שולחן ערוך חושן משפט סה יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · סה · יט · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

אם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום ואם יש עליו עדים אע"פ שאינם כאן אם הוא מקויים כשר ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשט"ח שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו:    דאז ליכא מיגו דאי בעי הוה נתנו ליד הלוה מ"מ אמרינן כיון דהימני' מעיקרא ונתן השובר בידו הימניה בכל דבריו:

ודוק' שהשטר בידו עם השובר:    עפ"ר שם כתבתי דכשהשט"ח בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזיקין ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז אין צריך שיהיה השט"ח בידו כל שבידו לקיים החתימות ואמר שהוא פרוע א"נ מ"ה כתב ואומר פרוע לאפוקי אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכ' לברורי מבררינן לכתחיל' ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לא וק"ל:

אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום:    פי' ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע והיינו טעמא דלא עדיף השליש מהלוה עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דג"כ אין עליו חתימת יד המלוה דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני כשהוא ביד לוה וק"ל ועפ"ר:

אם הוא מקויים כשר:    פי' אפי' אם אין השט"ח בידו ואפי' מת השליש וה"ט דהלוה מקיים ולא המלוה וכמ"ש לפני זה:

יתקיים בחותמיו:    פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק ע"ז וכתב ז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ר"ל אז אחר שיתקיים כשאומר השליש שהוא פרוע מהימנינן ליה אפי' אם אין השט"ח בידו במיגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימות ה"ל כאלו אין עליו עדים כלל וכבר נתבאר דבכה"ג אין השליש נאמן דלא עדיף השליש מכשהי' ביד לוה עצמו משום הכי נמי מסיק וכתב דאם השליש מת דאין מחזירין אותו והמחבר קיצר ולא כתב בפירוש דאף לאחר שיתקיים בחותמיו בעינן שיאמר השליש שהוא פרוע דלטעמי' אזיל כמ"ש בב"י ז"ל דאם נתקיי' השובר בחותמיו מה צריך לנאמנותו של שליש ואפשר דה"ק ואז כשאינו מקוים שייך נאמנו' השליש וכו' עכ"ל ועפ"ר ודרישה שכתבתי שדבריו תמוהין בזה גם יש לתמוה על מור"ם שלח הגיה והוסיף על דברי המחבר כאן כלום שהרי גם הוא תמה על הב"י בד"מ שלו ע"ש:

אפילו שהחייב מודה כו':    אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירין ללוה וכמ"ש לפני זה בסעי' י"ח ס"ק נ"ח:

ש"ך - שפתי כהן

(סג) נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו. פי' כשיש עליו עדים דאל"כ מאי אפי' שייך כאן דאז ליכא כאן מגו דאי הוה יהביה ניהליה לא היה כלום וכן מבואר בהרא"ש ובנ"י ספ"ק דמציע' שמשם מקור דבר זה. והטעם מבואר שם דהא הימניה לשליש. ולפ"ז מיירי דוקא כשידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה בכך דאל"כ כיון דראו ב"ד כבר בידו השובר ולית ליה מגו לא עדיף מאיש אחר ואינו נאמן. וכן מ"ש אח"כ ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כו' הכל מיירי שידוע שהוא שליש דאל"כ אע"פ שנמצא שם שובר בלא עדים או אפי' בעדים וליכא כאן מיגו דהיה יכול ליתנו להלוה אינו כלום. והשת' ניחא הא דתני' בתוספת' בין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו של אביו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות וא"כ כיון דמוקמינ' לה בש"ס שנמצא [השטר להרמב"ם וסייעתו דלעיל ס"ק נ"ד] בין שטרות קרועים משמע דכולה מיירי שנמצא בין שטרות קרועים וא"כ במצא בין שטרות של אביו השובר והשטר ל"ל שיהא בין שטרות קרועים אלא ודאי דהתם מיירי שאביו אינו שליש ובהא ניחא נמי הא דכתב הרמב"ס ספי"ו מה' מלוה המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא כתב דין דאם יש עמהן סמפונות דהא לפמ"ש לעיל ס"ק כ"ה הרמב"ם מפרש אם יש עמהן סמפונות אכולה מתניתין דלעיל א"כ גם אמוצא שטר בין שטרותיו כו' קאי אלא ודאי סמך אמ"ש בפי"ח מה' גזלה דין ה' והביאו הט"ו לעיל סעיף ח' מצא שטרות כו' ואם יש עמהם שובר כו' דאין חילוק בין מצא בשוק ובין מצא בין שטרותיו כיון שהוא אינו שליש ואינו זוכר שבשלישות בא לידו ודוק:


(סד) ואפי' אין עליו עדים. היינו דוקא כשהשטר ג"כ בידו כדמסיק ואזיל:


(סה) ודוקא שהשטר בידו עם השובר כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ה דכשהשטר חוב בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז א"צ שיהא השט"ח בידו כו' עכ"ל וכ"כ הב"ח והע"ש [והיינו שקורעים השטר דאל"כ בלאו הכי פשיטא שאין מחזירין לא לזה ולא לזה כדלעיל ריש סי' זה] וכתבו כן כדי לתרץ מה שהקשה הב"י דאם הוא אומר שהוא פרוע למה לי שהשובר בידו ואי משום הא אין דבריהם מוכרחים דהא כמו שהקשה הב"י על הבעה"ת כך יש להקשות בתוס' ס"פ זה בורר בפירושם הראשון שפירשו דסמפון היוצא מתחת ידי שליש כשר מיירי שהשטר הוא עם הסמפון והבאתי דבריהם לעיל ריש סי' נ"ו והתם כבר תירצו בהגה' אשרי פ' זה בורר דסמפון אינו אלא לזכרון דברים וכ"כ מהרש"א שם וא"כ גם דברי הבעה"ת והטור אפשר לפרש כן ופירוש זה יותר נכון בלשון בעה"ת דלא כמו שתמה הב"ח סעיף כ"ז על הב"י וכ' דהבעה"ת מיירי ג"כ שהשליש אינו אומר כלום וזה אינו דהא כתב שם כי אמר פרוע הוא מהימן. מיהו בהגה' מרדכי ספ"ק דמציעא הביא פי' ר"ת בסמפון שאין עליו עדים וגם השטר יוצא מתחת ידי שליש ואפי' אם אין השליש יודע אם פרע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרינן מדמסר לו השטר בודאי פרע עכ"ל ונראה שבא ליישב בזה דל"ל סמפון וכמ"ש הסמ"ע והב"ח לדעת הטור. ולפ"ז מיירי דהמלוה אומר שלא מסר לו שובר דאל"כ מה פריך התם בש"ס ס"פ זה בורר אלמא שליש מהימן כו' ומ"מ אפשר דהגה' מרדכי דוקא קאמר כשהשליש חי אבל כשהשליש מת אפשר דאינו כלום דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו שובר זה. אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מה' מלוה והביאו המחבר לעיל סימן נ"ו סוף סעיף א' מבואר דאפילו מת השליש ונמצא כתב אצלו ששטר זה המונח אצלו פרוע ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב ונראה שמפרש כפי' ר"ת והוא פי' הראשון של התוס' דס"פ זה בורר וכמ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב ובא לתרץ ל"ל סמפון וע"כ מוקי לה במת השליש וס"ל דמסתמא כיון שלא קרעו השליש לסמפון הרי הוא כאלו השליש חי ואומר שהסמפון הוא טוב דכיון שעשאוהו שליש לא היה לו להניח השובר בשלימותו וא"כ פריך שפיר אלמא שליש מהימן ואפשר גם כוונת התוס' כן. אבל אין לפרש דהתיס' מיירי שהסמפון הוא כת"י השליש בלשון עדות שמעיד השליש דפשטא דמילתא דברייתא לא משמע הכי ע"ש ודוק ואין להקשות דהא לעיל סעיף ח' כתב הרמב"ם ובעה"ת והט"ו במצא שטר דאע"פ שיש עמו סמפון בעינן דוקא שיהא השטר בין שטרות קרועים דשאני התם שמצאו בשוק או בין שטרותיו ואינו שליש כלל ואיכא למימר מיד המלוה נפל השטר והשובר שהכין לעצמו כשיפרע לו משא"כ הכא שנמצא ביד שליש שידוע שעשאו שליש או שהמלוה מודה שעשאו שליש ועל כרחך מהמלוה בא לו השובר ג"כ אם איתא דאינו פרוע למה מסר ליה השובר ה"ל להשליש השטר לבדו ודוק. ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ו ס"ק י"ב וס"ק י"ג:


(סו) ואם אינו מקוים יתקיים בחותמיו. ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע כן הוא בטור. והמחבר שהשמיטו לטעמיה בב"י אזיל שהקשה דאם הוא מקוים מה צורך לנאמנותו של שליש ואין דבריו נכונים וכבר השגו עליו הד"מ וסמ"ע וב"ח ושאר אחרונים אלא ה"פ דעכשיו אינו מקוים ע"כ בעינן שיאמר שהוא פרוע ואז נאמן כשאפשר לקיימו או כשמקיימין אותו נאמן אח"כ לומר פרוע (אע"פ שראו הב"ד השובר כבר ביד השליש ולית ליה מיגו נאמן כיון שהיה יכול ליתנו ללוה כבר דהא מיירי שידוע או שמודה המלוה שעשאו שליש והימניה וכמ"ש לעיל ס"ק ס"ג) ונותנים השובר ללוה וקורעים השטר אבל אי לא אמר כלום לא היו נותנים השובר ליד הלוה כיון שעכשיו אינו מקוים אלא היה מונח ולכך במת השליש לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומיירי כשהשובר אינו מקוים ואפשר לקיימו דאי במקוים אצל השליש פשיטא דמחזירים ללוה דהא אפי' הי' ביד המלוה הי' מחזירים אותו ללוה וכדלעיל סוף סעיף י"ח ואי באי אפשר לקיימו כלל פשיטא שאינו כלום אלא ודאי כדאמרן. ובזה מיושבים היטב דברי הראב"ד שבבעה"ת שער נ"ג ח"ג שכ' אבל אם לא מסר לו השט"ח שלישות השובר אינו כלום דמי אמר דעבדיה שליש דלמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימות חתימתם דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה ליד שליש והלכך אע"ג דליכא עידי פרעון שליש מהימן עכ"ל ומביאו ב"י. והקשה בס' גי' תרומה דאם החתימות מקויימות ממילא ידעינן שהוא פרוע בלא נאמנות השליש והניא בקושיא ולפי מ"ש ניחא דמיירי שמקויימות עתה ולא שנכתב הקיום על השובר תדע דאל"כ היאך קאמר דהא ודאי מידו דמנוה נפק כו' אדרבא כיון דמקוים ודאי מידו דלוה נפק וכדאית' בש"ס ועוד לאיזה כורך קאמר דהא ודאי מידו דמלוה נפק אלא ודאי ה"ק כיון דהעדים חתומים עליו ליכא למימר מי ימר דעבדיה שליש דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש וזה ברור:

מיהו נראה הא דכ' הראב"ד דהא ודאי מידו דהמלוה נפל ר"ל דבע"כ המלוה גופיה מוכרח להודות שמידו נפק כיון שהעדים חתומים עליו ואפשר לקיים חתימתן ואפי' לא יודה המלוה השליש נאמן שמידו נפק במיגו דאי בעי יהביה ניהליה ללוה והיינו כשלא ראו הב"ד בידו השובר קודם לכן אבל אה"נ אם המלוה מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר מידו נפל וזה השליש מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מיגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כן נ"ל ודו"ק:


(סז) יתקיים בחותמיו. אבל אם אי אפשר לקיימו אינו כלום וכמ"ש בסמוך וכן מוכח בטור וכ"כ בסמ"ע ס"ק ס"ו ודלא כמ"ש בספר מעד"מ ספ"ק דמציעא דס"ל להטור דאפי' לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמא אדאורייתא וכתב שכן מוכח פשט הברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע ע"ש ואין דבריו נכונים ולא מוכח מהברייתא והרא"ש מידי די"ל דמיירי כשיתקיים אח"כ גם אישתמיטתיה דברי הטור והמחבר דלעיל הי' נ"ו סעיף ד' דלא מהני כשא"א לקיימו ע"ש. גם מ"ש המעד"מ שם שכ"כ הנ"י ספ"ק דמציעא להדיא דמיירי שאין בו עידי קיום כו' לפע"ד אין ראיה משם דנהי דאין בו עידי קיום בשובר עצמו מ"מ י"ל דהיינו דוקא שאפשר לקיימו. מיהו לפענ"ד צ"ע לדינא מטעם אחר דבנ"י ס"פ ז"ב מבואר להדיא דאפי' א"א לקיים עכשיו א"י העדים שבשובר מהני אפי' ל"ל מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכן הוכחתי לעיל סי' נ"ו ס"ק א' שכ"ה דעת התוס' ס"פ זה בורר ודלא כהב"ח כאן לדעת התוס' גם מה שהקשה הב"ח על התוס' מסוגיא דספ"ק דמציעא לק"מ דתוס' לא סבירא ליה כפירש"י דספ"ק דמציעא רק דברייתא דיתקיים בחותמיו לא מיירי שיש עליו עידי קיום דלישנא דיתקיים בחותמיו לא אתי שפיר לפי' זה אלא דשיילינן לסהדי ע"ש ודו"ק:


(סח) אפי' שחייב מודה. כתב הסמ"ע ס"ק ס"ט אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירים ללוה וכמ"ש לפני זה בסעיף י"ח ס"ק נ"ח עכ"ל וכבר השגתי עליו שם בס"ק מ"ט וא"כ הכא כיון דאיתרע שטרא וכמ"ש לק' אע"פ שהמלוה מודה אין מחזירים ללוה דשמא הלוה יחזירנו למלוה:


(סט) לפי שחוששין לקנוניא כו'. הקשו הב"ח סעיף כ"ח על הטור דהא כתב הטור לעיל סעיף ה' בשם הרא"ש דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישי' לקנוניא (וכן קשה על המחבר שכתב ג"כ בסעיף ג' סברת הרא"ש ע"ש) ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בספר גידולי תרומה שער נ"ב סוף ח"ג ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גס מפשט ל' הטור והמחבר לעיל משמע דאפי' השליש מת דינא הכי אלא נראה דמעיקרא ל"ק מידי דשאני הכא כיון שעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממה נפשך אי מן הלוה בא הרי בטל השטר ואי מן המלוה בא הרי איתרע שטרא כיון שהמלוה השלישו בידו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתיילד ריעות' א"כ כ"ש שהשטר בטל דכי נאמר לא אתייליד ריעותא א"כ השובר בתוקפו והשטר בטל ולכך לעיל סעיף י"ח כשהלוה מודה מחזירים למלוה דהתם לא אתיילד ריעות' בשטר' דיכול להיות שמן המלוה נפל שהכין לעצמו שובר כשיפרע לו משא"כ הכא שעכ"פ המלוה השלישו בידו וידוע שעשאו שליש או שמודה המלוה בכך והלכך הכא איתרע שטרא דיכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה (וגם הב"ח גופיה לעיל סעיף כ"ג כתב כזה רק שקיצר ולא ביאר על נכון ותימה שדבריו סותרין זא"ז):

ונראה דאם אין המלוה מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא כלל ודינו כנמצא השובר בשוק דכשהלוה מודה יחזיר למלוה כן נ"ל ברור:


(ע) לפיכך אין גובין בשט"ח. זה ממשעבדי אף שהחייב מודה:



באר היטב

(נב) ראוהו:    דאז ליכא מגו דאי בעי הוה נתנו להמלו' מ"מ אמרי' כיון דהימניה מעיקרא ונתן השובר בידו הימני' בכל דבריו שם.


(נג) השובר:    ואז אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע לאפוקי אם אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכא לברורי מבררין לכתחלה ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לאו. שם.


(נד) כלום:    פירוש ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע וה"ט דלא עדיף השליש מהלו' עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דגם אין עליו חת"י המלו' דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני אם הוא ביד הלוה. שם.


(נה) בחותמיו:    פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק וז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע אפי' אם אין השט"ח בידו במגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימו' ה"ל כאילו אין עליו עדים כלל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דצ"ע לדינא דבנ"י מבואר להדיא דאפי' אי אפשר לקיים עכשיו חת"י העדים שבשובר מהני אפי' לית ליה מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע"ש וכתב עוד דאם המלו' מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר נפל מידו וזה מצאו וראו הב"ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ"ל.


(נו) מוד':    כתב הסמ"ע אבל כשהמלו' מודה שהוא פרוע מחזירין ללו' כמש"ל והש"ך השיג עליו דהכא כיון דאיתרע שטרא אף ע"פ שהמלו' מודה אין מחזירין ללו' דשמא הלוה יחזירנו למלו'.


(נז) לקנוניא:    הקשה הב"ח הא כתב הט"ו בס"ג דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישינן לקנוניא ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא"כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ"כ בס' ג"ת ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גם מפשט לשון הט"ו משמע דאפי' מת השליש דינא הכי אלא נראה דמעיקרא לק"מ דשאני הכא כיון דעכ"פ הושלש השובר ביד שליש ממ"נ אי מן הלו' בא הרי בטל השטר ואי מן המלו' בא הרי איתרע שטרא כיון שהשלישו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתייליד ריעותא א"כ כ"ש שהשטר בטל דהשובר בתוקפו ויכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה עכ"ל הש"ך.


(נח) אין גובין:    כתב הש"ך דהיינו ממשעבדי אף שהחייב מודה ונראה דאם אין המלו' מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא והוי לי' כנמצא השובר בשוק דכשהלו' מודה יחזירנו למלו'. כן נ"ל ברור עכ"ל.



קצות החושן

(יג) אע"פ. עיין ש"ך בס"ק ס"ו לפרש דברי הטור דעכשיו אינו מקויים אלא כיון דאפשר לקיים נאמן כיון דהימני' ה"ל שליש והוא ע"פ שיעתו בסימן נ"ו סק"א וכמ"ש הנימוקי יוסף ועיין שם וכבר כתבנו בסימן נ"ו סק"ד דדברי השלחן ערוך הם עיקר דנהי דהימני' לא עדיף מנאמנות שנותן לוה למלוה והיכא דאית לי' מגו נאמן נגד נאמנות להכחיש ואם כן הוא הדין אם עכשיו אינו יכול לקיים נאמן להכחיש השליש במגו דמזוייף ואפשר ליישב דברי הנימוקי יוסף דלא האמין למלוה במגו דמזוייף משום דהוי מגו להוציא ואף על גב דגבי סטראי אמרינן מגו בשטר וכתבו תוספות דבשטר שפיר מהני מגו להוציא מחידושי הרמב"ן אינו נראה כן אלא שכתב בפרק חזקת הבתים בטעמא דסטראי משום דאין דנין על השטר כי אם על הממון שהודה שקיבל וכי אמר סטראי בא להחזיק הממון שאצלו ועיין שם ואם כן הכא ודאי הוי מגו להוציא כיון דאנו באין לדון על השטר ואם כן לפ"ז דוקא בשובר כתב כן הנימוקי יוסף אבל אם השליש הוציא שטר והלוה מודה שכתבו אלא שטוען שאר טענות אף על גב דהימני' לשליש כיון דהי' יכול לקיימו הרי נאמן הלוה להכחיש הנאמנות שלו במגו דמזוייף ובש"ך סימן נ"ו בחדא מדה כיילי' שובר ושטר ולפי מ"ש דברי הנימוקי יוסף אינו אלא בשובר אבל לא בשטר. ואא"ז בספרו על הרא"ש כתב דס"ל להטור דאפילו לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמוהו אדאוריית' ועיין שם שכתב שכן מוכח פששא דברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע עיין שם וקשה לי הא דאמרינן רפ"ק דגיטין בשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ופריך ליבעי תרי ומשני דבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומדרבנן אצרכוהו קיום ומשום עגונא הקילו דמעיקרא מידק דייק כיון דנתנו בפני שנים עיין שם עוד דפריך בפני נכתב למה לי ומשני כי היכא דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות ע"ש. והא התם בשליח שאומר בפ"נ ובפ"נ דין שליש יש לו וכמו שכתבו התוספות פ' התקבל דף ס"ד ד"ה בעל נאמן דטעמא דנאמן השליח משום דהימני' וכיון דיש לו דין שליש בשאר שטרות נמי נאמן:





▲ חזור לראש