שולחן ערוך חושן משפט רצא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רצא · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו ואפי' לא קיבל בפי' אלא שאמר לו הנח לפני הוא שומר חנם אבל אם אמר לו הנח לפניך או הנח סתם (או שאמר לו הרי הבית לפניך) (רמב"ם פ"ב מה' שכירות וטור) אפי' שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו ומ"מ מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו הולך עמך אלו המנעלים ואמר לו הניחם כאן על החמור והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים הוי שומר חנם והו"ל פושע וחייב לשלם:

הגה: דלא אמרי' דאם אמר הנח סתם לא הוי שומר חנם אלא במקום המשתמר אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה (טור בשם תשובת הרא"ש) ויש חולקין וסבירא להו דאפי' במקום שאינו משתמר לא הוי שומר חנם עד שיאמר הנח לפני (מרדכי פרק האומנין ודעת עצמו מגמרא דפרק האומנין אליבא דחכמים):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כסף או כלים או בהמה כו':    האריך בל' משום דבפרש' ראשונה דאיירי בש"ח כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו' ובפרשה שנייה שם איירי בש"ש כתיב שור או חמור או שה וקמ"ל דה"ה איפכא אלא אורחא דמילתא כתב קרא דבהמה יש טירחא בשמירתה אין מדרך בני אדם לשומרה בחנם משא"כ כסף או כלים דמניחין אותו במקום משומר בלא טירחא דרך לשומרן בחנם וגם יש בו צד רבותא דאע"ג דבקל היה יכול לשומרם דלא יגנבו אפ"ה פטור אבל לדינא אין חילוק וכל זה כתוב בטור בהדיא ע"ש ובפרישה ודוק:

הנח לפניך או הנח סתם:    אפי' ש"ח לא הוי מפ"ר שם כתבתי והוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דאתא להו מחמת שומר ובהמותיו חייב בא"ל הנח התם ומיהו היינו דוק' לר"י והרא"ש והטור דפוסקי' כרבנן אבל להרי"ף דפוסק כרבי אינו חייב כלל וכ"פ המחבר בסמוך ס"ג וכמ"ש שם:

אבל בדרך כו':    עיין פרישה ודרישה שם הוכחתי דאפי' א"ל בשוק הנח סתם דלא ה"ל דין ש"ח דאיכא למימר דכוונתו היה הנח ונטור לך ודוקא כשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה דבזה ודאי כשא"ל הנח זה על החמור דעתו היה לשומרם דאל"כ מי ישמרם כיון דבעל המנעלי' ישאר פה ומ"ש מור"ם דיש חולקין (גם בע"ש נמשך אחריו) גם בד"מ כ"כ והאריך ע"ש ושם כתבתי דלא מצאתי חולק בזה בנתנה לו להוליכו בדרך והמפקיד ישאר פה כ"א בא"ל הנח סתם בשוק ונשארים שניהם כאן ומטעם שכתבתי ואף שבתשו' הרא"ש (ובטור הביאו) כתבגם כן בלשון זה דכתב מור"ם והוא דלא אמרו כן אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו' הוכחתי בדריש' דלא אתי לדקדק ולומר דוקא בבית הנפקד ומשום שהוא מקום המשתמר ולאפוקי בא"ל כן בשוק שאדרבה בשוק במקום ששניהן שם סברא טפי דאפילו ש"ח לא הוי אלא בא למעט באמר ליה הניחם על החמור והוליכם בדרך דאע"פ שהוא ג"כ רשותו ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתי ליה מעלמא אפי' לחכמי' וה"א דגם בזה דהניחם על החמור יהיה פטור קמ"ל ע"ש ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

(ד) אלא שאמר הנח לפני הוא ש"ח ואם קבל שכר הוי ש"ש בלשון זה שאמר הנח לפני כן משמע בש"ס פ' האומנין (דף פ"א ע"ב) וכן הוא בתוס' פ' השואל דף צ"ט סוף ע"א ובהרא"ש שם ולדברי הסברא האחרונה דלקמן ס"ה כתב המ"מ בשם הרשב"א וראב"ד דכאן הניח לפניו בסמטא ובתוך ד' אמותיו וכ"כ הנ"י בשמם והא דלא פירשו כפשוטו דאיירי כאן בחצרו של שומר משום דבש"ס פרק האומנין משמע דאיירי בשוק ע"כ פירשו דשוק ר"ל סימטא עוד כתבו המ"מ ונ"י שם דמיירי בבהמה וא"ל הכישה במקל והיא תבוא כו' ותירוץ זה אינו אליבא דהילכתא כדלקמן סי' ש"ם ס"ז ועמ"ש שם ע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז ר"ס צ"ו:


(ה) הנח לפניך או הנח סתם הנח סתם בעי' דלא איפשטא כ' הסמ"ע עפ"ר שם הוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוק' בהיזק דאתי להו מעלמא כו' עכ"ל ר"ל הא דהשוום יחד אף בחצר היינו דוקא בהיזק דעלמא אבל בשוק י"ל דאין חילוק ולרבנן אפי בהיזק דמיני' פטור ולר' אפי' בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש"ס פרק האומנין (דף פ"א ע"ב) ע"ש:


(ו) הרי הבית לפניך ואע"פ שקבל ממנו שכירות מ"מ הא ביתא קמך אמר ליה. בדק הבית בשם הריטב"א ור"ל אף על גב שקבל שכר שמירה כשישמור מכל מקום כיון דא"ל הא ביתא קמך לא קיבל השמירה ולא הוי אפילו ש"ח והכי מוכח בש"ס ע"ש עיין בתשובת מהרא"ן ששון סימן קמ"ד ובתשובת ר"ל ן' חביב סימן צ"ד:


(ז) אבל בדרך כו'. כ"כ בד"מ בשם רי"ו ונ"י וש"ס פ' האומנין וע' בסמ"ע ס"ק ה' ומש"ש עפ"ר ודרישה הוכחתי דאפי' בשוק כו' וכן הוא בש"ס פרק האומנין:



באר היטב

(ג) הנח:    ואם קבל שכר הוי ש"ש בלשון זה כן משמע בש"ס ב"מ דף פ"א ע"ב וכן הוא בתוספות דף צ"ט סוף ע"א שם ובהרא"ש שם ולסברא אחרונה דבס"ה כת' המ"מ בשם הרשב"א והראב"ד דכאן הניחו לפניו בסמטא ובתוך ד' אמותיו וכ"פ הנ"י בשמם והא דלא פירשו דאיירי בחצירו של שומר משום דבש"ס שם משמע דאיירי בשוק ע"כ פי' דשוק ר"ל סימטא עוד כתבו המ"מ והנ"י שם דאיירי בבהמה ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא כו' ותירוץ זה אינו אליבא דהלכתא כמ"ש בסי' ש"ס ס"ז ועמ"ש שם ועיין בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז ריש סימן (צ"ו) [צ"ה]. שם.


(ד) או:    הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דמחמת שומר ובהמותיו חייב בא"ל הנח סתם לר"י והרא"ש והטור דפוסקים כרבנן אבל להרי"ף דפוסק כר' אינו חייב כלל וכ"כ המחבר ס"ג עכ"ל הסמ"ע ור"ל הא דהשוום יחד בחצר היינו דוקא כו' אבל בשוק י"ל דאין חילוק ולרבנן אפי' בהיזק דמיניה פטור ולר' אפי' בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש"ס ב"מ שם ע"ב. שם.


(ה) לפניך:    ואע"פ שקבל ממנו שכירות מ"מ הא ביתא קמך א"ל. כ"כ בבד"ה בשם הריטב"א ור"ל אע"פ שקבל שכר שמירה כשישמור מ"מ כיון דא"ל הא ביתא קמך לא קבל השמירה ולא הוי אפי' ש"ח והכי מוכח בש"ס ע"ש עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ד ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' צ"ד. שם.


(ו) בדרך:    ז"ל הסמ"ע עפ"ר ודרישה שם הוכחתי דאפי' אמר ליה בשוק הנח סתם דלא ה"ל דין ש"ח כו' ע"ש וכת' הש"ך דכן הוא בש"ס פרק האומנין.



קצות החושן

(ב) אבל אם אמר לו הנח לפניך. ומשום דלא קיבל עליו שמירה אפי' ש"ח לא הוי ומש"ה פטור נמי מדין שבועה דלא רמי רחמנ' שבועה אלא בשומרין וזה אינו שומר ומיהו כת' הרמב"ם פ"ב משכירות ז"ל טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך כו' נשבע היסת כו' וכולל בשבועתו שלא שלח בהן יד וכו' וכתבו בש"ע סי' רצ"ו סעיף ז' ומשמע דבשליחות יד חייב אפי' באומר הנח לפניך כ"כ בסמ"ע סי' רצ"ו שם דאם שלח בה יד חייב באונסין. אמנם דכל שאומר הנח לפניך ושלח בה יד אינו חייב אלא מדין גנב וגזלן וכמו שאר כל אדם אבל שליחות יד דחדית רחמנ' לחייב בשומרין הוא ענין אחר ומזה פטור כל שאומר הנח לפניך. ומבואר בשטה מקובצת ע"פ המפקיד בסוגי' דשליחות יד וז"ל וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין אינש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו וכדקאמר קרא גבי שומרין אם לא שלח ידו והנוטל לגזול על דעת ליטלה כולה או ליטלה מקצתה או שיחסרנה ולא ישלם לבעליו והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן אע"פ שלא חסר והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת ע"ד לשלם לבעלים עכ"ל. וע"ש עוד נ"מ בין שליחות יד דשומרין לגנב וגזלן וא"כ כל שאומר הנח לפניך אינו שומר ואינו חייב אלא מתורת גנב וגזלן והיינו שלא ע"מ לשלם אבל על מנת לשלם דפטור מאונסין לפמ"ש בשטה ואינו אלא מתורת שליחות יד דשומרין זה שאומר הנח לפניך פטור וא"כ זה שכת' הרמב"ם וש"ע סי' רצ"ו וכולל בשבועתו שלא שלח בה יד דמשמע דמיירי משליחות יד דשמו מוכיח עליו בדיני שומרין הוא לאו דוקא דכיון דאילו שומר לא הוי אלא כשאר אינש דעלמ' וא"כ אינו אלא שולח יד דחייב עליו כל אדם וכן הא דחדית רחמנא בשומרין לחייב משום שולח יד ע"י שלוחו מדכתי' על כל דבר פשע זה שאומר הנח לפניך דאינו שומר דאינו חייב אלא מדין גנב וגזלן פטור ע"י שליח:


(ג) או שאמר לו הרי הבית לפניך. כת' מוהרי"ט חלק ח"מ סי' קט"ז בראובן שאמר לשמעון הולך פקדון זה לפ' א"ל איני מוליכו כי מתיירא אני פן יאבד בדרך וה"ז מחלוקת ע"כ אינו נוטלו מידך אם רצונך שאוליכהו דרך חסד השליכהו ארצה ואקימהו מן הארץ ויחשב אצלי כמציאה כי מקרי הדרכים רבים וישליכהו ארצה ויקימהו כו' ע"ש תשוב' כו' ז"ל אמנם בנ"ד לא התנה בהדיא שלא יתחייב באחריות אלא שאמר שישליכהו ארצה ואפי' אם נאמר שלשון זה הוי כאומר הנח לפניך או כאומר הא ביתא קמך זהו כשמניח הפקדון על דעת שנשאר שם ומעולם לא נעשה שומר עליו אבל בדבר שנמסר ע"ד להוליכו בידו לעיר אחרת ודאי בהאי שעתא דאגבהה דין שומר יש לו וכו' מכל מקום כיון שסוף סוף נעשה שומר עליהם שהוא יוליכם שם דין שומר יש לו דלא גרע משומר אבידה וכו' שהרי כת' הרא"ש בתשובה הביאו בטור בראובן שאמר לשמעון הולך לו עמך אלה המנעלים וא"ל הוליכהו על החמור ונאבדו המנעלים והשיב מה שאמרו הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי זהו בבית הנפקד שהוא במקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו פשיטא שקיבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו עכ"ל. והנה הרא"ש ז"ל פסיקא ליה מלתא ואני לומדה מדין אבידה דפ' הגוזל כדפירשנו ומה שאמר כאן השליכהו ארצה ויחשב אצלי כמציא' ואע"ג דמציא' חמירה טפי דחשיב ש"ש עליו משום פרוטה דרב יוסף כו' ולא אמר כן אלא לענין ששנינו בנזקין המוצא מציאה לא ישבע כו' אף כאן מה שאמר יחשב אצלי כאבידה שלא ישבע עליה קאמר וראיתי שנהגו רוב העולם מקבלי פקדונות שמונעים מלקבל הפקדון מיד המפקיד ואומרים השליכהו ארצה כדי להפטר ויצא להם ממה שאמרו הנח לפני או ביתא קמך דפטור ומסרכי ממילתא למילתא שעושין כן אף בפקדונות הנתונות להם להוליכם אל ארץ אחרת שסופן להיות שומרין עליה כדכת' הרא"ש ז"ל ול"מ מה שאומר הנח לפניך דסוף סוף חייב בשמירתה כדין אבידה ומצווה עלי' כדכתי' לכל אבידת אחיך והו"ל ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ומ"מ אהני להו דבהאי מעשה שעושין מגלי דעתייהו דלא בעי להתחייב שבועה וכו' ע"ש. ותמהני במה שדורש לשון הדיוט שהכוונה הי' לענין מוצא מציאה לא ישבע מה שלא נעלם כי לא זו הי' הכוונה אלא לפטור עצמם מאחריות לגמרי ותנאי זה ודאי מהני לכ"ע דאפי' לפי דעת הרא"ש דהאי ביתא קמך ל"מ במוליך למקום אחר היינו מטעמא שכת' הרא"ש דודאי קיבל עליו השמירה שאם לא ישמרם ודאי יאבדו והיינו בסתמ' שהכוונה הי' שהדבר ההוא יהיה שמור וא"כ אמרינן דבבית המשתמר הא ביתא קמך היינו שישמור המפקיד עצמו אבל במקום שאינו משתמר ודאי צריך הי' שמיר' וא"כ מסתמא רוצה שישמרנו בעצמו אבל בנדון זה שמוליכי הפקדון צווחי ככרוכי' ואין רוצין לקבלן בשמיר' היכי בע"כ יהיו שומרין. וגם מ"ש מוהרי"ט על דברי הרא"ש ואני לומד' מדין אבידה לענ"ד אין זה ענין לאבידה דודאי אם לא הי' הכוונה לשמירה אין בזה משום שומר אביד' כיון דאביד' מדעת הוא ותמה אני לדברי מוהרי"ט א"כ מי שנוסע למרחקים דרך מקום אחריות ישליך את פקדונו על עגל' שלו והוא בע"כ יהי' שומר אבידה אלא ודאי לא מצי המפקיד לעשות מנכסיו דין אבידה ולחייב את חבירו שישמרנו בע"כ ואפי' נימא דאין זה אבידה מדעת אפ"ה כל שהתנ' חבירו בתחלתו שאינו רוצ' להוליכו ולשומרו עד שיפטרנו מדין שמירה ודאי פשוט הדבר שאינו שומר בע"כ ואפי' הולך לאבוד כיון שידעו הבעלים שהוא מקום אחריות ואדעת' דהכי קיבלו וא"כ נראה פשוט דהכוונ' במה שאמרו מוליכי הפקדון השליכהו ארצ' הכוונ' לפטור עצמם ולפי שסוברין שיתחייבו בע"כ לכך עושין תחבולה זו לו' השליכהו ארצ' וכו' ועכ"פ נראה מחשבתם שאין רוצים בשמיר' וא"כ ודאי פטורים מכל אחריות וז"ב:





▲ חזור לראש