שולחן ערוך חושן משפט קמו יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קמו · יג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

הרי שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער וא"ל מה לך ולשדה זו הודה וא"ל יודע אני שהיתה שלך אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואמר לו המערער פלוני שמכר לך גזלן הוא הואיל והודה שהיא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער אע"פ שאין לזה המערער עדים שהיא שלו ואין המחזיק יכול לגבות מעותיו מהמוכר מפני שיאמר לו אילו לא הודית לו שהיתה שלו לא היו מוציאין אותה מידך:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו' הטור מסיק וכתב בס"ס כ"ד בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל שהיתה של המערער מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ז מוכח דס"ל להמחבר ג"כ כן שהרי כתב שם והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' "עד נאמן בזה כיון שכבר יצא זכאי מוכח מינה דאם לא יצא זכאי לא היה נאמן ועפ"ר כאן ושם ודו"ק:

לקחה ממך. פי' המוכר אמר לי שלקחה ממך ולא שהוא יודע זה בודאי וכדמוכח בסי"ד:

ואין המחזיק יכול לגבות כו' אלו לא הודית לו שהית' שלו כו' ז"ל הטור בסכ"ה והר"ר יונה כ' שאינו חוזר עליו כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיה מפלוני ולא יותר לא היה המערער יכול להוציאו מידו אפי' לא החזיק בה עדיין כיון שאין לו עדים שהיתה שלו וגם הוא לא הודה לו שהיתה שלו ויאמר לו המוכר פיך הכשילך להודות לו ששלו הוא ואלו בא לדון עמי הייתי פוטר עצמי בטענ' שלך היתה ולקחתי' ממך במיגו דלא היתה שלך מעולם אע"ג דאתה אינך יכול לפטור עצמך בטענה שטענתה עמו כיון שהיה לך טענה לפטור עצמך וברוב דברים נתחייבת לו אין לי להפסיד בזה עכ"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(ט) וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו'. משמע שידוע לו בבירור שהיתה שלו אפילו בלא אמירת המוכר והלכך ה"ל ספק אם המוכר לקחה ממנו וזה ברי לו שהיתה שלו לכך צריך להחזיר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן משמע בעיר שושן ולא כסמ"ע ס"ק כ"ט ואע"פ שהרא"ש כתב דאפילו אינו ידוע לו שהיתה שלו אלא ע"פ המוכר צריך להחזיר מ"מ אין דבריו נראין עיקר אלא נראה עיקר כהרמב"ם ור' יונה והרמב"ן ונ"י וכ"נ מדברי הרי"ף ומ"ש המחבר בסעיף ט"ו והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר שא"ל ג"כ שהיתה שלו וקנאה הוא ממנו כו' אין ראי' דה"ק והודה לו שהיתה שלו בלא"ה רק ע"פ המוכר שאמר לו גם כן שהיתה שלו ושקנאו ממנו תדע דהא האי דינא דסעיף ט"ו שייך נמי בהודה לו שהיתה שלו בלא המוכר ועוד דהרי בש"ע שנדפסו בשנת שס"ז ליתא בסעיף ט"ו בדברי המחבר והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' ע"ש וכן משמע ל' הרמב"ם והמחבר כאן דאומר יודע אני בבירור שהיתה שלך אפי' בלא המוכר שהרי כתבו שא"ל יודע אני שהיתה שלך ואח"כ כתבו אבל פלוני מכרה לי כו' ומ"ש הרא"ש דלישנא לא מוכח שהודה לו דההיא ארעא בידי' הוה נלפע"ד אדרבה להרא"ש קשה לישנא דא"ל את לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא דהא לא מודי ליה דהאי ארעא דידיה היא רק שהמוכר א"ל כן והכי הוה ליה למימר לאו קמודית לי דאמר לך האי פלניא האי ארעא דידי היא אלא משמע שהמערער ידע שהמחזיק יודע שהקרקע היתה שלו וא"ל לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא והלכך כיון דשתק המחזיק הוי הודאה ופסק רבא דצריך להחזיר נ"ל ודוק:


(י) והוא לקחה ממך. פי' שעדיין אינו טוען שברי לו שלקחה ממנו כגון שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כוונתי תחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך נאמן וכ"כ הרא"ש ובסמ"ע ס"ק ל"ד כתב דהתוספות חולקין ע"ז וכיון למ"ש התוס' (דף ל' ע"א) ולפעד"נ דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבנתי' דזבני' ממך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה ממך דמגו למפרע לא אמרינן כיון שכבר הודה שהיתה שלו רצונם לומר שפירש מפלניא זבינתיה שהייתי סבור או דאמר לי דזבנא מינך דהא קאי התם אש"ס (דף ל') דמיירי בהדיא בהכי וקצרו בלשונם ותדע דגם בש"ס בעובדא דר' חייא (בדף מ"א) איתא א"ל מפלניא זבנתי דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דאמר לי דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פירש רשב"ם שם שהייתי סבור דזבנה מינך וא"כ לא עדיפי דברי התוספות מדברי הש"ס אבל כשאמר מתחילה דזבנה מינך לאו מגו למפרע הוא שהרי הוא אומר שכך כוונתו מתחלה במה שטען דזבנה מינך ולכך הודה שהיתה שלו והי' שטר ושוברו עמו שאמר שלך ומפלוני קניתיהו שידוע לי שקנהו ממך וגם נלע"ד דאפי' יצא מב"ד יכול לטעון ולומר מה שאמרתי דזבנה מינך היינו שברור לי שקנאה ממך כל שלא אמר מתחלה לשון שמשמע מתוכו שהוא מסופק שהרי כשיצא חוץ מב"ד עדיין לא נתחייב בטענה זו שהרי הבית דין עצמם היו חייבים לפרש דבריו דמה שאומר דזבנה מינך הוא שברור לו כגון שבפניו קנאו ממנו או שהודה לו שמכרה להמוכר ול"ד לדלעיל סי' פ' ולקמן סעיף כ"ד דהתם כשיצא מב"ד מיהו נתחייב מהשאין כן הכא והכי אמרי' לעיל סי' פ' דהיכא דיכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון אפילו יצא מב"ד כ"ש כאן שהטענה השנייה היא בעצמו הטענה הראשונה ודמי נמי למ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ד דאם אפשר לפרש דבריו שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו ממנו מפרשי' דבריו אפי' לא טען כן ומה שכתב בסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מב"ד נראה לי דלא קאי אלא אטען תחילה קניתיה מפלוני סתם לפי מ"ש המחבר ודוק הטיב:



באר היטב

(יח) יודע:    הטור מסיק בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל כן מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ו מוכח דגם להמחבר ס"ל כן כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כת' דנ"ל עיקר כהרמב"ם ושאר פוסקים דצריך שיאמר שידע זה בבירור בלי אמירת המוכר ואז ה"ל ספק וע"ש.


(יט) לקחה:    פי' הש"ך שעדיין אינו טוען ברי אלא שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כונתי תחלה באמרי שהוא לקחה ממך נאמן וכן כת' הרא"ש ובסמ"ע כת' דהתוספות חולקים על זה ולפי עניות דעתי דגם התוס' מודים לזה אלא שקצרו בלשונם כו' ע"ש.



קצות החושן

(י) והוא לקחה ממך עיין ש"ך סק"י שהעלה בטוען מפלני' זבינתי' דזבנה מינך יכול אח"כ לומר בפני לקחה ממך ויכול לומר כך כוונתי מתחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך והסמ"ע ס"ק ל"ז כת' שהתוס' חולקין על זה וכוון למ"ש תו' דף ל' ע"א ולפענ"ד נרא' דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבינתיה דזבנ' מינך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה מינך במגו דמגו למפרע לא אמרינן רצונם לומר שפירשו מפלניא זבינתי' שהייתי סבור או דאמר לי דזבניה מינך דהא קאי התם הש"ס ותדע דגם בעובד' דר' חייא דף מ"א אית' אמר ליה מפ' זבינתיה דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דא"ל דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פי' רשב"ם ע"ש. ואכתי תיקשי בדברי תוס' שם דף ל' וז"ל והא דקאמר רב התם וחזיתי' לדעתי' דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן ליה במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לא קאמר שהי' עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוי טען מעיקרא וע"ש וטפי ה"ל לתו' לפרש דהך עובדא דר' חייא דאמר מפלניא זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך ותו לא א"כ שפיר קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר אפי' עכשיו דזבנה מינך הוי מהימן משום דיכול לו' כך כוונתי מתחילה ומנא להו לתוס' דעובד' דר' חייא מיירי מפלני' זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך כיון דלא נאמר שם הך לישנ' דא"ל אלא סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך וא"כ לא מקשי תוס' מידי ויש ליישב לפי שטת הש"ך דהיכא דאמר סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך דהב"ד עצמם מחויבים לפרש ע"ש וניחא לפ"ז דהוכרחו תוס' לפרש עובד' דר' חייא דמיירי דאמר לי דזבנה מינך דאי מיירי בסתם א"כ היכי קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן הא אפי' לא טען הב"ד טוענין עבורו לפרש הכוונה דאמר קמי דידי זבנה מינך אלא ודאי מיירי עובד' דר' חייא דאמר מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך אלא דמ"ש הש"ך דהב"ד עצמם מחוייבים לפרש דבריו אינו מוכרח. ומדברי הרא"ש נרא' דצריך לטעון כך ע"ש וא"כ מצינו לו' דעובד' דר' חייא מיירי בסתם וכמ"ש ונרא' דאי הוי מיירי בסתם א"כ הוי מהימן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא במגו דאי בעי הוי טען עכשיו קמי דידי זבנה מינך וכוונתי כך בתחלה דמגו למפרע לא הוי כיון דיש לו עכשיו לפנינו המגו וא"כ צריך לו' מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך והא דקאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר קמי דידי זבנה מינך היינו בתחלה אבל עכשיו תו לית ליה שום טענה המזכה וק"ל:





▲ חזור לראש