שולחן ערוך חושן משפט קמו כד

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו (מעולם) וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפירות שאכל אפילו אין עדים שאכלם אלא על פיו שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום:

הגה: אבל אם לא העידו העדים רק סתם שהיה של אבותיו ואין מעידין שלא מכרוה אם אפשר לפרש דברי המחזיק שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו שומעין למחזיק אבל אם טען תחלה שהיו של אבותיו מעולם אינו חוזר וטוען ואם אמר המערער של אבותי והמחזיק אומר של אבותי דמשמע ולא של אבותיך אנן לא טענינן ליה ליישב דבריו אלא א"כ מפרש דבריו בעצמו ומיהו אם היו לו עדים שאבותיו דרו בו יום אחד אע"ג דלא טען לפרש אנן טענינן ליה (כל זה בטור)

חזר זה המחזיק ואמר כן של אבותיך היתה ואתה מכרת לי וזה שטענתי תחלה שהוא של אבותי כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותי או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זה טענה נכונה שהרי נתן אמתלאה לדבריו הראשונים ומעמידים אותה בידו והוא שטוען כן בעודן בפני ב"ד אבל אם יצא מבית דין וחזר וטען אין שומעין לו דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר ואם טען בתחלה ואמר לו של אבותי ולא של אבותיך אין שומעין לו בטענה זו אחרת אפילו בעודו בפני ב"ד במה דברים אמורים שאינו חוזר וטוען בשטוען תחלה בפני ב"ד אבל מה שאמר חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון בב"ד ויש מי שאומר שאפילו אמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך יכול לומר בב"ד של אבותי שלקחוה מאבותיך ויש מי שחולק בזה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

זה הביא עדים שהיא של אבותיו מעולם תיבת "מעולם ליתא שם ברמב"ם ומור"ם הוסיפו משום דהטור כ"כ דאם אמרו עדי המערער דשל אבותיו היה מעולם ולא מכרוהו אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק דהא לא מצי המחזיק למטען שאבותיו קנהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק וכתב בריש ההג"ה ז"ל אבל אם לא העידו העדים שלא מכרוהו:

שהרי לא טען כלום כו'. ר"ל כיון שבמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג"ש ולזה אין לו טענ' שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה:

ומ"ש בהג"ה ז"ל אם אפשר לפרש כו'. היינו כגון שטען המחזיק ירשתי מאבותי:

ומ"ש שומעין למחזיק. פי' שומעין לו אפי' לא טען כן המחזיק לפרש דבריו אלא אנן טוענין עבורו ומפרשינן דבריו כן:

ומ"ש אבל אם טען תחלה שהיה של אבותיו "מעולם אינו חוזר וטוען ר"ל ל"מ שאנו אין טוענין עבורו שאבותיו קנאוהו מאבות המערער אלא אפי' אם הוא בעצמו בא לפרש כן אין שומעין לו דזה סותר דבריו הראשונים דאמר שהיה של אבותיו מעולם והטור כ"כ אאם טוען המחזיק מתחלה של אבותי ולא של אבותיך והיא היא ע"ש ואח"כ כתב דאם המחזיק טען של אבותי כו'. בזה אנן אין טוענים לו אא"כ מפרש ר"ל שמ"ש של אבותי שאבותי לקחו מאבותיך שומעין לו כן נ"ל מוכרח כוונת מור"ם והן הן כדברי הטור אות באות ע"ש מסעיף ל"ח עד סעיף מ' אבל תימא על מור"ם שעירב דברי הטור עם דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר והרי א"א לפרש דברי הרמב"ם הללו דמיירי שעידי המערער מעידין שהיו של אבותיו דהמערער מעולם "ולא מכרוהו שהרי מסיק וכתב ע"ז ז"ל או שאמר של אבותי שלקחוהו מאבותיך הרי זה טענה נכונה כו'. וזה א"א לומר כשהעידו מתחלה שלא מכרוהו "מעולם וא"ל דכוונת מור"ם במה שהוסיף תיבת מעולם דאינו ר"ל שלא מכרוהו אלא ר"ל שהיה מתחלה של אבי אבי אבותיו ואח"כ של אבי אבותיו ואח"כ של "אבותיו דז"א חדא דא"כ למה ליה למור"ם להוסיף תיבת "מעולם ועוד דא"כ איך התחיל בהג"ה וכתב ז"ל אבל אם לא העידו העדים כו'. ואין מעידין שלא מכרוה ש"מ דלפני זה מיירי שמעידים שלא מכרוהו וזה אינו מפורש כ"א כאשר נפרש תיבת "מעולם דר"ל שלא מכרוהו וצ"ל דכוונת מור"ם היה דאף דידע פשוט דדברי הרמב"ם המה כשלא הביא המערער עדים שלא מכרוהו אבותיו "מעולם מ"מ כיון דהמחבר לא הזכיר בדבריו שם הרמב"ם לכתוב כן בשמו אלא כ' וסידר הדינים זא"ז מ"ה הוסיף גם מור"ם וצירף דיני הטור לדיני הרמב"ם וכוונתו לכוללם יחד וכאלו הם חסירים בדברי המחבר (המה) נמצא דמ"ש המחבר חזר זה המחזיק ואמר כן כו' "עד או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך קאי אדברי הג"ה המתחלת כשהעידו סתם ולא העידו שלא מכרוה. ואף שאכתי קשה למה ליה למור"ם לערבבם אלא ה"ל לכתוב כמעט בסוף דברי המחבר בל' "בד"א שלא "אמרו עידי מערער "מעולם אבל אם אמרו "מעולם אין שומעין לו להמחזיק שאומר אבותי קנאו מאבותיך מ"מ י"ל דכדי לקצר יותר כתב מור"ם כן ודו"ק:

או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך. הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך משום דכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראיה שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו וק"ל:

כשטוען תחלה בפני ב"ד כו'. פי' טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר של אבותי טען בב"ד בזה אמרו כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחזר ובא לב"ד ליתן אתמלא לומר שכוונתו הי' שקנאו אבותיו אמרי' שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מ"ש תחלה של אבותי לא אמר כן בב"ד אלא חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאוהו מאבות דהמערער שומעין לו ולא אמרינן שלמדוהו בעודו חוץ לב"ד אותו האמתלא ולטעון שקר אלא אמרי' אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ומ"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפי' לסתור דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים וק"ל:

שאפי' אמר חוץ לב"ד כו'. ויש מי שחולק בזה טעם פלוגתתן מפורש בטור ז"ל ור' יונה כ' שא"י לחזור ולטעון שכל האומר של אבותי ולא של אבותיך כאלו אמר לקחוהו אבותי מאבותיך דמי נמצא שהוד' חוץ לב"ד והודאת בעל דין אפי' חוץ לב"ד על חובתו כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לחבירו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו הוא בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בה את עצמו עכ"ל:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כג) אם אפשר לפרש דברי וכו'. באמת כן כ' הטור וז"ל אילו טען המחזיק ירשתי' מאבותי ל' שאינו משמע ממנו שהיתה של אבותיו מעול' ודאי היינו שומעין לו והיינו מפרשי' דבריו שאבותיו לקחו מזה או מאבותיו כו' אבל תמיה לי על הטור מנ"ל הא דאי משום שכתבו התוספות תימ' לרשב"א כו' ותירצו דשל אבותיו מעולם משמע כו' היינו משום דאזלי לשטתם בדף שלפני זה דאם טוען מקמי דידי דר ביה חד יומא והחזיק בה ג' שנים מהני כמו בהביא עדים שדר ביה חד יומא וכמו שהבאתי דבריהם לעיל סעיף י"ד וא"כ שפיר מקשי אמאי הוי מגו במקום עדים דהא נהי דהעדים מעידים שהיתה של אבותיו של האחר מ"מ זה שטען של אבותי פשיטא שכוונתו שאבותי דרו בה ואם כן בחד יומא לא הוכחש שיוכל להיות שאבותיו דרו בה חד יומא ואם כן כיון שטען שאבותיו דרו בה נטען ליה אנן שאבותיו לקחו' וכן מדוקדק להדיא בדברי התוס' שכתבו דהא טענינן ליורש ומהימנינן ליה במאי דקאמר שאבותיו דרו בה יום א' במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו' אבל למאי שפסק הטור לעיל סעיף כ"א דדוקא כשהביא עדים דדר בה חד יומא מהני חזקת ג' שנים אבל כשטוען הוא קמי דידי דר ביה חד יומא לא מהני א"כ ה"ה הכא וליכא למימר דמ"מ נטעון ליה ונאמר שכוונתו שאבותיו לקחוה ממנו דא"כ אמאי לא הקשו התו' בפשיטות נימא שכוונתו שאבותיו לקחוה ולמה להו להקשות דנימא שאבותיו דרו בה יום אחד דמהימנא ליורש במאי דקאמר שאבותיו דרו ביה יום אחד כו' ועוד דא"כ גם בלוקח נטעון ליה שכוונתו שהמוכר לקחו ממנו ואמאי כ' הטור לעיל סעיף כ"א דכשטוען מפלני' זבינת' דזבנה מינך דלא מהני אלא כשמוסיף ואומר קנאה ממך בפני הא אפילו אינו מוסיף נימא שכוונתו היה כך א"ו כל שאינו טוען בפירוש שאבותיו לקחוה ממנו אין אנו אומרים שכוונתו היה כן עד שיפרש אח"כ רק שהתוס' מקשי כיון דמהימנינן ליורש במה דקאמר שאבותיו דרו בו יום א' וטעני' ליה שמא אבותיו לקחוה א"כ הכא כשטען של אבותי ע"כ אמר שדרובה ובחד יומא לא הוכחש ונטעון ליה שמא אבותיו לקחוה כמו שטענינן לכל יורש כן נלפע"ד ברור כוונת התוס' וא"כ דברי הטור צל"ע. ועוד קשיא לי על הטור מנ"ל דל' ירשתי מאבותי משמע שלקחו' טפי מל' של אבותי הא אדרבא ירשתי מאבותי משמע ירושה הוא לי מאבותי שמעולם היה שלהם והתוס' שתירצו דשל אבותי משמע מעולם היא של אבותי לא אתי לאפוקי כשטוען ירשתי מאבותי אלא אתי לאפוקי כשטוען אבותי דרו בה ולשטתם אזלי אבל כשטוען ירשתי מאבותי י"ל דגם להתוס' דס"ל דבטוען קמי דידי דר ביה חד יומא טענינן ליה שאבותיו לקחו' היינו דוקא כשטוען אבותי דרו בה אבל ל' ירשתי מאבותי מעולם משמע כמו של אבותי ולא טענינן ליה וצ"ע:

(כד) והמחזיק אומר של אבותי דמשמע ולא של אבותיך כו'. כן כתב הטור וז"ל אבל עתה שטען של אבותי שמשמע שר"ל שמעולם היתה של אבותי לפיכך אין מפרשין דבריו כו' והוא מדברי התוס' דלעיל ולפע"ד אין דברי התוס' מוכרחים שכ"כ מכח תמיהת הרשב"א ולפעד"נ דאפילו היה אומר בפירוש של אבותי מעולם אין במשמע בלשון זה ולא שלקחוה מאבותיך דהא יכול להיות שאבותיו דרו בו מעולם ואח"כ בסוף לקחוה מאבותיו וא"כ הדר' קושיות הרשב"א לדוכתא דנהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ חד יומא לא הוכחש ואם כן הרי טען שאבותיו דרו בו חד יומא ונטעון ליה שמא לקחוה אבותיו כמו שטענינן לכל יורש אבל באמת מעיקרא תמיהת הרשב"א לאו תמיהא היא דמיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ולא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' כגון ששכרו העדי' הבית מאבותיו של האחר ודרו בו בכחו עד מות אבותיו של זה המחזיק דהשתא הוכחש נמי בחד יומא והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעי דהיכא קאמר של אבותי שלקחו' מאבותיך כו' שהוצרכו בתוס' לידחק דלאו שצריך שיטעון שידע שלקחוהו אלא של אבותי שדרו בה יום א' ע"כ אני רוצה לזכות דשמא לקחוה מאבותיך במשפט עכ"ל אבל לדידי אתיא כפשוטו שצריך שיטעון שידע שלקחוה דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים שלא דרו אבותיו כלל אפי' יום א' דהא נהרדעי התם אהך עובדא קאי ודוק:

(כה) או שאמר של אבותי שלקחו'. עיין בסמ"ע ס"ק ס"ג עד משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהיו של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א' ודוק.

באר היטב

עריכה

(לט) כלום: ר"ל כיון שמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג' שנים והרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה. שם.

(מ) לפרש: פי' הסמ"ע דאין טוענין עבורו ומפרשין דבריו כן אע"פ שהוא לא טען לפרש דבריו והש"ך השיג ע"ז ע"ש באורך.

(מא) מאבותיך: הא דלא קאמר נמי שאבותי לקחוה ממך משום דבכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראי' שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען אבותי לקחו מאבותיך דא"י המערער לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל הסמ"ע ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהי' של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א'. ש"ך.

(מב) תחלה: פי' טענה ראשונה דהמחזיק שאמר של אבותי היה בב"ד בזה אמרו כשיצא אח"כ חוץ לב"ד וחזר ובא ליתן אמתלא אמרינן שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מה שאמר תחלה של אבותי אמר חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאו מאבותיך שומעין לו דאמרי' דאינו משקר אלא דאין אדם מגלה טענותיו אלא בב"ד ומש"ה י"ל דבכה"ג חוזר וטוען אפי' סותר דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא. סמ"ע.

(מג) שחולק: דה"ל כאילו מודה בעצמו שלא לקחוה אבותיו והודאת בע"ד אפי' חוץ לב"ד כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות עצמו. כ"כ הטור בשם ר' יונה. שם.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}