שולחן ערוך חושן משפט שפח ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · שפח · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא (ב' שותפים שהיה להן חוב ביחד ואנס שר לאחד לפטור החוב פטור דזה לא מקרי נתן ביד) (מרדכי פ' הגוזל בתרא). במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב כשלא הגיע הממון לרשות האנס אבל אנס שאנס את ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו (דהיינו שיוכל לשלוט עליו וליטלו. המגיד פ"ח דחובל) ואנס את ישראל עד שהוליכו למקום אחר ואפי' הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאלו נשרף:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אע"ג שהמלך אנסו להביא:    ול"ד למ"ש בגמרא וכתבו הטור והמחבר בסי' רצ"ב ס"ח דהמפקיד אצל חבירו ממון אוכלים ואינו אמוד הנפקד ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו דכיון דאינו אמוד חזקה דלא באו אלא בשביל הפקדון ופטור וכ"ש כאן דאנסוהו בהדיא ליתן לו ממון חבירו דשאני התם כיון דאינו אמוד מסתמא אונס' דמתיליד לי' לא הוי אלא בשביל הפקדון ואם לא הי' הפקדון אצלו לא הוו אתו עליה אבל כאן שמאנסין אותו שיביא ממון ראובן מבית ראובן ריע מזלו גרם לו זה דאל"כ איך באים אצלו שיתן לו מעות ראובן שאינו בידו ולהכי נסתחפה שדהו וחייב אפי' אנסוהו גם על ההבאה כ"כ ר"ן אבל הראב"ד השיג על הרמב"ם גם בזה וכ' דאף שנשא ונתן ביד מ"מ כיון שאנסוהו על ההבא' אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והואיל ויחדו לו בפירוש אינו מחוייב שימות בשביל ממון חבירו וממילא ג"כ נפטר מהתשלומין דאח"כ ע"ש שכ"כ בשם גאון ועיין בנ"י בהגוזל בתרא מ"ש בדין זה וד"מ הביאו ועד"ר:

דזה לא מיקרי נתן ביד:    פי' אלא גרמא בעלמ' מ"מ מסיק שם דאי עשה כן מדעתו בלא אונס חייב:

שכיון שעמד האנס כו':    לשון הטור שעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס וגם לא עשה מעשה ועל מה שנטלו ונתנו לו אח"כ פטור דכיון שראוהו האנס ויכול ליטלו חשיב כאלו נטלו ועד"ר מ"ש בד"ה ואפי' בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל: הג"ה וכתב מהר"מ מריזיבורק ראובן לקח חפץ א' משמעון למוכרו לשר ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבד השר ואח"כ לקח השר החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דהיה לו לחזו' בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאמר לא כוונתי להזיקך עכ"ל ד"מ ס"ס זה:

ש"ך - שפתי כהן

(כד) נשא כו'. חייב לשלם מ"מ כו' והראב"ד השיג על זה וז"ל ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכבר הרחבנו בדברים אלו בפי' ב"ק עכ"ל והרב המגיד כ' שראיות הרי"ף נכונות ביותר ושכן העלה הרשב"א ז"ל ובאמת הרי"ף האריך בראיות וגם הבעל המאור הודה לו וגם הרמב"ן בס' המלחמות האריך עוד בראיות להרי"ף וכן דעת הרא"ה והרא"ש והסמ"ג והמרדכי והטור והמחבר ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' מ"ז וכ"כ הב"ח אבל בספרי הארכתי בזה ודחיתי כל ראיות הרי"ף ובעל המאור והרמב"ן והעליתי דדוקא אם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד דזה מיקרי מציל עצמו בממון חברו ודמי לנרדף ששבר הכלים לעיל סי' ש"פ ס"ג משא"כ הכא שאנסוהו להביא ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחלה על אותו הפלוני ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חברו אלא שמוכרח לעשות כמו שאומר לו האנס ואם לא יעשה כן נמצא יציל הוא ממון חברו בנפשו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ובההוא עובדא דאמטי ודרי בהדן לא אנסוהו אחר כך רק מתחלה אנסוהו להראות ואח"כ אמרו לו כן ודוק ותשכח שבזה נדחין כל דברי הרי"ף והרמב"ן ועיין בבעל העיטור דף מ"ח ע"ב וב"י ודוק והך דפקיע זה או עמיר זה מה שתי' הבעל לחם משנה בו אינו נכון כלל וגם נראה דאשתמיטתיה דברי בעל העיטו' והנ"י ע"ש וגם מה שתי' הבעל העיטור בזה דהתם ליכא אונס' כיון דקאי בתרי עברי דנהרי ומצי לאשתמוטי מיני' ואחריו נמשכו הב"י והש"ג והמעד"מ בתירץ זה ואינו מחוור בעיני דא"כ המקש' הי' סבור דאיכא אונסא ועיקר התירוץ דמשני דליכא אונסא הוא חסר מן הספ' וגם קמשני לישנא אריכא דלא צריך והל"ל בקצור הב"ע דליכא אונסא ועוד דאם איתא דהמקשן היה סבור דפקיע או עמיר מיירי בדאונסיה א"כ אמאי פריך אטעמא דקלייה בלאו הכי ה"ל לאקשויי לגופא דברייתא אמאי חייב הלא אנסוהו על ממון פלוני פטור דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל באמת נלפע"ד שלחנם דחקו בעל העיטו' והנמשכים אחריו בזה אלא נרא' דבין להמקשן ובין להתרצן מיירי בשאין האנס מאנסו אלא שא"ל האנס והיינו דקתני אמר לו אנס הושיט לי פקיע זה ולא קתני אנסו להושיט לו פקיע זה ופריך דלדידך דאמרת קלייה ולאו כלום עבד א"כ ה"נ באמר לו הושיט לי ואע"ג דאינו מאנסו כלל נימא כיון דקלייה לאו כלום עבד ומשני דקאי בתרי עברא דנהרא רלא מצי אנס למשקליה וכמו שפירש"י ומיירי כפשוטו דאף דקאי בתרי עברי דנהרי מצי למאנס ליה אלא דאינו מאנסו ואשמועי' ברייתא בין להמקשן בין להתרצן דאע"ג דאנס הוא לא אמרינן דאמירת אנס אונס הוא אלא כל כמה דלא מאנס ליה בהדיא דהיינו שאומר לו אם לא תושיט לי אהרגך רק א"ל הושיט לי חייב כן נ"ל ברור:

מ"מ אם אנסוהו בפי' להביא לו ממון פלו' והביא לו ביד פטור וכן דעת רב האי גאון ור"ח גאון ופשיטא דאין לחלוק על דברי הגאונים אם לא בראייה ברורה מן הש"ס וכ"ש כאן שנראה כדבריהם וכן דעת ה"ר אפרים ובע"ה וגם הנ"י כת' שדברי הראב"ד נ"ל נכון מאד וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תתק"פ (ואף שבמ"ש בתשו' רשב"א שם שהסוגיא מיירי באונס ממון אין נ"ל כן מ"מ במה דס"ל כהראב"ד לדינא נראה כן וע"ש) וגם הירושלמי ס"פ החובל אע"פ שדחקו הרמב"ן בספר המלחמות והרא"ש מפרשו בדרכים אחרים מ"מ נ"ל עיקר דירוש' מיירי כפשוטו דאם אנסוהו להביא ממון פלו' פטור וכר"ח גאון וגם מצאתי בביאורי מהר"א שטיין על הסמ"ג דף קמ"ח ע"ב וז"ל ובאבי"ה סי' אלף ומ' הביא דברי האלפס עם כל ראיות שלו ושם מביא דברי רבי שב"ט שסותר ראיות של הרב אלפס וגם מביא שם הירושלמי ופי' ר"ח שהכל חולקין על האלפסי והאריך מאד וקצרתי עכ"ל וכן ראיתי בפסקי מהר"מ רקנטי סי' תע"ג שכ"כ בשם ראבי"ה ובשם רשב"ט וגם בתשובת מהרשד"ם סנ"ה כ' כיון דדבר זה פלוגתא דרבוותא היא קמאי ובתראי לא מפקינן ממונא ע"ש וגם בש"ג פ' הגוזל בתרא משמע דספיקא דרבוותא הוי ע"ש ולדידי לאו ספיקא הוא אלא העיקר כהפוטרין וכמ"ש בספרי (עיין בתשובת הר"ב סי"א דף כ"ג ע"ב):


(כה) דזה לא מיקרי נשא ונתן ביד. ונראה דאם הי' להם משכון בשותפות על החוב ונתנו להשר דזה מיקרי נשא ונתן ביד וכן מוכח בתשו' מהר"מ שבמרדכי שם שכ' וז"ל ואי עביד הכי מדעתיה בלא אונס חייב כמו שורף שטרותיו של חברו אבל באונס פטור ואע"ג דאמרי' פ' א' דיני ממונות כיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי הא אתותב עכ"ל בפ' א' דיני ממונות שם (בדף ל"ג ע"ג) בתר דאתותב קמתרץ רבי' דמיירי בשנשא ונתן ביד והא דזיכה את החייב מיירי כגון שהיה לו בידו משכון ונטלו ממנו דה"ל נשא ונתן ביד ע"ש:



באר היטב

(יט) חייב:    עיין בסמ"ע שהבי' דברי הראב"ד שהשיג על דין זה וגם הש"ך הביאו והסכים לזה והעלה דדוק' אם אנסוהו על ממון סתם או אף שאנסוהו להבי' חייב כשנשא ונתן ביד דזה מקרי מציל עצמו בממון חבירו ודמי לנרדף ששבר הכלים כמ"ש בסי' ש"פ ס"ג משא"כ אם אנסוהו להבי' ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחל' על אותו פלוני ואין זה נקר' מציל עצמו כו' אלא שמוכרח לעשות כמו שא"ל האנס ואם לא יעשה כן נמצ' מציל הוא ממון חבירו בנפשו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וע"ש שמבי' כמה פוסקים גדולי הראשונים שס"ל כן וסיים וכת' ז"ל וגם בתשובת רשד"ם סי' נ"ה כת' כיון דדבר זה פלוגת' דרבוות' הוא קמאי ובתראי לא מפקינן ממונ' וע"ש וגם בש"ג פרק הגוזל בתרא משמע דספיק' דרבוות' היא ע"ש ולדידי לאו ספיק' היא אלא העיקר כהפוטרין עיין בתשובת הרמ"א סי' י"א עכ"ל.


(כ) ביד:    ונרא' דאם הי' להם משכון בשותפות על החוב ונתנו להאנס מקרי נתן ביד וכן מוכח בתשובת מהר"מ שבמרדכי שכת' ואי עביד הכי מדעתיה בלא אונס חייב כמו שורף שטרות כו' אבל באונס פטור ואע"ג דאמרינן פרק אד"מ (דף ל"ג) כיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא כו' הא איתותב עכ"ל ושם ע"כ בתר דאיתותב קמתרץ רבינא דהא דזיכה את החייב מיירי כגון שהי' לו בידו משכון ונטלו ממנו דה"ל נשא ונתן ביד ע"ש. ש"ך.


(כא) בצד:    ראובן לקח חפץ אחד משמעון למכרו לשר ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבד השר ואח"ז לקח השר החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דה"ל לחזור בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאמר לא כונתי להזיקך עכ"ל מהר"ם מירזיבורג הביאו הד"מ סו"ס זה. סמ"ע.



קצות החושן

(ג) דזה לא מיקרי נשא ונתן ביד. וכת' הש"ך ז"ל דאם היה להם משכון ביחד על החוב ונתנו להשר דזה מיקרי נשא ונתן ביד וכן מוכח בתשובת מוהר"ם שבמרדכי שכת' ז"ל ואי עביד הכי מדעתיה בלא אונס חייב כמו שורף שטרותיו אבל באונס פטור ואע"ג דאמרי' פאד"מ כיון דאמר ליה פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי הא אתותב עכ"ל ובפרק אד"מ דף ל"ג שם בתר דאיתותב מתרץ דמיירי כשנשא ונתן ביד והא דזיכה את החייב מיירי כגון שהיה לו משכון ונטלו ממנו דה"ל נשא ונתן ביד עכ"ל. ולענ"ד נראה דאפי' במשכון נמי לא הוי מזיק ממש אלא משום דינא דגרמי כיון דגוף המשכון אינו אלא כמו מזיק שיעבודו וכמו בשחטו תם כיון דיוכל לסלוקי בזוזי ה"ל מזיק שעבודו ואינו חייב אלא משום דד"ג וא"כ באונס פטור ואין לחלק במשכון משום דבע"ח קונה משכון כיון דישראל מכותי לא קנה משכון ועוד אפי' בישראל מישראל נמי אכתי אינו אלא שעבוד כיון דיכול לסלוקי בזוזי וכן משמע בתשו' מיימוני לס' נזיקין סי' י"א וז"ל השיב ר"ת סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידו אותו לכותי א' לשומרו ובא לוי ואמר לכותי שישאיל לו הסוס ולא רצה עד שיאמר לו שמעון להשאיל לו והוליכו לוי ונגזל ממנו נראין הדברים ששמעון הזיק שעבודו של ראובן וכרב נחמן וכרשב"ג דהמזיק שעבודו של חבירו חייב וגם אם היה רוצה ראובן היה חוזר על לוי רצה מזה גובה ורצה מזה גובה עכ"ל. והרי להדיא דלא אתי עלה בהיזק משכון אלא מדרב נחמן ודרשב"ג ואינו אלא מחמת מזיק שעבודו וכיון דאינו אלא מחמת מזיק שעבודו אכתי אינו אלא גרמי ופטור באונס והא דאמרי' פ' אד"מ שהיה לו משכון דה"ל כנו"נ בידו ומשמע שם דחייב אפי' למאן דלא דדד"ג כבר ביארנו הדבר היטב בסי' כ"ה סק"ח ע"ש וז"ב:


(ד) לא מיקרי נו"נ ביד. ונראה דאפי' לדעת תוס' פרק הגוזל דף צ"ח דזיכה את החייב כיון דקם דינא בדבורו ה"ל מזיק ממש והא דמוקי זיכה את החייב בהיה לו משכון אינו אלא אגב גררא ע"ש אפ"ה כאן פטור דלא הוי מזיק בדיבור אלא היכא שדיבורו עושה מעשה ממש וכהאי דשיקול הדעת דקם דינא ועל ידי דיבורו קם דינא ממש והוי זיכה את החייב אבל הכא אע"ג שמחל לא נפטר מחובו דשותף שמחל לא נמחל חלק חבירו ואין לו כח למחול חלק שותפו ועוד דה"ל תלוהו ויהיב והכא ע"י אונס הוי וכיון שבאמת החוב לא נמחל על ידו אלא שהלוה אינו רוצה לשלם עבור זה א"כ לא הוי אלא גורם ועמ"ש בסי' כ"ה סק"א:





▲ חזור לראש