתחלה ביום ל"א ואח"כ לפדותו ולברך:

(יג) דאין לעשות כו'. משום דאין מערבין שמחה בשמחה:

(יד) ויש מתירין כו'. וכן כתב המחבר בא"ח סי' תקמ"ו סעיף ד':

(טו) וכן עיקר. וכן נוהגין דהא אין מברכין שהשמחה במעונו כן כתב העט"ז ואין זה ראיה דהא סעודת אירוסין אסור לעשות בחולו של מועד כמו שכתב הט"ו בא"ח ר"ס תקמ"ו אע"ג דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא הטעם מבואר בדברי התוס' שם דלא אסור לערב שמחה בשמחה אלא בשמחת נשואין לבד ול"ד שמחת נשואין קאמרי אלא ה"ה סעודת אירוסין נמי דשייך בה נשואין:

סעיף יב

(טז) אם נעשה טרפה. נראה דהיינו בודאי טריפות ובכה"ג אפי' חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון ולא אמרי' טרפה אינה חיה (אלא) בודאי טרפה אבל בספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה מיהו אם חי אחר כן יב"ח חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב"ח וכדלעיל סי' נ"ה ס"ק מ"ח כנ"ל:

(יז) אבל לא יברך שהחיינו. ולא דמי למה שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג ס"ב דאע"ג דמת אביו מברך שהחיינו על הירושה דשאני התם כיון דזוכה לירושה משא"כ הכא:

סעיף יג

(יח) אין בנו פדוי. אפי' המעות עדיין בעין כיון דנפדה בתוך ל':

(יט) וי"א דאם כו'. ולא דמי לקידושין שנתבאר באה"ע ר"ס מ' דמקודשת אפי' נתאכלו המעות דהתם בידו לקדשה מעכשיו אבל הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ש"ס דבכורות דף מ"ט ע"א ובתשובת מהרש"ל סי' ז' האריך להוכיח מתוך הסמ"ג עשין קמ"ד דליכא מאן דפליג דאם התנה שלא יהא פדוי רק אחר ל' יום דפדוי אפי' נתאכלו המעות ומה שכתבו התוספות פרק מרובה דף ע' סוף ע"א ובא"ז דקי"ל כשמואל דאם נתאכלו המעות אינו פדוי היינו כשפדה סתם תוך ל' יום דאז יש חילוק בין נתאכלו המעות או לא ודלא כת"ה סי' רס"ט שכ' שהתוס' והא"ז חולקים עכ"ד והם דחוקים מאד כמובן לכל מעיין שם ועוד דא"כ הא דפסק סמ"ג מעיקרא דאינו פדוי הוי ליה לפרושי דבנתאכלו מיירי ועוד דדוחק גדול לחלק בסתם בין נתאכלו או לא דהא כי נימא דסתם הוי כאומר שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' יום דמסתמא מכוין לפדות כדין תורה א"כ אפי' נתאכלו נמי הוי פדוי אלא נראה דהסמ"ג לא גריס בש"ס דהלכתא כשמואל בדיני וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ו ועל השנות הפסק כו' חוששני קצת לט"ס כו' ע"ש וס"ל דוקא לקמן בהך תנא דתני קמיה דרב יודא פסיק ש"ס הלכתא כשמואל מדמשבש ר' יודא להאי תנא לאוקמא כשמואל וס"ל כיון דהאי תנא הוי תנא סתמא קמיה דרב יודא ורב יודא משבש ליה ומאי משבש ליה הא איהו קאמר בסתם וסתם כלאחר ל' דמי אלא ודאי קים ליה לרב יודא דבהא נמי פליגי רב ושמואל דהפודה בנו סתם אי דעתו מעכשיו ואין בנו פדוי אפי' לא נתאכלו המעות ואי דעתו כלאחר ל' ופדוי למר בלא נתאכלו ולמר אפי' בנתאכלו ולכך פסק הסמ"ג מתחלה סתם הפודה בנו תוך ל' יום אין בנו פדוי ולא חילק בין נתאכלו או לא משום דסתמא דעתיה שיהא פדוי מעכשיו וכרב יודא אליבא דשמואל ופסק ש"ס הלכתא הכי ואח"כ בפירש שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' בפלוגתא דרב ושמואל בנתאכלו פסק כרב באיסורא כיון דלא פסק ש"ס הלכתא הכי ומעתה מ"ש הת"ה סי' רס"ט שהטור והא"ז חולקים יפה כוון דלא מוכח מהסמ"ג מידי והשתא ליכא למימר דהתוס' בסתם מיירי כיון דבסתם אינו פדוי כשנתאכלו אלא כשלא נתאכלו משום דדינו כאלו פירש שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' יום וכשמואל לשיטת הסמ"ג א"כ גם באומר שלא יהא פדוי עד לאחר ל' יום אינו פדוי כשנתאכלו וזה ברור ודוק ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה לענין דינא דהפודה בסתם דעתיה במעכשיו דהסברא מכרעת לזה אלא שהם לא דברו מזה ומ"ש רא"ש פרק יש בכור ומ"ש בה"ג בסתם מי שפדה את בנו בתוך ל' יום אין בנו פדוי צריך להעמיד דבריו בדא"ל מעכשיו עכ"ל ולא משני דמיירי בשפדה בסתם תוך ל' אה"נ אלא לפי דלא אסיק אדעתיה דרב יודא מיירי בסתם וכדפי' לדעת הסמ"ג אלא מפרש שם דברי רב יודא כדקאמר בש"ס מעיקרא ע"ש לכך כתב דמיירי במעכשיו דלא כמהרש"ל שכתב שם בריש התשובה ומדמוקי לה"ג בא"ל מעכשיו ולא ניחא ליה לאוקמא בסתם שלא אמר ליה מידי לא מעכשיו ולא לאחר ל' יום בפרט מאחר שכתב לשם בסתם אלמא דס"ל להרא"ש שאין חילוק בין סתם לפירש דודאי אמדינן דעתיה שלא היה אלא שיהא פדוי לאחר ל' יום אף דלאו כ"ע דיני גמירי מ"מ דעתו היה שיהא פדוי כראוי באיזה יום שראוי לפדות עכ"ל דמ"ש הרא"ש ומ"ש בה"ג בסתם כו' אין ר"ל שכתב בה"ג לשם בסתם אלא בבה"ג לא כתב אלא סתמא הפודה בנו תוך ל' יום אינו פדוי ולא פירש אי מיירי שפדה תוך ל' יום שלא יהא נפדה עד אחר ל' ופסק כשמואל או מיירי דאמר מעכשיו וכרב אבל אה"נ דאפשר דבסתם הוי כמעכשיו ולכך נקט בה"ג סתמא דאינו פדוי ולא פירש דאמר מעכשיו משום דסתמא מעכשיו קאמר והרא"ש לא קאמר דצ"ל דמיירי באמר מעכשיו אלא לאפוקי אמר שלא יהא פדוי עד אחר ל' ומעתה לפ"ז מ"ש מהרש"ל דהיכא דחל יום פדיון ביום שבת יש לפדות ביום ו' ולהתנות שלא יהא פדוי עד אחר ל' דאז אפי' נתאכלו פדוי לכ"ע ליתא וכמו שנתבאר דלדעת התוס' והא"ז אינו פדוי בנתאכלו ויש לחוש שמא יתאכלו וכמ"ש בת"ה שם וכן בכל נוסחאות הש"ס שבידינו היום פסק ש"ס הלכתא כשמואל דבנתאכלו אינו פדוי (וכן הוא בספר יראים סי' שנ"ג) וגם הב"ח כתב ודלא כמ"ש מהרש"ל בתשו' סי' ז' שכתב דפודין אותו ביום ו' שהוא יום ל' שלו עכ"ל ולא ביאר טעם השגתו ואולי כוון למ"ש:

כתב הב"ח דיש לחלק בין הגיע הבן ביום ו' בהשכמה (לאו דוקא דה"ה כל יום ו') לבן חדש שהוא כ"ט י"ב תשצ"ג אז יפדהו ביום ו' לאחר שכבר הוא מבן חדש ולמעלה ואם לא הגיע מבן חדש ומעלה עד הגיע השבת אז פודין אותו ביום א' והארכתי בתשו' בס"ד בראיות ברורות שכן פסק בספר יראים ע"כ ודבריו נכונים שכן מבואר בספר יראים סי' שנ"ג וממאי דאיתא בש"ס ופוסקים סתם ל' יום אין ראיה דהכי אשכחן טובי בש"ס ופוסקים ל' יום שהוא חדש כדלעיל סי' קפ"ט ס"ק ל' וגם מדברי מהרא"י והמחבר יש לפרש כן אלא שאין נוהגין לפדות עד יום ל"א והיינו היכא דאפשר אבל היכא דכלו כ"ט י"ב תשצ"ג קודם השבת יש לפדותו ביום ו' ומהרא"י והמחבר דקאמרי אם חל יום ל"א בשבת היינו סוף כ"ט י"ב תשצ"ג ודו"ק:

סעיף טו

(כ) ויש מי שכתב כו'. הל' מגומגם די"ל גם המחבר מודה בהא מיהו לפי מ"ש לעיל ס"ק י"א א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף בא לידי איבוד ע"כ טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן:

סעיף טז

(כא) אע"פ שקדם כו'. דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ועי' בח"מ סי' ק"ד סי"ג:

סעיף יח

(כב) ובן הכהנת חייב בפדיון. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת בפדיונו דאין האשה חייבת לפדות את בנה כדלעיל סעיף ב' והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב בפדיונו שהרי אינו אביו שנתעברה מן העובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מן העובד כוכבים רק שנתחללה בביאת עובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו:

(כג) הבן פטור מן הפדיון. אף לכשיגדל דשמא היא מכזבת והישראל אומר אמת וה"ל הכהן המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל העט"ז וטעות הוא דאדרבה כשהישראל אומר אמת הבן חייב לפי שנתחללה בביאת עובד כוכבים וצ"ל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ומ"מ משמע לכאורה לפי טעם זה דאפילו באשתו נשואה או ארוסה דינא הכי אבל בתרומת הדשן דממנו מקור דין זה לא משמע הכי שכתב דלא שדינן לה אבתריה בשום מלתא כלל אבל מ"מ אף לדידיה לא מהמנינן אלא להך מלתא דלאו דידיה הוא אבל להאמין לכל דבריו ולומר מעובד כוכבים מיעברה כדקאמר לה איהו ודאי לא אמרינן ומשום דרבי יודא דנאמן על בן בין הבנים לומר ממזר הוא נמי לא מהימן דנראה דההוא מהימנותא ליתא אלא בבנו שנולד מאשתו בהא האמינתו תורה שיכירנו לאחרים הואיל ומאשתו ומארוסתו נולד ומסתמא דמלתא דלשדייה בתריה וכשהוא אומר דלא מיניה הוא וממזר הוא מהימן אבל הכא דלית ליה בה לא נשואין ולא קדושין היאך תיסק אדעתין דליהוי מהימן במידי על בן הנולד ממנה עכ"ל ומדלא מחלק דשאני בהך דר' יודא דאינה מכחישתו נראה דמשמע ליה דכיון דנאמן לומר על בנו בין הבנים ממזר הוא נחמן בכל ענין וא"כ אפי' מכחישתו כיון דנאמן לומר דלאו דידיה הוא ממילא ממזר הוא דהרי היא אשת איש ואף על גב דמסיים שם בסוף בתשובה וכל שכן לענין ה' סלעים דאית להאי ברא חזקת ממונא כו' מכל מקום משמע מדבריו דהאי וכ"ש כו' אינו אלא סניף לפטרו מפדיון אבל לא שיחלק אפי' באשתו בין מכחישתו או לא ולפי זה באשתו כיון דנאמן לומר דלאו דידיה הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועלה והבן חייב בפדיון לכשיגדל ועדיין צ"ע לדינא:

סעיף יט

(כד) בן חלל. עיין בא"ע סי' ו' ז' איזו נקרא חלל:

סעיף כב

(כה) ומשתצא פדחתו כו'. עיין לעיל סי' י"ד ס"ק א' בזה:

סעיף כה

(כו) אין כאן לכהן כלום. דהמע"ה:

(כז) נותן ה' סלעים לכהן. דהא ממה נפשך אחד מהם בכור:

(כח) בתוך ל'. דאלו לאחר ל' כבר נתחייב ואע"פ שמת צריך לפדותו כדלעיל סעיף י"ב:

(כט) פטור. מלפדות גם השני החי:

סעיף כו

(ל) בין מת כו'. ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים (כלומר ליתן ה' סלעים בין שניהם) וכן דעת הרמב"ם גופיה בפי' המשנה ותימה שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ"נ עיקר בש"ס וכ"פ הב"ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע"ה:

סעיף כז

(לא) ילדו זכר ונקבה. דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ"מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אין חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזאת ילדה נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע"ג דיכול להיות ג"כ שזו ילדה זכר וזו ילדה ג"כ זכר תחלה ואח"כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ"מ המע"ה הלכך כשמת א' מהזכרים תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר הבכור מת:

סעיף כח

(לב) נותן ה' סלעים לכהן. דהא ודאי א' מהן בכור:

(לג) נותנים בין שניהם כו'. סתם כדבריו לעיל סעיף כ"ו אבל לפמ"ש שם אם מת האב תוך ל' פטורים אלא כשמת אחר ל' נותנין בין שניהם ה' סלעים וכ"כ ב"י והאחרונים:

סעיף כט

(לד) אינם יכולים להוציא כו'. שכל אחד יאמר של חי קבלתי והמוציא מחבירו עליו הראיה:

(לה) כותב הרשאה כו'. ה"ה בלא כתיבת הרשאה כששניהם באים לפנינו ומצוים לתת לאחד וא"צ הרשאה אלא אם ירצה הא' להוציא מידו בפני עצמו) וכתב בספר מעדני מלך סוף דף רס"ה דסברא מעליתא היא: