שולחן ערוך חושן משפט עה ד

כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים:

הגה: וי"א דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך (מרדכי פ' הנשבעין) ויש מי שחולק (ב"י בשם הר"ן פ'" הדיינים) (ועי' לקמן ריש סי' פ"ז)

במה דברים אמורים? כשתבעו מלוה אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

הודאת פיו. היינו כשמודה בחמשים שהוא מקצת תביעת התובע גדול מהעדאת עדים הללו שאומרים שחייב לו מקצת תביעותיו. ובכמה עניינים מצינו שהעדים מחייבים אותו אף מה שאינו חייב ע"פ עצמו כגון מודה בקנס וגם אינו נעשה רשע על פי עצמו:

אבל אם כתבו שטר. פי' שיש שטר ביד התובע שכתוב בו בפנינו עדים הלוה פלוני לפלוני חמשים וה"ה אם כתבו בהשטר שפלוני הודה לפניהן שחייב לפלוני חמשים דכל שטר יש בו שיעבוד קרקעות והקרקעות שנשתעבדו למלוה ה"ל כהילך (ודין הילך יתבאר בסמוך בס"ו) דבכל מקום שהן ברשות המלוה קאי כפי הסך המבואר בשטר ומזה הטעם ג"כ קאמר כשהעדים לפנינו (אבל כשאינו לפנינו לא כמ"ש בר"ס ל"ט ומ"ג) ומעידים שקנו בק"ס לפניהן דכל קנין לכתיבה עומד והו"ל כאלו נכתב בשטר ויש כאן שיעבוד קרקעות:

ויש מי שחולק. ועמ"ש כאן בהגד"מ ובפרישה ובסמ"ע ר"ס פ"ז דנראה דהדין עם החולקין:

אבל אם תבעו חפצים כו'. ה"ה מעות של פקדון אלא אורחא דמילתא נקט דמעות מן הדרך שנותן אותו ביד הנאמן להשביחן ואז יש לו דין אחר וכמ"ש בסמוך:

ה"ג שראו בידו כשנתבע. וכ"כ המחבר לקמן סי' צ"ב ס"ד וא"ש דקאמר כשנתבע מאותן חפצים דאלו לנוסח שנשבע הל"ל כשנשבע על אותן חפצים ועוד דלקמן סי' צ"ב ס"ד כ' בהדיא דכשנשבע אין חילוק בין מלוה לפקדון וכ"כ רש"י בפ' הגוזל עצים (ריש דף ק"ו) ע"ש אבל כשלא נשבע אלא ראוהו בידו בשעת תביעה יש חילוק בינייהו דפקדון דלאו להוצאה ניתן בידו וזה כפרו ודאי דעתו לגוזלה ומ"ה נעש' חשוד ופסול גם לשבועה ודין חשוד הוא דכשנגדו נשבע ונוטל כמ"ש לקמן סי' צ"ב אבל כשכופר במלוה כיון דהלואה נתנה להוציאה אע"ג דראוהו בידו בשע' שכפר אמרינן דעתו היה להוציאו ולאשתמוטי עד דיהיה לו מעות ומ"ה נשבע על המותר ונפטר ואף שהרי"ף בשער שבועות שלו פ' ך' סוף חלק ד' כתב שהכופר במלוה אפי' בשבועה כשר לעדות וכ"כ הב"י בשם ריב"א בסי' ל"ז גם בסי' זה הביא דעות דאמרינן דהלוה יודע שהמלוה ח"ל ממקום אחר ומ"ה נשבע עתה שאינו חייב למלוה ורוצה לעכב זה בחובו משא"כ בפקדון דצריך להחזירו בעינו וליכא מאן דשמו ליה בחובו ע"ש מ"מ מודים דבפקדון נעשה כפרן בכפירה בלא שבועה וגם דעת ריב"א אינו מוכרח לומר כן כמ"ש בהגהתי במרדכי בפ' אחד דיני ממונות יע"ש ודו"ק:

כשנתבע וכו' אבל אם לא ראו בידו בשעת כפירה אף שראו בידו קודם לכן אינו נעשה חשוד אפי' בפקדון דאמרי' דאין דעתו לכפרו אלא נאבד מידו הפקדון ולא רצה לגלות להמפקיד כדי שלא יביאוהו לש"ד ומשמט נפשו לומר לא הפקדתני עד שיחפשנו ויתנו לו ודוקא כשהפקיד בידו חפצים או מעות שלא להשביחן שייך לו' הכי אבל אם טוען שנתן בידו מעות להשביחן לטובת הנותן והוא כופר בכל ועדים מכחישין אותו במקצת אין לו התנצלות לומר דלכך כפר בכל משום דהוציאן ועד שיגיעו לידי' בעי לכפריה דהא מתחלה ניתן המעות בידו להוציאן ולהשביחן וא"כ ה"ל לגלות הדבר להמפקיד ומדכפר ש"מ דעתו היה לגוזלו ונעשה חשוד ופסול וכ"כ הרא"ש בתשו' וע"ל סי' ל' ס"ה ועד"ר כאן:

והתובע נשבע ונוטל. היינו משום שלא הוחזק כפרן רק על המקצת מ"ה צריך לישבע על השאר דלאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחר כמ"ש בסי' ע"ט ס"ה משא"כ כשהוחזק כפרן על כל הממון דאז זה שכנגדו נוטל בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ט ס"ח וכן נ"ל לעיל בסי' ל' ס"ה דסתם וכ' הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק (ור"ל בלא שבועה) היינו ג"כ משום שהוחזק כפרן על כולו:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(יא) וישבע מן התורה על השאר כו'. עמ"ש לקמן סי' פ"ז ריש סעיף ה':

(יב) אבל אם כתבו שטר כו'. פי' ואין הלוה מודה על מה שבשטר או קנין וע"ז כ' הב"י ואינו נראה בעיני דאע"ג דשטר הוה הילך היינו היכא דמודה מה שבשטר (דבכה"ג מודה הב"י דשטר הוי הילך וכמש"ל סי' פ"ח סכ"ח ע"ש) והב"י מציין מ"ש הגה' מרדכי ודוקא בעדות בע"פ כו' ע"ש דהגהת מרדכי מיירי להדיא שאין הלוה מודה דלא כהב"ח שהשיג על הב"י וסבר שמציין למעלה בשטר דקא מודה עיין בב"י ובהגהת מרדכי שם ותראה שכן הוא והיש מי שחולק שכתב הר"ב הוא הב"י ומביאו בד"מ והיינו שכתב הב"י וד"מ ועיין בהר"ן ר"פ שבועת הדיינים ר"ל דלא פטר התם אלא משום שעבוד קרקעות משמע לכאורה הא לאו הכי לא הוי הילך ונפקא מינה במקום דלית ליה קרקע דאע"ג דאנן קי"ל דאע"ג דלית ליה קרקע ה"ל שטר הילך כמ"ש לקמן סי' פ"ח סכ"ח ס"ק מ"ז היינו דוקא היכא דקא מודה אבל אם אינו מודה לא שייך הילך אלא אם כן יש לו קרקע דאז פטור משום שעבוד קרקעות או משום דכיון שאינו יכול לכפור הוי קרקע הילך כמו שפי' רש"י רפ"ק דמציעא וכן נראה עיקר לדינא ומדברי הסמ"ע ס"ק י' וי"א. נראה שהבין דברי הר"ב דמיירי בשטר שעבוד קרקעות דלסברא הראשונה הוי הילך משום שטר ש"ק והסברא האחרונה חולקת בזה וגם נראה מדבריו דבשטר אין חילוק בין מודה או לא וזה אינו וכמ"ש ועוד דא"כ קשה דכאן כתב הר"ב ב' דעות ולקמן ר"ס פ"ז כתב הר"ב וי"א דמשכון חשיב הילך דהא אפי' שטר חשיב הילך משמע דבשטר ליכא מאן דפליג אלא ודאי כדפרישית ודוק:

(יג) ויש מי שחולק. כו' כתב הסמ"ע עמ"ש ר"ס פ"ז דנראה דהדין עם החולקים עכ"ל ונ"ל דר"ל החולקים הראשונים דהוי הילך כמ"ש בסמ"ע לקמן סי' פ"ז ס"ק י' דשטר הוי הילך ולפי מה דפרישית דכאן מיירי באינו מודה הדין עם החולקים האחרונים:

(יד) כשתבע מלוה כו'. משמע דבמלוה אפי' ראו עדים בידו אותן מעות עצמן בשעה שכפר לא הוחזק כפרן דיש לומר אשתמוטי קמשתמיט והי' צריך המעות לאיזה עסק אחר:

(טו) אבל אם תבעו חפצים כו'. ה"ה מעות של פקדון אלא אורחא דמילתא נקט דמעות מן הדרך שנותן אותו ביד הנאמן להשביחן ואז יש לו דין אחר וכמ"ש בסמוך עכ"ל סמ"ע ואלו ראה דברי המחבר בבדק הבית לא כתב כן שכתב שם על דברי הטור וז"ל ודברי רבינו אינם מדוקדקים שכתב אבל טענו מנה של פקדון כו' ובמה יודע שאותם מעות היו של פקדון וצ"ל שטענו חפצים שוים מנה והעדים מעידי' שראו עתה בידו מאותם חפצים שוה נ' ועי"ל דבטענו מעות וראו בידו היינו לו' שהודה בפניהם שיש בידו נ' של פקדון וכעין תשובת הרא"ש שאכתוב בסמוך עכ"ל הרי דבכוון שינה המחבר ל' הטור וכתב חפצים דמעות במה יודע שאותם מעות היו של פקדון גם מ"ש הסמ"ע שנותן אותו ביד הנאמן להשביחן ואז יש לו דין אחר כו' לא ברירא לי וכמ"ש בס"ק י"ז וע"ק לי שמעות של פקדון אפי' מעידים העדים שהם אותם המעות עצמם היאך שייך לו' הוחזק כפרן הא גם בהו י"ל אשתמוטי קמשתמיט כמו בהלוא' וכמ"ש לקמן סי' רצ"ב סעיף ז' בשם התוס' פ' אלו מציאות ריש דף כ"ט דאפי' הם בעין יכול לשלם לו מעות אחרים וכדבריהם מוכח בש"ס פרק המפקיד (דף מ"ג ע"א) ואם הפקידם צרורים וחתומים בענין שאסור להשתמש בהן כמו שנתבאר בסי' רצ"ב שם אם כן דמי ממש לחפצים ואולי ט"ס יש בסמ"ע כאן ודבור זה צ"ל על מה שכתב המחבר ברישא בד"א שתבע מלוה כו' או קאי אסיפא דסיפא וה"ק וה"ה מעות של פקדון כשצרורי' וחתומי' בעינן ראו בידו וא"כ כוונתו לענין הדין כמו שכתבתי ולפי זה י"ל דגם הטור מיירי במנה שהפקיד לו צרורים וחתומים וא"צ לדחוק כמו שכ' בב"ה גם בלאו הכי ל"ק מה שהקשה בב"ה דהא י"ל שראו עדים שהפקיד בידו נ' ולא זזה ידם מן המעות עד עתה או שחתמו המעות מיד בענין שידוע להם בבירור שיש בידו נ' של פקדון אך משום דעדיין קשה הא כיון שמותר להשתמש במעות י"ל אישתמוטי קמשתמיט ולא הוחזק כפרן לכן מה"ט א"א לפרש מנה אלא בצרורים וחתומים או כעין תשובת הרא"ש וכמ"ש בס"ק י"ז ודו"ק:

(טז) שראו בידו כשנתבע מאותן חפצים. ה"ג ולא גרסינן כשנשבע דכשנשבע גם במלוה פסול ושכנגדו נשבע ונוטל וכמו שמוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש הטור והמחבר גופיה להדיא לקמן סי' צ"ב ס"ד וכ"כ הסמ"ע:

(יז) כשנתבע כו'. אבל אם לא ראוהו בידו בשעה שכפר בב"ד אף שראו בידו קודם לכן לא הוחזק כפרן דדלמא נאבד ממנו ואשתמוטי קמשתמיט עד שימצאנו הלכך נשבע שבועת התורה ונפטר כמו במלוה ודוקא כשהפקיד בידו חפצים או מעות שלא להשביחן בעינן ראו עתה בידו אבל אם נתן בידו מעות להתעסק בהן ולהשביחן הוחזק כפרן אפי' לא ראוהו עתה בידו וכמ"ש הרא"ש בתשוב' והמחבר לעיל סי' ל' סעיף ה' שהרי לא הופקד בידו חפץ מבורר שיאמר לא ידעתי היכן הוא אלא מעות הפקידו אצלו ואע"ג דלהשביחן נתנו לו ונתנו לו ג"כ להוציאן מ"מ ה"ל לגלות הדבר שהוציאן ולא הי' צריך לשלם מיד משא"כ בלוה שצריך לשלם מיד לכך משתמיט עד שיהי' לו מעות כן כתב הסמ"ע לעיל סי' ל' ס"ק י"ח וכאן ס"ק י"ג. ולפי ע"ד נראה דאף בלהשביחן כל היכא שי"ל שנאבד המעות לפי שעה אינו פסול דהי' סבור משתמיטנ' עד דבחישנא (דליכא למימר דאע"ג דנאבד חייב באחריות' דהא בעיסקא פטור כדלקמן סי' ק"ח סעיף ד' ועוד דליכא למימר שקבל עליו אחריות דא"כ מכ"ש דלא מפסל דהא ה"ל לוה ושייך אשתמוטי קמשתמיט אלא כמ"ש ודוק) ואי משום שלא אמר שהוציאן אין לפסלו דדילמא לא הי' רוצה לומר כן שיחייבהו בחנם שבאמת נאבדו ממנו ויהא פטור ועוד דלא מסתבר לפסלו בשביל שלא אמר דבר שאינו אמת אלא תשובת הרא"ש והמחבר סי' ל' מיירי שאותן חמשים זהובים הם ביד ראובן והם ממעות של שמעון שנתן להנתבע להשביחן ואח"כ כפר שלא נתן לו שמעון כלום ובאו עדים שהוד' וידוע שהי' אז אותם נ' זהובים ביד ראובן כגון שיש ביד הנתבע שטר עליו או שהלוה אותם לראובן בעדים לזמן פלוני והוא בתוך הזמן וכה"ג רק כדי שלא תקשה דהלא אין העדים מעידים שהיה בביתו ממש לכך קאמר הרא"ש דדוקא בחפץ מבורר צריך שיעידו שהי' בביתו ממש משא"כ כשנתן לו מעות להשביחן ואולי גם כוונת הסמ"ע כן אלא דר"ל אמאי יהא פסול דלמא משתמיט שלא יצטרך לשלם מיד ואי משום שהוציאן לא הוי שולח יד בהכי כיון שניתנו לו להוציאן ולהשביחן לכך קאמר דהא לא היה צריך לשלם מיד אלא שפשט דבריו לא משמע כן וגם לא ה"ל לחלק בין להשביחן ושלא להשביחן דהא בלהשביחן גופי' יש חילוק וכמ"ש גם מלשונו בס"ק י"ג לא משמע כן ועכ"פ מה שכתבתי נ"ל ברור לדינא ודוק:

(יח) והתובע נשבע ונוטל היינו משום שלא הוחזק כפרן רק על המקצת מ"ה צריך לישבע על השאר דלאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחר כמ"ש בסימן ע"ט ס"ה משא"כ כשהוחזק כפרן על כל הממון דאז זה שכנגדו נוטל בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ט ס"ח וכן נ"ל לעיל בסימן ל' ס"ה דסתם וכתב הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק ור"ל בלא שבועה היינו ג"כ שהוחזק כפרן על כולו עכ"ל סמ"ע. וראש דבריו פשוט. וסוף דבריו תמוה דפשיטא דגם בסי' ל' ס"ה לא הוחזק כפרן רק במקצת ואינו נוטל אלא בשבועה (וכן הוא להדיא בתשו' הרא"ש החדשים שנדפסו בשנת שס"ז) ומ"ש סתם היינו משום דלא מיירי התם אלא מדין צירוף עדות אבל מדין שבועה לא איירי התם. שוב מצאתי בס' גדולי תרומה דף ס"א האריך בזה והניח דברי תשובת הרא"ש בצ"ע ולפעד"נ פשוט כדפי':

באר היטב

עריכה

(ז) גדולה: ובכמה ענינים מצינו שהעדים מחייבים אותו אף מה שאינו חייב ע"פ עצמו כגון מודה בקנס וגם אינו נעשה רשע ע"פ עצמו. סמ"ע.

(ח) שחולק: הוא דעת הר"ן ר"פ שבועת הדיינים דלא פטר התם אלא משום שעבוד קרקעות משמע לכאורה הא לאו הכי לא הוי הילך ונ"מ במקום דלית ליה קרקע אע"ג דאנן קי"ל דאף בדלית ליה קרקע ה"ל שטר הילך כמ"ש בסימן פ"ח סכ"ח היינו דוקא היכא דמודה אבל אם אינו מודה לא שייך הילך אא"כ יש לו קרקע דאז פטור משום שעבוד קרקעות או משום שאינו יכול לפטור הוי הקרקע הילך כמו שפרש"י ברפ"ק דב"מ וכן נראה עיקר לדינא ומדברי הסמ"ע נראה שהבין דברי הרב דמיירי בשטר ש"ק דלסברא ראשונ' הוי הילך משום שטר ש"ק וסברא האחרונה חולקת בזה גם נראה מדבריו דבשטר אין חילוק בין מודה או לא וזה אינו ועוד דא"כ קשה דכאן כתב הרב ב' דעות ובריש סימן פ"ז כתב וי"א דמשכון כו' דהא אפי' שטר חשוב הילך משמע דבשטר ליכא מאן דפליג אלא ודאי כדפי' ומ"ש הסמ"ע עוד בריש סימן פ"ז דנראה דהדין עם החולקים ור"ל החולקים הראשונים דשטר הוי הילך ולמאי דפרישית דכאן מיירי באינו מודה הדין עם החולקים האחרונים עכ"ל הש"ך.

(ט) חפצים: ה"ה מעות של פקדון אלא אורח' דמלתא נקט דמעות הדרך שנותן אותן ביד נאמן להשביחן ואז יש לו דין אחר וכמ"ש בסמוך עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דאילו ראה דברי המחבר בבד"ה לא כתב כן שכתב שם דדברי הטור אינם מדוקדקים במ"ש אבל טענו מנה של פקדון כו' במה יודע שאותן מעות היו של פקדון וצ"ל שטענו חפצים כו' ועי"ל דבמעות וראו בידו ר"ל שהודה בפניהם שיש בידו נ' של פקדון ע"כ הרי דבכוון שינה המחבר וכתב חפצים וע"ק לי דבמעות אפי' עדים מעידים שהם אותן המעות עצמן לא שייך לומר הוחזק כפרן דגם בהו י"ל אשתמוטי קמשתמיט כמו בהלואה כמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז בשם התוס' דאפי' הם בעין יכול לשלם מעות אחרים ואם הפקידם צרורים וחתומים דאסור להשתמש בהן א"כ דמי ממש לחפצים ואולי ט"ס יש בסמ"ע כאן כו' ע"ש.

(י) כשנתבע: כתב הסמ"ע אבל אם לא ראו בידו בשעת כפירה אף שראו בידו קודם לכן אינו נעשה חשוד אפי' בפקדון דאמרינן דאין דעתו לכפרו רק שנאבד מידו ולא רצה לגלות עוד להמפקיד כדי שלא יביאהו לש"ד ומשמט נפשו עד שיחפשנו ויתנו לו ודוקא כשהפקיד בידו מעות שלא להשביחן שייך לומר הכי אבל אם טען שנתן להשביחן לטובת הנותן אין לו להתנצל דלכך כפר בכל משום דהוציאן דהא מתחלה ניתן בידו ע"מ להוציאן ולהשביחן וה"ל לגלות ולומר כן ומדכפר ש"מ דהי' דעתו לגזלו ונעשה חשוד וכ"כ הרא"ש בתשוב' וע"ל סי' ל' ס"ה והש"ך כתב דנרא' דאף בלהשביחן כל היכא שי"ל שנאבדו המעות לפי שעה אינו פסול דהי' סבור משתמיטנ' עד דבחישנ' ולא מסתבר לפסלו בשביל שלא אמר שהוציאן שאינו דבר אמת אלא דהרא"ש מיירי שידוע בעדים שהיו המעות בידו בשעה שכפר וע"ש.

(יא) נשבע: היינו משום שלא הוחזק כפרן רק על המקצת מש"ה צריך לישבע על השאר דלאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחר כמ"ש בסי' ע"ט ס"ה משא"כ כשהוחזק כפרן על כל הממון דאז זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש שם ס"ח וכן צ"ל לעיל בסימן ל' ס"ה דסתם וכתב הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ר' ור"ל בלא שבועה היינו נמי משום דהוחזק כפרן על כולו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדבריו תמוהים דפשיטא דגם בסימן ל' ס"ה לא הוחזק כפרן רק במקצת ואינו נוטל אלא בשבועה וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש החדשים ומ"ש שם סתם היינו משום דלא מיירי התם אלא מדין צירוף עדות אבל מדין שבוע' לא מיירי התם שוב מצאתי בס' גד"ת שהאריך בזה והניח דברי תשובת הרא"ש בצ"ע ולעד"נ פשוט כדפי' עכ"ל.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}