הגהות רבי עקיבא איגר/חושן משפט/סימן רצא

סימן רצא

[שו"ע] שומר חנם. נ"ב מי שהיה לו משכון מנכרי והפקידו לאחר ונאבד בפשיעה י"ל דא"צ לשלם לו רק הפסד הקרן. ולא הפסד הריבית אף מה שעלה כבר אף דהמשכן שוה בשכפי דמי הקרן והריבית. עיין שו"ת מהר"ם פדאווע סי' נ"ט:

[שו"ע] שומר חנם הוא שהפקיד. נ"ב ראובן זיכה במתנה חפץ לשמעון ע"י אחר. ונשאר החפץ ביד ראובן הנותן. עיין בלשון הראב"ד שהביא הטור בסי' ס'. ועיין במחנה אפרים בהל' שומרי' סי' ט"ו:

[שו"ע] או הנח סתם. נ"ב ואם נתן בידו סתם. י"ל דהוי שומר תשו' מבי"ט ח"א סי' רצ"א ועיין בתשו' קול בן לוי סי' כ' דף מ"ז ע"ב:

[הגה] הרי הבית. נ"ב בב"י סי' קצ"ה כתב בשם רי"ו נ"ט ח"ד מי שקנה בענין שאין אחד מהם יכול לחזור ונשאר ברשות מוכר. ויש מהגדולים שכתבו דהמוכר עליו כש"ח ויש שכתבו דאפילו ש"ח לא הוי. דהוי כמו הא בית' קמך וכן נראה עיקר ועיין סמ"ע סי' ס"ו:

[שו"ע] ונאבדו המנעלים. ג"כ אפשר לומר דהרא"ש כ"כ לשיטתו דס"ל דלא בעי' קנין לחיוב שמירה אבל לדעת הרמב"ם והנ"י. וזה דעת הי"א בסעיף ה' שאינו חייב עד שימשוך י"ל דהכא לא נתחייב דמדין משיכה הוי ספק אם משיכת הבהמה הוי משיכה לכלים שעליה עיין לעיל סי' ר"ב ס' י"ד ומדין חצר ליכא. דהוי חצר מהלכת וא"כ אין כאן קנין. אח"ז ראיתי ס' מחנה אפרים וראיתי סי' ז' דברים אלו:

[שו"ע] אלא בשל כסף. נ"ב לכאורה נראה הדין אלא דצריך לשבע שאינו ברשותו כדין כל שומר דמשלם. דאף דפסקי' לקמן רס"י רצ"ה דבמינו מצוי א"צ לשבע מ"מ הכא דמרויח שנותן בעד זהב דמי כסף צריך לשבע. אמנם נראה לי דיש לדון למה דפסיק לקמן סי' ש"א דבעבדים ושטרות א"צ לישבע שבועה שאינו ברשותו. וצ"ל הטעם דעיקר תקנת חז"ל דמשביעין שאינו ברשותיו בטענת שמא זהו רק משום דמצוי שנותן עיניו בו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל בעבדים ושטרות כיון דאינו משלם לא חשדי' לי' דישנם ברשותו ורוצה ליטול ובכה"ג לא תקנו. וכן דייקא לישנא דהנ"י בב"מ בפ"ג וכן מצאתי בפני יהושע פ"ד דבב"מ בסוגיא דבני העיר ששקלו וכו' וא"כ הכא לא חשדי' לי' שהוא בידו ורוצה ליטול. וצ"ע לדינא:

[שו"ע] וכל שתחלתו בפשיעה. נ"ב עיין בד"מ שכתב בשם נ"י ר"פ כיצד דדוקא בפשיעה גמורה אבל לא בשינוי כל דהוא. ועיין בנ"י פרק האומנין בסמ"ע סי' ש"ט ס"ק ד':

[ש"ך אות יד] ואינו נ"ל. נ"ב עיין מ"ש בגליון לקמן סי' ת"י ס"ק ו' וכן במוהריק"ש סי' ס"ג העלה כהרש"ך:

[ש"ך אות טו] ועיין תשו'. נ"ב ועיין תשו' בני אהרן סי' ה':

[שו"ע] בשכר פטור. נ"ב ואם הציל בשכר נשבע ונוטל מה שהוציא ועיין סי' ש"נ ס"ט ובתשו' מהריב"ל סי' ק"ד כתב דאפילו לו עצמו נוטל. ועיין תשובת רשד"ם סי' קכ"ה עכ"ל לשון הריק"ש. וכ"כ בד"מ בשם תשו' מהרי"ק וכ"כ בש"ך סי' ש"ג ס"ק ח':

[שו"ע] אין זו פשיעה. נ"ב במהרש"א פרק המפקיד דקדק מדברי תוס' שם ד"ה עלתה וכו' דפשיטא להו לתוס' מסברא דבעלתה מאילי' הוי פשיעה. ולענ"ד אינו מוכרח די"ל דפשיטא להו דהוי כעין גנו"א ואעפ"כ הוצרכו לכל דבריהם אמאי דהבין בש"ס בל"ז לאביי דאמר הא נטרי כדנטרי אינשי ודו"ק:

[סמ"ע אות כ] דאמרי' אלו הי' שם. זהו מדברי הרא"ש. אבל בנ"י כתב טעם אחר בשם הראב"ד. ובטור כתב בשם הראב"ד טעמא דהרא"ש. ועיין בפרישה:

[ש"ך אות יט] ועיין תשובת. נ"ב ועיין בתשו' ראש יוסף למוהר"י אשקפה סי' ג' ד"ז ע"א:

[שו"ע] ואעפ"י שהניח הפקדון. נ"ב עיין בשו"ת גינת וורדים חח"מ כלל א' סי' ה':

[שו"ע] ואם נתאחר. נ"ב ואם מצא אחר שבת שנגנב. וא"י אם נגנב קודם מוצאי שבת ופטור או שנגנב אחר מ"ש שהיה שהות לקברם. י"ל דחייב לשלם. ודמי ממש לדינא דתה"ד סי' של"ג ועיין תשו' מהר"ם ד' פראג סי' תתקל"ה. דאם ראובן נתן חפץ להוליכו למקום פלוני למסרו שם לאחר. ואח"ז אמר שמעון ששכח בזה ונאבד ממנו וא"י אימת נאבד וטוען שמא נאבד ואשלם כפי שויו באותו מקום ופסק שם המהר"ם דצריך לשלם כפי שויו במקום פלוני עיי"ש וצ"ע. ועיין תשו' מוצל מאש סי' כ"ו:

[ש"ך אות כו] עיין בשו"ת. נ"ב ובתשו' תשב"ץ טור השלישי ח"ד סי' כ"ו ובשו"ת זכרון יוסף חח"מ סימן א':

[ש"ך אות לב] ובב"ח. נ"ב וכן העלה במ"ל דהעיקר דבידוע שלא ישמור בעצמו פטור הא' ובאם לאו לכ"ע חייב הא' זולת במסרה לאשתו ובב' בזה פליגו בהגה ס"ק ד' אם מדמי' לידוע שלא ישמור בעצמו אם לא ודינא דלעיל סי' ע"ב ס"ל בהגה הוא לכ"ע עיי"ש:

[הגה] אם הוא חפץ מסויים. נ"ב עיין לעיל סי' קכ"א בסמ"ע ס"ק י"ח ובש"ך שם:

[ש"ך אות לד] פשיטא דיכול להשביע. נ"ב לענ"ד דמ"ש הרא"ש דאינו נאמן על טענת ספק. דהכוונה דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ואיני צריך להאמין לך שהוא מעות שלך ואינך יכול להשביעני בטענת ספק דשמא ידוע לו דאתה בע"ד שלי שאמר לי בני שהוא שלך ולפי"ז אם ע"י גלגול א"י להשביעה דהיא אומרת לאו בע"ד דידי את ושבועה הוא נגד בני ואין כאן גלגול. ואולם קשה לשיטת הח"מ דאם היא פשע דצריך הבן לשלם א"כ כיון דהבן צריך לשבע שאותן המעות נתן לאמו אמאי א"צ לשבע ג"כ ע"י גלגול שלא אמר לה שהוא פקדון דהא אלו אמר לה הוי פשיעה לגבי דידיה וצריך הוא לשלם:

[ש"ך אות מ] ואינו מוכרח. נ"ב היינו די"ל דבזה לא פשע בעה"ב כלל אף דהרגיש דלקח מהפקדון מ"מ אינו מוכרח דגלי דעתי' רק בצירוף דלא פי' לו שלא יטול מזה כמ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ג וכן היא באסיפת זקנים בשם הרמב"ן ומשו"ה בפקדון קרוב דהוי כא"ל שלא יטול מזה ולא עלה ע"ד בעה"ב שעבר על דבריו משו"ה השליח חייב ועיין בת"ח שכתב להיפוך:

[סמ"ע אות מו] רוב הפעמים מפקיד. נ"ב ובב"ח העלה דאין חילוק בין הפקידו בידו פעם א' או הרבה פעמים אלא דתלי' באם משהפקיד לאותו אחר לא הפסיק בנתיים להפקיד ביד אחר בשעה שהיה השומר הזה מצוי אצלו אזי מקרי דרכו ואם לא מקרי אין דרכו להפקיד:

[שו"ע] ששמר השני כראוי. נ"ב עיין ש"ך לקמן סי' ש"א ס"ק ד' ולעיל סי' קכ"א ס"ק ז' ובסמ"ע לעיל סי' קע"ו ס"ק ס"ט ובתשובת שב יעקב סי' י"א:

[ש"ך אות מו] שהרי כתב ה"ז פשע. נ"ב אין זה דקדוק כ"כ דהרי כתב הרמב"ם והוא לשון הש"ע לעיל ס' כ"א ואצ"ל אם מסרם לאחר הרי זה פושע. והתם ע"כ דפושע דאי"ל. א"כ ה"נ י"ל כן. אולם תמה שכתב הרמב"ם אח"כ אע"פ ששאל אם שכר בבעלים וכו' עיי"ש ובכ"מ מזה יש לדייק דהוי פשיעה גמורה. ועיין בהה"מ ודו"ק:

[שו"ע] אבל אם התנה. [נ"ב עיין מ"ל פ"ק מהל' שכירות ה"ט שכתב דלחד תירוצו בתוס' ס"פ הזהב נראה הדין דוקא להיות כשואל לא בעי' קנין אבל בהתנה להיות כש"ש בעינן קנין עיי"ש ובשאול בבעלים שהתנה שיתחייב בתשלומיו נראה דאף לתירוץ הא' של התוס' הנ"ל בעי קנין כיון דמדינא פטור אף משבועה ובש"ח ובש"ש והוא בבעלים והתנה להתחייב באונסי' לתירץ הב' של התוס' נראה פשוט דלא בעי קנין ולתירץ הא' בעי קנין]:

[שו"ע] בלא קנין. נ"ב עיין בב"מ נ"ח א' בתוס' שם ונ"מ אם ש"ח יכול להתנות להיות כש"ש דלתירוץ הב' בעי קנין עיין מ"ל פ"ב מהל' שכירות גם נ"מ בש"ח בבעלים ומתנה להתחייב באונסים דלתירוצם הא' בעי קנין ולתירוצם הב' לא בעי קנין וכן בקרקע ועבדים במתנה שיהיה חייב באונסי' אולם המהרי"ט בדרושותיו פ' חקת דרוש ב' כתב דבקרקעות וכדומה אף לתירץ הב' דתוס' הנ"ל בעי קנין עיי"ש. ועיין סמ"ע לקמן סי' ש"א ובשיטה מקובצת הביא בשם גאונים לתרץ דבמילי דהדיוט דדרך לשמור עצמו בזה הוי מילי דחשיבות במה שמפקיד בידו ומאמינו משא"כ בהקדש דל"ש לשמור בעצמו ע"ש ולפי"ז בעבדים וקרקעות לא בעי קנין ועיין במחנה אפרים סי' ח' שהעלה דבכל ענין מהני התנאי לחייב בפשיעה. והגאון בעל ברכי יוסף בספרו שם הגדולים כתב רפ"ה דאבות בפשיטות דה"ה אם מוסר לו דינר כסף והתנה עמו דאם יאבד יתפרע של זהב ונאבד חייב לשלם לו זהב. ולענ"ד דין זה לא פשוט הוא ויותר נוטה לפטור. ודו"ק: