שולחן ערוך חושן משפט רח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך חושן משפט · רח · א

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר (וכן אם אנשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר) (עיין בבית יוסף) ונתקיים בבקנין או באחד מדרכי ההקנאות המקח קיים ויתן כשער של גהיתר ואין אחד מהם יכול לבטל המקח ומיהו הלוקח יכול לחזור דבו שלא ליתן כשער היוקר.

(ואין חילוק בזה בין מקח או מתנה או מחילה או שאר דברים) (כ"כ ב"י):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות כו':    פי' שיצא השער כגון מדה חטין בסלע והוא נותן בעדה ה' דינרין בשביל שממתין לו המעות והוא אגר נטר אלא שאין בו ריבית דאורייתא כיון דאינו דרך הלוא' אלא ע"י מקח וממכר אלא יש בו אבק ריבית למוכר ובפוסק עד שלא יצא השער יש בו חשש אבק ריבית להלוקח שמא יתיקר השער כשיצא ביותר ממה שנתן לו הוא על מדה ואז קנה ממנו בזול בשביל שהקדים לו המעות ודברים הללו נתבארים בי"ד בסי' קע"ג וקע"ד וקע"ה ע"ש:

ולא היה להמוכר:    דאלו היה לו אין כאן צד ריבית דהרשות ביד אדם ליתן לו את אשר בידו בזול מיהו צריך להיות בידו כדי כל המקח ולא די בזה שיהיה בידו מדה א' ויקח מידו דמים על עשרה מדות דלא אמרו אותו היתר אלא בהלואתו סאה בסאה דמה שמלוה לו חוזר ופורע לו אותו המין עצמו משא"כ זה דנותן לו מעות והוא נותן לו בעדם פירות וכן מוכח בי"ד סימן קע"ה וכמ"ש שם בפרישה ע"ש:

וכן אם נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר כו':    ע' בב"י ובד"מ שהביאו להגהות מרדכי דסוף מסכת שבועות דפסק דהנשבע או קבל עליו בחרם שלא יתן דבראו שלא ימכר או שלא ימחל או שאר דברים ועבר השבועה ומכר או נתן דאין במעשיו כלום וכתבו עליו דכבר נדחו דבריו ממ"ש רבינו האי והרא"ש בההיא דמי שמוסיף על השער בשביל המתנת המעות או פסק עד שלא יצא השער דמקחו קיים וכ"כ המ"מ בפ"ח מה' מלו' בשם הרמב"ן והרשב"א דמקח שנעשה באיסור המקח קיים עכ"להב"י וד"מ ויש לתמוה שכאן דחה מור"ם דברי הגמ"ר ובי"ד סי' ר"ל פסק בהג"ה כדבריו ע"ש ובאמת יש לתמוה על הגאונים הב"י ומור"ם איך דחו דברי המרדכי מטעם שדמו אותו למקח הנעשה באיסור דאם כדבריהם תקשה דרבא אדרבא דהא רבא הוא דס"ל בתמורה דדבר הנעשה באיסור אין במעשה ההוא ממש ובטל ומבוטל הוא והוא גופא אמר בא"נ דף ס"ה גלימא מפקינן מיניה כי היכא דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריבתא הוא משמע הא לאו האי טעמא המכירה מכירה מעליות' וכדדייקו בדבריו הרא"ש ורב האי הנ"ל וכל הגאונים וכמ"ש בדרישה ע"ש ואמאי הא מקח הנעשה באיסור ובל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ודאי ל"ד כלל דהתם המקח קיים משום דלא קנסינן התירא אטו איסורא וכיון שמכירת הגלימא עצמו בהיתר הוא כשמחזיר המעות ולא קנסינן ליה אי לאו משום לזות שפתים וכן אם הוסיף בשיווי המקח וכדומה אם אין לוקח מידו הריבית הרי בטל לי' לאיסורא מ"ה המקח קיים משא"כ נשבע או נדר שא"א בקיום המכר כלל אא"כ ע"י האיסור שעובר על שבועתו וחילוק זה פשוט הוא וכן מוכח לשון ר"ן בא"נ ע"ש ולכן לא קשה מידי על המרדכי מהך דנעשה באיסור. אלא אי קשיא הא קשיא דשם בתמורה (דף ו') מוכח מהגמ' דע"כ לא קאמר רבא דאי עביד לא מהני אלא באיסורא הקדום אבל לא באיסורא שבדה הוא בעצמו וכמ"ש שם התוס' אהא דקאמר שם בגמ' והשתא דשנינן כל הני שינויא אביי ורבא במאי פליגי דכתבו ז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא י"ל כיון דאין איסור בזה לשלחה אלא הוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דל"מ עכ"ל הרי לך בהדיא שכתבו דבכה"ג דמיירי בזה המרדכי דהיינו כשנשבע שלא למכור אם עבר על שבועתו דאפי' לרבא מהני אחר כתבי זה מצאתי שגם הרב ר' שמואל מדינא השיג על המרדכי בזה בתשובתו בחלק השייך על י"ד בתשו' קנ"א ולענ"ד ליישב ולומר שדעת המרדכי מ"ש התו' הנ"ל שינוייא בעלמא הוא ואשינויי' לא סמכינן כיון דבכתובות פסקינן סתם כרב יוסף דאמר בפ' האשה שנפלו ד' פ"א ע"ב דבר דאמרו רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני ואלו כדברי תוס' לא הוה משתמיט תלמודא באיזה מקום מלהזכיר שיש חילוק בין איסור הקודם לאיסור שבדה הוא ועוד דהא לא הועילו התוס' כלום בהך חילוק שהרי אכתי הוה מצי תלמודא לאשכוחי איכא בינייהו אחריני כמ"ש התוס' באותו דבור עצמו בשם רבינו ברוך והניחו הדבר בצ"ע לכן ודאי לא חיישינן ליה לדינא וס"ל למרדכי דע"כ לא כתבו התוס' חילוק בין איסור לאיסור אלא דמה"ט לא רצה תלמודא לאוקמא פלוגתייהו דאביי ורבא בהכי חדא דלישנא דאמרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' משמע דמיירי במילי דאוריתא באיסור שלא בדה הוא ועוד שאפשר שגם לדינא מודה רבא היכא שבדה הוא האיסור מ"ה מהדר תלמודא לאשכוחי איכא בינייהו אחרינא אבל באמת לפי מאי דמסקינן בכתובות דאפי' במילי דרבנן אי עביד ל"מ מסתבר למרדכי דלא גרע איסור שבדה הוא והוא איסור דאורייתא מאיסור הקדום ואינו אלא מדרבנן כנ"ל ליישב דעת המרדכי ובתשובו' הר"ש הנ"ל האריך בקושיא על המרדכי וצ"ע על דבריו ועוד הארכתי בישוב דברי המרדכי בתשו' שייחדתי לענינים אלו ☜כלל העולה דברי המרדכי נראין לי שרירין וקיימין לדינא וכן משמע מתשו' מהרי"ו סי' קפ"ו ומור"ם עצמו בי"ד בסי' ר"ל שכ' בהג"ה דברי המרדכי אלו בלי שום חולק והוא עיקר ודוק ומהר"ם יפה ז"ל נמשך בשני מקומות אחר דברי מור"ם ז"ל ולא כ' שום טעם לסתירת דבריו זא"ז.

ונתקיים בקנין כו':    זהו קאי אפסק עד שלא יצא השער דסמיך ליה אבל בהוסיף על שיווי המקח כו' שפי' שלוקח המקח מיד לרשותו והמתין לו המעות לזמן המוגבל ביניהן לזה א"צ עוד קנין אלא קנהו מיד במשיכת המקח לרשותו:

באחד מדרכי הקנאות:    אבל אם לא היה באח' מדרכי הקנאה אף שנתן מעות א"צ לקבל מי שפרע כיון שנעשה באיסור ב"י וכן כתב מור"ם בהג"ה בסי' ר"ט ס"ז [ס"ו] ע"ש:

ויתן כשער של היתר כו':    ארישא קאי כפשוטו וקאמר דאם הבטיח ליתן לו י"ב דינרין על מקח שאינו שוה אלא עשרה בשביל שממתין לו המעות אינו נותן לו אלא עשרה דינרים ולוקח מקחו ואין אחד מהם יכול לחזור בו לבטלו מחמת שנעשה באיסור אבל בפסק עד שלא יצא השער דצד איסור שבו הוא כשנתיקר אח"כ השער קשה היאך קאמר דיתן כשער של היתר והיינו לפי שער היוקר ואין אחד מהם יכול לחזור בו וזהו סותר למה שמסיק וכתב דהלוקח יכול לחזור בו לכן כתבתי בפרישה דעיקרא דמילתא ארישא קאי וגם אסיפא קאי דרך העברה והיינו כשלא נתיקר השער ממה שפסק אבל אם נתייקר אזה מסיק דהלוקח יכול לחזור בו:

ומיהו הלוקח יכול לחזור כו':    בפרישה כתבתי הטעם דלא דמי להוסיף בשביל המתנת המעות דצריך המוכר ליתנו כשער הזול ואינו יכול לחזור בו דשם היה השער ידוע כשקנה אלא שהלוקח הוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתן וישאר המקח מאליו כמו שהיה אז בשער שבשוק. משא"כ בסיפא דפסק בשעה שלא היה שער ידוע שכשאתה דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי מ"ה יכול לחזור בו הלוקח אבל לא המוכר כשהלוקח רוצה ליתן לו כשער היוקר וכ"ש כשלא נתיקר השער דאין שום אחד יכול לחזור בו כיון דנתקיים מקח בקנין וק"ל ועיין דרישה שם כתבתי שיש חסרון הניכר לעינים בתשובת רבינו האי שהעתיק הב"י בסי' זה ועי"ז מוכח דמ"ש והלוקח יכול לחזור בו קאי דוקא אסיפא ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

(א) מקח שנעשה באיסור. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ה:

(ב) וכן אם נשבע כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ג' עד משא"כ נשבע או נדר שא"א בקיום המכר כו' ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' מרובה במשנה וש"ס בכולה סוגיא גבי טבח ומכר בשבת דהוי מכירה אפי' נעשה המכירה באיסור דאורייתא כגון בהוציא מרשות לרשות וכן בעקוץ לי תאנתך ותקנה לי גניבתך דאמר רב גופא התם דהוי מכירה וכ"פ כל הפוסקים והטור לקמן סי' ש"ן וכן בפרק משילין כתבו הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרב המגיד סוף הל' מכירה דמוכח מהירושלמי דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנא' וכ"פ הרמב"ם פכ"ח מה' שבת וס"ה מכירה והטור והמחבר ס"ס קצ"ה ורל"ה וכן בהלוואת י"ט ס"ל לרבא דניתנ' ליתבע וכמ"ש הפוסקי' בא"ח סי' תקכ"ה א"ו שאני בכל הני כיון דאפשר לעשות בהיתר משא"כ בכל הני דתמורה או בנשבע שא"א לעשות אם לא שיעבור ודלא כבעל שלטי גבורים פ' משילין שהניח כל זה בקושיא שהקשה דברי רבא והפוסקי' אהדדי גם מהלוואת י"ט שניתנה ליתבע בלא"ה לק"מ דאדרבא כיון דאמרי' דאי עביד לא מהני ה"ל כאלו לא הלוה ובגזילה בא לידו וצריך להחזיר גם מה שהקשה בעל שלטי גבורים שם ל"ל להרי"ף והרא"ש פ' משילין (והר' המגיד שם) להוציא כן מהירושלמי הא כן מוכח בש"ס דמרובה נמי לק"מ דדילמא אה"נ מדאורייתא הוי מכירה ומדרבנן לא הוי מכיר' ולהכי חייב בתשלומי ד' וה' מדאורייתא דפשיטא דמשום תקנתא דרבנן לא פטרי' ליה מד' וה' כדמוכח בכול' סוגיא דמרובה דלמאן דפוטר מד' וה' בשחיטה שאינה ראויה היינו דוקא בשחיטה שא"ר מדאורייתא אבל באינה ראוייה מדרבנן כגון מעשה שבת מדרבנן או בשוחט חולין בעזרה חייב בד' וה' אבל מירושלמי מוכח דאפי' מדרבנן הוי מכירה דהא קאי אמתני' דקתני אלו הן משום שבות דרבנן כו' כן נ"ל ודוק ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ס"ט. ע' בתשובת מהרשד"ם בחלק השייך לח"מ סי' ש"פ. ע"ש כלל העולה דברי המרדכי שרירין וקיימין לדינא כו' והב"ח פסק דהוי ספיקא דדינא והמע"ה וכך פסקתי בש"ך בי"ד סי' ר"ל ס"ק ד' ע"ש וכן נראה בתשובת ר"א ן' חיים סי' כ"ה ד' מ"ז ע"ג ועיין בש"ג פ' משילין דף רצ"ט ע"א כ' ג"כ כיון דאיהו שבדה האיסור והביאו עליו מחמת שבועתו ליכא למ"ד דלא מהני אלא מה שעשה עשוי והוא הדין לנשבע שלא לשחוק ואח"כ שחק לא אמרינן דלא מהני בשביל שבועתו ומטעם זה אינו מחזיר המעות שהרויח גם אין מחזירין לו אם הפסיד אלא מה שנעשה עשוי דאיהו הוא שבדה האיסור וזה פשוט לכ"ע לפי מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ובהגהות מרדכי דשבועות כתב ר' פרץ וכו':


ט"ז

באר היטב

(א) נשבע:    הסמ"ע האריך בחילוקים שיש לחלק בדין זה ע"ש גם הש"ך הסכים עמו דדברי המרדכי בזה שרירין וקיימין ע"ש דסיים וכת' ז"ל וה"ה לנשבע שלא לשחוק ואח"כ שחק לא אמרינן דלא מהני בשביל שבועתו ומטעם זה אינו מחזיר המעות שהרויח גם אין מחזירין לו אם הפסיד אלא מה שנעשה עשוי דאיהו שבדה האיסור וזה פשוט לכ"ע לפי מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ובהגמ"ר דשבועות כת' ר' פרץ וכו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע"ה ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ט ובמהרשד"ם חח"מ סי' ש"פ ובתשו' ראנ"ח סי' כ"ה דף מ"ז ע"ג ועיין ביורה דעה סי' רכ"ח סל"ה בהג"ה ובסי' ר"ל ובט"ז וש"ך שם [וז"ל הט"ז לפי מסקנת הסמ"ע ק"ל מההיא דסוף סימן קצ"ה וסוף סימן רל"ה דהקונה קנין בשבת המקח קיים לא אמרינן אי עביד לא מהני ע"כ נלע"ד לתרץ הדברים דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אמרינן אי עביד לא מהני וכההיא דפ' האשה שנפלו השתא דאמרי רבנן לא לזבין בנכסי אחיו אי עבר וזבין לא הוי זבינא מטעם כל מאי דאמרי רבנן לא תעביד כו' משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם וכן בפ' מרובה דף ע' זרוק לי גניבותך בשבת ותקנה לי חצירי כו' דקנה אע"ג שחייב מיתה ומש"ה נמי בנשבע שלא למכור מנכסיו האיסור הוא מצד השבועה ולא מצד המכירה עצמה הוי מכירה בדיעב' וה"נ במקח שנעשה באיסור אין האיסור בעיקר המכירה רק בתוספת דמים ע"כ אי עביד מהני וסברא טובה היא לחלק כך דדוקא ביש ריעותא בעיקר המעשה הוי כאילו לא נעשה ופסק הרמ"א כאן הוא עיקר כנלע"ד שכן ראוי לפסוק בפרט שהב"י ס"ל ג"כ כהרמ"א כאן ותו דהכא בעיקר דיני מכירה קיימינן אבל בי"ד לא נקטינן אלא אגב גררא דאיסור שבועות עכ"ל וע' באורח חיים סוף סימן תקכ"ד ובתשו' שער אפרים סי' קי"ג ובמהרי"ט צהלון סי' י"ז וסי' קס"ג וקס"ד וע' בספר בני חיי להגהת הטור אות ג' תשובה א' ארוכה בענין זה ע"ש].

(ב) בקנין:    זהו קאי אפסק עד שלא יצא השער דסמיך ליה אבל בהוסיף על שיווי המקח דלוקח מיד המקח לרשותו וממתין לו המעות עד זמן המוגבל לזה א"צ עוד קנין אלא קנהו מיד במשיכת המקח לרשותו. סמ"ע.

(ג) היתר:    ארישא קאי וקאמר דאם הבטיח ליתן לו י"ב דינרין על מקח שאינו שוה אלא עשרה בשביל שממתין לו המעות אינו נותן לו רק י' דינרין ולוקח מקחו ואין א' מהן יכול לחזור בו לבטלו מחמת שנעשה באיסור אבל בפסק עד שלא יצא השער דצד איסור שבו הוא כשנתייקר אחר כך השער קשה היאך קאמר דיתן כשער של היתר דהיינו לפי שער היוקר ואין א' מהן יכול לחזור בו וזהו סותר למה שמסיק דהלוקח יכול לחזור בו לכן נ"ל דעיקרא דמלתא ארישא קאי וגם אסיפא קאי דרך העברה והיינו כשלא נתייקר השער ממה שפסק אבל אם נתייקר ע"ז מסיק דהלוקח יכול לחזור בו. שם (וז"ל הט"ז דברי הסמ"ע בזה ברורים ואף שיש מי שחולק עליו ופי' דקאי גם אסיפא דהיינו שיתן לו כשער הזול א"א לומר כן דהא קודם שיצא השער קאמר. עכ"ל).

(ד) בו:    ול"ד להוסיף בשביל המתנת המעות דצריך המוכר ליתנו כשער הזול ואינו יכול לחזור בו דהתם שהיה ידוע השער כשקנה אלא שהלוקח הוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתן וישאר המקח מאליו כמו שהי' אז בשער שבשוק משא"כ בסיפא דפסק בשעה שלא הי' שער ידוע כשאתה אומר דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי מש"ה הלוקח יכול לחזור בו אבל לא המוכר כשהלוקח רוצה ליתן לו כשער היוקר וכ"ש כשלא נתייקר השער דאין שום אחד יכול לחזור בו כיון דהמקח נתקיים בקנין עכ"ל הסמ"ע.



קצות החושן

(א) מקח שנעשה באיסור. הקשו בזה לפוסקים דל"מ ממקח הנעשה בשבת דמהני ובש"ך מחלק משום דהנך דתמורה אי אפשר לעשות הקנין אלא באיסור משא"כ מקח הנעשה בשבת דאפשר לעשותו בהיתר ע"ש ואינו עולה לפ"ז הא דפריך שם פ"ק דתמורה והרי הקדים תרומה לבכורים דרחמנ' אמר מלאתך ודמעך לא תאחר ותנן המקדים אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשוי עשוי והתם נמי מצי עבד בהיתרא דהיינו לעשות התרומה אחר הביכורים. והסמ"ע כת' ז"ל אלא אי קשיא הא קשיא דשם בתמורה דף ו' מוכח מהגמ' דע"כ לא אמר רבא אי עביד ל"מ אנא באיסור הקדום אבל לא באיסור דבדה הוא בעצמו וכמ"ש תוס' דקאמר בגמ' והשתא שנינן כל הני שינוייא אביי ורבא במאי פליגי וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא ל"מ גירושין כיון דעבר אמימר' דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דל"מ עכ"ל כו' אחר כתבי זה מצאתי שגם הרשד"ם השיג על המרדכי בזה בתשובתו עכ"ל. והרמ"א בי"ד סי' ר"ל פסק כדברי המרדכי בנשבע שלא למכור דל"מ ולכן נראה לענ"ד בכוונת תוס' דלכאורה יקשה מ"ש בודה כיון דסוף סוף אמר רחמנ' לא תעביד ויראה דאמרו שם בסוגי' דף ה' מיתבי אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואי אמרת כיון דעבר אמימר' דרחמנא לקי הא נמי לילקי שאני התם דאמר קרא כל ימיו כו' וכתבו שם תוס' ז"ל וס"ד השתא הא דאינו לוקה לאו מטעם ניתק לעשה אלא משום דל"מ גירושין דהא צריך להחזירה ואי אמרת כיון דעבר אמימר' דרחמנא לקי האי נמי לילקי וכו' וא"ת כיון דל"מ גירושין לחייב הבא עליה משום אשת איש אפי' קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הוי לן למימר דלא חל גט כלל וי"א דאתקש גירושין למיתה כדאמר פ"ק דקידושין אתקש מיתה לגירושין ה"נ איתקש גירושין למיתה מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין וכו' ומיהו להכי ל"מ שאין שילוח זה לכל ימיו שהרי הוא צריך להחזירה ולא אסיק אדעתיה עתה דכל ימיו הוי ניתק לעשה וכו' ומש"ה פריך לרבא כיון דל"מ לילקי ע"ש ומשני דכתי' כל ימיו ופי' תוס' דגלי קרא בהדי' להיות ניתק לעשה וע"ש בסוגי' והמתבאר מסוגיא שם ומדברי תוס' דאפי' לרבא דאמר אי עבד ל"מ אבל גירושין אפי' באיסור ודאי מהני ומשום דאתקש גירושין למיתה מה מיתה מוציאה מרשות הבעל ה"נ גירושין אלא דלרבא דאמר אי עבד ל"מ נהי דמוציאה מרשות בעל אבל צריך הוא להחזירה ולענין זה הוא דל"מ כל שגירש בעבירה ולאביי דאמר אי עבד מהני אינו צריך להחזירה אלא דוקא באונס ומשום דגלי קרא דכתי' כל ימיו בעמוד והחזר קאי ע"ש וא"כ הא דהקשו תוס' נימא דפליגי בנשבע שלא לגרש כו' ודאי אפי' לרבא גירושין הוי דאתקש למיתה וע"כ הנפק' מיניה היינו בנשבע שלא לגרש דלרבא כיון שעשה בעבירה אי עביד ל"מ וצריך להחזירה וכמו בהך דלא יוכל שלחה כל ימיו. ולפי שלא הוקשה להם אלא מנשבע שלא לגרש דהוא דומה להנך דמייתי מאונס שגירש אבל ודאי איכ' עוד כמה נ"מ וכמ"ש הפוסקים לזה תירצו כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכה"ג לא אמר רבא דל"מ והיינו דלא אמרינן בשבועה אי עביד ל"מ שיצטרך להחזירה דבאיסור שבדה כל שעבר על שבועתו תו ליכ' איסור כלל וכמו בנשבע לאכול ככר ביום פ' ועבר אותו היום תו לא מחייב בשבועתו ודוקא גבי איסור תורה נמשך האיסור גם אח"כ וצריך הוא להחזירה אע"ג דהגט כבר חייל אבל גבי איסור שבדה כיון דע"כ הגט מהני תו ל"ש בזה אי עביד ל"מ שיצטרך להחזירה. ובזה מדוקדק לשון התוס' שכתבו כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה והא כמה איסורין חשיב שם בגמ' לרבא ולא הי' צריך התוס' למימר. אלא כיון שאינו איסור כמו הנך איסורין דבגמ' אלא הוא בדה מלבו ולפמ"ש ניחא דהתוס' לא מחלקו בין איסור תורה לאיסור שבדה אלא לענין חזרה. ולפ"ז בנשבע שלא למכור דאמרי' אי עביד ל"מ דהמעשה בטל גם באיסור שבדה רחמנ' אמר לא תעביד ול"מ ודוק:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש