סמ"ע על חושן משפט תכ

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט תכ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שנאמר פן יוסיף כו':    בסוף פ' כי תצא כתיב והי' אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף להכותו כו' והנה הטור והמחבר למדו הלאו מדכתיב פן יוסיף לרמוז למ"ש כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אבל ברמב"ם פ"ה דחובל למדו מדכתיב בהדיא בקרא לא יוסיף וכן פירש"י שם בפי' החומש ז"ל לא יוסיף מכאן אזהר' למכה את חבירו וניחא ליה להרמב"ם ללמדו מלא יוסיף שהוא לאו מפורש והטור והמחבר לא ניחא להו ללמדו מלא יוסיף משום דקאי אהכאת הרשע וי"ל דדוקא נקיט שם דנלקה כבר ל"ט מכות ויש סכנה בהוספ' לו עוד מכה א' משא"כ בהכאה לחבירו מכה א' מ"ה למדוה מיתורא דפן יוסיף ועמ"ש בפרישה עוד מזה:

בהכאת הרשע:    דשם בקרא ארשע קאי כנ"ל:

אף ע"פ שלא הכהו:    דכתיב רשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה:

דיש חרם קדמונים אדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כו':    הל' משמע דא"צ לנדותו עתה מחדש אלא מנודה ועומד זה המכה מהחרם שהחרימו ע"ז הקדמונים וקאמר דצריך להתיר עתה אותו חרם למי שעברו ונ"ל דה"ה ☜ היכן שנזכרו בדברי האחרונים שהקהלות החרימו ע"ז או שיש בו חרם ר"ג נמי פי' הכי שא"צ לנדותו עתה מחדש אלא שהוא מוחרם ועומד העובר על דברי תקנות ומדסתם מור"ם וכ' ז"ל וצריכין להתיר לו כו' משמע דר"ל כסתם התרת נדרים שהוא בג' וכמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' של"ד ולא כמו שעלה על דעת חכם א' לו' שכל מקום שנזכר בדברי האחרונים ז"ל שהקהלות החרימו ע"ז דאין לו התרה כ"א בק' אנשים מג' קהילות מג' מדינות שלא מצינו שהחמירו בזה כ"א בהרוצה לישא אשה על אשתו הראשונה משום צורך שהתירוהו עליו להנשא ודוקא אחר היתר גדול כזה אבל בשאר חרמות הקהלות או דר"ג לא מצינו זה ודו"ק:

סעיף ב

כיון שאין בו חיוב ממון:    אבל אם יש בו חיוב ממון נותן ממון ואין לוקין אותו אע"ג דאתרו ביה ולמדינן לה בגמ' מדכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו תו ל"ל אלא דבר שיש בו נתינה ומאי נינהו ממון. וממון ומלקות כחדא פשיטא דלא מענשין אותו דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה א' ולא ב' רשעות וע"ל ר"ס תכ"ד מ"ש עוד מזה:

עבד כנעני של חבירו:    והב"י תמה שם עליהן וכ' דאפי' עבד כנעני שלו נמי דינא הכי כיון דחייב במצות ומ"ה השמיטו ג"כ כאן בש"ע תיבת של חבירו ובדריש' כתבתי ליישב זה והוא דכיון דנתבאר דבמכ' שיש בה ש"פ משלמין ואין לוקין וחיוב תשלומין לא שייך במכה עבד שלו דמה שקנה עבד קנה רבו ומ"ה גם בהכא' דפחות מש"פ לא מצינו גבי אדונו שום חיוב דאם באנו לחייבו עליה מלקות יבא להכותו מתחל' מכה רבה שיהיה בו ש"פ כדי שיפטר בו מכל וכל ומ"ה סתם הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"ד ס"ג וכ' דהחובל בעבדו הכנעני פטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דהחובל דין י' ע"ש ודוחק לומר דאיירי דוקא בחבל' שיש בו ש"פ ומעלה ולא בפחות ממנו ועיין מ"ש בדריש' שם וכאן:

סעיף ג

חייב בחמש' דברים:    בגמרא ילפינן מקרא ועפ"ר:

סעיף ה

על ידו וצבתה:    מל' וצבתה בטנה דהיינו נפחה:

סעיף ז

הכהו במקום שאינו נראה ולא ראוהו שום אדם:    פי' תרתי בעינן שלא ראוהו בשעת הכאה וגם שתהא המכה עומדת במקום שלא תהיה נרא' לאחר זמן:

סעיף י

אלא ריפוי לבד:    כדי להחזירו למרא' עורו:

סעיף יא

הוה גרמא בניזקין דומה לזה:    כ' הטור והמחבר [והרב] לעיל בסי' שס"ג בסגירת בית חבירו ומעכבו מלדור בו ע"ש:

סעיף יב

אלא בשת:    דסופו לחזור השערות:

שהרי מצטער מן הסם:    שעושה בקעים בראשו מחמת חריפותו וצריך ריפוי לרפאותו ונזק אין לך נזק גדול מזה שלא יהיה לו שערות לעולם לחמם בהן ראשו גם בשת יש לו מזה הן בשעה שסכו כשאר מכה שיש לו בשת מה שרואין שהכהו וגם אח"כ במה שרואין שאין לו שערות ונעשה קרח:

ולנדנד ראשו:    בטור כתב שער ראשו ועפ"ר דהוכחתי דל"ד קאמר שער ראשו דהנדנוד בראשו בשעת ריקודו נעשה גם בלא שערות (דאל"כ גם בגילח לו שערות היה לו לחייבו ועוד דא"כ בכלל נזק יחשב וכיון דכבר שילם לו נזקי דמי שערות שלו בכללו הוא השבת דשערות) אלא שכל זמן שראשו עליו יכאב אינו יכול להתעסק במלאכת ריקוד ונדנוד ראשו והוא שבתו והאי שבת לאו בכל ענין מתחייב בו אא"כ מלאכתו הוא בכך וכן הוא לשון הטור ז"ל ושבת אם הוא יודע לרקד בו ע"ש:

סעיף יד

אלא צלקת:    פי' שחיתה המכה ובעור נשאר רושם המכה לעולם. והמ"מ כ' והב"י הביאו דצ"ע בחובל בבתו משמע דאינו חייב בזה כ"א בחבל בפניה דשם יש הקפדה ברושם וכאן סתם המחב' ובפריש' כתבתי שי"ל דדוקא בתו אינה מקפדת עם אביה בשאר מקומות משא"כ איש זה עם איש אחר ע"ש:

סעיף טו

כאלו הוא עבד נמכר בשוק:    רש"י ונ"י ר"פ החובל פירשו כאלו נמכר להיות עבד עבדי אבל הרא"ש כתב שם דשמינן ליה כמו עבד כנעני דנמכר לעבד לעולם כי גם חסרון אברו הוא לעולם משא"כ עבד עברי שאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחת וגם כבר כתבתי מזה בסי' א' ואפי' הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבתו זה משלם לו בכלל בושת שהיא משתלמת לפי המתבייש כדלקמן אבל לענין נזק הכל שווין:

שאינו מזיק לו כ"כ:    לשון הטור בשם הרא"ש ויראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קיטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קיטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש לפי שהעבד הנוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שעדיין הוא ראוי למלאכתו ראשונה ויותר יהיה עתה קבוע במלאכתו לא ישומו אותו כנוקב מרגליות דמסתברא (יעמוד) שלא יפסיד באומנתו לפי שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהי' כשאר כל אדם הנמסר לכל מיני תשמיש עכ"ל ולזה כוון מור"ם ז"ל בקיצור לשונו:

סעיף טז

אם גזר המלך לקטוע בסייף:    שהרי גם כאן גזר המלך הש"י שכאשר עשה וחתכו לחבירו בסייף כן יעשה לו אלא שלמדנו שעשייה זו היא נתינת ממון ומ"ה אף שישלם לו דמי נזק ידו עדיין עליו לשלם מה שציערו בקטיעת היד ומן הדין עליו לשלם לו דמי צער קטיעת סייף כמו שעשה אלא שמשום דמה שקיטע ידו דחבירו כבר נעשה ולקטוע ידו לכתחלה אין אדם לוקח דמים הרבה מ"ה אמרו חכמים לשער כמה היה כשהיה נותן לחתוך בסם למי שנגזר עליו חתיכת סייף דמדכתיב וביער בשדה אחר ואחז"ל שלא ישום הערוגה שהזיקה לבד אלא ישומו אגב כל השדה וכמ"ש לעיל סי' שצ"ד למדונו שהתורה חסה על המזיק להקל לו בשומא אשר"י:

אם היה גוזר המלך לכוות כו':    אבל אין שמין כמה אדם רוצה ליקח להכוות אותו בשפוד דאין אדם לוקח הרבה כדי להצטער בתחלה בכזה וכנ"ל

סעיף יז

כפעל בטל כו':    לשון הטור הוא מבוא' בדין זה יותר והנה אעתיקו נותן לו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל ממנו ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי מה שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבידה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ששכרה הרבה וצריכין ליתן לו הרבה שישב בטל ממנה (ודומה לזה כתב הטו' בפועל בטל בי"ד סי' שי"ב בדין ראית בכור במומו ע"ש והרמב"ם הוסיף בזה וכתב דאם הוא אדם שהבטלה קשה לו כאוכלסי דמחוזאי צריך ליתן לו כל שכרו ודומה לזה כתב הטור לעיל ס"ס של"ד ושל"ה ע"ש) ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל עדיין הוא ראוי לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כל ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין (ובסעיף שאחר זה יתבאר דנותנין לו מיד הריפוי והשבת דכל ימי חליו והוא לטובת המכה וכמו שיתבא' שם ומה"נ דקדק הרמב"ם וכ' כאן ז"ל ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו ר"ל נותן לו מיד בפעם א') וכן אם שיבר רגל א' עדיין הוא ראוי לשמר קישואין (וכן אם נחתך ידו ורגלו א') שבר שני רגליו אינו ראוי לשמו' קישואין (דשומר קישואים צריך לסבב הגנים ולילך בכל צד לשומרם) אבל ראוי לישב במקום א' לשמור הפתח וכן יתן לו כל ימי משך חליו (והמותר עולה לו בדמי נזקו שהוא בזה יותר גדול מאילו לא חיסר אלא רגל א' וכן בסימא עינו בסמוך והכלל כל שהשבת יותר מעט נזקו יותר גדול) סימא לו עינו א' עדיין הוא ראוי לו למלאכה ראשונה (פי' ונותן לו השבת כל ימי חליו מכאיבת עינו הא' כפועל בטל ממלאכתו הראשונה וכנ"ל) סימא ב' עיניו אז אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון ברחיים וכן יתן לו כל ימי חליו וכתב א"א הרא"ש ז"ל דכל זה הוא בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין השבת לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא (וז"ש מור"ם ודוקא בסתם כו') כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו או שיבר את רגלו לאחר שיתרפאו הוא ראוי למלאכתו וגם אם היה ניקב מרגליות ושיבר את רגלו לכשיתרפא ראוי הוא למלאכתו ולמה ישומו אותו בימי חליו כשומר קשואין עכ"ל הטור ובזה דברי המחב' מבוארין דמ"ש קיטע רגלו ר"ל שני רגליו ומ"ש סימא את עינו ר"ל ב' עיניו ודוק:

סעיף יח

ודבר זה תקנה הוא למזיק:    דאם היה צריך לתת לו שכר רפוי דבר יום ביומו שמא יתרשל המוכה ברפואתו באמרו דמי הרפואה הן על המכה אצערנו בזה כדי שיוציא הרבה דמים וזה שמסיק וכ' דאם היה מתגלגל וארך החולה אינו מוסיף לו כלום ואף דלפעמים יהיה להמכה בזה הפסד דאם הבריא מיד דאין פוחתין לו מהאומד כדמסיק זהו דבר שאינו שכיח שיבריא קודם זמן שאמדוהו לכך משא"כ בהמשך חליותו דאיכא למיחש כנ"ל ועוד כמה סבות וגרמות הן דימשך חליותו:

סעיף יט

הרי שלא פסק עמו וכו':    משמע דאפי' סתמא נמי כל שלא פסק ונתן דבר יום ביומו ועלתה בו צמחים חייב בריפוי ושבת הצמחים מ"ה דרך המכה לדרוש טובתו ולפסוק וכנ"ל ולא כע"ש דכ' ז"ל אמר המזיק ליתן דבר יום ביומו ועלה בו צמחים כו' דבלא אמירה כן נמי דינא הכי וק"ל.

שלא מחמת מכה:    בגמ' דף פ"ה ע"א פריך פשיטא ומשני קמ"ל דאפי' א"ל אל תאכל מיני מתיקה והוא אכלם ועלה בו צמחים כיון דעבר על דברי הרופא שלא מחמת מכה מיקרי והטו' והמחב' כתבו מתחלה שלא מחמת מכה ובכללא הוא זה דאכל מיני מתיקה ואח"כ כ' ג"כ עבר על דברי הרופא לרבות שאר כל דבר:

סעיף כא

אין שומעין לו:    בגמ' מפרש טעמא דאם אמר אני ארפאך יאמר לו דמית עלי כאריא ארבא ועל רופא אחר חנם יאמר רופא שאינו מקבל תשלומין אין מדקדק ברפואתו ובטו' כ' ה"ט בתרא גם אאם א"ל ואני ארפאך ע"ש:

סעיף כד

שזה שביישו הקל בשתו מרובה:    בפרישה כתבתי בשם רש"י והר"ן דבושת אדם בינוני מרובה משל אדם נכבד ומזולזל חוץ באונס ומפתה שבושת הקל מהמזולזל בושתו יותר:

סעיף כה

פטור מדיני אדם כו':    דכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו גרמא בעלמא מיקרי ומ"מ חייב בדיני שמים כיון שנחרש בסיבתו:

ותקע באזנו כו':    וכתב המרדכי פ' החובל דאף דלא תקע באזנו אלא הכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש חייב אם אחזו עכ"ל ד"מ כ"ד:

סעיף כו

נותן לו דמי כלו:    ל' הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל איבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט דצריך ליתן לו צער ריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אלא יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאן כולם כאחד ואין ביניהן אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' מועט כזה אין ביניהן כי גם לבסוף שמין כמה נפחת דמיו בשביל כל אבר ואבר בפני עצמו עכ"ל בקצת שינוי ל' לתוס' ביאור וז"ש מור"ם בהג"ה דנותן לו צער ריפוי ובשת באומדן הכל יחד שבהן יש נ"מ בין אומדנא יחד או כל א' וא' בפני עצמו משא"כ בנזק ושבת דאין ביניהן חילוק כלל.

אמדוהו לכל נזק ונזק כו':    איבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא ופסק הרמב"ם כפי שטתו בכל תיקו דממונא דאם לא תפס דהוה קולא לנתבע וחומרא לתובע ואינו משלם לו אלא דמי כולו ואם תפס דמי אומדן לכל אבר בפני עצמו מהני תפיסתו ע"ז כ' מור"ם דבסי' שפ"ח נתבאר די"ח וס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא ודע דהרא"ש והטור הן בעלי סברא זו שם בסי' שפ"ח ובשאר דינים המבוארים בטור סי' זה ואפ"ה סברי בדין זה דנותן לו דמי אומדן של כל מכה בפני עצמה ומטעם כיון דאין נ"מ כ"א דבר מועט בריפוי ובשת ובנזק ושבת אין נ"מ כלל לכן פסק דגובין נזק של כל אבר בפני עצמו כיון שכבר אמדוהו לכך:

ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין כו':    כן הוא גם לשון הרמב"ם בפ"ב דחובל וכ' עליו המ"מ שם ז"ל אם דעת הרב במ"ש דמי כל אבר ואבר כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון (ר"ל שכ' ברישא נותן לו דמי כולו) כדמי כולו השני שאלו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא טרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האברים ודמי כולו כמו שהיה בריא מפקינן מיניה עכ"ל ועד"ר מ"ש ביאור דבריו הללו והנלוה לו:

סעיף כז

אלא שביישו נותנין כו':    עפ"ר שם הוכחתי דלבשת של חבלה אין נותנין זמן כיון שלשאר דברים שגובין בחבלה אין נותנין זמן כיון דיש בהן חסרון ממון אגבן גובין ג"כ צער ובשת אע"ג דלית בהו חסרון ממון ודוקא בדבר שאין גובין עליה אלא דמי בשת לחוד הוא דנותנין זמן ונראה דה"ה צער כשהוא לחוד כגון בשפוד במקום שאין רואין כיון דלית ביה חסרון ממון נותנין לו זמן והא דכ' הטור והמחבר והרמב"ם דין זה בבשת לחוד ולא בצער משום דבמשנה וגמרא מעשה כך היה לפני רבי עקיבא באשה שפרע ראשה ונתביישה ועיין שם ובפרישה:

סעיף כח

כשם שאומדים למיתה כו':    דבמיתה כתי' בפרשת מסעי בהדיא אם באבן או באגרוף אשר ימות בו הכהו ופירשהו רז"ל שיעור שימות בו:

בצרור קטן כו':    בטור כ' עוד דאומדין ג"כ המקום אשר הכהו עליו מ"ש:

ה"ז פטור:    דאמרי' מזלו גרם:

אבל חייב בבשת:    עפ"ר שם הוכחתי דאפילו אם האבן קטן עשה חבלה גדולה ונתבייש בה אף דאינו חייב בשאר הדברים מכל מקום אבשת שנתבייש בה חייב וראיה לזה שהרי אפילו רקק בחבירו שהוא ענין קל חייבוהו עליו בשת ה"ה בבושת הבא לו מאבן קטן:

ישבע הנחבל ויטול:    כיון דאין דרך לעשות מכה כזה אא"כ היהבה כדי להזיק אוקמינן אחזקתו וק"ו הוא ממה שאמרו נחבל נשבע ונוטל אף אם אומר הנתבע לא אני חבלתי אלא חבל בעצמו כיון דאין דרך אדם לחבול בעצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס צ':

סעיף כט

הברזל אין לו אומד:    דבברזל לא כתיב אשר ימות בו:

שאינו מחודד:    נראה דאפילו אם הוא מחודד אלא שלא המית בחידודו אלא במשקלו פטור דזיל בתר טעמו:

סעיף לא

אחרים שחבלו בו חייבים:    פי' ול"ת כיון דזה עובר על דעת המקום במה שחבל בעצמו אף שאינו רשאי וגם אנו רואים שאינו מקפיד בצערו וחבלתו שהרי חובל בעצמו גם אחרים שחבלו בו יהיו פטורים קמ"ל ועפ"ר וע"ל סי' שפ"ב שכתב הטור דומה לזה בקוצץ נטיעתו של חבירו:

סעיף לב

אחזו ותקע לו באזנו חייב בתשלומין:    בכאן לא כתב כמה חייב כי סמך אמה שכתוב לפני זה בסכ"ח [בסכ"ה] וחזר וכתבו כאן כדי לכללו בין שאר דינים שחילק בכולן בין אחז בו ועשה מעשה בגופו דחייב ובין לא אחז בו דפטור בדיני אדם:

סעיף לד

המבייש את הערום:    כן הוא ל' הרמב"ם ובפרישה הוכחתי דמדכתב המבייש את הערום מוכח דס"ל כרש"י דאפי' ביישו בכל מיני ביוש שרקק בו או הכהו אפ"ה פטור מהבשת כיון דלאו בר בשת הוא במרחץ כיון שהולך ערום וכ"ש כשהולך ערום בלא מרחץ מה שא"כ כשאינו הולך ערום כל כך דאז בר בושת מיקרי וחייב עליו אפי' כשבא אחר והגביה בגדיו קצת יותר וכ"ש אם ביישו בענין אחר אבל ר"י כתב דגם כשהוא ערום או בבית המרחץ דאינו פטור כשמביישו בשאר ענינים אלא דכשהוא רוחץ במרחץ דאז הוא כבר ערום לגמרי לא שייך בו בשת דהפשטת בגדים אבל כשהוא הולך לרחוץ בנהר והגביה בגדיו ובא אחר והגביהן יותר או שנשבה בו רוח והגביהן ובא אחר והגביהן יותר בזה קאמר הברייתא דביישו ערום בבית המרחץ או כשהוא ערום דחייב ומהתימא על מור"ם שלא הביא דעת ר"י זו שסתר פירש"י שהוא כדברי הרמב"ם שכ' המחבר:

סעיף לה

ואם תפסו יורשיו כו':    איבעיא הוא בגמרא אם טעם דחייבתו התורה בשת הוא משום כיסופא דידיה והכא לא שייך כיון שמת ופטור או משום בשת דבני משפחתו חייבו התורה והרי הן בחיים וחייב ולא איפשטא וס"ל להרמב"ם דמהני תפיסה בספיקא דדינא:

וי"א שהוא פטור:    עפ"ר שכתבתי דאפילו הסוברים דמהני תפיסה לספיקא דדינא יש מהן דס"ל כאן פטור משום דס"ל דהא איבעיא נפשט' בגמ' דמשום כיסופ' דידיה הוא ע"ש מ"ש עוד בזה:

סעיף לו

ישן שבייש פטור:    דמוהחזיקה במבושיו ילפינן דבבשת בעינן דוקא שיבייש בכונה:

סעיף לז

השוטה פטור:    דלאו בר בשת הוא משא"כ בחרש ובגר ועבד דחייבים משום דבני מצות נינהו:

את הקטן:    שכשמכלימין אותו נכלם לשון הטור הוא זה וכאילו אמר אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו הוא פטור וכ"כ בהדיא בטור ע"ש בסכ"ט:

סעיף לח

רקק בחבירו חייב:    משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעינן דיעשה מעש' בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו:

שמנדין אותו:    שיש בוטה כמדקרות חרב ואין לך בשת גדולה יותר מהוצאת שם רע ודבה אשר"י וע"ל ס"ס א' וגם המחבר סתם וכתב שם כן בס"ו וכאן כתבו בשם י"א וכבר כתבתי כמה פעמים דאין הוכחה מלשון י"א דפלוגתא הוא אלא דבמקום שמצא שיחיד כ"כ ואינו מפורסם בשאר פוסקים רגיל לכתבו המחבר ומור"ם בלשון י"א:

דמכין אותו מכת מרדות:    דעבר על לאו דלא תונו אבל כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא:

איני מומר כו':    וכתב בהגמ"ר (דף נ"ג) אם קראו מומר אחר שעשה תשובה הרי עובר חרם ר"ג ואי לא ידע מן החרם אינו מקרי עבריין עכ"ל ודין איש שחרף אשה כ' בהגמ"ר דקידושין דיתענה בה"ב וישב יחף לפני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל וע"ל סי' תכ"א סי"ג מדין אשה שביזה לאחר:

י"א דיכול לתרץ כו':    וכ' מהרי"ו שם עוד וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים וכן אם קראו בן הזונה יכול לתרץ דיבוריה ור"ל בן פונדקת עכ"ל ד"מ שם. הג"ה וכ' עוד בשם נימוקי מהר"ם דכ' באם עד ח' מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצטרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה עכ"ה.

ויש חולקין:    ר"ל דלא יוכל לתרץ דיבוריה ושם כ' כן על א' שקראו כנען אבל כ' שם מהר"ם על אשה אחת שיצא עליה קול שזינתה בטבריה וצוח לה אחד טברי' טבריה לא מיקרי ביוש בפרהסי' כו'. ע"ש ד"מ:

ישלח שם שלוחו:    ומסיק שם דשלוחו יקח ב' מהעיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף:

אבל לא על ביושים אחרים:    ר"ל דשם נותנין חרם אחר עדות אבל גם בביוש של שוכני עפר א"צ לישבע ע"ז כן הוא שם ע"ש דמ"ש.

מלשין בן מלשין פטור:    דאמרינן בפרק ד' מיתות כמאן קרינן לרשיע בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שנא' ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת ע"ש:

הקורא לחבירו עבד כו':    וכ' מוהר"ם מריזבורק וז"ל האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל לוקה (ועמ"ש בהג"ה בסמ"ע בשם הרא"ש ואם קראו עובר על חרם מלשין או גנב הוי כקוראו רשע ויורד עמו לחייו ופי' ר"י דמותר להכותו דעובר על לאו דלא תונו אבל אם קראו טמא או כלב או שאר חירופין און בהן דין אלא צריך לפייס חבירו עכ"ל ד"מ שם וע"ל ר"ס תכ"א באחד הקובל על חבירו שהלשינו או גנב לו. (הג"ה וכ' בד"מ סל"ד ומהרי"ו סי' כ"ח פסק בא' שחבל בחבירו להלקותו בב"ה בין מנחה למעריב דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע וחייב מלקות וגם הוצרך לעשות מחילה וגם פסק ליתן לו זקוק כסף אם הוא עני ואם הוא עשיר יתנו לעומלי תורה כן פסק גדול א' על א' שתלש שערו של חבירו ופסק ליתן לו זקוק כסף אמנם אם יש מנהג בזו הכל לפי המנהג ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני הב"ד שחטא המחבל אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון כמו שנתבאר כו' עכ"ל ד"מ עכ"ה):

סעיף מא

הוא דמי כו':    ר"ל הריפוי והשבת הוא בכללו שאף אם יש מחמת אותו הכא' הוצא' ממון דריפוי או שבת א"צ לשלם לו יות' ובע"ש כ' שינוי לשון ז"ל ואמרו שיתן הצער והבושת והריפוי והשבת כו' דמשמע דתחלת תיקונו היה כ"כ בשביל הריפוי והשבת כו' וללא צורך כ"כ וגם אמירה זו לא מצינו שאמרו כן:

בין צריך לרפואה:    בס"ס זה כ' מור"ם דעת החולקים ע"ז ואומרים דדמים הללו אינן בשביל רפוי ושבת כי לא קצבו דמים קצובים כ"א הצער ובושת שהן בכל מכות שמכה אדם לחבירו ואם יש ריפוי ושבת משלם עוד נוסף על קצבה זו ולפי הענין ובהן לא יוכלו חז"ל ליתן בהן קצבה:

משלם ק' סלעים כו':    ובטור סל"ד מסיים כאן ז"ל או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים כו' וכתב בד"מ סל"ד בשם נימוקי מוהר"ם וז"ל המלעיג על דברי חכמים לוקה והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן פרע ראש האשה נותן ארבע מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה ד' מלקיות וע"ל סי' ב' מ"ש בשם מהרי"ו (ור"ל דשם כתב דכל מלקיות הוא ארבעים זוז) עכ"ל ד"מ ח':

סעיף מב

אלא שמינית כו':    ז"ל הטור והרמב"ם סלע מדינה יש בו חצי דינר כסף (שהוא שמינית שבסלע צורי שיש בו ד' דינרי כסף) וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב ק' סלעי' משלם י"ב סלעי' ומחצה כסף נקי עכ"ל ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל דיצא בשילום י"ב סלעי' והחצי כסף נקי לחוד שהרי כיון דחייבוהו לשלם בסלעים שבכל סלע יש בו ז' חלקים נחשת והחלק השמיני של כסף נהי דנסתלק ממנו בזה ידי שלום הכסף שבו עדיין לא נסתלק ממנו תשלומין הנחשת שבו וצ"ל דמ"ש דמשלם י"ב סלעי' ומחצה כו' צ"ל כשיבא לשלם לו בסלעי' דמדינה ירא' שלא יהא בהן פחות מי"ב סלעים ומחצה כסף והמותר יהיה נחשת ומשום דהמקומות והזמנים משתנים שפוחתין בסלע מדינה הכסף ומוסיפין במקומו נחשת מ"ה כתב שיעור הכסף שלא יפחות מזה ומה"נ נראה דסתם המחבר ולא כתב שיתן י"ב סלעים ומחצה כסף כי לא בא אלא ללמדינו כמה כסף יהיה בו והרמב"ם שכתבו בספ"ג דחובל מ"מ רמזו במה שהתחיל שם וכתב ז"ל כל אלו הסלעים הן מכסף א"י באותו זמן שהיה בכל סלע כו' חצי דינר כסף כו' הרי לשונו משמע שבא ללמדינו כמה היה הסלע באותו זמן דחכמי המשנ' שקבעו שיעורים הללו ומאותו שיעור נלמד לכל זמן וזמן ומקום ומקום לפי מה שהוא המטבע שם שלא יפחות הכסף ממנו וכנ"ל ועמ"ש בפריש' עוד מזה: