שולחן ערוך חושן משפט תכ לח
<< · שולחן ערוך חושן משפט · תכ · לח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ויש אומרי' שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש:
- הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס ת' בשם מרדכי פ' הזהב). והמוציא שם רע על חבירו הוי בכלל המבייש בדברים (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סי' ש"ז).
- המקנטר חבירו ואמר ליה איני מומר ואיני עבריין אע"פ שלא אמר כמוך הוי כאילו פי' כמוך (ב"י מצא כתוב ומהרי"ו סי' קמ"ז).
- האומר לחבירו הרי אתה עושה כמו ממזר או אתה כממזר -- אינו כלום (מהר"יו סי' נ"ט). ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר אתה כממזר כאלו קראו ממזר (פסקי מהרא"י סי' רנ"ז וסי' קל"ה ומהרי"ט ס' קכ"ז ואגודה פ"ב דיומא). אבל אם אומר אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר דבר זה או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי אינו כלום (פסקי מהרא"י סי' קל"ה).
- האומר לחבירו פסול אתה -- י"א דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש (מהרי"ו סי' נ"ט) ויש חולקין (מהר"ם מריזבורק).
- המדבר רע על שוכני עפר -- צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות ב"ד (מרדכי פ' החובל). ואם קבורים בסמוך לו -- ילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה. ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו (מהר"ם מריזבורק).
- ואם כופר המבייש, אם הוא ביוש של שוכני עפר, יתנו חרם בעדות אבל לא על ביושים אחרים (מרדכי הנ"ל מהרי"ו סי' כ"ח).
- ונראה דהכל לפי ראות ב"ד. ועיין לעיל סי' פ"ז סעיף כ"ה.
- הקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם הוא לבד מלשין פטור. וכן אם קורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע (הגהות מרדכי).
- הקורא לחבירו עבד או ממזר והוא אמת פטור אבל אם לא יוכל לברר אע"ג דשמע כן שאחרים דברו כך לא נפטר בכך (נימוקי מהר"ם וע"ל סי' תכ"א ס"ג):
מפרשים
רקק בחבירו חייב: משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעינן דיעשה מעש' בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו:
שמנדין אותו: שיש בוטה כמדקרות חרב ואין לך בשת גדולה יותר מהוצאת שם רע ודבה אשר"י וע"ל ס"ס א' וגם המחבר סתם וכתב שם כן בס"ו וכאן כתבו בשם י"א וכבר כתבתי כמה פעמים דאין הוכחה מלשון י"א דפלוגתא הוא אלא דבמקום שמצא שיחיד כ"כ ואינו מפורסם בשאר פוסקים רגיל לכתבו המחבר ומור"ם בלשון י"א:
דמכין אותו מכת מרדות: דעבר על לאו דלא תונו אבל כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא:
איני מומר כו': וכתב בהגמ"ר (דף נ"ג) אם קראו מומר אחר שעשה תשובה הרי עובר חרם ר"ג ואי לא ידע מן החרם אינו מקרי עבריין עכ"ל ודין איש שחרף אשה כ' בהגמ"ר דקידושין דיתענה בה"ב וישב יחף לפני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל וע"ל סי' תכ"א סי"ג מדין אשה שביזה לאחר:
י"א דיכול לתרץ כו': וכ' מהרי"ו שם עוד וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים וכן אם קראו בן הזונה יכול לתרץ דיבוריה ור"ל בן פונדקת עכ"ל ד"מ שם. הג"ה וכ' עוד בשם נימוקי מהר"ם דכ' באם עד ח' מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצטרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה עכ"ה.
ויש חולקין: ר"ל דלא יוכל לתרץ דיבוריה ושם כ' כן על א' שקראו כנען אבל כ' שם מהר"ם על אשה אחת שיצא עליה קול שזינתה בטבריה וצוח לה אחד טברי' טבריה לא מיקרי ביוש בפרהסי' כו'. ע"ש ד"מ:
ישלח שם שלוחו: ומסיק שם דשלוחו יקח ב' מהעיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף:
אבל לא על ביושים אחרים: ר"ל דשם נותנין חרם אחר עדות אבל גם בביוש של שוכני עפר א"צ לישבע ע"ז כן הוא שם ע"ש דמ"ש.
מלשין בן מלשין פטור: דאמרינן בפרק ד' מיתות כמאן קרינן לרשיע בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שנא' ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת ע"ש:
הקורא לחבירו עבד כו': וכ' מוהר"ם מריזבורק וז"ל האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל לוקה (ועמ"ש בהג"ה בסמ"ע בשם הרא"ש ואם קראו עובר על חרם מלשין או גנב הוי כקוראו רשע ויורד עמו לחייו ופי' ר"י דמותר להכותו דעובר על לאו דלא תונו אבל אם קראו טמא או כלב או שאר חירופין און בהן דין אלא צריך לפייס חבירו עכ"ל ד"מ שם וע"ל ר"ס תכ"א באחד הקובל על חבירו שהלשינו או גנב לו. (הג"ה וכ' בד"מ סל"ד ומהרי"ו סי' כ"ח פסק בא' שחבל בחבירו להלקותו בב"ה בין מנחה למעריב דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע וחייב מלקות וגם הוצרך לעשות מחילה וגם פסק ליתן לו זקוק כסף אם הוא עני ואם הוא עשיר יתנו לעומלי תורה כן פסק גדול א' על א' שתלש שערו של חבירו ופסק ליתן לו זקוק כסף אמנם אם יש מנהג בזו הכל לפי המנהג ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני הב"ד שחטא המחבל אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון כמו שנתבאר כו' עכ"ל ד"מ עכ"ה):
(ה) רקק בחבירו עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ט מדינים אלו:
(ו) המדבר רע על שוכני עפר כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' נ' וסי' צ"ג וסי' קי"א:
(ז) אבל לא על ביושים אחרים כו' ע"ל סי' פ"ז (בסמ"ע) ס"ק ע"ה וע"ו כ' הסמ"ע ר"ל דשם נותנין חרם אחר עדות אבל גם בביוש של שוכני עפר א"צ לישבע ע"ז כן הוא שם עכ"ל ובאגוד' פ' הזהב ז"ל אם אדם טוען ביישתני בדברים או בשוכני עפר והלה כופר נרא' דא"נ לישבע דלא נתקנ' שבועת היסת ע"ז מיהו בס' מיימוני ובס' המצות לא משמע הכי עכ"ל ולא ידעתי למה לא משמע הכי בס' מיימוני ובס' המצות ואי משום שכ' בריש הלכות טוען ונטען שהטוען לחבירו אתה ביישתני וזה אומר להד"ם אם הוא במקום שגובין קנס נשבע היסת כו' וה"נ אלו הוה אמת היו קונסין אותו י"ל דשאני התם דאלו היה האמת קונסין אותו ממון הקצוב בתורה משא"כ הכא תדע שהרי גם הטור ס"ס פ"ז כתב כהרמב"ם וסמ"ג ואפ"ה כתב שם לעיל מיניה דאם טוען אתה קללת אותי או הוצאת עלי ש"ר אין משביעים אותו רק מחרימים ע"ז שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו כו' (הג"ה עיין במהרש"ל פ' החובל באריכות מדינים אלו ועיין בתשובת ר"י מטראני מי"ד סי' ט"ז שכ' שכל מה שמדבר לחבירו בלשון צחות כגון שקורא לרבים בני יונים או אמר על אחד שבא לדור ממקום אחר ונעשה דיין הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגו' אע"ג דקרא קאי אעכו"ם לא מיקרי בושת וההיא איתתא דאמרה ורב כריסא וכו' אשה זו. פושעת היתה דה"ל ליתן בו סי' אחר וע"ש ראיה שלו:
(ח) הקור' לחבירו עבד עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"ח בשאלות השניות סי' ע"ז דף ק"ח אם קראו בן השפח' ונידהו ועיין עוד שם סי' קכ"ה דף קע"ד:
(יח) רקק: עיין בתשובת ר"י לבית לוי מדינים אלו וכ' הסמ"ע דחייב משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעי' שיעשה מעשה בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו.
(יט) מרדות: דעבר על לאו דלא תונו ומ"מ כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. שם.
(כ) לתרץ: וכתב עוד מהרי"ו שם וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים עכ"ל הד"מ וכתב עוד בשם נימוקי מהר"ם דאם ע"א מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה. שם.
(כא) עפר: עיין בתשובת ראנ"ח סי' צ' וצ"ג וקי"א.
(כב) חרם: אבל א"צ לישבע גם בביוש של שוכני עפר כן הוא שם עכ"ל הסמ"ע עיין במהרש"ל פ' החובל באריכות מדינים אלו ועיין בתשובת מהרי"ט מיורה דעה סי' ט"ז שכתב שכל מה שמדבר לחבירו בלשון צחות כגון שקורא לרבים בני יוונים או אמר על א' שבא לדור ממקום אחר ונעשה דיין הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגומר אע"ג דקרא קאי אעו"ג לא מקרי בושת וההיא איתתא דאמרה רבה כריסיה כו' אשה זו פושעת היתה דה"ל ליתן בו סימן אחר וע"ש ראיה שלו. הגה בש"ך.
(כג) עבד: עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ט"ז דף ק"ח אם קראו בן השפחה ונידהו וע"ש עוד בסי' קצ"ה דף קע"ד. שם.