שולחן ערוך יורה דעה שה ח
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שה · ח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון -- רשאי (לשון רמב"ם שם ד"ח). אבל לא יתן הוא לכהן על מנת שיחזיר לו.
ואם עשה כן והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר) (כך משמע בב"י) -- אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה. ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר.
ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר. ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר -- הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. (ודוקא שאמר "על מנת להחזיר" אבל אי אמר "הא לך ה' סלעים ותחזירם לי" -- לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח ותשנ"ט):
מפרשים
(ו) אבל לא יתן הוא לכהן על מנת שיחזיר כו'. כלומר שאינו מפרש דבריו שנותן לו ע"מ להחזיר דבכה"ג כיון דשעה א' גמר בלבו שיהא לשם מתנה יצא ידי נתינה וכמ"ש המחבר בסוף הסעיף אלא מיירי שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו על מנת להחזיר בכה"ג לא יצא וכן מחלק המרדכי פ"ק דקדושין בשם ראבי"ה ומביאו ד"מ וכה"ג חלק בתשובת רשב"א סי' קצ"ח וכך היא דעת הרמב"ם פ' י"א מהל' בכורים דין ח' וגם העט"ז נראה שהבין כן ע"כ כתב במקום מ"ש הרב ודעת הכהן היתה מתחלה כו' אע"פ שדעת הכהן כו' וכן נראה מהדרישה שדעת הרב כן אבל אין נ"ל דעת הרב כן אלא נראה שהוא מפרש דעת המחבר דברישא כיון שלא פירש דבריו שנותן ע"מ להחזיר א"כ דעת הכהן היה לקבלם במתנה גמורה ולא ע"מ להחזיר והאב היה דעתו שיחזירם לו הלכך אינו פדוי אבל בסיפא כיון שפירש דבריו ואמר שנותן לו ע"מ להחזיר א"כ כיון שגם דעת הכהן כן יצא וכן פירש הב"ח דעת התוס' והרא"ש כן וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן וכן משמע ממה שנרשם בש"ע אמ"ש הרב ודעת הכהן כו' כן משמע בב"י ובב"י לא נזכר כלום רק הביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל מיהו אינו מוכרח דעת התוספות והרא"ש כן דמ"ש וי"ל דר' חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה ר"ל שהיה עושה כן כדי שיתנו לו הכל במתנה גמורה אבל בדיעבד פדוי בכל ענין וכן הבין ר' ירוחם נתיב א' סוף ח"ג דבריהם ומה דקאמר בש"ס הלכך אין בנך פדוי היינו שר' חנינא א"ל כן כדי שיתנו במתנה גמורה מ"מ דעת הרב נ"ל ברור כדפי' ודעת המחבר נ"ל ברור כדפי' דס"ל כראבי"ה וכתשובת הרשב"א ודוק:
(ז) והחזיר לו כו'. הוא לשון הרמב"ם והוא על פי לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכן משמע מתשובת רשב"א שהבאתי בס"ק שאח"ז וכ"כ הרא"ש ומ"ה מוכח לכאורה שדעת הרא"ש כמ"ש הב"ח ודוק:
(ח) ודוקא שאמר כו'. דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ אבל כשאומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירהו לי וכיוצא בזה שלא בע"מ אין בנו פדוי ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם הכהן כולן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי דגרסינן בבכורות פרק יש בכור רב כהנא הוה רגיל כו' כ"כ בתשובת רשב"א ור"ל כיון דלא גמר בלבו שעה אחת לשם מתנה אין בנו פדוי ועיין בא"א סי' תרנ"ח סעיף ד' וה':
אבל לא יתן הוא לכהן על מנת כו'. פי' שלא יהיה בדעתו כן ואינו אומרו בפירוש דכל שאומרו בפירוש מבואר בסיפא דמהני אבל כאן אמר שלא יהיה במחשבתו כן דאם יחשוב כן והכהן חושב שלא להחזיר נמצא אין הדעות שוות בשעת נתינה ואין כאן פדיון אם יחזיר לו אח"כ וכשלא יחזיר לו הוי פדוי אח"כ בשעה שמעכב לעצמו דאז הדעות שוות בין הנותן והכהן משא"כ כשמחזיר לו אין פדיון לא בשעת נתינה ולא אח"כ אבל אם היה גם הכהן חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ והוה כאומר בפירוש על מנת שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזה סך קטן ובזה נתבארו ג"כ דברי רמ"א בסעיף זה שכתב ודעת הכהן היתה כו' ובפרישה כתוב וז"ל דעת המחבר היא דאם נראה מה נותן כו' עד על דעת כן פדוי עכ"ל ודבריו תמוהים מאד לעיני הרואה במה שתלה הדבר היאך חושב הכהן להחזיר אם בדרך על מנת או בדרך אחר ובאמת אין חילוק כלל בזה אלא בכל גווני שדעת שניהם שוה הוי פדוי אבל אם האב חושב שיחזיר והכהן חושב שלא יחזיר כלל לא הוי פדוי אם יחזיר וכמ"ש בסמוך:
חמשה סלעים ותחזירם לי כו'. דבלשון זה משמע שיש כאן חזרה דמתחלה אומר הא לך חמשה סלעים משמע מתנה גמורה לעולם ואח"כ אומר ותחזירם לי נמצא שחוזר מדבריו הראשונים ומבטלם וכהאי גוונא מצינו בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) בפירוש רש"י במתני' באומר מהיום ולאחר מיתה משא"כ באומר ע"מ שתחזיר אין כאן חזרה אלא מפרש דבריו דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי נמצא דהמתנה מעכשיו אינה חלה אלא בתנאי זה מה שאין כן באומר ותחזירהו לא הוה מעכשיו וביטל האחרון את הראשון דאמרי' תפוס לשון אחרון כדאיתא סוף פ' השואל כנ"ל טעם דבר זה ובפרישה כתב הטעם דאם אמר ליה ותחזיר משמע מיד תחזיר ולא הוה מתנה משא"כ כשנותנו על מנת דהוה כא"ל שיהיו קנוים לך מעכשיו אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל ואין דבריו מובנים לי דלמה נאמר שכשאומר ותחזירם דהכוונה שתיכף יחזיר יותר מאומר על מנת איפכא מסתברא וכמו שכתבתי הדבר ברור:
(ה) שיחזיר: פי' שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ"ל בכה"ג לא יצא. ש"ך.
(ו) והחזיר: זה לשון הרמב"ם ע"פ לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכ"מ מהרשב"א והרא"ש עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דאם היה הכהן ג"כ חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ דהוי כאומר בפירוש ע"מ שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזהו סך קטן. עכ"ל.
(ז) ודוקא: דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. ש"ך.