שולחן ערוך חושן משפט קג ה

אם החוב דבר מועט שלא יגיע למלוה בחובו חלק ראוי לפי מה שהוא קרקע בית או שדה או כרם כשיעור שיתבאר בסימן קע"א ואומר המלוה ללוה או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי לי או פרע לי מעותי הדין עמו ואם אין המלוה רוצה לקנות יותר מכדי חובו ואומר פרע לי מעותי מאחר שמה שהוא כדי חובו אין בו שיעור הראוי הדין עמו וכופין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו ויפרע לזה מעותיו:

הגה: ואין חוששין להפסד הלוה ואין מרחמים בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט (הגהות רשב"א אלף קמ"ג):

אם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשיעור אינו יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות אם היה טורף מלוה קרקע מהלוקח וכשיגבה חובו לא נשאר ללוקח כשיעור יכול לכופו שיקחנו ממנו במעות:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

ואם אין המלוה רוצה כו' פי' ל"מ זה שהמלוה נותן להלוה הברירה תן לי מעות דמי חובי או קרקע ואשלם לך המותר דשומעין לו אלא אפי' אינו נותן לו הברירה אלא רוצה דוקא מעות אפי' הכי שומעין למלוה וע"ז מסיק המחבר וקאמר דאם הי' בהפך דלא נשאר ללוה אלא פחות מכדי שיעור והלוה דוצה לכפות המלוה שיקח הנשאר בידו במעות דאין שומעין להלוה אבל אם נותן הלוה הבריר' להמלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהי' בידי שיעור שדה והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקעך שנתת לי בזה כ' הטור דשומעין לו והוא מב"ת שער ג' ומסיק המחבר וכ' דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכהא דאין נותן למלוה הברירה וז"ש יכול לכופו שיקחנו במעות ר"ל בלא נתינת הברירה (מזה אין ראיה כ"כ שגם בטור כתב "שיקחנו "ממנו "במעות ע"ש) ודוק ואצ"ל דיש פלוגתא בין הטור לדברי המחבר ושהמחבר ס"ל כרי"ו דאמר דאין חוששין להפסד דהלוה והטור ס"ל דחוששין דהמדקדק בדברי רי"ו משמע דמודה בכה"ג דכתיבנא ועוד ראייה שהרא"ש בתשובתו כלל פ' דין ח' והביאו מור"ם בר"ס זה בהג"ה המתחלת "ואם אין הקרקע "מגיע כו' כתב בו ג"כ דאין חוששין להפסד הלוה וקשה לומר דהטור סתם דבריו נגד הרא"ש אביו ולא יזכרנו כלל ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ב) ואם אין המלוה רוצה כו'. זה כ' המחבר ע"פ מ"ש בספרו בדק הבית על מ"ש הבעה"ת והטור דיכול המלוה לומר ללוה או מכור לי מהנשאר או פרע לי כו' וז"ל עיין בתשו' הרשב"א שבסוף סי' שקודם זה (בב"י שם) ודבריו דברי טעם וכמו שכתבתי שחכמי דורו נרא' שלא חלקו עליו ואפשר דלא פליג אהא דבעה"ת דהכא כשהמלוה אומר מכור לי מהנשאר התם כשאינו רוצה לקנות מהשאר עכ"ל. ובודאי כן הוא דהברירה ביד המלו' דהרי גם ר' ירוחם נתיב ו' ח"ג כ' כהך דהרשב"א ומביאו ב"י ס"ס י' ועוד דהא גם הה"מ פכ"א מה' מלוה כתב שכ"כ הרמב"ם והרשב"א בתשובותיה' והבאתיו לקמן סי' קט"ו וכאן כ' הבעה"ת בשם הרמב"ן בתשובה כהטור ומביאו ב"י ועוד דהא פשיטא דיכול המלוה לומר גוד או איגוד וכדלקמן סי' קע"א וכ"כ הנמוקי יוסף פ"ק דמציעא להדיא ומביאו ב"י לעיל ס"ס ק"ב א"כ כשאומר המלוה מכור לי מהנשאר או פרע לי היינו גוד או איגוד וכשאין המלו' רוצה לקנו' לעצמו ורוצ' למכור הכל היינו נמי בכלל גוד או איגוד דמה לי אם הוא קונ' אותו לעצמו או מוכר' לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור ולמכרו ועוד נ"ל דבעל התרומות והטור כאן מיירי שאין מוצאין מי שיקח לכך אומר המלו' מכור לי וכן הוא בבעל התרומות להדיא ומביאו ב"י אם אין מוצאין מי שיקח נ"ל שיכול המלוה לומר ללוה או מכור לי מהנשאר או פרע לי כו'. וזה ברור:

(ג) הדין עמו. ואין הלוה יכול לומר נשתמש בו בשותפות זמן כנגד זמן לפי ערך דהרי כיון שהמלו' רוצה ליקח לעצמו או למכור הכל וליתן לזה מעותיו בעד הנשאר היינו גוד או איגוד וכמו שכתבתי בסמוך:

(ד) או למשכנו. ובתשובת רשב"א ורבינו ירוח' איתא או משכירין. וכ' בד"מ דהיינו להשכיר' שיעלה בפעם אחד דמי החוב אבל אם לא יוכל להשכירו רק שנה אחת בדבר מועט אין ממתינים ללוה דא"כ ננעול דלת בפני לווין כו'. ויותר נ"ל דכאן מיירי שמשכירין אותן שיתן השוכר השכירו' מיד דאם לא כן כיון ששכירות אינ' משתלמת אלא לבסוף אינו בדין שימתין המלוה. ונרא' שלכך השמיט המחב' השכירו' משום דאינו שכיח ששוכרים לשלם מיד דסתם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולכך מוכרים או ממשכנים:

(ה) אם הי' הדבר בהפך כו' אינו יכול כו'. כ' הסמ"ע ס"ק ז' דהיינו כשרוצה דוקא מעות אבל אם נתן הברירה למלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהי' בידי שיעור והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקעך שנתת לי בזה כ' הטור דשומעין לו והוא מבעה"ת שער ג' ומסיק המחבר וכ' דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכי הא דאין נותן למלוה הברירה ואין צ"ל דיש פלוגתא בין הטור לדברי המחבר ושהמחבר סבירא ליה כר' ירוחם דהמדקדק בדברי רבי' ירוחם משמע דמודה בכה"ג עכ"ל ואלו ראה דברי המחבר בספרו בדק הבית לא כ' כן דכ' שם כ' רבי' ירוחם בשם הרשב"א כו' עד דלוה וכתבתי דין זה בסי' שקודם זה ולפ"ז לעולם אין כופין למלו' לקנות יותר משעור חובו ואפי' אם תמצי לומר דבטורף מלוקח כופין כדברי בעל המאור מ"מ בלוה עצמו לא דיינינן הכי אלא כדברי הרשב"א עכ"ל בב"ה הרי להדיא דס"ל להמחבר דפליגי דלבעה"ת וטור יכול לכופו ולר' ירוחם ורשב"א א"י לכופו ופסק כר' ירוחם והרשב"א. וגם מ"ש הסמ"ע דהטור ובעה"ת מיירי כשהלו' נותן הבריר' למלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהיה בידי שעור שדה והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקע שנתת לי כו' לא נהירא לי דממ"נ אם כשימכור מהקרקע כשעור לא ישאר למלוה כשעור פשיטא שאין הלוה יכול לומר כן ואם גם אח"כ ישאר למלוה כשעור א"כ מה מלמדינו הטור והבעה"ת בזה ומה צריך הבעל התרומות להביא ראיה על זה מבעל המאור אפי' תינוקות של בית רבן יודעים שיכול הלוה לסלק למלוה במעות בכל עת שירצה וא"כ פשיטא דיכול לומר כן (ואף הרמב"ן בס' המלחמות שהבאתי לקמן ס"ק שחולק על בעל המאור פשיטא דלא יחלוק ע"ז) כיון שמסלקו במעות דפשיט' דמשום שמסלקו קצת במעות וקצת בקרקע לא גרע כחו דמה שיוכל למכור ולסלקו במעות נותן לו מעות ומה שאינו יוכל למכור ולהשתדל מיד מעות נותן לו קרקע. אך לעיל בס"ק ד' כתבתי מטעם אחר דהרשב"א ורבי' ירוחם סוברים כהבעה"ת וטור עיין שם:

(ו) אינו יכול לכוף כו' זה כ' המחבר ע"פ מ"ש בספרו ב"ה שהרשב"א בתשובה חולק על הבעה"ת וטור והבאתיו לעיל בס"ק ב' אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דאדרבא המדקדק היטב בתשובת הרשב"א עצמה סי' אלף קמ"ג יראה דסובר כהבעה"ת והטור שהרי מאריך שם בכל התשובה וכ' דקרקע שאין בה שעור דבר מופסד הוא וא"י ליתנה לו בע"כ ומביא שם ראיות ע"ז מפ"ק דב"ב ומפרק בית כור ומהרי"ף ובעל המאור פ"ק דמציעא וכ' שם אח"כ ואותן עשרים זרתות מופסדת הן לו אלא נראה שכופין את הלוה ופורע לו מעות ואם אין לו ישכיר חלקו ויפרע לו וכמדומ' לי שזה פשוט וא"צ לראיה כו' עכ"ל אלמא שכל עיקר תשובתו היתה לאפוקי דלא נימא דקרקע אפי' כל שהוא ע"פ שומא דבר חשוב הוא וע"ז השיב דקרקע שאין בה שעור דבר מופסד הוא ואינו כלום וא"כ ה"ה הכא כשלא נשאר ללוה כשעור דבר מופסד הוא ואינו נחשב לכלום ואף שכ' הרשב"א שם דאין חוששין לפסידא דלוה היינו לענין שנוציא את הלוה מביתו בע"כ בשביל דבר מועט של זה אלא אמרי' כיון שאינו נותן לו כשעור הרי כאלו אינו נותן לו כלום ולכך צריך למכור או להשכיר ולשלם לזה משא"כ כאן שנותן למלוה כשעור וא"כ אינו בדין להפסיד ללוה הנשאר אלא צריך שיקחנו במעות (או להיות שותף עמו בכשעור וכמ"ש לקמן) דכשם שחוששים לפסידא דהמלוה כשאינו נותן כשעור ואמרי' דבר מופסד הוא לו כך חוששין לפסידא דלוה ג"כ כשלא נשאר ללוה כשעור:

ועוד קשה על דעת המחבר ממ"ש ה' המגיד פ' כ"א מהלכות מלוה בשם תשובת הרשב"א גבי ב"ח הטורף מלוקח ואין מגיע למלו' בחובו שעור הראוי דמוכרים ושוכרים הקרקע לזמן ונותנים לו מעותיו והבאתיו לקמן סי' קט"ו סעיף ב' ס"ק כ"ב א"כ לפי דברי המחבר יהיו דברי הרשב"א בתשובה סותרים זא"ז אלא ודאי כמ"ש וגם בלאו הכי לא מסתבר' לחלק בין לוה ללוקח דאם לא נחוש לפסיד' דלוה גם לפסידא דלוקח לא הי' לנו לחוש שקנה שעבודו דב"ח שהוא מוקדם אלא ודאי לעולם חוששים להפסדו של זה שלא ישאר לו כשעור. דבכל ענין אמרי' כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. וכן משמע בה' המ' שם שכתב ולמדו מכאן דהיכא שהחוב דבר מועט כו' משמע דר"ל שלמדו מכאן כי היכא דכאן חששו להפסדו של זה שלא נשאר לו כשעור ולא אמרי' קרקע כל שהוא דבר חשוב הוא ה"ה איפכא. הלכך העיקר כדברי הבעה"ת והטור ואף הרשב"א מודה להם כן נלפע"ד ברור ודלא כהמחבר:

מיהו פשיטא דכל זה מיירי שאין כאן מי שרוצה לקנות הקרקע וכן כתב הבעה"ת שם אם אין מוצאין מי שיקח כו' ונרא' דקאי גם אזה דאם אפשר למכרה או להשכינה מה שייך כאן לומר שיכוף למלוה שיקחנו במעותיו הלא ממשכני' או שוכרים ומוכרים הכל ופורעים למלוה ונותנים המותר ללוה וק"ל:

ועוד נרא' דמיירי שמלוה רוצה ליקח כל חלק ואינו רוצה להיות שותף עם הלוה ע"כ יוכל הלוה או הלוקח לכופו שיקחנו במעות כיון שאינו רוצה להניח להם כשעור ודבר מופסד הוא להם אבל אם המלוה אומר אניח משלי כדי שיהיה כשעור ונשתמש בו בשותפות זמן כנגד זמן א"צ ליקחנו במעות שהרי כיון שאין ללוקח או ללוה מעות ואין יכולים לומר גוד או איגוד הרי הם שותפים כדלקמן סי' קע"א כל זה נ"ל ברור ודוק:

(ז) יכול לכופו כו' כ"כ הבעל המאור. ולקמן סי' קט"ו סעיף ב' ס"ק כ"ב הבאתי שהרמב"ן בס' המלחמות השיג עליו דאין הלוקח יכול לכופו ובסמ"ע נרשם כאן אדברי המחבר טור בסי' קט"ו ס"ז ואלו ראה דברי הרמב"ן הנ"ל לא כתב כן דהטור שם מיירי בשבח וכבר כתב הרמב"ן שם דבשבח שאני אלא ה"ל לרשום בעל המאור שהביא הבעה"ת ומביאו ב"י כאן בסי' זה ולענין הלכ' כתבתי לקמן סי' קט"ו דלק"מ מה שהשיג עליו הרמב"ן ושדברי בעל המאור נ"ל עיקר ע"ש:

העולה מזה אם החוב דבר מועט שלא יגיע למלוה בחובו חלק הראוי כשעור שיתבאר בסי' קע"א הרשות ביד המלוה להוציא את הלוה מביתו וליקח הכל לעצמו או למכור או להשכין הכל כדי שיפרע חובו מיד שהרי אומר לו גוד או איגוד דהיינו או פרע לי ויהיה לך כל הקרקע או אקח אני כשעור ואשלם לך מה שאקח ביותר מחובי ואם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשעור ואפשר להשכין או למכור כל הקרקע עושין כן ופורעים למלוה ונותנים המותר ללוה ואם אי אפשר כגון שאין מי שרוצה לקנות יכול הלוה לומר או הנח שיתוף כשיעור ונשתמש בו בשותפות זמן או תן לי בעד הנשארת מעות. ואין חילוק בכל זה בין לוה עצמו ובין לוקח מן הלוה:

באר היטב

עריכה

(ו) עמו: דהיינו גוד או איגוד וכשאין המלו' רוצה לקנות לעצמו ורוצה למכור הכל הוי נמי בכלל גוד כו' דמה לי אם קונה לעצמו או מוכרו לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור למכרו ועוד נ"ל דכאן מיירי שאין מוצאין מי שיקח לכך אומר המלו' מכור לי וכן הוא בבעה"ת להדיא ומביאו ב"י וזה ברור. גם אין הלו' יכול לומר נשתמש בו בשותפות זמן נגד זמן לפי ערך עכ"ל הש"ך.

(ז) למשכנו: ובתשו' רשב"א ובר"י איתא או משכירין וכתב בד"מ דהיינו להשכירו שיעלה בפעם א' דמי החוב אבל אם א"י להשכירו רק שנה אחת בדבר מועט אין ממתינין ללוה דא"כ ננעול דלת כו' ויותר נ"ל דמיירי שמשכירין שיתן השוכר מיד השכירות דאל"כ כיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אינו בדין שנמתין כ"כ ונרא' שלכך השמיט המחבר השכירות משום דאינו שכיח לשלם מיד ולכן מוכרים או ממשכנים. ש"ך.

(ח) לכוף: כתב הסמ"ע דהיינו כשרוצה דוקא מעות אבל אם נתן הבריר' למלו' וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד כשיעור והמותר ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואתן לך דמי המכיר' כתב הטור דשומעין לו ומסיק המחבר דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכי הא דאין נותן להמלו' הבריר' ואצ"ל דיש פלוגתא בזה בין הטור להמחבר כו' והש"ך כתב דאילו ראה דברי הב"י בבד"ה לא כתב כן דשם מבואר להדיא דפליגי כו' ע"ש מה שמסיק לדינא.

(ט) במעות: כ"כ בעל המאור ולקמן סימן קט"ו ס"ב הבאתי שהרמב"ן השיג עליו דאין הלוקח יכול לכופו ולענין הלכה כתבתי שם דלק"מ מהשגת הרמב"ן ושדברי בעל המאור נ"ל עיקר ע"ש. ש"ך.

קצות החושן

עריכה

(ב) יכול לכופו שיקחנו ממנו במעות עמ"ש בסי' קט"ו סק"ט:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}