שולחן ערוך חושן משפט סה יג

המוצא שטר שחרור אם אין האדון מודה בו לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד ומיהו אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו

(ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו כדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט א"צ להביא ראיה על זה) (ב"י):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

יחזירנו לעבד: גם זה מטעם שכתבתי לעיל סקי"ח שכיון שהשטר מסייע להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא וק"ל:

צריך להביא ראי' כו': דכיון דאיתרע בנפיל' איכא למיחש לקנוניא שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שילך העבד ויטרוף מהלוקחי' מהאדון אחר זמן הכתיב' ומ"ה לא סגי כשמביא ראיי' שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכ' למיחש לקנוניא ועד"ר שם כתבתי דאף לדעת הרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסי' ל"ט מודה בזה וכמ"ש בסי' מ"ג בסמ"ע ס"ק כ"ה ע"ש וזהו כמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש בסעיף שאחר זה עיין שם:

מזמן הכתוב בו: דאז לא חיישינן לקנוני' דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ובמקום שעדיו בחתומיו זכין כו': דגם בכאן הוא זכות לעבד שיצא לחירות וכל' זה דמור"ם כ' גם הב"י בזה וגם במצא שטר מכר או שטר מתנה שיתבאר דינו בסעיף שאח"ז ע"ש והביאו ג"כ מור"ם בד"מ שלו עיין שם ואין לפרש דמ"ש כאן ובמקום שעדיו כו'. כוונתו לזה שכתב בד"מ והיינו למ"ד דס"ל כן דאם כן הל"ל למ"ד דעדיו בחתומיו ולמה כתב תיבת ובמקום ועוד דסיים וכ' וכדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרב' סתם וכתב שם ס"ג כהרי"ף והרמב"ם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ צ"ל דמ"ש ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש מור"ם שם או מיירי שהעדים זכו מיד בשטר להמלו' ושיהא מיד ברשות המלו' דהוה כאלו זכה ביה המלו' וכמ"ש שם בסמ"ע ע"ש ודו"ק וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכה בשטר:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(לג) ומיהו אם יבוא העבד כו' בב"י וד"מ כתבו דבש"ס מוכח דהיינו למ"ד דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו אבל למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ו) עדיו בחתומיו זכין לו א"צ להביא ראיה דכיון דמטא לידיה לבסוף זכין לו למפרע משעת חתימה דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו ולכן תמה הב"י על הרא"ש וטור ור' ירוחם שכתבו שצריך העבד להבי' ראיה ובב"ח תירץ קושית הב"י ואין דבריו נכונים כלל לא בסבר' ולא בש"ס ע"ש אבל לי נראה לתרץ דסביר' להו להרא"ש והנמשכים אחריו דודאי המקשה לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שטר שחרור לשאר שטרות והוה ס"ל דכמו דשאר שטרות עיקרן משום ממון לטרוף לקוחות ה"ה שטר שחרור לכך הוי ס"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי כמו בשאר שטרות דהא אין טעם לחלק בינייהו אבל למאי דמשני דכי אתי למטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וא"כ צ"ל דלא דמי לשאר שטרות דאין מחזירים ע"י שנאמר לו אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך משום דשאר שטרות אהדרוהו כדי ליטרף אבל גט שחרור אהדרוהו ניהליה כדי שלא יהא משועבד וכדמשלי ש"ס לעיל הכי גבי גט אשה דל"ד לשאר שטרות מה"ט דהא דאהדרוהו ניהלה משום דלא תיעגן ותיתב ועיקר כתיבתו משום מילתא דאיסור' ולא משום ממון לטרוף וכמ"ש הנימיקי יוסף וכ"כ הרא"ש פ"ב דגיטין דלקוחות מסקי אדעתייהו לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך דמה שניתן הגט לידך היינו כדי להנשא ועיקר הגט לאו לגוביינא וכה"ג מפליג (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תורת חיים פ"ק דמציעא ודחק לחלק דבגט שחרור איכא הוצאה מרובה לכתוב אחר ובחנם דחק דהדבר ברור כמ"ש) בין גט לשטר הנמצ' בפ' שנים אוחזין עכ"ל וא"כ כיון שהשטר שחרור אין עיקרו רק משום מלת' דאיסור' דלא ליהוי עבד ולא משום ממון לטרוף מנא לן דאביי ס"ל בהא עדיו בחתומיו זכין לו דהא שפיר יש לחלק דל"ד לשאר שטרות שעיקרן לטרוף א"כ זכין לו העדים לטרוף משעת חתימה שעיקרו עומד לכך משעת חתימה אבל בגט אשה וגט שחרור לא זכו לו העדים משעת חתימה לטרוף לקוחות כיון שעיקרן אינן עשוין לטרוף לכך לא זכו בהן לטרוף עד שיגיע לידן. וליכא לאקשויי מנ"ל לחלק בכך דאדרבה איפכא איכא לאקשויי מנ"ל דאביי פליג פלוגת' רחוקה ארב אסי וס"ל בכל דוכתא עדיו בחתומיו זכין לו דלמא בהא מודה ליה כיון דיש טעם לחלק ביניהם ועוד דיש להם ראיה לזה דבספ"ק דמציע' כתב הרא"ש וז"ל ועוד שמעינן מדברי הרי"ף דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו אלא דוקא לענין שעבוד דלא להוי שטר מוקדם אבל לא לענין מתנה או מכר כו' עכ"ל והשתא קשה נהי דהרי"ף ס"ל הכי מ"מ מנ"ל להרי"ף לחלק בכך אלא ודאי ס"ל דכל מאי דמצינן למימר דאביי מודה לרב אסי לא משווינן פלוגת' רחוקה בחנם וא"כ ה"ה הכא כך יש ליישב לדעת הטור ור' ירוחם:

אבל לענין דינא נראה עיקר דהרא"ש לא העתיק רק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וכן דרכו בכמה מקומות וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' מ"ו ע"ש:

(לד) צריך להביא ראיה כו' כיון דאיתרע בנפילה טור משמע אבל בשאר שטר שחרור וגט דלא איתרע בנפיל' א"צ להבי' ראיה וכן משמע יותר בהרא"ש ור' ירוחם וכן כתבו התוס' והגהת מרדכי וכן הוכיחו עיר התוס' פ"ב דגיטין והרא"ש והרשב"א והר"ן שם והשיגו על פירש"י שם שפירש דבכל גיטין אמרי' אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לענין טריפות לקוחות ואין להקשית א"כ בגטין שנפלו ניחוש דלמ' בשעת טריפה לא ידעו הלקוחות שנפל דכל גט שנמסר לאחר זמן הכתיבה קלא אית ליה וכן הוא להדיא בדברי הפוסקים הנ"ל ועמ"ש בסי' מ"ג ס"ק ל"ג:

(לה) להבי' ראיה כו' דכיון דאיתרע בנפילה איכא למיחש לקנוני' שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שיטרוף מלקוחות מזמן הכתיבה ומ"ה לא סגי כשמביא ראיה שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכא למיחש לקנוני' עכ"ל סמ"ע נראה מדבריו דאפילו משעה שראוהו בידו אינו טורף עד הנפיל' רק משעת הנפילה ואילך דאל"כ ל"ל לטעמא שאין בדעתו לשחררו וגם ל"ל למימר דאכתי איכא למיחש לקנוני' תיפוק לי' דכימייתי ראיה שהיה בידו קודם הנפילה מאן לימא לן שהיה בידו משעת כתיבה ודוחק לומר דכי מייתי ראי' מסתמ' הרב לפנינו אלא משמע דלישנא דמזמן הכתוב בו שכתבו הטור והמחבר דחקו להסמ"ע לכך פי' דה"ק דאינו טורף משעה שראו בידו דכיון שלא ראו בידו ביום הכתיבה חיישי' שמא לא ניתן לו הגט ע"מ לשחרר רק לטרוף מיום הכתיבה. כן נראה דעת הסמ"ע. אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהיה הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו ואילך ולא חיישינן רק לקנוני' דשמא לא ניתן לו הגט בזמנו אבל משעת נתינת הגט ואילך תו ליכא למיחש לקנוני' דכיון שניתן לו הגט ודאי דעתו לשחררו ומ"ש הט"ו מזמן הכתוב בו היינו כשרוצה לטרוף מזמן הכתוב בו הזמן היותר אפשר נקטו בלשונם (ואולי יש לפרש גם דברי הסמ"ע דר"ל דאינו טורף מיום הכתיבה וליישב לשונו בדוחק) ועוד נראה דעד כאן לא אמרי דאיתרע כשנפל אלא כשאין ידוע שהגיע קודם הנפילה הגט והשחרור ליד האשה והעבד דאיכ' למיחש שמהבעל והאדון נפלו ולא הגיע כלל לידם ולא נתגרשה או נשתחרר אבל אם מביא עדים שראו השטר בידו קודם הנפילה טריף משעת הכתיבה דהא השתא לא שייך לומר דאיתרע בנפילה דכיון שהגיע השטר לידו קודם לכן כבר נשתחרר וכי נפל אח"כ ודאי מהעבד נפל ואפי' אי מהאדון נפל אין קפידא דאפילו נתנו העבד אח"כ להאדו או נתנה האשה הגט לבעלה ונפל מהבעל והאדון אינו כלום דכיון שנתגרשה ונשתחרר כבר יכולים לעשות עם הגט מה שירצו ומה בכך שנפל אח"כ וא"כ כיון דליכא ריעותא א"כ מסתמ' נמסר ביום הכתיבה תדע דהא כתבו הרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים פ"ב דגיטין דבל גט ושחרור שנמסר שלא בזמנו קלא אית ליה וא"כ ה"ה הכא אם אית' שלא נמסר ביום הכתיבה קלא הוה ליה. ומ"ש הט"ו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו היינו כשמביא ראיה שיודעים מתי הגיע לידו כגון שהיו בשעת המסירה אז צריך שידעו שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דאם לא כן אינו טורף אלא משעה שהגיע לידו ומשום דבש"ס איתא האי לישנא אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך לכך הוצרכו לפרש כן. כנ"ל ברור ודו"ק:

(לו) ובמקום שעדיו כו'. ר"ל כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש הר"ב בסי' ל"ט סעיף י"ג וכן פי' הסמ"ע מיהו לפי מה שהשגתי בסי' ל"ט ס"ק ל"ז עלה ר"ב בזה א"כ [להמחבר והפוסקים כרב אסי] אין חילוק בין מעכשיו אך למאן דפסק כאביי א"כ גם בכאן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ג:

באר היטב

עריכה

(כט) לעבד: כיון שהשטר מסייעו להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא סמ"ע.

(ל) ראיה: דכיון דאיתרע בנפיל' יש לחוש לקנוניא שאין דעתו לשחררו ועוש' כדי שיטרוף מלקוחות שלקחו אחר זמן הכתיב' ומש"ה לא סגי כשמביא ראי' שבא לידו קודם הנפיל' דאכתי איכא למיחש לקנוניא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך נרא' מדבריו דאפי' משע' שראוהו בידו אינו טורף רק משעת נפיל' ואילך אבל לענ"ד אין דבריו נכונים דמשמע בש"ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהי' הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו דתו ליכא למיחש לקנוניא עכ"ל וע"ש.

(לא) ובמקום: כתב הסמ"ע דמ"ש הרמ"א לשון ובמקום שעדיו אינו ר"ל דהיינו למ"ד דס"ל כן דא"כ הל"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו כו' ועוד דסיים כמ"ש בסי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרבא שם בסעי' י"ג סתם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ נ"ל דמ"ש כאן ובמקום כו' היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה או מיירי שהעדים זכו מיד בהשטר למלו' ושיהא מיד ברשותו וכמ"ש שם וע"ל ריש סימן קכ"ה מדין שליח שזכ' בשטר עכ"ל וע"ל בסי' ל"ט סי"ג מ"ש הש"ך שם וכמ"ש בשמו בקצר' שם ס"ק כ"ו ע"ש (וז"ל הט"ז נרא' דה"ק אם נודע שפעם א' בא השחרור לידו קודם נפיל' דכה"ג כתב הטור בסי' ל"ט דעדיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראי' דודאי אף [שלא] בא לידו ביום הכתיב' מ"מ זכה למפרע עכ"ל).

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}