שולחן ערוך חושן משפט קכו כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · כב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

יש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לעכו"ם במעמד שלשתן לפיכך ישראל שאמר לעכו"ם מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן הואיל ונתרצה המקבל קנה וכן עכו"ם שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן ואמר הנפקד או הלוה אעשה קנה וצריך ליתנו לו ואינו יכול לומר אנוס הייתי ויש מי שחולק ואומר שאם הנפקד או הלוה עכו"ם וא"ל ישראל המפקיד או המלוה תנהו לישראל פלו' במעמד שלשתן לא קנה:

הגה: מיהו אם אמר לו תנה אותו לפלוני ותדור לו ליתן לו ובזה תהיה פטור ממני י"א דקנה המקבל (מרדכי פרק מי שמת ומהרי"ו סי' ל"ג) ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו אם זכה וקבלם כבר שוב לא מפקינן מיניה (ת"ה סי' שי"ג)

ואם הנפקד או הלוה ישראל והמקבל עכו"ם כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול ליתנו לעכו"ם אבל אם חזר בו הנותן לא זכה העכו"ם וחייב הנפקד להחזירו להמפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מהעכו"ם לפי שבדיניהם הוא חייב ליתן כיון שאמר ליתן לו יתן לעכו"ם והוא פטור מהמפקיד ואם הנותן עכו"ם והמקבל והנפקד ישראלים קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד בב"ד ואם העכו"ם הנותן אנס והוציא בכח מידו קודם שיתן לישראל המקבל אם מלוה היא חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם בבית הנפקד ונטלו בחזקה אינו חייב לשלם לישראל המקבל

ואפי' נטל שלו והציל הפקדון נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא עליו (הגה"מ פ"ג דב"ב):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

הואיל ונתרצה כו'. ל' הטור דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם:

ואינו יכול לומר אנוס הייתי. בטור כתב דאפי' אם העכו"ם הנותן הוא שלטון ודקדק המחבר וכתב דאמר הישראל "כן "אעשה וכ"כ הטור אע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הטור והמחבר בס"ז שאני בעכו"ם דהי' יכול לומר מחמת אונס שתקתי:

לא קנה. שהרי אפי' אם זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכייה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמור'. טור:

יכול לתנו לעכו"ם. ל' הטור שהרי אפי' אמר בינו לבינו מה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא דיתנהו לו כ"ז שאינו חוזר בו הישראל:

לא זכה העכו"ם. דלא תקנו דין מעמד שלשתן דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:

יתן לעכו"ם והוא פטור כו'. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שא"ל ליתנו לו וידע שצריך ליתנו לו:

קנה הישראל. לשון הטור דכיון דהפקיעו חכמים ממון של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם:

גם לישראל המקבל. ל' הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך אינו חייב לשלם. לשון הטור שאינו אלא שומר לשני במה שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפי' אם אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור (וצ"ע למה השמיטו המחבר) ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' (ע"ש שמביא ראיה לזה מהגמ') אבל במלו' לא שייך ה"ט דמלוה להוצא' נתנה וכאלו אנסו ליתן לו ממון אחר עכ"ל הטור ודין זה דפקדון כתבו הטור והמחבר לקמן סי' רצ"ב ס"ח ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד ועמ"ש בפריש' עוד מזה ופירשתיהו:

ש"ך - שפתי כהן

(פט) הואיל ונתרצה המקבלן כלומר ואינו יכול המקבל לחזור על ישראל החייב לו הואיל ונתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם איהו דאפסיד אנפשי' וכן הוא בטור והיינו דוקא לסברא הראשונה דלעיל סעיף ט' אבל לסברא האחרונה שם יכול המקבל לחזור עליו אם לא שפטרו בפי' וכ"כ ב"י (וב"ח וכ"כ בתשו' מהרשד"ם סי' פ"ו) ולפ"ז ק"ק מה שסתם המחבר כאן וצ"ל דכיון דלעיל סעיף ט' הביא ב' הסברות א"כ ממילא נשמע שזהו לסברא הראשונ' ושלסברא האחרונה בעינן פטרו בפירוש:


(צ) כן אעשה כו'. כתב הסמ"ע דקדק הט"ו לכתוב דאמר הישראל כן אעשה אף ע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הט"ו בס"ז שאני בעכו"ם דהיה יכול לומר מחמת אונס שתקתי עכ"ל ולאו רישי' סיפי' דבריש דבריו מיירי באומר בפירוש איני רוצה דהא כ' כמ"ש הטור בס"ז ובס"ז מיירי להדיא דיכול להקנות בע"כ וסוף דבריו יכול לומר מחמת אונס שתקתי ולענין דינא צ"ע בשתק דכיון דשתיקה כהודאה דמיא אם כן הרי הודה ליתן לו ומ"ש הט"ו כן אעשה י"ל דל"ד קאמרי אלא אתא לאפוקי אם אמר איני רוצה לפי שאין בידו כלום ואני אהי' מוכרח להודות ליתן לך מפני האונס דבכה"ג יכול לומר אנוס הייתי ולא היה לך לסלק עצמך מהעכו"ם ע"פ המחאה זו וכה"ג נתבאר לקמן סי' קל"א ס"ו וכמ"ש שם ע"ש:


(צא) וא"י לומר אנוס כו'. בבעה"ת וטור איתא שהעכו"ם הנותן הוא שלטון ואפ"ה כתבו דאי"ל אנוס הייתי:


(צב) לא קנה. שהרי אפי' זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכיה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכיה גמורה. טור ופוסקים בסברא זו. וכתב בתשוב' מהרשד"ם סי' שנ"ט דכי היכי דאין מע"ש בעכו"ם לדעת ר"י ה"ה בישראל מומר לעכו"ם ואין דבריו נראין לפע"ד דדוקא בעכו"ם ס"ל דאין בו דין מע"ש מטעמא דלא עדיף מע"ש מזכיה גמורה ואין זכיה לעכו"ם אבל ישראל מומר הא אית ליה זכי' וכמו שנתבאר בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ומהם בא"ע סי' ק"מ ע"ש:


(צג) מיהו כו' י"א דקנה המקבל דברי הר"ב צ"ע דמה בכך שאמר כך להעכו"ם ס"ס הא ס"ל לי"א אלו דאין זכיה לעכו"ם ועיינתי במהרי"ו ומרדכי ותשו' מיי' לספר משפטים סי' ס"ח תשו' מהר"מ ולא כתבו שם בהאי לישנא שכתב הר"ב רק יש לפרש דבריהם שם דכיון שאמר לו תדור ליתן לו ובזה תהי' פטור א"כ מיד שהעכו"ם נדר לו הוא פטור ממנו והו' כאלו מחל לו ושוב אין לו על העכו"ם כלום דפשיטא דיכול למחול לעכו"ם ממילא יכול המקבל להוציא מן העכו"ם מטעם דהוי כמחל לעכו"ם כיון שאמר לו בזה הלשון תדור לו ובזה תהיה פטור ממנו אבל מדברי הר"ב לא משמע הכי מדקבעו בדין מעמד שלשתן ועוד שכתב קנה המקבל והאי לישנא משמע שקנה אותו כדין ותהיה קניה גמורה וא"כ אפילו הנותן יכול להוציא מן העכו"ם ע"י תחבולה אינו רשאי ולפי מאי דפרישית אינו אלא מחילה והמקבל יכול להוציא מן העכו"ם כמו זוכה מן ההפקר ולפ"ז גם הנותן אם יכול להוציא מן העכו"ם רשאי וא"כ דברי הרב צל"ע (ובע"ש השמיט הגהת הרב ואולי כוון למה שכתבתי):


(צד) ובכל ענין כו' כבר כתבתי לעיל סי' ס"ו סי"ז שאין דברי הרב נכונים בזה במ"ש שבכ"מ שאין הקנין נתפס אם זכה וקבלם שוב לא מפקינן מיניה ע"ש ומ"מ הדין בכאן אמת דהיכא שכבר נתן העכו"ם מה שבידו ואפי' לא הי' מעמד שלשתן זכה המקבל כיון שהרשהו ליתן ועשה שליחותו ונתן לו הרי הוא כאלו הוא בעצמו נתן לו ועמ"ש שם:


(צה) יכול ליתנו לעכו"ם. שאפילו אמר לו בינו לבין עצמו מנה יש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין הישראל חוזר בו עכ"ל טור והרא"ש וכ"כ התוס':


(צו) לא זכה העכו"ם. היא דעת היש מי שחולק וטעמייהו דלא תקנו דין מעמד ג' דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:


(צז) יתן לעכו"ם. דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעכו"ם כיון דידע שצריך הנפקד ליתנו לו עכ"ל טור והרא"ש:


(צח) קנה הישראל. ויכול להוציא מיד הנפקד בב"ד דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם עכ"ל טור והרא"ש ומשמע דאפי' אין העכו"ם תובע את הנפקד או שמת העכו"ם יכול המקבל להוציא מיד הישראל ולקמן כתבתי דצ"ע ושנראה שהתוספות ושאר פוסקים לא ס"ל הכי:


(צט) חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל. שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס את הלוה אין הישראל מפסיד בכך כ"כ הטור והוא מהרא"ש. אבל צל"ע דבמה נתחייב הלוה לישראל דהא לסברא זו לא עדיף מעמד שלשתן מזכיה גמורה כמ"ש הטור והרא"ש עצמם א"כ כי היכא דלית לעכו"ם זכיה לדידן ה"ה לא מצי עכו"ם למזכי לישראל ע"י ישראל וכדאיתא להדיא בש"ס פ' איזהו נשך (דף ע"א ע"ב) דאין שליחות וזכיה לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו וא"כ לא זכה זה הישראל בממון זה מעולם אלא דאי בעי העכו"ם לתבוע לפנינו את הישראל הנפקד או הלוה ורוצה לחזור מהמחאה או כשהנפקד או הלוה רוצה להחזיר הפקדון או המעות להעכו"ם מחמת שהעכו"ם חוזר בו דיינינן ליה דא"י לחזור מטעם דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד שלשתן דהיה הלכתא בלא טעמא כל שכן ממונו של עכו"ם ולא עדיף עכו"ם מישראל דכי בשביל שהוא עכו"ם יהא חוטא נשכר אבל שיתחייב הישראל אם אנסו אין לזה טעם כלל וכן משמע בדברי התוס' שמהם מקור דין זה כמו שכתבתי וז"ל ואם הנותן עכו"ם נראה דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' דהוי הלכתא בלא טעמא כ"ש ממון העכו"ם ועוד דכדיניהם דיינינן ליה שאומרי' ליה לעכו"ם כך דינכם כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא עכ"ל משמע דר"ל כשהעכו"ם ציית דין ישראל ורוצה לחזור או כשהנפקד או הלוה רוצה להחזיר לעכו"ם מחמת שחוזר בו דייני' ליה שאין יכול לחזור בו וקנה המקבל מטעם דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' כ"ש ממון העכו"ם ועוד שאומרים ליה כך דינכם אבל אם העכו"ם מוציא בכח מהנפקד או הלוה הישראל למה יתחייב הישראל הא לא זכה בו המקבל כלל כיון דאין זכיה ושליחות לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ולא עדיף מעמד ג' מזכיה גמורה לגבי ישראל וגם במרדכי (דפוס סמבניוט"א ומרדכי ישן) משמע כדפי' שכ' וז"ל ואם הנותן עכו"ם והנפקד והמקבל ישראל זכה המקבל ואע"פ שזכיה מטע' שליחות איתרבאי ואין שליחות לעכו"ם מ"מ נימא ק"ו דהשתא ממונו של ישראל הפקיעו בהלכת' בלא טעמא משום מעמד ג' ממונו של עכו"ם לא כ"ש עכ"ל משמע דהא קיימא דאין שליחות לעכו"ם אלא דמ"מ הפקיעו ממונו של עכו"ם ופסקינן שהעכו"ם מחויב ליתנו לו וא"י לחזור בו אבל שיתחייב הנפקד לא שמענו כיון דאין זכיה לעכו"ם וכן משמע באגודה שכתב כ"ש ממון העכו"ם ועוד דכדיניהם עבדינן ליה עכ"ל וכן נראה לפרש דברי הסמ"ג דף קס"א ע"ב ותשו' מיי' לספ' קנין סי' ח' אבל הרא"ש נראה שמפרש כיון דבדיניהם הוא כן דייני' ליה לישראל כדיניהם וע"כ כתב ועוד שגם בדיניהם הוא כך עכ"ל ולא כתב לשון עבדינן ליה וסברתו צל"ע דהיכא נידון לישראל זה לגבי ישראל אחר כדיניהם (ואפשר דכיון דהיה הממון של עכו"ם והקנהו לזה דייני' ליה כדיניהם אף לגבי ישראל וכדלעיל סי' ס"ו סכ"ה ולקמן ס"ס שס"ט גבי ישראל שקנה שטר מעכו"ם בדיניהם אך צריך להתיישב דמאן לימא לן בהך דסי' ס"ו גופיה אם חזר העכו"ם והוציא בכח מן הלוה דילמא הלוה פטור וכן מוכח להדיא בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב דפסק דהישראל שקנה השטר מהעכו"ם צריך להעמיד ערב שאם יעליל עליו העכו"ם ויוציא ממנו יסלקנו הרי משמע להדיא דאם העכו"ם מוציא בכח מחויב להחזירם לו אע"פ ששם היה לו עדים שקנהו בדיניהם ממנו וא"כ כ"ש הכא שהישראל פטור ותו דאפילו נימא דהתם גבי מוכר שטר אם הוציא העכו"ם בכח הלוה חייב לחזור ולשלם לזה שאני התם כיון שהשטר נעשה בעש"ע וזה יש לו דין העכו"ם והוה כאלו נכתב הוא בשטר כיון שבדיניהם הוא כן והוא מוציא השטר לפנינו משא"כ הכא ודוק וגם קשה לסברתו במה יזכה בו ישראל זה וצ"ל שדעתו דכיון דהפקיעו חכמים ממון של עכו"ם א"כ לא פלוג בדבר ועשו אותו כאלו זכה בו הישראל אף כנגד הישראל א"נ ס"ל דהא דאמרינן בפ' א"נ דאין שליחות וזכיה לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו היינו לענין שיזכה ישראל לישראל מכח העכו"ם אבל הכא במעמד שלשתן ממילא נסתלק העכו"ם דכיון שהפקיעו חז"ל ממונו של ישראל כ"ש ממון העכו"ם ותו זכי ליה הישראל שהמעות בידו לישראל חברו מכח עצמו ולא מכח העכו"ם וצל"ע וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ה:


(ק) אינו חייב לשלם. שאינו אלא שומר לשני במה שהיה שומר לראשון ופטור מהאונסים ואפילו אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' אבל במלוה לא שייך האי טעמא דמלוה להוצא' ניתנה וכאלו אנסו ליתן ממון אחר עכ"ל טור והרא"ש. וע"ל סי' רצ"ב סעיף ח' וסי' שפ"ח סעיף ד':


(קא) ואפילו נטל כו'. בהגהת מרדכי איתא דין זה על פקדון של ישראל וכמ"ש לקמן בסמוך והר"ב כתבו כאן בפקדון של עכו"ם לפי סברת הרא"ש והטור והמחבר דס"ל דכבר נתחייב הישראל ליתן הפקדון לישראל אבל לפי מ"ש לעיל דסברת הרא"ש צל"ע ושנראה דלא זכה הישראל נגד הישראל א"כ פשיטא דבלא"ה יכול ליטול מהפקדון כל מה שהוציא עליו ואפילו ה"ר משה מפונטייז"א בהגה' מרדכי מודה בזה ודו"ק:


(קב) נטל שלו כו'. צ"ע על הר"ב שכ"כ בסתם ובהגה' מרדכי שם מסיק דה"ר משה מפונטייז"א חולק על הר"י בזה וגם בב"י בס"ס ע"ב כתב דאין דברי ר"י נראין בעיניו והביאו בד"מ כאן וז"ל כתב בהגהת מרדכי דב"ב פ"ג על ראובן שבאו אנסים בביתו ליקח משכון של ראובן בשביל שמעון דין הוא שיעכב ראובן של שמעון בשביל משכונו וכתב ב"י ואין דבריו נראין בעיני וכן נרא' מדברי הגהת מרדכי שם שיש מי שחולק על סברא זו ע"כ עכ"ל ד"מ. משמע דס"ל כהב"י ואין לומר דהרב ס"ל דכאן שהפקדון הוא של עכו"ם גם הב"י והר"מ מפונטייזי"א מודה וכמ"ש בסמוך מטעם דלא זכה הישראל בו דא"כ אמאי סתם כדברי המחבר גבי מלוה ואפשר שהרב כאן בהגה חזר בו והכריע כר"י וכן משמע קצת מדבריו בתשובה סי' פ"ו דף קע"ו ע"ג שכתב לדברי ב"י כו' ע"ש משמע דלא ס"ל כב"י או אפשר ס"ל להר"ב דע"כ לא פליג הב"י אלא במה דמשמע דמיירי בהגהת מרדכי שלקחו משכון של ראובן בשביל שמעון שהיו סבורים שהוא משכון של שמעון ואפשר אלו הוי ידעי שהוא משכון של ראובן לא הי' נוטלין בחזקה של ראובן בשביל שמעון הלכך ריעא מזליה דראובן גרם שלא ידעו שהוא שלו וגם ה"ל להודיעם שהוא שלו אבל כשהם רוצים ליטול בחזקה של ראובן בעד שמעון אע"פ שיודעים שהוא של ראובן עד שיתן להם של שמעון אם כן הו"ל כאלו נטלו של שמעון ובכה"ג מיירי כאן בהג"ה ואע"ג דמדברי ה"ר משה מפונטייזי"א שם משמע דפליג גם בהא מדהביא ראיה מהירושלמי דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לבר מארנונ' מכל מקום כיון דאין ראייתו מוכרחת דשאני התם שלא היה ביד הנתפס משל חברו אבל הכא יש של חבירו בידו והיה יכול ליתנו לו שהרי הם באים על חבירו דוקא ואונסי' אותו ליתן של חבירו מסתבר ליה להר"ב דנוטל מהפקדון כל מה שהוציא עליו אך בתשובת הרב שם משמע דהגהמ"ר מיירי שהיו רוצים ליטול בחזקה של ראובן בעד שמעון שהיו יודעים שהוא של ראובן ואפ"ה פליג הב"י ע"ש ומ"מ לענין דינא היכא שהיו סבורים שהוא של שמעון נראה כמ"ש ששמעון פטור. עי"ל דע"כ לא פליג הב"י אלא במה דמשמע בהגמ"ר שלא היו האנסים יכולים ליטול משכונו של שמעון רק משכונו של ראובן עד שיתן להם משכונו של שמעון ובהא מסתבר דפטור שמעון כיון שלא היו האנסים יכולים ליטול את שלו א"כ נהי דאנסוהו לראובן ולקחו את שלו אין זה מיקרי אונס כיון שלא אנסוהו רק בממונו אבל אם היו האנסים יכולים ליקח משכונו של שמעון כגון שהיו יודעים היכן הוא מונח בביתו של ראובן והיתה יכולה ידם לשלוט בהם כגון שאמרו אנו יודעים שהוא מונח במקום פלוני ויכולים אנו ליטלו רק מה לנו לטרוח אנו נוטלים את שלך בשביל שמעון וכה"ג הוי כאלו נטלו של שמעון ונוטל ראובן מפקדון של שמעון כל מה שנטלו משלו עבורו ובכה"ג מיירי הרב בהג"ה כמ"ש ואפי' נטל שלו והציל הפקדון כלומר דבמה שנטלו שלו הציל הפקדון ואלמלא שנטלו היו יכולים ליטול הפקדון ודוק:


(קג) שלו כו'. פי' שהעכו"ם נטל שלו מחמת שהציל הפקדון ולא רצה לתתו וכן בהגהת מרדכי שם שהעכו"ם נטלו ע"ש ואפשר כונת הר"ב לומר אם נתן הישראל את שלו והציל הפקדון דכיון שאם לא הי' עושה כן הי' נוטל העכו"ם פקדון הרי הוא כאלו נטלו העכו"ם עצמו ועיין לקמן סימן קכ"ח סוף סעיף ח' בהג"ה:


(קד) נוטל מן הפקדון. לכאור' נרא' דלאו דוקא נוטל מן הפקדון אלא אפי' כבר נתן הפקדון להישראל חייב לשלם לו מה שהוציא עליו כיון דנתחייב לו מתחלה לשלם מה שהוציא עליו מטעם שהיה יכול ליתן להם הפקדון וכן צ"ל בהגהת מרדכי דלאו דוקא שמעכב הפקדון ע"ש ואפשר לפי שהרב ראה שה"ר משה מפונטייזי חולק לכך כתב נוטל מן הפקדון כו' הואיל שהוא מוחזק נוטל ממנו אבל אם כבר נתן לו הפקדון אינו חייב לשלם כדין כל ספיקא דממונא דלא מפקי' מהמוחזק:



באר היטב

(סו) לעובד כוכבים:    כת' בתשובת מהרשד"ם סי' שנ"ט דכי היכי דאין מעמד שלשתן בעובד כוכבים לדעת ר"י ה"ה בישראל מומר לע"א ואין דבריו נראין לע"ד דדוק' בעובד כוכבים ס"ל כן מטעמ' דלא עדיף מעמד ג' מזכיה גמורה ואין זכיה לעובד כוכבים אבל ישראל מומר לע"א הא אית ליה זכיה כמ"ש בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ומהם באבן העזר סי' ק"מ ע"ש עכ"ל הש"ך (ובכנה"ג הבי' תשובת רש"ך ח"א סי' קנ"ג וז"ל ישראל מומר לעבודת כוכבים שהדין נותן כו' ושנוכל להלוותו ברבית הוי כעובד כוכבים לדין זה).


(סז) ונתרצה:    כלו' וא"י המקבל לחזור על ישראל החייב לו דאיהו אפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מבע"ח ישראל ולחזור בחובו על העובד כוכבים כן הוא בטור והיינו דוק' לסבר' הראשונ' דס"ט אבל לסבר' האחרונ' שם יכול המקבל לחזור עליו אם לא שפטרו בפירוש וכ"כ ב"י וב"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' פ"ו ולפ"ז ק"ק מה שסתם המחבר כאן וצ"ל שסמך עצמו על שהבי' שם ב' הסברות וממיל' נשמע דגם כאן תלוי בפלוגת' זו עכ"ל הש"ך (אבל אין כן דעת הט"ז שכת' דאפי' לסבר' בתריית' דס"ט מודה כאן דנסתלק כיון דהעובד כוכבים כבר פטור בדיניהם מן הנותן וזה יש ללמוד ממ"ש אח"כ אם המקבל הוא עובד כוכבים וא"א להשמט ממנו דפטור הנפקד גם כאן כן הוא שזה המקבל גורם להפסיד להנותן עכ"ל).


(סח) אעשה:    וכ"כ הטור ואע"ג דלא בעינן רצון המומח' כמ"ש בס"ז שאני בעובד כוכבים דהי' יכול לו' מחמת אונס שתקתי כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דהכ' שאני כי אין אנו יודעין שחייב לו רק במ"ש כן אעשה הוא מודה וזה פשוט וגם בישראל בעינן כן בענין זה אלא דקמ"ל דל"ת דבעובד כוכבים לא מהני דמחמת אונסא עשה כן עכ"ל) וכתב הש"ך דלענין דינ' צ"ע בשתק כיון דשתיקה כהודא' דמיא א"כ הרי הודה לו ומ"ש הט"ו כן אעשה י"ל דל"ד קאמר אלא לאפוקי אם אמר איני רוצה לפי שאין בידי כלום ואהי' מוכרח להודות לך מפני אונס דבכה"ג י"ל אונס הייתי ולא הי' לך לסלק עצמך מהעובד כוכבים בהמחא' זו וכה"ג נתבאר לקמן סי' קל"א ס"ו ע"ש עכ"ל.


(סט) אנוס:    בטור כת' אפי' אם עובד כוכבים הנותן הוא שלטון אפ"ה א"י לומר אנוס הייתי (אין חילוק בזה בין אונס ממון לאונס נפשות. הרשד"ם חח"מ סי' נ"ה. כנה"ג).


(ע) תנה:    והש"ך כת' דדברי הרב צ"ע דמה בכך שאמר כן להעובד כוכבים ס"ס הא ס"ל לי"א אלו דאין זכיה לעובד כוכבים וע"ש.


(עא) נתפס:    בסי' ס"ו סי"ז כתבתי שאין דברי הרמ"א נכונים בזה במ"ש שבכל מקום שאין הקנין כו' ומ"מ הדין בכאן אמת דהיכ' שכבר נתן העובד כוכבים מה שבידו אפי' לא הי' מעמד ג' זכה המקבל כיון שהרשהו ליתן ועשה שליחותו הרי הוא כאילו הוא בעצמו נתן לו. ש"ך.


(עב) ליתנו:    שאפי' א"ל בינו לבין עצמו מנה שיש לי בידך תנהו לעובד כוכבים פשיט' שיתנהו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו עכ"ל הטור והרא"ש וכ"כ התוספות. שם.


(עג) וחייב:    הוא דעת היש מי שחולק וטעמייהו דלא תקנו שיזכה ויקנה עובד כוכבים מדין מעמד ג' שהוא הלכת' בלא טעמ'. שם.


(עד) מהמפקיד:    דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעובד כוכבים כיון דידע שצריך הנפקד ליתנו לו. כ"כ הטור והרא"ש. שם.


(עה) קנה:    דכיון שהפקיעו חכמים ממון ישראל במעמד ג' כ"ש ממונו של עובד כוכבים כ"כ הטור והרא"ש ומשמע דאפי' אין העובד כוכבים תובע את הנפקד או שמת העובד כוכבים יכול המקבל להוציא מיד הישראל ולקמן כתבתי דצ"ע ושנרא' מהתוספות ושאר פוסקים דלא ס"ל הכי עכ"ל הש"ך וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ו.


(עו) לפרוע:    לשון הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העובד כוכבים אנס וגזל את הלו' אין ישראל המקבל מפסיד בכך והש"ך כת' דדין זה צ"ע דבמה נתחייב הלו' לישראל ע"ש באורך.


(עז) פקדון:    דין זה כתבו הט"ו בסי' רצ"ב ס"ח ודוק' בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסהו להבי' לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד. סמ"ע.


(עח) נטל:    פירוש שהעו"א נטלו וכן הוא בהגהת מרדכי ואפשר דכונת הרמ"א לומר אם הישראל נתן את שלו והציל הפקדון דכיון שאם לא עשה כן הי' העו"א נוטל הפקדון הרי הוא כאלו נטלו העובד כוכבים עצמו וע"ל סי' קכ"ח סוף סעיף א' בהג"ה. ש"ך.


(עט) שהוציא:    כתב הש"ך דצ"ע על הרב שכ"כ בסתם ובהגמ"ר מסיק דהר"מ מפונטייז' חולק בזה כו' ע"ש מה שמיישב ומחלק בדין זה (והט"ז כתב דמצא במרדכי אחד מוגה שההיא דהר"מ צ"ל קודם האי פיסקא וקאי אדלעיל בענין כלילא דכובס ע"ש). ואם כבר נתן הפקדון לישראל מה דינו ע' בש"ך וצ"ע.



קצות החושן

(טו) ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו ז"ל הש"ך כבר כתבתי בסי' ס"ו סעיף ז' שאין דברי הרב נכונים בזה במ"ש בכ"מ שאין הקנין נתפס אם זכה לקבלם שוב לא מפקינן מיניה ע"ש מ"מ הדין בכאן אמת דהיכ' שכבר נתן העכו"ם זה שבידו ואפי' לא הי' מעמ"ש זכה המקבל כיון שהרשהו ועשה שליחותו ונתן לו הרי הוא כאלו הוא בעצמו נתן לו וע' בש"ך מ"ש בסי' ס"ו ונפלאתי בזה דכיון שדעתו דהיכ' דלא מהני קנין לא מהני שום תפיס' א"כ למה מהני כאן במה שכבר נתן העכו"ם ומה בכך שנתן עפ"י הרשאתו הא קי"ל דאין שליחות לעכו"ם ואם אומר לעכו"ם תן חפץ זה לפ' והלך העכו"ם ונתן על פיו לפ' ודאי לא זכה אותו פ' דכיון דאין שליחות לעכו"ם וא"צ ראיה להא כי היא פשוט מאד ואם יעשה שליח עכו"ם למכור חמצו והלך העכו"ם ומכר ודאי אסור בהנא' והוי חמץ שעבר עליו הפסח כיון דאין במכיר' כלום ואע"פ שכבר עשה העכו"ם עפ"י הרשאתו ואי משום דהכא עדיף טפי לפי שאמר למקבל זיל וקבל מנה מאותו עכו"ם הרי הוא כאלו אמר לו לך משוך וקני ז"א דהא הוי דשלבל"ע ולא זכה מדין מתנה דאם אומר לו לך משוך וקני בדבר שברשותו ודאי מהני אבל בדבר שאינו ברשותו אפי' אומר לו לך משוך וקני לא מהני וחוב הוי דבר שאינו ברשותו ולכן נרא' דודאי צ"ל דס"ל לתרומת הדשן דמהני תפיס' בכל דבר שלא הי' קנין המועיל והכא מדין תפיס' אתי עלה וא"כ מ"ש הש"ך בסי' ס"ו דגם הת"ה לא ס"ל דיועיל תפיס' וחולק על הד"מ והגי"ת שהבינו כן מדברי הת"ה ע"ש לא כוון יפה בזה אך מ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו דאם אמר לישראל חבירו תן מנה זו לפ' והוא הלך ונתנה דמהני ע"ש והם דברי' נכונים מצד שליחות אבל בעכו"ם הא לא מהני שליחות וכמ"ש והתוס' והרא"ש שכתבו במקבל עכו"ם והישראל חזר בו לא זכה העכו"ם ואם לא חזר בו יכול ליתנו לעכו"ם בזה נמי מהני משום שליחות דהא ישראל לישראל נעשה שליח וא"כ כשאומר לו נמי תן לעכו"ם והלך ונתן הרי הוא שלוחו וה"ל כאילו הוא עצמו נתן לו משא"כ היכ' דישראל אומר לעכו"ם ליתן לישראל אע"ג שכבר נתן יכול הנותן לחזור כיון דאין שליחות לעכו"ם וטעמא דת"ה אינו אלא משום תפיס וזה ברור ופשוט והכי משמע להדיא בפ' א"נ דף ע"א גבי ישראל שלוה לעכו"ם דכיון דאין שליחות לעכו"ם אפי' אם הישראל מצוה לעכו"ם ליתנו לישראל שני לא יצא לעכו"ם מחיובו לישראל ראשון אעפ"י שעל פיו נתנו לישראל שני משום דאין שליחות לעכו"ם ע"ש ונרא' לענ"ד אפי' לדעת ת"ה דאם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל דאין מוציאין מיד מקבל ומשום תפיס' נרא' דהיינו דוק' מיד המקבל אין מוציאין ומשום תפיס' דהיינו משום דידע ומחל לישראל שני אבל עכו"ם לא יצא מחובו דאי נימא דנפטר גם העכו"ם במה שנותנו לישראל שני א"כ היכא אמרינן שם בפ' א"נ גבי עכו"ם שלוה מישראל וביקש להחזירו ומצאו ישראל שני ואמר תנם לי ואני אעלה קרן וריבית דאם העמידו אצל ישראל אסור ואמרי' שם בשלמא סיפ' לחומרא ע"ש והא כיון דנפטר העכו"ם מחובו א"כ תו לא הוי אחריות החוב על העכו"ם רק על הישראל וזה ודאי אסור לכן נרא' דגם לת"ה אינו אלא שאין מוציאין מיד המקבל ומשום מחיל' אבל עכו"ם לא נפטר מחובו ויכול לתבוע את העכו"ם וכדמוכח להדיא שם בפ' א"נ דיכול לתבוע העכו"ם. וכן הוא דעת הת"ה בסי' שי"ג דאם הקנה שטר בלא כתיב' באנפין דלא קנה דאם תפס הלוקח מן הלו' אין מוציאין מידו ומן הלו' חוזר וגובה דלא הי' לו ליתן כיון דלא הי' לו הקנא' הובא ברמ"א סי' ס"ו ועמ"ש בסי' קכ"ג סק"א:


(טז) והמקבל כותי כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר בו יכול ליתן לכותי והיינו משום שליחות וכמ"ש בס"ק הקודם דהא ישראל לישראל נעשה שליח אלא דאכתי יש להסתפק בזה כיון דאמרינן בנזיר פ"ב דף י"ב דאין אדם יכול לעשות שליח בדבר שלבל"ע כגון לקדש לו אשה כשתתגרש' מבעלה כיון דאין בידו לקדשה עתה שהיא א"א לא מהני שליחות בדשלבל"ע ולכאור' ה"נ הכא כיון דחוב הוי דבר שלבל"ע וממנה לו שליחות על חובו שיתנהו לפ' לא מהני משום שליחות דהא אמרו שם בנזיר כי משוי שליח במלתא דקיימא קמי' במכת' דלא קיימ' קמי' לא משוי שליח וחוב לא קיימא קמי' דהא ה"ל דבר שאינו ברשותו ולא קיימא קמי' אלא בתר גבי' ואולי גם הרא"ש לא קאמר אלא דיכול ליתנו כל זמן שאין הישראל חוזר בו אבל אם כבר נתן לעכו"ם אם זכה בו עכו"ם מזה לא מיירי וא"כ לפ"ז גם מ"ש ש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו במוכר ולא כתב והנך הלוקח וגבה דמהני מדין שליחות כיון שהמלו' הרשהו ליתן ללוקח ע"ש אפשר לומר ג"כ כיון דחוב הו"ל דבר שאינו ברשותו לא מהני בי' שליחות ואע"ג דבידו ליתן לו כתוב ומסור מ"מ כל זמן שאינו כותב לו אינו עושה לו שליחות אלא על גוף החוב וא"כ כי היכא דגוף החוב ליתי' בידי' כהקדישו משום דהוי דשלבל"ע ה"נ אינו יכול לעשות עליו שליח ואולי כיון דהלו' עצמו הוי בידו ליתנו תיכף למקבל מהני לי' שליחותי' דהא אם הי' אומר לחבירו תן מנה לפ' ואני פורע ג"כ זוכה מקבל וא"כ ה"נ מקבל זכה וזה הלו' נפטר מחובו כיון שנותן ע"פ מלוה וא"כ באומר לאחר זיל וגבה מלוה שלי ותנהו לפ' אפי' כבר נתן לא זכה המקבל משום דחוב הוי לי' דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו וכי היכי דלא מצי להקנותו ולהקדישו ה"נ אין יכול למנות עליו שליח כן נרא' לי ודוק) (ועיין ש"ך סקפ"ז דאם ראובן הי' לו חוב ביד שמעון ואמר ללוי זכה אותו מנה שביד שמעון ליהודא ולהגיע ליד לוי דתו אין ראובן יכול לחזור בו ע"ש ולפמ"ש כיון דחוב ה"ל דבשלבל"ע לא מצי אמר זכה אותו דבר כשיבא לעולם לפ' כיון דהוא דבר שאינו ברשותו עכשיו ודו"ק היטב:


(יז) ונטלו בחזק' אינו חייב לשלם לישראל המקבל כ' הטור וז"ל שאינו אלא שומר לשני כמו שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין עכ"ל ומשמע לפי זה דעכו"ם לא לקח בחזק' אלא ע"י פשיעתו שלא נעל כדרך השומרין מחויב לשלם כיון שהוא שומר לשני אך קשה לענ"ד לא נדע מנ"ל כלל דהוי שומר לשני להתחייב בפשיע' דהא נהי שמחויב ליתן הפקדון לשני היינו משום דהכי תיקנו חז"ל שיהי' קונ' מעמ"ש וה"ל כאלו הפקדון הוא של השני וצריך להחזירו אבל שיתחייב בדין שומרין מנא לן דהא למ"ד בפ"ק דגיטין דלא אמר רב אלא בפקדון דאי' בעינא משמע דלית ליה אלא פקדונו כמות שהו' אבל שיתחייב בדין שמיר' ע"י מעמד שלשתן זה לא אמרינן ואפי' למ"ד דמעמ"ש מהני אפי' במלו' היינו משום דעכ"פ הוי חוב ברור וה"ל מנה לי בידך וקונ' השני מדין מעמ"ש אבל חיוב פשיע' אינו חיוב ברור דהא לדעת הרא"ש והטור סי' שמ"א אין השומר מתחייב אלא משעת הפשיע' ולא מעידן המשיכ' וא"כ לא ה"ל מנה לי בידך אלא לענין גוף הפקדון אבל לענין חיוב פשיע' לא דהא אכתי לא אשתעבד נכסיה ואפי' לדעת הרמב"ם דשומרין משתעבדי מעידן משיכ' מ"מ לא הוי חיוב ברור דמי יימר דפשע בה ולא גרע מכתוב' דל"ש ביה מעמ"ש דאפשר לא תבוא לידי גביי' לעולם וכן בזה אפשר לא יבוא לידי פשיע' ואולי מיירי הטור שנתרצה אח"כ ונעשה שומר אבל היכ' דמעמ"ש הי' בע"כ נרא' דאע"ג דמעמ"ש קונה בע"כ לדעת הש"ע מ"מ לענין חיוב שמיר' אינו נעשה שומר בע"כ ודין מעמ"ש לא שייך בזה דלא הוי חיוב ברור כמ"ש ודו"ק:





▲ חזור לראש