שולחן ערוך יורה דעה ערה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך יורה דעה · ערה · א · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה -- יגנז:

הגה: וי"א דמותר לתקנו כמו בשאר טעיות (הרא"ש והרשב"א וריב"ש). וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה (הרא"ש כלל ג'):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(א) שעשאה סתומה כו'. וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה. רמב"ם פ"ח מהל' ס"ת והב"ח כ' דדעת הטור דאם הניח פנוי במקום שאין צריך אינה פסולה בדיעבד דדוקא פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה פסולה ואין דבריו מוכרחים:

(ב) וי"א דמותר לתקנו כו'. ובלבד שלא ימעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כדאיתא בטור בשם הרא"ש מיהו דיעבד אינו מעכב אם מחק לפניו או לאחריו ומיעט הכתב עיין ב"ח וע"ל ס"ס רע"ט:

(ג) כי אין לו לחתוך את השם ולעשות נקבים ביריעה. לכאורה נראה שמטעם שאסור לעשות נקבים ביריעה אסור וכן משמע בעט"ז וא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפילו תיבות אחרות ה"ל לאסור מטעם שגנאי הוא לעשות נקבים ביריעה ועוד דלשון הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ז' שכתב וח"ו לקדור את האזכרות כו' משמע דמטעם כבוד השם הוא דאסור וכ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב סימן ב' וז"ל ובודאי שלא אסר הרא"ש מטעם שנשאר פסול בס"ת אח"כ ואף כי השואל חשש אליו כנראה מלשונו שם שכ' לעשות נקבים ביריעות עם כל זה הרא"ש בודאי לא חשש אליו כנראה מלשונו כו' ולדעתי שמשום כבוד השם הקדוש אסר הרא"ש עכ"ל וגם דוחק לפרשו דהא דכתב הרב ולעשות נקבים ביריעה אתא לאפוקי אם מסיר הקליפה הדקה העליונה דהא כיון שהרא"ש אסר משום כבוד השם וכן הרב כ"ש שאסור להסיר הקליפה הדקה מהקלף כי אז נראה יותר בזיון וקרוב למחיקה וכ"כ מהר"ל ן' חביב שם לכן נראה שהרב כתב ולעשות נקבים ביריעה לאפוקי שאם היה השם כתוב מתחילה על מטלית שהיה דבוקה בנקב שאז מותר להסיר המטלית עם השם דדוקא כשחותך השם מהיריעה בענין שעושה נקב אז אסור דבזיון הוא לקדור השם אבל כשהוא כותב על המטלית שרי להסיר לצורך תיקון וכן צריך לפרש דברי הר"י בן הרא"ש שהביא הב"י ס"ס רע"ו וז"ל יריעה שהיו בה ב' אזכרות והא' מיותרת וקדרוה בענין שנשאר נקוב שם מוטב היה לסלקו מלקדור את האזכרות וכ"כ א"א ז"ל עכ"ל דלאיזה צורך כתב בענין שנשאר נקוב אם לא כדפרישית ודו"ק:


ט"ז

פתוחה שעשאה כו'. פשוט דכ"ש אם הניח ריוח כשיעור פרשה במקום שאין פרשה ועיין מה שכתבתי סעיף ב':

יגנז. הטעם דא"א לתקן שאז צריך למחוק קצת תיבות ולמעט הכתב שיכתוב כתב קטן בשביל זה ואין זה הידור כמ"ש בסי' רע"ג סעיף ב' לא ימעט הכתב כו' וזה דעת רמב"ם אבל היש אומרים שהוא דעת הרשב"א ס"ל דההיא דלא ימעט הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר מזה שלא יבוא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט וכמ"ש שם ברישא דההוא סעיף:

נהגו הסופרים כו'. ויש לסופר לכוין ביותר שאפשר כשחוזר וכותב שיעשה אותיות כאותן שבס"ת דלא להוי כמנומר ובזה נראה שהיתה דעת הרא"ש שכתב הטור משמו שמועיל תיקון ואח"כ כ' שאינו יודע תיקון וכו' אלא כוונתו שאם יכול לכוין שלא ישתנו האותיות מוטב אלא שהוא דבר שאינו מצוי לתקן:

באר היטב

(א) סתומה:    וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה כ"כ הרמב"ם וכתב הב"ח דדעת הטור דאם הניח פנוי במקום שא"צ אינה פסולה בדיעבד ואין דבריו מוכרחים עכ"ל הש"ך וכן דעת הט"ז כהש"ך.

(ב) לתקנו:    ובלבד שלא ימעט הכתב בשביל ריוח בבין פרשה לפרשה מיהו דיעבד אינו מעכב אם מחק לפניו או לאחריו ומיעט הכתב ש"ך וע"ל סוף סימן רע"ט והט"ז כ' דלדעת הרשב"א ההיא דלא ימעט הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר מזה שלא יבוא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט (ולפ"ז אם כבר טעה ועשה מפתוחה סתומה או להיפך מקרי זה דיעבד ומותר לתקנו על ידי שימעט הכתב וק"ל).

(ג) נקבים:    כתב הש"ך משמע דמשום כבוד השם הוא דאסור אבל לא בשאר תיבות ודלא כדמשמע מהלבוש שהטעם הוא מפני שעושה נקבים ביריעה ולפ"ז אפילו בשאר תיבה אסור וז"א דבשאר תיבה לא אסרו כלל ומ"ש הרב ולעשות נקבים ביריעה לאו לאפוקי אם מסיר הקליפה הדקה העליונה כי זה נראה כ"ש דאסור דהוא יותר בזיון וקרוב למחיקה אלא שבא למעוטי שאם היה השם כתוב מתחלה על מטלית שהיה דבוקה בנקב שאז מותר להסיר המטלית עם השם דדוקא לחתוך ולקדור השם הוא דאסור אבל במטלית שרי להסיר לצורך תקון עכ"ל.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש