לדלג לתוכן

שולחן ערוך יורה דעה רפ א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

ספר תורה שנקרעה בו יריעה: בתוך שני שיטות -- יתפור, בתוך ג' -- לא יתפור. במה דברים אמורים? בישן שאין עיפוצו ניכר. ואם ניכר הגויל שהוא עפוץ -- תופר אפי' קרע הבא בתוך ג' (אבל לא יותר) (ריב"ש). וכן בין דף לדף ובין תיבה לתיבה -- יתפור.

וכל הקריעות אין תופרין אותם אלא בגידים שתופרין בהם היריעות זו לזו:

הגה: וי"א שנוהגין לתפרם במשי (ת"ה סי' נ"א והרא"ש כלל ג' וסה"ת) וכן נוהגין האידנא אבל העיקר לתפרם בגידין אם אפשר (ש"ס ופוסקים וריב"ש) וי"א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ כל זמן שמותר לתפרם ולדבק הקריעה ע"י כך (שם סי' ל"א) וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק (מהרי"ק שורש קכ"ב) וכן נהגו (ועיין לקמן סימן ר"ץ)

ובכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת או תשתנה צורתה או תחלק:

הגה: ואם נחלק שום אות על ידי הקריעה פסולה ולא מהני מה שמדבקו מאחוריו (שם). וכן יזהר שלא יתחב המחט תוך הכתב אלא חוץ לכתב:

מפרשים

 

(א) שנקרעה בו יריעה כו'. למעלה או למטה בגליון ונכנס עד ב' שיטין כו'. טור. וכתב הב"ח נראה דדייק לפרש הכי כו' דדוקא שהקרע התחיל ביריעה בגליון ובא לו בתוך ב' שיטין משמע דוקא בכה"ג בג' לא יתפור בדלא עפיצין אבל לא נקרע הגליון אלא שנקרע בתוך השיטין בלבד אפילו בג' וד' וה' נמי יתפור ע"כ:

(ב) יתפור. וכל זמן שלא תפרו אסור לקרות בו ואם לא נכנס הקרע בתוך השטה אלא שהגליון לבדו נקרע למעלה או למטה יכולין לקרות בה לכתחלה אע"פ שעדיין לא תפרה. ב"ח ונכון הוא ומ"מ נראה דלכתחלה יתקן כל מה דאפשר:

(ג) ואם ניכר הגויל שהוא עפוץ כו'. וס"ת דידן לכולי עלמא יתפור שהרי הגידין הן לבנות והקלפים שלנו גם כן לבנות אם כן הדבר ידוע שאין התפירות ניכרות בס"ת ואפילו בג' יתפור וכן לדבק קלף על הקרעים בדבק. כ"כ הב"ח והאריך ע"ש:

(ד) וכן בין דף לדף יתפור כו'. משמע דבכה"ג יתפור בכל ענין אבל דעת הטור דאם נקרע בין שטה לשטה או בין דף לדף שלא כנגד הכתב עד שאילו נקרע כן כנגד הכתב היה נכנס תוך ג' שיטין לא יתפור וע"ש:

(ה) ובין תיבה לתיבה. נ"ל פירושו דברישא מיירי בין אות לאות ומ"מ לא נתקלקל האות וכאן מיירי בין תיבה לתיבה ולא בין אות לאות הלכך יתפור אבל הטור נראה שאין מחלק בין אות לאות ובין תיבה לתיבה ע"ש:

(ו) כל זמן שמותר לתפרם. כלומר אם הוא קרע הבא בתוך ב' שיטין או בתוך ג' ועפיץ בענין שמותר לתפור מותר לדבק אבל אם אסור לתפור אסור ג"כ לדבק והב"ח כתב בסעיף ב' שנהגו להקל כהרא"ש עכ"ל משמע מדבריו דאפילו היכא דאסור לתפור מותר לדבק דהא בקרע תוך ג' דאסור לתפור מתיר הרא"ש לדבק וכן משמע עוד יותר למעיין בדברי הרא"ש דבכל ענין מותר לדבק ואפשר לא בא הב"ח לומר אלא דנהגו כהרא"ש לאפוקי מהר"מ דחולק עליו וס"ל דאפי' היכא דמותר לתפור אסור לדבק אבל לא נהגו כהרא"ש ומ"מ נראה לי דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מיהו כל זה בשלא נחלק האות אבל נחלק האות אסור לדבק בכל ענין כמו שיתבאר:

(ז) וכן אם נחסר דבר כותבין כו'. לשון הב"ח כתב מהרי"ק בשורש קכ"ב על מה שנהגו לטלות במטלית על נקבים ביריעה קודם התחלת כתיבת הס"ת ואחר כך כותבין על הטלאי ובאו מקצת חכמים והביאו ראיות לאיסור ודחה הוא ראיות האוסרים ולעד"נ עיקר כדברי האוסרים אלא מאחר שנהגו הקדמונים לקרות בס"ת כזו לפני גדולי עולם ולא מיחו על ידם ע"כ אין לשום גדול למחות ולהורות הוראה לאסור לאחרים אבל המחמיר לעצמו בס"ת שלו הרי זה משובח ותע"ב מיהו נראה אם כתב מקצת אות על היריעה ומקצתו על הטלאי ה"ז פסול לדברי הכל דהלא אפי' היכא שנקרע האות באמצע אע"פ שהדבק מחזיקה פסול כיון שאינו מוקף גויל אע"פ שכל האות כתוב על היריעה כ"ש כשמקצת האות כתוב על היריעה ומקצתו על הטלאי דכשתחלק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות כב' חתיכות ולא עוד אלא אפי' נכתב האות כולו על היריעה אלא שמקצת הדיו מצד אחד של האות ההוא עובר גם על הטלאי לא מהני הקפת גויל שבטלאי לאות שנכתב על היריע' אלא האות שנכתב על היריעה צריך להיות מוקפת גויל ביריעה עצמה בלא טלאי והאות הנכתב על הטלאי צריך שיהא מוקף גויל גם כן בטלאי עצמו בלא יריעה והארכתי בתשובות עכ"ל ועיין מדינים אלו בא"ח סימן ל"ב ומ"ש שם:

(ח) ואם נחלק שום אות כו' פסולה. ולא דמי למה שנתבאר בא"ח סי' ל"ב בסט"ז דאם נפסק אחד מהאותיות הפשוטות שהוא כשר דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אע"פ שחלק ולא נדבק ע"ש כ"כ העט"ז ומביאו בספר מעדני מלך דף פ"ב ע"א:
 

בתוך שני שיטין יתפור כו'. כתב מו"ח ז"ל כל זמן שלא תפרו אפי' לא נקרע אלא בשיטה אחת אסור לקרות בו עד שיתפור עכ"ל ולא נראה לענ"ד דאין כאן פסול לגמרי כל שהוא בפחות משלשה אלא דקמ"ל דאין איסור בתפירה דלא תימא דמיגניא בכך שזהו טעם שלא יתפור בנקרע עד שלשה משום דמיגניא ובעינן זה אלי ואנוהו כמ"ש נ"י קמ"ל בפחות משלשה לא מיגניא וראיה לדברי מתשובת מהרי"ק סי' קכ"ב לענין דבק שכתב במשא ומתן שלו וז"ל ועוד דלשון הירושלמי משמע דצריך לדבק כו' ואי לא מפסיל בהאי קרע דאמר דובקים אפי' אי לא נסתם א"כ אין צריך לדבקן כלל עכ"ל שמע מינה דכל היכא שאין פסול בלא סתימה לא בעינן סתימה ה"נ לענין תפירה ותו דאם היה פסול בזה כל זמן שלא נתפר היה להם לתת השיעור בזה דזה ודאי דבקרע כל דהו אין פיסול אלא ודאי שאין פסול בפחות משלשה ואף שלפי מה שכתב ב"י בפירוש דברי רמב"ם בדין בין שיטה לשיטה משמע דיש בעיא אי צריך תפירה או אין צריך ההיא פירושא לאו עיקר אלא כמ"ש בתירוץ הראשון ע"ש:

לא יתפור. הטעם דמיגניא בכך וכמ"ש בסמוך דבעינן זה אלי ואנוהו ועל כן צריך לסלק היריעה ופשוט שגם בדבוק מבחוץ בקלף לא מהני בזה כיון שיש כאן פסול והוה כנחלק האות דבסמוך ובהא איירי ההיא דמהר"ם שאסור לדבקה כמו שכתב הטור ונראה דבדיעבד אם תקנה בתפירה או בדבק וזה נמצא בשעת הקריאה שאין להוציא אחרת בשביל זה דהא אין כאן פסול רק דאינו הידור וכל שכן אם אין שם ספר תורה אחרת שיש לקרות בזאת התורה:

ובין תיבה לתיבה כו'. שזהו הבעיא בגמ' לרמב"ם כמ"ש ב"י ולא איפשטא ובטור לא כתב אלא בין שיטה לשיטה ונראה שלא גרס בגמ' הך בין תיבה לתיבה וכן הוא בגמ' שלנו ובאמת הוא תמוה דזה הוא נכלל במה שכתב תחלה שיש חילוק בין שני שיטות לשלשה ולרמב"ם שגורס בין תיבה נ"ל דלעיל מיירי בין אותיות וכ"פ בכ"מ ופסק הרמב"ם לקולא דס"ל שאין כאן איסור דאורייתא ומבואר בתשובת הרא"ש שמביא בית יוסף דקרע בגליון של ס"ת פשיטא אינו פוסל כלל ולא כהטור שמחמיר בזה אלא כרמב"ם דמיקל והיינו אפי' גם בקרע בין תיבה לתיבה ואפי' תוך שלש. ולענין הלכה יש להחמיר בין תיבה לתיבה כמו בין האותיות כדעת הטור בזה דתוך ג' לא יתפור:

וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף כו'. דאין זה דומה לנחלק גוף האות ע"י הקריעה דבסמוך דלא מהני קלף הדבוק דשם אין כתב כי אם ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקריעה נוגעים זה בזה ולא נחסר הקלף אלא שנקבע ונסדק מ"מ נפסל שהרי אין מוקף גויל עכ"ל וכוונתו דכל שיש פסול בס"ת בכתיבה מחמת שלא היה מוקף גויל לא מהני ליה הדבוק לעשותו מוקף גויל דאחר שעת הכתיבה אזלינן וכן בפסול קרע תוך ג' משא"כ אם לא היה עדיין פסול אלא חסרון יש בקלף והוא מדביק שם קלף מבחוץ נעשה מתוקן ומוכשר קודם הכתיבה וכשבא לכתוב על אותו הדבוק הוי ליה ככותב על שאר היריעה דנעשה גוף אחד ע"י הדבוק כי טוב הוא ועל כן ודאי שפיר יכול לכתוב אות אחד קצתו על היריעה וקצתו על הקלף כן נראה מבואר כוונת מהרי"ק שם וראייתו ממה שאמרו בירושלמי ודובקין בדבק. אלא שמו"ח ז"ל כתב דאם כתב מקצת האות על היריעה וקצתו על הטלאי הרי פסול לדברי הכל דהא אפילו היכא שנקרע האות באמצע אע"פ שהדבק מחזיקו פסול כיון שאינו מוקף גויל אע"פ שכל האות על היריעה כ"ש כשמקצת האות על היריעה ומקצת על הטלאי דכשתחלוק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות עכ"ל. ולענ"ד נראה שאינו כן דכיון שהקלף הדבוק מהני למה שכתוב עליו והוה כנכתב על היריעה למה לא יועיל ג"כ לכתוב חציה על זה וחציו על זה:
 

(א) יתפור:    כתב הב"ח כל זמן שלא תפרו אפילו לא נקרע אלא בשטה אחת אסור לקרות בו עד שיתפור אבל הט"ז כ' דלא נראה לו דאין כאן פסול לגמרי כל שהוא בפחות משלשה אלא דקמ"ל דאין איסור בתפירה דלא תימא דמיגניא בכך שזהו טעם שלא יתפור בנקרע עד שלשה משום דמיגניא ובעינן זה אלי ואנוהו קמ"ל בפחות משלשה לא מיגניא אבל באמת אף אם לא תפרו כשר אם אינו בתוך ג' (ובנה"כ כתב דאין נראין דבריו דמדברי הפוסקים משמע דצריך לתפור ע"ש) ואם הוא בתוך ג' כתב הט"ז דצריך לסלק היריעה ופשוט שגם בדבוק מבחוץ בקלף לא מהני בזה ונראה דבדיעבד אם תקנה בתפירה או בדבק וזה נמצא בשעת הקריאה שאין להוציא אחרת בשביל זה וכ"ש אם אין שם ס"ת אחרת שיש לקרות בזאת התורה עכ"ל וכ' הב"ח דדין זה שנקרע היינו דוקא שהקרע התחיל ביריעה בגליון למעלה או למטה ובא בתוך ג' שיטין בזה לא יתפור אבל אם לא נקרע הגליון אלא שנקרע בתוך השיטין לבד אפילו בד' וה' נמי יתפור (והרא"ם ח"א סימן פ"ט לא כ"כ. ואנן נוהגין לדבק קלף עליו מבחוץ וכ' מהר"מ הלוי נראה שכל שלא נקרע גוף היריעה או נסדק מעבר לעבר רק שריטה ע"פ שטחיות הגויל והגויל קיים אין לחוש) ואם רק הגליון בלבד נקרע למעלה או למטה יכולין לקרות בה לכתחלה עכ"ל ונכון הוא ומ"מ נראה דלכתחלה יתקן כל מה דאפשר ש"ך.

(ב) יותר:    וכ' בנה"כ שמצא בהרבה תשובות שפסקו דאפילו יותר משלש יתפור ואין ספק אילו ראה הרב דברי הפוסקים אלו לא היה כותב כן עכ"ל והב"ח כתב דס"ת דידן לכ"ע יתפור שהרי הגידין הם לבנות והקלפים שלנו ג"כ לבנות א"כ הדבר ידוע שאין התפירות ניכרות בס"ת ואפילו בג' יתפור וכן לדבק קלף על הקרעים בדבק.

(ג) לתיבה:    כתב הש"ך נ"ל פירושו דברישא מיירי בין אות לאות ומ"מ לא נתקלקל האות וכאן מיירי בין תיבה לתיבה ולא בין אות לאות הלכך יתפור והט"ז כתב ולענין הלכה יש להחמיר בין תיבה לתיבה כמו בין האותיות כדעת הטור בזה דתוך ג' לא יתפור.

(ד) לדבק:    כתב הש"ך כלומר אם הוא קרע הבא בתוך ב' שיטין או בתוך ג' ועפיץ בענין שמותר לתפור מותר ג"כ לדבק אבל אם אסור לתפור אסור לדבק ג"כ אבל מדברי הב"ח משמע דאפילו היכא דאסור לתפור מותר לדבק דהא בקרע תוך ג' דאסור לתפור מתיר הרא"ש לדבק ונ"ל דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מיהו כל זה כשלא נחלק האות אבל אם נחלק האות אסור לדבק בכל ענין עכ"ל.

(ה) הדבוק:    וכתב הב"ח דמהרי"ק התיר מה שנהגו לטלות במטלית על נקבים ביריעה קודם התחלת כתיבת ס"ת ואח"כ כותבין על הטלאי דלא כמקצת חכמים שהביאו ראיות לאיסור ודחה הוא ראיותיהם ול"נ עיקר כדברי האוסרים אלא מאחר שנהגו הקדמונים לקרות בס"ת כזו לפני גדולי עולם ולא מיחו בידם ע"כ אין לשום גדול למחות ולהורות הוראה לאסור לאחרים אבל המחמיר לעצמו בס"ת שלו הרי זה משובח ותע"ב מיהו נראה אם כ' מקצת האות על היריעה ומקצתו על הטלאי ה"ז פסול לדברי הכל דכשתחלק הטלאי ימצא כאן חצי אות וכאן חצי אות ולא עוד אלא אפילו נכתב האות כולו על היריעה אלא שמקצת הדיו מצד א' של האות ההוא עובר גם על הטלאי לא מהני הקפת גויל שבטלאי לאות שנכתב על היריעה אלא האות שביריעה צריך להיות מוקף גויל ביריעה עצמה בלא טלאי וכן האות שבטלאי צ"ל מוקף גויל בטלאי עצמו בלא היריעה עכ"ל והט"ז חולק ע"ז וכתב דכיון שבקלף הדבוק מהני למה שכתוב עליו דהוי כמו שנכתב על היריעה למה לא יועיל ג"כ לכתוב חציה ע"ז וחציה על זה.

(ו) נחלק:    ול"ד למ"ש באורח חיים סימן ל"ב סט"ז דאם נפסק א' מאותיות הפשוטות שהוא כשר דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אף על פי שחלוק ולא נדבק בדבק ע"ש כ"כ הלבוש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש