שולחן ערוך חושן משפט עא ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · עא · ה · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שני מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת:

הגה: ואפי' פרעו תחלה בעדים מאחר שהאמינו נגד עדים אין לי עליו אלא שבועת היסת (טור בשם הרא"ש והריב"ן מגא"ש ב"י):

ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לעולם לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון:

הגה: שטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא לא עליו על השטר ממש קאמר אלא על החוב קאמר ואפילו נכתב במקום אחר (מהרי"ק שורש פ"ט) אלא א"כ פירש בהדיא דאז צריך לקיומי תנאיה (רשב"ץ ומביאו ב"י ס"ס ע') ואם הביא עדים שפרעו מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלוני ופרעו לפני עדים אחרים (שם) וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' סעיף ד':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ולפיכך אם כתב כו':    עד וגלגול לעולם עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאף אם לא כתב תיבת "לעולם נמי הוי דינא הכי דמדהימנוהו כשני עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבועה קלה וחמורה וגלגול ובודאי כוונתו היה במה שחזר וכתבו דאפילו לאחר פרעון יהיה פטור מכל וכל ומה"נ לא הזכיר הטור תיבת "לעולם בסוף דבריו וע"ש מ"ש עוד מזה:

ואם הביא עדים שפרעו מהני:    והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי. אבל מה שכתב לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכתב ידו במקו' אחר וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(יב) ואפי' פרעו תחלה בעדים כו'. כן דעת הר"י ן' מג"ש והר"ן ושאר פוסקי' ודלא כרב האי והראב"ד מיהו היינו דוקא כשטוען המלוה סטראי נינהו אבל אם טוען להד"ם צריך לשלם לו וכמ"ש לעיל סעיף א' ס"ק ג' ע"ש:

(יג) אין לו עליו אלא כו'. כתב הב"ח וז"ל וקשיא לי על סברא זו מהא דתנן בפ' הכותב עד א' מעיד' שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה ובש"ס מסיק רבא שבועה זו מדרבנן כדי להפיס דעתו של בע"ה א"ר פפא אי פקח הוא מייתי להו לידי ש"ד ומסיק דיהיב לה כתיבתה באכי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים לה להני קמאי במלוה אלמא דאע"פ דנתן להמתחל' לשם פרעון מ"מ יתבענ' פרעון הראשון ויאמר לה מלוה הן אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית כו' והכא נמי דכותה שאחר שפרעו שנית מוקים לה להני קמאי במלוה ואם תכפור הרי יש עדים ויאמר מלוה הן אצלך שהרי נפרעת חובך שנית ואע"פ שנתן לו מתחל' לשם פרעון מ"מ למפרע נעשית מלוה אצלו כדאמרי' בכתובה וזה ראייה ברורה לדברי רבינו האי ואפשר לומר דהר"י מג"ש ודעמיה ס"ל דהכא שהאמינו כבי תרי א"כ פרעון הראשון שנתן לו בפני עדים ה"ל כאלו נתן לו מתנה או מחל לו וכסברת ראבי"ה במרדכי פ' הדיינים אע"ג דראבי"ה לא אמרה אלא לענין זה דלא בעי קנין מ"מ הר"י מג"ש תופס סברא זו אף לענין דלא יכול לתבעו ולומר מלוה הן אצלך דכבר מחל לו מה שנתן לו כיון דהאמינו כבי תרי עכ"ל והתירוץ לא נהירא לפע"ד דראבי"ה לא קאמר אלא דהוי מחילה ולא בעי קנין אבל היאך נאמר שנתן לו מתנה אפילו יברר שפרע לו ב' פעמים ועוד דהא הטור כתב לק' סעיף ו' דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים סתם שלא האמינו לגזול (ומשמע דאפי' בנאמנות כבי תרי דינא הכי) ואם איתא דמתנה הוא למה יחרים סתם. אבל לפע"ד מעיקרא לק"מ לפי מ"ש לעיל ס"ק ג' וי"ב דהיינו דוקא כשטוען סטראי א"כ ל"ד כלל דהא כיון שהאמינו כב' עדים א"כ לא יתחייב המלוה אלא כשיאמרו העדים שפרע לו בפירוש על חוב זה שהתנה דאל"כ הרי הוא טוען סטראי ונאמן הוא בכך אפילו בלא מגו דלהד"ם כיון שהאמינו כב' עדים על הפרעון וא"כ אף כשאומרים שפרעו בפירוש על חוב זה שהתנה הרי הימניה כבי תרי להכחישם על פרעון זה ופסולים הם לפרעון זה וה"ל כאילו הם משקרים שלא קבלו על פרעון זה וא"כ יכול לטעון סטראי כן נלפע"ד (אבל אין לתרץ דשאני הכא כיון שהאמינו דכך לי התם שלא האמינו לענין ש"ד כמו הכא בהאמינו לענין תשלומין דכי נימא דתו לא מצי מסהיד אמעות כיון דאסהיד שהוא פרעון הכי נמי לא מצי לחיובי ש"ד כיון דכבר אסהיד דבתורת פרעון יהיב לה ודוק):

ונראה דאפי' טוען בפירוש שמה שנתן לו מתנה נתן לו צריך להחזיר לו ולא מהני לו שום טענה רק סטראי דהא העדים יהיו נאמנים שנתן לו לפרעון ולא למתנה דנהי דלא יהיו נאמנים שנתן לו לפרעון זה דהימניה כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא הא פלגינן דבורייהו וכמ"ש לעיל סי' ע' ס"ק ט"ו ואם כן נאמנים שלא נתנם לו במתנה רק לפרעון אבל כשטוען סטראי לא יהיו נאמנים להכחישו אף במה שיאמרו שנתנם לפרעון רק כשאמרו שנתנם לו לפרעון זה ולגבי פרעון זה הא פסלינהו כן נ"ל ברור ודוק:

עוד כתב הב"ח וז"ל והר"ן הוכיח כן דאל"כ הפוכי מטרת' למה לי ומביאו ב"י (וכ"כ ה"ה פט"ו) ולי נראה דנ"מ טובא היכא דאיכ' לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית וכדרב נחמן בפ' ב' דייני גזירות ויתבאר לקמן סי' פ"ה עכ"ל וגם זה לק"מ לפי מ"ש דהיינו כשטוען סטראי א"כ אי תימא דהעדים נאמנים היינו ע"כ שנאמנים שפרעו על חוב זה וא"כ הפוכי מטרתא ל"ל דע"כ לא קאמרי' בפ' ב' דייני גזירות ולקמן סי' פ"ה דנ"מ היכא דאיכא לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית אלא כשזה חייב לזה וזה חייב לזה אבל כאן שזה פרע לזה א"כ אינו חייב לו דס"ס יתברר שפרע וא"כ כי נימא דצריך לשלם לו מכח הנאמנות ואח"כ יחזור ויוציא ממנו מחמת מה שפרעו לו בפני העדי' דהוי פרעון א"כ הפוכי מטרתא ל"ל ולא נ"מ מידי כלל ודוק:

(יד) וגלגול כו'. לכאורה משמע דכאן דפטור סתם לא מהני לפטור מלהשביע ע"י גלגול ובמ"ש הר"י בשם הרמב"ן וגאון מביאו ב"י ר"ס זה אבל הרא"ש כ' בפ' הכותב בשם הר"ש והסכים עמו דא"י להשביעו אף ע"י גלגול וכ"כ ב"י בשם הרא"ש וכ"כ הטור והמחבר גופייהו בא"ע סי' צ"ח סעיף ד' וכן דעת רבני צרכת שהביא ב"י לקמן ס"ס צ"ג וצ"ע:

(טו) לעולם כו'. כ' הסמ"ע ואפי' אם לא כתב תיבת. לעולם נמי דינא הכי דמדהימני' כב' עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבועה ק"ו וגלגול ובודאי כוונתו הי' במה שחזר וכתבו דאפי' לאחר הפרעון יהי' פטור מכל וכל ומה"ט לא הזכיר הטור תיבת לעולם בסוף דבריו עכ"ל ונראה דלא ראה רק דברי בעה"ת שבשער כ"ו חלק א' שמשם מועתקים תחלת דברי הטור ואשתמטתיה דברי בעה"ת שם שבסוף חלק ג' שמשם מועתקים סוף דברי הטור (עיין בטור) וז"ל בעה"ת שם ושטרא דלא כתיב בי' דליהוי ביה נאמן בלא שום שבועה לעולם פרע ליה והדר משבע ליה על מה שפרעו ואי כתוב ביה לעולם לא וכדלעיל וכ"כ ה"ר משה ז"ל שאם פרעו ב' פעמים יכול להשביעו אח"כ היסת מיהו אי כתב בשטר' שיהא נאמן בלא שום שבוע' ק"ו וגלגול לעולם לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון וכ"כ הראב"ד עכ"ל בעה"ת ואין לומר דהתם מיירי בנאמנות סתם ואפשר ס"ל לבעה"ת דסתם נאמנות לא מהני נגד עד אחד ולכך בלא שום שבועה לחוד מהני לפטרו אף נגד עד א' אבל אחר הפרעון יכול להשביעו היסת לכך צריך לעולם אבל בנאמנות כבי תרי א"צ לעולם דהא כתב ואי כתב ביה לעולם לא וכדלעיל כו' וע"כ במ"ש וכדלעיל רימז למ"ש לעיל חלק א' וז"ל למה הצריכו לכתוב בטופסי השטרות שבועה ק"ו לעולם שהרי בודאי כיון שהאמינו כשני עדים מהימן בלא שום שבועה ונוכל לומר שלא ישביעוהו אחר הפרעון לא אשבע כו' שאתה פטרתני מכל שבועה עד לעולם משא"כ בעדים כו' עכ"ל הרי דמיירי בנאמנו' בשני עדי' ועיקר תלי בתיבת לעולם. ועוד דמדכתב הבעה"ת בחייג בסתם ולא חילק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי משמע דבכל נאמנות מיירי. ע"כ נלפע"ד דחסר בטור בסוף דבריו תיבת לעולם. ואע"פ דבלאו הכי לא היה צריך לישבע קודם הפרעון מ"מ אי לאו דכתיב תיבת לעולם היינו אומרים דלשופר' דשטר' כתב לו כן שיה' נאמן בלא שום שבוע' וכה"ג כתב מהרא"י בפסקיו גבי ח"י דלמטה תעיד עלי כק' עדים הבאתיו לעיל סי' ס"ט ס"ק י"ז אבל לא קאי לאחר הפרעון לכך צריך תיבת לעולם וכן כתב בתשוב' מהר"א ן' ששון סי' נ"א וסי' רט"ו דהכל תלוי בתיבת לעולם ע"ש אלא שמגמגם בתיבת גלגול שכתב הטו' שאינו בבעה"ת ולא עמדי על סוף דעתו בזה כי ראיתי בבעה"ת בשלש' דפוסים בדפוס שלוניקי שנת שנ"ו ודפוס פראג שנת שס"ה ודפוס וינצאה שעם הגדולי תרומה ישנו ג"כ תיבת גלגול הכל כמ"ש הטור ע"ש (ושמעתי שיש רוצים לומר דמ"ש המחבר לעולם כו' קאי אלמטה כלומר לעולם (לא) משתבע כו' ולפע"ד זהו שגגה וכוונת המחבר שיכתוב תיבת לעולם וכמ"ש):

(טז) מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כו' דברי הר"ב צל"ע דמשמע דדינו שוה לדלעיל סי' ע' סעיף ד' ולפ"ז יכול לטעון סטראי ג"כ וכמ"ש הר"ב שם וברשב"ץ שממנו מקור דין זה לא משמע כן דז"ל הרשב"ץ (הביאו ב"י בסי' ע' מחו' ג' ד') אם אמר לחברו אם לא תכתוב ע"ג השטר הפרעון לא תהא נאמן דינו כאומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופלוני והלך ופרעו בפני עדים אחרים ואם כתב בשטר כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו בדלא קרוע ודלא כתוב על גבו תהא נאמן אם הביא עדים שפרעו נאמן ואפי' לגי' הרי"ף והר"י הלוי עכ"ל (וגי' הרי"ף והר"י הלוי הוא אזל ופרעיה באפי סהדי אחריני ולא גרסי פרעי בין דילי' לדילי' כגירס' הרמב"ם וע"כ ס"ל להרי"ף והר"י הלוי דבא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והביא עדים אחרים שפרעו אינו נאמן) א"כ משמע דבדין הראשון אינו נאמן לפי גי' הרי"ף והר"י הלוי ונראה החילוק בין שני דינים אלו דבדין הראשון כיון דהתנה שאם לא יכתוב ע"ג השטר הפרעון לא יהא הלוה נאמן ה"ל כאלו הפרעון שע"ג השטרהן עדיו וה"ל כא"ל כל העדים יהיו פסולים עד שתכתוב הפרעון ע"ג השטר וכא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דלגי' הרי"ף והר"י הלוי ה"ל כפסל כל שאר העדי' אבל בדין השני שכתב שהמלוה יהא נאמן אם כן לא פסל כל שאר העדי' אלא שהאמינו למלוה כל זמן שלא יהא נכתב הפרעון ע"ג השטר ואם כן י"ל דלא הימניה אלא טפי מנפשיה אבל לגבי סהדי לא הימניה ולא ה"ל כא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואם כן בדין זה גם סטראי אינו יכול לטעון וכמ"ש הבעה"ת שער י"ט ח"א ושער כ"ז ח"ב להדיא דבנאמנו' סתם כשהביא עדים שפרע לו ואעפ"י שאינם יודעי' אם על שטר זה פרעו או לא אינו יכול לטעון סטראי ובטל השטר לגמרי ע"ש וכן מוכח להדיא בתשו' הרא"ש שבטור וב"י סי' זה סעיף ך' ע"ש וכן משמע לעיל סי' נ"ח להדיא עיין שם (וע"כ הר"ב מיירי מסתם נאמנות דאי כתב בשטר נאמנות כבי תרי פשיטא דאע"פ שמביא עדים שפרעו לא מהני וגם בסמ"ע ס"ק י"ג כ' ג"כ להדיא דהר"ב מיירי דוקא מסתם נאמנות ולא בהימניה כבי תרי) דגרע למלוה מא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והרשב"ץ לא קאמר אלא בדין הראשון דהוי כא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופלוני ולא בדין זה וכמ"ש וצ"ל דגם הר"ב ה"ק מהני ופטור הלוה דהוי כאלו אמר אל תפרעני כו' וגרע מיני' וצ"ע (וכבר כתבתי לעיל סימן ע' ס"ד דגבי א"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופלוני גופיה דברי הרב צל"ע ואפשר דאינו נאמן לומר סטראי כלל לגירס' הרמב"ם והמחבר והר"ב ע"ש):


ט"ז

באר היטב

(יב) בעדים:    היינו כשטוען המלוה סטראי נינהו אבל אם טוען להד"ם צריך לשלם לו וכמ"ש בס"א (ס"ק ד'). ש"ך.

(יג) לעולם:    כתב הסמ"ע דאף אם לא כתב תיבת לעולם נמי דינא הכי דמדהימנוהו כב' עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבוע' קו"ח וגלגול ומה שחזר וכתבו כוונתו דאפי' לאחר הפרעון יהי' פטור מכל וכל והש"ך השיג עליו וכתב דלא ראה דברי בעה"ת ששם מבואר בהדיא דצריך דוקא לכתוב תיבת לעולם ע"ש (וכ"כ הט"ז דתיבת לעולם הוא העיקר ע"ש).

(יד) מהני:    והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי אבל מ"ש לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר כו' איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכת"י במקום אחר. סמ"ע.

(טו) לעיל:    דברי הרב צל"ע דמשמע דדינו שוה לסי' ע' ולפ"ז יכול לטעון סטראי ג"כ וכמ"ש הרב שם. וברשב"ץ שממנו מקור דין זה לא משמע כן דלא קאמר אלא בדין הראשון אם לא יכתוב תברא אלא ע"ג השטר כו' ולא בדין זה וצ"ל דגם הרב ה"ק מהני ופטור הלו' דה"ל כאילו אמר כו' וגרע מיניה וצ"ע וכבר כתבתי בסי' ע' שם דגם בא"ל אל תפרעני כו' צ"ע דברי הרמ"א ואפשר דאינו נאמן לומר סטראי כלל לגי' הרמב"ם והמחבר והרב ע"ש עכ"ל הש"ך.



קצות החושן

(ד) פרעו תחלה בעדים. כתב הב"ח ז"ל וקשיא לי על סברא זו מהא דחנן פ' הכותב ע"א מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה ומסיק דשבועה זו מדרבנן ואמר ר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד וכו' דיהיב לה כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים להני קמאי במלוה אלמא אף על פי דמתחלה לשום פרעון מכל מקום יתבענ' פרעון הראשון ויאמר לה מלוה הן אצלך שהרי נפרע חובך שנית וה"נ דכוותה שאתר שפרעו שנית מוקים להני קמאי במלוה ואם תכפור הרי יש עדים ויאמר מלוה הן אצלך שהרי נפרע חובך שנית ואפילו הכי נתן לו מתחלה לשום פרעון מכל מקום למפרע נעשית מלוה אצלו וזה ראי' ברורה לדברי רבינו האי עד כאן לשונו ובש"ך מתרץ לה דמיירי כשטוען סטראי וכשאומרין העדי' שקבלו על חוב זה בפירוש בזה נאמן המלוה יותר אבל היכא דמכחישן לגמרי הוי אפוכי מטרתי עיין שם שכתב ז"ל אבל אין לתרץ דשאני הכא כיון שהאמינו דכך לי התם שלא האמינו לענין ש"ד כמו הכא במאמינו לענין חשלומין דכי נימא דתו לא מצי מסהיד אמעות כיון דאסהיד שהיא פרעון ה"נ לא מצי לחיובי בש"ד כיון דכבר אסהיד דבתורת פרעון יתיב לה וע"ש:

והנה לדברי הש"ך דלא מהני נאמנות כי אם בטוען סטראי אבל טוען להד"מ הוי אפוכי מטרתי ואם כן גבי אי פיקת הוא דמייתי לידי ש"ד נמי לא מצי לחיובי ש"ד אלא בטוען להד"מ אבל בטוען סטראי ליכא ש"ד דמאי דאסהיד העד שקיבלו על חוב זה אינו נאמן לפי מ"ש הש"ך אינו נאמן על חוב זה ומש"ס שם מוכח דגם אם אין המלוה טוען להד"מ נמי איכא ש"ד דמתקיף רב אשי אכתי יכולה לומר שתי כתובות הואי ופירש"י והרי העד הראשון מסייע כו' עיין שם הרי דאינו טוען להד"מ ואפילו הכי צריך לישבע דאי טוען להד"מ היכי שייך לומר שתי כתובות ועוד מדפריך יכולה לומר שתי כתובות ולא פריך על חוב אחר משמע דהעד נאמן לומר שעל פרעון כתובתה קיבלה ואם כן מוכרח דאפילו בטוען סטראי יוכל להשביע ע"י העד וז"ב. ומ"ש הש"ך בטעמא דהך מלתא משום פלגינן דיבוריה יראה דלאו מה"ט אתינן עלה דאם כן היינו צריכין לכל האופנים שצריכין לפלגינן דיבורא ובתוספות פרק קמא דסנהדרין כתבו דבתד גופא לא פלגינן ועיין שם וה"נ חד גופא ועוד לפי מ"ש הראב"ד דלא אמרינן פלגינן דיבוריה אלא במעיד על עצמו כמו פ' רבעני לרצונו דהתם אין עליו שם עד כלל להכי פלגינן דיבורי' אבל היכא דישנו בתורת עד אלא שהוא קא"פ לא שייך פלגינן דיבורי' ואדרבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והובא בחידושי הרמב"ן פרק קמא דמכות ואם כן ה"נ היכי מייתי לידי ש"ד לתבוע פרעון הראשון בעד מלוה הא כיון דעד מעיד על פרעון נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכן נראה דודאי לאו משום פלגינן דיבורא אתינן עלה וראי' שאין עליה תשובה מהא דכתב הרשב"א בתשובה הובא בבית יוסף בסימן ע"ב מחו' כ"ד ז"ל כתב הרשב"א על השואל כלי מחבירו ונאבד הכלי המשאיל אומר סלע הי' שוה והשואל אומר איני יודע וע"א מעידו שאינו שוה אלא שקל אלו לא הי' כאן ע"א הי' המשאיל נוטל בלא שבועה משום דה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל עכשיו שיש ע"א המכחיש את המשאיל אם רוצ' השואל משביעו שבועת המשנה כעין עד את' מעידה שהוא פרוע ואם רוצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח"כ מביאו לידי ש"ד וכההיא דפ' הכותב עד כאן לשונו והתם ודאי לא שייך פלגינן דיבורי' דמאי דמסהיד קודם פרעון מסהיד בתר פרעון אלא פשטא דמלתא דע"א הוא נאמן כשנים לענין שבועה והי' ראוי ע"א לחייב שבועה במעיד פרוע ואף על גב דאי' חזקה דשטרך בידי מה בעי נאמן העד יותר דכ"ז שלא נשבע הרי הוא כשנים ומה"ט סבר רמב"ת למימר שבועה דאורייתא אלא דשתי תשובות עלה חדא דהוא נשבע ונוטל ועוד שהוא שעבוד קרקעות ומשום הכי לבתר פרעון דשוב ליכא טעמא למיפטרי' דתו לא הוי שעבוד קרקע וגם נשבע ונוטל תו לא הוי ואם כן נאמן העד לומר שהשטר הוא פרוע ממש דהא ע"א נאמן כשנים ואפילו נגד חזקה דשטרך בידך מא בעי וכס"ד דרמב"ת אלא דקוד' פרעון לאו בר שבועה ובתר פרעון הוי בר שבועה והיינו נמי טעמא דמשאיל בנדון הרשב"א דקודם פרעון לאו בר שבועה ובתר פרעון נאמן הוא לחייב שבועה בדבריו הראשונים אבל בנאמנות כבי תרי אדרבה אמרינן כיון דכבר פסלן לפרעון לאחר הפרעון גם כן אין נאמנין משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזה ברור ופשוט:

(ה) שבועת היסת. ומי יתנני לדעת שבועה זו מה טיבה כיון שיש לפנינו שני עדים כשרים שמעידים בהיפך היאך נשבע הא אנן פסלינן לי' לשבועה אח"כ ע"פ העדים האלו דהלוה פסלן אבל אנן לדידן כשרים המה והך דינא דשבועת היסת מבואר גם כן בטור אלא דשם לא מיירי בהביא עדים שפרעו עיין שם אבל הכא דעדים לפנינו הרי הוא שבועת שוא לפנינו והא דכתב בשלחן ערוך סימן ל' במנה שתור ולבן ואינו תובע שניהם דכיון דהמלוה הכחיש לא' מן העדים לא הוי אלא כעד א' ומשתבע ועיין שם והא התם נמי לדידן שניהם כשרים דהכחישו בבדיקות כשרים אלא שהמלוה אינו יכול לתובעו ע"פ העדים כיון דהעדים הוכחשו מפיו והוי נמי שבועת שקר דהא ב' עדים מעידים שיש לו מנה דהתם אי' למימר שאינו נשבע רק על המנה שתובעו המלוה ועל המנה אחר א"צ לישבע דהמלו' מתלו כיון שאינו תובעו אבל אכתי תיקשי מא' אומר מנה וא' אומר מאתים ואין המלוה תובע שניהן דהתם הלוה נשבע שאינו חייב כלום ואף על גב דהוכחש משני עדים לפנינו שמעידים שחייב לו מנה על כל פנים דהא לדידן כשרים המה כיון דהכחשה בבדיקות הוא והא דנשבע הלוה בטוען מזויף כמבואר בסימן ס"ט אף על גב דמה"ת כל עדות שבשטר איו חוששין לזיוף ואם נמצא שטר קידושין בלא קיום וזינתה הרי זו בחנק דמה"ת ודאי לאו מזויף הוא ואיך אנו רוצין שישבע מזויף דיש חילוק. בין איסור לשבועה וכה"ג מבואר בסימן פ"ז סעיף ל"א בנשבע שפרע ואח"כ הוציא שטר דלא נעשה חשוד ואע"פ דלענין ממון אמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי אלא דלענין שבועה שאני וכמ"ש שם דעל דעתו הוא נשבע ואם כן הוא הדין לענין מזויף לא הוי שבועת שקר אף על גב דמה"ת השטר בחזקת שאינו מזויף ועיין בהרב המגיד פ"ז מטוען דכתב שם הרמב"ם בהוחזק כפרן דהמלוה נוטל בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכתב שם הרב המגיד ז"ל ונ"ל ראי' דאם אי' דצריך לישבע היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים א"ו אינו נשבע עד כאן לשונו ואם כן ה"נ גבי נאמנות נימא הכי שוב ראיתי במ"ל שהרגיש בזה ומחלק בין ליטול דאין מקבלין שבועתו נגד העדים וכאן דהוא לפטור מקבלין שבועתו נגד העדים עיין שם ועיין בסימן פ"ב סעי' י"ג ובמה שהקשה בעל התרומות בשער ת' ז"ל ולמה לא נדון דין זה כשאר מפיק שטרא אתברי' וקאמר אידך פרוע דמשתבע מלוה והכא אמר דהלוה משתבע ופרע פלגא אדרבה לישתבע מלוה ולישקל כולה שטרא עיין שם ולפי מ"ש דליטול אין מקבלין שבועתו נגד העדים ואם כן התם דמעידין העדים שפרע כולו אלא שנפסלו ע"י הודאת הלוה וכיון דלדידן העדים כשרי' אין מקבלין שבוע' המלו' נגד העדי' וכיון דלא מצי מלוה אשתבע הרי הוא מפסיד לדעת הרמב"ם בדין המלוה חשוד נשבע הלוה ונפטר ואם כן הוא הדין התם נשבע הלוה אך בעיקר החילוק שמחלק במ"ל לא אדע ההפרש בין ליטול או ליפטר וצריך עיון:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש