שולחן ערוך חושן משפט קכו יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכו · יח · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן ולא נתחייב בשכירות אלא חמשים זהובים כי לא נצרך יותר לחפץ אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר מאה זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ צריך ליתנם לו ואפי' אמר מאה זהובים שאני חייב לראובן משכר החפץ אתנם לך חייב ליתנם כיון שהודה שהיה חייב לראובן משכר החפץ אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה חייב לראובן אלא שכר אותו חפץ אינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לו החפץ:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כיון שהודה שהי' חייב כו'. ל' הטור ותו לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בהחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי מודה ומיד נתחייב בהן ללוי:

אינה משתלמת אלא לבסוף. ובשעה שהמחהו לא היה בידו כלל לא מלוה ולא פקדון:

ש"ך - שפתי כהן

(עה) כיון שהודה חייב לראובן משכר החפץ לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן ללוי עכ"ל טור והרא"ש ור"ל כאלו הודה שהחזיר לו החפץ ונתחייב לו חוב גמור לשלם מיד:


(עו) דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כו'. דין זה תמוה בעיני אף שהוא מהטור מתשובת הרא"ש דמה בכך דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מהשתא אלא דהוי כלא הגיע עדיין זמן הפרעון (כדלעיל ס"ק א') וכמ"ש הריטב"א בקדושין פ' האומר וז"ל דכ"ע ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלוה הוא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקי"ל שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף עכ"ל וכ"כ התוס' נהדיא בפ' הגוזל עצים דף צ"ט ע"א ד"ה ואב"א כו' דאע"ג דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף מ"מ ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכ"כ עוד התוס' בפ' האיש מקדש דף מ"ח והר"ן והרא"ש גופיה שם ומוכח בש"ס פ' הגוזל עצים ופרק האיש מקדש שם ופרק האומר (דף ס"ג ע"ח) דלמ"ד ישנו לשכירות מתחלה וער סוף מלוה הוא גבי' כל מה שעלה שכרו ועיין ברש"י שם וגם קי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן שם וכמו שנתבאר בי"ד סי' קמ"ג ס"ב דאפי' בנה עכו"ם עצמו שכרו מותר מטעמ' דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ נתחייב לו שכרו כבר ועכו"ם אימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה כדאי' בש"ס דע"א (דף י"ט ע"ב) ע"ש וכ"פ הפוס' וכמ"ש בי"ד בש"ך ס"ק ד' וגם גבי קדושין פסקו כל הפו' והטור בא"ע סי' כ"ח ס"ז דאם חייב' לו שכר פעולה אינה מקודשת אפי' הגיע זמן השכירות לגבות מטעמא דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ נתחייבת לו כבר בשכירו' וה"ל מלוה גביה והמקדש במלוה אינה מקודש' כדאי' בש"ס ופו' שם ע"ש ואפשר לומר דכיון דשכר פעולה מיקרי ראוי וכמ"ש המרדכי ר"פ י"נ והרב בהג"ה בא"ע סי' ק ס"ב דאין הבעל חוב וכתובה גובים ממנו א"כ לא תקנו מעמד שלשתן בכה"ג דלא מיקרי מנה לי בידך כיון דמיקרי ראוי מחמת שלא הי' בידו מעולם אך מדברי הרא"ש והט"ו לא משמע הכי דא"כ למה להו לטעמא דשכירות אינו משתלמ' אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לידו החפץ תיפוק ליה דאפי' שכירות משתלמת מתחלה נמי דהא פשיטא דאפי' החזיר לו החפץ אין כתובה וב"ח גובים משכר פעולה מהני דראוי כיון שלא הי' בידו מעולם אלא ודאי דין מעמד שלשתן שייך אפי' בדבר שלא הי' בידו מעולם וכמש"ל ס"ק ג' וא"כ דברי הרא"ש וט"ו כאן צ"ע:



באר היטב

(נז) שהודה:    לאו כל כמיני' לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הוד' שנתחייב בהן ללוי עד כאן לשון הטור והרא"ש ורצה לומר כאילו הוד' שהחזיר לו החפץ ונתחייב לו חוב גמור לשלם לו מיד. ש"ך.


(נח) לבסוף:    והש"ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דמה בכך מ"מ חייב לו הלוא' מהשת' אלא דהוי כלא הגיע עדיין ז"פ וכמ"ש הריטב"א כו' ע"ש.



קצות החושן

(יג) דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לו החפץ כת' הש"ך ז"ל דין זה תמוה בעיני אף שהוא מהטור מתשובת הרא"ש דמה בכך ששכירות אינו משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלוא' מהשתא אלא דהוי כלא הגיע זמן הפרעון דלעיל סק"א וכמ"ש הריטב"א פ' האומר ז"ל דכ"ע ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלו' היא גביה מיהו אין זמנו למיפרע אלא בסוף מלאכתו דקיי"ל שכירות אינו משתלם אלא לבסוף וכו' ע"ש שהאריך בקושי' והניח בצ"ע ואחר העיון בש"ס פ' הגוזל דף צ"ט נרא' דלק"מ וע"ש בש"ס אילימ' אותו ממון אלא במאי מיקדשה וכתבו שם תוס' בד"ה אילימ' אותו ממון דלא מצי מיקדשה עד שיחזיר לה הכלי וכ"כ רש"י בפ' האיש מקדש דף מ"ח וז"ל דר"מ סבר ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ולבסוף כשמחזיר לה נעשית מלו' למפרע ע"ש ומבואר מדברי רש"י בקידושין ומדברי התוס' בפ' הגוזל דהחילוק שיש בין למ"ד שישנו לשכירות מתחיל' ועד סוף ובין מ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף והוא דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף מעולם ליכא מלוה עד שיחזיר לה בסוף ולאחר חזרת הכלי אז הוי לה התחלת המלו' ולמ"ד ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לה הכלי לבסוף נעשה למפרע מלוה אבל קודם שמחזיר לה הכלי לא הוי עלי' שום מלוה כלל ולהכי פריך שם אילימא אותו ממון אלא במאי מיקדשה ואע"ג דס"ל לר"מ דהמקדש במלו' מקודשת אלא דכ"ז שאינו מחזיר לה הכלי לא ה"ל שום מלוה כלל אלא כי מחזיר לה הכלי נעשית למפרע חוב ומלוה ואנו ה"ל כמלו' תוך זמנו א"כ לא הוי פריך מידי אילימא אותו ממון אלא במאי מיקדשה דהא כיון דס"ל לר"מ שם המקדש במלו' מקודשת וא"כ המקדש במלו' תוך זמנו וכי לא מצי מקדש בה אלא משום דלא ה"ל שום מלוה וחוב כלל עד שמחזיר לה הכלי בסוף וכשמחזיר לה הכלי אז ה"ל למפרע חוב ומלו' ולהכי ניחא טעמא דהרא"ש דשכירות אינה נקנה במעמ"ש דהא במעמ"ש אינו מהני אלא בחוב ברור שיאמר לו מנה לי בידך תנהו לפ' וזה כ"ז שאינו מחזיר הכלי עדיין לא התחיל שום חוב ולא הוי כחוב דלא הגיע זמנו דליכ' שום חיוב עליה כלל כ"ז שאין מחזיר וא"כ לא הוה מ"ל בידך ואע"ג דלבסוף מחזיר הכלי ונעשית לו מלוה וחוב למפרע מ"מ כיון דבשעת המחא' לא הי' חוב מבורר לא הוי בי' דין מעמ"ש דהא בכתוב' נמי לא מהני אע"ג דאיתברר לבסוף שמת הבעל והי' לה חוב למפרע דהא גובה ממשעבדי למפרע משעת כתיבה אלא כיון דלא הוברר דאפשר שלא תבוא לידי גביי' וה"נ כיון דכ"ז שאינו מחזיר הכלי לא ה"ל עליו שום חוב אלא עד שמחזיר לו הכלי הוא דנעשה מלוה למפרע וא"כ בשעת המחא' לא הי' שום חוב מבורר ול"ש בו מנה לי בידך דאגלאי מלתא למפרע ל"א במעמ"ש) (וע' בב"ש סי' כ"ח דכ' דאפי' אומר לה בהנאת מחילת מלוה לא מהני כ"ז שאינו מחזיר לה הכלי ולא דמי להלוא' תוך זמנו ודשאני הכא שאינו הלוא' כלל כ"ז שאינו מחזיר לה הכלי והבית שמואל כוון האמת אליב' דרש"י תוס' וא"כ קושית הש"ך לא קשה ולא מידי והוא ברור ודו"ק ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ד:





▲ חזור לראש